מטה האלהים/טז

פרק טז — מכת צפרדע

״(הדגים, דהיינו הצפרדעים,) הרימו את קולם (להמשיך רוח החכמה) בלי תועלת, ולא בא עליהם הרוח של אלו החכמות שלהם״ (הסולם, זוהר וארא ל:^[1]).

טעותו של מורה, מתגלה בטעות התלמיד. בית ספר שהבוגרים שלו ריקים מחכמה ומעשיהם רחוקים מדרך הצדק והיושר. זהו תעודת הכשלון למסדרי תכנית הלימודים ומבצעיה. ״ושרץ היאור צפרדעים״ (שמות ז:כח): ״לשעבר דגים ועכשיו צפרדעים״ (מדרש ״תורה שלמה״). דגים הם מזון האדם ותועלתם רבה מאד; ואילו הצפרדעים לא רק שאינם ראויים למאכל, אלא שהם מזיקים בקולם וריחם. כמו שאמרו: (תורה שלמה בשם קדמונים היהודים ח״ב) ״וכשהמלך היה כפוי טובה ולא רצה להשכיל לאחר שעברה הצרה. שולח אלהים מכה אחרת במצרים. המון אין סוף של צפרדעים השחית את ארצם וגם היאור מלא אותם עד שהבאים לשאוב נתקלו במי שתיה מזוהמים במסוסם של שרצים, שמתו ונשחתו יחד עם המים. והארץ היתה מלאה רפש מבאיש של בעלי חיים שורצים ומתים. וגם בבתי המצרים היו משמידים את המזונות, כי היו מצויים בתבשילים ובמשקאות ושרצו גם במטותיהם. והיה נודף בכל מקום ריח רע לבלי נשוא של הצפרדעים, הגוועות והחיות והמהות.״ ומביא שבשכל טוב (שמות ז:כח) מבואר על מה שמסרו צפרדעים את עצמם לשריפה: ״והריח רע נכנס באפכם ונלאית נשמתכם.״ ואמרו חז״ל (שמות רבה י:ו) ״׳על דבר הצפרדעים׳ (שמות ח:ח) רבותינו ז״ל אמרו, לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להן ממכתן, שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן, שנאמר ׳על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה׳ (שמות ח:ח) על דבור הצפרדעים״ עכ״ל.

שמיעה וריח, הם שני חושים נסתרים המשפיעים על מהלך מחשבתו של אדם. לא לחינם אמרו חז״ל הקדושים (כתובות ה:) ״תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן ניכוות תחילה לאברים״. ועיין מהרש״א ״שעל כרחך היא נכוות תחילה לשאר אברים, ששאר החושים יוצאים ממנה, לפי שהאיסור מצוי בו יותר״ עכ״ל. ואמרו (הוריות יג:) ״עשרה דברים קשים ללימוד... העובר מתחת ריח רע של נבילה״. ובברכות (נז:) ״שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח״. ואמרו (זוהר שמות כ.) ״ודאי אין העולם מתקיים אלא על הריח. דהא חזינא דלית נפשא מתקיימא אלא על ריחא. ועל דא, הדס במוצאי שבת״.

ואומר הרמב״ם בפ״ה משמונה פרקים ״כי הנפש תלאה, ותעכר המחשבה. בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשות המלאכות הכבדות״.

אם כן קדקודם התמידי של הצפרדעים הטריד את מחשבת המצרים עד שנחשבו כמתים. היות, ״כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו״ (ויקרא רבה א:טו). אמרו חז״ל הקדושים וביודענו שכל מציאות מצרים היינו חכמתם, הרי בבלבול החכמה נתבלבלה מצרים. ואילו ריח הצפרדעים, העכיר את מחשבתם! ונפשם עליהם תאבל בראות חכמתם הושפלה ומדעם חושך ובלהות. כמו שאומר הזוהר הקדוש (וארא כט)^[2] (הסולם) ״ובא וראה, פרעה, ממשלתו היה (בכח) המים, שכתוב ׳התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו׳ (יחזקאל כט:ג). משום זה, נהפך תחלה היאור שלו לדם. ואחר כך (יצאו משם) הצפרדעים, שהיו נוגפים אותם (את מצרים), בקולות מרעידים שצעקו בתוך מעיהם. יצאו מתוך יד החזקה (שהיא גבורה), ויד הזה התחזק הצדדים, עד שהמצרים נפלו כמתים בבתיהם. וסוד הדבר, כל אלו עשרה אותות שעשה הקדוש ברוך הוא, כולם היו מתוך יד החזקה (שהיא גבורה), ויד הזה התחזק על המדרגות כולם שבממשלה שלהם, כדי לבלבל את דעתם. ולא היו יודעים מה לעשות (כדי להינצל). בא וראה כל אלו המדרגות שלהם כיון שיצאו לעשות משהו, נראה שלא יכלו לעשות משהו (כדי להנצל מן המכות) משום יד החזקה שהיה שורה עליהם״ עכ״ל.

מכל האמור לעיל נלמד בס״ד, שצפרדע זהו ביטוי מעשי למכת היאור, זאת אומרת בלבול החכמה נתגלה בשלבי הביצוע. ואם ננתח את המילים של צפרדע נמצא ״צפר דע״, צפר — ממלה ציפור, ופירוש צפר היינו עף. זאת אומרת עף הדעת, או מעיף את הדעת, כלומר מבריח את הדעת מאדם. ובהכרח שבכל פעולות האדם יתגלה חסרון הדעת. ועל זה נאמר ״ושרץ היאור צפרדעים״ (שמות ז:כח), זאת אומרת יתגלה שהדעת עפה. בדרך זו נשתדל בס״ד להבין את הפסוקים. ״ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך והכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים״ (שמות ז:כח-כט).

הקדוש ברוך הוא מזהיר על שתי קבוצות צפרדעים. א) ״ועלו ובאו״ זאת אומרת שהם יעלו מן היאור ויבואו, ב) ואילו על קבוצה שניה נאמר ״יעלו הצפרדעים״ יעלו מעצמם, ולא נזכר שיעלו מיאור. וכך פירשתי בס״ד את המכה על מחלקותיה. חכמת העם היא המנהיגה אותה, וכל עם לפי מדרגתו מתכנן את סדרי מדינתו. כפי שאנו רואים היום, שכל מדינה מתקדמת יותר, יש לה מנגנון מסודר ומפותח יותר. ואילו עמים נחשלים אין להם כל כך משרדי ממשלה ותיקי שרים. לכן בראותנו את מנגנון המשרדים ואת צורת ביצוע הפעולות, נבין את רמתם התרבותית והמדעית.

