מיני תרגומא על התורה/ויקרא/כה
ה
[עריכה]פרשת בהר סיני נזירך תרגום אונקלוס שִׁבְקָךְ כתב הרמב״ן והנכון בפירוש הכתוב שענבי נזירך כמו ספיח קצירך ולא תבצור כמו לא תקצור כי הענין בכל הפרשה יכפיל הדין בשניהם ויזהיר בשדה ויזהיר בכרם וכו׳ ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קצירו שהוא [נספה צ״ל] נספח אל קציר השנה שעברה (מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה י״ד) והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא נזיר כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו מגזרת אשר נזורו מעלי בגלולי׳ (יחזקאל י״ד) פרשו ממנו. וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב) ואמר אונקלוס שִׁבְקָךְ שהנחת אותם לשמיר ולשית יהיו ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועלה שמיר ושית יקראו לו נזיר כלומר שהוא כרם הנזיר מפני שהנזי׳ אסור ביין ובענבי׳ לחים ויבשי׳ ואינו עובד כרמו כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר כתו גזי נזרך והשליכי (ירמיה ז׳) וזה טעם ענבי נזירך והכל שהם צומחים מבלי עבוד׳ הכרם וכו׳ ע״ש שירד הרמב״ן להסכים עם סברת רש״י ביבמות דף קכ״ב. דפירות הנשמרין בשביעית אין אסורים וגם פלפל בחכמה בסוגיא דפסחים דף נ״א: בענין ספיחין וכן בסוגיא דסוכה דף ל״ט: ועיין תוספת יבמות דף קכ״ב. ותוס׳ מנחות דף פ״ד. ותוס׳ בבא מציעא דף נ״ח. ותוס׳ סוכה דף ל״ט: והדברים ארוכים ורחבים. וכולם אהובים:
לה
[עריכה]לשון רש״י גר ותושב אף אם הוא גר או תושב וכו׳ עכ״ל. וז״ל הרמב״ן בד״ה וטעם וחי אחיך וכו׳ אונקלוס עשה גר ותושב וחי עמך הכל מן המצוה יִדוֹר וִיתוֹתָב וִיחֵי עִמָּךְ אבל דעת רבותינו בגמרא והחזקת בו ובגר ותושב וחי כל אחד מהם עמך עכ״ל. הנה במ״ש על דעת רבותינו וכו׳ כיון על מה דאיתא בבא מציעא דף ע״א. תניא רבי אומר וכו׳ וגר ותושב האמור לענין רבית איני יודע מה הוא וכו׳ דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך ורמינהו לוין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב אמר רב נחמן בר יצחק מי כתיב אל תקח מאתם מאתו כתיב מישראל וז״ל רש״י אל תקח מאתו כתיב. אאחיך קאי וכי כתוב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצווה להחיותו עכ״ל. אבל במ״ש אונקלוס עשה גר ותושב וכו׳ ידור ויתותב וכו׳ אמת שכזה איתא ביונתן ע״ש אבל באונקלוס שלפנינו בכל הדפוסין שראיתי איתא דַּיַּר וְתוֹתָב וא״כ יהיו דברי אונקלוס כדברי רבותינו ופי׳ רש״י ממש ובלתי ספק שהנוסחא ידור ויתותב הי׳ בתרגום אונקלוס שלפני הרמב״ן. ודע דתוספות בבבא מציעא דף קי״א: דברי המתחיל מגרך וכו׳ כתבו אבל באיזהו נשך (דף ע״א) גבי רבית דדרוש גר זה גר צדק קשיא לר״י אמאי איצטריך פשיטא דמה לי ישראל ומה לי גר צדק וכי בכל המצות אין גר צדק בכלל ישראל והניחו בקושיא. ולקוצר דעתי לא ידעתי היכן ראו תוס׳ דדריש הש״ס גבי רבית גר זה גר צדק ולעיל דע״א. לא מצאתי דרשה זו ברבית אלא גבי מכירה. ואולי משום דדרשינן גבי מכירה דכתיב גר ותושב ודרשינן גר זה גר צדק ותושב זה גר תושב הכי נמי יש לדרוש גבי רבית דכתיב גר ותושב ודוחק גדול הוא זה שהיה כך כוונת התוס׳. אמנם כן נוכל לכוון דעת רש״י ד״ה אל תקח מאתו כתיב אאחיך קאי וכי כתיב גר תושב וכו׳ ולא כתב גר ותושב כדאיתא בפסוק אלא רמז לנו רש״י ז״ל משום דכתיב מאתו לשון יחיד אאחיך ישראל קאי וגר צדק בכלל וע״כ דוי״ו של ותושב נוסף הוא כמו לקמן בפסוק מ״ז יד גר ותושב וכתב רש״י גר והוא תושב וכו׳ ופי׳ המזרחי שהוא נוסף ע״ש ונכון הדבר למאוד:
מז
[עריכה]יַד גֵּר וְתוֹשָׁב תרגום אונקלוס יַד עָרֵל וְתוֹתָב כן צריך להיות ע״פ פירש״י ע״ש ולא כמו שנדפס לפנינו ותותב. ועיין במזרחי שפקפק אפירש״י. אכן לפי מה שכתבתי לעיל פסוק ל״ה כביר מצאה ידו ידי רש״י ז״ל: כתב הרמב״ן משפחת גר זה הכותי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה וכו׳ לשון רש״י מת״כ. וכן איתא בש״ס דילן קידושין דף כ׳: וערכין דף ל׳: ובבא מציעא דף ע״א. וא״כ יאמר או לעקר ומשפחת גר וקרי עבודת כוכבי׳ עקר בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה. ואונקלוס תרגם או לעקר לְאַרְמַאַי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת גר שהוא הכותי עצמו והוא מלשון עיקר שרשותו (דניאל ד׳) ואמר משפחת גר שהגר ותושב שהשיגה ידו עמנו הוא חבור כאח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וכו׳ עכ״ל: