מטה אפרים אורח חיים תקפו
סימן תקפו בטור ובשולחן ערוך
סעיף א[עריכה]
שופר של ראש השנה, מצוה מן המובחר לחזור אחר שופר של איל, כדי לזכור עקידת יצחק. וגם צריך להיות כפוף, והוא סימן שיכפו את לבם למקום. ובכלל הזה קרן הכבש או הכבשה אם הוא כפוף. ומכל מקום גם שופר של עזים או של יעלים כפופים – כשרים לכתחילה, ואין צריך לקנות שופר של איל בדמים יקרים; אלא שיש לו דין הידור מצוה עד שליש. אבל שופרות פשוטים[1], אין כשרים לכתחילה, רק בדיעבד. ואין צריך שיהיו מכשֵרות דוקא, אלא אפילו משל נבלה וטרפה כשר. ושל שור ופרה פסול, מפני שנקראו "קרן". וכן רוב קרני החיות, שהן עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים:
סעיף ב[עריכה]
אם היה שופר של איל פשוט, או שהיה כפוף ועשאו פשוט, ושופר של שאר מינין כפוף, יש לו לתקוע בכפוף. לפי ששל איל אינו רק מצוה מן המובחר, אבל כפוף הוא מצוה לכתחילה[2]:
סעיף ג[עריכה]
שופר מבהמה טמאה, פסול. ומכל מקום אם אין שם שופר אחר, יתקע בו בלא ברכה. ואם נזדמן לו אחר כך שופר כשר, גם כן יתקע בו בלא ברכה; לפי שאין פסול שופר מבהמה טמאה ברור כל כך, ושמא כבר יצא במה שתקע בשופר מבהמה טמאה. אבל אם תקע בשופר של שור ופרה, או בקרני החיות שאין להם זכרות, ונזדמן לו אחר כך שופר כשר, תוקע בברכה, לפי שפסולין ודאי. לפיכך אפילו אין לו שופר אחר כי אם של שור ופרה או קרני החיות, אין לו לתקוע בהם כלל:
סעיף ד[עריכה]
הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתיאשו הבעלים ממנו. ולכתחילה לא יתקע אף שנתיאשו הבעלים ממנו, וגם אין לו לברך עליו. אבל אם גזל קרן ושיפהו ועשאו שופר, או קנאו מגזלן אחר יאוש בעלים, יוצא בו ומברך עליו:
סעיף ה[עריכה]
מותר ליטול שופר של חבירו בלא דעתו ולברך עליו. אבל אין לו לתקוע בו יותר מכדי חיובו, שמא יהיה חברו מקפיד, כיון שהשופר מתקלקל קצת בתקיעתו. ומכל מקום מאה קולות יכול לתקוע בו כיון שנהגו לתקוע בשיעור הזה, כמבואר:
סעיף ו[עריכה]
שופר של עבודה זרה של עכו"ם שביטלו העכו"ם קודם ראש השנה, אף על פי כן אין לתקוע בו לכתחילה. ואם תקע – יצא, ואין צריך לחזור אחר שופר אחר. אבל אם לא ביטלו העכו"ם קודם ראש השנה, אף על פי שביטלו בראש השנה, אף שתקע בו, צריך לחזור אחר שופר אחר אם אפשר ולא יברך עליו. ואם אין לו אחר, וצריך להביאו מחוץ לתחום או שאר שבות על ידי אינו יהודי, אין לו להביאו, וסומך על מה שתקע בשופר זה של עכו"ם, ואפילו לא נתבטל כלל קודם שתקע. ודווקא שלא נתכוון לזכות בו, אלא לקח אותו לתקוע בו ולהחזירו. אבל אם היה השופר של עבודה זרה של ישראל, או אפילו היה של עכו"ם ונתכוון הישראל לזכות בו, או שהיה של תקרובת עבודה זרה – אפילו עבודה זרה של עכו"ם, שבכל אלו אין הביטול מועיל, לא יצא כלל, וצריך לחזור אחר שופר אחר לתקוע בו, ויברך עליו. ואם אין לו שופר אחר, וצריך להביאו מחוץ לתחום על ידי אינו יהודי, או שצריך לעשות שבות אחר על ידי אינו יהודי, צריך להביאו שמה. שהתוקע בשופר זה של עכו"ם, הרי זה כלא תקע כלל, והותרה לו לעשות שבות על ידי אמירה לאינו יהודי, כאשר יתבאר בסעיף כ"ט. וכבש או עז שהשתחוו לו ישראל או עכו"ם ועשאוה עבודת אלילים, אף על פי שבעלי חיים אין נאסרים, קרניו פסול לשופר אם אפשר למצוא אחר. ואם קנה שופר בעד דמים של חילופי עבודה זרה, ולא הודיע זה להמוכר בעת שקנה ממנו השופר, שקונה בעד דמים שהם חילופי עבודה זרה, אין להקל לתקוע בו, וגם מחוייב להודיע להמוכר שהדמים שקיבל בעד השופר הם אסורים בהנאה:
סעיף ז[עריכה]
המודר הנאה משופר, כגון שאמר: "קונם הנאת שופר עלי", אדם אחר תוקע בו והוא יוצא, שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל הוא עצמו לא יתקע בו, שיש הרבה שנהנים כשהם תוקעים בעצמם, ויש כאן הנאה מלבד המצוה. ואם תקע יצא. ובשעת הדחק שאין שם אחר שיתקע לו, יוכל לתקוע בעצמו לצאת ידי חובתו, ומכל מקום אין לו לתקוע יותר מעשרה קולות תשר"ת תש"ת תר"ת לצאת ידי ספק חיוב התקיעות שהם מן התורה. אבל אם אמר: "קונם שופר לתקיעתו עלי", אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה אפילו על ידי אחר, ואין צריך לומר שלא יתקע בעצמו, ואפילו פירש ואמר: "קונם שופר לתקיעת מצוה עלי"; לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה. ואם אמר: "שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה", לוקה ושומע שופר של מצוה, שאין השבועה חלה על דבר מצוה. אבל אם אמר סתם: "שבועה שלא אשמע קול שופר", שהוא כולל גם שופר שאינו של מצוה, מתוך שחל על שאינו של מצוה, הוא חל על של מצוה גם כן, ואסור לו לשמוע קול שופר אפילו מאחר בכדי לצאת ידי חובתו; וישתדל להתיר שבועתו. ואם אומר: "שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה מאיש פלוני", או "קונם לתקיעתו של פלוני עלי", אסור לשמוע ממנו, כיון שאפשר לו לשמוע מאחר. ואם אין שם אחר, אסור לו לשמוע מאיש זה, כיון שבשעה שנשבע חלה השבועה כדין שאין נשבע לבטל את המצוה, כיון שאין מצוה לשמוע מאיש זה דווקא:
סעיף ח[עריכה]
היה קול שופר עב מאד או דק מאד או צרוד, כלומר יבש, כשר ויוצא בו, שכל הקולות כשרים בשופר:
סעיף ט[עריכה]
שיעור אורך השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה בו לכאן ולכאן. והוא שיעור ארבעה אגודלים של אדם בינוני במקום הרחב של אגודל. ופחות מזה פסול. ובשעת הדחק יש להכשיר בארבעה אגודלים במקום הקשר או במקום הקצר:
סעיף י[עריכה]
שופר שהוא נקוב ולא סתמו כלל, אף על פי שנשתנה קולו, כשר לתקוע בו אם אין שם שופר אחר. ואפילו לא נשתייר בשופר שיעור תקיעה למעלה ממקום הנקוב, כיון שעם המקום הנקוב יש בו שעור תקיעה. אבל אם יש שם שופר אחר, אין לתקוע בזה שהוא נקוב, אפלו נשתייר שיעור שופר מלבד הנקוב, לפי שהנקוב קולו פגום ביותר:
סעיף יא[עריכה]
אם היה נקוב וסתמו שלא במינו, אף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה – פסול, אפילו נשתייר בו רובו. וכן אם נשתנה קולו מחמת הנקב, וסתמו, ואף על פי כן הקול כמות שהיה כשהוא נקוב קודם שסתמו, פסול, שאי אפשר שיהא מעכב התקיעה אחר הסתימה כמו קודם; שמא נולד קול חדש מחמת הסתימה, והרי זה קול שופר ודבר אחר.
