מטה האלהים/יג
פרק יג — חכמת מצרים[עריכה]
ותרב חכמת שלמה ... ומכל חכמת מצרים (מלכים א׳ ה:י)[עריכה]
(זוהר ויחי רכג:) ״ומכל חכמת מצרים: דא חכמה תתאה, דאקרי שפחה דבתר ריחייא.״ (במדבר רבה יט:ג) מה היתה חכמת מצרים? את מוצא כשביקש שלמה לבנות בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה, אמר לו ׳שלח לי אומנין בשכרן שאני מבקש לבנות בית המקדש.׳ מה עשה? כנס כל אצטרולוגין שלו, צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה, ושלחן אצלו... שלח לו, לא היה לך תכריכין לקבור את מתיך, הרי לך הן תכריכיהן״ עכ״ל. לומדים אנו מכאן, לא רק על ידיעתם בעתידות, אלא שהם היו החכמים המפורסמים בעולם בבנין. ועוד בימי בית שני הביאו משם אומנים לעשיית הקטרת ולחם הפנים כמסופר בגמרא (יומא לח.), ואומר מצודת דוד ״שהיו בקיאים בחכמת הטבע והתמזגות היסודות.״ ואילו המלבי״ם מוסיף ״שהיו חכמים בחכמת הטבע ומזגי הדברים עד שהיו יכולים להפך הדברים בלהטיהם.״ משמע מדבריו, שיכלו בחכמתם להפוך עץ לבשר (מטה לתנין) או מים לדם וכדומה כמובא בזוהר (וארא כח.).
״בא וראה, הקודש ברוך הוא, (שה״ס א״ס), הוציא עשר ספירות, עטרות קדושות למעלה, שהוא מתעטר בהן, ומתלבש בהן, הוא הן, והן הוא, כשלהבת הנאחזת בגחלת, ואין שם פירוד (בין א״ס ב״ה לספירות המלבישות אותו). כנגד זה, יש עשר ספירות שאינן קדושות, שהן למטה, והן אחוזות בזוהם הצפרניים של ספירה קדושה אחת הנקראת חכמה, (דהיינו המלכות שנקראת חכמה תתאה. והאורות אחורים שלה נקראות צפרניים, ובפסולת שבהן, הנקראת זוהמת הצפרניים נאחזות הקליפות) ועל כן נקראות חכמות. ולמדנו עשרה מיני חכמות אלו, (דקליפות) ירדו לעולם, וכולם (ניתנו) ונטמאו, במצרים, חוץ מאחד שנתפשט בעולם, (דהיינו בכל העולם חוץ ממצרים). והם כל מיני כשפים, ומהם ידעו מצרים כשפים יותר מכל בני העולם. וכשהמצרים רצו לעשות אסיפת כשפים למעשיהם, היו יוצאים לשדה, להרים הרמים, וזובחים זבחים, ועושים חפירות בארץ, ומסבבים הדם מסביב אותם החפירות, ושאר הדם מתקבץ בתוך החפירות, ונותנים עליו הבשר. ומקריבים הקרבנות לאלו המינים הרעים, ואלו המינים הרעים מתאספים ומתקרבים יחד. ומתרצים עמהם בהר ההוא. ישראל שהיו תחת שעבודם של המצרים היו מתקרבים להם, ולומדים מהם, והיו טועים אחריהם. וזהוא שכתוב ׳כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו׳ (ויקרא יח:ג)״ (הסולם, זוהר ויקרא ע.[1])
מה שאנו יכולים ללמד ממאמר הנ״ל, שכמעט כל חכמה התחתונה, שהיא חכמת ידיעת עניני העולם ושמושם, היה במצרים. וכל החכמה של העולם כולו אינו אלא עשירית מחכמה ההיא.
״בא וראה, חכמת מצרים (היתה), שכל מה שעשו, עשו על פי החכמה העליונה, ופרעה היה חכם יותר (מכולם), כי אין מעמידים מלך במצרים, אם לא יהיה חכם מכולם״ (הסולם, זוהר חדש שיר השירים[2]).
