מטה האלהים/טו
פרק טו — ידיעה — שאיפה
[עריכה]ידיעה שכלית אינה משנה מאומה במהות האדם, כי זו היא ידיעה כמעט חיצונית, רק אם הידיעה עוברת לחושי האדם על ידי פעולותיו ומתמזגת עם הנפש, עד ששאיפות הנפש נובעות מתוך ידיעה זו, הרי שזו היא ידיעה הנהפכת, לא רק לקנין האדם, אלא למהותו, וזו היא הידיעה המייצגת אותו אחרי מותו, כפי שהבאנו לעיל. לכן, היות ואין אנו יכולים לבחון את הידיעות ולדעת את אמיתותן, זאת אומרת, לא נדע אם הן שכליות גרידא, או שכבר אנו חיים עליהם. הדרך לגלוי הידיעות המנהיגות אותנו היא, השאיפה. כי השאיפה היא גילוי ידיעות שנרכשו על ידי החושים, ברצוננו או שלא ברצוננו, ואולי אף לא בידיעתנו, כי ישנם הרבה ידיעות הבאות לאדם על ידי ראיה, מישוש, וכדומה. לכן בשאיפותינו נדע את מדרגתנו האמיתית בהוה ובעתיד. יתר על כן, נראה מדברי חז״ל הקדושים, שעיקר עבודת האדם היא, יצירת השאיפה, וכל שאיפה מושכת לאדם מדרגות חדשות. כמו שאומר הזוהר בפרשת חיי שרה (קל.[1], הסולם) ״כשהאדם ישן על מטתו, והנשמות יוצאות מן הגוף, וצריכות לשוטט בעולם, לא כל נשמה ונשמה משוטטת ועולה, לראות בכבוד סבר פנים של עתיק יומין, אלא כפי מה שנמשך תמיד, וכפי מעשיו, כן נשמתו עולה״ עכ״ל, עיין שם באורך. כל שכן בעולם הנצחי שאדם משיג ומתקדם כפי שאיפותיו. וזה לשון זוהר (חיי שרה קכט:[2], הסולם) הנ״ל ״כמו שאדם ממשיך עצמו בעולם הזה כך הוא דירתו, ונמשך בעולם הבא״. ושואל בהמשך (זוהר חיי שרה קל:, הסולם), על הפסוק ״׳עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו׳ (ישעיה סד:ג). שואל ׳למחכה לו׳ מה פירושו? ואומר כמו שאתה אומר ׳חכה את איוב בדברים׳ (איוב לב:ד), ואלו הם הדוחקים להבין דבר חכמה, ומחכים לה להבין ברורו של הדבר, ולדעת את ריבונם, אלו הם שרבונם משתבח בהם בכל יום, אלו הם הבאים בין עליונים הקדושים, ואלו נכנסים בכל שערין העליונים, ואין מי שימחה בידיהם, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא״ עכ״ל. הרי שעצם השאיפה לדעת, היא המקנה לאדם את המדרגות העליונות. היות והרי בעולם הזה אי אפשר לדעת את הכל, ומקום הידיעה האמתית הוא העולם הבא, כמו שאומר הרמב״ם בהל׳ תשובה, פ״ח ה״ב. ״ומהו זהו שאמרו, נהנין מזיו שכינה? שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.״ מובן בברור, שאדם משיג שם ידיעות שאין באפשרותו להשיג כאן, ולפי דברי הרמב״ם שכל מדרגת הנשמה היא ידיעתו (וזה לשונו ״וכן זה שאמרו ׳עטרותיהן בראשיהן׳ (ראש השנה ח:), כלומר, דעת שידעו, שבגללה זכו לחיי עולם הבא מצויה עמהן״). הרי שכל ידיעה חדשה מקנה לאדם מדרגה חדשה. ובמדרגה זו יוכל לדעת דברים שלא יכל להשיגם במדרגה הקודמת, וממילא ידע ויעלה עד אין סוף. וכל זה רק בגלל שאיפתו העזה לדעת, כי באם יכל להשיג משהו כאן ולא השיג, הרי שסגר בפניו את שערי ההשגה. לפי דברי הרב ז״ל, שהגוף מפריע להשיגו, אבל כנראה לא ישיג שם מה שיכל להשיג כאן וממילא ננעלים לפניו שערי שמים. כי רק מי שדחק את עצמו ומיצה את כל כחותיו כמו שאמרו חז״ל עד ״דכדוכה של נפש״ (ירושלמי חגיגה ב:א). הוא ישיג וידע מה שנמנע ממנו כאן לדעת, כמו שנאמר ״יעשה למחכה לו״ (ישעיה סד:ג). וכתוב בזוהר הנ״ל (חיי שרה קל:) ״׳ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי׳ (בראשית כה:יא). עם ידיעת החי, שהוא חי העולמים, לדעת ולהשיג, מה שלא השיג בעולם הזה. הדא הוא דכתיב ׳כי מלאה הארץ דעה את ה׳׳ (ישעיה יא:ט)״.
שאיפה:
[עריכה]היוצרות השאיפה היא על ידי רצון הפנימי של אדם בצרוף תכונותיו. כמו שאומר הזוהר הקדוש בפ׳ תרומה קצ״ח[3] (הסולם) ״פתח ואמר ׳קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לבו יביאה וגו׳׳ (שמות לה:ה) בא וראה, בשעה שאדם משים רצונו לעבודת רבונו, רצון הזה עולה תחלה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף, ואחר כך עולה רצון טוב ההוא על כל אברי הגוף, והרצון של כל אברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד, והם מושכים עליהם זהר השכינה לשכון עמהם. ואדם ההוא, הוא חלקו של הקדוש ברוך הוא. זהו שנאמר ׳קחו מאתכם תרומה׳ (שמות לה:ה), מאתכם הוא ההמשכה לקבל עליכם תרומה ההיא, (שהיא השכינה) שיהיה (האדם) חלק לה׳״ עכ״ל. כאן מגלה לנו הזוהר דרך גילוי רצונו של אדם, כמובן באם רצון אברי הגוף יתנגד לרצון הלב, זאת אומרת באם התכונות נוגדות את התעוררות הפנימית, לא יוכל למשוך על עצמו את הקדושה. וכמו כן להיפך, כי דרך פעילות האדם כך היא מתעוררת רגש פנימי, מתלבש בהרגלי הגוף. (כי רצון אברי הגוף היינו טבעי האברים שמתהווים מתוך ההרגל והם תכונות האדם) ועולה לשכל, ושכל לפי הנתונים שהוא מקבל מתכנן את דרכי הביצוע. (בגדר זה מה שכתוב בספרים הקדושים שנשמת אדם ברצותה לעלות מלאכי חבלה מעכבין בעדה. ומלאכי חבלה אלו נוצרים ממעשה אדם ולהיפך אם מעשיו טובים מלאכים מסייעים אותו לקבל פני רבונה. וכך זה בעת השינה. כמו שאומר הזוהר פרשת חיי שרה (קל.[4], הסולם) ״אם נטמא, כשהוא ישן, והנשמה יצאה ממנו, כל רוחות הטומאה אוחזים בה, והיא מתדבקת בהם, באלו מדרגות התחתונות המשוטטות בעולם, והם מודיעים לה דברים הקרובים לבא בעולם. ממה ששמעו מאחורי הפרגוד. ולפעמים הם מודיעים לה דברי שקר, ומצחקים בה. וכבר בארוהו. ואם האדם זכה, כשהוא ישן ונשמתו עולה, הולכת ומשוטטת ובוקעת לה דרך, בין רוחות הטומאה, וכולם מכריזים ואומרים פנו מקום, פנו, אין זה מן הצד שלנו, והיא עולה ובאה בין אלו הקדושים והם מודיעים לה דבר אמת אחד.״)
לכן כדי להבטיח הוצאת השכל לפועל, יש לתקן את רצון אברי הגוף. ידוע שכל כח אברי הגוף באים על ידי דברים גשמיים, כך הרגלים טבעיים מייצרים את התכונות; והבנת השכל אין לה שום השפעה על הרגלי אדם. רק הרגלים נגדיים יכולים לבטל את הראשונים. הרגיל בתענוגי עולם הזה לא יוכל להפרד מהם בטבעו אלא על ידי סבל מעניני עולם. לכן יסורין הן הרפואה הטובה ביותר לביטול ההרגלים. וזה הוא הצורך להכביד את לב פרעה שמא ישלח את בני ישראל מתוך הכרה שכלית גרידא והתכונות תשארנה בקלקולם. ואילו בעת הרגישו את המכות, אברי גופו ימאסו בכל הבלי עולם, ויאמר ״מי כמוך באלים ה׳״ (שמות טו:יא) בשכלו; שהכיר את גדלותו יתברך בעליונים כמו שמתרגם יונתן בן