מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ז. גיל המפלגה כגורם מגדיר[עריכה]

גורם שני, המגדיר הגדרה ישרה את העמדה הטכסיסית של המפלגה על פי הרכבה הסוציאלי, הוא גיל המפלגה, דרגת התפתחותה האוביקטיבית בתורת חבורה, כחטיבה סוציאולוגית. אנו מתכוונים בזה לגיל הביאולוגי כביכול של המפלגה, כשם שאפשר לדבר על הגיל הביאולוגי אפילו של מוסדות סוציאליים וקונסטיטוציוניים. אף במוסדות גורמת ההזדקנות הופעות-התפתחות מסוימת, התגברות מצות אנשים מלומדה, רישול, גיבוב של פורמליות וכיוצא בזה. גם בחיי חטיבות ומוסדות תקופת הנוער הוא זמן התנועה הגדולה, הרגישות הדקה, הכשרון להתפעלות ולקלות-דעת יתרה במעשים. לפיכך כל הזמן שהמפלגה המדינית צעירה, הרי היא נוטה, בלי שום שייכות לתכניתה ולאפיה העיקרוני, לטכסיס מהפכני וקיצוני ונמנעת מוויתורים ומפשרות, בעוד שבזקנותה נוטה קו טכסיסה להיות פחות תלות. במובן זה יש לפרש דברי רוזבלט באוטוביוגרפיה שלו: "כל תנועת תקונים יש לה ניתבה סהרורית". כיוצא בזה אפשר להבין, כהגדרה לחוקי גידול אורגניים, דברי לנין על "הקיצוניות כמחלת הילדות" או – מן הצד השני – דברי אדוארד ברנשטיין על "התפתחות הסוציאל-דמוקרטיה מכת למפלגה". כמה טעמים פסיכולוגיים וסוציאולוגיים מסייעים למסקנה זו. ודאי לא קל הוא להבליט כל אחד מהם בפני עצמו, מפני שגם כאן כמה גורמים משפיעים זה על זה: מפלגות צעירות בעלות רעיונות חדשים מושכבים ביחוד את לב הנוער; שכבות ללא סבל חברתי וכלכלי נוטות ביותר למסעות-חדושים מסוכנים בארץ הנעלמה של תנועות מתהוות, מחוסרות סמכות; חבורות צעירות רחוקות על פי רוב מהשתתף באחריות של שטלון. ואף על פי כן יש לבחין פרטים אחדים, הנוגעים ממש בגיל הביאולוגי של המפלגה. הסימן המובהק של המפלגה הציערה הוא קודם כל בזה, שחסר לה לגמרי נסיון במלחמה כלפי הכוחות הקיימים ובתיקון מוסדות קיימים, ועל כן אין לה מושג מסךפיק מן המשקל המיוחד של עמדות השלטון היחסיות ושל כוח העמידה והניגוד של מתנגדיה, לפיכך קל להביא אותה לידי טכסיס קיצוני, וסבורה היא שתוכל ליצור בזרוע צורות וגידולים חברתיים, ולא עוד אלא שכל זה תצליח לעשות מתוך בדידות גמורה. על ראשית ימי המפלגה הסוציאליסטית אומר מיכלס: "במוחות הפועלים של התקופה הסוציאליסטית הראשונה, שנעשו בעלי הכרה מעמדית, נראתה התכלית לא רק מהפכנית במובן הכלכלי והחברתי, זאת אומרת כשאיךפה למשטר כלכלי המשונה מעיקרו, אלא גם במובן האמצעים... ההנחה בדבר אפשרות השגה מהירה של התכליות הנכספות – מוסברת על ידי הנוער ההיסטורי של התנועה". בכיף וסיעתו – הדרגה הראשונה של מעבר הסוציאליזם למפלגה, אם לדבר בלשון ברנשטיין, – עדיין חושבים על הפכת החברה הקיימת והקמת משטר קומניסטי כתוצאה מקשר וממרד, בלי שום תךשומת לב לדרגת ההתפחות החברתית של זמנם. אולם הראיה לצדקת הניתוח הזה מונחת, יותר מאשר במגמת טכסיס האלמות וההתבודדות העצמית של מפלגת הפועלים בימים ההם, בביסוס העיוני המצוי, למשל, במסקנות הראשונות של מרכס ואנגלס, ביסוס זה מסתיים בסיכוי לחורבן קטסטרופלי של החברה והמשטר הקפיטלססטי. "בבחינת