מטה האלהים/ג

פרק ג — בית עבדים

בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים (שמות יג:יד)

הורגלנו להבין את המלים כפי אשר העולם משתמש בהם, בשמענו מלת עבד מצטייר לנו אדם המשועבד לזולת (רמב״ן ויקרא כג:ז), חייב להשמע להוראותיו ולבטל רצונו מפני רצון אדונו וכדומה ואילו בן חורין הרי זה אדם העושה את אשר לבו חפץ ואין עליו מושל וכדומה.

הציור אמנם נכון הוא, אבל זה רק העבדות השטחית, ואילו ישנם עבדים מבטן ולידה, הם אין להם שום מושג ב״אנוכיות״, כל מציאותם לשרת את אחרים. אדם זה מעולם לא ירגיש את עבדותו, אדרבא יראה בעבדות את אשרו. מעולם לא ירגיש חסרון במה שנמכר מאיש לאיש, מעולם לא יתרברב לומר אני אמלוך כי רואה את עצמו כאינו מסוגל, והרי עבד מלך מלך, הוא שמח ששכל אחר מנהיגו. עבד כזה חי חיים שלוים ושקטים, לא יגרע מאשר צווה מפני העונש אף לא יוסיף עליו כי אין זה ענינו.

סוג קשה יותר של עבדות: עבד שנדמה לו שהוא האדון. כל אשר הוא עושה ברצונו עושה ולמען תועלתו. בכך מרויח רבו שהוא עושה הרבה יותר מאשר צריך, ומנצל את כל כשרונותיו להרבות תפוקתו עד שיום בהיר מופיע האדון, ולהפתעתו המרובה רואה את שטר עבדותו וכל חילו והונו עובר לרשות האדון. וכמעט, כל צורות עבדות הנ״ל היו מנת חלקם של עמנו במשך הגלות.

היו תקופות שהרגשנו את העבדות, מנודים היינו מכל העמים ועבדנו אותם במסים, אנגריות וארנונות בצורות שונות. אבל הרגשנו בעבדותנו ועשינו את אשר הוטל עלינו. לא פחות מפחד העונש, אך גם לא יותר, ומפני כך אחרי זה, שלוים ורגועים היינו, וניהלנו את חיינו הפרטיים והרוחניים כאוות נפשנו ומצאנו בהם את רגעי האור והאושר בחיינו בתוך חשכת העבדות. ואילו כטעמים הכריזו עלינו כ״שוה־זכויות״, ושחררו אותנו כביכול. הרי שבכך הרגשנו שאנו לעצמנו עמלים. והתועלת רק לבני ביתנו. אז הפעלנו את כל כושרנו השכלי — הפיזי והכספי — בנינו בתים, רחובות ואף ערים, בתי־ חרושת ובנקים. יום ולילה לא שקטנו בפתוח ונצול כל האמצעים. ואף המצאות גאוניות של המוח היהודי, המטירו על ראשינו שפע של תוארי כבוד ועושר, בחשבנו שלעצמנו אנו עמלים, עד שבא האדון. הפתיענו בהציגו לפנינו את שטר עבדותינו השמור לו בגנזיו, לא רק עבדות של מעשה ידים אלא עבדות הגוף עד כדי שימוש בגופנו לכל מטרה הרצוייה לו, ואם יכולנו אנו או אחרים לעורר את רחמיו הרי בערום ובחוסר־כל שלחנו ממקום שכה טרחנו עבור בנינו, ובכל זאת כתבנוהו בכתר ״חסידי אומות העולם״. כל בר דעת מבין, שאחרי זה יברח אדם מאחיזת עינים זו ולא ישוב לכסלה. אבל בכל זה, ההפסד הוא, רק בעבדות גשמית, אבל אם האדון מצליח להפוך את עבדו לרובוט בשלטונו על כוון מחשבתו ורצונותיו, הרי שבכל זמן ובכל מקום לא יעשה מאומה אלא לתועלת אדונו, ואילו הוא הרי בטל ומבוטל.

