מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ח. עמדת המפלגה במכון המדינה

עוד גורם מגדיר לעמדה הטכסיסית של מפלגה חדשה היא עמדתה בכל שעה בתוך המכון של שלטון המדינה. הקו הטכסיסי שלה שונה הוא לפי זה אם אחראית היא לממשלת המדינה ושותפת לאחריות השלטון או עומדת בניגוד לממשלה האחראית. הטכסיס של מפלגה אחראית יהיה נוטה לזהירות, לישוב הדעת ולפשרה, ואילו טכסיס מפלגה אופוזיציונית יהיה מתקיף, קיצוני ותופס מרובה. יש שרואים – וכך דעתם של כמה סופרים – הופעה זו כמקרה מיוחד של ההתפתחות הביולוגית הנורמלית, כמקרה מיוחד של ההתבגרות, אולם דעה זו נכונה רק בדרך כלל. אין היא הולמת את העובדות המיוחדות של ההתפתחות ההיסטורית. עובדות אלה אינן מראות יחס קבוע בין הזדקנותה ההיסטורית של מפלגה ובין עמדתה במכונת השלטון של המדינה. שני הגורמים המצויים, מפני הרבגונות של התנאים האוביקטיביים בארצות שונות, בצירופים שונים ובלי שום זיקה הדדית. מתוך סקירה אחת על מספרים יוצאת, למשל, תמונה זו: משנת יסוד המפלגה עד לזמן קבלת הממשלה על ידי המפלגה, או כניסת המפלגה לתוך הממשלה, עברו

בארצות הברית דמוקרטים לערך 3 שנים

" " ריפובליקנים " 4 "

בגרמניה סוציאל-דמוקרטים " 60 "

באיטליה " " " 0 "

ברוסיה בולשביקים " 15 "

באנגליה מפלגת העבודה " 25 "

באיטליה פשיסטים " 3 "


על כך יש להוסיף, שעם הכניסה הראשונה לממשלה או עם הכניסה לקואליציה ראשונה – לא נפתרה עדיין בשום פנים השאלה בדבר אורך הימים או החדגונות. דוגמת המפלגה הדימוקרטית באמריקה בין שנות 1800-1860, שהיתה בגיל צעיר לערך, ובמשך 60 שנה, מפלגה ממשלתית בלי הפסק – הוא חזיון בודד ויוצא מן הכלל. בדרך כלל יש אף כאן כמה סוגים של התפתחות. במשך ששים השנים האחרונות, לאמר משנת 1868 עד 1928, השתתפו בממשלה או היו אחראים לה

בארצות הברית דמוקרטים המשך 16 שנים

" " ריפובליקנים " 44 "

בגרמניה סוציאל-דמוקרטים " 7 "

באיטליה " " " 0 "

ברוסיה בולשביקים " 10 "

באנגליה מפלגת העבודה " 0,8 "

" הליברלים " 35 "

" הטוריים " 24 "


הרי ששאלת השלטון מבחינה זו היא שאלה מיוחדת, שאינה תלויה בגיל הביולוגי של המפלגה.