בכל משטר יש שתי זרועות. א) זרוע המחוקקת ב) זרוע המבצעת. בראותנו אי סדרים בזרוע המבצעת, נתלה בהכרח את האשמה על זרוע המחוקקת, בפרט כשהם נובעים מהוראות לא מחוכמות. כי זרוע זו אינה משיאה עצות, אלא מבצעת מה שנאמר לה על ידי זרוע המחוקקת. לכן בילבול חכמת העם מתגלה בראשונה בזרוע המבצעת, היות וטעות החכמה התגלה בתוצאה של עצה, כמו שאמרו ״איזהו חכם? הרואה את הנולד״ (תמיד לב.). אם כן, בשרוץ היאור את הצפרדעים, הם נתגלו לראשונה (עלו ובאו) במשרדים השייכים לזרוע המבצעת. והם:

״בביתך״  

משרד השיכון, מנגנון הבונה בתים. וכעת אינם יודעים איך לספק את צרכי העם, היות ולא ראו את הנולד. אלפי זוגות צעירים עומדים בלי דירה, צעירים אינם יכולים להתחתן מחוסר דיור. נמנעת בכך ריבוי האוכלוסין. צעיר הפנוי מכוין את מרצו לאפיקים פסולים, היות ואינו מיושב, אין לו אשה וילדים. יש לו עודף כסף ומרץ. ומה יעשה הילד ולא יחטא? דירות המיועדות למשפחות הרגילות להוליד הרבה ילדים, קטנות. הילד אינו מוצא מנוחה בביתו, אין לו פינה שקטה. ההורים שמחים שיבלו את זמנם ברחובות. הדירות צפופות, וכל יציאה מבית, היינו מפגשי חברים, מתארגנות חבורות רחוב, בפינות נסתרות מכל השגחה, הנוער מחפש לו שחרור מההסגר המשפחתי, ומוצאו בקלות בחוצות, הורים מאבדים את שליטתם על ילדיהם. ובכך נוצר דור מורד במוסכמות, בלי אישיות וכבוד עצמי. אכן מעצבי דמות המדינה עומדים ביום בהיר מול גלי התפרעויות הצעירים, ואינם יודעים את נפשם. מאידך גיסא, מדיניות תרבות הדיור, מגרה את האנשים לרדיפה אחרי דירות גדולות ויפות. תכניות ממשלתיות מעודדות את השקעת האדם בחובות במשך עשרות שנים או אולי כל ימי חייו כדי לרכוש דירה ולהוסיף יום יום על יופיה וגודלה. איש מוכרח להוסיף שעות עבודה. האשה עוזבת את ילדיה ויוצאת להרויח כדי לכסות את החובות. מצב זה מכניס את האדם לעולם החומרי ומרגילו לעזב את נצחיותו ולהרבות את גשמיותו. ובגמר חובות הבית כבר מחפש הלואות חדשות לרכישת מוצרים שונים שיכל קודם לחיות בלעדם, היות וכבר רגיל לעבד יותר. התפתחות הזאת שיסודה בחיסרון הדעת (צפר דע) במשרד השיכון המעודדת קנאה ותחרות. בכחה להפוך עם רודף חכמה ומוסר לעם זולל וסובא, גונב וגוזל, נואף ורוצח.

״ובחדר משכבך״

אין אדם שוכב אלא כשהוא חולה, כי בריא, או יושב או ישן. ואילו שכיבה היא מצב ביניים, אינו צריך לישון ואינו יכול לשבת וזה סימן על ליקוי בריאותו של אדם. לכן נאמר חדר המשכב, היינו בית חולים. וכעת עלו ובאו הצפרדעים, נכנס הבלבול למנגנון הרפואי הנקרא משרד הבריאות. מחוסר תבונה רפואית, העם מרבה ברפואות שמקורן בשחיתות ואונאה צבורית על מנת להתעשר. כושר הפיזי של העם הולך וחסר והמצאות הרוקחים הולך ומתרבה. זלילת רפואות שסיבתה אי הסברה מספקת וחוסר תודעה בריאותית גורמת למחלות חדשות ומחייבת בניית חדרי משכב נוספים וממילא — כסף וכח אדם רב ומעולה דרוש לטפול לשוכבים על ערש רוי. וכך מתדלדל העם מגבוריו. יורדת תפוקת העם וכח עמידתו, כושר רכוזו והתפתחותו וכדומה.

קלות דעת הפוקדת את הרופאים, מביאם לידי גאווה מופרזת והעזה לערוך ניסויים וניתוחים המסכנים את חוליהם. ובכך מאבד הציבור את אמונו ברופאים אף התרופה הטובה ביותר שברפואה, חיסונים שונים הנראים כמגינים, גורמים לחולשת הגזע שאותותיו ניכרים רק אחרי עשרות שנים. אכן זו היא דמות מנגנון הבריאות שמושל עליו הצפר דע.

אשרי העם שמדריכתו חכמתו יתברך, שנאמר ״אם שמע תשמע לקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך״ (שמות טו:כו).

״ועל מטתך״

המטה היא המקום לפריה ורביה, לכן גם משרד העוסק בעניני נישואין לקה בצפרדע. חוקים שנכפו על משרד זה, החטיאו את מטרתם, הגבלת גיל הנישואין מצד אחד, ותעמולה לחיי ההפקרות בפרט בשטח המיני מצד שני. הפכו את חיי המשפחה לנטל כבד שכל אחד נמנע לשאתו עד שהוא יכול. אומר הזוהר בענין זה בפ׳ וארא (כט:-ל.^[3]) (הסולם) ״יהי שם ה׳ מבורך מן העולם ועד העולם שהוא פוקד מעשה בני אדם בכל מה שעושים. כתוב ׳ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה׳ (בראשית יב:טו) מקרא זה הוא לדרש, ג׳ פרעה כתוב כאן, פרעה אחד הוא לזמן ההוא, ואחד רומז על פרעה שבזמן יוסף, ואחד רומז על פרעה שבזמן משה, שהוכה במטהו. פרעה הראשון בשעה שנלקחה שרה אליו, רמז לאומנים וציירו צורתה בחדרו בכותל שעל מטתו. עוד לא נח דעתו, עד שעשה צורת שרה על לוח, וכשעלה למטתו העלה את הלוח עמו. כל מלך שבא אחריו היה רואה את הדמות ההיא המצויה בציור, והיו באים לפניו בדחנים, וכשעלה למטתו היה נהנה מאותו ציור, משום זה הוכה המלך כאן יותר מכולם״ עכ״ל.

זה הוא הצפרדע של המטה. אם אדם בטכסיסיו הופך את יצר המין לציורי כותל או תמונות שעל גבי נייר. אם פסלי עירום תופסים מקום הנכבד ביותר בגנים הציבוריים ובמוזיאונים, אם סרטי מין זוכים לפרסים בינלאומיים, אם דמות של כל אשה יפה מעמידה כל מוצר; ואם על כותלי הבית מתנוססים המצאות אומנותיות למיניהן ואדם בעלותו על מטתו נהנה מכל ציורים אלה שראו עיניו במשך היום. הרי שאין כאן חכמה אלא ביטולה המתבטאת בצפר דע. הרי שעם כזה יאבד במשך הזמן את גבורת חייליו (דעות ד:יט), כושר מנהיגיו, בינת חכמיו ואת ייחודו כעם החכמה. יתר על כן, ירבו בעם בנים מתנכרים בעמם, המוכנים למכור הכל תמורת הנאותיהם שעליהם מקונן הנביא באמרו ״בנים זרים ילדו״ (הושע ה:ז).

