מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק י
י. האינטליגנציה של המפלגה כגורם מגדיר את הטכסיס[עריכה]
לבסוף נבדוק כגורם מגדיר חשוב לעמדה הטכסיסית של מפלגה מדינית – את המשקל המיוחד ואת התפקיד של האינטלגנציה במפלגה ובקביעת תנועתה. בעצם אפשר היה לחשוב, שגורם זה אינו אלא מקרה מיוחד, פרי ההרכב הסוציאלי של המפלגה. אולם לדעתנו ראוי הדבר לחקירה מיוחדת. ראשית, מפני שתפקיד האינטליגנציה במפלגה מדינית אינו תלוי בהשפעתה של זו כחבורה סוציאלית, כשכבה במבנה המפלגה, אלא בתפקידה הנורמלי בהנהגה – במרכז ובסניפים, בפרלמנט ובעתונות. שאלת האינטלגנציה נידונה עד כאן בעיקר מבחינת הפרובלימה של המנהיגות, וחוץ מזה דן בה בצורה מעולה רוברט מיכלס ספרו היסודי[1]. הדבר נוגע כמעט בכל המלגות המדיניות. בדיקה מתוך עיון תראה לנו, שהמלגות המדיניות של הימין ושל האצילים לקוח את ראשי מדבריהם ומנהיגיהם ממערכות המשכילים – נזכור את ד'ישראלי או בורק באנגליה, יוליוס שטאהל בגרמניה או גמביטא בצרפת – לא פחות מן המפלגות הפרוליטריות (נזכור את כל המערכה: סן-סימון, פוריה, לואי בלאן, לאסאל, מארכס, אנגלס, רודברטוס, ז'ורס, לנין, טרוצקי, סידניי ווב, ברנהרד שאו). הועלי האמתי היחיד, שאפשר לקבוע אותו במערכה הראשונה של מנהיגי התנועה הסוציאליסטית, הוא עד היום פרודון, מסדר אותיות ובדרגה רחוקה ממנו, ביחוד במקצוע הארגון והעבדוה המעשית, באים אנשים כאבגוסט בבל ואדוארד אנסילה. שנית, מפני שהאינטלגנציה עצמה, המרוכבת מבעלי אומניות חפשיות (עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, מורים), הכוללת בקרבה סופרים, אמנים, עתונאים, מדינאים, מומחים לתעמולה, נבחרים, סטודנטים וכו' –, אינם חבורה מסוימת, בעלת כיוון אחד בסכסוך האינטרסים, הסוציאלים והכלליים, הבאים לידי התנגשות בחברה החדשה – ומימלא אינה יכולה להשפיע על התנועה בכיוון ברור. מתוך נקודת מבט זו הואר זמן מה על ידי בעלי התורות הסוציאליסטיות המעבר לתנועה הפרוליטרית של החבורות "הניטרליות" מקרב האינטלגנציה לטופס עמדתה הטכסיסית של המפלגה היא מרובת סתירות מהשפעתה של חבורה או שכבה סוציאלית אחרת. ובאמת אין לך כמעט גורם מגדיר אחר, שרבו עליו הדעות כלך כך מבחינת חיוב ושלילה. והנושא שלנו הוא – ואת זאת עלינו להדגיש שוב – לא נטית האינטלגנציה לתכניתה של מפלגה זו או אחרת, אלא מגמתה הטבעית לטפוס זה או אחר של עמדה טכסיסית, אחת היא לאיזו מפלגה הדבר שייך. הכל מודים כי השפעת האינטלגנציה על העמדה הטכסיסית של המפלגה היא בבחינת עובדה שאין לערער עליה. לא מקרה הוא, למשל, שהקונגרס הסוציאליסטי בדרזדן בשנת 1903, שעמד לדון בשאלת הכטסיס של הסוציאל-דימוקרטיה לאחר הפריוד הריביזיוניסטי הגדול, נצטמצם כמעט כולו בויכוח על שאלת האינטלגנציה. זיקה רבה זו שבין השתים – האינטלגנציה והמפלגה – ניכרת לעין או מורגשת, לכל הפחות.
