מטה האלהים/ה
פרק ה — צבאות ה׳
[עריכה]גם השם ״צבא״ נאמר לראשונה בפרשת וארא ״על צבאותם״ (שמות ו:כו) ונכפל פעמים מספר ״את צבאותי״ (שמות ז:ד), ״צבאות ה׳״ (שמות יב:מא), ״על צבאותם״ (שמות יב:נא), ״את צבאותיכם״ (שמות יב:יז). ויש להבין בס״ד את משמעות המילה ואז נבין מה היא מדריגת אדם הנקראת ״צבא ה׳״ אומר ״כלי יקר״ על פסוק ״מבן עשרים שנה ומעלה וגו׳״ (במדבר א:ג), ״אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה, למה אמר ׳כל יוצא צבא׳? מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה? ולפי מה שפרשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ״ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ״ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר ׳כל יוצאי צבא׳ והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום. כדאיתא במדרש (שמות רבה טו:ו) שישראל נקראו צבאות שנאמר ׳יצאו כל צבאות ה׳׳ (שמות יב:מא) כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר ׳ה׳ אלהי צבאות יושב הכרובים׳ (ישעיה לז:טז)״ שמזכירים בצרוף רבוא ישראל לדעת רבי יוסי הגלילי (ברכות מט:).
והרי הלכה ידועה שאין אדם נקרא ״יוצא צבא״ אלא אם כן דומה למלאך ה׳. כי הירא מעבירות שבידו אפילו שח בין תפילין של יד לשל ראש, חוזר מערכי המלחמה (מנחות לו.). אם כן שם צבא אפשר לכנות לבר ישראל מבן עשרים שנה ומעלה (בית דין של מעלה אין דנים עד עשרים) שאין בידו שום עבירה, והוא בטוח בכך, עד שאינו ירא ורך לבב.
לפי זה יובן היטב בס״ד הפסוקים כ״ו וכ״ז שבפרק ו׳ שמות. בפסוק כ״ו ונאמר ״הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם״ ואילו בפסוק כ״ז נאמר ״להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן״ ואומר המלבי״ם ״אחר שהשלים יחוסם אומר כי שני האחים האלו נשלחו לשני דברים א׳ ...הוא השליחות שנשלחו אל בני ישראל להוציאם מארץ מצרים. וזה כולל בין היציאה הגופנית, שיוציאו אותם על צבאותם להוליכם אל המדבר, בין היציאה הנפשית, שיבדלו מטומאת מצרים ומדעותיהם, ובזה היה אהרן העיקר ומשה טפל לו, כי הוא לבדו דבר אל בני ישראל והם נמשכו אחריו יותר שהיה אוהב שלום ורודף שלום. וכמו שאמרו חז״ל שלכן כתוב במיתתו ׳ויבכו את אהרן וגו׳ כל בית ישראל״ (במדבר כ:כט) ועל כן אמר ׳הוא אהרן ומשה׳״ עכ״ל.
לפי דברינו אפשר להוסיף ולומר היו שתי יציאות, יציאת ישראל משקיעה בטומאה וזו נקראת ״על צבאותם״ שכל א׳ יצא בתור צבא ה׳, ואף על פי שתורה היא נקראת ״תורת משה״ אבל נקוי המדות, להיות ראוי לצבא העבודה. זה על ידי אהרן, בין במעשיו בין אדם לחבירו בין בעבודות קרבנותיו, שנאמר ״וכיפר הכהן על כל עדת בני ישראל״ (במדבר טו:כה) כי כל מעשי קרבנות ובית המקדש הם כדי לטהר את מעשי אדם ורעיונותיו מכל סיג ופגם.
במיוחד לפי דברי רש״י ז״ל על הפסוק ״ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה׳ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה״ (שמואל א׳ ב:כז) שאומר ״מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה? היא שנאמר (יחזקאל כ:ז) ׳ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה׳ אלהיכם׳״. הרי שעבודת הטיהור היתה מוטלת על אהרן עוד לפני גלוי ה׳ אל משה כמו שנאמר ״הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא״ (שמות ד:יד).
