מטה האלהים/יט

פרק יט — מכות באח״ב

״כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך״ (שמות ט:יד), ״ארום בזימנא הדא אנא שלח מחתא לך מן שמיא ותתיב ית כל מחתי דמחיתך ללבן״ (יונתן בן עוזיאל). לפי דבריו מכות אלו יחדירו אל לבו את כל המכות שהיו עד עכשיו. כי ״טובה מרדות אחת בלבו של אדם מכמה מלקויות״ (ברכות ז.), ראיית עובדות ואפילו הרגשתן רחוקה היא מלבו של אדם יותר מאשר מארץ עד השמים. סיבות רבות לאי הבנת האדם ועיקריות שבהן. שמיעה, ראיה וחברה. כל אלה אספקלריות שדרכן רואה אדם את כל הנעשה סביבו ולפיהן מתרשם מכל חידוש ופלא. ואלו הן קול, מראה וריח.

שלשת מכות הראשונות היו על חומר העולם. מים, אש, ועפר. השניות על מעשה אדם ופעולותיו. גזל, שררה, וזנות. ואילו קבוצה אחרונה באה לתקן את אדם עצמו. שמיעתו, ראייתו וחברתו (ריחו) שנתקלקלו בחטאו של אדם, חוה ונחש.

1. ״והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלהים ויאמר אל האשה״ וגו׳ (בראשית ג:א). ״ותאמר האשה אל הנחש״ וגו׳ (בראשית ג:ו).
2. ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל״ וגו׳ (בראשית ג:ב), ״ותקח מפריו ותאכל״ (בראשית ג:ו).
3. ״ותתן גם לאשה עמה ויאכל״ (בראשית ג:ו).

אדם: אדם קילקל את שמיעתו, שנאמר ״ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך״ (בראשית ג:יז), וגם פרעה כל תחינותיו אל משה רבינו היו בעיקר על הקולות, שנאמר ״העתירו אל ה׳ ורב מהיות קולות אלהים״ (שמות ט:כח). לכן כדי להבין את מכת הברד ומטרתה יש לעמוד בס״ד על משמעות הקול. עיין בעקידה )שער לד) המסביר באריכות את ענין הקולות שנאמרו במזמור כ״ט שבתהלים. שפירושם שבכל הנראה בבריאה מתגלה קולו יתברך היות וכל מציאותם ופעולותיהם במאמרו יתברך. לומדים אנו מדבריו, שקולו של ה׳ בוקע מכל הבריאה כולה וכל אחד שומע אותו לפי אזניו הוא. כמו שאמרו חז״ל על הפסוק ״קול ה׳ בכח״ (תהלים כט:ד), ״בא וראה היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו. הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, הקטנים לפי כחן, היונקים לפי כחן, והנשים לפי כחן. ואף משה לפי כחו שנאמר ׳משה ידבר והאלהים יעננו בקול׳ (שמות יט:יט) בקול שהיה יכול סובלו. וכן הוא אומר ׳קול ה׳ בכח׳ בכוחו לא נאמר אלא בכח, בכוחו של כל אחד ואחד. ואף נשים מעוברות לפי כוחן״ (שמות רבה ה:ט). ועל הלא שומעים, אמר דוד המלך ע״ה ״אזנים להם ולא ישמעו״ (תהלים קטו:ו).

קול אשתך: יש להבין בס״ד מה היא התביעה הגדולה של הקדוש ברוך הוא על שמיעה זו, שהיא קדמה לתביעת אכילת העץ. מהו הקול הנשמע ממציאותה של האשה? התורה מספרת שאדם נברא יחידי והקדוש ברוך הוא הכיר בחסרון זה באומרו ״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב:יח) אמנם עשיית העזר נעשה על ידי התעוררות האדם להרגשת חיסרון בת זוג ובקשתו מאיתו יתברך. היות ובלי שאיפה זו אי אפשר ליצור את האדם השלם (אין כאן מקום להאריך בנידון). לכן ״ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו״ (בראשית ב:כ). וכך אמרו חז״ל ״כשהביאן, הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה. אמר לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל״ (רש״י בשם בראשית רבה). אולי התעוררה באדם ההרגשה שחלילה אין הקדוש ברוך הוא מתחשב בצרכיו ולולי הבנתו ובקשתו היה נשאר בודד וגלמוד. מציאות האשה היתה יכולה להשמיע לאדם את המנגינה המסוכנת של ״עליך לדאוג לצרכיך״ והבנתך היא הקובעת את הדרך לשלמותך. קול זה אמנם נכון הוא ביסודו אבל מוגבל הוא בהתפתחותו. סכנת קול זו, היא לעבור את גבול האמצעיים האפשריים עד כדי התחכמות בגזרותיו ירד הגובלת במינות (אני מבין יותר טוב). לכן אומר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון ״שמעת לקול אשתך״ הרגשתך שאתה מבין בחסרונותיך, היא אשר גרמה לך ״ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמור לא תאכל ממנו״ (בראשית ג:יז). (אולי יש לשים לב על הייחוד שבפסקה ״שמעת לקול אשתך״, כי היה אפשר לכתוב ״שמעת לאשה״, שהרי לא היתה אחרת בעולם. הקול רומז, שהשמיעה היתה לא ממש מאשה אלא מקול הבא ממנה. ו״אשתך״, מלמד על הכרתו הוא בחסרונו. אם נפרש את האשה כחיסרון, הרי שהשתייכות החיסרון אליו גרמה לו לאכילה.) לכן מכות אלו באות ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״ (שמות ט:יד), ותרגם אונקלוס ״לית דכותי שליט בכל ארעא״. מי הוא השליט הטוב? היודע את צרכי עבדיו. כעת תדע שאני היודע את חסרונותיך ההווים והעתידים להיות ומזהירך ממזיקים שעלולים לכלות את כל מציאותך. לכן נאמר לו: ״ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך״ (בראשית ג:יז). בלכתך אחרי הבנתך, כל מה שנתתי לך תראה בו את החסרון. העולם ארור, אתה עצוב. ימיך פחד ובלהות ״ובערב תאמר מי יתן בקר״ (דברים כח:סז).

ברד

במכה זו לא נאמר ״הנה יוצא המימה״ (שמות ח:טז) היות ואין כבר עסק עם חכמה הנקנית, אלא המכות היו כדי לתקן את הקלקולים המהותיים אשר באדם.

״הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאך וגו׳ ועתה שלח העז את מקנך״ וגו׳ (שמות ט:יח-יט). מכת הברד היתה מכוונת בעיקרה נגד עצים, כמו שנאמר ״נתן גשמיהם ברד אש להבות בארצם. ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם״ (תהלים קה:לב-לג). היותה באה לתקן חטא אכילת עץ הדעת, לכן נאמר לו שיאסוף את מקנהו מן השדה. אמנם יש לדייק בפסוקים ולהבין מדוע בהתראה לא הוזכר קולות? ואף לא האש הנותן לברד מציאות חדשה שאדם לא יכול לעלות על דעתו. בהתראה נאמר ״הנני ממטיר כעת מחר ברד״ וגו׳ ואילו בעת המכה נאמר ״וה׳ נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה (ורק אחר כך כתוב) וימטר ה׳ ברד על ארץ מצרים״ (שמות ט:כג). וסיבת כניעתו של פרעה היתה בעיקר הקולות, שנאמר ״העתירו אל ה׳ ורב מהיות קלת אלהים (ואחר כך) וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד״ (שמות ט:כח).

לכן חשבתי לפרש בס״ד, שיש כאן שתי התראות נגד שתי חטאותיו של אדם הראשון. א) ברד השובר עצי פרי שאכל מהם אדם הראשון לתקן את ״המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת״ (בראשית ג:יא), ב) לשמוע בדבר ה׳, לתקן את ״כי שמעת לקול אשתך״ (בראשית ג:יז).

גם בצוויו של הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, היו שני דברים, א) ״ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ב) כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ (בראשית ב:יז).

האחד הוא צווי מעשי. ואילו השני הוא להיות ירא מדבר ה׳, ולראות בעבירה את המות. כי קשה לומר שיש כאן נתינת טעם על מניעת האכילה. היות ואדם לא מת ביום אכלו (אף על פי שיש הרבה תרוצים לכך, אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטו), ועוד, אם הוא ימנע מאכילה מחמת מוות, זהו יראת העונש. ובודאי אדם במדרגתו היה שייך ליראת הרוממות וצריך לימנע מאכילה מפני שזהו רצונו יתברך. יונתן בן עוזיאל מתרגם את ״מות תמות״ — ״תהיה חייב קטול״. הרי שאין האכילה ממיתה אלא החטא מחייב מיתה (עיין רמב״ן ״בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות״). כמו שאמר ״אין ערוד ממית אלא החטא ממית״ (ברכות לג.). ואילו אשה טעתה בכך ואמרה ״פן תמותון״ (בראשית ג:ג) שמא תמותון, היינו תכונת העץ מזיקה. לכן יכל נחש בקלות לפתותה, אחרי שהיא פוסחת על שני סעיפים ואמר לה ״לא מות תמותון״ (בראשית ג:ד). האכילה אינה ממיתה, וכל סיבת המניעה היא, שיעבוד האדם אליו יתברך, ואילו באכלו הרי שהוא יהיה כאלהים יודעי טוב ורע (עיין מפרשים ועיין לקמן ״עץ הדעת — עול מלכות שמים״).

״וה׳ נתן קלת וברד ותהלך אש ארצה״ (שמות ט:כג). אחרי שכבר נאמר לפרעה ״וירד עליהם הברד ומתו״ (שמות ט:יט). אין צורך לפרט את צורת המות, הרי שהיא יכולה להיות בדיוק היפך כל גדרי הטבע. ״אש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט:כד), בכך יוכח אם אדם מכיר את הבורא יתברך ככל יכול ושאין שכל אנושי יכול להבין את דרכי הנהגתו, אין כמוהו שליט רחמן, המזהיר את עבדיו מכל סכנה אפשרית.

״למען תדע כי לה׳ הארץ״ (שמות ט:כט). השכל מחייב ״כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה״ (פסחים פו:), דוקא דאגתו של הקדוש ברוך הוא לאדם ובהמה, היא הראיה לבעלותו על אשר בארץ. וכל אשר אינו שומע בעצתו יתברך, הרי מוכיח בכך שאינו מאמין ב״רחמיו על כל מעשיו״ (תהלים קמה:ט). מי שאינו רואה בכל אשר בארץ את חסדי הבורא, את הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים (שבת קז:). מי שאין חודר ללבו קול האלהים הבוקע מכל סדרי הטבע, אינו אלא ערל לב, ליבו אטום ומכסה הטפשות מונע את החדירה הזאת. לכן יבואו קולות ורעמים ויפשטו את עקמומיות לבו. כמו שאמרו חז״ל ״לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב״ (ברכות נט.). על כגון זה באה מצות ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דברים י:טז), ותרגם ״ותעדון ית טיפשות לבכון״. הרי המציאות של ״ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה״ (שמות ט:כא) היא המחייבת את קולות אלהים.

כך היה בדיוק אצל אדם הראשון. אמרו חז״ל ״מושך ערלתו היה״ (סנהדרין לח:) וכבר אמרו הראשונים שחלילה לומר שהדברים כפשוטם. לכן חשבתי אולי כיוונו חז״ל בדבריהם הקדושים, שמשך את ערלת ליבו ואטמו מלשמוע את קול האלהים הבוקע מתוך הבריאה. ותיקונו היה ״וישמעו את קול ה׳ אלהים״ (בראשית ג:ח). ואמנם הקול הזה הכניס בו את היראה אליו יתברך, אותה יראה שכל כך היתה חסרה לו בשעה שאכל מעץ הדעת. שנאמר ״ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא״ (בראשית ג:י). ואמרו בתיקוני זוהר (נח) ״שמיעה תליא בלבא״.

פרעה וקולות: ״העתידו אל ה׳ ורב מהיות קלת אלהים״ (שמות ט:כח). זו היתה בקשתו הראשונה של פרעה, כי הקולות, פרט להשפעתן, היו גם סיבת הברד, שנאמר ״הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד״ (שמות ט:כט). כבר למדנו שפרעה מסמל את חכמה תתאה הטמאה, שכל מציאותה אינה אלא ערלת הלב. קול אלהים, הוא התרופה הטובה ביותר נגד אטימות זו. לכן בהשמע קולות אלו יתבטל כל מציאותו של פרעה. ואם מפריעים קולות אלה לאדם, הרי שאין בו יראת שמים. כי לולא כך הרי שקולות לא היו מבהילים אותו כי רגיל בהם ונהנה מהם, היות והם מראים לו את הדרך שילך בו לפי הקול ששומע. לכן נאמר ״ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ אלהים״ (שמות ט:ל) אחרת לא הייתם מרקשים ״רב מהיות קלת אלהים״ (שמות ט:כח).

קול שופר: מטרת האדם בכל עמל חייו, אחת היא, ״להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו״ (מסילת ישרים א), המושגת על ידי ידיעת האדם את בוראו. לכן בעולמנו כל ידיעה, מטרה היא; וידיעת טוב ורע שהוצעה לחוה בדברי הנחש, היא הגורמת למטרות רבות בחיי אדם המתחדשים יום יום. כי מטרת האדם היינו מה שאיכפת לו. רבוי המטרות ושינויהם מפזרים את דעתו של אדם; ובהיות דעתו היינו הוא, הרי שאדם אשר לפנינו מפוזר ומפורד וכל חלק מאישיותו נמצא במקום אחר לפי חכמתו וכלים אשר ברשותו. אם עני הוא ורוכב על חמור, הרי שכל אישיותו תתרכז על עצמתו ועל הנהגת חמורו הנושא אותו. אבל אם עשיר הוא ומכשירים רבים משרתים אותו, יהיה כל חייו מוקדשים לשמירה על עושרו שלא יגנב ועל מכשיריו שלא יתקלקלו ולא ימיטו עליו ועל האנושות כליה גמורה.

גאולת האדם: היינו קיבוץ נידחיו, ריכוז מחשבותיו אל עצמו ״אם אין אני לי מי לי״ (אבות א:יד) ורק קול חזק בכוחו להכריח את האדם להתרכז למקום הקול, וכל מה שהפיזור יותר גדול הרי שיש צורך לקול יותר חזק.

מתן תורה: אין אדם יכול לקבל תורה אם הוא איננו, אם אינו מרוכז לכיוון המטרה האחת והיחידה, בורא עולם. על פיזור זה אמר שלמה המלך ע״ה ״אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״ (קהלת ז:כט). לכן יבואו קולות ויישרו את העקמומיות הרבות של הלב, כדי שיעמד פנים אל פנים עם בוראו וכמובן שיכריז ״נעשה ונשמע״.

ראש השנה: אדם המבקש חשבונות רבים כל השנה, לא יוכל ליטהר ביום הכיפורים, כי אם אין לבו ישר, הרי שטובל ושרץ בידו. קול שופר יעורר אותו מתרדמתו, יתנער מכל הבלי העולם שהוא שקוע בהם וירוץ בימי התשובה אל תחת כנפי השכינה ויטהר בעמדו לפניו, שנאמר ״לפני ה׳ תטהרו״ (ויקרא טז:ל).

ביום ההוא: שני מיני גלויות הן, עושר ועוני. שעליהם התפלל החכם מכל אדם באמרו ״ראש ועושר אל תתן לי״ (משלי ל:ח). עושר מביא את האדם לכפירה, ואילו עוני מעבירו על דעתו (ערובין מא:), גונב ותופש את שם השם שנאמר ״פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה׳ ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי״ (משלי ל:ט). עושר מעורר את האדם לרדוף אחרי תענוגות, ובכך הוא אובד בתוך שאיפותיו החולפות. ואילו העוני דוחה את האדם לצד ואינו מניחו לטפל בעצמו מרוב צרות הפוקדות אותו, אבל הוא עוד קיים וברגע שישתחרר מצרותיו יש לו את מציאותו הוא. זאת אומרת, עשיר אובד ברצונו ואילו עני נידח בעל כרחו. שני אלו, הראשון, זקוק לקול תקיעה גדולה שיחזיר אותו לעצמו, זאת אומרת שהוא ימצא את עצמו. העני בשמעו את קול האמת יראה את כל צרותיו כקליפות השום הסובבים אותו. הוא אמנם נדחה על ידי אחרים, אבל דוקא סיבה זו גורמת לו לייאוש יותר גדול וממילא לשמיעה פחות רגישה. לכן נאמר ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור (אבודים בתוך עושרם) והנדחים מארץ מצרים (עניים הנדחים מתוך צרתם) והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלם״ (ישעיה כז:יג). קודם יבואו האובדים ואחר כך הנדחים אף על פי שאבידה יותר קשה, אבל העני יאושו יותר גדול. ועל זה תפילתנו השגורה ״תקע בשופר גדול לחרותנו״.

״הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד״ (שמות ט:כט). קול האשה אטם את לבו של אדם, עד שראה בעץ הדעת את שלמותו בהיותו שם לב רק על חיצוניותם של דברים. ואילו היה בו את היראה הדרושה למדרגתו היה מרגיש באש הלוהטת הטמונה בקרב האכילה הערבה. כעת באו קולות אלהים והמטירו ברד שכל מציאותו קור וכל מראהו לבן. אבל ״אש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט:כד), ברד זה שיבר ומשבר עד נצח את אותם העצים שהביאו יללה לעולם, שנאמר ״ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם״ (תהלים קה:לג). אותה אכילה ערבה שהדליקה את הלהבה הגדולה של הגהינום, ויצרה את חרבו של מלאך המות. (״מלאך המות ארכו מסוף העולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו כולו עינים, לבושו אש, כסותו אש, רגליו אש, בסכין אש שבידו טיפה של מרה תלויה בו, וכו׳״ [כלה רבתי ג:א]).

ה׳ הצדיק: הקולות חדרו, הלב התישב במדת מה, יש כבר הרגשה בצדקתו יתברך. אדם הראשון טען ״... האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל״ (בראשית ג:יב) גם פרעה טוען, אני כבר מכיר אבל ״ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט:כז), הקילקול שבעמי והחיבור שלי אליו הם גורמי הרשעות. הבנת הלב לא תוכל להגיע למעשים אם תכונות הגוף אינן מתוקנות, וכבר למדנו שאשה היא הנותנת את תכונות הולד ואף משנה את תכונות בעלה (זו היתה טענתו של אדם הראשון). האברים ותכונותיהם נקראים ״עמו״ של אדם, לכן אף אחרי כניעת השכל והבנת הלב יש צורך לתקן את טבעי האדם שיסודם בראיה וריח כפי שנבאר בס״ד. ועל זו באה תשובתו של משה: ״ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וגו׳״ (שמות ט:ל). הוא אמר ״אני ועמי״, אבל משה עונה לו ״אתה ועבדיך״. העם זה מציאות שאי אפשר לשנותו והמלך נמלך על ידם, ואילו עבדים הם משתנים לפי רצון המלך. אומר לו משה רבינו ע״ה: התכונות אמנם קודמות לשכל כעם הקודם למלך, אבל הם עבדי אדם השלם והוא ברצונו יכול להחליפם. הרי שיש עוד צורך למכות חדשות שתלמדנה להאדם, את דרך שליטתו על טבעיו ושימושו בהם כפי הבנתו.

קלות: יש לשים לב שבכל הפרשה נכתבו הקולות בלי וא״ו — ״קל״. הזכרנו את דברי האר״י ז״ל: שישראל במצרים היו גילגול הנצוצות קרי שיצאו מאדם הראשון דק״ל שנים שפרש מאשתו. ולפי דברינו שמכת ברד באה לתקן את חטאו של אדם הראשון, הרי שיש כאן רמז ברור שקולות באו להזכיר את חטא הק״ל שנים.

ברד — דבר: ״אמר אותו יהודי, זה שאמרתם שהקדוש ברוך הוא הרג במצרים כל אלו הבהמות כל אלו הצאן, הנה ג׳ מיתות היו בבהמות, א) דבר ב) אלו שהרג אותם הברד ג) אלו בכורות הבהמות, שמתו במכות בכורות. שואל, ומה היה המיתה שלהם? ומשיב, אלא הרי כתוב מתחלה ׳הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה׳ (שמות ט:ג), למה בכל המכות לא כתוב יד ה׳. אלא כאן הוא יד בחמשה אצבעות, כי מתחלה אצל מכת כנים, כתוב ׳אצבע אלהים הוא׳ (שמות ח:טו), וכאן כל חמש האצבעות, שכל אצבע ואצבע הרג מין אחד, וחמשה מינים היו, שכתוב ׳בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן׳ (שמות ט:ג). הרי חמשה מינים לחמשה אצבעות הנקראות יד. משום זה, ׳הנה יד ה׳ הויה וגו׳ דבר כבד מאד׳. שהיו מתים מעצמם, שנמצאו מתים. אחר שלא חזרו המצרים בתשובה, חזרו אלו האותיות ממש של דבר, והרגו כל אלו שנותרו, ואותיות דבר חזרו להיות ברד. מה בין זה לזה. אלא זה הדבר בנחת, וזה הברד בתוקף הרוגז. ושנים אלו היו במקום אחד, דהיינו בחמש אצבעות. בוא וראה, דבר, הוא אותיות שהם בנחת, מיתה בנחת, שהיו מתים מעצמם. ברד, כי חזרו האותיות להיות בתוקף הרוגז, והרג הכל״ (הסולם, זוהר וארא לא:).

עונש אדם על ידי מיתת בהמותיו, מגלה את קלקול האדם המתפשט בכל קנינו. כמו שאמרו חז״ל ״בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי״ (קהלת רבה ז:יג) הרי שחורבן העולם תוצאה מקלקול האדם. ממילא החורבן הוא אזהרה לאדם. וזהו חסדו של ה׳ יתברך לעורר את אדם על ידי נזקי ממונו. אבל אם לא יתעורר אדם, אותם המכות יבואו אליו, אל גופו ואל נפשו ויהדרו בכל נימי רגשותיו עד שיכריז ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט:כז). לכן אותה מכה (דבר) שהיתה מכוונת לחמשה סוגי קניני אדם (סוס, חמור, גמל, בקר וצאן), הנקנים על ידי חמשה חושים, התחלפה לברד, כדי להכות ביתר תוקף את קנינים הנפשיים של חמשה חושים, ולשחרר את האדם משעבוד מחשבותיו הכוזבות. כדי שידע להבחין בין קול אשתו לקולו של הקדוש ברוך הוא.

״עץ הדעת״ — ״עול מלכות שמים״

״אמר רבי פנחס בן יאיר, העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד, כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזירתו של הקדוש ברוך הוא, נקרא שמו עץ ״הדעת טוב ורע״ (בראשית ב:ט) על שם סופו... ולמה צוה אותו הקדוש ברוך הוא שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהא רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו״ (מדרש תדשא ז). יצירת האדם מחייבת את פריקת העול, היות שיעבודו, גורע במדרגת ״בצלמנו כדמותנו״ (בראשית ב:ט). אם אדם נברא בצלם אלהים, כל מעשיו צריכים לנבוע ממדרגה זו. ואילו היותו משועבד, אינו בעלים על מעשיו. לכן אנו רואים שאדם אוהב יותר לעשות מעשים מתוך רצונו ובורח משיעבודים. זהו שורש המינות, כל אחד לפי מדרגתו. הרי חז״ל הגדירו את המינות כנגדי למלכות באמרם, ״בעיקבות משיחא... מלכות תהפך למינות״ (סוטה מט:). מלכות, היינו שיעבוד לרצון העליון, ואילו מינות, לעשות את אשר אני רוצה (כעת קוראים לזה דמוקרטיא). מלכות, שלטון הגדול על הקטן ומינות שלטון הקטן על הגדול (על ידי בחירות). לכן נשאל אדם: ״קבעת עתים לתורה״ (שבת לא.) כי אפילו שילמד כל ימיו, אבל אם אין לו קביעות, אין לו שיעבוד, לא יוכל לענות על שאלה זו.

אמנם נעימה היא העבודה הבחירית, אבל סכנתה עצומה. אם כלים הניתנים לו מוגבלים. היות ובחירה מעוררת באדם את הרצון האין סופי שזהו עיקר תכונתו בהיות ״חלק אלוה ממעל״. אבל עולם שהוא נתון בתוכו הרי מוגבל הוא, וסתירה זו מעמידה את האדם לפני רעב תמידי. כי כל אשר בעולם אין בכחם לתת לו את מאויו. לכן תאותו תמיתנו, כי היא מגלה שאין אפשרות לבצע את בחירתו. אכן הוא אינו בעל בחירה ואם כן אין זה צלם אלהים.

אבל אם יודע אדם שהנאותיו בעולם הזה מוגבלים, ובפעולותיו הארציים משועבד הוא לבורא עולם, שיעבוד זה יזכיר את האדם, שצלם אלהים, בעל בחירה האין סופיות היא קיימת לצרכים האלהיים, בכחו האין סופי צריך לשוטט בעולמות האין סופים ובכך הרי מדרגתו ומציאותו מובטחת.

״שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם. כל שכן שהיא אינה מוצאת שום נחת רוח בכל ענוגי זה העולם״ (מסילת ישרים א).

״ואמר רבי יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלהים, שנאמר ׳ויברא אלהים את האדם בצלמו׳ (בראשית א:כז), משל למלך שהיה מושל על המדינה, והיה בונה בירניות ותקונין לעיר, וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום אחד קרא לכל בני העיר, ומנה עליהם שר אחד שלו, אמר עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות. מכאן ואילך הרי זה כמוני. כענין זה נאמר באדם ׳ויברא אלהים את האדם בצלמו׳, ואמר ליה ראה צויתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך כאשר היו יראים ממני, שנאמר: ׳ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ׳ (בראשית ט:ב). ועל כן בצלם אלהים עשה אותו, ׳ויברא אלהים את האדם בצלמו׳, לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחילה״ (זוהר חדש בראשית ה.).

טוב ורע: בששת ימי בראשית יש הדגשה מיוחדת ״וירא אלהים כי טוב״. ואם מזכירים שהוא טוב, זאת אומרת שיכל להיות רע, כי רע הוא העדר הטוב. לכן כאילו כל הבריאה מעידה על ידיעתו של הקדוש ברוך הוא, בין טוב לרע. ואם לאדם ניתן אותו תפקיד בעולם כמו הבורא יתברך, לפי מאמרו של רבי יוחנן, הרי שהוא צריך לדעת ולקבוע מה טוב ומה רע. ואילו במניעה ממנו אכילה מסוימת, ועוד בטענת סכנה ״מות תמות״ הרי שזה מוכיח, שהוא אינו יודע בין טוב ורע ואי אפשר לסמוך על הבחנתו.

זו היתה טענתו של נחש באמרו ״לא מות תמותון״ (בראשית ג:ד) אבל הקדוש ברוך הוא רצה בזה לשמר על אדם שלא יראה בעסקי מגדלים ובירניות את כל מציאותו, אלא יעסוק בהם בעל כרחו כמי שכפאו שד (ראה נדרים כ:), רק בכוחותיו המוגבלים, ואילו בבחירתו ירוץ אחרי ה׳ אלהיו (הקלקול התבטא בדור המבול ב״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״ (בראשית ו:ב) ומשום כך ״וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ״ (בראשית ו:ו), כי סתירה שבין אדם לארץ גרם לשחיתותו).

אישה: אכן אישה ששיעבודה היתה מוחשית יותר, בהיותה נכנעת לאדם, כמו שאמרו חז״ל ״שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחלה אלא רבי״ (אבות דרבי נתן א:ו). ועוד שעיקר ״בצלמנו כדמותנו״ נוגע לפרו ורבו.

״אמר רבי שמלאי... מה אהך דכתיב ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳ (בראשית א:כו)?... אמר להן: לשעבר אדם נברא מן העפר וחוה נבראה מן האדם. מאדם ואילך, ׳בצלמנו כדמותנו׳, אי אפשר לאיש בלא אישה, ואי אפשר לאישה בלא איש, אי אפשר לשניהם בלא שכינה״ (ירושלמי ברכות ט:א). וכל ענין יצירת האדם מתגלה על ידי האישה. לכן היה קל יותר לפתותה בטענה שידיעתה הבחירית בטוב ורע זה ישלים את מדרגתה האין סופית שנאמר ״והייתם כאלהים יודעי טוב ורע״ (בראשית ג:ה), זה לא אומר שכעת אינם יודעים. מדרש תדשא מוכיח, שהיו חכמים גדולים בידיעת טוב ורע, וקריאת שמות תוכיח כי צריך לזה ידיעה מושלמת במעלות וחסרונות של כל דבר ודבר כדי שיהא אפשר לקרוא לו את שמו. ובזה הוכיח הקדוש ברוך הוא למלאכים שחכמת אדם מרובה משלהם ״אמר רבי אחא, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להן ׳נעשה אדם׳ (בראשית א:כו), אמרו לו אדם זה מה טיבו? אמר להן חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף. אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין. העבירן לפני האדם, אמר לו, זה מה שמו? אמר זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך? אמר לו אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? אמר לו, לך נאה להקרות ה׳, שאתה אדון לכל בריותיך״ (בראשית רבה יז:ד).

אמנם ידעו טוב ורע אבל רק לא כאלהים, לא היו בחיריים בכך. וכדי לעורר בה את השאיפה הזאת השתמש הנחש ברגשותיה. היותה קרובה יותר לרגש מאשר לשכל לצורך תפקידה. לכן התחיל לגרותה בהנאת אכילה הזמנית, שתפקידה מחייב לבקש את המזון הטוב יותר לאכילה הרי היא ״עזר כנגדו״ וכל מציאותה לתקן לו את צרכיו הגשמיים, לכן בא אליה בדברים בעניני אכילה. ״׳ויאמר אל האשה׳ (בראשית ג:א), דן דין הנחש בינו לבין עצמו, ואמר אם אני הולך ואומר לאדם, יודע אני שאינו שומע לי כו׳. מה עשה? אמר הריני הולך ואומר לאשה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות וקרובות להתפתות כו׳. הלך ואמר לאשה, אף כי אמר אלהים כו׳. אמר להם, כלום גזר עליכם הקדוש ברוך הוא שלא תאכלו מכל פירי האילנות וכי אם לא נתנו לאכילה מפני מה נבראו?״ (מדרש הגדול) והיא בחיפושיה אחרי תועלת הזמנית.

״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל״ (בראשית ג:ו). דיברו על פרי העץ ואילו היא ראתה את העץ וקבעה שהוא טוב למאכל. הדברים צריכים ביאור בס״ד.

״עץ פרי״ (בראשית א:יא). הבריאה כולה ניזונת מאורו יתברך ואפילו המלאכים, אמנם כל אחד לפי מדרגתו מקבל את מזונו בצורה שונה. כל אשר הנברא רוחני יותר, המזון מוגשם פחות. וכאשר הנברא מוגשם, מזונו עכור יותר. ויש צורך לעבודה יותר גדולה כדי להוציא את ניצוץ הקדושה מתוך מעטה החומר ולחיות עליו. כי רק ״אתה מחיה את כולם״ (נחמיה ט:ו). לכן על המן נאמר ״כעין הבדולח״ (במדבר יא:ז), צבע בהיר, עכירות מועטת מאד (ראה רמב״ן שמות טז:ו).

״עץ פרי עושה פרי״ (בראשית א:יא). זה מה שביקש הבורא בתחילה. אף על פי שטעם העץ ופריו שוים. אבל הפרי הוא מזון בהיר יותר מאשר העץ, כי כבר עבר תהליך הזדככות על ידי שרשי וענפי העץ עד שנהפך לפרי ומזון שבו מרובה על הפסולת. ואילו העץ, הפסולת מרובה על האוכל. זאת אומרת, עץ — אדם צריך לעבוד יותר קשה כדי להשיג את מזונו, אבל פרי — מזון המוכן יותר שחלק אדם בזיכוכו מעט מאד (ראה כלי יקר).

ואם נאמר שכל ידיעת טוב ורע הנזכר בששת ימי בראשית, היינו, שמתוך ״והארץ היתה תוהו ובוהו״ (בראשית א:ב) הוציא הקדוש ברוך הוא את הטוב הבדילו בין הטוב והרע שנאמר ״וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך״ (בראשית א:ד). לכן אם אדם רוצה להיות ״כאלהים יודעי טוב ורע״ (בראשית ג:ה) צריך לגלות מתוך תוהו ובוהו את הטוב, ועץ לעומת הפרי, הוא ״תוהו ובוהו״ ואילו פרי כבר בחינת הטוב שבו מרובה על הרע. לכן ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל״ (בראשית ג:ו) כל פיתויי נחש היו על העץ. ״לא תאכלו מכל עץ הגן״ (בראשית ג:א) ואילו אישה עונה על פרי ״מפרי עץ הגן נאכל״ (בראשית ג:ב) עד שהיא שוכנעה ש״טוב העץ״ (בראשית ג:ו), ואומר רש״י ״להיות כאלהים״. אמנם אכלה מפריו, אבל מכאן נלמד, שנושא הפיתוי היה העץ, היינו להיות אדם מפריד בין הטוב והרע בבחירתו. כך דרכו של יצר הרע, מתחיל לרומם את האדם, לפתותו לא להכנע לגדולים ממנו בטענה, שהרי אתה בעל בחירה ותקבע לעצמך את הטוב והרע. ואילו למעשה הוא מוליכו אחרי מראה עיניו, מחפש לו כל מיני פירות ממיתים, כל מיני נוחיות ותענוגות הרחוקים מהבנת טוב ורע, המתחיל בפרי הטעים לחיך והגומר עם איזה מלבוש, שלכאורה כל מטרתו לכסות ערותו הגשמית ואילו על ידו הוא מגלה את כל מערומי נפשו, את כל תאותיו הדמיוניות. לכן ״וכי תאוה הוא לעינים״ גברה על ״ונחמד העץ להשכיל״ והיא ״ותקח מפריו ותאכל״ (בראשית ג:ו). והתוצאה היתה לא יותר מאשר ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם״ קודם היו ״ערומים״ (בראשית ג:ז) מלשון ״והנחש היה ערום״ (בראשית ג:א) — היינו חכמים — ומרב חכמתם ״לא יתבוששו״ (בראשית ב:כה). ואילו כעת שכל השתדלותם אחרי מראה העינים, כל פקחותם היא שימת לב והתחשבות עם מראה גופם הגשמי. זהו סוף הראיה המוגבלת של האשה הראיה הזמנית. לכן תקונה יבוא על ידי בטול גירוי ראיה זאת. על ידי השחתת היופי החיצוני אשר בבריאה, ולזה יבואו חילים הנאמנים של הקדוש ברוך הוא, ויכסו ״את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ״ (שמות י:ה).

ארבה — ותרא האשה

״למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו׳״ (שמות י:א-ב).

ראייה: הנראה לאדם, נהפך למהותו ממש, עד שהוא מוליד כפי ראייתו. אין כאן פעולה שכלית אלא זהו טבע הבהמי שבאדם, ומקלות יעקב אבינו יוכיחו, ״ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות״ (בראשית ל:מא). וכך פירשתי בס״ד את הצורך ל״והעם רואים את הקולות״ (שמות כ:טו) במתן תורה, כי בכך — התורה נהיתה למהות גשמית בגופם של עם ישראל והובטח ״תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ (דברים לג:ד) אף על פי שאב אינו יודע תורה, יעביר אותה לירושת בניו על ידי מציאות שנוצרה בו בראיית הקולות.

היות הראיה היא, שימת האות בקרב האדם ממש. זאת אומרת כולה רגשית (ואילו שמיעה היא שכלית), אשה קלה יותר להתפתות בראיתה בהיות כל מציאותה רגשית, ותפקידה יצירת גוף הולד בקרבה. לכן על ידי ״שתי אותותי אלה בקרבו״ יש הבטחה של ״תספר באזני בנך ובן בנך״ כי אם התכונות הרגשיות מתוקנות, הרי שיש מקום להשמיע לאדם את הענינים השכלים הנקנים על ידי שמיעת האוזן. הרי אמרו חז״ל ״לא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון״ (מכות י.), לכן אחרי הבנת השכל ב״ה׳ הצדיק״ וההודאה ״ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט:כז), יש צורך לתקן את העם שבאדם. ואלו הטבעים הנקראים ״בני אמי״ (שיר השירים א:ו) היותם מתהוים במשך חדשי ההריון בקרב האם בהיוצרות הגוף. אם כן,

״הנני מביא מחר ארבה בגבולך״ (שמות י:ד). ״אמר רבי שמואל, ארבה זה חיילותיו של הקדוש ברוך הוא, וחת כתוב על לבו, שנאמר ׳הילק והחסיל והגזם חילי הגדול׳ (יואל ב:כה). והוא מונח בארץ, במקום שאין אדם רואה, ואינו אוכל ולא שותה, והוא חי בדברו של הקדוש ברוך הוא. וכיון שמצוה אותו לילך ולאכול יבולה של ארץ שהכעיסוהו, ננער ומתגבר והולך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ׳ננערתי כארבה׳ (תהילים קט:כג). אבל חיילותיו של בשר ודם, אם אינו נותן להם הוצאות ומזונות, אינן יכולין לעמוד ולעשות שליחותו, ואם יבואו למלחמה, בבקעה הן נלחמין, אבל בהרים ובחומות אין הסוסין יכולין לעמד. אבל אלו ׳כקול מרכבות על ראשי הרים וגו׳׳ (יואל ב:ה) ׳בעיר ישקו וגו׳׳ (יואל ב:ט)״ (מדרש חדש על התורה ריז).

צבא המשחית את האויב, ואוירו הגדול של האנושות הוא ראיית העינים. כמו שאמרו חז״ל ״העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העברה״ (רש״י במדבר טו:לט). יופי החיצוני המפתה, המושך את ראיה החיצונית ומונע מאדם לראות בעין שכלו את האמת שבכל דבר ודבר.

״וכסה את עין הארץ״ (שמות י:ה). עין פירושו צבע או מראה, שנאמר ״ועינו כעין הבודלח״ (במדבר יא:ז). ומטרת הארבה היתה להסיר מעולם מעטה הירוק המיפה את כל הבריאה, שנאמר ״ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים״ (שמות י:טו). אמנם התיקון לראיה צריך להיות גם שלא יראה אדם את הארץ בכלל. כי אדם מכוון את פעולותיו לפי מראה עיניו, הרי שאם הארץ לנגד עיניו תמיד, בהכרח שמטרתו תהיה ארצית. לכן ״ולא יוכל לראות את הארץ״ (שמות י:ה) וזה היה על ידי ש״ותחשך הארץ״ (שמות י:טו). כל מכשירי פיתויו של הנחש היו ״ותרא האשה״ (בראשית ג:ו) ועל זו צעקה מרה באמרה ״הנחש השיאני״ (בראשית ג:יג). ואמרו חז״ל ״בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן״ (שבת קמו.). זוהמה זו מציאות הגוף היא ורק בישראל שעמדו על הר סיני אחרי שלא ראו יותר את הארץ וכל אשר בה, היה מקום לראיה של ״והעם רואים את הקולות״ (שמות כ:טו).

האשה לא נשאלה על אכילה אלא רק ״מה זאת עשית״ (בראשית ג:יג). וגם בקללתה לא נזכרה אכילה, ואילו כל קללת אדם מכוונת לאכילתו. כי עיקר חטאה היה בעשיה, דהיינו שעל ידי ראייתה עשתה בעצמה רושם בל ימחה לעד אלא על ידי יסורים פנימיים ונפשיים — הריון, לידה, תשוקה לבעל וכניעה אליו. ואדם שחטאו באכילה תקונו מבחוץ במאמציו להשיג את אכילתו אחרי עמלו בברור הטוב ודחיית הפסולת.

אבל היות ואכילה היתה משותפת באיש ואשתו, אף על פי שעיקרו באיש לכן נאמר ״ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד״ (שמות י:ה). לומדים אנו על הקשר שיש בין ארבה לברד מה שלא מצינו במכות אחרות. ולא נעדר מקומו של העץ המשמש כאמצעי לגירוי אדם שנאמר ״ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה״ (שמות י:ה).

״ורוח קדים נשא את הארבה״ (שמות ג:יג). קדים רומז על ״גן בעדן מקדם״ (בראשית ב:ח). אותו רוח של שם, הביא את התיקון לריחוקו של אדם מקדמונו של עולם. הרי אדם התחבא בתוך עץ הגן כדי שלא יראה את האמת. לכן רוח קדים הביא ארבה שאכל את כל העץ ולא יכל אדם יותר להחבא, בתוך חשבונותיו וטענותיו — ״כי עירום אנכי ואחבא״ (בראשית ג:י) — אלא ״וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה׳ אלהיכם ולכם״ ([שמות י:טז] הדברים ארוכים ועמוקים ובס״ד איחד על זו קונטרס מיוחד).

״ויסר מעלי רק את המות הזה״ (שמות י:יז). התפתחות המדע וקיום חכמה תתאה תלויה בגרויים הבאים על ידי תעמולה שכל מציאותו ראיית אדם ואם לא יהיו גרויים אלה הרי שתמות חכמה הטמאה נתאר עולם בלי תעמולה ופרסומת, הרי שישתנה כל מציאות האדם.

כעת אחרי שאין מראה המפריע לראיית האמת, ואין סיבות חיצוניות לקשה ערפו של אדם — ״ואני ועמי הרשעים״ (שמות ט:כז). מכיר הוא שחיסרון בו, ״ולא בשמים היא ולא מעבר לים היא... אלא בפיך ובלבבך לעשותה״ (דברים ל:יב-יג), אחרי שאין אדם מסתכל יותר בשמים ובארץ, מרגיש שהכל מסור בפיו (אכילתו) ובלבו. ויש צורך כעת לפתוח בו את הפתח הקטן כמו שאמרו חז״ל פתחו לי פתח כחודו של מחט (שיר השירים רבה ה:ב). ותפקיד זה, תיקון ריעותא דלבא, מוטל על מכת החושך המאיר לבני ישראל.

חושך

נחש. יצר הרע. ריח, חברה. פרעה. חכמה תתאה.

נחש — יצר הרע: ״רבי יצחק אמר דא יצר הרע, רבי יהודה אמר נחש ממש. אתו לקמיה דרבי שמעון, אמר לון ודאי כולא חד וסמא״ל הוה ואתחזי על נחש וצולמיה. דנחש דא איהו שטן וכולא חד וכו׳. ׳והנחש היה ערום׳ (בראשית ג:א) דא יצר הרע דא מלאך המות, ובגין דנחש איהו מלאך המות גרם מותא לעלמא״ (זוהר בראשית לה.).

יצר הרע: היינו חכמה תתאה. כתוב ״והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלהים״ (בראשית ג:א). יש צורך להבין בס״ד מה היתה ערמומיותו של נחש, מאין נבעה, ומה היחס שלה אל חית השדה, ומה הדגש ״אשר עשה ה׳ אלהים״?

״ערום״: גם על אדם ואשתו נאמר ״ערומים״ (בראשית ב:כה) ומתרגם יהונתן ״חכמין״ בחכמה זו הנקראת ערמה. יש כנראה יחס בין אדם לנחש. על ערמתו של נחש אמרו חכם להרע ״וחויא הוה חכים לביש״ (יונתן בן עוזיאל), ועל ערמתו של אדם אמרו אשה אסור לה ללמד תורה (סוטה כא:), שנאמר ״אני חכמה שכנתי ערמה״ (משלי ח:יב). זאת היא ערמה המחטיאה את האדם שאין טבעו חזק.

הבאנו לעיל, שבקריאת שמות לבעלי חיים הוכיח הקדוש ברוך הוא למלאכים שאדם חכמתו מרובה משלהם, אף על פי שיכול להיות בהשגות אלוהיות חכמת המלאכים מרובה בבחינות מסוימות, אבל בקריאת שמות אין להם מושג כלל.

״חית השדה״: חכמת קריאת שמות, חכמה גדולה היא, היות והיא מוכיחה על ידיעת אדם בכל בחינות בעלי חיים, תכונותיהם ותפקידם. מכאן לומדים שעצם מציאות בעלי חיים למיניהן היא גלוי על חכמתו הרבה של עושיהן, כי כל אחד מיוחד לתפקידו ויש להתאים את כל אבריו ותכונותיו ומזונו לתפקיד שלו. דומה לבית חרושת גדול המייצר כלים שונים, הרי שיש להתאים כל פרט בכלי לתפקידו. אמנם נדמה לנו שאדם הוא בחר לו כל בעל חי לצורכו לפי ראות עיניו. אבל זו טעות, כי כל בעל חי נעשה לצורכו, ואילו אדם רק מצא את אופן השמוש. סוס לרכיבה, חמור למשא, גמל למסחר, שור לחרישה, כבשים לפרנסה וכדומה, אכן חכמה גדולה טמונה בעשיית בעלי חיים.

״אשר עשה ה׳ אלהים״: איך עשה ה׳ את חית השדה? ״ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו׳״ (בראשית א:כד). הרי שבית מלאכה לעשיית החיות היתה הארץ. זאת אומרת כל חכמה הגדולה הזאת נמצאת בארץ, וארץ היא שהחליטה על שינויי בעלי חיים וכחותיהם. וכל חכמת קריאת שמות היא חכמת ידיעת אפשרויות הארץ. וזהו מדע או עשר מיני חכמה שירדו לארץ כמו שהובא לעיל. אם כן נוכל לומר ש״חית הארץ״ מרמז על ״חכמת הארץ״. ״והנחש היה ערום״ חכמת יצר הרע היא נובעת ״מכל חית השדה״. זה הוא כוח של הנחש ״חכמת תתאה״ חכמת העולם הזה. ועל זה מקוננת התורה לפי תרגום יונתן ״והוו תרוויהון חכימין אדם ואנתתיה ולא אמתינו ביקריהון״ (ויהיו שניהם חכמים, אדם ואשתו ולא המתינו בכבודם) היינו שערמתם גרמה להם שלא שמרו על כבודם. ומה היא ערמתם? ממשיכה התורה לומר ״והנחש היה ערום״ הרי שאותה חכמה המשותפת בין נחש לאדם היא הגורמת לחטא והיא הנקראת שטן, מלאך המות, יצר הרע וכדומה.

״׳ויאמר אלהים תוצא הארץ וגו׳׳. אמר רבי אלעזר ׳נפש חיה׳ זה רוחו של אדם הראשון. ׳ויעש אלהים את חית הארץ למינה׳ רבי הושעיא רבה אמר זה הנחש״ (בראשית רבה ז:ה). ומפרש עץ יוסף ״פירוש הרמב״ן ז״ל, דרוח זה הוא נפש החיונית. כי כל נפשות התנועה נבראו יחד. ואחר כך ברא להון גופות, וברא תחלה גופות הבעלי חי, ואחר כך גוף האדם ונתן בו הנפש הזו, ואחר כך נפח בו נשמה עליונה״ עכ״ל.

הרי רוחו של אדם הראשון — נפש החיונית — ונחש, היינו ״חית הארץ למינה״ (בראשית א:כה). נפש החיונית הוא היצר הרע כידוע — חלק הבהמי שבאדם.

שמש גדול: ״תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום, להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד, אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו, ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו״ (סנהדרין נט:). ״מבואר כי באמת כל הנבראים נבראו לתכלית אדם ולתשמישו. אמנם הנחש היה מצד בריאתו השמש הנבחר מכולם שהוא היה ממוצע בין האדם ושאר בעלי חיים שמצינו בו כח דבור וערום מכל החיות וכן אמרו פרק קמא דסוטה (ט:) אני אמרתי יהא מלך על כל החיות״ (מהרש״א).

נתאר לעצמנו מכונית הפועלת בעצמה מתוך הבנתה לפי רצון האדם ושולטת על כל כוחות שבטבע. (כמה עמלה האנושות להשיג מכשירים הדומים לזה) אכן זה היה הנחש. אותו מלך על כל החיות, המבין בשפתו של אדם וממילא על ידו יכל אדם לשלוט מסוף העולם ועד סופו ולהעמיק במעמקי עפר גינתו.

חכמה תחתונה: היא השמש הגדול של האנושות. ולכן אמרו חז״ל ״איזהו גבור? הכובש את יצרו״ (אבות ד:א). אם אדם שולט על יצר הרע, הרי שעל ידיו יוכל להתעלות עד אין סוף. אבל אם הנחש שולט עליו הרי שממיתו מיד. משל לכח החשמל, אם אדם שולט עליו, הרי אין עבד יותר טוב מזה, אבל בעקיצה קטנה ממנו אדם מת מיד. לכן אמרו חז״ל :

״׳הוא ישופך ראש׳ (בראשית ג:טו), בזמן שבני אדם עוסקים בתורה אין כח לנחשים להזיק אחד מישראל, ויכולים ישראל להרגם, אבל בזמן שישראל בטלים מדברי תורה, נושך עקבם, כמו שנאמר ׳עון עקבי יסובני׳ (תהלים מט:ו)״ (מדרש אגדה, בראשית ג:טו). יותר מזה אמרו ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״ (קדושין ל:). הרי שעל ידי תיבול היצר הוא יהיה טעים יותר ואפשר להשתמש בו יותר. התורה מלמדת את האדם להשתלט על היצר ולהשתמש בשמש הגדול לתועלתו. ״אמר רבי יצחק בר רבי יוסי, למאן דאמר דיצר הרע הוה, מאי נימא בהאי פסוקא? אמר לו רבי יוסי, מלמד שאין הריגה לנחש אלא בראש. ומי הוא הראש? זה ראש הישיבה, ואין הנחש הזה הורג לאדם אלא בעקב, כשעושה לו מעשה עבירות ודש בהם בעקב וכו׳. וכן הוא אומר, ׳ואתה תשופנו עקב׳ (בראשית ג:טו) באותו עון העקב, הורג יצר הרע לאדם״ (מדרש נעלם בזוהר חדש בראשית יט). הרי שרק תורה הנקנית מראש הישיבה המכוון אל הקדוש ברוך הוא הוא יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

נחש — חושך: ״רבי לוי בשם רבי בזירה, שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון (בשבת לא כתוב ערב ובקר)... כיון שיצת שבת, התחיל משמש החושך ובא. ונתיירא אדם, ואמר אלו הוא שכתוב בו ׳הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב׳ (בראשית ג:טו). שמא בא לנשכני, ואמר: ׳אך חשך ישופני׳ (תהלים קלט:יא)״ (ירושלמי ברכות ח:ה).

נחש — פרעה — מצרים: ״מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת... מה הנחש מעקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה... כשם שהנחש מעקם אף פרעה מעקם... פרעה נדמה לתנין שנאמר ׳התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו׳ (יחזקאל כט:ג)״ (שמות רבה ט:ג-ד).

״׳ויקנהו פוטיפר... איש מצרי׳ (בראשית לט:א), גבר ערום״ (בראשית רבה פו:ג). ״אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, ערומין היו המצריים לפיכך הוא מושלן לשועלים״ (שיר השירים רבה ב:טו).

״׳ויהי חושן אפלה׳ (שמות י:כב). מהיכן היה החשך ההוא? רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר מחשך של מעלה, שנאמר ׳ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו׳ (תהלים יח:יב). רבי נחמיה אומר מחשך של גיהנם, שנאמר ׳ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים וגו׳׳ (איוב י:כב)... רבי יהודה בר רבי אמר, במה הרשעים מתכסים בגיהנם? בחשך. חזקיה אמר, הגיגית הזו במה מכסין אותה? בכלי חרס. מינה ובה, כשם שהיא של חרס, כך מכסין אותה בכלי חרס. כך הרשעים, שנאמר ׳והיה במחשך מעשיהם׳ (ישעיה כט:מו). לפיכך הקדוש ברוך הוא מכסה עליהם את התהום, שהוא חושך, שנאמר ׳וחשך על פני תהום׳ (בראשית א:ב) זה גיהנם. הוי אומר חשך שבא על המצריים מתוך גיהנם היה״ (שמות רבה יד:ב). אפשר לומר בס״ד שאין מחלוקת בין רבי יהודה לרבי נחמיה. כי חשך של מעלה היינו המחיצה המאפשרת לנברא להתקרב אל הבורא, כי לולא חושך זה, הרי כבוד ה׳ ״כאש אוכלת״ (שמות כד:יז), וזה בעצמו החשך שעל פני תהום כי כל הבריאה היא המחיצה שדרכה יכול אדם לדעת את הקדוש ברוך הוא. אמנם אם אדם מעשיו בחשך, היינו כל מציאותו עולם הזה, הרי שהתהום מכסה אותו, והוא שרוי בחשך של גיהנם. לכן החושך מקורו בעליונים ואילו המצריים הם שהפכו אותו לגהינם בהתכסותם בו, כמו שאמרו ״במה הרשעים מתכסים בגהינם? בחשך״. ואילו מי שרחוק מחושך, חושך עומד למעלה ממנו ומשתמש בו רק כדי שיוכל להציץ אל כבודו יתברך.

חטא הנחש

״׳ואיבה אשית בינך ובין האשה׳ (בראשית ג:טו). בא וראה שכל מי שהוא מתחבר כנגד הקדוש ברוך הוא, הוא נותן בינו ובין שנתחבר עמו איבה, ושנאה, וקנאה, ותחרות עד שהוא מפרידן. תדע לך שהוא כן, הרי הנחש וחוה נתחברו להחטיא את האדם. מהו אומר ׳ואיבה אשית בינך ובין האשה׳ (מדרש הגדול בראשית).

בחטא עץ הדעת נזכרו שלשה שלבים בפרט בשעת העונש — נחש, חוה, אדם. חטא אדם היה עיקרו שמיעה. של אשה —  ראייה. ואילו ההתחלה היתה — ההתחברות עם הנחש.

ריח: השפעת החברה על אדם היא דומה לריח, שאי אפשר למנוע את התפשטותו, כמו שאומר הרמב״ם ״דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו״ (דעות ו:א). זהו טבעו של אדם ואין שום אפשרות למנוע את ההשפעה אם אדם נשאר בחברה. ועיקר השפעת החברה היא ״ריעותא דליבא״ — היינו יצירת הרצון הפנימי של אדם. אף על פי שאדם לא ישתנה במעשיו החיצוניים מחמת סביבתו, בהכרח שרצון לבו פנימה שואף אל מנהג מדינתו. ואילו היה משנה גם את חיצוניותו היה טוב לו כי בכך היה מרגיש בקלקול. לכן עצם הדו־שיח של אשה ונחש היה בו כדי להכניס באשה את זוהמת הנחש.

חכמת העולם: חכמה היא שמשו של אדם, ואילו ברגע שאדם יראה בו את חבירו לחיים ויתייעץ אתו על דברים שלא נוגעים לתפקידו של השמש הרי שבכך יתן לו מקום שליטה עליו.

למשל: רופא בקי במחלות ויודע את תרופותיהן, ואילו הסנדלר בקי בעשיית נעליים, לכן כמו שאנו לא מתייעצים בסנדלר בעיני חיים אין מקום לשמוע לעצת רופא בענינים לא רפואיים. אמנם אישה בתוקף תפקידה זקוקה לנחש — זאת אומרת, חיסרון האדם מחייב את חכמת העולם כדי שעל ידיו ישיג את צרכיו. אבל אם הנחש נהיה המייעץ, בזה הוא נהיה השליט בבחינת ״שפחה כי תירש גבירתה״ (משלי ל:כג).

״לא ראו איש את אחיו״ (שמות י:כג). שני אחים לאדם, אח לנפשו (גופו) ואח לנשמתו. נפשו נוצר מן הארץ, כמו כל בעלי חיים ואילו נשמתו חלק אלוה ממעל. אח לגופו הרי הוא נחש — כל חית השדה, ואילו אח נשמתו הוא התורה. אדם היינו איש ואשה שנאמר ״זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם״ (בראשית ה:ב). והנכון הוא ש״אשה״ היינו גוף של האיש, זאת אומרת איש רומז לנשמה ואילו אשה לנפשו של אדם. לכן ״אין חכמה באשה אלא בפלך״ (יומא סו:). אמרו חז״ל כי היא בהיותה כגוף, אין מדרגתה נשלחת בידיעת מושכלות, כי אינה שייכת לעולם הנשמה אלא על ידי האיש. וזו סיבת התחברותה עם הנחש, כי לכאורה יש בחינת אחוה ביניהם. אמנם בהיותה דבוקה לאיש כמו שנאמר ״ודבק באשתו״ (בראשית ב:כד) הרי שהיא מתעלה ויש לה לרדוף אחרי אח בעלה דהיינו הקדוש ברוך הוא. לכן הדו־שיח עם נחש מפורש על ידי חז״ל כבגידה לבעלה. אכן אם איש אינו רואה את אחיו, בגלל החושך המפריע לו, אם האדם אינו רואה את נשמתו, הרי זה בגלל היותו מחובר עם אח גופו, דבוק לחכמת העולם הזה המחשיכה את עיניו וממילא.

״ולא קמו איש מתחתיו״ (שמות י:כג). אדם רובץ תחתיו כבהמה, אינו יכול להתרומם אינו יכול להנתק מכח המשיכה של הארץ, מפני לחץ החושך הדוחק והמכביד את תנועותיו לכיון אלהיו. אבל מי שמכיר את אביו שבשמים, מי שנגד עיניו מקור יצירתו, הוא עולה ומתעלה דוקא על ידי החושך. דוקא על ידי שמוש בעולם הזה וכל חכמתיו, הרי לומד להכיר את מי שאמר והיה העולם. מתוך חושך זה הוא מוצא את האור הגנוז שיכול לראות בו מסוף העולם ועד סופו. האם לא כך כתוב? ״וחשך על פני תהום... ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור״ (בראשית א:ב-ג), אור זה שמקורו בחשך זהו אור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, כי זהו כל מטרת הבריאה לחיות בהסתר ועל ידיו לגלות את האמת. זהו חלק אדם המתבונן (מבין דבר מתוך דבר) שנאמר ״ולכל בני ישראל היה אור״ (שמות י:כג). מנין בא להם אור זה? ״במושבותם״ על ידי ישיבתם (ראש הישיבה), דהיינו התבוננותם הבאה להם מתוך ראייתם את אחיהם — את מקור נשמתם.

מושבו (מקום בינתו) העיקרי של אדם היינו לבו שנאמר ״ולבבו יבין״ (ישעיה ו:י). הרואה את החושך הפרוס על פני עולם הזה, והוא מפחד ממנו כמו שאומר הרמב״ם ״אם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר ׳מי יתנני במדבר מלון אורחים׳ (ירמיה ט:א)״ (דעות ו:א). הרי שבכך יטהר את ליבו מכל השפעות הסביבה, ויפתח בכך את הפתח הדרוש לאורו יתברך.

פרעה הגיע למסקנה ״ויאמר לכו עבדו את ה׳״ (שמות י:כד). הוא כבר מכיר שיש לאיש אח עליון — ״גם טפכם ילך עמכם״ (שמות י:כד), אבל ״רק צאנכם ובקרכם יוצג״ (שמות י:כד) — הממון, החלק הגשמי, מה לו ולעבודת ה׳? כל אחד ומינו. על זה עונה לו משה רבינו ע״ה ״גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וכו׳״ (שמות י:כה). כל חכמת העולם וכל מציאותו הגשמית (גם אתה), אינו אלא לקרב את האדם לאלהיו. נזבח את היצר ונתעלה על ידי זה להתקרב לאבינו שבשמים (זבחים ועולות). אבל מי שמבין שכל מציאות העולם לצורך חייו החולפים, אף על פי שמודה ברוחניות, ורוצה להשיגו רק על ידי ענינים מושכלים רוחניים, הרי שאין לו מקום בעולם הזה, בביטול ההסתר שבבריאה יתגלה ש״אפס בלתו״ הגשמיות שאינה נרתיק לרוחניות ועבד אליה, אין לו מציאות ביום מלכותו יתברך, לכן ״אני יוצא בתוך מצרים״ (שמות יא:ד), וממילא — ״ומת כל בכור״ (שמות יא:ה). ואילו בני אל ההופכים את גשמיותם לכלי שרת עבור בית מקדשם הפרטי ״לא יחרץ כלב לשונו״ (שמות יא:ז).

בכורות

״נעשה אדם״ (בראשית א:כו).

אחרי תקון חטאי הדורות, שעוזב אדם רדיפתו את חכמת דור הפלגה, תאוות דור המבול ותענוגי אכילת אדם ואשתו, חוזר הקדוש ברוך הוא על חפצו מששת ימי בראשית. אותה הקריאה של ״איכה״ (בראשית ג:ט) שנאמרה לאדם הראשון והדהדה בחלל העולם אלפי שנים מוצאת אוזן קשבת. אותה השכינה שעזבה את משכנה והסתלקה מהארץ, מחפשת לה את הלבבות שתוכל לשכון בהם. אותן הלבבות ששביל אור חדר אליהם מפתח הצר שפתחו בעצמם, העם המתבונן והלומד מתשעת המכות שהוכו שוכחי אל.

הקדוש ברוך הוא מתגלה בתוך מצרים להוציא ״גוי מקרב גוי״ (דברים ד:לד), למצא את ״האדם״ שלמענו ברא את עולמו. וכה התאוה לראות אותו מושל על כל עולם המעשה ומנהיג את הכל כפי רצון בוראו, עולה ומעלה את כל הבריאה אתו יחד, לוקח עץ ואבן, עושה אותם נרתיק ספר תורה שבו בעלי חיים הם תשמישי קדושה. הצומח — מאכלו, ובכך מאיר הוא בחשכת הבריאה, ונופח בקרבם מאותה הנשמה הנצחית שנופחה בו, ובכך מבטיח את נצחיותם של גשמים הנפסדים בטבעם. לכן ״ויאמר משה כה אמר ה׳ בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים״ (שמות יא:ד) ותרגם ״אנא מתגלי בגו מצרים״ אין לכל הבריאה קיום מבלעדי ה׳ יתברך, שנאמר ״ואתה מחיה את כולם״ (נחמיה ט:ו). אמנם האלהות מסתתרת ובכך נותנת אפשרות מציאות לגשמיות המוגבלת. ואילו בגלוי האמת אין מציאות בכלל למצרים ופרעה, שנאמר ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחר ושמו אחד״ (זכריה יד:ט), ״אמת מלכנו ואפס זולתו״. אכן, בהתגלות ה׳ בתוך מצרים ״ומת כל בכור בארץ מצרים״ (שמות יא:ה), הבכור בכל מקום הוא הנבחר, ושאר הבנים נמשכים אחריו. ולא לחינם צעקו מצרים ״כולנו מתים״ (שמות יב:לג) כי לולא שהיו מגרשים את ישראל, היה מתקיים בהם ״ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ״ (שמות ט:טו). כי עד שבכורו של הקדוש ברוך הוא, אדם האמיתי, מבוקש על ידי הבורא יתברך, יוכחדו כל המפריעים לרצונו יתברך, יושמדו כל הקליפות שבקרבן נמצא בחיר הנבראים. פרעה טען ״רק צאנכם ובקרכם יוצג״ (שמות י:כד), חכמת מצרים, היא השולטת על הגשמיות. אמנם אדם חייב להקדיש את כל מציאותו לעבודתו הרוחנית, אבל הנהגת החומר מוכרח להיות בגדרי הטבע, השכל האנושי הוא יקבע את הטיפול בהם ואת הזבחים ועולות שיש להקריב מהם. אבל אומר משה רבינו ע״ה ״ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה׳״ (שמות י:כו). פרעה, אחרי שאיבד את שלטונו על יאורו ומחלקותיו, הוא נאחז בחכמת הריחיים, הוא עוד מאמין שהעולם צריך לו, הרי בלי ריחיים אין לחם, ואם אין לחם, ימות אדם. אכן בעל הריחיים קיומו הכרחי לקיום העולם. אבל חכמתו יתברך לא גזרה כן. אותו הריחיים המשועבד לפרעה, אותו הלחם הממליך את חכמה תתאה על אדם, יותר טוב שלא לאכלו. ״מבכור פרעה היושב על כסאו״ (שמות יא:ה), כסא שרגליו נשענים על ״עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים״ (שמות יא:ה), אין להם קיום בהתגלות האמת, תתבטל מלכות הרשעה. כסא הממשיל את פרעה על האדם ואפילו שבכך יפסיקו הריחיים האנושיים לטחון, ימצא ריחיים עליונים שיטחנו לאדם השלם את מזונו הצח ״כעין הבדולח״ (במדבר יא:ז).

אם אין אדם יודע לקרא שמות לבהמותיו, אם אינו מושל עליהם, אם כל תשמישו בהם להחשיך את המחיצה המבדילה בינו לבין קונו, הרי שיפעת אורו יתברך, להבת אישו הגדולה, תשרוף ותכלה את כל סיבות השקיעה האנושית. אם כן ״וכל בכור בהמה״ (שמות יא:ה) — כל אלה יושמדו בהיותם ״בארץ מצרים״. ואילו ״ולכל בני ישראל״ (שמות יא:ז) — האדם הבלתי מוגבל, הבכור שעליו נאמר ״נעשה אדם״, אותם המתייחסים אל הנאבק עם מלאך ממרום (בראשית לב:כה), אותם הבנים שאין דבר מרתיע אותם לעבד את אלהיהם, ואף איש שגודלו כתרשיש, לא ימנע מהם להשיג את שלמותם אפילו על ידי ה״פכים קטנים״ — ״לא נדע מה נעבד״ (שמות י:כ). כל אשר ניתן לאדם, ניתן לו לצורך עבודתו, ואם מוכן הוא להשאיר פך קטן ביד פרעה ועבדיו, אמרו עליו חז״ל ״יהא בעיניך כעובד עבודה זרה״ (שבת קה:).

קין חטא, כל הבריאה שנאו אותו, הוא פחד מכולם, וביקש שישאר בחיים בתוך הסביבה העויינת. לכן ״וישם ה׳ לקין אות״ (בראשית ד:טו) — אמרו חז״ל ״אמר רב כלב מסר לו״ (בראשית רבה כב:יב) — שמירה מהמזיקין. קין לא הסתפק בכלב הטבעי והוא סובב עצמו בכלבים מלאכותיים. ״ויהי בונה עיר״ (בראשית ד:יז) אמרו חז״ל ״בתוך הפלטורין היה (יוסף) קבור כדרך שהמלכים קבורים, ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים, שאם יבא אדם לשם יהיו נובחים וקולן הולך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ושתקן משה שנאמר ׳ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו׳ (שמות יא:ז). התחיל משה צווח יוסף יוסף״ (שמות רבה כ:יט). זאת אומרת שאזעקה של היום נקרא בלשונם כלב. ובמקום אחר אמרו: ״מיד צף ועלה ארונו של יוסף, והוון תמן תרין כלבים דחרשין שרון נבחין במשה. אמר משה: איתון [חמון] כלבין קושטא לא נבחין, וכלביא דשיקרא ודחרשין נבחין״ (ילקוט שמעוני רכז).

אכן סברו המצריים שאדם זקוק לנפיחת כלב כדי להרחיק מעליו כל מיני משחיתים, ואילו דוקא כלבים אלה השחיתו בהם ולא השאירו מאדם עצם אחד שלמה. קולם היה הולך בכל מצרים ופחדם היה מוטל על כל אשר בו, רועדים היו מכלים האיומים שמדע יצר אותם וכדי להבטיח לעצמם קיום מינימאלי סובבו את ארצם בכלי הגנה שונים ומשונים. וכמובן גם נפשם פנימה אסורה היתה במאסר החכמה, וכללים מדעיים ויסודות טבעיים כבלו את ידיהם ורגליהם בהיותם שבויים ביד תאוות שהורגלו בהם. אבל ״בני ישראל״ למאיש ועד אישה, לא נבחו להם כלבים (ידוע שכלב לא נובח אלא על מי שמפחד ממנו). פחד כלבים לא היה מוטל עליהם, לא הקדישו את כל יישותם לגדל כלבים או ליצור כלבים מדעיים. ובכך, הובטח להם ״אשר יפלה ה׳ בין מצרים ובין ישראל״ (שמות יא:ז), זו היא ההפלאה העצומה שיש בין מוגבל — מצרים, לבין בלתי מוגבל — ישראל.

״ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים״ (שמות יב:יג). משונה היא מכת בכורות מכל המכות. תשעת המכות נעשו על ידי משה או אהרן ואילו כאן ״אני ולא שליח... אני ולא שרף... אני ולא מלאך״ (ספרי דברים שא:יח).

בכל המכות לא הוכו ישראל, בלי שיצטרכו לפעול מאומה. ואילו כעת תנאי יש בהפלאה ״וראיתי את הדם ופסחתי עליכם״ (שמות יב:יג) והדברים טעונים בירור בס״ד. ועוד יש להבין, הרי המכה לא היתה על ידי שליח, אם כן מנין המשחית שנאמר עליו ״ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף״ (שמות יב:כג)? נאמר ״עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור, השמידו ה׳ אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד:ג-ד). המות אינה מציאות, אלא העדר מציאות הנברא היינו דבקותו בבוראו, ואילו בהתרחקו הרי כליון. כמו שחשך הוא העדר האור. וכל דבקות לסדרי הטבע, בהכרח מרחיק את האדם מאמונה בכל יכול, ובכך מקרב אותו יותר למיתה. כמו שאנו רואים, כל מה שאדם חי יותר בעולם הזה מתקרב יותר אל המות. אין כאן סיבת הזמן דוקא, אלא האמת היא, שבכך אדם מתקשר ומתחבר לעולם הגשמי ובאופן טבעי סדרי הטבע קונים אצלו שביתה יותר חזקה. ועיקר עבודתנו בכל מצוות התורה לא לתת לאמונה זו לחדור בלבנו כמו שאומר הרמב״ן בסוף פ׳ בא (יג:טז) ״ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות או מופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו. ונעתיק הדבר אל בנינו, ובנינו לבניהם, ובניהם לבניהם, לדור אחרון... שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד״ (עיין שם באורך).

אם כן אחרי שלמדו ישראל משלשת קבוצות המכות את חטאי ראשונים, עליהם כעת להטהר מהם כדי שיוכלו להשאר בחיים בהיותם נקיים ממחיצות מפרידות.

פסח: טלה היה אלוה מצרים, בהיותו מסמל את עולם הטבע וכל הנהגותיו, היותו מזל המתחדש ראשון בחדוש תקופת האביב, שכל הבריאה פורחת ומתחדשת (רמב״ן שמות יב:ג). ומי שרוצה להוכיח שאינו מפחד ממנהגו של עולם, עליו לשחוט את הטלה בעת תוקפו וגבורתו במלוי הלבנה בראש החדשים. וכבר למדנו שזה היה יסוד חטאם של דור הפלגה, אמונה בכחות הטבע, למוד בחינותיו, קשירת כל מציאות אדם בחכמות אלו. לכן שחיטת הפסח שיחררה את עם ישראל מתחת יד אלהי המצרים, משיעבוד האמונה לסדרי הבריאה הטבעית.

שה: ״ומשום שהטלה, הממונה שלו גדול על כל הממונים של אלהים אחרים, צוה הקדוש ברוך הוא לישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, והשליטם עליו, ותפשו אותו תפוש בתפישה שלהם יום ושנים ושלשה, ולאחר זה הוציאוהו לדין לעיני כל מצרים, להראות, שאלוה שלהם הוא ברשות ישראל לעשות בו דין״ (הסולם, זוהר פינחס רנג.^[1]).

מצה: עד״ש לימדו את האדם את הרעות הצומחות מחטא דור המבול, ששרשו ברדיפת המותרות (זנות, שררה, גזל). וחמץ מסמל את רדיפת הרבוי ואילו מצה מסמלת את ההסתפקות במה שנתן לו הבורא. כי הרי אותו קמח באם אדם אינו מסתפק בו, שוהה עליו ומחמיץ אותו, ובכך משיג יותר ממה שניתן לו.

מרור: ואילו עיקר נפילת בחיר הנבראים היתה על ידי אהבת המתיקות. לכן האוכל מרור מוכיח עד כמה שהוא מאמין שמקום התענוג אמיתי אינו זה העולם. כמו שאמר הרמח״ל ״שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה׳ ולהנות מזיו שכינתו״, שזהו התענוג האמיתי והעדון הגדול מכל העדונים שיכולים להמצא. ״ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא״ (מסילת ישרים א). (וזו היא החכמה הנפלאה שלמדה יונה לנח, על ידי עלה זית שלמענה נפתחו לה שערי גן עדן לפי דברי חז״ל. אמרה יונה לנח: ״מרי נח, מר מזה ביד הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידיך״ (ויקרא רבה לא:י). הרי יונה בקשה בכך להביע את הכרת תודתה לנח (כי אין לומר שהיא כפוייה טובה) ואמרה לו: רדיפת המתיקות הביאה את המבול שנאמר ״בשגם הוא בשר״ (בראשית ו:ג, ראה רא״ש בשם הרמב״ן) ואילו הרודף עמל וטורח את מרירות העולם הרי שהוא שייך להקדוש ברוך הוא ויפתחו לפניו שערי גן עדן.)

בכך חזרו ישראל בפועל אל מצבו של אדם הראשון לפני החטא. בכך סולקה המשחית מאדם, וישראל לא נתנו לו לבוא אל בתיהם יותר. אף על פי שעוד התכונות הנפשיות הטהורות לא היו בעם ישראל, ולכן היו זקוקים למ״ט ימי עומר כדי שיכנסו למ״ט שערי טהרה. בכל זאת כבר מעשיהם הוכיחו את הכרתם לכן נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד, וכל זאת בגלל שהם לא החמיצו את בצקם כפי שצוה להם הקדוש ברוך הוא.

״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ (פסחים י:ה). אמרו חז״ל, כל שנה ושנה סכנת פרעה ומצרים מתחדשת ורק על ידי פסח, מצה, ומרור אנו נוכל לצאת ״מכור הברזל״ (דברים ד:כ).

״עד בכור השבי אשר בבית הבור״ (שמות יב:כט). אמרו חז״ל ״אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה״ (עבודה זרה ג:). בהתקרב השמש אל הארץ ישרף כל אשר בו, רק צדיקים שאשם חזקה מאש השמש ישארו, ואילו הגשמיות הקטנה הדבוקה בהם ישרף והם יתרפאו מחטאותיהם. במצב זה לא יכירו בין אנוס לשאינו אנוס, אם אדם לא עשה מעשים המוטלים עליו בשביו, אף על פי שפטור מעונשי עולם הבא, אבל לא יזכה בכך למה שזכו צדיקים במעשיהם. לכן אף על פי שמכה היתה מכוונת אל בכור השפחה שכל מציאותה שייכת לפרעה, אבל גם בכור השבי שאין לפרעה תועלת ממנו רק חולשתו גרמה לו שיפול בשבי מצרים. אכן, שבוי זה אינו יכול לעשות פסח, מצה ומרור. אם כן במה ידבק עם הקדוש ברוך הוא וישאר בחיים. רבים הם תינוקות שנשבו, אף אנו הרבה תכונותינו שבויות הן ביד הרגל וגדול. ואם לא נפעל לשחרר אותן, הרי שלא ישאר זכר מהן ביום מלכותו יתברך, וחלילה נהיה חסרי מלבוש או אברים, לכן מכריזים בליל הסדר, השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. (הרבה פרטים הצטרפו לחרותן של ישראל אבל כאן כתבתי רק את שלשת העיקריות, ואני תפילה שיעזרני הקדוש ברוך הוא שאוכל ללמד את כל שלבי הגאולה).

״וה׳ הכה כל בבור״ (שמות יב:כט). וכל מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הוא עתיד להביא על אדום, שנאמר ״׳כאשר שמע למצרים יחולו כשמע צר׳ (ישעיה כג:ה). אמר רבי אלעזר: כל מקום שכתוב צור מלא, בצור המדינה הכתוב מדבר, וכל מקום שכתוב בו צר חסר ו׳ במלכות רומי הרשעה הזו הכתוב מדבר, שהיא מצירה לישראל. במצרים הביא עליהם מכת דם. אף באדום כן, שנאמר ׳ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו׳ והירח לדם׳ (יואל ג:ג-ד). במצרים הביא עליהם צפרדעים, שהיה קולן קשה, אף באדום כן, שנאמר ׳קול שאון מעיר וגו׳׳ (ישעיה סו:ו). במצרים הביא עליהם כנים, אף באדום כן, שנאמר ׳ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית׳ (ישעיה לד:ט). אין עפר אלא כנים. כמה דאת אמר ׳והך את עפר הארץ והיה כנים וגו׳׳ (שמות ח:יב). במצרים הביא עליהם ערוב, אף באדום כן, שנאמר ׳וירשוה קאת וקפוד וינשוף ועורב ישכנו בה׳ (ישעיה לד:יא). במצרים הביא עליהם דבר, אף באדום כן, שנאמר ׳ונשפטתי אתו בדבר׳ (יחזקאל לח:כב). במצרים הביא עליהן שחין, אף באדום כן, שנאמר ׳וזאת תהיה המגפה׳ (זכריה יד:יב). במצרים הביא עליהם ברד, ואף באדום כן, שנאמר ׳וגשם שוטף ואבני אלגביש׳ (יחזקאל לח:כב). במצרים הביא עליהם ארבה, אף באדום כן, שנאמר ׳בן אדם וגו׳ אמור לצפור כל כנף וגו׳׳ (יחזקאל לט:יז). במצרים הביא עליהם חשך, אף באדום כן, שנאמר ׳ונטה עליה קו תוהו וגו׳׳ (ישעיה לד:יא). במצרים נגף בכוריהם, אף באדום כן, שנאמר ׳שמה נסיכי צפון׳ (יחזקאל לב:ל). רבי מאיר אומר ׳וירדו ראמים עמם וגו׳׳ (ישעיה לד:ז). מה במצרים משפרע מאלהיהם, ואחר כך פרע מהם, אף באדום משפרע משר שלהם, אחר כך הוא פורע מהם, שנאמר ׳והיה ביום ההוא יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה׳ (ישעיה כד:כא)״ (תנחומא ישן בא ו).

לכן תפלתי לפני בורא עולם, שיזכנו על ידי מטה האלהים להשתחרר משיעבוד חכמת אדום, כדי שיתקיים בנו ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד:ד).

1. ובגין דטלה ממנא דיליה, איהו רב על כל ממנן דאלהים אחרים, מני קדושא בריך הוא לישראל, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, ואשלים לון עליה, ותפשי ליה, בתפישה דלהון יומא ותרין ותלת. ולבתר דא אפיקו ליה לדינא לעיני כל מצראי, לאחזאה דאלהא דלהון ברשו דישראל למעבד ביה דינא.