חכמה תתאה: כל החכמות ניתנו באמצעיים לאדם שישיג בהם את צרכיו, כמו עץ ואבן. אם אדם עושה את החכמות האלו כמטרת חייו, היינו רואה בהם את האלוה שלו, הרי שדינם כאותו עץ ואבן שמצוה לשרפם ולכתתם שנאמר ״את מזבחותיהם תתוצון מצבתם תשברו ואשריהם תשרפון באש״ (דברים ז:ה). חכמות אלו ירדו לעולם, וכולם נטמאו במצרים. אומר הזוהר (שמות יח), אם כן מלחמה נטושה על אלהי מצרים שהם החכמות כמו שנאמר ״ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים״ (במדבר לג:ד).
גיל החינוך: כדי לעמד על רמת החינוך במצרים נביא כאן את לשון המדרש (שמות רבה ט:ו) ״׳ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים׳ (שמות ז:יא), באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם ׳כך אותותיו של אלהיכם. בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא למקום שצריכין לה. כלום מביאין מורייס לאספמיא, דגים לעכו. אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן׳. מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך שנאמר ׳ויקרא גם פרעה׳, מהו גם? שאף לאשתו קרא ועשתה כן. ׳ויעשו גם חרטומי מצרים׳ (שמות ז:יא). מהו גם? אפילו התינוקות של ארבע וחמש שנים קרא ועשו כן״ עכ״ל. וראה לשון זוהר הקדוש וארא (כח:[3]) (הסולם) ״אמר רבי יוסי, פן תאמר, אשר המכשפים, כל מה שעושים אינם עושים אלא באחזית עינים, שרק נראה כך, ולא יותר, משמיענו הכתוב ׳ויהיו׳ בדיוק, שכתוב ׳ויהיו לתנינים׳ (שמות ז:יב) (שעשו התנינים בפועל)״ עכ״ל.
הרי שכבר ילדים בני ארבע וחמש היו בקיאים בחכמת הטבעים וידעו את יסודות החומרים עד שיכלו להפוך עץ יבש לבשר חי. אין כאן סגולות אלא חכמה שיש ללמדה; והיום אף במדעים המצויים בימינו, הקטנים אינם יודעים מאומה. לכן דברי חז״ל אלו מגלים לנו כמה המדע ודרכי החינוך היו מפותחים במצרים, עד שילד בן ארבע ידע כל כך. ולא רק זה אלא עניני מדע היו כל כך מצויים במצרים, שאף הנשים שאין עסקם בחכמה היו בקיאות בכל פעולות אלו. וזה סימן על חכמה המצויה במצרים, שלא היתה מיוחדת ליחידים, אלא היתה נחלת הכלל. ואילו החרטומים הם היו הגדולים שביניהם, ואם ילד בן ארבע כך מה היתה מדריגתם של החרטומים? על זה גילו לנו חז״ל הקדושים על יוחני וממרא ראשי החרטומים שטסו באויר בשעת קריעת ים סוף (ילקוט שמעוני שמות יד).
שמעתי, יוונים עובדי אליל הספורט (התעמלות) הנקראים ספרטא היו לוקחים את הילדים משעת הלידה, והיו מחנכים אותם כפי דרכם, ומרגילים אותם בכל מיני ספורט, כדי שיהיו גבורים ואנשי מלחמה. כנראה שגם במצרים היו נותנים לתינוק חינוך מיוחד שעד גיל ארבע כבר היו חרטומים.
(אפשר לרמוז כאן לפי דברי הזוהר (וארא ל), שיאור היינו חכמת מצרים. אם כן, גזרת ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״ (שמות א:כב), היתה לשלוח את הילדים מיד לאסכולא (בתי ספר חילוניים) שלהם (מקום החכמה הנקרא יאור). ואליבא דאמת גזרה זו יותר קשה מגזרת יאור ממש, כי גדול המחטיאו יותר מהורגו (במדבר רבה כא:ד).)
