מטה האלהים/ט

פרק ט — דור הפלגה

״ויהי כל הארץ״ (בראשית יא:א) ירושלמי תרגם ״כל דיירי דארעא״. ואילו שאר המתרגמים כתבו, כל ארעא. ויש להבין בס״ד את ענין ״שפה אחת״ של הארץ. כל החמרים שבבריאה נראים כדבר אחד, זאת אומרת חיצוניותם אומרת לנו רק על ענין אחד, כמו עץ או אבן וכדומה; אבל באמת המה דברים אחדים, שהרי כל אחד ואחד מחובר מפרטים רבים, ואם יוכל אדם להפריד חיבור של החמרים הקיימים ולחברם בתנאים אחרים, הרי שישיג דברים חדשים שלא היו מקודם, וזה הוא כל המדע הטכני, להפריד חומר לחלקים ולחברם שנית לפי הבנת האדם ולהמציא כל מיני מכשירים או מכונות וכדומה.

לכן מספרת התורה על המציאות ש״כל הארץ שפה אחת״, שפה זה ביטוי חיצוני של הדיבור, ושפת הארץ, פירוש חיצוניותו של הארץ היא אחת אבל בפנימיות הרי שיש שם ״דברים אחדים״. ודבר, זאת אומרת פנימיות הדבור. לכן ״ויהי בנסעם מקדם״ (בראשית יא:ב) ״הסיעו עצמן מקדמונו של עולם״ (בראשית רבה לח:ז) בהתרחק האדם מאמונת הנצחיות (לשון קדמון), ״וימצאו בקעה״ מצאו את סוד הבקיעה, דהיינו גילוי כחות מוסתרים בחיק הבריאה, (ידוע שכל כח אטום הוא על ידי בקיעה, מצאתי בס״ד ״׳וימצאו׳, ויראו מבעי לי. מאי וימצאו? אלא מציאה אשכחו תמן מרזי דחכמתא מקדמאי, דאתנער תמן מן בני טופנא, ובה אשתדלו למעבד בההיא עבידתא דעבדו לסרבא ביה בקודשא בריך הוא, והוו אמרי בפומא ועבדי עבידתא״ (זוהר בראשית עו). לשון מציאה על בקעה כמשמעותה, לכאורה אינה מתאימה, כי מציאה שייך על דבר האבוד, והיה צריך לומר ויבואו לבקעה). ״׳בארץ שנער׳... ששם ננערו מתי דור מבול״ (בראשית רבה לז:ח), דור המבול עורר אותם לחשוב שאין האדם יכול לעמוד נגד סכנות הטבע כפי שאומר המדרש ״אמרו אחת לאלף ותרנ״ו שנה הרקיע מתמוטט בואו ונעשה סמוכות״ (בראשית רבה לח:ה) עכ״ל. אם כן ״וישבו שם״ לשון עכבה והתבוננות, אחרי שמצאו את סוד הבקיעה ישבו לטכס עצה איך להציל את העולם מחורבן. חשבו ומצאו ״ויאמרו איש אל רעהו״ (בראשית יא:ג) השלב הראשון היה ״הבה נלבנה לבנים״ היינו להרכיב חלק אל חלק וליצור כלים חדשים, בעלי תכונות חדשות, עם כוחות פעולה והעמדה יותר מדברים הקיימים. ושלב שני ״נשרפה לשרפה״ נפתח את כח האש, נכניס אותו בתוך הכלים החדשים, והרי אש סגולתו לעלות, ובזה נוכל לבנות בנין ש״ראשו בשמים״ (בראשית יא:ד), נוכל להגיע למרום ונמצא את סוד קיומם של עליונים נצחיים, ובכך ״נעשה לנו שם״ ושארית (שם היינו נצחיות שנאמר ״לא ימחה שמו מישראל״ [דברים כה:ו]) כי בהיותנו ״על פני כל הארץ״ (בראשית יא:ד), אנו נתונים למשיסה גורמי הטבע. כל זה היה בחשבם שיסוד האדם הוא מהארץ, זה לעומת זה עשה אלהים. יש לאדם אפשרות להנציח את עצמו בכחות טומאה היות ושרשו הוא נצחי, ולבוא לטעות שהכחות ההם מחיים אותו. טעות זה מנתק את האדם מקדושה עד נצח. לכן ״נרדה ונבלה שם שפתם״ (בראשית יא:ז) בהתגלות אורו יתברך, הרי מכיר מיד בטעותו, הוא רואה שגם בשפה (חיצוניות הדברים) יש הרבה ענינים שונים. אם כן לגלות דברים חדשים אין צורך לעלות השמימה, אלא שאדם יכול גם להשיג את הנצחיות, דהיינו הויה יתברך, ״על פני כל הארץ״ (בראשית יא:ד). לכן תראה שבפרשה זו לא מוזכר שם אלהים שהוא הדין, אף על פי שלכאורה נעשה כאן דין, אלא מוזכר רק שם רחמים. שהוא הרומז על הנצחיות (היה, הוה, ויהיה). לכן מתוך הכרת האדם את האמת על ידי גילויו יתברך שנאמר ״הבה נרדה״ הכיר את דרכו שאינה נכונה ״ויחדלו לבנות העיר״ (בראשית יא:ח) משמע שמרצונם הפסיקו, אחרת היה צריך לכתוב "ולא יכלו לבנות העיר".