אותו המנגנון שלכל תיעוב קורא אומנות, אותו המשרד המחלק פרסים לכל אשה פרוצה המפקירה את קולה ויופיה לרבים. אותם הממונים המכינים תכניות לבקרים לכל מיני הוללות ותערובת בגושפנקה ממשלתית, אותם המוציאים את מטתם לרשות הרבים. הם הם הצפרדעים שעלו ובאו מהיאור המבאיש של ההשכלה הארורה שכעת אנו שומעים את קרקורים ועוד יבואו ימים של ״ויצברו אותם חמרים חמרים ותבאש הארץ״ (שמות ח:י).

״בית עבדיך״

יש עבדים בחינת בית, והם שומרי המלך כמו בית השומר על האדם, שמירת המלך אינו מתבטא רק בשמירתו האישית, אלא בשמירת מלכותו בכלל. והרי כל הצבא והמשטרה תפקידם לשמור על המלכות, לכן נקראים עבדי פרעה, כי פרעה מסמל את כל המלכות ובית עבדיו, היינו מנגנון הבטחון. גם על מנגנון זה עלה ובא הצפרדע. כמה חכמה דרושה להבטיח בטחון המלכות, ישנם עקרונות יסודיים המבטיחים את הצלחת הזרוע הבטחוני

1. ידיעת כח האויב
2. כח האדם
3. כלי המלחמה.

ידיעת האויב: ידיעה מדויקת של כוחות הבטחון על אויבים גלויים ונסתרים ואפשרויותיהם תבטיח הערכות מספיקה לכל מקרה אפשרי, במיוחד התחשבות בכח הנגדי בלי לזלזל בסכנות. ואילו אדם המזלזל בזולת מתוך בטחון עצמי ומבין שחכמתו בכל משלה, כליו הטובים ביותר וחייליו גבורים, הרי שרגש זה מספיק להביא עליו את השואה. ובדיוק כך קרה לפרעה בגלל אומרו ״לא ידעתי את ה׳״ (שמות ה:ב), אי ידיעתו מגדולתו יתברך הביא עליו את החורבן הנורא.

כח אדם: כל צבא מורכב מחיילים, אישיותם וכושרם תבטיח את הצלחתם, הצלחה אינה תלויה ברבוי אנשים אלא במסירותם למטרה והבנתם לבצע פעולות מדויקות. התורה פוסלת אדם בעל עבירה הקטנה ביותר לצאת למלחמה, אפילו בעל קרי עליו נאמר ״ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה״ (דברים כג:יב). היות ומצב זה מוכיח על אי מסירותו של החייל בהרהורו אחר תאוותיו. ונאמר עוד ״והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״ (דברים כג:טו), כי אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על השלמים היודעים את עצמם ונלחמים — למען מטרתם בכל יישותם. ואין דבר המרחיק את האדם מעצמו כמו יצר העריות, שכל מהותו לקשר את האדם לזולת בין במחשבה ובין במעשה ובכך לאבד את מציאותו. כמו שאמרו חז״ל על הפסוק (בראשית לט:י) ״ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה״ שלא רצה יוסף אפילו לשכב עמה ללא תשמיש כדי שלא להיות עמה לעולם הבא (בראשית רבה פז:ו).

ואילו בעלות הצפרדע על משרד הבטחון, יגייסו גם את הבנות לשורותיהן, ובכך פרט לקלקול צביון האשה בעם, יתפורר המנגנון מבפנים. לא רק שכח הפיזי של החייל יקטן כמאמר שלמה המלך ״אל תתן לנשים חילך״ (משלי לא:ג), אלא הרמה האנושית תרד ויתמעטו המתמסרים למטרתם בסתם או בטענות פוליטיות שונות. ובהיגלות החכמה האמתית ״מטה האלהים״ יראו דורות הבאים כמה חוסר דעת היתה במנהיגות הצבאית בעצותיה לריבוי כח האדם על ידי גיוס הבנות.

כלי מלחמה: אף על פי שכלי הוא גורם חשוב במלחמה, אבל לדעת להשתמש בו הוא יותר חשוב. לכן בפזור הדעת אין אדם מסוגל לתכנן וממילא כלים שיצר יכולים להיות סיבה למפלתו. במיוחד שניתן לחייל כלי שהוא מיוצר לרמת חיים מסויימת, ואילו הוא עד כה היה רגיל בחיים פשוטים, ובבואו לצבא רוצים להנהיג אותו בכלים מתוחכמים. הרי שדוקא חכמה המצויה בכלים תגרם להשמדתו, בין בגלל שימושו הלא נכון, או בגלל בטחונו על כליו. כך קרה כנראה לחיל פרעה וכל רכבו. ביטוי לכך היה קרקור הצפרדעים במשרד הבטחון והמשטרה, כי כלי התקשורת השמיעו הוראות מבולבלות בלי דעת ותיכנון. צפרדעים אלו שרצו ממים, ידוע שמים רומז ליצר המיני, וביטול הזרע הוא גורם העיקרי לבלבול הדעת. והיות מצרים שטופי זימה (רש״י בראשית יב:יט), בהכרח שתסרח חכמתם, וכל מקום שדרוש חכמה יתרה, יתגלה חורבן יותר גדול. לכך נאמר על מלך המשיח ״לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות״ (זכריה ד:ו), כי רק מי שיש בקרבו רוח ה׳, מי שהוא הויה אמיתי, הוא האיש הצבא המעולה היודע להשתמש בכחו ובכליו.