ובאמת, מיום שקיימת בכלל מפלגה מדינית במובן החדש של המלה – לא פסקו רמזים, שהמנהיגות האינטלגנטית היא האחראית בעיקר לקיצוניות המדינית. נזיפות ממין זה נשמעו כמה פעמים מאת העתונות והמדע האזרחי כלפי הסוציאליסטים, וביחוד לגבי המנהיגות הבולשיבסטית. התנועה הסוציאליסטית ועמדתה המדינית אינן כלל ביטוי רצונם, כביכול, של הפועלים עצמם, אלא של דוקטרינרים ומשכילים השולטים בהם, כדי לעשות בהם נסיונות לתורתיהם הסוציאליות. בקרב המפלגות הסוציאליות עצמן נשמעים נימוקים כאלה וכיוצא בהם בשעת התנגשות טכסיס ימני וטכסיס שמאלי, וביחוד במקום שנושאי המגמות הימניות היו מנהיגים בודדים שיצאו מתוך מעמד הפועלים או חבורות של פועלים, כגון אגודות מקצועיות. דוגמה טפוסית מן הזמן החדש הוא הניגוד הכבוש בין מנהיגי קונגרס אגודות מקצועיות באנגליה והאינטליגנטים הקיצוניים ממפלגת הבלתי תלויים. במקרים כאלה מכניס את האינטלגנטים של המפלגה בשם "זרים הבאים לשפוט", פרופיסורים שעבר עליהם כלח, אנשים הרחוקים מכל רעיון בריא לגבי תנועת הפועלים ומבלבלים בתורותיהם את מהלכה הנכון של תנועה זו – בקיצור, בטלנים בעלי עיון ותיאוריה בלבד. אותם הנימוקים עצמם נשמעו בתקופת שגשוג הליברליזם מאת השמרנים (האצילים ובעלי האחוזות).
ואשר לשאלה אם נכונה דעה זו מבחינת הנטיות הטכסיסיות הטבעיות של האינטלגנציה – הרי מצויה בלי ספק מערכה שלמה של גורמים המסבירים, כי במנהיגות האינטלגנציה יש משום מגמת הקיצוניות, ואלו הם אחדים מן הגורמים הללו:
האינטלגנציה הנלווה למפלגה מדינית עובר על פי רוב דרך תקופה של התאבקות פנימית ורוחנית, ובדרך זו הוא יוצר לעצמו – אולי אפילו התאבקות פנימית ורוחנית, ובדרך זו הוא יוצר לעצמו – אולי אפילו בניגוד לאינטרסים החמריים והמסורות הסוציאליות של סביבתו, שהוא נפרד ממנה – השגה חדשה בדבר המציאות המדינית. לפיכך תורתו עמוקה יותר, יש לו עקרונים מנוסחים בבירור ונטיה יתרה להחזיק בהם בלי שום תנאים.
ב. על פי רוב נעשה המעבר, לכל הפחות בתחלתו, מתוך נימוקים אידיאליסטיים. ברם הטפוס המשכיל של האידיאליסט נוטה תמיד לזלזל בקושי המציאותי של המצב, להקטין את כוח התנאים ולצדד משום כך בזכות טכסיס קצוני מתוך בטיחות בנצחון.
ג. מיכון שמעבר המשכיל למפלגה המדינית הוא על פי רוב גם מעבר מסביבה כלכלית וסוציאלית נייטרלית, כביכול, לשטח של אינטרסים סוציאליים הגורמים התאבקות והתנגדות, הרי מגמתו הטבעית של הטירון היא להדגיש בחוג חבריו החדשים את דעותיו ככל האפשר. וזה משיגים על ידי טכסיס של פשרנות פחות מאשר על ידי ההיפך.
ובאמת יש למצוא כמה וכמה דוגמאות להוכיח, שהאינטלגנציה במפלגה היא נושאת השיטה הקיצונית. הדרגה הלוחמת של התנועה הליברלית כלפי הזכויות היתרות של האצילים והמיוחסים וכיוצא בזה (תנועת "בורשנשפט" בגרמניה), וכן גם הדרגה הקיצונית של המפלגות הלאומיות של האירים, הטשכים וכיוצא בזה – יש להן שרשים עמוקים באוניברסיטאות, וכנגד אלה ערוכים היו אמצעי ההגנה של מטרניך ואלכסנדר הראשון. אחת הדוגמאות – המובחרות והגדולות בבחינה היסטורית – לקו קיצוני, עקבי בן מאה אחוז, הוא של הבולשביקים בין שנות 1917-1905, חבורה אינטליגנטית טיפוסית בעלת אמונה מוצקת בדרכה. מי שקורא קובץ מאמרי לנין וזינובייב מימי המלחמה – "נגד הזרם" – יבין כראוי את ההגדרה האירונית שנתן קרלייל לאינטלגנציה הצרפתית המהפכנית ע"י כותרת מאמרו: "הניתוח העיוני המנצח". כיוצא בזה בסוציאל-דמוקרטיה: פרנץ מרינג, רוזה לוקסמבורג, ליבקנכט, קאוטסקי, המרכסיסטים האוסטרים – כולם שומרי טהרת העיקרים המרכסיסטיים והשלמות הטכסיסית, וכולם אינטלגנטים טיפוסיים או חבורות של אינטלגנטים. אולם מן הצד השני יש חזיונות המרמזים לכיוון המהופך. חברת פביאן הנזכרת למעלה, הראויה לראותה ממש כמרכז עיוני של ההדרגיות והפרשנות, ושמה שאול מאת אדם המפורסם כמתמהמה (קונקטטור), היא חבורה מדינית טיפוסית של אינטלגנציה – אמנם אינטלגנציה בעלת לאומיות בריטית. על הועד הפועל הראשון שלה נמנו ברנרד שאו, סידניי ווב, סידני הולידיי, גרהם וולס, אני ביזאן וכיוצא בהם. כמו כן התנועה הריביזיוניסטית וסוציאליזם שביבשת אירופה, שתכליתה היתה המלחמה כנגד הטכסיס הקיצוני של מלחמת המעמדות היתה ברובה תנועת אינטלגנציה. אדוארד ברנשטיין, מיסדה התיאורתי בגרמניה, מקס שיפל, לוחמה הכלכלי, ז'ן ז'ורס חלוצה בצרפת – אינם פחות אינטלגנטים מאשר טרוצקי ורוזה לוקסמבורג. הנביא הראשון של הטכסיס הפשרני בסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית היה אציל, חסיד התנועה הפרוליטרית, גיאורג פון פולמר, שהביא ראשון דעות ריביזיוניסטיות בנאומי "אלדורדו" שלו (יוני-יולי 1891). באיטליה נטה רוב האינטלגנציה הסוציאליסטית כל הימים אל פיליפו טורטי ופשרנותות. הסיעה הסוציאליסטית בפרלמנט הצרפתי, המצטיינת זה שנים רבות על ידי טכסיס נוטה לפשרנות ונמנית על מחנה הסיעות הריפורמיסטיות, היתה מורכבת בשנת 1926 על פי מבנה הסוציאלי באופן כזה:
| פועלים עובדים | 0 |
| פרופיסורים באוניברסיטאות | 4 |
| רופאים והנדסים | 5 |
| מורים | 6 |
| עורכי-דין | 13 |
| עתונאים | 15 |
| חקלאים, סוחרים, בעלי תעשיה | 19 |
| פקידים | 41 |
את פירוש הדבר נבין עוד יותר לאחר התבוננות קצרה בעמדה הטכסיסית הטיפוסית של חבורות מנהיגים פרוליטריים בתנועת הפועלים, עד כמה שאלה מלאו בכלל תפקיד בהתפתחותה. דבר ידוע הוא, שאינו זקוק להרצאה מפורטת, כי אגף האגודות המקצועיות בכל הארצות נמנה על חבורות הריפורמה הפשרניות. מנהיגי אגף זה, אנשים כגון לגיין, ז'והו, ד'ארגונה, אודגיסט, ביקס וכיוצא בהם – נמנים בספרות הרדיקלית ממש כראשי המדברים מן הטיפוס הבוגד והמשלים. הם הם משרתי הבורגנות, שהעתונות הקומוניסטית מרבה לדבר עליהם. שמואל גומפרס ויתר מנהיגי התאחדות העבודה באמריקה, שעכבו עד כאן את יצירתה של מפלגה סוציאליסטית בארצות הברית, בארץ של הפרוליטריון התעשיתי הגדול והחזק ביותר – הם דוגמא היסטורית חשובה. לפיכך אין להתפלא, שבדרגות הקדומות של התנועה הקומוניסטית לאחר המלחמה מצויות היו מגמות חזקות לוותר על האגודות המקצועיות הישנות ועל מנהיגותן, על הפוליטיקה שלהן המצומצמת בגדר אינטרסים ועל האוירה הפשרנית של פעולתן – ולעורר בעזרת טכסיס מפוצץ אגודות מקצועיות לוחמות. אמנם יתכן שיש לבחין בין המנהיגים המדיניים שיצאו מתוך הפועלים העובדים ממש. המנהיגים שנשתחררו מן העבודה הפרוליטרית היום-יומית – מראים באמת מגמה בולטת להיות מרוצים מדרך-החיים החדשה כמנהג הבורגנות הקטנה, אפילו אם יש הכרח להחזיק אותה על ידי פשרות תמידיות וויתורים עיקריים. מה שאין כך בפועלים העובדים עדיין בשעה שהם עולים לחבורת מנהיגי המלגה, המקומיים או המרכזיים. ודאי יש מקצת אמת בדברי הסינדיקליטסים, שפועלים מטפוס זה, בעלי כשרונות בתורת מנהיגים, נמנים לעתים קרובות – בכל אופן בתקופת מערב – על אלה הדוחים את השתתפות תנועת הפולעים הלוחמת בפרלמנט ובחיי המפלגה המדיניים ומתרחקים בכלל מן המפלגות הסוציאליסטיות. אולם בדברי ימיה של תנועת הפועלים קרה לא פעם (אמריקה, רוסיה), שנעשה נסיון ליצור מפלגות פרוליטריו טהורות, שאין בהם שום יסודות סוציאליים אחרים, כדי לשמור על ידי כך על הטפוס הפרוליטרי של המפלגה המדינית ולמנוע את "התמיימותה" על ידי כניסת האינטלגנטים ובעלי אומניות אחרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא המפגה האיטלקית: "פרטיטו אופראיו איטליאנו". כאן נעשה נסיון ליצור מפלגה שלמה מאנשים הלובשים את חולצת הפועל. הדעה בלבד אינה ערובה. נושא הצוארון, ומה גם החזיה הלבנה, נחשבו בעיני מיסדי אותה החבורה כמתנגדי הפרוליטריון שאין להם תקנה, ואפילו כמרמי הפועלים[2] הפיסקה החשובה ביותר בתכנית המפלגה החדשה, שקבלו את צורתה המוחלטת בשנת 1885 בקונגרס שנתכנס במילנו, היא סעיף ז': "למפלגת העבודה האיטלקית יכולות להצטרף כל אגודות הפועלים, השואפות להטבה כלכלית וסוציאלית של מעמד הפועלים, אף אותן שנוסדו בצורות קופות לביטוח. ובלבד שהאגודות מורכבות רק מפועלים שכירים פשוטים, אנשים או נשים, פרוליטריים של תעשיה או חקלאות התלויים ממעבידים, קבלנים או בעלי הון". בביסוס העיוני של תכנית המפלגה נאמר, שמפלגת פועלים מפורשת תשגיח תמיד בענין פקוחה, "מפני שהיא מנוצלת ומשועבדת בכל אחד מחבריה". אסור לה למפלגת הפועלים "לסבול זרים נדחקים או לבקש עזרה ממי שהוא". טכסיס המפלגה בשנותיה הראשונות היה קיצוני כל כך, שבחרה – במצב של הימים ההם באיטליה – את דרך השגעון להעמיד לעומת הקנדידטורה של פועל, שגם ניצחה בעזרת הדימוקרטים הבורגנים כנגד הסוציאליסט. המנהיג הראשון מחוג פרוליטרי מצומצם זה שנכנס לפרלמנט – היה אנטוניו מאפי. את דרכו הטכסיסית בפרלמנט מציין ההיסטוריון בדברים האלה: "אך נכנס לפרלמנט – נצטרף אל הפרקציה הריפובליקנית וחתם לאחר זמן, ביחד עם אברליו סאפי, מתיאו רינטו אימבריני, דושיובני בוביו, ארנסטו נתן ורדיקלים אחרים, ריפובליקנים ובונים חפשיים, את התכנית האופוזיצינוית הבורגנית של בולוניה. לענין הפועלים היה אבוד" (מיכלס שם, עמ' 121). המנהיג השני מחוג זה, קונסטנטינו לצרי, נפסל קשה בשנת 1885, כנזכר למעלה, על ידי קבלת כספי תמיכה מאת הממשלה הפיאודלית הריאקציונית. אף על פי כן אין לפקפק שהמפלגה הזאת מלאה תפקיד חיובי בהתפתחות תנועת הפועלים האיטלקית והוציאה לאור כמה כשרונות של מנהיגים מתךך פועלי העבודה. אולם חשוב לנו הפעם לדעת, שבמשך שנים אחדות נכפף וטושטש הקו הטכסיסי שלה עד כדי כך, שלא היה שום מכשול להתאחדותה עם הבורגנים הסוציאליסטים, שרק לפני זמן מה נלחמו בהם.
הזיקה בין המנהיגות האינטליגנטית והעמדה הטכסיסית של החבורות המונהגות על ידה – היא איפוא בת סתירות. נראה שהמנהיגות האינטלגנטית נוטה יותר אל התורניות, כרוכה פחות אחרי אינטרסים אגואיסטיים חמריים, מיטיבה להבין את הקשרים המדיניים והסוציאליים הגדולים של שאלות היום ונרתעת פחות בפני השפעות משחיתות של עושר וחיי שלוה. כמו כן נראה, שמנהיגות של מפלגה, שיצאה מתוך חוגים מיוחדים של בעלי אומנות, נוטה אמנם לעמדה יותר עקשנית ואגואיסטית, אבל שאלות מכריעות נוגעות בה יותר; אמנם נפתית היא יותר לנסיונות של תקיפות וחיי אמידות, אבל בדרך כלל כיוונה הוא מציאותי יותר. אולם ההשפעות היוצאות מסגולות סוציאל-פסיכולוגיות לאה על נטיתה הטכסיסית הטפוסית של חבורה זו, אינן בשום אופן שקופות וישרות.