אולי מגילוי זה התעורר אברהם אבינו ע״ה, וזהו כוונת הפסוק ״אשר הוצאתיך מאור כשדים״ (בראשית טו:ז) יכול להיות שאור כשדים היינו ״נשרפה לשרפה״ במיוחד לפי המדרש שרצו להמליך עליהם את נמרוד ולעשותו עבודה זרה. ואמרו חז״ל שנמרוד הטיל את אברהם אבינו ע״ה לכבשן האש (פסחים קיח. דברים ארוכים ואין כאן מקומם).

אלו היו שלבי השקיעה בדור הפלגה :

1. נלבנה לבנים (שמוש בחלקים שבדומם)
2. נשרפה לשרפה (שמוש בכח האש)
3. נעשה לנו שם (השגות חכמות על הטבעיות)

אדם חיפש נצחיות, חיפש חכמה, רצה לעלות השמימה, אבל איבד כבר את דרך הישרה. ביקש חשבונות רבים ודרכים עקלקלות, וכמובן כל דרך חדשה גילתה יותר ויותר את פעפועו של ארס הנחש עד שזרח אורו של אברהם אבינו ע״ה כמו שנאמר ״עד שובך אל האדמה... כי עפר אתה״ (בראשית ג:יט) ואמר אברהם אבינו ע״ה ״ואנכי עפר ואפר״ (בראשית יח:כז). הוא מצא את הדרך הישרה אליו יתברך שנאמר ״התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז:א). אילו להעבירו לירושה, הרי ״ברוב עם הדרת מלך״ (משלי יד:כח), לכן הוא דאג להמון גויים שיכירו את האמת כפי שגילה לו הבורא יתברך ״כי אב המון גויים נתתיך״ (בראשית יז:ה) ושאל ממנו יתברך עצה להוריש את מדרגתו לדורות אחריו. באמרו ״במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו:ח) וענה לו יתברך להמון לא יתכן אלא בדרך התשובה הכבושה לרבים. שתחילתו הכרת החטא, וזה ייעשה במצרים על ידי עשר מכות שנאמר ״וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ (בראשית טו:יד).

שער הכוונות - פסח (האר״י ז״ל)

״דע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים, היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק״ל שנה עד שלא נולד שת כמו שאמרו חז״ל. ואחר כך באו בגילגול דור המבול... וזה מה שאמר הכתוב ׳אמחה את האדם אשר בראתי׳ (בראשית ו:ז) הוא אדם הראשון עצמו שנברא על ידי ה׳ יתברך עצמו, ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם. ואחר כך הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה, ועליהם כתיב ׳וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם׳ (בראשית יא:ה) בנוי דאדם קדמאה, והבן זה... ובזה תבין טעם נכון, למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו. כי כנגד מה שחטאו בדור המבול, להשחית את זרעם, נגזר עליהם ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳ (שמות א:כב), דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה ׳הבה נלבנה לבנים כו׳׳ (בראשית יא:ג) נאמר ׳וימררו את חייהם [בעבודה קשה] בחומר ובלבנים וכו׳ (שמות א:יד)״ עכ״ל.

מכאן סעד גדול לדברינו, שבמצרים היו צריכים לתקן, חטאות כל הדורות עד האדם הראשון בבחינת ״חטאנו אנחנו ואבותינו״ (ירמיה ג:כה). את חטאותיו אדם יודע, אבל מאיפה ידע את חטאות אבותיו שיחזור עליהם? לכן שיעבוד מצרים המחיש את כל חטאות האבות האנושות במציאות של שקיעה במ״ט שערי טומאה, והמכות באו כדי לגלות את האמת המרה שבחטא, שזהו פירוש הכרת החטא, היינו הכרת חיסרון שבמעשה. וממילא בראות אדם את מעשהו באור הנכון הרי שמיד יתחרט.

והתיקון הוא מסוף לראש, קודם חטאותינו ואחר כך חטאות אבותינו. לכן סדר התיקון צריך להיות כך:

1. דור הפלגה
   1. חכמה (נעשה לנו שם)
   2. נשכרה לשרפה
   3. נלבנה לבנים
2. דור המבול
   1. גזל
   2. שררה
   3. זנות
3. אדם הראשון
   1. אכילת אדם
   2. אכילת אשה
   3. פיתוי הנחש

ונראה בס״ד שתשע מכות היו מכוונות אל תשע בחינות הנ״ל.