ואם סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם, ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, אף על פי שקודם שנסתם היה הנקב המפלש מעכב את התקיעה, כשר. ואם חסר אחת משלוש אלה, פסול. ואף אם סתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה, ונשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו, פסול, כיון שלא נשתייר רוב השופר שלם, שממקום הנקב ולהלן יש בו גם כן כשיעור שופר או יותר.
ואף אם סתמו במינו, ונשתייר רובו, ולא חזר הקול לכמות שהיה קודם שניקב, אף על פי שקודם הסתימה היה הקול משונה מחמת הנקב, וגם אחר הסתימה הקול נשמע כמו קודם הסתימה – פסול, מטעם שכתבנו לעניין סתמו באינו מינו. ובכל זה, אף אם תקע, יחזור ויתקע בשופר אחר אם הוא מצוי, ולא יברך עליו:
סעיף יב[עריכה]
בשעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, וגם אין יכול ליטול את הסתימה שסתם הנקב, לפי שהידק אותה היטב ואסור ליטלה ביום טוב, כמבואר בסימן שי"ד, יש להכשיר בסתמו במינו אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה. וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב.
ואם לא הידק הסתימה, באפן שמותר ליטלה ביום טוב, טוב יותר שיטלנה משם ויתקע בו כך כמות שהוא נקוב, שהוא כשר כשאין שם שופר אחר, כמו שנתבאר סעיף יו"ד. ואין בזה משום תיקון כלי, כיון שבשעת הדחק כשר לתקוע בו גם כן כמות שהוא. אבל במקום שעל ידי הסתימה הוא פסול לגמרי, כגון שלא נשתייר רובו או סתמו שלא במינו ולא חזר קולו לכמות שהיה, אין לו ליטול הסתימה ביום טוב אף שלא היתה מהודקת, כיון שעל ידי זה הוא מכשירו, הרי זה כמתקן כלי ביום טוב.
ואם אין שם שופר אחר, מותר ליטול הסתימה ביום טוב להכשיר השופר על ידי אינו יהודי, שמה שנראה כמתקן כלי אינו אלא שבות, ובמקום מצוה מותר לעשות על ידי אינו יהודי, כמו שכתבנו לעיל:
סעיף יג[עריכה]
נסדק השופר לאורכו אף בלא חיסרון, אם נסדק רובו, אפילו נשתייר שיעור תקיעה – פסול לגמרי, ואם תקע בו הרי זה כלא תקע כלל. ואם לא נסדק רק מעט, לכתחילה אין לתקוע בו, אפילו אם לא נסדק רק כל שהוא; כיון שלא דבקו או הדקו היטב בחוט או משיחה, הרי הוא פגום. ולכן אפילו תקע בו ואפשר לחזור אחר שופר אחר יש לו לחזור עליו. ומכל מקום לא יברך עליו. וגם אם אי אפשר להביאו כי אם על ידי אינו יהודי, אין לו לעשות, כיון שיש אומרים שיצא בשופר שלא נסדק רובו ואפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה.