אדם הרואה בקניני עולם את חשיבותו ואישיותו, והוא עמל להשגתם בכל נימי נפשו, הרי ביום גרושו מתברר כמה אומלל היה ועד היכן הוטבעה בו העבדות. ואנו ביודענו את נצחיות האדם הרי שנראה בזה את הגלות המרה. אותה נפש שלא השיגה בעולם הזה מאומה אלא שאיפות להנאות העולם הזה דהיינו העבדות, איך תזכה לקבל פני אביה לכן אמרו חז״ל הקדושים, גדול המחטיאו יותר מן ההורגו (במדבר רבה כא:ד), הורגו הרי משחררו מעבדות זו, ואילו המחטיאו משעבדו עדי עד.

בן חורין: היינו אדם המשוחרר מעבדות העולם ורואה בעצמו ובהשיגיו הנצחיים את האושר, שחרור רצונות להנאות חולפות אינו אלא אי שלטון הנצחיות על הרצון והרגעיות היא המנהיגה אותו והיא המכלה את כל כוחותיו והישגיו כמו שאמרו חז״ל על הישגי השקר ״הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר״ (תהלים ז:טו) — ״אמר רבי לוי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנח שיכניס שניים שניים מכל מין ומין לתיבה באו ונכנסו כולם לתיבה, שניים שניים באו אל נח. נכנסו כל אחד ואחד וזוגו עמו. אתי שקרא ובעי למיעל, אמר ליה נח לית את יכיל למיעל אלא אם כן נסבת לך בר זוג. אזל שיקרא תבע בר זוג. פגע בפחתא אמר ליה מנן את אתית? מן גבי דנח דאזלית בעי למיעל לתיבותא ולא שביק לי דאמר לי אי אית לך בר זוג יכיל את למיעל. ואי בעי את דתהוי לי בר זוג? אמר ליה ומה את יהיב לי? אמר ליה אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את נסבא. אתקין ביניהון דכל מאי דשקרא מכניס פחתא נסבא — עילון תרויהון לתיבותא, כיון דנפקין הוה שיקרא מכניס ופחתא נסבא דקדמאי קדמאי. אזל שקרא אמר ליה הן מאן אנון דכל סגלית, אמר ליה לא כדין אתקנת עמי דכל מה דאת מכניס אנא נסבא. לא הוה ליה פתחון פה — כל מה דשיקרא מכניס פחתא נסבא — לכך ״הרה עמל וילד שקר״ שיקרא מוליד שיקרא. (מדרש שוחר טוב (תהלים) ז:יב). אדם היודע זה יעזב ארמונות מלכים וירוץ ערום למדבריות כדי למצא את עצמו, ללמד את תורת חייו ולהדבק באלהיו. הרי אמרו: קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל חד הוא (זוהר אחרי עג.) — זאת אומרת ישראל בלי תורה ובלי הקדוש ברוך הוא אינו ישראל, אינו אדם — לזה יקרא בן־חורין. ושאיפה זו היא המבטיחה עד נצח את גאולת האדם שנאמר ״זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת... לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיה ב:ב). ואילו בךחורין משקר זה, הרי שהוא יבחר לו את הנצחיות וכל עמל וטורח. כל סיגוף ושיעבוד לא ירתיענו להשגת שלמותו. זה לשונו הקדוש של אבן עזרא בפרשת נשא (במדבר ו:ז) ״ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר והעד 'כי נזר אלהיו על ראשו' ואיננו רחוק, ודע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם. והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות״ עכ״ל.

גדול המחטיאו יותר מן ההורגו (במדבר רבה כא:ד). יש להבין: הורגו הרי מנתקו מן החיים, מהשגת השלמות, כמה בקש משה רבינו ע״ה להשאר עוד בעולם הזה, כי ״יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ (אבות ד:יז). ואילו המחטיאו, משאירו עוד בעולם הזה, עם אפשרות התקון, הרי נאמר, ״כל המחובר אל החיים יש בטחון״ (קהלת ט:ד), יתר על כן יש להבין את לשון המדרש שאומר ״מחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא״ (במדבר רבה כא:ד). הרי הוא חי, והדברים אמורים על אדם שהחטיאוהו, אפילו פעם א׳, כמו עמונים ומואבים, והוא ממשיך לחיות בשמירת התורה והמצוות, ובכל זאת קוראו המדרש הרוג בעולם הזה? נדמה לנו שחטא, היינו מעשה חד פעמי חולף, וכל רצוננו בתשובה הוא פחד עונשו יתברך. ואילו ״חטא״ הרי פירושו חסרון, ומעשה החטא, גורם חסרון למהותו של אדם עד נצח, ואומר הרב דסלר זצ״ל, אדם היורד ממדרגתו לא רק שמתרחק מצד מצב רוחניותו, אלא ניטלת ממנו גם היכולת הטכנית הגשמית, וצריך בעל תשובה להרבות להתפלל על ב׳ עיכובים יחד, ומפני חטאינו גלינו ואין אנו יכולים, עכ״ל. וכבר למדנו על גדולי עולם, שבחטא קל אבדו מדרגתם עדי עד, אף על פי שעשו תשובה ונמחל להם, והדברים צריכים ביאור, אם נמחל להם מדוע לא חזרו למדרגתם הראשונה.

ואולי יש לומר בס״ד, שבכל חטא ישנם שני ענינים: א) מורד במלכו ב) שמשתנה מציאותו ומדרגתו. על ידי תשובה בכל שלביו, ימחול לו הבורא יתברך על כבודו, ואילו מציאותו הרי היא תלויה ועומדת באם יוכל להחזיר לעצמו את המצב שהיה לפני החטא.

כי נפש אדם, היינו הלבוש שתופיע הנשמה על ידו לפני הקדוש ברוך הוא, שכינוהו חז״ל הקדושים ״חלוקא דרבנן״ נבנית ממעשי האדם, כי נפש אדם, הוא תכונותיו, טבעיו ומדותיו, וכפי דרכנו ״מושגי האדם״ כי לכל אדם מושג אחר על מעשה או ענין ומושג זה נבנה באדם מתוך סביבתו מעשיו וכו' (ראה זוהר ויקהל רי).

אדם השלם, המושג היסודי שלו, ה׳ אחד ואין בלתו, וחוטא מבין שיש רשות אחרת חלילה, מלכות הרשעה. ואפילו חטא שבשוגג בכחו ליצור אצל האדם מושג של אל זר, ועל זה אומר הרמב״ם מי הוא בעל תשובה אמיתית ש״יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם״ (רמב״ם ה׳ תשובה פ״ב ה״ב).

ואולי זו היא כונת דוד כש״אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא 'רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון'? אמר לו 'מחול לך'. אמר לו 'עשה עמי אות בחיי'. אמר לו 'בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע'״ (שבת ל.), כי הרי עד יום מותו אי אפשר להוכיח שלא ישוב לחטא, אחרי שכבר חדר מושג זה בנפשו. היות, ועקירת המושג מנפש אינה תלויה ברצונו של אדם, אלא כמו שנקנה דרך מעשים והשפעות שונות (כי לפעמים לוקח שנים עד שנרקם בנפשו של אדם האפשרות לחטא, ואז רואה אדם פתאום את נפילתו ונדמה לו שסיבות מקריות גרמו לו לחטא, ועם החלטתו שלא יחטא עוד ימחל וימחק. וממילא מעולם לא ישרש אחרי החטא). כך שנים של פעולות דרושות כדי לעקור את המושג, וכבולעו כך פולטו. וזהו סוד של קבלת היסורין והתיקונים לבעלי תשובה.