הרי ברור שבתפקיד הוצאת צבאות ה׳ אהרן קודם למשה ואילו בהוצאת הגופים שהיה על פרעה, לגרש את בני ישראל מארצו, שזו היא יציאה לקראת קבלת התורה שנאמר ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה״ (שמות ג:יב), משה קודם לאהרן.
למדנו מכאן על שתי יציאות — יציאה רוחנית ויציאה גשמית.
״שתי יציאות״
[עריכה]יציאה הרוחנית: היא המטרה העיקרית של יציאת מצרים כפי שראינו בזוהר חדש (יתרו ג-ה), בשם הרשב״י, שכל המ״ט פעמים של זכרון יציאת מצרים. מכוונת אל יציאה זו (שמעתי מהרב שלום כהן בשם אביו המקובל האלהי הרה״ג הרב אפרים כהן בפירוש דברי רשב״י הנ״ל. שהיו מ״ט יציאות ואין כאן שום כפילות, יציאה מכל שער היא נקראת יציאת מצרים, ושקיעה בכל שער הרי היא כמחיצה המונעת את הגאולה), וממילא יובן שכל המכות מטרתן היתה לשבור את מחיצות השקיעה, והדברים מפורשים בפסוקים שנבאר בס״ד.
יציאה גשמית: היא היתה בטוי חיצוני לחרות האדם, והיא נעשית על ידי פרעה. וכדי להכריח את פרעה, כי להוציא אותם בלי רצונו של פרעה לא היה צורך בכל הניסים, כמו שנאמר ״כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר וגו׳״ (שמות ט:טו). אבל מה תועלת להוציא עם שקוע בתאוות למדבר? הרי מי שאינו הגון אסור ללמדו תורה, ואמרו חז״ל ״כל שונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס״ (חולין קלג.). (ופירשתי בס״ד, שעל ידי תורה הוא יהיה לעבודה זרה יותר גדול כמו המרקוליס), לכן אומר הקדוש ברוך הוא, ״ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי״ (שמות ט:טז) היינו שפרעה זכה להכיר את גדולתו יתברך, כמו שאמרו (אלשיך שמות יד:טו) שהוא אמר את הפסוק ״מי כמוך” וגו’ (שמות טו:יא). [לפי זה המכות לא היו לעונש על פרעה, אלא זיכו אותו לחיי נצח, אולם לולא שעבוד בני ישראל, שזה מראה על שקיעתו הוא, לא היה צורך לכך].
״למען ספר שמי בכל הארץ״ (שמות ט:טו) יכירו את הקדוש ברוך הוא על ידי יציאת מצרים כפי שנאמר ״אנכי... אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ (שמות כ:ב), דברים ברורים שכל העמדת פרעה היתה עבור הכרת האמת. (אפשר לרמז בס״ד, עבור ״זאת״, ״ואין ׳זאת׳ אלא תורה, שנאמר ׳וזאת התורה׳ (דברים ד:מד)״ [עבודה זרה ב:]).
בפרשת בא נאמר שוב ״למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר וגו׳ וידעתם כי אני ה׳״ (שמות י:א-ב). וכל האותות והמכות היו כדי שנדע את הקדוש ברוך הוא, ונעביר אותה לדור אחרון כמו שנאמר ״ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו׳״ (שמות י:ב).
הרי עלה בידינו בס״ד, שעשר מכות היו אך ורק להראות לבני אדם את כחו יתברך. לטהרו מרדיפת הבל וריק ולזכרו ולשתול בו את התשוקה לידיעת הבורא. כמו שאומר הרמב״ם בהלכות יסודי התורה (ב:ב) ״והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד ׳צמאה נפשי לאלהים לאל חי׳ (תהלים מב:ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד ׳כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו׳ (תהלים ח:ד-ה).״
והרי יציאת מצרים היא עבורנו בריאת העולם.