בטוי היחסים החברתיים – אומר ברנשטיין בצדק – הרי התכנית המדינית של המניפסט הקומוניסטי היא תכניתו של כובש, המנסה לספח מדינה כבושה לארצו במהירות האפשרית. אין כאן שום שיתוף האינטרסים ושום התחייבויות בין המנצח והמנוצח; לפנים נמנה כל צד על מחנה מיוחד, ולא היו שום חוליות ביניהם". אמנם מדובר במניפסט הקומוניסטי על תקופת מעבר ממושכת יותר מאשר לפי תכניתו של בביף, אבל התפיסה היא בעצם שוה. וכשהתמהמה החורבן הצפוי – האריכו את פתיל החיים של המשטר הקיים ולא קבעו לו אלא חיים קצרים. בשנת 1895 הודיע אנגלס בהקדמה לספרו של מרכס, "שדברי הימים הוכיחו בבחינות עיקריות את טעות ההנחה בנידון המהירות המדומה של התפתחות היחסים הצבוריים וצורות ההתאבקות המדינית". הדבר נשנה בניתוח שנסתה לעשות המפלגה הקומוניסטית הצעירה ברוסה; אף היא – גם כן מתוך חוסר הבחנה לגבי כוח הקיים – נבאה תמיד לנוכח כל תנועת שביתה וכל מאורע מדיני למהפכה עולמית. רק לאט-לאט, ומתוך מלחמה כבדה פנימית כלפי זרמים שמאליים, ניצחה אף כאן הערכה מיושבת יורת של יחסי הכוחות מבחינת השלטון, הערכה הבאה לידי גלוי בדרך הטכסיסית של המפלגות הקומוניסטיות כפי שזו נקבעה לראשונה בקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי. זינובייב אומר בניתוחו של קונגרס זה: "מה אירע סוף סוף בקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי? התשובה על שאלה זו פשוטה מאד. תוכן העבודות של הקונגרס השלישי מתבטא בזה, שהאינטרנציונל מסגל את עבודתו ליחסים החדשים. האינטרנציונל צועד לקראת אותה התכלית עצמה והולך בעיקר בדרכים ישנות. אולם מביא הוא בחשבון מכשולים חדשים ומעכב פסיעותיו לפי הצורך, הולך מסביב לתהומות, נסוג היום כדי לערוך מחר את התקפתו ביתר עוז, ומצנן את ההתלהבות היתרה של החלוץ בשעה שהמאסף נחשל ביותר... אין זאת אומרת כמובן בשום אופן, שעל הקומוניסטים האיטלקים לחדול מלהיות קומוניסטים... בשום אופן לא, אבל זאת אומרת שמצב הדברים החדש מוכרח לכפות אותם לפסוע ביתר ישוב הדעת, להביא בחשבון את הצורך בתקופת-הכנה ממושכת, להבין את ההכרח של מזן מעבר הגון ולעבוד בלי לאות כדי לרכוש למשך זמן-מעבר זה את הרוב הגדול של הפועלים האיטלקיים". מעיקרא לא דבר זינובייב כך. חוץ משגרת-ראות זה, שהוא סגולת מפלגות צעירות והוא קובע את עמדתן למעשה, אסור להתעלם מן הדבר שמפלגות אלה רובן עוברות זמן קצר או ארוך דרך דרגה של תעמולה גרידא. מצד אחד ההתלהבות המלוה את הבטוי של הדעות המובעות מחדש, בשעה שהגוש הרעיוני של המפלגה עדיין לא נתאבן ונתעצם, אלא נמצא בשטף חי כלבה לוהטת המחניקה כל פשרה מעשית. ומן הצד השני – האפשרות הגמורה ואפילו ההתחיבות לשנן את דעת המפלגה לבני האדם בכל טהרתה, בלי ההתחיבות להוציא אותה מיד לפעולות. כותבת הביוגרפיה של מקדונלד רואה במסורת של תקופת התעמולה את הקושי הפסיכולוגי שנתהוה במערכת מפלגת העבודה, לאחר שזו קבלה לידיה את הממשלה (1924). "במפלגת תעמולה – כותבת היא – נוטה כל יחיד לפעול כנביא בחוגו, לראות את עצמו ראוי להיות ראש המיניסטרים בשעת הצורך. האינדיבידואליות