הורגו בעולם הזה ובעולם הבא: אם כן המחטיא את האדם אפילו פעם א׳ הרי שהוא הורגו אף בעולם הזה. מושגיו משתנים, מהותו משתנית, וממילא כל מעשיו בתורה ומצוות אינם באותה מדריגה שלפני החטא. ויתר על כן, הרי החוטא נותן מקום לשלטון זר בנפשו מבלעדי אלהים, ושלטון זה מתבטא במושג שיש ערך וענין לכל אשר בעולם החולף, אפילו הנאה רגעית קונה אצלו שביתה. ונתאר לעצמנו, אדם הבא לפני מלך, והוא מזומן לשלחנו הערוך מכל מעדני מלכות, ויוציא מכיסו, לחם מעופש ויאכל, יבכה ויצטער על שאיננו בביתו המלא רפש וטיט.

כך הוא גורלה של הנשמה המופיעה לפני מלכו של עולם המזומנת להתענג עד נצח מזיו שכינתו, ונפשו רדופה אחרי הנאות עולם הזה, בפרט אחר שבמעמד ההוא יתאמתו אפסיותן. וכל זה בגלל מושגים שרכשה בימי עלומיה. אם כן חז״ל הקדושים גילו לנו שהמחטיאו הורגו בעולם הזה, כי בגלל חטאו כל מציאותו בעולם הזה לרעתו, כל רגע רוכש מושגים חדשים כמאמר חז״ל הקדושים ״שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה״ (שבת קה:) רחמנא ליצלן. וכמובן שהורגו לעולם הבא (עיין דברי רמב״ן דברים כט:יז, המסביר שהשורש פרה ורבה).

כעת נחזור למאמר הנ״ל במה שנוגע לענין יציאת מצרים (במדבר רבה כא:ד) ״רבי שמעון אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצרים ואדומים קדמו בחרב 'אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי' (שמות טו:ט) 'ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך' (במדבר כ:יח). ושתים בעבירה מואבים ועמונים, על אלה שקדמו בחרב כתיב 'לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי' (דברים כג:ח) אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל 'לא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי עד עולם'״ עכ״ל.

הרי אמרו, ״אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה״ (ויקרא רבה כא:ד), ואם ישראל במצרים הגיעו לעובדי עבודה זרה והמצרים לא החטיאו אותם אם כן מה הביאם עד הלום ?

ילקוט שמות, קס״ג: ״בשעה שאמר 'הבא נתחכמה לו' (שמות א:יג), קבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, דכתיב 'בפרך' (שמות א:יג) בפה רך. נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה רואה פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה לבנים, היה עושה. מיד הלכו ישראל בזריזות, ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן. לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים, ואמר להם 'חשבו את הלבנים'. מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם כזה אתם מעמידים לי בכל יום״ עכ״ל.

מאמר זה אומר דרשני, ומה להם לישראל להתפעל ממעשיו של פרעה? ומי פתי ולא יחשש שבתחבולה עושה, היכן פיקחותם של עם ישראל ועוד על אחרים אמרו היה עושה ואילו ישראל הלכו בזריזות, מה מקום הזריזות כאן? ידוע ששבט לוי לא נתפתה (שמות רבה ה:טז), אם כן מה נשתנו כל העם משבט לוי? אולי המדרש בא להראות לנו את סיבות ירידת עם ישראל הם התחילו להתפעל ממעשה העמים, מקודם רועי צאן היו, ואין להם עסק בבנין העולם, אינם מתפעלים מאלה שאמר עליהם הרמב״ם, ״לולי המשתגעים נשאר העולם חרב״ (הקדמת סדר זרעים יז) (בברכת שלא עשני גוי הכונה היא אפילו המלך שבהם). אבל כנראה שהיו כאלה שהתחילו להתבונן ולהתפעל ואף לראות כחיובי את חיי העמים. הרי העמים לא נבראו אלא כדי לעסוק בסל ומגריפה. ואילו בני ישראל עבודת הקודש עליהם. כפי שקנה אביהם את הבכורה מעשו. בכך התחילה השקיעה בשערי טומאה. עד שהלכו בזריזות להדמות לפרעה. בחשבם כנראה להשיג כבוד והערצה בעשותם את רצון מלך הארץ. טעות זה החשיכה את עיניהם של עם ישראל עד שהגיעו לעבוד עבודה זרה ממש. אם כן אי אפשר לומר שפרעה החטיא את העם, כי לולא חטאו בראשונה, בהתפעלם ממעשה עמים כשבט לוי, הרי שום זר לא יכל לשלוט בהם. הבנת המדרש הזה פותחת לנו בס״ד אשנב להכיר את שקיעת אבותינו במצרים המכונה, מ״ט שערי טומאה, לפי זה כל שעבודי מצרים היתה כדי לעורר את עם ישראל מתרדמתם, בחינת ״דודי שלח ידו מן החור״ (שיר השירים ה:ד) ויצעקו אל ה׳ ויחלו פניו, ואכן בשלבים הראשונים לא מצאנו שישראל בקשו להושע, על אף כל עבודת הפרך, רק כאשר קם מלך חדש, אחרי יותר משמונים שנה ״ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה״ (שמות ב:כג).