ואם נסדק מעט, והדקו הרבה בחוט או משיחה, והוא מעכב התקיעה, שנשתנה קולו בשביל הקשירה, אם נשתייר שעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה, כשר. ואם אין הקול משתנה בשביל הקשירה, אפלו לא נשתייר שיעור תקיעה, כשר. ומכל מקום אם שופר אחר מצוי, אין לתקוע בשופר זה:
סעיף יד[עריכה]
שופר שנסדק רובו, וחיממו באור עד שיפשר, וחבר קצותיו זה עם זה עד שנראה כשלם מתחילתו, כשר, אפילו אם היה סדוק רובו ולא נשתייר שיעור תקיעה. ומכל מקום אם אפשר למצא בריווח שופר אחר, אין לתקוע בזה. אבל נסדק כולו, אפילו מצד אחד, פסול לגמרי, אפילו חיממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה:
סעיף טו[עריכה]
אם נסדק רובו, והדקו בחוט או משיחה, פסול. אבל אם דיבקו בדבק ונשתנה קולו, שלא בשעת הדחק יש להחמיר. ואם לא נשתנה קולו, אם תקע בו יצא, אף על פי שדבק הוא אינו מינו, מכל מקום כיון שאינו ניכר בין הדבקים – יצא בדיעבד, אבל אין לתקוע בו לכתחילה כשיש שופר אחר:
סעיף טז[עריכה]
נסדק לרוחבו, כלומר סביב היקפו, במיעוטו – כשר, אפילו לא נשתייר שיעור תקיעה. וברוב היקפו, פסול, שהרי זה כאילו נחתך שם. ואם נשתייר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה, כשר, אפילו אם הסדק מעכב את התקיעה, שקולו משתנה בשביל זה. ומכל מקום צריך שיהיה שיור הזה לצד פיו של השופר. ובשעת הדחק כשר אפילו נשתייר שלא לצד פיו:
סעיף יז[עריכה]
הרבה שופרות נמצא בהם במקום הנחת פה פגימה קטנה מפני הרוק, ויש לתקנו קודם ראש השנה, שלא יהיה נראה פגום. ואם לא תקנו – כשר כשאין אחר מצוי בריווח, או שזה שופר של איל והאחר אינו של איל, או שזה קל לתקוע בו מן האחר:
סעיף יח[עריכה]
דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר ואפילו הוא שלם בכל היקפו, הוא פסול:
סעיף יט[עריכה]
הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו – פסול, אפילו היה בו מתחילה שיעור שופר:
סעיף כ[עריכה]
הפכו ותקע בו, לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכין החלוק, שהחזיר הפנימי לחיצון, בין שהניחו כמו שהיה, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב, בין שתקע במקום הרחב בין שתקע במקום הקצר, פסול. וכן אם תקע במקום הרחב, פסול:
סעיף כא[עריכה]
היה ארוך וקיצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר:
סעיף כב[עריכה]
גרדו מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר:
סעיף כג[עריכה]
לא הוציא זכרותו אלא ניקב בו, כשר, ואפילו לכתחילה מותר לעשות כן. אבל אם הוציא הזכרות ממנו ועשה ממנו שופר, כגון שניקב בו, פסול. ואם הוציא הזכרות וניקבו והחזירו לתוך הקרן אשר היה מתחילה, גם כן פסול, בין שהחיצון עודף על הפנימי או להיפך:
סעיף כד[עריכה]
ציפהו זהב במקום הנחת פה, פסול; ושלא במקום הנחת פה, כשר. והנחת פה קרוי עובי השופר לצד פנימי, שמניח שם פיו; וצד החיצון מן העובי עצמו, קרוי שלא במקום הנחת פה. ושלא בשעת הדחק יש לפסול כשציפה זהב בכל עובי המקום הקצר, אפילו לצד חיצון. וכל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב, אם ציפה שם זהב ונשתנה קולו מכמות שהיה, פסול; ואם לאו, כשר:
סעיף כה[עריכה]
אם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע, שלא בשעת הדחק יש לפסול, ויחזור ויתקע שנית בלא ברכה על ידי הנחת הפה:
סעיף כו[עריכה]
המציירים בשופר צורות מיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים. אבל מתר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו. ואף אם נשתנה קולו מחמת החקיקה, כשר, דמכל מקום קול שופר עצמו הוא (עיין לבוש):
סעיף כז[עריכה]
אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב – היינו הוסיף עליו כל שהוא[3]:
סעיף כח[עריכה]
נתן שופר לתוך שופר, אם נשתנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון, בכל עניין פסול. ואם לא נשתנה בשביל כך, אם הפנימי עודף על החיצון במקום הקצר ובולט לצד הפה, שתוקע לתוך הפנימי, אף שבצד הרחב אין הפנימי בולט, רק שוה לחיצון, כשר. ומכל מקום יהיה על כל פנים גם בצד הרחב – הפנימי בולט קצת; דאם הוא שוה ממש, אי אפשר לצמצם, ויש לחוש שמא החיצון בולט כל שהוא, והוסיף כל שהוא פסול אף במינו, כאשר בארנו:
סעיף כט[עריכה]
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב, אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד? היה השופר בראש אילן או מעבר הנהר, או נפל עליו גל של אבנים, אף שאין שם שופר אחר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים ואינו מטלטל את האבנים כדי להביאו. ואין חותכין אותו כדי לתקנו, אפילו בדבר שאין בו [אלא] רק איסור דרבנן, כגון מגל. ועל ידי אינו יהודי מותר לעשות כל אלו, שהם רק שבות, ואמירה לאינו יהודי גם שבות, ולא גזרו שבות דשבות במקום מצוה:
סעיף ל[עריכה]
אם השופר הוא חוץ לשנים עשר מיל, לא יביאנו משם אף על ידי אינו יהודי. ובשעת הדחק, שאין לו שופר אחר, יש להתיר אף בזה. ואם אינו יהודי הביא שופר, אף מחוץ לשנים עשר מילין, מותר לתקוע בו, אף שהובא בשביל ישראל; ויוצא לכתחילה אף אותו הישראל שהובא בשבילו. ומכל מקום, אם יש שם שופר אחר, ראוי לתקוע יותר בהאחר; אלא אם כן השופר שהובא הוא של איל, וזה שיש לו אינו של איל, תוקע בזה שהובא, לפי ששל איל מצוה מן המובחר. ומכל מקום, אף שישראל שהובא בשבילו יוצא בו לכתחילה, מכל מקום אין לתקוע בעצמו, מטעם שכתבנו במודר הנאה, שנהנה כשתוקע בעצמו; רק אחר תוקע והוא יוצא בו, שמצוות לאו ליהנות נתנו. ואם אין שם אחר שיתקע לו, מותר לתקוע בעצמו גם כן. ואם הובא ביום ראשון, מותר לתקוע בו בשני בכל עניין:
סעיף לא[עריכה]
אף שמותר לתקוע בשופר זה שהביאו אינו יהודי מחוץ לתחום, מכל מקום אסור לטלטלו ברחוב העיר שאינה מתוקנת במבואות שלה בצורת הפתח, או בשדה חוץ לארבע אמות; אם לא בעיר המוקפת חומה, או ערי הפרזים שתיקנו המבואות כדינם בצורת הפתח, או בחצר. ומבצר שידוע שהוקף לדירה מותר לטלטלו בכולו:
סעיף לב[עריכה]
ישראל ששלח שופר לעיר אחרת על ידי אינו יהודי קודם ראש השנה, ונתעכב האינו יהודי בדרך והביאו בראש השנה מחוץ לתחום, אם ידעו בני העיר שישלחו להם שופר, מותרים לטלטלו ולתקוע בו, אף אם הובא בראש השנה מחוץ לי"ב מיל. ואם לא ידעו מזה, והובא להם מחוץ לתחום, אין לטלטל שופר זה, ואף לתקוע בו, אם אפשר למצוא שופר אחר. ואם הוא שעת הדחק, שאין להם שופר אחר, יש להתיר בכל עניין:
סעיף לג[עריכה]
אינו יהודי שעשה שופר ביום טוב, אם עשה אותו מקרן שלו, מותר לתקוע בו. אבל אם עשאו מקרן ישראל, אסור לטלטלו, אף לתקוע בו; ואפילו עשאו ביום ראשון של ראש השנה, אסור לטלטלו ביום שני של ראש השנה, כדין ביצה שנולדה ביום א' שאסורה ביום שני. ומכל מקום אם אין להם שופר אחר כלל בין ביום ראשון ובין ביום שני, אף על פי שאין חיובו רק מדברי סופרים, יש לסמוך על דעת המתירין נולד גם ביום טוב. ומכל מקום אם תקע בו תקיעות תשר"ת תש"ת תר"ת שהם עיקר החיוב והניחו מידו, שוב אין לו לטלטלו. וכל זמן שאוחזו בידו יכול לתקוע בו כל התקיעות שהוא צריך לתקוע בו על הסדר, עד מאה קולות:
סעיף לד[עריכה]
כל אותן שופרות שאמרנו בהם שהם פסולים לתקוע בהם, הם פסולים בין ביום א' בין ביום שני:
סעיף לה[עריכה]
יכול ליתן בתוך השופר מים או יין כדי לצחצחו, אף ביום טוב. אבל מי רגלים – אף בחול אסור, מפני הכבוד, כבודו של המקום ברוך הוא, שלא יהיו המצוות בזויות עליו. ולכן אף אם התוקע מוחל על כבודו, אסור: