פרק ח — דור המבול

״ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה״ (בראשית ו:א). אומר האר״י ז״ל (שער הכוונות, דרוש א׳ לפסח) ״׳אמחה את האדם אשר בראתי׳ (בראשית ו:ז) הוא אדם הראשון עצמו, שנברא על ידי ה׳ יתברך עצמו״ עכ״ל. לפי זה גם פסוק זה מכוון אליו. ויש להבין בס״ד מה ההדגשה כאן על רבוי האדם. ומדוע הרבוי הוא סיבה למבול?

חז״ל אמרו שנח עשה כלי מחרישה (רש״י בראשית ה:כט) היות ועד ימיו היו עובדים את האדמה בידיהם. כמובן שנח לא כיון בהמצאתו לתאוות כמו קודמיו, הרי נאמר עליו ״ונח מצא חן בעיני ה׳״ (בראשית ו:ח), זאת אומרת מעשיו היו רצויים לפניו יתברך. אלא הוא כיון לשחרר את האדם מעמל הכפיים כדי שיוכל להקדיש את זמנו לעבודתו הרוחנית שלמענה נברא. ובאמת התוצאה היתה שאדם נהיה הרבה, זאת אומרת רבוי אדם היחיד ולא רבוי מספרי. כעת יש לאדם עודף זמן שיוכל להתיחד עם בוראו, ואינו מוכרח לתת את כל עתותיו לעבודתו המפרכת. אבל דא עקא, מגלה התורה שרק א׳ היה שניצל את כלי המחרישה והקדיש את זמנו לשלמותו העצמית. אותו היחיד שראה את עצמו כתולדתו העיקרית, עיקר תכלית עבודתו בעולם הזה היינו הוא עצמו, תורה ומעשים טובים. הנה תולדות זמניות המבטיחות לאדם את מטרת חייו, זאת אומרת את עצמו. יחיד זה היה נח שנאמר עליו ״אלה תולדות נח״ (בראשית ו:ט), מה היו תולדותיו, ״נח״ הוא הוליד את נח יום יום, עד שעשה אותו ל״איש צדיק תמים״ (בראשית ו:ט) לכן מדגישה התורה ״ויולד נח שלשה בנים״ (בראשית ו:י) כולם צדיקים הראויים לקיים את העולם עבורם, ואם אי אפשר את העולם הנוכחי, יש לחדש את תנאי הבריאה כדי שעל ידי שלשתם תיושע האנושות, שנאמר ״יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו״ (בראשית ט:כז). ואילו אנשי דור המבול מה עשו ברבוי הזמן? מה הולידו בשעות הפנאי? מקוננת עליהם תורתנו הקדושה.

״ובנות יולדו להם״ (בראשית ו:א)

בנות פרושו סניפים כמו ״בנות ירושלים״ (שיר השירים א:ה), אדם שוכח את עצמו, ומוליד סניפים היינו תאוות חדשות, למך כבר שייך לתקופה הפרימיטיבית, התפתחות האדם רואה בהשתייכות אישה לאיש כענין ישן שאינו הולם את התרבות האנושית, אי לכך ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״ (בראשית ו:ב), ״אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה״ (רש״י בשם מדרש) וכאן רואים אנו את הפירוש המעשי של ״וכי תאוה הוא לעינים״ (בראשית ג:ו). כעת החלו להתפשט הנאות דמיוניות שאין לגוף שום תועלת מהם בשלושה שלבים.

זנות: תאוה דמיונית ואף על פי שיש לגוף הנאה רגעית הרי שבכך משחית את גופו (דעות ד:יט) ובעל שכל שומר את כחו במתניו.
שררה: תאוה שאין לגוף ממנה אפילו הנאה רגעית, אלא כל מהותה דמיונית. וכי מה תועלת לאדם בהשתררו על אחרים, ולהיות שר ושפט עליהם? אבל מה לעשות וארס הנחש מפעפע, הרי ״תאוה הוא לעינים״ (בראשית ג:ו), אם כן ״ויראו בני האלהים״ (בראשית ו:ב) אומר רש״י ״בני שרים ושופטים״. כי זו היא הראיה המעוורת את עיני השכל, ואדם רודף אחרי הכבוד במקום לרדוף אחרי עצמו, וכל מחשבתו היא להוליד כבוד ושררה. ואילו בהזדוגות בני האלהים (תאות הכבוד) עם בנות האדם (תאוות הזנות) הרי ״הנפילים היו בארץ״ (בראשית ו:ד) אומר רש״י ״על שם שנפלו והפילו את העולם״. אחרי שכל כח הבחירה מכוונת אל המצאת תאוות חדשות, לא נשאר מאדם אלא רק הבשר ואילו רוחו יתברך, חלק אלוה ממעל, דומם הוא ואינו דן את האדם כי אינם מתחשבים בו שנאמר ״לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר״ (בראשית ו:ג). תולדות אנשים אלה הם ״הגבורים למרד במקום״ (רש״י בראשית ו:ד). הם המורדים במוסכמות, הם אינם שבעים לעולם (משלי יג:כה). כל רכושם קוץ ודרדר הוא בעיניהם (אסתר ה:יג) ואילו של אחרים ״מים גנובים ימתקו״ (משלי ט:יז), ממון אחרים הפקר כעשבי השדה, אם כן זה הואי עיקר מאכלם כמו שנאמר ״קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה״ (בראשית ג:יח) זה היה השלב השלישי.
גזל: שנחתם עליו גזר דינם כמו שנאמר ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם״ (בראשית ו:יג).

אלו היו שלבי התפתחויות היצר שהביאו את ״קץ כל בשר״ (בראשית ו:יג): זנות (תאוה), שררה (כבוד), גזל (קנאה). כמו שאמרו חז״ל הקדושים ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות ד:כא).

״ונחמד העץ להשכיל״ (בראשית ג:ו) ״בזעת אפך תאכל לחם״ (בראשית ג:יט)