מלחמת הקדוש ברוך הוא היתה נגד חכמת מצרים, כמו שאומר הזוהר (הסולם, וארא ל:)[4] ״וכל אלו גבורות שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים היו ביד אחד (שהוא יד החזקה כנ״ל), שהרים ידו עליהם למעלה ולמטה, ומשם נאבדה חכמת מצרים, שכתוב ׳ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר׳ (ישעיה כט:יד)״ עכ״ל. ״ועל זה תמהו ידעו, שממשלה עליונה יש בארץ, שהם חשבו שלמטה (בארץ) אין שליטה חוץ מהם, לעשות משהו. אז ׳ויבלע מטה אהרן את מטותם׳ (שמות ז:יב), מטה אהרן בדיוק, שחזר הנחש לעץ, ובלע אותם״ (הסולם, זוהר וארא כח.[5]) עכ״ל.
החרטומים טענו: אלהים בשמים ואילו בארץ שולטים חוקי הטבע, והם הבקיאים בכל חכמת הטבע, לכן להם השליטה הבלעדית על הארץ. ואם התנין היה בולע את התנינים, לא היה בזה שינוי גדרי הטבע, אלא שתנין אהרן יותר חזק וזה סימן שחכמתו יותר גדולה. אבל בליעת המטה, שהיא פעולה לא טבעית, היא הראיה שיש ממשלה עליונה בארץ, לעשות כרצונה. לכן יש לשים לב שכל ט׳ מכות היו בתוך גדרי הטבע, ולא היה שום דבר עילאי. כדי להוכיח שהוא השליט, ולו הממשלה בקרב הארץ (שמות רבה ט:ז) ״באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא, אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים, מנהגו של עולם הוא נחש בולע נחש, אלא יחזור לברייתו ויבלע את תניניהם״ עכ״ל.
- ^ תא חזי, קודשא בריך הוא, אפיק עשר כתרין, עטרין קדישין לעילא, דאתעטר בהו, ומתלבש בהו, והוא אינון, ואינון הוא, כשלהובא דאחידא בגומרא, ולית תמן פירודא. לקביל דנא, אית עשר כתרין דלא קדישין לתתא, ואינון אחידן בזוהמא דטופרא דחד עטרא קדישא, דאקרי חכמה, ועל דא אקרון חכמות. ותאנא, עשרה זיני חכמות אלין נחתו לעלמא, וכלהו אסתאבו במצרים, בר מחד דאתפשט בעלמא, וכלהו זיני חרשי אנון, ומנייהו ידעי מצרים חרשין, על כל בני עלמא. וכד מצראי בעאן למיעבד כנופייא בחרשייהו לעובדיהון, הוו נפקי לחקלא לטורי רמאי, ודבחין דבחין, ועבדין גומין בארעא, וסחרין ההוא דמא סוחרניה דהני גרמין, שאר דמא מתכנפי בהנהו גרמין, ובשרא שוין עלייהו. וקרבין קרבניהון, לאינון זינין בישין, ואינון זינין בישין מתכנשין ומתקרבין כחדא, ומתפייסין בהדייהו בההוא טורא. ישראל דהוו בשעבודיהון, הוו מתקרבין להון, ואולפי מנייהו, והוו טאען בתרייהו, והיינו דכתיב ׳כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו׳.
- ^ רבי שמעון פתח ואמר, ׳ויקח שש מאות רכב בחור וכו׳׳, תא חזי, חכמתא דמצרים דכל מה דעבדו, לגבי רזא דחכמתא דלעילא עבדו. ופרעה חכים הוה יתיר, דהא לא מוקמי מלכא במצרים אי לא יהא חכים מכלהו.
- ^ אמר רבי יוסי, אי תימא, חרשיא כל מה דעבדין לאו איהו אלא בחיזו דעינא, דהכי אתחזי, ולא יתיר, קא משמע לן "ויהיו" דייקא, דכתיב "ויהיו לתנינים".
- ^ וכל אינון גבורן דעבד קודשא בריך הוא במצרים, בידא חדא הוה, דאריס ידיה עלייהו, לעילא ותתא, ומתמן אתאבידת חכמתא דמצרים, דכתיב "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".
- ^ ועל דא תווהו, וידעו דשולטנא עלאה אית בארעא, דאינון חשיבו, דהא לתתא, בר מנייהו לא אית שלטנא למיעבד מידי, כדין, "ויבלע מטה אהרן", מטה אהרן דייקא, דאתהדר לאעא ובלע לון.