מטה האלהים/יח

פרק יח — מכות עד״ש

״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳ כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל״ (בראשית ט:ב-ג). ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש וגו׳״ (בראשית ט:ה). דברים אלו נאמרו לנח ובניו בצאתם מן התיבה. מאזהרה אנו למדים שקלקול דור המבול היה שייך בדברים אלו, לכן נצטוו יוצאי התיבה לבלתי שוב לחטאת ראשונים.

אומר רש״י ז״ל ״לפי שחטאו דור המבול הופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר (תהלים מט:יג) ׳נמשל כבהמות נדמו׳״ עכ״ל. לכן היה צורך להבטיח מוראם על חית הארץ. מכת הערב באה, להוכיח שחטא דור המבול טרם נעקר מן העולם. בשורה שניה היתה: ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״ אמנם תנאי יש בדבר ״כירק עשב נתתי לכם את כל״ כשהם מופקרים כעשבי השדה (עיין סנהדרין כז. וברש״י) כי דור המבול חטאו בהיותם ״בני האלהים״ (בראשית ו:ב, בני השרים והשופטים... כל אלהים שבמקרא לשון מרות. אומר רש״י ז״ל) הרודף כבוד ושררה, עושה מקנה וקנין. כי אי אפשר להיות שר ושופט בלי רכוש. לכן השתמשו לבעלי חיים לא לצרכיהם ולמאכלם אלא לרבוי קנין. כמו שנאמר על יבל שהיה ״אבי יושב אהל ומקנה״ (בראשית ד:כ). לכן בא דבר והמית את מקנה מצרים אשר בשדה. ואילו בשלישית, מזהיר הקדוש ברוך הוא על שמירת גוף האדם הנברא בצלם האלהים. וכשאדם מפקיר את גופו להנאות יבא שחין המאיס עליו כל משמוש בגופו. (בס״ד יתבארו הדברים באריכות כל א׳ במקומו) כנראה שיש כאן שלשה צויים,

1. שיהיה מוראו על חיות (צורת אדם)
2. בעלי חיים יהיו למאכלו (צרכי אדם)
3. שמירת גוף האדם

״וכי תאוה הוא לעינים״

תקופה שכל תאוותיה תוצאה של ראיית עינים. או רק למראה עיניים, דהיינו שאין לתאוה הנאה לאדם במציאות. אף לא הנאה רגעית, אלא הנאה דמיונית המזיקה למדרגת האדם וגופו.

עריות: אבוד כח הגופני של אדם, שנאמר ״אל תתן לנשים חילך״ (משלי לא:ג).

שררה: שמוש בעולם לכבוד חולף של בני תמותה ושלטון על פחותים מנו. במקום לשאוף לכבוד נצחי שנאמר ״כבוד חכמים ינחלו״ (משלי ג:לה) ושלטון בלי מצרים בתוך מלאכי מרום, שנאמר ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״ (זכריה ג:ז).

גזל: הכרה מוטעית בשליט העולם עד כדי פריצת גדרי הטבע, שנאמר ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם״ (בראשית ו:יג).

כל מעשים אלה, הם תוצאה של הרגשת האדם שחלילה, הבירה היא בלי מנהיג. לולא היה ברור לאדם שגופו לא שלו, בודאי שהיה פועל בו אחרת, אילו ידע אדם שהבורא יתברך ״משפיל גאים ומגביה שפלים״ לא היה מקדיש את כל מרצו להרבות קנינים. אם היה רואה בחוש ש״אין אדם נוגע במוכן לחבירו... כמלא נימא״ (יומא לח:) לא היה מפתח בעצמו דרכים להוצאת ממון מרשות חברו לרשותו.

לכן נאמר ״למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ״ (שמות ח:יח, מתרגם אונקלוס ״אני ה׳ שליט בגו ארעא״) על ידי קבוצה שניה של המכות יכיר האדם את השולט היחיד בקרב הארץ, השולט על עולם, על אדם ואף על שאיפותיו.

את דור זה גילה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, באמרו, ״קוץ ודרדר תצמיח לך (הרגשת החיסרון שתוצאותיה הן, עריות ושררה) ואכלת את עשב השדה״ (ממון אחרים מופקרים בעיניו כעשבי השדה) (בראשית ג:יח).

ערוב

״ויאמר ה׳ אל משה... הנה יוצא המימה...״ (שמות ח:טז). בשני מקומות נאמר ״הנה יוצא המימה״, כאן ובמכת הדם (שמות ז:טו). אמנם כאן נאמר ״השכם בבקר והתיצב לפני פרעה״ ואילו שם נאמר ״לך אל פרעה בבקר״. היות מכה ראשונה נאמרה לו על היאור ואילו כעת מתרה בו לפני שיצא מביתו, לכן צריך להשכים. ויש להבין מדוע במכה זו, הוזכר יציאתו למים מה שלא היה במכות אחרות? לפי מה שלמדנו הרי מים מרמז לחכמה, היות וגם חטא דור המבול התפתחותו על ידי חכמה כפי שנבאר בס״ד, לכן במכה ראשונה המתחילה את תיקון דור המבול הודגש שכל סיבות השקיעה היא יציאתו למים, היינו חכמה תתאה.

״ויעש ה׳ כן ויבא ערב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערב״ (שמות ח:כ). אמרו חז״ל: ״מאי השחתה היו עושין? היו חושפין ומפשגין האילנות ומשחיתין יבול הארץ ונכנסין בבתים ונוטלין התינוקות מעריסותיהן והורגין אותן״ (מדרש שכל טוב). ואונקלוס תרגם ״אתחבלת ארעא״; ואומר רש״י ״נשחתה הארץ״. זאת אומרת הערב הרס את הארץ ממש, כל מה שהפריע לו בדרכו השחית, עצים, יבול וגם הרג בניהם.

אמרו חז״ל ״מפני מה הביא עליו מכת ערב? לפי שביטלו הלבנים אמרו ילכו למדברות ויצודו לנו דובים ואריות ונמרים, להקים במלחמותינו. ומיד צווח משה ואמר, יש לך מי שיצא לקראת אריה ואינו טורפו? אמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תירא, צא השדה וקרא לחיות רעות ואמר להם, כה אמר ה׳ מיום שבראתי אתכם התקנתי אתכם ליום זה ובואו כולכם בערבוביא ושחתו את ארץ מצרים. הלך משה ועשה כן. מיד באו למחר כולן מעורבבין לתוך ארץ מצרים. שנאמר (שמות ח:כ) ׳ויעש ה׳ כן ויבא ערב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו׳״ (מדרש הגדול).

רואים כאן את היסוד הידוע, כל הרודף אחרי מה שאינו שלו, גם את שלו נוטלין ממנו (סוטה ט:). אריות וכדומה הם בהמות יער, לא נבראו לשמוש האדם. ואם האדם רוצה להשתלט עליהם, הרי דוקא הם יהיו משחיתים אותו. הם בקשו לצוד חיות יער, והחיות באו בהמוניהם העירה. לכאורה זה מה שהם רצו, אבל כאן גילה הקדוש ברוך הוא, מה סופו של אדם הגוזל וחומס ורודף את שאינו שלו. לזה היתה נתונה כל תאותם של דור המבול באחרונה, שנאמר ״ותמלא הארץ חמס״ (בראשית ו:יא) ועונשם היה ״והנני משחיתם את הארץ״ (בראשית ו:יג). הארץ הושחתה ולא עשתה את המוטל עליה, ואף הזיקה לאדם כמו שאמרו חז״ל ״רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר, אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, אילין זונייא רבה מן דרא דמבולא אינון״ (בראשית רבה כח:ח).

הגוזל וחומס, אינו מכיר בבעלות הזולת ואינו מתחשב עם חלוקתו של הבורא יתברך באמרו ״על השמים כבודו״ (תהלים קיג:ד) ואין לו עסק בתחתונים. לכן הוא פורץ גדרים אנושיים וטבעיים ומשחית את הבריאה כולה. עם ישראל שבמצרים בהיותם גלגול דור המבול היה עליהם להכיר את החטא, להתחרט עליו ולקבל עליהם את ה״לא תגזל״ של השולט בקרב הארץ.

בשיעבודם למדו היטב את מהות גזל וחמס, הרי הכריחו אותם לגזול אף את חירות בעלי החיים. ואילו בבוא הערב כפי הזמן שקבע להם הבורא יתברך הרגישו היטב מה צפוי לפורץ גדרים, מה עונשו של הגזלן? שחיתות הארץ בימים מעטים של שלטון החיות, עשה רושם בל ימחה על זרעו של אברהם אבינו, וחרטה על ״חטאות האבות״ אחזה את כל יישותם, חרטה שהביאה אחריה חיפוש סיבות החטא ועקירת שרשיה התקועים בנפש אדם במשך אלפי שנים.

״ויעש ה׳ כדבר משה ויסר הערב מפרעה מעבדיו ומעמו לא נשאר אחד״ (שמות ח:כז). הסרת הערב לימד את הבריות, את שילטון הקדוש ברוך הוא בארץ. וזרע יעקב קיבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, מה שנאמר ״שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית״ (צפניה ג:יג).

״הנה יוצא המימה״ (שמות ח:טז). חכמות רבות יש בעולם שעל ידם משיג האדם את תאותיו הדמיוניות, הרבה אסכולות משתמשות בשכל האדם כדי לעורר בו דמיונות חדשים ויצרים מודרניים (״יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום״ [קידושין ל:]). גלגלי פירסומת מסתובבים בלי הרף וכל השני אדם נרתמים לעגלת התאוות הדמיוניות. צאו נא והביטו לחלונות הראווה, כמה כשרון מושקע בכל אחד ואחד, וכל זה אינו אלא לעורר באדם מושגים חדשים ורצונות גוברות לקנינים ותאוות.

ערוב: ״שעירב מיני מדרגות החכמה שלהם ולא יכלו להשיגם. ולא עוד, אלא אפילו אותן מדרגות החכמה שלהן שכבר נמצאו בארץ, היו משחיתים אותם בארץ. דהיינו שנעשו למזיקין, והשחיתו את דרכם. ערוב, מהו ערוב? ערבוביא״ (הסולם, זוהר וארא ל:^[1]).

אולי אפשר לפרש, שעל ידי ערוב לא רק שלא יכלו יותר לחדש גירויי יצר חדשים, אלא גם כל האמצעים הקיימים נהרסו משחתו. בכך נשתחררו ישראל מעול התאוות שהחברה האנושית הטילה עליהם. כמו שאומר חובת הלבבות בשער הפרישות פרק ב׳ ״ואינם סרים קרואי ההרגל הגובר ורהבי הסחורות המפסידות לטרוד לבותם (את שעות הפנאי שלהם) בתולדות רהביו וליישב בליבם גלוליו (תשוקתם אליהם) וכל אשר התערבו רחקו; וכל אשר רחקו מאור האמת, אשר נפרד ממנו בחברת היצר אשר ידעו — התאבכה האפילה עליהם, וגדל העולם בלבם, וייף חזקו (שכלולו) בעיניהם, ויושיבו אותו בהיחרב שכלם. וכל אשר נוסף העולם יישוב, נוסף שכלם חורבן, עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו כי היא הישרה, ושמוהו לחוק ולמוסר. ויורישו אתו האבות את בניהם, והעיר עליו משכילם (וגדלו עליו צאצאיהם), וצוו בו המונם, והתקנאו עליו שריהם, עד אשר נתבסם היצר בהם, ונתמלאת החמת (ביתם הבל), ושב בהם הדבר הנכרי בעולם — נודע, והדרך הנכונה בו — נכריה, והמספיק ממותריו — הרעב הכוסף (קבור בחובותיו). ועשה כל אחד מהם כאשר ראה שעשה רעהו, והאוחז ממנו די סיפוקו נקרא עצל, והמתאחר (מתעצל) מהרבות בו — מקצר, והמסתפק במספיק ממנו — חלש, והעובד אותו — משתדל. ומשתבחים בו ומתנשאים, ובעבורו מתחברים, וכועסים ורוצים, ובעבור הגבול (הגמול) בו עושים בטניהם אלהיהם, ותורתם מלבושיהם, ומוסרם חיזוק משכניהם. ותועים במצולות הסכלות, שבים במרוצת העצלה, עמוסים במעמסות התאוות, ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים, ומדרגות הצדיקים במנהגי הרשעים. כמו שאמרו חכמינו ז״ל, ׳עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס׳ (סוטה כב:)״.

״הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערב״ וגו׳ (שמות ח:יז). קין מתחנן לפני הקדוש ברוך הוא אחרי חטאו ״כל מוצאי יהרגני״ (בראשית ד:יד) עד שהוכרח הבורא יתברך לשים לו אות ״לבלתי הכות אותו כל מוצאו״ (בראשית ד:טו). ״הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם רק אביו ואמו ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמו שכתוב ׳ומוראכם׳ וכו׳ (בראשית ט:ב) ועכשיו בשביל עוון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני. מיד ׳וישם ה׳ לקין אות׳ (בראשית ד:טו) החזיר מוראו על הכל״ (רש״י). הבריות נבראו לשרת את צלם אלהים, אבל בראותם שאדם מורד במלכו של עולם, לא רק שאינם סרים יותר למשמעתו אלא אף הורגים אותו. אות קין, נתן אפשרות לחוטא לחיות בעולם, להשתמש בבריאה ובחכמתו להנצל מכל הפגעים. לכן קין בנה עיר, שבתוכו יוכל להנצל מחיות רעות. אולי אפשר לרמז בס״ד שמלת ״אות״ כמו סימן, דהיינו, סימן הקדוש ברוך הוא לקין את גבול מקומו לכן נאמר אחרי זה ״ויצא קין מלפני ה׳ וישב בארץ נוד קדמת עדן״ (בראשית ד:טז), ואילו טענתו של קין היתה, ״והייתי נע ונד בארץ״ (בראשית ד:יד) כדי שלא יהרג קין, קבע הבורא תחומים לאדם ולבעלי חיים הטורפים, לכן אם אדם יעבור גבולו הרי שבוטל האות, נפרץ הגדר ואין מכיר בגבולים וחיות טורפות גם כן יכנסו לישוב.