מוגברת על ידי מנהג הדבור בפומבי, זה המכסה מינימום של סמכות מעשית על ידי מכסימום של החלט עיוני". שלטון יחיד עיוני זה, הבא לידי גלוי גם בטכסיס, אין בו כדי להפליאנו, מפני שזוהי תעודתה התעמולתית של מפלגה צעירה לכבוש לה בכלל אוזן קשבת בקהל. עליה לאסוף אליה את תשומת הלב, לדחוק את עצמה למרכז ההתענינות הפומבית. אין לה אמצעים אחרים. מספר הקולות שהיא מאספת אינו מספיק. אין לה על מה לסמוך, ואף כספיה אינם מתירים על פי רוב קפיצות גדולות. לא נשאר לה כמעט כלום חוץ מנוסחאות קיצוניות ומחודדות וטכסיס בלתי פשרני, שאינו נרתע בפני שום מסקנה, ובפרט שמסקנות אלה אינן חשובות אלא במקרים יוצאים מן הכלל. כאן קבוע בודאי גם אחד החזיונות המשונים בטכסיס של מפלגות מדיניות בכלל. זוהי השותפות הטכסיסית שמפלגות צעירות עושות בתנאים ידועים עם המפלגות המתנגדות להן בתכניותיהן מן הקצה אל הקצה – בארצות שיש בהן יותר משתי מפלגות. שותפות זו נעשית במקצת רק כדי להוכיח בפני קהל ועדה, שהמפלגה נאמנה לדעותיה בלי שים לב לתוצאות; ברם עולה עליו הטעם השני: ת=לתחום חתום טכסיסי ביניהן ובין המפלגות הזקנות שכנותיהן, הקרובות להן קרבת תכנית. כך ראינו, שבימי הנוער של מפלגות הפועלים החדשות בכרו הללו לפעמים להשען בטכסיסן על מפלגות הימין ובאי כוחן בממשלה מאשר ללכת בד בבד עם המפלגות הדמוקרטיות והרדיקליות של האזרחים. לסל התחבר אפילו עם ביסמרק כלפי מפלגת ההתקדמות השנואה עליו. ברייכסטג של הברית הגרמנית הצפונית נהל שויצר פוליטיקה של רפורמות חברתיות ודמוקרטיות, בעוד שהסוציאליסט הרדיקלי ליבקנכט, שנכנס יחד עמו לרייכסטג, צדד מתוך רדיקליזם גרידא בזכות פוליטיקה של מחאה מהפכנית, וזו הביאה אותו מבחינה טכסיסית עד לשכנות מדינית של חבורות, שנלחמו כנגד הברית הגרמנית הצפונית מתוך נימוקי התבדלות שמרניים. אף בדברי ימי המפלגות באנגליה מצאנו התחלות פוליטיקה של שותפות בין מפלגת הפועלים והטוריים כנגד הליברלים. בבחירות שנת 1885 קבלו כידוע מנהיגי הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית הקיצונית בהכרה גמורה את כספם מקרנות של מפלגות שמרניות לתשלום ההוצאות של המועמד המפלגתי שלהם בשני גלילות בחירה בלונדון, כדי לגרום להתנפצות הקולות ולתבוסת הליברלים. גם בדברי ימי המפלגות באיטליה יש מקרה כיוצא בו, בשעה שקונסטנטינו לזרי, מועמד מפלגת העבודה האיטלקית, שעוד ידובר עליה למטה, הסכים לתמוך במיניסטריון פיאודלי שמרני, כדי להכות את המתנגד הליברלי. בבחינה זו חזר הדבר בכמה מקומות בשעת התהוות המפלגה הקומוניסטית לאחר המלחמה. בניתוח הנזכר למעלה של בחריות הרייכסטג בשנת 1928 נאמר למשל (עמ' 518): "אנחנו רואים, שהתפוצצות כוחות הפועלים גורמת לכך, שהמפלגה הקומוניסטית בעלת 3.232.000 קולות וחמשים וארבעה צירים אינה באה כמעט בחשבון. ביצירת הממשלה החדשה לא רק שמתעלמים מן 54 הצירים הקומוניסטיים, אלא מעמידים אותם בשורה אחת עם הפשיסטים הנציונליסטים ואנטישמיים, שאף הם עומדים תמיד במחשבה תחילה ובלי שום תנאים בניגוד לכל ממשלה שהסוציאל-דמוקרטיה משתתפת בה".