למעלה כבר אמרנו, שהיחס העיקרוני של המפלגה לגבי המדינה כפי שהוא מובע בתכנית המפלגה, אינו מכריע – כפי שרגילים לחשוב על פי טעות – לגבי תנועתה הטכסיסית הממשית של המפלגה. מפלגות שסומנו על פי עקרונן היסודי כמחייבות המדינה או כשוללותיה – לא נרתעו, על אף כל ההכרזות והפילוסופיה המקיפה בדבר הסמכות המוחלטת של המדינה, מלחקות את טכסיסן של מפלגות מחוסרות מולדת ושונאות המדינה – כשדרשו את זאת התנאים הכלליים. למשל, השמרנים המונרכיסטים הקיצונים בגרמניה, בצרפת וברוסיה. ומן הצד השני ראינו, שמפלגות שתכניתן העיונית מחייבת אותן לעמדה עיקרונית מתנגדת למדינה – הגיעו במשך התפתחותן, לפי הכרח התנאים הכלליים, לא רק להשתתפות בהנהלת המדינה, אלא לבשו כמעט אופי של מפלגות ממשלתיות. דוגמא מן המובחר היא, כמובן, התפתחות הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית – משעה שהכריז ביסמרק על חוק הסוציאליסטים עד ליום שבו חתם קנצלר סוציאלדמוקרטי באולם האספקרלריות בורסייל בשם הרפובליקה הגרמנית העממית על חוזה השלום. באמצע מונחות כמה וכמה דרגות של התקרבות מודרנית וצורות מצורות שונות של וויתורי הסוציאלדמוקרטיה, "שוללת המדינה", לתנאים הממשיים של פעולתה במסגרת המדינה, למן הוכוחים על הצבעה ברייכסטג לשם תקציבים סוציאליים יפים – עד התייצבות סוציאלדמוקרטים נשיאי הרייכסטג ומזכירי הממלכה בחצר המלכותועד לויכוח אם מותר לסוציאלדמוקרטיה להשתתף ב"קואליציה הגדולה". הוא הדבר, שלגבי מפלגה מדינית אין המדינה כשהיא לעצמה קיימת כלל, אף על פי שבעיון קיים מושג כזה, אלא קיימת מדינה מציאותית, הגורמת פחות או יותר למילוי שאיפותיה של המפלגה או האינטרס הסוציאלי הבא בה לידי ביטוי – ולפי אותה מידה יתירה או פחותה של השתתפות ותמיכה המותרת או גם דרושה לגבי מדינה זו. שינוי הצורה הסוציאלית – בניגוד לפוליטית, – הוא הגורם לפי טבעו שגם המפלגות הסוציאל-ריבולוציוניות נפגעות כולן בהבלעה זו. התנועה היחידה שעשתה את המדינה כשהיא לעצמה לנושא האינטרס השלילי שלה, התנועה האנרכיסטית, לא נעשתה מעולם מפלגה מדינית. לעומת זאת חשוב כאן גורם אחר. יש להטעים, שההשפעות היוצאות מאחריותה של מפלגה לשלטון המדינה, או מהשתתפותה באחריות זו, על עמדתה הטכסיסית – אינן חלות דוקא בעת ובעונה אחת עם ימי שלטונה, לאמר שהן מתחילות מיום כניסתה לממשלה ופוסקות ביום התפטרותה. אלא יש בבחינה זו משום תנועה מסודרת בקצב משלוש. זמן רב לפני קבלת הממשלה או יצירת הקואליציה – צל הזמן הזה נופל על טכסיס המפלגה. זו הכרח לה מצד אחד לשקול את האפשרויות הממשיות שתזדמנה לה כדי להוציא את תקנותיה לפועל בצורת חוק. מן הצד השני עליה לשקול את ההכרח לעבוד בשותפות עם חטיבות מדיניות אחרות, כדי לבוא בדרך הפשרה לתכנית עבודה משותפת. למשל: ועידת מפלגת העבודה באנגליה בבירמינגהם לפני הבחירות אל הפרלמנט בשנת 1929 היתה כולה טרודה בפתרון שאלה זו. אלה הם הימים שבהם הולכת ומתגברת קמעה קמעה הקוניונקטורה המדינית, הגורמת סוף סוף לכניסת המפלגה לתוך הממשלה. במשך הזמן הזה הולכת תכנית המלחמה ונהפכת לאט לאט לתכנית של מעשים, על כל התוצאות הטכסיסיות הכרוכות בהשתלשלות זו. כמו כן באה לאחר תקופה הממשלה הממשית – היא הקצב השני – תקופה שלישית, המתחילה עם ההתפטרות, ובתקופה זו עדיין המפלגה עומדת כולה בבחינה טכסיסית בצל התקופה שעברה. מצד אחד מתיחס חלק גדול של החוקים המונהגים על ידי הממשלה החדשה לעבודות ההכנה של מפלגת הממשלה הישנה, ונמצא שמפלגה זו משועבדת מבחינה טכסיסית. ומן הצד השני עדיין פועלים התנאים שסימנו את ימי שלטונה או גרמו לחילוף הממשלה מבחינה פסיכולוגית – גם בדעת הקלה וגם בהמון חברי המפלגה. רק לאט לאט ובמשך זמן מסוים הולכת התכנית הממשלתית ונהפכת שוב לתכנית מלחמתית, הלך הטכסיס המדינאי ונהפך לטכסיס מפלגתי. מכיון שכמעט כל מפלגה מדינית עוברת לעתים פחות או יותר קרובות דרך שלש דרגות אלו, אין לזלזל בערכן בניתוח הטכסיס. במשך שלשים השנים האחרונות, 1928-1898, עברו דרך שלש תקופות אלו – זמן הכנה, זמן ממשלה וזמן שלאחר ממשלה –