״בעמך״

אחד מפעולות זרוע המבצעת, היא יצירת העם. יצירה זו נעשה על ידי משרד החינוך. כל רשת החינוך תפקידו להקים מסגרות המעצבות בקרבן את דמות העם בעתיד, וכל אישיותו ורמתו של הדור הבא, תלויה בדרך החינוך של דור הזה. וכל ליקוי בתכנית החינוכית ישנה את צורת העם. עמו של פרעה, האסכולות שלו המגדלים את תלמידיהם על ברכי חכמה טמאה. תכניות הלימודים שכל מטרתן להכניס את האדם לעולם, הדומם הצומח והחי. חכמה המחלקת תארים לאדם לפי ידיעתו במוצרים הגשמיים. מנגנון המכיר באדם כמכשיר להמצאות חדשות. שלטון הרואה בעמו ככלים לחכמתו. הרי שבוגרי אסכוליו לא יהיו אלא צפרדעים המקרקרים יומם ולילה בלי חכמה ותועלת. פרי חינוך זה יהיו המחברים למיניהם של כל ספרי הבל וריק. בעלי תואר הגדולים שבעם ירימו כולם את שופרי תעמולותיהם על האדם האמיתי, על הנושא צלם אלהים, על אותו עם שילדיו לא גדלו על ספרי קופים ועכברים, אותו גזע שלא ראה את עצמו כמכשיר לעולם, אלא כל העולם לא נברא אלא למענו. אותו זרע ענקים שראה בחכמה תתאה, את השפחה שכל מציאותה לשרת. על אותם ישיבות שראו באדם את מטרת האדם, וחזינן את עמם מזון אלהי, ושתלו בו את השאיפה להדמות יצור ליוצרו. ולא יוכלו לסבול אדם המתהלך וראשו בשמים. בראותם ילדיהם החיים בקופים מעתיקי לבוש ומעשים או כעשבי השדה המתנועע עם כל משב רוח קל. או כדומם שאין שום תחבולה יכולה להזיזו מדרכו המקולקלת, ואין הם יודעים שאין אלה אלא הצפרדעים שעלו ובאו מיאור שכה התפארו בו באמרם ״יאור לי ואני עשיתיני״ (יחזקאל כט:ג). אם עיקר חיי הילד מוקדש לדומם, הרי הכרח שהוא לא יהיה יותר מאשר דומם. הנביא אומר ״וילכו אחרי ההבל ויהבלו״ (ירמיה ב:ה), תכונות האדם משתנים בהתאם לדבר שהוא עוסק בו, באם רואה בו את תכלית מציאותו. ואילו אם עוסק בהם לצרכו אין להם השפעה עליו בהיותו מרומם מהם. חינוך המעסיק אם האדם עם תורת הקדוש ברוך הוא, חינוך המשריש בילד את השאיפה לנצחיות. חכמה הרואה באדם את המטרה, וכל עסקה בעולם הוא רק כאמצעי לעשות רצון הבורא יתברך. מדע המגלה לעיני יודעיו את האמת שתחת השמים, ומשמיע לאזני האדם בחקירותיו בכל חלקי הבריאה, את שירתם האדירה בהיותם כלים לגלוי הויה יתברך, (ששים ושמחים לעשות רצון קונם) מייצר אדם הרודף אחרי הויה יתברך לקיים מה שנאמר ״ובו תדבק״ (דברים י:כ).

עמו של פרעה, הם הצפרדעים המתהוים ממי היאור, נוער הגדל על ברכי הסכלה, המסכילה אותו ומעמידתו ערום מכל צלם האנושי. ואילו עמו של הקדוש ברוך הוא, הגדלים על שכל האלהי, הם העוזבים את תענוגי עולם ורצים אחרי האמת הנצחית למדבר שמם, כמו שנאמר ״וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיה ב:ב). ״חסד נעוריך״ היינו תורת הילדות, היות וגיל זה מיועד לגידולו הגשמי, ויש לשים את הדגש בעניני עולם הזה, וראיה לכך שאין הילד חייב במצוות. תורה זו ומצוות אלו הם ״חסד נעוריך״, כי זה ראיה שאין אדם עוסק בהם מפחד העונש או מפאת שכר, אלא רק כדי להרגיל את טבעו ולהמשיכו אחרי הקדוש ברוך הוא. ״אהבת כלולותיך״ בזמן שעליו להשיג את קניני עולם, בגיל שמחויב לבנות את ביתו הזמני. ולצורך זה נטע הבורא יתברך בלב האדם את האהבה בגשמיות כדי שיוכל להתעסק בהם, ולאסוף מקנה וקנין. רגש זה שבראו הקדוש ברוך הוא לטובת האדם, היות וזהו סוד כל הבריאה כולה. גשמיות שמתוכה תצמח הרוחניות, זמניות שחובקת בקרבה את הנצחיות, הסתר המקנה לאדם את מדרגתו לפי הצלחתו בגלוי סתרים, ומבטיח את בעלותו על הישגיו. חושך שבלעדו אי אפשר להכיר את האור וטומאה, שכל מציאותה לתת לאדם את — הטהרה הנצחית. שנאמר ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ (איוב יד:ד).

רגש זה הוא הבוחן הגדול של האדם, אם שקוע ברגש זה ורואה בו את עיקר בריאתו הרי שבחשך בא ובחשך ילך.

ואילו הרואה באהבה זו את הרכוש הגדול שעל ידו יקנה את קרבתו לאלהיו ויבטיח לעצמו את הנצחיות המופלאה, עליו נאמר ״קודש ישראל לה׳״ (ירמיה ב:ג) וזהו המקדיש את אהבת כלולותיו להליכה אחריו יתברך, שנאמר ״לכתך אחרי במדבר״ (ירמיה ב:ב).

״תנוריך״

תנור מסמל את התעשיה, היות וכל פיתוחה תלויה בכח האש (מוטור). תעשיה מפותחת היא האפשרות המסוכנת ביותר שברשות האדם. אמנם מכונות למיניהן מקלות בהרבה את חיי האדם, ומשחררות אותו מעמל האין סופי של קללת ״בזעת אפך תאכל לחם״ (בראשית ג:יט), והוא יכול להקדיש יותר ויותר מזמנו להתפתחותו הרוחנית. אבל אם הכלים ניתנים לאדם שאינו יודע תכליתו, נאמר עליו ״למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״ (משלי יז:טז). הם יהיו הגורמים העיקריים לשחיתותו ואיבודו כמאמר שלמה המלך ע״ה ״נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם״ (משלי יא:כב).

הרי זו היתה הסיבה העיקרית לשחיתות של דור המבול עד שנמוחו מעל פני האדמה. בראות הבורא יתברך ״כי השחית כל בשר את דרכו״ (בראשית ו:יב), נמחה כל לחלוחית הנצחיות מהם שנאמר ״לא ידון רוחי באדם״ (בראשית ו:ג) ולא נשאר אלא חיי הבשרים כעדות הפסוק ״בשגם הוא בשר״ (בראשית ו:ג).

כי נח המציא את המחרישה כמו שאמרו חז״ל הקדושים (רש״י בראשית ה:כט) וחשב בזה לשחרר את האדם מעמל ידים, שנאמר ״זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו״ (בראשית ה:כט), שיוכל להקדיש את כוחותיו וזמנו המיותר לעבודת הבורא יתברך וישיג את שלמותו הנצחית. ואילו אומרת לנו התורה הקדושה ״ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה״ (בראשית ו:א), על ידי התעשיה אדם נהיה הרבה, הוא הרגיש את עצמו מיותר. אותו אדם שחרש באצבעותיו מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, עשה את עבודתו בשעות ספורות על ידי כלי המחרישה. לכן כעת הוא הרבה, ומה יעשה בשעותיו המרובות? נח ידע טוב את התשובה, הוא חרש בעשר אצבעותיו את אדמתו. הוא, את גופו, את מדותיו, תכונותיו ושאיפותיו. הוא זרע בעצמו את גרעינים הנצחיים, השקה אותו ממי חכמתו, שמר עליו מכל נגע ופגע פנימי וחיצוני, עד שגדל לעץ רענן וגדול, ענפיו גדלו וגדלו וצילו הלך והתרחב עד שכל העולם כולו הסתתר שם ביום זעם, אכל מפירותיו וחי לעולם. הוא בנה את עצמו, הוליד עצמו יום יום שנאמר ״אלה תולדות נח״ (בראשית ו:ט) מי היו תולדותיו? חוזרת התורה ומדגישה נח, תולדות נח היו נח עצמו. אכן הוא ניצל את פיתוח התעשיה כי שאב חכמתו ממעין לא אכזב, ממקור האמת והנצח. ואילו בני דורו, מה עשו בשעותיהם הפנויות, מה הם הולידו, ובמה התבטא רבויו של האדם? על זה מקוננת התורה באמרה ״ובנות יולדו להם״ (בראשית ו:א) הולידו תאוות חדשות, גירויים חדשים, עד שאמר הקדוש ברוך הוא ״נחמתי כי עשיתים״ (בראשית ו:ז) ואילו נח ״ונח מצא חן בעיני ה׳״ (בראשית ו:ח). אכן בעלות הצפרדע על משרד התעשיה, בזמן שממציאיה, מתכנניה ומפעיליה חסרים את הדעה הנכונה, כשאינם רואים את הנולד של תנורים החדשים, שאין לנגד עיניהם רק תאות הישגים זמניים והכבוד, שהצביון האנושי אינו משפיע למאומה על תכניות הפיתוח, שמתפעלים מגודל התנור ואינם רואים את הלהבות אשר ישרפו את העומדים סביבו, שבלבול הדעת פוקד את כל הממונים, לא רק שישקיעו מליונים על תעשיה כושלת, ויקימו מפעלים שאין בכח העם להחזיקו (כאדם הלובש בגד גדול ממדתו), ייצרו מכוניות שאין בכחם להשגיח על פעולותיהן, ובכן לא יהא זה פלא, אם משבר אחר משבר יפקד את מפעלי התעשיה, אם אלפי פועלים מבוססים יפלטו לרחוב, אם מאות אנשים יהרגו כל שנה. כל זה בגלל הצפרדעים השולטים על מנגנון זה. אלו הן כשלונות גשמיות חולפות ואילו האסון של הצלחת התעשיה לפעמים הוא הרבה יותר מכשלונה. באם האדם מאבד את עסוקין הגופניים ואינו מוצא תחליף רוחני עבורם, בהכרח שמפנה את יתרת מרצו וזמנו לכיוונים פסולים, שעל ידו מאבד את כל מדרגתו האנושית. אשרי היודע את עצמו, אשרי המכיר את כוחותיו, אשרי שמטרתו נצחיות, אשרי שאש התנור אינה שורפתו (בבא מציעא פה.), אלא על ידו זוכה לירושה הנכספת. ביודעו להשתמש בתנור כאמצעי לפיתוח עצמו, אשרי העם ההולכים בדרך אביהם שאמר לו ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו:ז). הוא הראשון שעל ידי תנורו של נמרוד, אותו התנור שכל העולם מורדים בגללו בהקדוש ברוך הוא, הוא נכנס לתנור והשתמש בו למצוא חן בעיני יוצרו, וזכה לרשת את ״ארץ החיים״ לעולם.

״משארותיך״

חכמה רבה דרושה לתכנן כלכלה מוצלחת, חכמת מצרים — חכמה המוגבלת במצריה — אין בכחה להבטיח עתיד כלכלי לעמה. מתכננים שאינם בקיאים בכל סדרי הבריאה, ואף ידיעתם בהשפעת הכוכבים ותנועותיהם אל הארץ מוגבלת בשכל אנושי, חכמה שכל יסודה מן היאור, זאת אומרת שכל תכניתה לפי האפשרויות הנמצאות ברשותה ואין לה שום ידיעה מכח המשנה את מצב היאור, איך תוכל להבטיח לעצמה את הצלחתה? הרי כל תכניות האנושיות — משתבשות מסיבות טבעיות שלא חזו אותן מראש. ואין שכל אנושי יכול לעמוד על תופעות אלו. והרי בשבוש הכלכלי, ישתבש העם, אין דבר המעביר את האדם על דעתו כמו בעיותיו הכלכליות, עד שפת מצויה בביתו עוד יכול לסבול את כל בעיות החיים ואילו בשבירת מטה לחמו, נשברת כל אישיותו של אדם. לכן עליית הצפרדע במנגנון הכלכלי (משארותיך) מסמל את בלבול העם בכל שלביו, והוא האחרון בזרוע המבצעת. חכמתו יתברך קבעה סדרי כלכלה מבוססים ומתאימים לכל דור ודור, כי היודע את כל סדרי בראשית הבורא את עולמו על פי תורה, הרי שכל אשר בבריאה הותאמו לתכנית הכלכלית שבה. תרומות, מעשרות ראשון ושני, שמיטת קרקעות והלואות בשנה השביעית, וכדומה, המה המבטיחים את הכלכלה לכל שכבות העם, תכנית הדואגת לעני, לגר, ליתום ולאלמנה, חכמה הצופה מראש לכל מקרי הטבע והחיים, כח היכול להבטיח ״ונתתי גשמיכם בעיתם ועץ השדה יתן פריו״ (ויקרא כו:ד) רק הוא יכול להתוות לאדם תכנית ולסיימה במשפט ״וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך״ (שמות כג:כה). ״אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו״ (תהלים קמד:טו). אבודי עצות הם אותם מנהיגים הסומכים על חכמת חרטומיהן, על נסיונות עברו, על סטטיסטיקה וכדומה ומתכננים תכניות שכל אחד מרחיק את העם מעצמאותו הכלכלית יותר מקודמה, מרבים שכר הפועל ומייקרים את מחייתו אולי אף מסיבות שאין להם שליטה עליהן. נוצר מעגל יוקר ושביתות, הפסדים ופשיטות רגל ריבוי תוצרת ומיעוט שיווקה, עניים רעבים לפירות ואלפי טונות נזרקות לים, כל השנה עסוקים בהסכמי שכר וטרם ביצועם יש צורך לשנותם. כל זה וכדומה הם פרי החינוך של ״כחי ועוצם ידי״ (דברים ח:יז), אלו הם הצפרדעים המבאישים העולים מיאור הכפירה בהשגחתו יתברך לולא היה להם עינים לראות, היו שומרים על השבת כבבת עינם, כי היא ערובה הטובה ביותר להצלחה הכלכלית של העם. כפי שמעידה התורה ״וישבת ביום השביעי... ויברך... את יום השביעי״ (בראשית ב:ב-ג) השביתה היא מקור הברכה כמובן כשהיא מתוכננת מאת בורא עולם.

״ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים״ — זרוע המחוקקת

באלו השלשה נאמר ״יעלו הצפרדעים״ ואילו על שבעה הקודמים כתוב ״ועלו ובאו״ כי הזרוע המבצעת מקבלת הוראות ואילו זרוע המחוקקת היא הממציאה את העצות; ואם העצה מבולבלת מקורה במחוקק. לכן הצפרדע עולה מתוך המנגנון הזה אל הנ״ל. ואם תשאלני, שהיה צריך קודם להזכיר את המחוקקים? התורה מונה לפי גילוי הבלבול, והדבר מתגלה קודם בזרוע המבצעת, היות ואחרי הפעולה אפשר לעמד על טיב הפקודה ורק אחרי זה מתגלה שהטעות מקורה בחכמים המייעצים. ואלו הם שלשה גופים המחוקקים.