לאחר שהמפלגות מזדקנות וציריהם הולכים ומתרבים וכו' – יכולות הן להרשות לעצמן רק במקרים יוצאים מן הכלל, מתוך נמוקים מעשיים וסמכותיים, טכסיס כזה לשם הפגנה בלבד. נוסף לכך רוב המפלגות הצעירות הן גם על פי מספר חבריהן הסתדרויות קטנות, ואף גורם מספרי זה משפיע על הקו הטכסיסי באותו כוון. הסתדרות קטנה כפופה יורת למשמעת. החברים בינם לבין עצמם והחברים וההנהגה עדיין קשורים זה בזה פחות או יותר על ידי הכרה אישית. היחסים שביניהם עדיין מבוססים יותר על שיתוף הרעיון – המגיע בכל כיתות מדיניות כאלה עד לידי קנאות – מאשר על כללים מוכניים של הסתדרות ומסורת של דרגות. עדיין אין ביורוקרטיה כלל (או שהיא קטנה ביותר), שיש לה ענינים המשונים מעניני החברים, ועדיין אין לה קרנות חזקות, שבטחונן נעשה תכלית לעצלמה. מפלגה זו דומה לגדוד קטן של מורדים, שאינו יכול להשתוות בנשקו ובהתאמנותו לגדוד צבא ערוך מלחמה, אבל עולה הוא עליו בכוח המחץ הטכסיסי על ידי אחדות רצונו ונכונותו לקרב, משמעתו הפנימית והתלכדותו. נזכור נא, למשל, את הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית בימי חוק הסוציאליסטים, או את התחלת התנועה הפשיסטית באיטליה. התנועה הפשיסטית התחילה כדיוע בתאה הראשון, שנוסד על ידי מוסוליני ודי-אמבריס ותכליתה היתה לכפות את איטליה להשתתף במלחמה. חבורה זו הקיפה לאחר יסודה, בחודש דצמבר 1914, לערך 300 איש. כשגדלה התנועה והפשיסטים המהפכנים התפשטו בארץ, לא עלה מספרם, זמן קצר לפני הכרזת המלחמה על ידי איטליה, על אלפים מועטים של חברים. האגודה הבודדת לא הקיפה יותר מחמשים – שלוש מאוד חברים. מתחלה נתלקטו אליה רק חבורה קטנה של סוציאליסטים, חברי אגודות מקצועיות וריפובליקנים... כל אגודה מקומית היתה חיה לגבי יתר אגודות היתה חיה לגבי יתר האגודות חיים עצמיים עד כמה שאפשר, אבל היתה מאורגנת ארגון מלוכד בתוך עצמה"[1]. כשהתחיל לאחר המלחמה ארגונה חהדש – קבלה את מטבעה האחדותי ואת אופיה הצבאי המלוכד על ידי רבוי הנוער, ששב ממערכות המלחמות. בצורה ארגונית צבאית מלוכדת זו הצליחה להגיע לאט לאט למדרגת הסתדרות המונית, שעלתה לכבוש את רומא. כל החזיונות הללו אינם מצומצמים במפלגות הסוציאליסטיות בלבד או האירופיות בלבד, כפי שאפשר להכוח על ידי סקירה על תקופת הנוער ההיסטורית של המפלגות הגדולות באמריקה. כיום קשה להכיר במפלגה הריפובליקאית – מפלגת השפע, הנוחיות והסדר האזרחי, שהעיקר לה בטחון הקנין הפרטי – כי ימי נעוריה שטופים היו תעמולה קיצונית לטובת צורה אחת של הקנין הפרטי ושהתעמולה הטכסיס של הימים ההם נראו בעיני הבוחן כקיצוניות אם לא כמהפכניות. שני מנהיגיה הגדולים בימים ההם, ויליאם ה. סיוארד ואברהם לינקולן, הלכו שניהם בדרכי טכסיס שהגיעו עד לגבול המותר על ידי החוק והיו דומות מאד להסתה. סיוארד היא אומר: "יש חוק עליון מעל לקונסטיטוציה". לינקולן ערך מלחמה כלפי בית הדין העליון של ארצות