בארצות הברית דמוקרטים 3 פעמים

" " ריפובליקנים 4 "

בגרמניה סוציאל-דמוקרטים

באיטליה " " 0 "

ברוסיה בולשביקים 1 "

באנגליה מפלגת העבודה 1 "

" ליברלים 5 "

" טוריים

בצרפת רדיקלים

" גוש לאומי


רשימה זו כוללת רק אותם המקרים, שבהם באה תנועת הקצב המשולש לידי גילוי בכל שלושת פרקיה. למעשה יש בחיים המדיניים של זמננו כמה מקרים, אולי יותר מן המנויים למעלה, שבהם מתחילה התפתחות של קוניונקטורה ולאחר זמן, לפעמים ברגע האחרון ומאלף פעמים, נוטה היא לצדדים ומסתיימת באופן אחר לגמרי מכפי ששערו. במקרים כאלה אפשר על פי רוב להבחין את המפנה הראשון בהתפתחות הדברים פי העמדה הטכסיסית של המפלגה, וכן גם את הנסיגה הפתאומית והחריפה לערך מיד לאחר שהוכרע השינוי בקוניונקטורה.

דוגמאות לכללים אלה מרובים כל כך בתולדות כל מפלגה גדולה בזמן החדש. עד שקשה להצטמצם במקרים בודדים ממשיים. אבל אם נקח בכל זאת לדוגמא את המצב באמריקה – תצא לנו התמונה הבאה. עלית המפלגה הדימוקראטית הצעירה של דזיפרסון התקמדה כידוע מתוך "בנין מדויק של משטר הברית". המלחמה כלפי המילטון התנהלה לרגלי כל נסיון להרחיב את חוב הפעולה של ממשלת הברית מעבר לגבולות הקבועים בפירוש בחוקת המשטר. אולם מה אירע לאחר שהמפלגה הצעירה קיבלה את השלטון? בהכרעות החשובות ביותר בא סיבוב טכסיסי בן מאה ושמונים מעלות. בשלטון הדימוקראטיה הראשון של דזיפרסון עצמו הוכרעה – בניגוד גמור לכל שיטת "הבנין המדויק" – השאלה החשובה של רכישת לואיזיאנה לגמרי ברוח הפידיראליסטים הקיצוניים הישנים. המילטון עצמו לא היה עושה את זאת באופן יותר טוב. בימי השלטון הדימוקראטי השני נספח בדרך החוק הבנק השני של ארצות הברית. מעשה זה מפתיע את ההיסטוריון עד כדי כך שהוא אורמ (פרנק, עמ' 56): "אם נזכור את הניגוד העז של הדימוקראטים ליצירת בנק ארצות הברית בימי ואשינגטון – מתמיה יהיה ביותר בעינינו סיפוח הבנק השני על ידי הקונגרס שרובו דימוקראטי ודבר הסכמתו של מדיסון, קונסטרוקציוניסט קיצוני. בימי אותו הנשיא עצמו ועוד יותר בימי יורשו, הנשיא הדמוקרטי השלישי מונרו, נתקבלו בדרך החוק, שוב בניגוד גמור לטכסיסים הישנים כלפי המילטון, התעריפים הראשונים של מכסי מגן. מכיון שאין מפלגה מתנגדת שתוכל לבוא תחת השלטת, העומדת במקומה עשרות שנים, מגיעים הדברים לידי כך, שבקרב המפלגה עצמה מתהוית מגמה מתנגדת כלפי סטיה טכסיסית זו, והיא הולכת וכובשת לה מקום. ריאקציה פנימית זו באה לידי גילוי עם עליתו של דז'קסון. ובנוגע למפלגה הריפובליקנית – די להראות על השינוי המתמיה בשאלת הכושים, שהתחיל מתרחש לאחר גמר מלחמת האזרחים בקרב מפלגת הממשלה, ונסתיים בהתכחשות גמורה למעשה להוספה י"ד וט"ו של הקונסטיטוציה. אחת הדוגמאות המרובות בזמן החדש היא עמדת הלאומים הגרמנים לשאלת מלוי התנאים של חוזה וורסיל. כל שקרבה השתתפות המפלגה בממשלה, כן התרחקה מטכסיסה הראשון בשאלת הפוליטיקה החיצונית (שהיה מכוון בעצם כלפי כחות פנימיים, המפלגות הריפובליקניות-סוציאליסטיות המנצחות), עד שלבסוף השתתפה כמפלגת ממשלה ביצירת חוזה לוקרנו. הוויכוח בתוך מפלגת העבודה האנגלית, לפני כניסת מקדונלד לשלטון בשנת 1929, בשאלת הגבולות המעשיים של הנהגת התכנית הסוציאליסטית על ידי הפרלמנט, וביחוד דברי סנאודן, שכבר ראה לעיניו את התקציב הברור שיציטרך להציע כשר הכספים הסוציאליסטי העתיד לבוא – שייך אף הוא לסוג זה, לדרגה הראשונה של הקצב המשולש.

השתלשלות זו בעמדה הטכסיסית של המפלגה מלווה תמיד בחזיון פסיכולוגי אחד, והוא – גידולו של רעיון האחריות. טבע הדבר מחייב שהמשתמשים העיקריים לרעיון זה הם על פי רוב ובראש ובראשנה מנהיגי המפלגה, אלה הבאים במגע ממשי עם שאלות התכנית הממשלתית, אבל רעיון זה משפיע – ולפעמים במהירות יתירה – על כל המפלגה וטפוסה הפסיכולוגי הציבורי. השרשים העיקריים של רעיון האחריות שנים הם. ראשית, המפלגה המתנשאת למשול רואה את עצמה מחויבת לטפל לא רק בעניניה ומטרותיה המיוחדים, אלה גם בתביעות ובאינטרסים המצודקים של עמדות, חבורות ומפלגות אחרים ובעניניה של כלל האומה. כשנעשתה למשל הסוציאלדימוקרטיה הגרמינת אחרי המהפכה למפלגה הראשית בממשלה, לא יכלה להתחיל מיד בתכנית הארפורטית, אלא הוכרחה לערוך קודם כל את חוזה השלום, לדכאת את נסיונות המרד הקומוניסטי, לדאוג לפחות לפי שעה להמוני החיילים של הצבא המתרפק, להלחם באינפלציה המתחילה, להגן על החבורות הנגועות מן האינפלציה מפני הדלדול הגמור, ועוד אלף ענינים כיוצא בהם. שנית, הממשלה המגיעה לשלטון עומדת לפני ההכרח להביע את חלקי תכניתה המפלגתית, הבאים בכלל בחשבון להגשמה תכופה על ידי הממשלה, לא סתם בדברים כלליים אלא בצורת הצעות חוק. והכרח הוא שבהצעות אלה יוגדרו בדיוק תכלית החוק והקיפו, יקבע בבירור הסדר המיכני של ההוצאה לפועל, יסומנו גם ההוצאות וגם המקורות להוצאות אלה. ועוד כיוצא בזה. בצדק דורש קורא אחד בעתון new leader ממפלגת העבודה באנגליה שלא להסתפק בדברים סתמיים על סוציאליזם בימינו, אלא לנסות להביע את כל התכנית בצורת הצעות חוק[18]. סעיף אחד, כגון הלכות אישות, דורש מנגנון מלא של שלטון, חישוב הסכומים המדויקים של הקצבה, תשובה מדויקת על השאלה: מהיכן? וכיוצא בזה. משני השרשים העיקריים הללו נובע רעיון האחריות, זה שעל פיו משתדלת המפלגה לשלוט על המצב בבחינה פסיכולוגית. בכל מפלגה ממשלתית חדשה ניכרת התפתחות זו. הנה הערהמציינת מתוך הביאוגרפיה של מקדולנד על השתלשלות דברים כזו בימי השליטון הראשון של מלגת העבודה באנגליה: "מפלגה לאומית – אומרת המחברת, מרת איקונוקלסט–עשויה ללכת בדרכי הויה ועשיה שונות מן הדרכים שהכת מסוגלת להן. חייבת היא לחשוב ולפעול בדרך לאומית. מלגה סוציאליסטית לאומית נכנסת לדרגה, שבה הסוציאליזם שוב אינו סיסמא של מלחמה, אלא עיקר של ארגון שיש להנהיגו בהדרגה ובהתקדמות". כל מפלגה המגיעה לשלטון נונה בזמן זה ללעג מצד המלגות הנחדקות לעלות, המתבוננות לשינוי טכסיסי זה של כת למפלגה לאומית, להתהפכות אנשי המפלגה לאנשי המדינה. דוגמה חדשה של ביטוי דרמתי לביקורת הסטירית של המפלגות המתנשאות לשלוט נתונה בדרמה של הקומוניסט ארנסט טולר בגרמניה: "האח, לא מנתו"! – באותו מחזה, שבו נואם המיניסטר הסוציאלדימוקרטי לפני חברו במהפכה לשעבר נאום מופתי כמעט על האחריות[19].

דוקא התפתחות זו גוררת אחריה, ששאלת הטכסיס המפלגתי הפנימי של מנהיגות המפלגה לגבי המון החברים נעשה חשוב ביותר ומפגיע ביותר. אותו הרגע מהשנה את עמדת המפלגה במכון של הנהלת המדינה – בכיוון זה או אחר – מכריע על פי רוב ביחסים המפלגתיים הפנימיים. המון חברי המפלגה אינו מסוגל על פי רוב לעקוב אחרי הגיון המאורעות באותה מהירות שהמנהיגות עושה את זאת, אין לו סקירה על המצב בכל פרטיו, חסרים לו דקדוקי ידיעה והערכה, ואף אינו רוצה לשים לב לכל הסיבוכים והמסקנות של כל פסיעה. כך מתהווה אי-אמון הגורר אחריו חיכוכים שמגיעים לעתים קרובות עד לידי סכסוכים גלויים. כל שיקטן נסיון המפלגה בעסקי ממשלה ומשא ומתן של קואליציה – כן תגדל סכנת סכסוף חריף כזה הגורר אחריו לעתים את כשלון המפלגה בממשלה.

כך עבר משבר כזה של התפתחות בזמן החדש על תנועת הפועלים בכל המדינות שהגיעה בהן לשלטון – באנגליה, בגרמניה, באוסטריה, ברוסיה, בבלגהי, בצ'יכוסלובקיה ובארצות הסקנדינביות. עד כמהכלל זה יכול להחשב לכלל גדול בסוציאולוגיה של מפלגה, תשמש דוגמא הציטטה הבאה, המתארת את ההשתלשלות באחת המדינות האוסטרליות שבהן הגיעו הפועלים ראשונים לממשלה זמן רב לפני מלחמת העולם. סופר אמריקני (victor clark) כותב: "הקושי למזוג את השלטון עם המפלגתיות בא לידי גלוי מיד לאחר שנוצר קבינט של פועלים באוסרטליה המערבית. ראש המיניסטרים הכירז בנאומו, שבכמה פרטים אין הקבינט משועבד לתכנית המפלגה. מיד נתקלה הכרזה זו בהחלטות מצד אספות המפלגות ומצד הודעות פועלים חברי הפרלמנט, באופן שהמינסטרים לא יכלו לקבל סיוע מצד ההסתדרות". טיב הטכסיס, שבו מגיבים מנהיגי המפלגה על משבר פנימי כזה, תלוי בעיקרו בתנאים המדיניים הכלליים, שבהם פועלת המפלגה. במקום שהמצב הכללי יש בו מן הצדדים החיוביים והשליליים של הדימוקרטיה הפורמלית החדשה, זאת אומרת במקום שמנהיגות המפלגה תלויה לפחות תמיד בבחירות, בהלך הרוח ורצון הפעולה של המון החברים – יהיה הטכסיס בפנים המפלגה זהיר ביותר. שם מנסה טכסיס זה לכפוף את העוקצין החדים ביותר,ליישב ניגודים עד כמה שאפשר, להתעלם מעבירות קטנות על המשמעת ולהשתדל להראות פךנים סבלניים וליברליים, באנגליה, למשל, התאונן מקדונלד כמה פעמים על "יריות בלתי נעימות מן הספסלים האחוריים". אף על פי כן לא יכול בשום פעם להתנהג אלא בטכסיס רך של פשרה. אף בשעה שהקיצוניות השמאלית העמידה בסכנה את סיכויי מפלגת העבודה והכרעות חשובות בפרלמנט, כגון בהצעות על חוקי המכרות וביטוח מחוסרי העבודה, לא היתה לו ברירה אחרת מאשר משא ומתן כלפי פנים. שהרי קיימת הסכנה שקבוצות גדולותאו קטנות יתבדלו או יהיו פסיביות, או שלעתיד יקומו מועמדים שמאליים כנגד מועמדי מפלגת העבודה, וזהו איבוד עצמו לדעת בבחינה מדינית. במקום שהמצב המדיני הכללי סר מן התנאים הנורמליים של דימוקרטיה, יכול הטכסיס של חבורת המנהיגים להיות אחר. כך הוא, למשל, בארצות שבהן הוקם משטר של דיקטטורה מדינית. שאם אין צורך במשא ומתן. מכונת המפלגה ומכונת המדינה דבר אחד היא, על תנועת הבחירה יש פיקוח חמור, בשיכות אל מפלגת הדיקטטורה כרוכה העמדה המדינית ועל פי רוב גם החמרית של כל אחד ואחד, ואבדן החברות ה"נורמליות" של המפלגה צפוי לחבר המורד. מכאן הגזירות הקשות של המפלגה היעקובינית השלטת במהפכה הצרפתית כלפי החבורות הקיצוניות, הדנטוניסטים, האברטיסטים וכו'. מכאן טכסיס ה"ביעור" של המפלגה הקומוניסטית השלטת ברוסיה, המחזיקה את פיקוח המפלגה על ידי מנהיגיה באמצעות גזירות של אינקביזיציה קשה. אף במפלגה הפשיסטית באיטליה ניכר כיוון זה. כדי להכריח למשמעת ברזל, מקימות מפלגות מדיניות מטפוס זה משפט מפלגתי חמור, שממוניו אחראים לפיקוח חריף.

בבחינה זו נשאלה גם השאלה, אם כניסת המפלגה המדינית לתוך החיים הפרלמנטריים גורמת כבר לאותן המגמות עצמן בעמדה הטכסיסית של המפלגה ככניסתה לממשלה. מה שגינו האנרכיסטים והסינדיקליסטים המהפכנים בנוגע למתחרים בודדים בשם "הדיוטות פרלמנטרית" – נתרחב לעתים על המפלגות בכללותה. הסתבכות המפלגה בסבך הפרלמנט והפורמליות שלו, העבודה המשותפת במפלגות וחבורות סוציאליות אחרות, המסייעת בעל כרחה לנטיות פשרה, הטכניקה של הצבעות ונטיתה להסכמים של "שמור לי ואשמור לך", שיטת הועדות הגוררת עמה מגע אישי קרוב ומחזקת את הנטיה הלתפשרות – כל זה, אומרים, משפיע בעצם על העמדה הטכסיסית של המפלגה ממש כהשתתפות בממשלה עצמה, בבחינה זו רואים את הפרלמנט כחלק ממכונת הממשלה עצמה. אחת החבורות המענינות בקרב התנועה הסוציאליסטית, שצדדה בזכות השקפות אלה, היא החבורה הרוסית של "אוטזיביסטים", חבורה שנפרדה מן הבולשביקים בשנת 1908 בזמן הגובה של הקונטר-ריבולוציה הרוסית. חבורה זו גינתה את הבולשביקים כפשרנים ודרשה את יציאת הפרקציה הסוציאל-דמוקרטית מתוך הדומה הממלכתית. לפני כך הטיפה כבר חבורה זו להחרמת הבחירות אל הדומה השלישית, מפני שסבורה היתה שההשתתפות בבחירות בפרלמנט כזה יש בה משום בגידה במעמד הפועלים. לעומת זאת נקבע הטכסיס הבולשיביסטי של אותה תקופת ריאקציה מתוך הערכה טכסיסית של תנאי המלחמה ויחסי הכוחות, והיה מכוון להשתתפות פעילה בעבודה קטנה היום-יומית בתנועת הפועלים, לרבות את הפרקציה הפרלמנטרית ועתונות הפועלים הכפופה לצנזורה. וכך מנומקת גם העמדה האנטי-פרלמנטרית של המפלגות הקומוניסטיות באירופה המערבית בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית. בגרמניה חליטה כבר הועידה המייסדת של המפגה הקומוניסטית בדצמבר 1918, אגב בניגוד לדעתה של רוזה לוקסמבורג, שלא להשתתף בבחירות אל הכנסיה הלאומית. בשנת 1919, בועידה החשאית בהיידלברג, נתגלה פירוד בתוך מפלגת הפועלים הקומוניסטית מתוך משא ומתן על טכסיס זה. ורק הועידה הרביעית בשנת 1920 החליטה להשתתף בבחירות הקיץ הבאות. בנימוקים אלה משתמשים גם המונרכיסטים והאנטישמיים הקיצוניים בגרמניה, המגנים את הפעולה הפרלמנטרית מפני סכנת ההתפשרות עם