מיני תרגומא על התורה/ויקרא/ו

<< · מיני תרגומא על התורה · ויקרא · ו · >>

ג

פרשת צו כתב הרמב״ן ולבש הכהן מדו היא הכתונת ומה ת״ל מדו שתהא כמדתו על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בנתיים לשון רש״י. והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מהם אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן לומר שתהא הכתונת כמדתו והענין לומר שאם היו מסולקין קצרים ואינן (מגיאין צ״ל) מגיעין עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמונה לכהן גדול וכן מפורש במס׳ יומא בפ״ב ובתור׳ כהני׳ מה ת״ל ילבש להבי׳ את המצנפת ואת האבנט ואונקלו׳ תרגם מדו לְבוּשִׁין ונראה כי אצלו מדו יכלול שם כל בגדיו כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד וכן מדיו קרועים (שמואל א׳ ד׳ י״ב) שיורד על פי מדותיו (תהלים קל״ג ב׳) על פי מלבושיו. חגור מדו לבושו (שמואל ב׳ כ׳ ח׳) ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול עכ״ל הרמב״ן. לבא אל הביאור מתוך סוגית הש״ס ביומא כ״ג: דפליגי ר״ל ור״י וס״ל לר״ל דהרמת הדשן לאו עבודה היא ולא הוי אלא בשני כלים כתונת ומכנסים כדכתי׳ קרא מדו בד ומכנסי בד ונפקא ליה שתהא כתונת כמדתו מדאפקי׳ רחמנא בלשון מדו. וגם שלא יהא דבר קודם למכנסים נפקא ליה נמי מפשטיה דקרא דכתיב על בשרו. אבל ר׳ יוחנן ס״ל דהרמת הדשן לכ״ע עבודה היא וגלי רחמנא בכתונת ומכנסי׳ והוא הדין למצנפת ואבנט והני דנקיט [פי׳ רש״י מאחר שצריכין כולן לשתוק מינייהו ואנא ידענא מדכתי׳ בהו כהן עבודה היא] להורות מדו בד שתהא מדו כמדתו ומכנסי בד שלא יהיה דבר קודם למכנסים. וכן ס״ל למסקנת הש״ס כולהו תנאי דעבודה היא רק דר׳ יהודה בעי קרא ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה ולולא קרא ילבש לא הוי אמרינן גלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט אלא הוי אמרינן מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ולהכי איצטריך קרא ילבש להביא מצנפת ואבנט אבל ר׳ דוסא ס״ל ממש כרבי יוחנן דגלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט ולהכי ילבש מיותר לרבות בגדי כהן גדול ביום הכיפורים שכשירין לכהן הדיוט. וכן רבי דאמר ילבש אתי לרבות השחקים ס״ל ע״כ נמי כרבי יוחנן ממש דגלי רחמנא וכו׳ וה״ה למצנפת ואבנט כך מבואר להמעיין בסוגיא. והשתא איכא למידק דהרמב״ן מזכי שטרי לבי תרי דבתחילת דבריו ״ואין ״עבודה ״בשני ״בגדים ״אבל ״הזכיר ״אלה וכו׳ ״כי ״כיון ״שהזכיר ״הכתוב ״שהיא ״צריכה ״בגדים וכו׳ והיינו כר׳ יוחנן ור׳ דוסא ורבי דס״ל גלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט אבל במ״ש ״וכן ״מפורש ״במסכת ״יומא ״ובת״כ ״מה ״ת״ל ״ילבש ״להביא ״מצנפת ״ואבנט היינו כסותר דבריו הראשונים וס״ל דאמרינן מה דגלי גלי דוקא ובעי קרא לרבות והיא כיחידאי כר׳ יהודה ומאי ״וכן דכתב אדרבה זה סותר וה״ל לכתוב אבל ביומא וכו׳ ותו לפי מה דקיי״ל כרבי מחבירו וכר׳ יוחנן וגם ר׳ דוסא דס״ל הכי א״כ בטלו דברי ר׳ יהודה ומה דאיתא כך בת״כ היינו דסתם ספרא [ת״כ] ר׳ יהודה [כמבואר שבת קל״ז. עירובין צ״ו: יומא מ״א. קדושין נ״ג. שבועות י״ג. בכורות ס״א. כריתות כ״ב. סנהדרין פ״ו.] אבל למה דפליגו עליו ר׳ דוסא ורבי ור׳ יוחנן אמרינן דגלי רחמנא וה״ה למצנפת ואבנט ולפיכך קיי״ל ילבש לרבות השחקים כרבי כמ״ש הרמב״ם בפ״א מהלכו׳ כלי המקדש דין ד׳ ויש לישב קצת: [ודע דמ״ש רש״י יומא כ״ד. ד״ה ומר סבר לא צריכא לרבויי לה מקראי דכיון דגלי בה כתונ׳ בד קודש ומכנסי קודש אשמעינן דעבודה היא ובעיא כולהו וכי אתא קרא לרבויי לבגדי יום הכיפורים אתא עכ״ל. צריך לי עיון טובא דמה ענין קרא כתונת בד קודש וגו׳ דכתיב בכהן גדול ביום הכיפורים בפרשת אחרי לכאן דהא הכא מדבר מקרא דמדו בד ומכנסי בד דכתיב בהרמת הדשן בפרשת צו פסוק ו׳ וכן פירש רש״י לעיל כ״ג: אהך דאיירינן ביה השתא בד״ה על בשרו מה ת״ל גבי הרמת הדשן ולבש הכהן וכו׳ וכתב עוד בד״ה ר׳ דוסא וכו׳ ואתיא ילבש ילבש מהתם וכו׳. ולכאורה נראה דצריך הגה״ה וצ״ל דכיון דגלי בה מדו בד ומכנסי בד אשמעינן דעבודה היא וכו׳ והיינו ממש כסברת ר׳ יוחנן. או אולי רש״י שמר הטעמים ולא המלות וכוונתו דמה דכתיב מדו בד היינו כתונת בד קודש וכו׳] הן כל אלה לדרוש רש״י מדו היא הכתונת אבל לפי׳ אונקלוס שתרגם מדו לבושין כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד יקשה מנ״ל שיהא כמדתו ולא נגררת ולא מסולקין. ויש לומר דנפקא לי׳ לאונקלוס נמי כמו לשיטת רש״י דאמרינן מדכתיב מדו ולא כתיב כתונת מורה שיהא מדו כמדתו הכי נמי לשיטת אונקלוס מדלא כתיב בגדי וכתי׳ מדו מורה שיהיו המלבושים כמדתו ופרט הכתוב נמי מכנסי בד [אף שהוא נכלל כבר במה דכתיב מדו בד ותרגם מדו לבושין] להורות שלא יהא דבר קודם למכנסים. מבואר לפירוש אונקלוס דאין לומר ילבש אתי לרבות מצנפת ואבנט להרמה דהא אינם ממועטין ואדרבה נכללים במלת מדו שפירושו לבושין. ע״כ לומר ילבש אתיא או כר׳ דוסא לרבות בגדי כהן גדול ביום הכיפורים או כרבי לרבות את השחקים מיהו בזה פליג על רבי דאמר אבנט של כהן הדיוט הי׳ של כלאים אבל לפירוש אונקלוס מדו לְבוּשִׁין דְבוּץ ונכלל במלת מדו כל הלבושין דהיינו כתונת ומצנפת ואבנט [דאי לא הוי אבנט בכלל. קשה פליאה עצומה דלמה לא חשבו הכתו׳ כאשר חשב מכנסי] ועל כל הלבושין הזכי׳ הכתוב בד ות״א דבוץ א״כ ע״כ צריך אני לומר דס״ל כר״א ב״ר שמעון דפליג על רבי וס״ל דאבנט של כהן הדיוט של בוץ (עיין מכל זה יומא י״ב:) אמנם לפי מה דקיי״ל הלכה כרבי מחבירו וכן פסק הרמב״ם בפ׳ א׳ מהלכות כלי המקדש דין א׳ ומפני כך לדידן אליבא דרבי דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים לא רצו ריש לקיש ור׳ יוחנן בסוגיא כ״ג: הנ״ל לפרש כאונקלוס. אלא ההכרח לפרש מדו כתונת כפירוש רש״י ולפיכך לר״ל כשרה בשני כלים ור׳ יוחנן אמר גלי רחמנא כתונת ומכנסים וה״ה למצנפת ואבנט. ואגב גררא אודיע דז״ל תוס׳ בזבחים י״ח: ד״ה והתניא משוחקין כשירין תימא דביומא (דף כ״ד) דרשינן מה ת״ל ילבש לרבות את השוחקין ואמאי צריך ריבוי עכ״ל (והא דציינו דוקא על והתניא משוחקין וכו׳ ולא כתבו דבריהם לעיל י״ח. אברייתא גופה צריך ישוב) כוונתם אם בכל עבודות משוחקין כשירין מכ״ש בהרמת הדשן וכן פירש הצאן קדשים. אכן ביומא י״ב: דאיתא שם רבי אומר וכו׳ ילבש לרבות את השחקין ז״ל רש״י שאף השחקין כשרים לעבודה. ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבות וכו׳ ואין נראה בעיני וכו׳ וכתבו תוס׳ ד״ה ילבש וכו׳ ובפ״ב דזבחים תניא משוחקין כשרים וזה משמע דגי׳ רש״י דאיצטריך לאשמועינן דאפילו שחקים כשירין עכ״ל. וצ״ע דאדרבה דללשון השני ששמע רש״י ניחא טפי דאיצטריך ילבש בהרמת הדשן להורות שחקים דוקא. אבל לגירסת רש״י (דגם בהרמת הדשן) אפילו שחקים כשירים קשה למאי איצטריך ילבש הא שחקים אפילו בשאר עבודות כשרים כמו שכתבו תוספות בזבחים תימא וכו׳: והנה במה שסיים הרמב״ן ״ויהיה ״זה ״כדעת ״האומר ״אבנטו ״של ״כהן ״הדיוט ״לא ״זהו ״אבנטו ״של ״כהן ״גדול ראיתי פירוש לר״י אבוהב כתב בזה״ל הוקשה לרמב״ן לפי דעת אונקלוס שמדו כלל לכל הבגדים לא היה לו לומר מדו שמורה כנוי לו לבד הניחא לפירוש רש״י שבא לומר שתהא כמדתו וזה אמר הרב ז״ל שיהא כדעת האומר אבנט וכו׳ וזה הורה במה שאמר מדו כלומר שהוא שלו עכ״ל. והנה לא לבד שפירושו דחוק טובא (ובפרט שכבר כתבתי דודאי אונקלוס לא פליג שתהא כל בגדי כהונה כמדתו לא מרושלין ולא מסולקין כדאיתא יומא כ״ג: זבחים י״ח. ודייק לה מדשנה הכתוב לכתוב מדו ולא כתיב בגדי כמו שגם רש״י לשיטתיה מדלא כתיב כתונת דייק שיהא מדה כמדתו) אלא גם כפי שהוכחתי במישור דאונקלוס ס״ל כר״א ב״ר שמעון דאבנט של כהן הדיוט של בוץ ולא של כלאים א״כ כמעט צריכין אנו להגיה בדברי הרמב״ן ולומר דצ״ל ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיו׳ זהו אבנטו של כהן גדול ולמחוק מלת ״לא. אבל אחר העיון נראה דדברי הרמב״ן עולים לרצון כפי מה שבארתי בכוונת אונקלוס ואפ״ה אין אנו צריכין לשליחות יד להגיה: הן אמת לפי מ״ש רש״י ביומא ס״ט. ד״ה הניחא בזה הלשון למאן דאמר אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא של בוץ זהו אבנטו של הדיוט כל ימות השנה ואין כלאים בבגדי כהן הדיוט שפיר אלא למ״ד לא זהו כו׳ דהיינו דשל הדיוט כל השנה של כלאים עכ״ל אנו מוכרחין להגיה ולמחוק מלת ״לא בדברי הרמב״ן וכדאמרן (ודע דבש״ס שלפני איתא הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה זה הוא אבנטו של כהן הדיוט וכו׳ וכתבתי בס״ד על הגליון דשלשה תיבות אלו ״בשאר ״ימות ״השנה צריכין למחוק דהא לעיל דף י״ב. אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה כ״ע ס״ל דשל כלאים ואי אמרינן דזה הוא של כהן הדיוט א״כ של הדיוט נמי של כלאים והיאך קאמר הש״ס הניחא וכו׳ אדרבה למ״ד זה נשאר הקושיא הא מיתהני מכלאים אלא צריך להיות ביום הכיפורים וכן מוכח שם מפירוש רש״י) איברא ביומא י״ב. איתא הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול (של כל ימות השנה הי׳ של כלאים כדכתיב ואת האבנט שש משזר תכלת רש״י) זה הוא אבנטו של כהן הדיוט [שאין חילוק באבנטיהם וכו׳ רש״י] אלא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט (לקמן אבנטו של כהן גדול בכל השנה לא זהו של הדיוט שהדיוט של בוץ וכו׳ רש״י) אמור מעתה נכון הדבר למאד לומר דהרמב״ן שכתב ״ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול״ כוונתו על הדרך הזה בשאר ימות השנה דשל הדיוט אבנטו של בוץ אבל של כהן גדול היא בשאר ימות השנה של כלאים ויהיו דבריו מכוונים כלשון הש״ס ביומא י״ב. ואולי הי׳ ג״כ גירסת הרמב״ן ביומא ס״ט. כמו דאיתא לפנינו בשאר ימות השנה והי׳ גרסתו הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט (כלומר דשל כהן גדול היה בשאר ימות השנה של כלאים לא זהו של כהן הדיוט דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ אתי שפיר דלא מתהני מכלאים) אלא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט [א״כ כמו דשל כהן גדול בשאר ימות השנה הכי נמי של הדיוט הוי של כלאים] מאי איכא למימר. ועל הדרך הזה אפשר שהיה גירסתו ג״כ כך בחולין קל״ח. דהיינו הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנט של כהן הדיוט ע״ש היטב ויהיו מעתה כל הסוגיות דהיינו יומא י״ב. ס״ט. וחולין קל״ח. דנקיט הש״ס בלשון אחת על מכוון אחת דהיינו בשאר ימות השנה. משא״כ לפי׳ רש״י דחוק דסוג הלשון אחת ישתנה לשני גוונים ופירושים משונים דביומא י״ב: פירושו בשאר ימות השנה. אבל ביומא ס״ט. ובחולין קל״ח. פירושו ביום הכיפורים. ותו מדלא נקיט הש״ס אבנטו של כהן גדול ביום הכפוריס כמו דאמר רבי ביומא י״ב: שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זהו של כהן הדיוט בלתי ספק דסתמא כפירושו אדבר הרגיל בכל ימות השנה קאי ולא אדבר שאינו אלא פעם אחת בשנה. והאמת עד לעצמו דבתמיד כ״ז: איתא כסוגיא דיומא ס״ט. וקאמר הניחא למ״ד אבנטו של כהן גדול לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט אלא למ״ד זהו אבנטו וכו׳ ופירש המפרש בשאר ימות השנה ע״ש הרי להדיא כגירסא שכתבתי וכמו שבררתי למעלה דאונקלוס ע״כ ס״ל כר״א ב״ר שמעון דאבנטו של כהן הדיוט היינו של בוץ: ועתה אברר הראיות של הרמב״ן במד״ו שהוא מדד. הראיה משמואל א׳ סימן ד׳ פסוק י״ב ומדיו קרועים אי אפשר לפרש אלא בגדיו להמעיין שם. אמנם הראי׳ מתהלים סי׳ קל״ג פסוק ב׳ שיורד על פי מדותיו פי׳ רש״י שם מראשו אל זקנו אל פי ראש הכתונת שלו שהזקן שוכב על פי הכתונת. אכן במכלל יופי כתב בזה״ל על פי מדותיו המ״ם בחיר״ק ענין לבוש כמו מִדוֹ בָד וקראו לשפת הבגד העליונה מקום שמכניס ראשו בה הנקרא בדברי רבותינו ז״ל בית הצואר פי. והראיה משמואל ב׳ סימן כ׳ פסוק ח׳ חגור מדו לבושו. הנה רש״י שם לא פירש כלום אכן במכלל יופי ז״ל מדו בחיר״ק המ״ם והוי נוסף עניני לבוש וסמך מדו אל לבושו ולבוש הוא שם הכולל ומדו פרט לאחד מן המלבושים ידוע אצלם תכונתו. ודע בשופטים ג׳ פסוק ט״ז מתחת למדיו פירושו נראה למלבושיו. וכ״כ המכלל יופי וכן בשמואל א׳ י״ז ל״ח וילבש שאול את דוד מדיו. נראה שהוא לבוש ממש ולא הכתונת לפי הפשט ולפי דרשות רבותינו יבמות ע״ו: ע״ש. עוד שם פסוק ל״ט נראה שהוא לבוש וכן שמואל א׳ סימן י״ח פסוק ד׳ ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו וגו׳ נראה ג״כ שהוא מלבוש ולא כתונת על הדרך והסדר. מכל הלין יש ידע וראה. לפירוש אונקלוס כי לו נאה ולו יאה: