מטה האלהים/יד

פרק יד — מכת דם

קבוצה ראשונה של המכות היו נגד דור ההפלגה; ועליהם נאמר ״תדע כי אני ה׳״ (שמות ז:יז), כי דור ההפלגה מטרתה היתה ״נעשה לנו שם״ (בראשית יא:ד) שהסברנו בס״ד. שם, היינו נצחיות (שם ושארית), והרי נצחיות דקדושה היא על ידי ידיעת האמת; אבל רדיפת התאוה מטעה את האדם לחשוב שכל ידיעה היא מנציחה את האדם, ועל זה נאמר ״נחמד העץ להשכיל״ (בראשית ג:ו). לכן רואים גם היום אנשים הרודפים אחרי ידיעות אף בזקנותם, היות ויש להם הנאה מיוחדת לדעת. ואילו באמת שורש הנאה זו נעוץ עמוק עמוק בנשמת האדם, ביודעה שרק על ידי דיעותיה תוכל לקבל פני אדונה. ודא עקא, שבעלות הרגש דרך כחות הנפש, פוגשת היא בתכונות האדם, והמה המלוים אותה אל השכל בהלבישה אותה בגדי תאוות העולם הזה; ובכך מתגלה לעיני שכל כשאיפה לידיעת ענינים החולפים. לכן נאמר ״תדע כי אני ה׳״ (שמות ז:יז), ״אני, היה הוה ויהיה״, רק אני המציאות והנצחיות. וזה יתגלה לאדם בראותו את כל העולם מתפורר לנגד עיניו, המים נהפכים לדם, האש אינה שורפת והעפר מאבד את כל תכונותיו. ממה יוכל האדם לקוות נצחיות, אם כל החומרים שמהם שאב את ידיעותיו אין להם מציאות, איך יתכן שידיעת עניניהם יבטיח לאדם שם ושארית. אם כן שלשת מכות הראשונות יקנו לאדם את הידיעה ״למען תדע כי אין כה׳ אלהינו״ (שמות ח:ו).

מכת הדם

״ואמרת אליו... כה אמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳ הנה אנכי מכה במטה אשר בידי״ (שמות ז:טז-יז). יש להבין בס״ד על מי נאמר ״אנכי מכה במטה״? היות ופסוק זה אמר אותו הקדוש ברוך הוא למשה לומר לפרעה, ואין לומר שכוונה היא על משה, שנאמר בפסוק אחר זה ״אמר אל אהרן קח מטך״ וגו׳ (שמות ז:יט). לכן אולי הכונה היא על הקדוש ברוך הוא, כי בכל מכה, היתה פנימיות וחיצוניות. עיקר מכת דם היתה, גילויו יתברך המכונה. ״מטה אשר בידי״, כי כמו שמטה אדם הוא משענתו ועוזר לו ללכת ממקום למקום, כך מכות מצרים, הן הסיבה שעל ידן מתגלה הבורא בתחתונים, ומתחזק הכרה זו בלבות בני אדם, כאילו האמונה נשענת עליהן. ואילו החיצוניות הנה הפעולות הנדרשות משליחים לעשות ועל זה נאמר ״אמר אל אהרן״ ולפי דברי הזוהר שיאור הוא חכמת מצרים, מובן היטב. בהתחלה נאמר ״מכה... על המים אשר ביאור״ (שמות ז:יז) ואילו לאהרן נאמר ״קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם״ וגו׳ (שמות ז:יט). זאת אומרת מטרת המכה היתה על חכמת מצרים, ואילו הפעולה חיצונית היתה על מימי מצרים.

כמה מטרות היו למכה זו. א) ״המים... נהפכו לדם ב) הדגה אשר ביאור תמות ג) ובאש היאור ד) ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור״ (שמות ז:יז-יח).