שלטון החיות על אדם, מגלה את מדרגתו, כמו שאמרו חז״ל ״אמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה״ (שבת קנא:). אם כל חכמת מצרים אינה יכולה להצילם מן החיות הרי שהם בגדר בהמה, וכל חכמתם אינה חכמה אנושית אלא בהמית. כי חכם הרי ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח:א). אם הפנים אינם מאירים, אם החיות אינן יראות, אם כל חומות וחיל אין בכחן למנוע את כניסת החיות, אם כל הכישוף שהקיף את מצרים, עד שעבד לא יכל לברוח ממנה (רש״י שמות יח:ט), לא עצר בעד הערוב, הוכחה ברורה שחכמתם חלשה היא מחיות בר, כבהמה הנדרסת על ידיהם. הכרה שחכמות טבעיות אינן מבטיחות לאדם את מדרגתו, מעורר את האדם לחשוב ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש״ (קהלת א:ג) היות ״הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל״ (קהלת א:ב) אם כן יש לחפש את הדרך אל למעלה מן השמש. כמו שאמרו חז״ל ״אמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו״ (שבת ל:) ואומר רש״י ז״ל: ״אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון״.

כמה יתגעגע אדם להשיג את צלמו האמיתי בראותו חרטומים, מדענים, ממציאים, מתכננים ושליטיהם אינם אלא חיות רעות המתימרות לומר בני אדם אנחנו והעילית שבזרע שת. הרי שיברח מהם ומחכמתם למדברות נחש שרף ועקרב. כי טוב להיות אדם, ללא בית וכסות, ללא תעשיה ומכונות, ללא לחם ומים, מלהיות בהמה השוכבת על ערשי שן ודרה במגרדי שחקים, שטסה לכוכבים ומעמיקה בימים. כמאמר הנביא ״זדון לבך השיאך שכני בחגוי סלע מרום שבתו אמר בלבו מי יורידני ארץ. אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה׳. אם גנבים באו לך אם שודדי לילה איך נדמיתה הלוא יגנבו דים אם בצרים באו לך הלוא ישאירו עוללות... הלוא ביום ההוא נאם ה׳ והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו״ (עובדיה א:ג-ח).

דבר

״הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה״ (שמות ט:ג). ״לית דכוותיה בכל המקרא. שהוא דומה לשם הנכבד, לפי שהשם הנכבד נתכבד בה בכל גויי הארץ, ולא היה הדבר כי אם במקנה ולא באדם״ (מדרש לקח טוב).

לא נאמר לשון הכאה במכה זו אלא ״יד ה׳ הויה״ ואילו הדבר היה תוצאה של גלוי ידו יתברך. ויש להבין בס״ד איך יתכן מיתה, בגלוי ״יד ה׳״ מקור הרחמים? ״ואת כל היקום אשר ברגליהם״ (דברים יא:ו) אמרו חז״ל ״זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו״ (פסחים קיט.).

ואמרו עוד שעני חשוב כמת (נדרים סד:) היות והויתו של אדם תלויה בקנינו, טעו לחשוב, שכל מי שקנינו יותר הויתו יותר, היינו שהוא אדם יותר גדול ויותר חשוב, עד שממנים אותו לשר ושופט עליהם. וזה היה חטאם של דור המבול, בחדשם מושג ״בני האלהים״ (בראשית ו:ב, פירש רש״י ״בני השרים והשופטים״) כל בעל שכל יבין, שאם יש לאחד כמה סוסים וחמורים יותר, אינו אדם יותר שיכול להשתרר על אחרים. ואחרי שנשתקעה טעות זו בלב האנושות ראה כל אחד בהשגת קנינים את כל מהותו, והקדיש את כל הויתו להרבות רכושו. ועליהם אומר הרמב״ם ז״ל ״ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב. ושאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם. שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה והוא נוסע מתחילת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף הששי. והוא עובר ימים בזמן החורף. והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים כדי שירויח דינרים. כשיקבץ כלום מן הזהובים שמכר בהם כח נפשו השלם ויהיה לו מהם חלק. יתחיל לחלק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות. והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגמא. היש שטות ושגעון כזה?״ (הקדמת סדר זרעים). האם יש חסד גדול מזה לרפא את השגעון ולעקור את השטות הזה מלב האדם.

״בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן״ (שמות ט:ג). ״אין לי אלא בבהמה בלבד ומנין אף לאדם? תלמוד לומר בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן. היה הסוס נופל ורוכבו עמו, החמור וחמרו, הגמל וגמלו, הבקר ואיכרו, הצאן ורועיהן. ראיה לדבר מן העתידות שנאמר ׳וכן תהיה מגפת הסוס (הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה אשר יהיה במחנות ההמה כמגפה הזאת)׳ (זכריה יד:טו)״ (משנת רבי אליעזר יט). ערבך ערבא צריך, מנין לו לרבי אליעזר שסוס, פרד וכו׳ האמורים במלחמת גוג ומגוג מכוון לאדם. עד שמשם למד לפרש כאן ?

כדי להבין את דבריו הקדושים של רבי אליעזר, יש לדעת, מדוע ינגפו בעלי חיים במלחמת העתיד? כי ממגפה זו יפסידו ישראל ולא העמים, היות ובפסוק לפני זה מבטיח הנביא: ״ואסף חיל כל הגויים סביב זהב וכסף ובגדים לרב מאד״ (זכריה יד:יד). ואם המגפה תתפשט על בעלי חיים, יחסר שללם של ישראל? ועוד הרי אנו רואים היום שאין בהמות במחנות הצבא ואת מקומם תפשו, טנקים (סוס) מטוסים (פרד) טילים (גמל) מכוניות (חמור) וכל מיני כלי תחבורה (וכל בהמה), ולא שייך מגפת העמים בהם. ובודאי עד אז ישתכללו הכלים יותר ויותר. אי לזאת יש להבין בס״ד את דברי הנביא לפי תקופה העתידה.

אחרי שנאמר בפסוק י״ב ״וזאת תהיה המגפה אשר יגף ה׳ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים״ וגו׳. נאמר בפסוק י״ג ״והיה ביום ההוא תהיה מהומת ה׳ רבה בהם״ וגו׳. ואומר רש״י ״לערבב חכמתם להפכם לשגעון״. ובפסוק י״ד כתוב על אסיפת השלל, ורק בפסוק ט״ו מבשר את מגפת הבהמות, שלכאורה היה צריך ליכתב אחרי מגפת העמים. לכן פירשתי את הפסוק בס״ד בדרך זו.

כבר נכתב לעיל, שאדם מציאותו משתנית לפי מטרתו בחיים, שנאמר ״וילכו אחרי ההבל ויהבלו״ (ירמיה ב:ה). אם אדם מבין שהוא נברא כדי לעשות נעליים, הרי שהוא יקרא ״סנדלר״ היינו עושה נעליים, אבל לא אדם, אלא אם כן עבודתו היא רק אמצעי למחיתו ומטרת חייו אינה נעליים. או אדם שכל מטרתו לאסוף כסף, הוא רוצה למות כשהוא משאיר רבבות לאחרים, הרי שתכלית חייו היתה כסף. ונאמר עליו שאלוה שלו היה כסף, והוא, כל מהותו הנצחית אפילו אינה יכולה להשתחרר מעולם הכסף, ישאר שקוע בחומר עד שיגאלנו הבורא ,בדרכים הידועים לו, כגלגול וכדומה.

״סוס״ נברא לרכיבה, ואילו כעת ישנם כלים יעילים יותר לרכיבה. זאת אומרת, להובלת אדם ממקום למקום, שהטוב ביותר הוא מטוס (לכן קראתי לסוס מטוסים). אמנם היום הסוסים מקומם רק בגן החיות, ואת תפקידם תפסו כלי הובלה. כך נראה לנו במבט ראשון, אבל יש כאן טעות יסודית, כלים אלה הם דוממים היו ודוממים נשארו, אין כאן אלא חיבורים שונים וצורות חדשות של המתכת הגולמית, ולסוס בלי נפש חיה לא נקרא סוס, כי עיקר הסוס הוא חיותו, ובלעדה הפגר רק מפריע לאדם. אם נחפש את נפש החיה שבכל מכשירי ההובלה, ניבהל בראותנו דמויות כצלם אלהים, עם חכמה מעין דוגמא של מעלה. הבקיאים בהרבה חכמות העולם כגון מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, אטום וכדומה היושבים בכבודו של עולם, עם עושר ושלוה, שמם נזכר בהערצה ועובר מדור דור. כל אלה, המהנדסים, הממציאים, המתכננים, הפרופסורים, בעלי בתי חרושת לכלים אלו, מכניקאים, נהגים, מוסכים, פועלי דלק וכדומה, כולם ביחד וכל אחד בנפרד הם הם נפש החיה המתניעה את כלי הובלה הקטנים והגדולים. והאם יעלה על הדעת, שביום מגפת החילים הצרים על ירושלים, ינצלו כל אלה הנותנים את הנשק בידיהם, אלה שבלעדם לא היה שום כח ואפשרות לעמים לפעול? לכן מבטיח הנביא ״תהיה מהומת ה׳ רבה בהם״ (ירמיה יד:יג), כל חכמיהם ישתגעו (לפי דברי רש״י). ואילו בשלב יותר מאוחר, גם הם אותם החכמים שכל מציאותם, כלי הובלה הנקראים בפי הנביא ״הסוס הפרד הגמל והחמור וכל הבהמה״ לפי מקצועותיהם ומומחיותם ואולי לפי תואריהם המדעיים, גם עליהם תעבור כוס התרעלה.

לכן נאמר שהיה ברור לו לרבי אליעזר שכוונת הנביא על בני אדם, וממילא למד מכאן על בהמות המוזכרות במצרים.

יש לאדם חמשה חושים שבדרכם הוא קונה את כל קניניו בעולם הזה, וכמובן יש לו את הבחירה להשתמש בהם לקניניו הנצחיים או לשרת בהם את פרעה, בראותו בהם את המכשירים לקניני עולם הנפסד. חמשה חושים הם: א) משוש ב) דיבור ג) ראיה ד) שמיעה ה) ריח. וכנגדן נזכרו כאן חמש בהמות, סוס, חמור, גמל, בקר וצאן.

סוס: היינו חוש המשוש, שביטוי המעשי שלו, הוא זנות, היות וזהו תכלית ההנאה אדם נהנה על ידי חוש זה. וכל זריזותו של הסוס ואהבתו את המלחמה וכדומה הם תוצאה מחוש המשוש המפותח שאצלו חוש זה, מעורר את האדם לאהוב ולרדוף אחרי אהובו, למאוס בשינה ולהיות מוכן כל רגע לפעולה. היודע את האמת, משמש בחוש זה לרדיפה אחרי מאהבו הגדול הבורא יתברך ואילו הטועה, הרי שכל פעולת סוסו להשגת תענוגות זמניות, המתות בשעת גלויו של הקדוש ברוך הוא.

חמור: אמרו חז״ל ״משמרה ראשונה, חמור נוער״ (ברכות ג.). חמור מבטא את כח הדבור האמיתי, ומי שיש לו את חוש זה יוכל לזכות בתורה כמו שראינו שבט יששכר הנאמר עליהם ״יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים״ (בראשית מט:יד) וכל זרעו היו בעלי תורה שנאמר ״מבני יששכר יודעי בינה לעתים״ וגו׳ (דברי הימים א׳ יב:לג).

היות וכח דיבורו של אדם יוכל לפעול בחופשיות בלי השפעות כחות הגוף, אם ישים עצמו ״כחמור למשאוי״ (עבודה זרה ה:) ולא יתחשב עם כל אשר סביבו וכל המשא הנטען עליו ישאנו בשקט ודממה. בעל כח סבל כזה, יהיה כח דיבורו עילאי, היות ולא משתף את הבנתו הקדושה, את חלק אלוה ממעל אשר בו בענינים החומריים. גם להיפך, אם ישא אדם על נפשו היקרה את כל עול החיים, בכך יהפוך את מציאותו לחמור המתבטל בבטול הגוף, וביום גלוי השכינה לא ימצא בעצמו מאומה אלא את פגר החמור. (אתונו של בלעם דיבר, כדי להוכיח לו שהוא קילקל את כח דיבורו במעשיו החומריים, בהנאתו מאתונו (בבחינת דעת) הרי שאפילו את דעת אתונו לא ידע, והרי עיקר הדיבור האמיתי, מקורו בדעת האדם).

גמל: משתמשים בגמל לצורך הובלת מטענים למרחקים גדולים, זאת אומרת עיקר שמושו למסחר. מסחר מסוג זה הצלחתו תלויה בראית הנולד של הסוחר. לכן כל פעולה בגמל מתבצעת מתוך ראיה שכלית על מצב הפרקמטיא במקומות נדחים ורווחים טובים הכדאיים להשקיע את כל תלאות הדרך. לכן חשבתי שכאן רמוז חוש הראיה של אדם. אם הוא רואה את הנולד, אם הוא חי חיי צער מתוך תקוה להגיע למקום רחוק ששם יוכל להתעשר, אם הוא יודע שדרך רחוקה לפניו וטוען על עצמו כגמל, בר ומזון לדרך, אם הוא רואה את העתיד הודאי, את יום הדין הנורא, את יום השוק הגדול שכל המרבה להביא סחורות הצלחתו בטוחה יותר. הרי שיעמיס על עצמו את כל המצוות האפשריות ובכך יבטיח לעצמו עושר ואושר נצחי. אבל אם ראיתו לקויה, אם אינו רואה אלא רק בעיניו הגשמיים, ואם טוען על עצמו סחורות נפסדות, שלא תוכלנה להגיע ליום השוק, שאינן יכולות לעמוד זמן רב, שקור וחום מרקיבים אותן ולא נשאר מהם אלא רימה ותולעה, הרי שביום השוק, לא רק שלא ירויח מאומה, אלא יגורש משם בבושת פנים שלא ירעיל בזוהמת מרכלותיו את שוק הסוחרים, וריח עיפוש משאותיו לא יתערבב בריח מוכרי בשמים וריח ניחוח, הרי שהוא וכל מטענו יורחקו ככל האפשר, ולא יהיה לכל עמלו מקום, אלא כבשני האש השורפים את המזבלות.

בקר: אשרי המשים את עצמו ״כשור לעול״ (עבודה זרה ה:) וקבלת העול נקראת בתורה, שמיעה. כל קבלת עול מלכות שמים מתבטאת בפסוק ״שמע ישראל״ (ברכות יג:) אבל אוי למי ששומע ליצרו, אוי למי שמוריד מעליו את עולו יתברך ובמקומו משים על עצמו את עול העולם, כמו שאמרו חז״ל ״כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ״ (אבות ג:ה). ״טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו״ (איכה ג:כז). חוש השמיעה, היינו השור שבאדם, אדם שומע יום יום, ועושה כל פעולותיו בגלל שמיעתו, הוא שומע מכל חלקי הבריאה ונמשך אחרי קול הבא אליו, יש השומעים את קולו של הקדוש ברוך הוא, יש המבינים את האמת המושגת מכל נברא ונברא. אשרי שאזניו פתוחות, אשרי שקולט את הקריאה הנכונה, אשרי המבחין את ממשלתו של מלך מלכי המלכים בראותו את כל הבריאה הנושאת על שכמה את עולו יתברך, כל מנגנון הנפלא הכורעת לפני אל עליון ומשתדלת להכיר את גדלותו יתברך לבחיר הנבראים. אוי לאזניים הסתומות, אוי לעבד הנרצע לאדון הזמני הבן תמותה (שמות כא:ו), אוי לשומע קול הב הב של העלוקה (משלי ל:טו), קול השחיתות הצועקת ודורשת טרף לחייה הדמיוניים, אוי לעול העולם שבשבירתו נשבר האדם לעולמו החולף ואילו בחיזוקו מאבדת האנושות את תקותה הנצחית. אוי לשור החורש בסלעים (עמות ו:יב), במדברות, במקום שאין מים ואין זרע. חבל על העמל המושקע בתבואה הנרקבת, ביום שתזרח שמש צדקה (מלאכי ג:כ) ואור שבעת הימים (ישעיה ל:כו) יאיר את חשכת הליל הארוך, ביום גילוי מלכותו של אדון העולמים ישמחו וירונו עבדיו שנשאו עול עבודתו עליהם כל ימי חייהם.

צאן: ״הרחל הזאת כולה קדושה צמרה לתכלת בשרה לקרבן קרניה לשופרות, שוקיה לחלילין, מעיה לכינורות ועורה לתוף״ (רש״י שיר השירים ו:ו). ריח, כולו הנאה אין בו שום פסולת. כל מעשה האדם אפילו הרוחניים, מעורבים עם גשמיות. ואילו שאיפתו של אדם היא כולה רוחנית, יש השואף לטוב כל חייו אף לדברים שאין בידו להשיגם משתוקק אליהם, ואילו אחרים שכל שאיפתם לרע, אף על פי שאינם עושים מפחד אבל מחשבתם ורצונם נתון לכיוון ההוא. הרצון הוא הריח הניחוח שבכל הקרבנות שנאמר ״לרצון להם״ (שמות כח:לח). ביום מותו של אדם, שהגשמיות מתפוררת, לא נשארים אלא השאיפות (וכל מעשה אדם בחייו הם המייצרות את שאיפותיו שעליהם הוא צריך להתקדם בעולמו הרוחני). אם השאיפות מכוונות אל הקדוש ברוך הוא הרי שעליתי מובטחת, היות ושאיפה יכולה להיות אין סופית, גם העליה כך. ואילו חלילה השאיפה משועבדת לפרעה, שאיפה להנאות העולם הזה, עם פרעה או עבדיו, הרי ששאיפה זו תמשוך אותו לעולם הגשמי אף בהיותו רק רוח. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. שהנשמה לא תוכל לשוב אל מקורה אלא תהיה מרחפת בחיפושיה אחרי הנאות גשמיות שאין לה שום אפשרות להשיגן בהיותה משוללת גשם. האם יש מות רע מזה? ואילו מי שליבו שייך להקדוש ברוך הוא נאמר עליו ״אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״ (שמות כה:ב) היא היא התרומה המובאת לפני אדון עולמים מכל העולם הזה.

״ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת (״הנה יד ה׳ הויה במקנך״ [שמות ט:ג]) וימת כל מקנה מצרים״ (שמות ט:ו). בהגלות השכינה ממחרת, זאת אומרת ביום מיתתו של אדם, (כמו שאמרו חז״ל, ״שמא ימות למחר״ (שבת קנג.), הרי שהם קוראים למיתה מחרת) כל קנייני האדם המצריים, היינו המוגבלים, כל מציאות שבתוך עולם המוגבל, ימותו במיתתו של אדם, היות והם כבר אינם יותר קניניו.

״וממקנה בני ישראל״ (שמות ט:ו). ואילו ממקנה שכל שייכותו הוא לבני ישראל, לחלק האלהי שבאדם לא מת אחד. עצם היותם מקנה בני ישראל לא שלטה בהם המות. במקנה מצרים נאמר קודם, וימת, ואחר כך שם הבעלים; ואילו בישראל, קודם נזכר הבעלות ואחר כך שלא מת. היות ומקנה מצרים המוות דבוקה אל הקנין, ואילו היה מזכיר קודם את הבעלות, הייתי אומר אולי בכל זאת יש תקופה של מציאות, לכך התורה מדגישה את צירוף המות הקודמת לקנינים החולפים, אבל בני ישראל הבעלות שלהם גורמת את ביטול המות, בהיותם נצחיים הרי שהם מנציחים כל קנין העוזר להם להיות במדרגת ישראל (שר על אל, למעלה מן המלאך [בראשית לב:כט]). אם הקנינים נאבדים מאדם ביום גלוי האמת, מה נאמר על שררה וכבוד הבאים לאדם על ידם? ובכן במכה זו, הכירה אנושות, לא לרדוף אחרי קנינים חולפים, כל שכן אחרי קנינים מדומים ממש (כבוד ושררה). אלא לקנות קנין נצחי, את חכמתו של הבורא יתברך שבה נוחל אדם כבוד עולמים שנאמר ״כבוד חכמים ינחלו״ (משלי ג:לה).

״במקנך אשר בשדה״ (שמות ט:ג). נאמר לנח: ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״ (בראשית ט:ג), זאת אומרת רק לצורך אכילתך אתה יכול להיות בעלים עליו, ״לכם יהיה״ רק ״לאכלה״. וזה דוקא שהם בבית, כי אם רוצה לאכלו מכניסו לביתו. ואילו בעלי חיים הנמצאים בשדה אינם לאכלה אלא לקנין ולסחורה. ואילו הקדוש ברוך הוא אמר: ״כירק עשב נתתי לכם את כל״ (בראשית ט:ג) מה שבשדה מופקר לכולם כירק עשב ולא כירק גינה המיוחד לבעליו.

לכן מכת הדבר היתה רק על בהמות אשר בשדה.

חמשה חושים: חמש בחינות באדם. א) נפש ב) רוח ג) נשמה ד) חיה ה) יחידה. והן מתבטאות בחמש בחינות שבפעולות האדם. א) מעשה ב) דבור ג) כוונה ד) מחשבה ה) רעותא דליבא (רצון הלב). ואלו הן חמשה חושים שהוזכרו כחמש בהמות בפרשה.

א) סוס: חוש המשוש. כל מעשה אדם שייך לחוש זה. והוא החלק הגשמי הנקרא נפש השווה באדם ובבעל חי, לכן מעשה אדם מתקן את נפשו, לרוממו מבחינת חי, העושה מעשיו מתוך חוש המשוש ולקרבו לבחינת מדבר, המשתמש בחוש זה לפי הבנת שכלו.

ב) חמור: חוש הדבור. דבור: אין פירושו ביטוי הרגשת חוש המשוש, היות ובחינה זו שייכת לבעלי חיים (כואב להם צועקים, רעבים, נובחים וכדומה). ואם ידבר כך, הרי שהוריד את הרוח לנפש והפך את המדבר לחי. אלא דבור אמיתי היינו ביטוי השכל המרומם מכל חומריות, ומקורו ברוחו של אדם. שהוא החלק המרחף על עניני עולם הזה. זאת אומרת, שייך אליהם אבל אינו מעורב בהם. רמז לדבר ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״ (בראשית א:ב).

ג) גמל: חוש הראיה. הוא הנותן לאדם את הכונה בכל מעשיו. היות אין אדם פועל מאומה ללא מטרה מסויימת, והמטרה היא הכונה שבכל מעשה. נשמה בהיותה חלק אלהה ממעל, מראה לאדם את מטרתו העילאית הנצחית. וביודעו זאת הרי שראייתו ברורה, ובכך זוכה להנציח את דבורו ומעשיו היותם מכוונים אל המטרה האלהית הבלתי נראית. אלא לחכם הרואה (תמיד לב.) את הכל בכח שכלו כדוגמת סוחרי גמלים שכל פעולתם מכוונים למטרות רחוקות.

ד) בקר: חוש השמיעה. אמרו חז״ל על הפסוק ״בואו חשבון״ (במדבר כא:כז), ״תצא אש מן המחשבין ותאכל את שאינן מחשבין״ (בבא בתרא עח:). שנים עושים מצוה, אחד פועל אותה מתוך חשבון ואילו השני בלי חשבון. ההבדל הוא עצום עד כדי ביטולו של השני לפני אישו הגדול של ראשון. וכל זה בגלל שעושה חשבון ויודע ״הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה״ (אבות ב:א). כי כל אשר ידע יותר את ההפרש, כל אשר ימחיש בחשבונו את הריוח העצום. הרי שפעולתו תהא שלמה יותר. ולא ירתע מכל מאמץ כדי להשיג את מבוקשו ביודעו היטב את שכרו האין סופי. העול שישים על שכמו, יחזק יום יום. ועבודת היום תהא מתוך שיעבוד הרבה יותר חזק להכרתו מאתמול.

מחשבה: זו מקורה בהבנה, ולפי הבנתו את האמת כך תפעל מחשבתו בשעת מעשה. לכן נאמר ״והיה אם שמוע תשמעו״ (דברים יא:יג) אין סוף להבנה וממילא אין סוף לעומק המחשבה. ומי שזוכה לזה, הרי שאין סוף לעמלו. בכך מתקרב האדם לעולם שנאמר עליו ״ועלמות אין מספר״ (שיר השירים ו:ח) ונאמר ״עין לא ראתה אלהים זולתך״ (ישעיה סד:ג) והיא בחינת ״חיה״ שבאדם.

ה) צאן: חוש הריח. חשבון שייך כשיש אפשרות של הפסד. אבל במקום שכולו טוב, בבחינה שאין לרע שליטה עליה, שמה מרומם הוא מכל חשבון. כל המעשים, דיבורים וחשבונות, הם לעורר את האהבה אליו יתברך, ובמקום שיש אהבה ״ועל כל פשעים תכסה אהבה״ (משלי י:יב). זהו הדיבוק הנכסף בין יצור ליוצרו, ובדביקות זו כמעט שמתבטל הנברא לגמרי. על זו נצטוינו ״את ה׳ אלהיך תירא אותו תעבד ובו תדבק״ (דברים י:כ) דביקות הזו, באם, רצון הלב נמשך ממילא אל האמת, והיא בחינת ״יחידה״ המוזכר בספרים הקדושים. על מדרגה זו כל בקשותיו ותחינותיו של דוד המלך ע״ה. ועל זו כל ציפייתו של הבורא מנברא. שנאמר ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה:ח), בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך לבו של כל אחד ואחד (ע״פ שיר השירים רבה ה:ב). ואילו שהחושים משועבדים לפרעה, קנינם סוס, חמור, גמל, בקר וצאן. המתים ביום של ״יד ה׳ הויה״ (שמות ט:ג).

שחין

אם קניני אדם אין להם שייכות אליו וכל הנאתו מהם דמיונית, הרי הנאות הגוף המה מציאות. ולכאורה אין להנאות אלו שייכות לנצחיותה היות הגוף עשוי מחומר ונאמר ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ (בראשית ג:יט) אם כן אין למצבו והנאותיו תפקיד לעולם הרוחני. ועוד, אם העולם לא שלי הרי שגופי שלי הוא ואני הבעלים עליו, ואשתמש בו כפי רצוני, היות ואין שליט עליו אלא אני. לכן בא השחין להראות לאדם מי השליט בקרב הארץ כולל את גופו, שכל מציאותו עפר מן האדמה. כדי להבין היטב את מכת השחין, עלינו לדעת את גוף האדם, מטרתו ובעליו.

גוף: ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש״ (בראשית ט:ח), ״וכשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו. הוא עצמו שרק וטש בפניו כנגד חבירו, מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם וחייב בידי לשמים, שנאמר ׳ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש׳״ (תוספתא בבא קמא ט:יא). גוף האדם אמנם חומר הוא, אבל הוא מסמל הרבה יותר מאשר מכשיר להופעת האדם והנאותיו. אין אדם בעלים על גופו, כי גופו נותן לו את תבניתו המזכירה לו את תפקידו בעולם, חייב אדם לשמר את גופו בין בחיצוניותו, בין בפנימיותו, היינו את צורתו ואת כחו.

״כי בצלם אלהים עשה את האדם״ (בראשית ט:ו). היותו צלם אלהים, מחייב את בעליו לשמר אותו, להכיר אותו ולכבדו. כי בכך הוא מכיר בדמיונו את מלכו של עולם, שנאמר ״ומבשרי אחזה אלוה״ (איוב יט:כו) ראיה ממשית. ראיה המלמדת על תוכנו של דבר כמו שאמר יתרו למשה ״ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל״ וגו׳ (שמות יח:כא). ראיה שבה אפשר להכיר את תוכנו של אדם נקראת לחזות. זה הוא המחזה שאדם משיג מגופו. באם יודעו היטב, לפי צורתו יודע את פעולותיו ומכוון את כל אבריו לכוון אלוהו.

״׳גומל נפשו איש חסד׳ (משלי יא:יז) זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ׳רבנו, להיכן אתה הולך?׳ אמר להם ׳לעשות מצוה,׳ אמרו לו ׳וכי מה מצוה זו,׳ אמר להן ׳לרחוץ בבית המרחץ׳, אמרו לו ׳וכי זו מצוה הוא?׳ אמר להן ׳הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב ׳כי בצלם אלהים עשה את האדם׳, על אחת כמה וכמה״ (ויקרא רבה לד:ג). רוחץ אדם פניו, ידיו, רגליו בכל יום בשביל קונו. משום שנאמר ״כל פעל ה׳ למענהו״ (משלי טז:ד). ואומר רש״י ז״ל ״לכבוד קונהו דכתיב ׳כי בצלם אלהים עשה את האדם׳״ (שבת נ:).

תפקיד הגוף: דיוקן המלך העומד בככר העיר, מזכיר לכל העובר שם על מציאות המלך, צורתו, תכונותיו, גבורתו ואף מעשיו. גוף האדם במתכונתו הוא, מחויב פעולות מסוימות לפי חלוקת אבריו וצורכי קיומו. ועל כל זה נאמר ״כי בצלם אלהים עשה את האדם״, כל חכמת הקבלה מבוססת על הנחה זו וכל מה שאנו יכולים להשיג מעולמות הנעלמים הוא רק בראותנו את האדם כעולם קטן (אבות דרבי נתן לא:ג) המגלם בתוכו את כל בחינות הבריאה בזעיר אנפין. אפשרות זו היא המאפשרת לאדם ללמד מדרכי הבורא יתברך ולנהוג כמותם, כמו שאמרו חז״ל על הפסוק ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו:ב). ״אבא שאול אומר, ׳ואנוהו׳ הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום״ (שבת קלג:).

בצלמנו: ״דיוקן יוצרו״ (רש״י בראשית א:כז) עיין שפתי חכמים, זהו חיצוניותו של אדם המלמד על הנהגתו יתברך את כל הבריאה. ידיעה זו מחייבת שמירה קפדנית על הגוף והתכוננות עצומה על מעשיו ההכרחיים, וזהירות מבהילה על מעשיו הבחיריים. היות ובזה יוכל אדם להשיג את המדרגה השניה!

כדמותינו: ״להבין ולהשכיל״ (רש״י), כי בראות אדם את גופו כאמצעי להנאותיו, מעולם לא יגיע להבין ולהשכיל כמלאכים, דהיינו הבנת דברים רוחניים נעלמים, אלא ירדוף ענינים חולפים תמורת הגוף וכוחותיו שניתנו לו מאת הבורא.

זנות: הפעולה המסמלת את כליון הגוף בהשגת ההנאה, לכן אמר שלמה המלך ע״ה ״אל תתן לנשים חילך״ (משלי לא:ג), וממילא כל מעשה שמטרתה הנאה. בהכרח שעבורה משלם אדם את כל גופו השלם, ובכל פעולה כזו ישנה שפיכות דמים במדת מה. בהיות ואדם בכחו צריך להשיג את שלמותו הנצחית ואם יחסר לו כח זה, יחסר באדם הנצחי. זאת אומרת, התמעט מדרגתו ובעולם הרוחני הוא ומדרגתו אחד. יתר על כן, פעולות הגוף הזמני, הן המייצרות את הגוף הרוחני שהנשמה תופיע איתה לפני כסא הכבוד, הנקרא בפי חכמים ״חלוקא דרבנן״ (זוהר נח סו.), ובכליון הפעולות יהיה הגוף ההוא מחוסר אברים. האם יש שפיכות דמים גדול מזה? לכן מזהיר הקדוש ברוך הוא ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא״ (ויקרא יז:יד), ״וזאת הנפש המתנועעת והמרגשת היא הגוף״ (אבן עזרא בראשית ט:ד). בשר מתהוה מדם ודם הוא הנפש, לכן ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש״ (בראשית ט:ה). אם אדם מאבד את בשרו ואת דמו, הרי שחלק המתנועעת והמרגשת תצטרך לשלם עבור זה. יבואו יסורים מכוערים ויעברו את אותה הנפש ששמשה בבשר ודם להנאות זמניות כלות. הרי מי שמאבד את הכלים שניתנו לו לשלמותו (פניו, שערו, כסותו, כליו, מעותיו) פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כי גוף שמייצר אצל בעליו שאיפת כליון מוטב לו להיות מוכה שחין כדי שימאס על האדם העולם הגופני ויתגעגע לעולם הרוחני.

שחין: יסורי הגוף ממאיסים על האדם את גופו שמביא עליו רק מכאובים, ומעוררים אותו לחיים המשחררים אותו מצרות, עולם הנשמות שאין שם אכילה ושתיה וכדומה. לכן שיבחו חז״ל את היסורין ״בן אדם שניצל מדינה של גיהנם על יד יסורים״ (מדרש לקח טוב, משפטים כא:כז), ״יסורין מביאין את האדם לחיי העולם הבא״ (מדרש לקח טוב, עקב ז:יב, בראשית רבה ט:ח), ״יסורין מושכין את האדם להקדוש ברוך הוא״ (תנחומא תצא ב), ״יסורין ממרקין כל גופו של אדם״ (ברכות ה.). יסורין של אהבה המעוררין אצל האדם את החשק לתורה ותפלה וכינוהו יסורין של אהבה (ברכות ה., בראשית רבה צב:א). כי אם אין לו נחת מגופו למה יתעסק בצרכיו? ובהכרח שיעסוק בענינים רוחניים.

(לפי זה פירשתי בס״ד את מאמר חז״ל ״תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו״ (עירובין יג:). קשה מאד לומר: שאחרי שנתיים וחצי של ויכוח הגיעו למסקנה, שכל בריאתו של אדם אינה לטובתו, אחרי שידוע החסד הגדול של הבורא יתברך בבריאת האדם. לכן מפרש הרב בן איש חי זצוק״ל שהמדובר כאן אחרי גיל השבעים (בן יהוידע). לכן העזתי לומר: אולי הנושא המדובר, אינו בריאת האדם, אלא, בריאות האדם. היות ויש מקום לומר: הבריאות היא לטובתו, כי יוכל לעבוד את ה׳ ביתר שאת וישיג הרבה יותר בעולמו, אמנם סכנת הבריאות היא עצומה, דור המבול חטאו מרב טובה ועוד הרבה כאלה. לכן יש מקום להתוכח שנתיים וחצי, להביא ראיות לכאן ולכאן, עד שהגיעו למסקנה: ״שלש מתנות טובות... לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא״ (ברכות ה.). אכן, מוטב לו לאדם שלא נברא (שלא יהיה בריא) משנברא. ראיה לכך: ״כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן ׳חמה עזה יש בעולם׳, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו ׳למה אתה משחק׳, אמר להן ׳וכי מפני מה אתם בוכים׳? אמרו לו ׳אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה׳? אמר להן ׳לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש, אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח׳. אמר לו ׳עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה׳, אמר לו ׳לימדתנו רבינו  ׳כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא׳ (קהלת ז:כ)׳״ (סנהדרין קא.).)

דור המבול רדפו אחרי תענוגות גופניות והשחיתו את בשרם, שנאמר: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״ (בראשית ו:יב). והשחתה זו התחילה עם ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״ (בראשית ו:ב) את כל כח הבחירה שלהם, השתמשו בו ללקיחת נשים, המסמל את רדיפת הנאות הגוף. המתחילה בפעולה פשוטה של רחיצת הגוף, אותה הרחיצה, שהלל הזקן ראה בה מצוה לכבוד קונו, היא המובילה את האדם לבאר שחת בהיותה מטרת החיים.

״ולא יכלו החרטומים לעמד לפני משה מפני השחין״ (שמות ט:יא). אחרי שחכמת מצרים כרעה ברך לפני תורת משה, טענו החרטומים שיש עוד צורך להם ולחכמתם לצרכים החיוניים של אדם. הרי הלל צריך מרחץ לרחוץ בו, ולולא בוגרי טכניונים למיניהם מנין יבואו מהנדסי ומתכנני דודי שמש וחשמל וכו׳ ואילו כעת נוכחו לדעת, ״כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים״ (שמות ט:יא). שחין הפוקד את כל מצרים מקורו בחרטומים, שנאמר ״בחרטומים״ ואחר כך ״בכל מצרים״. הרי אין דבר הכרחי לאדם כמו בית, בכל זאת אמרו חז״ל: בתים שנבנו לשם עובדי עבודה זרה יהרסו על ידי צרעת בתים (זוהר תזריע נ.), כדי שלא ישפיעו על יושביהם.

כל שימוש אדם בחפץ שנעשה בחכמה תתאה לשמה, בכחו למשוך את המשמש לכיוון עשיתו. לכן אף מרחץ בנייתו צריכה להיות לכבוד קונו, לתכלית שלמותו של אדם, אחרת אין לה עמידה לפני הקדוש ברוך הוא.

״שחין מפני מה הביא עליהן? מפני ששמו את ישראל שמשים להחם להם חמין ולהצן להם צונן... לפיכך הביא עליהם שחין לח, כדי שלא ירחצו בין בחמין בין בצונן״ (תנא דבי אליהו רבה ז).

מכה זו הבהירה לכל מחפשי אמת, מה סופו של גוף הרודף תענוגות ורואה בהן את תכלית חייו, כמו שנאמר ״בנות יולדו להם״ (בראשית ו:א). כל תולדות פעולותיהם היו בנות, סוגי תאוות שונים המתחדשים לבקרים.

חז״ל אמרו ״מפני מה היסורין באין לעולם? מפני הבריות, כדי שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא לוקה״ (תנחומא מצורע ד). היתכן שאותו בר ישראל הרואה את סופו המר של מצרי רודף תענוגות, הרואה את הגוף שכל כך חכמה וטכניקה השקיעו לרחיצתו (כי מי יודע איזה שיטות חימום המציאו להם הראשים היהודיים) רקוב מפני השחין. עוד יכנס בחובות כדי להכין לעצמו אמבטיה משוכללת בחרסינה צבעונית, שטיחים ססגוניים ומגבות רכות ועדינות וכדומה? לא. בטוח היה הקדוש ברוך הוא שרושם זה ישאר לנצח על בניו ויבחרו לרדוף אחריו ולעסוק בתורתו, אף על פי שלא יתרחצו אפילו פעם אחד במשך ארבעים שנה. (אמנם במדבר נקיים היו תמיד על ידי ענן, אבל הרי יש תענוג מיוחד להתרחץ ולאו דוקא כדי להיות נקי. גם היום ישנם הרבה בני אדם שכל מהות חייהם רק להמציא שיטות חדשות לרחיצה מעונגת יותר, אין זה משנה אם עושים את זה מתוך שיעבוד לכסף או למשטר.)

״אל יתהלל עשיר בעשרו״ (ירמיה ט:כב). העולם לא שלך, אין אתה בעלים על חיות הבר (ערוב), אינך שליט על מקנך (דבר), ואף הגוף שלך אינו שלך (שחין). אלא, ״אני ה׳ בקרב הארץ״ (שמות ח:יח).

1. דעירבב לון זיני דחכמתא דילהון, ולא יכלין לאתדבקא, ולא עוד אלא הני דאשתכחו בארעא, מחבלן לון בארעא ומחבלן אורחייהו. ערוב, מאי ערוב? ערבוביא.