אולי בזה נבין את מאמר ה׳ לאברהם אבינו ע״ה ״ועבדום ועינו אותם... וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי״ (בראשית טו:יג-יד) ואילו לא נזכר עונש על ענוי, כי ענוי היה להתעוררות, ואילו עיקר השקיעה בעבדום. לכן כל הנסים היו כדי לבטל את השפעת העבדום, כפי שנבאר בס״ד.

בפסוק זה רמוז כל דרך שיעבוד הנ״ל. כי מילת ״ועבדום״, משמע שישראל יעבדו אותם, וגם בפסוק השני, ״אשר יעבדו אותם״ שישראל יעבדו אותם מכאן משמע שהתחלת העבודה היתה מצד ישראל, הם הלכו לעבד אותם, וזו היא השקיעה הקשה ביותר. אמנם על ידי עינוי יבקשו לצאת ממצרים אבל שיעבודם הנקרא בשם ״בית עבדים״ (שמות כ:ב) (האדם הקונה לעצמו טבעי עבדות עד שעבדות נעשה לו כבית) לא תתבטל עם היציאה. כמו שהוזהרו אחר כך, ״כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו״ (ויקרא יח:ג) ועל זה באה הבטחת ״עשר מכות״ דן אנוכי בבחיה ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״ (שמות יב:יב) שמתגלה קלונו של הנעבד, הרי שעובד יבוש ויכלם. וזו היא הבטחת ״ויצאו ברכוש גדול״ (בראשית טו:יד) כי עץ ואבן לא נקרא רכוש האדם, אלא מצבו הרוחני, רכושו הנצחי היינו רכושו אמיתי, לזה יובן מה שאמרו חז״ל על לשון ״נא״ בשאלת כלי כסף וזהב, שלא יאמר אותו צדיק ״עבדום ועינו אותם״ קיים בהם, ואילו ״ויצאו ברכוש גדול״ לא קיים בהם, האם בלי שיאמר אותו צדיק לא היה צריך לקיים הבטחה, אלא הבטחה היתה על גאולה רוחנית, ורק כדי לקיים גם את הפסוק נאמר ״נא״. גם תשובת רשב״י על זכירת יציאת מצרים נ׳ פעמים בתורה (זהר חדש, יתרו ג-ה) אפשר לפרשו על פשט המקראות.

פרעה ויוסף: פרעה ביקש ״ושמתם שרי מקנה על אשר לי״ (בראשית מז:ו) ואילו יוסף נמנע מזה בטענה שאחיו חלשים (רש״י בראשית מז:ב) ואינם יודעים אלא לרעות צאן (רש״י בראשית מז:ו) לכן אחרי ש״וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא״ (שמות א:ו) התחיל פרעה לבצע את זממו.