1. ״המים... נהפכו לדם״. בהשתנות מציאות המים שעליו כמעט כל משענת האדם, נתגלה שאין העולם קדמון, אלא אפילו המים שהוא חומר הראשון שנתגלה בבריאה, שנאמר ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״ (בראשית א:ב), הוא ניתן לכליה ואין לו שום מציאות לפני מטה של הקדוש ברוך הוא או שליחו. ולא רק תקות הנצחיות נאבדה, אלא אף כל תועלת הזמנית שיש לאדם ממים, הרי שהוא נתון בידו יתברך, וכל מטרתו אף בענינים חולפים היא, להבטיח לאדם את הנצחיות. ובאבוד הנצח הרי שאין צורך גם להוה לכן:
2. ״הדגה אשר ביאור תמות״. אדם עומד לפני האלוה שלו. לפני היאור שחשב להשיג ממנו את מציאותו הזמני והנצחי. הוא טען ״יאור לי ואני עשיתיני״ (עיין לעיל), ממנו שאב את מזונו, את עשרו ואף את חכמתו. מבקש ממנו עושר (היינו מים) והנה דם. הוא רעב ללחם, ומבקש איזה הנאה זמנית, אבל ״הדגה אשר ביאור מתה״ (שמות ז:כא). לא רק שאינו נותן, אלא אפילו מה שהיה כבר מת. האדם המסכן מתחנן לאלוהו מתוך יאוש ומבקש עצה וממתין, הוא עוד חושב, ״אולי ישן הוא ויקץ״ (מלכים א׳ יח:כז), אולי זו הסתרת פנים זמנית, עוד יתעורר אלוהו מתרדמתו וישקה את ארצו ממימיו, אבל בין כה וכה, מתגלה לפניו מחזה מחריד, מחזה שמאבד ממנו כל זיק של תקוה.
3. ״ויבאש היאור״. כעת כבר אפסו כל התקוות הוא נוכח לדעת ששם את מבטחו על מקור אכזב. אלפי שנים חי בדמיון שהוא עבד היאור ואילו היום רואה את היאור מתגולל בדמו לפני מטהו של אהרן. אותו השכל הזך, אותה האמונה שעברה ירושה מאדם הראשון בהיותו בגן עדן.^[1] הוא הבעלים האמתיים של עולם ומלואו, וכל יאורי מים וכדומה אינם אלא כלי שרת ביד ההשגחה העליונה. אם כן יש להתייאש למצוא את הנצחיות בדברים שהם בעצמם אינם נצחיים. לכן חשב הקדוש ברוך הוא שעל ידי זה יגיע מצב של:
4. ״ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור״. אבל דא עקא, אדם עקשן הוא, תאוותיו מסתירות ממנו את האמת. הוא אמנם מגיע למצב של ״ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור״ אבל הוא אינו מתייאש, קשה לו לעזוב את ההרגליו. לכן, ״ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות״ (שמות ז:כד).

אותה חכמה שרדפו אחריה דור הפלגה, ואמרו ״ראשו בשמים״ (בראשית יא:ד), (ראש, היינו חכמה), אותם הישגים שאדם משיג בדרכיו הוא, אין סופם אלא ״ויבאש היאור״ (שמות ז:כא).  מכיר אדם, שכל חכמות הטבעיות, אין בכחם לתת לו את הנצחיות, אלא אף מה שיש לו גוזלים ממנו ואינו נוחל בסופו אלא רימה ותולעה. היות ואין בכחו של מדע זה לתת לאדם מה שהוא מנצחיות. גלויו המעט של הקדוש ברוך הוא, הכאת מטה של אהרן, ידיעה קטנה במציאותו יתברך מגלה לפני אדם, את הביאוש של חכמותיו, וממילא הוא מפסיק לשתות מים מן היאור. אמנם הגויים אף על פי שרואים את כשלון שיטתם, ואת הביאוש באוניברסיטאות, אינם מודים על האמת וממשיכים לחפור סביבות היאור, עוד שיטות חדשות, עוד הסברים פסיכולוגיים על הדגים המתים ועל הסירחון הנודף, ועוד דרכי חינוך חדשים, שסוף כולם לכשלון. אבל רק בר ישראל, שיש לו את הבסיס הנכון ואת התכונות האמתיות, מתעורר ועוזב את היאור המבאיש, והולך למדברות לחפש את המים החיים, את הקדוש ברוך הוא יתברך. במכה זו נשברה לרסיסים, אותה ההבנה, שאדם ישיג את שלמותו על ידי ידיעות חכמות הבאות מצד רדיפת תענוגות, כבוד ושררה.

למדנו בס״ד ש״ויבאש היאור״ היה התיקון של ״ראשו בשמים״, שמדברים גשמיים אי אפשר להשיג את הרוחניות השמימית, אלא ״ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה״ (משלי ב:ו).

1. ״׳את המטה׳: זה שאמר הכתוב ׳מטה עוזך ישלח ה׳ מציון׳ (תהלים קי:ב). זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר ׳כי במקלי עברתי את הירדן׳ (בראשית לב:י). והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר ׳חותמך ופתילך ומטך אשר בידך׳ (בראשית לח:יח). והוא היה ביד אהרן, שנאמר ׳וישלך אהרן את מטהו׳ (שמות ז:י). והוא היה ביד דוד, שנאמר ׳ויקח מקלו בידו׳ (שמואל א׳ יז:מ). והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח״ (ילקוט שמעוני במדבר תשסג). (ילמדנו) ובפתרון דף כ״ח מובא: ״ביום ההוא אקים השם בריתו את הזכאים ומטה אדם ולבושין הם כסותיו אשר היו מן אור על אדם אז היה בגן, נתנו למשה ביום ההוא והעד על כן הוא מאמרו יתעלה לו טרם כל דבר ׳וזה לך האות׳ והיא ניתנה לו סימה ׳כי אנכי שלחתיך׳ (שמות ג:יב).״