1. ממשלה
2. כנסת
3. בתי משפט

״ובכה״

מקום היחידי בתורה שבך כתוב עם ׳ה׳ בסוף, וזה מרמז על החכמה^[4] של אדם שהוא לשון נקבה. חכמת המלך היינו ממשלתו, כי המה המייעצים היושבים ראשונה במלכות וכל עצה חדשה באה לפניהם ולפי חכמתם הם גומרים את הדבר; וכמובן לפי חכמת השרים כך תהיה חכמתו של המלך; ואם רחוקים הם מחכמה, כצפרדעים המבלבלים את שומעיהם.

״ובעמך״

החלטות הממשלה אינן ניתנות לביצוע בלתי הסכמת הכנסת, הממשלה רק מציעה ואילו חברי הכנסת הם הבוחנים את הגושפנקא הממלכתית על ההצעות ומעבירים אותן לביצוע. אמרו חז״ל על לפני ביאת המשיח ״מלכות תיהפך למינות״ (סוטה מט:) מלכות היינו שלטון הפועל ממעלה למטה, מלך ממנה שרים, ממנה יועצים, השרים ממנים פקידים ותמיד העליון שולט בבחינת ״גבוה מעל גבוה שומר״ (משלי ה:ז). ואילו מינות שלטון הקטן על הגדול, העם, אפילו הפשוטים שבעם, אף אישה בדואית שאינה יודעת קרוא וכתוב, היא הקובעת בקולה מי ישב בכנסת, מי יהיו השרים וממילא מי יהיה המולך. מצב זה מחייב את חכמי העם היושבים בכנסת, הדנים על הצעות הממשלה להחליט לא על פי מצפונם או הבנתם אלא על פי רצון שולחיהן; וממילא החכמה התתאה ביותר שולטת על בית המחוקקים ומשריצה צפרדעים למיניהם הפוקדים את כל זרוע המבצעת ומוליכים את העם מדחי אל דחי. מי יתן ונזכה לראות את המלך שולט על פי בחירת הקדוש ברוך הוא (כמו משה רבינו ע״ה), את הסנהדרין הנבחרים על פי חכמתם בתורת ה׳ והסכמת הקדוש ברוך הוא על מינויים, והשופטים היושבים על כסא דין ודנים לפי תורת האמת, אותו ״בית עבדים״ הכפופים לאדונם שבשמים ואינם חייבים להתחשב עם חכמת פרעה ורצון עמו.

״ובכל עבדיך״

עבדי מלך הם העומדים על משמרתו, אלו השופטים הממונים על ביצוע החוק כלשונה, והם הדנים את המעשים האם נעשו לפי החוק או לא. הם המפרשים את סעיפי החוק לפרטים, מדמים דבר לדבר ולפי רוח החוק קובעים את הדין על עובדות שלא נזכרו בחוק, לכן נאמר שבתי משפט הם הנקראים עבדיך. כמובן גם הם יד רב להם ברבוי הצפרדעים על העם החי את חייו על פי חכמת היאור ״השכלה הארורה״.

״מטה אהרן״

נטיית יד אהרן במטהו, היינו כששבט בקורת מופעלת ״על הנהרות״ (מקור המים), חכמת מצרים. ״על היאורים״ (מוליכי המים), זרוע המחוקקת. ״ועל האגמים״ (מקום איסוף המים), זרוע המבצעת. מגלה את בלבול הדעת השורה בכל ארץ מצרים, שנאמר ״והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח:א).

אשאל ממך בורא עולם

לבי שואף לחכמת נעלם

ידך גלה אל ברב עוזך

על מבצרי חכמת שנאך

זוהר האמת כשחר תבקיע

רב מהיות האנוש כצפר דע

ונשרפה לשרפה״

אש: במוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור (פסחים נד.).

זו היא פעולה ראשונה של אדם עלי אדמות. נתאר לעצמנו, אדם המכיר רק את האור ורואה פתאום שנחשך העולם, וכך אמרו חז״ל על אדם הראשון ״תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר (תהלים סט:לב) ׳ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס׳״ (עבודה זרה ח.).

כל זה היה במוצאי שבת, יאוש איום תופס את בחיר הנבראים, חושך היינו מיתת כל הבריאה כולה. בתוך יאוש זה, ניתנת לו דעה עליונה, דעה למעלה מן הטבע, מעין דוגמא של מעלה, דעה המזכירה את האדם שהוא נצחי, דוגמת העליונים ושאין המיתה יכולה לשלוט עליו, הרי הוא חלק אלוה ממעל. אם כן בהכרח שיש למצוא את הדרך לחיים דוקא מתוך המות, כי לא שייך כליון לדעה עליונה, הכליון הוא שולט בדברים גשמיים מוגבלים. ואילו גם הם בשרשם נצחיים הם, והגשמיות רק מסתירה את הנצחיות, לכן כליון הלבוש יגלה רק את האמת החבויה בתוכו. ״הביא שני אבנים טחנן זו בזו״ (פסחים נד.). שני גשמים דוממים המסמלים את המות! כליונם בא לכל אחד על ידי השני, אבן טוחנת אבן ומכלה את מציאותו. ואילו מתוך אותה הטחינה, על ידי כליון האבנים, נוצר כח אדיר ורוחני, כח המאיר לאדם את סביבתו וממילא מרגיש בעצמו שעודנו חי, כל הבריאה עודה חיה. ורק ״חושך יכסה ארץ״ (ישעיה ס:ב), הרי באם יטחן ויטחן, יכלה את הגשמיות זו בזו, יאיר ויאיר, עד שיגרש את החושך המסתיר. אכן פעולה ראשונה של אדם הראשון היא מעין תחיית המתים, והיא המגלה את האמת שבבריאה.

למדנו איפוא: אש הופכת את הגשמיות לרוחניות וממילא מנציחתו, כי כל רוחני נצחי הוא, זה הוא סוד הקרבנות.

נשרפה לשרפה: שריפה היא המכלה את הגשמיות, באם נצליח לכלות את השריפה, נתגבר על סיבת הכליון וננציח את הגשמיות. כך טענו דור ההפלגה, ואכן צדקו בטענתם, אחרי שהיה בידם המציאה גדולה של ביקוע האש (עיין לעיל פרק ט׳). הרי שעל ידי שריפת השריפה, ביטול כח השריפה ישיגו כח גשמי אדיר, שאין הכליון שולט עליו. סוד זה היה ידוע במדת מה גם בדורות חז״ל, כמו שאמרו ״בריות הַגְּדֵלוֹת באור ואינן גְּדֵלוֹת באויר, ואיזו, זו סלמנדרא, כיצד? הזגגין העושין את הזכוכית כשהן מסיקין את הכבשן שבעה ימים ושבעה לילות רצופין, מכובד האור יוצא משם בריה הדומה לעכביש, והבריות קורין אותה סלמנדרא. אדם סך ידו מדמה או אחד מאבריו, אין האור שולטת באותו מקום״ (תנחומא וישב ג׳).

כל פעולות האדם הן השתדלויות לבטל את הכליון, וכל מאמציו למען מניעת הסכנות והמשך החיים. כל הכלים האדירים שביד האדם, נעשו רק כדי להנצל ממות. בימינו כל זה מכוון לחיים הגשמיים החולפים, אמנם בריבוי המדע משתדל האדם ללמד כלים חדשים ואפשרויות חדשות להאריך את חייו. לו היינו מוצאים היום כח הרבה יותר מאטום, בודאי לא נמנע מכל פעולה כדי להנצל ממות. באם נוכח שאפשר לחיות בכוכבים ולא למות, מיד נמציא את הכלים הדרושים לכך ונעתיק את דירתנו למעלה. וכנראה כח כזה מצאו דור ההפלגה ועל ידו שרפו את השריפה. ואחרי הצלחה זו הכריזו, ״נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ״ (בראשית יא:ד). אבל כשנתגלה עליהם הקדוש ברוך הוא והכירו את ההויה הנצחית, עמדו על טעותם ״ויחדלו לבנות העיר״ (בראשית יא:ח) כי הבינו כי כל המשך החיים על ידי אמצעים טבעיים סופו כליון, וכל מה שאדם מאריך ימים יותר, קשרו עם העולם הגשמי מתחזק יותר ופרידתו קשה יותר וארוכה יותר.

אמנם הופסקה בנית המגדל הגדול הכלל אנושי, אבל יחידים המשיכו בדרך זו והקריבו את כל חכמתם ומדעם לחיים בטוחים יותר, ארוכים יותר ונעימים יותר עלי אדמות, המנגנונים הממלכתיים שהוזכרו למעלה, התפתחותם קשורה בכח האש, יתר על כן כל השתדלות של אדם מכונה אש. הרי השתדלות הראשונה של אדם יצרה את האש, בלי שכיון אליו, הוא רק פעל כדי להציל את עצמו ותוצאה של הפעולה היתה גלוי האש. לכן אמרו  חז״ל הקדושים ״תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש... על אחת כמה וכמה״ (חגיגה כז.).

אין תלמידי חכמים בלי מאמץ, ש״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם״ (גיטין נח:), רק הוא יכול לזכות לשם תלמיד חכם. אם כן, כל גופו של תלמיד חכם הוא חתיכה של אש, כי כל מציאותו עמל והשתדלות והתלהבות של רדיפה בידיעת התורה וגעגועים לדביקות אל ההויה הנצחית.

צפרדע

בא צפרדע וגילה את הטעות המרה בהשקעת דעה ״מעין דוגמה של מעלה״ (פסחים נד.) לעניני עולם הזה, שכל נוחיותו והנאותיו תלויים בהרגל. הרי כשיש לו מנה רוצה מאתיים (קהלת רבה א:יג), כל נוחיות חדשה, מרעיב את האדם לתענוג יותר גדול עד אין סוף. אם כן, מה התועלת להרעיב את האדם ולנצל את כל כשרונותיו להשביע רעבונו?

יבאו צפרדעים וילמדו את האדם דעת, על מה כדאי להתאמץ, מה הוא גדר ״בכל נפשך״ (דברים ו:ה), איך שורפים את השריפה ומשיגים חיים נצחיים?

אמרו חז״ל ״דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם, כתיב בה ׳ובאו ועלו בביתך... ובתנוריך ובמשארותיך׳ (שמות ז:כח). אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה״ (פסחים נג:).

יש לשאול מדוע לא למדו מאברהם אבינו ע״ה? אולי, היות וידעו שהוא ניצל שלא בדרך הטבע כמו שאמרו חז״ל ״בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד״ (פסחים קיח.). אם היה ניצל על ידי גבריאל שהוא שר האש, זה היה טבע בגדר של נשרפה לשרפה, ואילו כעת שניצל על ידי יחידו של עולם, אין ללמד ממנו. אבל הצפרדעים שכל מציאותם טבעית ולא שייך אצלם מדרגה למעלה מטבע, לולא שצינון האש הוא דבר טבעי, לא היו נשארים בחיים. כתוב בזוהר הקדוש (הסולם, וארא כט:^[5]) ״׳ותעל הצפרדע׳ (שמות ח:ב) אחת היתה והולידה ונתמלאה מהן הארץ. והיו כולם מוסרים את עצמם לאש. שכתוב ׳ובתנוריך ובמשארותיך׳ (שמות ז:כט). ומה היו אומרים ׳באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה׳ (תהלים סו:יב)״. מכאן למדו עד היכן כחו של נברא, מה נדרש ממנו להשקיע למען תפקידו, ״בכל נפשך״ (דברים ו:ה). בחינה זו מתגלה רק באם אדם עושה מה שלמעלה מטבעו. כי עד שפעולותיו בגדר אפשרויותיו, אפשר שזה נכלל ב״בכל מאדך״. לכן רק אחרי שנתן את נפשו אפשר לקרא לזה ״בכל נפשך״. וכמובן אין זה אלא בציווי שהוא נגד גדרי הטבע, כמו ״בתנוריך״. אמנם יש לשאול עוד מדוע לא הבינו שעליהם לישרף מפסוק ״בכל נפשך״?

רש״י אומר ״׳מה ראו׳- שלא דרשו ׳וחי בהם׳ (ויקרא יח:ה) ולא שימות בהם״ (יומא פה:). ועיין תוספות שאומרים בשם רבינו תם ״דצלם זה שעשה נבוכדנאצר, לאו עבודה זרה הוה, אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו״. היות וזה לא היה עבודה זרה, לא היו חייבין למות מדין ״בכל נפשך״ אלא מצוה שנאמר עליו ״׳וחי בהם׳ ולא שימות בהם״ ואילו קיומה על ידי כניסה לאש. לכן היה מקום לעשות קל וחומר מצפרדעים שהיה עליהם להכנס לאש לקיים צוויו יתברך.

ואם תאמר שהם לא מצווים על ״׳וחי בהם׳ ולא שימות בהם״. הם גם היו מצווים אחרי בכל תנוריך להכנס למשארותיך! ואיך יוכלו לקיים את צווי השני הרי כבר ישרפו בראשון, אלא מכאן שאין הכרח שישרפו בתנור, אחרת היה צריך לצוותם שקודם יכנסו לעיסה ואחר כך לתנור. לכן כולם נכנסו לתנור כמו שאומר הזוהר וממשיך (הסולם, וארא כט:^[6]) ״ואם תאמר אם כן, מה נוגע להם, למצרים, שכל אלו הצפרדעים באו באש? אלא כולם באו באש, והלכו בתנור ולא מתו, ואלו שמתו מה עשו? לחם היה בתנור, ונכנסו לתוך הלחם ונתבקעו, ויצאו מהן אחרות ונבלעו בתוך הלחם. וכשבאו לאכול מן הלחם חזר הלחם במעיהם להיות צפרדעים, ורוקדים ומרימים קולם עד שהיו מתים. מכה זו היתה קשה להם מכולן״.

מכאן למדה האנושות שדעה המצויה בו מעין דוגמא של מעלה, היא לצורך קיום שליחות האדם בעולם הזה, דהיינו, רצון הבורא יתברך. כי זה הוא כל ההבדל בין אדם לשאר הנבראים, הם במציאותם עושים רצון ה׳. (לדוגמה, שעוף מעופף, בכך מתקיים מאמרו יתברך ״ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים״ (בראשית א:כ).) ואילו אדם בעל בחירה הוא, ובחירתו היא אם לקיים מאמרו יתברך או להפרו. כי מאמר ״נעשה אדם״ תלוי ועומד, וזו היא בחירתנו אם ליעשות אדם או לאו. ועוד למדנו, שעל הנברא להתאמץ בכל כחו אף בדברים שנראים כסותרים את גדרי הטבע. אם אכן נצטווה עליו בגדר ״מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק״ (תענית כה.). אם הוא מצווה להכנס לאש או מים, הרי שזהו ״וחי בהם״ שנאמר ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו:יב).

עוד יסוד גדול למדנו מצפרדעים. אמרו חז״ל ״היו משליכות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא. ומה פרע להם הקדוש ברוך הוא? שכל הצפרדעים שבמצרים מתו, ואותן שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקדוש ברוך הוא״ (מדרש תהלים כח). לפיכך עלו חיים מן התנור וירדו ליאור שנאמר ״רק ביאור תשארנה״ (שמות ח:ה), הם הוכיחו שאכן אפשר לשרוף את השריפה. לבטל את כח הכליון ולהשיג את החיים הנצחיים. וזו אם לקיים גזירתו של הקדוש ברוך הוא.^[7] ואם משתמש בכח האש לרעה, גם שם שקיעתו נצחית. מאמצי האדם, אשו הלוהטת היא הבוערת עד נצח, שנאמר ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו׳״ (ישעיה סו:כד). ואולי אפשר לרמז בזה את מאמר חז״ל: ״׳ואת להט החרב המתהפכת׳ (בראשית ג:כד) זו גיהנום, המתהפכת מחמין לצונן ומצונן לחמין על הרשעים, וכו׳. מי ינצל מדינה של גהינום? מי שעוסק בתורה. ׳ואת להט החרב׳, אין חרב אלא תורה, שנאמר (תהלים קמט:ו) ׳וחרב פיפיות בידם׳״ (תנחומא ישנה, בראשית כה). הרי שאותו הלהט יכול להיות סיבת גהינום או הצלה ממנה. מכח אישו הגובר על אש הגהינום. בבחינת מה שאמרו חז״ל ״כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו״ (בבא בתרא עה.) כי מציאות של כל צדיק הוא אש לוהטת. עד שאמרו חז״ל ״ורבנן אמרי: כל מה שהצדיקים מגדלין במצוות ובמעשים טובים בעולם הזה, דיין שהקדוש ברוך הוא מחדש פניהם כגלגל חמה שנאמר (שופטים ה:לא) ׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳״ (ויקרא רבה כח:א). ואומר רש״י (סנהדרין צא:), ״לעתיד לבא ׳וחפרה הלבנה ובושה החמה׳ מרוב נגהם של צדיקים״. אכן מכת צפרדעים תקנה את החורבן של ״נשרפה לשרפה״ ותיקון גדול הוא להתרצות לפני מלכו של עולם באותם כלים שמרדו בו. כמו שאמרה רחב ״ותורידם בחבל בעד החלון״ (יהושע ב:טו). ״באותו חבל וחלון היו הנואפים עולים אליה, אמרה ׳רבונו של עולם, באלו חטאתי, באלו תמחול לי׳״ (רש״י).

1. דסליקו נוני קלין, בלא תועלתא, ולא אתי עלייהו רוחא דאינון חכמתן.
2. ותא חזי, פרעה הוה שולטניה במיא, דכתיב ״התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו״, בגין כך אתהפך נהריה בדמא בקדמיתא. לבתר צפרדעים דמשמטי לון בקלין טסירין מקרקרין בגו מעייהו, ונפקי מגו יאורא, וסלקי ביבשתא וראמין קלין בכל סטרין, עד דאינון נפלין כמתין בגו ביתא. ורזא דמלה, כל אינון עשר אתין דעבד קודשא בריך הוא, כלהו הוו מגו ידא תקיפא, וההוא ירא אתתקף על אינון דרגין כולהו שלטנותא דילהון, בגין לבלבלא דעתייהו, ולא הוו ידעי למיעבד מידי. תא חזי, כל אינון דרגין דלהון, כיון דנפקי למיעבד מידי, דאתחזי לכלא לא יכלין למעבד מידי. בגין ההוא ידא תקיפא דשריא עלייהו.
3. להוי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא, דהוא פקיד עובדין דבני נשא, בכל מה דעבדי. כתיב ״ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה״. האי קרא לדרשא הוא דאתא. תלת פרעה הכא. חד, בההוא זמנא, וחד ביומי דיוסף. וחד, ביומי דמשה דאלהי בקולפוי. פרעה קדמאה, בשעה דאתנסיבת שרה לגביה, רמז לאומנין, וציירו ההוא דיוקנא באדריה, על ערסיה דכותלא, לא נח דעתיה, עד דעבדו דיוקנא דשרה בנסירו, וכד סליק לערסיה, סליק לה עמיה. כל מלכא דאתא אבתריה, הוא חמי ההוא דיוקנא מציירא ציורא, והוו עאלין קמיה בריחין, כד סליק לערסיה הוה אתהני בההוא ציור. בגין כך, מלכא אלהי הכא יתיר מכלא.
4. מ: צ״ל בינה (ראה זוהר ויקרא י:) ולא דייק כי ״חכמה ובינה כחדא אזלין״ (מעשה רוקח בכורות, עץ חיים יד:ח). ושמעתי מסבא שתאוות הלב גורם למחשבת השכל ולכן כתוב ״חכם לב״ (שמות לו:א) ו״לב לדעת״ (דברים כט:ג).
5. ותעל הצפרדע חדא הות, ואולידת, ואתמליית ארעא מינייהו. והוו כלהו מסרין גרמייהו לאשא, דכתיב ״ובתנוריך ומשארותיך״, ומאי הוו אמרו ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה.
6. ואי תימא, אי הכי, מאי אכפת להו למצראי, דעאלין לאשא כל אינון עורדענין? אלא, כלהו עאלין לאשא, ואזלין בתנורא ולא מתין. ואינון דמתים מאי קא עבדי? נהמא הוה בתנורא, ועאלין בגו נהמא, ומתבקעין, ונפקי מינייהו אחרנין, ואשתארין בנהמא. אתו למיכל מינה, ההוא פיתא אתהדרו עורדענייא במעייהו, ורקדן ורמאן קלין, עד דהוו מתים. ודא קשייא לון מכלא.
7. ואולי זהו הסוד שקדושי עליון התגעגעו תמיד לישרף על קדושת השם כמו שמצאנו אצל מרן בית יוסף עד שאמר לו המגיד: ״ואזכך לאתוקדא בארץ ישראל ברבים לקדשא שמי בפרהסיא... כך שלמה בחירי זכה דאיתקרי מולכו... וסליק לרעוא על מדבחי״ (מגיד משרים וזאת הברכה).