הריפובליקנים, ורצים לשוב לאמצעים שמחוץ לפרלמנט. כיוצא בזה היתה עמדה של הפשיטסים בתחלתם. הנימוקים שכנגד בקרב החבורות המדיניות הללו מטעימים קודם כל את הערך העצום של הבמה הפרלמנטרית לתעמולה בשביל הרעיונות והדרישות של המפלגה. רואים את הפרלמנט כבסיס סטרטגי חשוב למלחמת המפלגה. לדעתנו אי אפשר להוציא מסקנה כוללת אם דעה זו או זו נכונה או בלתי נכונה. החיים הפרלמנטריים אינם שוים בכל ארץ ובכל זמן, כפי שנדמה לכאורה, ועל כן גם השפעותיהם שונות. הללו כרוכות ברובן באופי הממשי של המכונה הפרלמנטרית באותה ארץ ובאותו זמן, וכן גם במסורת הפרלמנטרית, במקום שהאופי והמסורת של הפרלמנט ערוכים במחשבה תחילה להכסת חבורות, מפלגות ואישים מעפילים אל האחריות המדינית הכללית – שם מתגלות בודאי, אם פחות ואם יותר, הנטיות האמורות. ביחוד נכון הדבר לגבי אנגליה (חוץ מן הפרקציה האירלנדית בבית הנבחרים לפנים). הדבר גרם לידי כך, שמפלגת הפועלים, קודם שהשתתפה בפעם השניה בממשלה, התנגדה וראתה סכנה לעצמה להחשב למפלגה מעמדית בלבד והטעימה בכל הזדמנות, שהיא לאומית – אחראית לאינטרס הכללי של המדינה – לא פחות מכל מפלגה אחרת. אולם במקום שהעמדה הכללית, האופי הפרלמנטרי והמסורת הפרלמנטרית יש בהם לדחות כל מפלגה מעפילה, וביחוד מפלגה אופזיציונית – שם לא תבואנה ההשפעות ההן בהתפתחות הטכסיס, אלא אדרבא השפעות מתנגדות. תולדות הסוציאל-דמוקרטים בפרלמנטים הקיסריים בגרמניה וברוסיה, וכן גם של המיעוטים הלאומיים הופלנים והדנים ברייכסטג שלפני המלחמה, שנחשבו כום כבני בלי מולדת – יכיחו. כל זמן שנטיות הדחיה וההוצאה מן הכלל ידן על העליונה, לא תופיע אף אחת ההשפעות המחלישות. אדרבא, הטכסיס של כל החבורות הללו היה קיצוני ובלתי נוטה לפשרות. הבמה הפרלמנטרית ומלחמת הבחירות שמשו ככלי תעמולה מצוינים, הפרציות הפרלמנטריות הלכו וגדלו וסעדן בדעת הקהל הלך וחזק. רק כשבא שינוי ביחס המדינה והרוב שבפרלמנט לגבי המפלגות הקיצוניות, בסיבת מלחמת העולם, הוכרז השלום בתוך העמם והשויון הפרלמנטרי של כל החבורות חוץ ממתנגדי המלחמה, ובני בלי מולדת נעשו מיניסטרים או כמעט מיניסטרים – נראו סימני השינוי בעמדה הטכסיסית של המפלגות הללו.