עוזיאל ״מן כוותך באילי מרומא״, ואמר אבן עזרא ש״הם מלאכי מעלה הקדושים״. ואילו בפעם השניה אמר ״מי כמוך נאדר בקודש״ (שמות טו:יא) ומתרגם ״מן כוותך הדור בקודשא״, ואמר אבן עזרא ״׳נאדר בקדש׳ הוא כסא הכבוד״. וידוע ״שהצדיקים מרכבתו של מקום״ (רש״י בראשית יז:כב), זאת אומרת הגוף של צדיק הוא הכסא. היות ואין קדושה בלי פרישות, כמו שאמרו חז״ל ״׳קדושים תהיו׳ (ויקרא יט:ב) פרושים תהיו״ (תורת כהנים יט:ב), ופרישות נדרשת מי שקרוב לעבירה. ודבר זה שייך לגוף. זאת אומרת השכל מכיר את הגדלות; ואילו הגוף מרגיש את הקדושה. לכן בקדושה נאמר לשון נאדר, הרגשת הדר היא דבר טבעי; ומי שאינו רגיל בקדושה לא ירגיש את ההדר שבה. ורק המבין בשכלו והרגיל באברי גופו יוכל לשיר ״מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקדש״ והשכל הוא המבין והמפחד שנאמר ״נורא תהלות״ (שמות טו:יא) כמו שאומר אבן עזרא, ש״כל המהללים יראים הם להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהילתו והם חייבים להלל שמו״. יראת רוממות זו מקורה רק בשכל; ואילו הגוף הוא המרגיש והאומר ״עושה פלא״. ועל כגון זה אומר הרמב״ם בהלכות יסודי התורה פ״ב ה״ב ״בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול.״ זו היא השאיפה שלמענה אנו נבראנו וכל הבריאה ומקרים המתהוים בה נוצרו כדי לנטוע בנו את התאוה הזאת.
- ^ כד בר נש נאים על ערסיה, ונשמתין אצטריכו לאתשוטטא בעלמא, ונפקו מגו גופא, לאו כל נשמתא ונשמתא, סלקא ושטיא, למחזי ביקר סבר אפילו דעתיק יומין, אלא כמה דאתמשיך תדיר, וכפום עובדי, הכי נשמתיה סלקא.
- ^ כמה דאתמשך בר נש גרמיה בהאי עלמא, הכי הוא מדוריה ואתמשך בההוא עלמא.
- ^ פתח ואמר ״קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לבו יביאה וגו׳״. תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה, לגבי פולחנא דמאריה, ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא. לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא. ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא, מתחברן כחדא, ואינון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי, הדא הוא דכתיב ״קחו מאתכם תרומה״. מאתכם הוה אמשכותא, לקבלא עלייכו ההיא תרומה, למהוי חולקא לה׳.
- ^ אי אסתאב, איהו נאים ונשמתא נפקא, וכל אינון רוחין מסאבין נקטין לה ואתדבקת בהו באינון דרגין תתאין דשטיין בעלמא, ואינון מודיעין לה מלין דאינון קריבין למיתי בעלמא, ולזמנין דמודיעין לה, מלין כדיבן וחייכן בה והא אוקמוה. ואי זכי בר נש כד איהו נאים ונשמתיה סלקא אזלא ושטיא ובקעא בין אלין רוחין מסאבין, וכלהו מכריזין ואמרין פנון אתר פנון, לאו דא מסטרנא, ואיהי סלקא בין אינון קדישין ומודעי לה מלה חדא דקשוט.