הברית, שהאשים אותו כי השתתף בכוונה תחלה בקשר גדול לטובת העבדות, כדי להנהיג אותה בכל המדינות. הקו הכטסיסי המתקיף והקיצוני, הניכר בתקופת התעמולה של המפלגה הצעירה, בא לידי בטוי מלא בתקופות "התקומה" שלאחר מלחמת האזרחים בנגב וחזר אחר כך להיפוכו. הרבה מן המציין את השלטון הנוכלים ורועי הרוח במדינות הדרומיות הנזכרות – אי אפשר היה להבין, אם לא להביא בחשבון – מצד התוצאות הממשיות של מלחמות האזרחים – גם את הנוער של המפלגה המנצחת, את חוסר נסיונה של זו ואת זיקתה לקיצוניות של תקופת התעמולה. אף המפלגה הדימוקרטית – שהיתה מכונה אז ריפובליקנית – מראה בתקופת הנוער המתאימה של התפתחותה טפוס דומה של עמדה טכסיסית, המפלגה הדימוקרטית הצעירה ליותה את כל הדרגות של המהפכה הצרפתית בחבה מבחינה עיונית ומדינית. היא יצאה במחאה תקיפה נגד החוקים הראשונים של גירוש המתקוממים בימי נשיאות וושינגטון. בתורתה המדינית, המבוססת כידוע על פירוש מדויק של משטר הברית, הולכת היא עד לקצה גבול נימוקיה. מובן מימלא, שהתנגדה קודם כל לתכניותיו של אלכסנדר המילטון ונלחמה כמו כן כנגד הצעותיו בדבר בנק לאומי ותעריף למכסי מגן. אין הדבר צריך להאמר, שהתנאים הממשיים של ימי התהוות הדמוקרטיה באמריקה משונים מן הקצה אל הקצה מן התקופה שקדמה למלחמה – והשטפוס הטכסיסי שלמפלגה זו לא נשתמר זמן רב בטהרתו, מפני שהמפלגה הצעירה הגיעה מהר ובתנאי שלום לממשלה בארצות הברית. אגב, אין זה האושר היחידי שמפלגה צעירה יכולה לזכות בו. אינטרסים עצומים מסוג חברתי וכלכלי מתחילים עד מהרה להשתמש בהם לתכליותיהם המיוחדות, ומיד היא שוכחת את מחלות הילדות של עקשנותה הטכסיסית. קרנות ומכשירים ארגוניים נגבבים, ואין להעמיד אותם על קרן הצבי מתוך קלות ראש. שנים מועטות לאחר יסוד האינטרנציונל הקומוניסטי כבר מלאו סברות כאלה תפקיד חשוב ומפורש. למשל, בשעה שזינובייב מדבר רתת כלפי האגף הקיצוני: "לפנינו מצב מורכב וקשה מאד בתנועת העבודה שבכל העולם.. ותחת זאת השפיע השמאל קצר הרוח, שכל ההון הארגוני המפלגתי שנצטבר נתבזבז, בלי שנקנה על ידי כך לב ההמונים". נסיונות הולכים ומצטברים ביתר קלות מאשר קרנות. ומתוך הנסיונות נוצרת הערכה נכונה יותר – בקרב המפלגה מתחילים להגיד: הערכה בוגרת יותר – בדבריחס הכוחות במדינה ובחברה. כ שמתקרבים לרגע שבו המפלגה והשלטון המדיני מתמזגים לאחת, כן מתבלטת יותר האידיאולוגיה של אחריות. העוקצין היותר חדים של תעמולת הנוער הולכים ונעשים קהים, נקטעים או נכפפים. הקו הטכסיסי של המפלגה ההולכת ומזדקנת נעשה פחות ישר, הקו העקום נעשה שטוח יותר ומסולסל[2]. הרגע המכריע בהזדקנותה של מפלגה הוא כנראה הצד המספרי עם ההשפעות הארגוניות שבעקבו. השתלשלות זו ניתנה להשתוות ממש אל הסתיידות העורקים בגוף החי. מגדוד מרודים בלתי מנוצח במלחמה פרטיזנית, מלוכד לגוש אחד מתוך התלהבות גדולה – קם מכשיר ארגוני של המפלגה המדינית החדשה, שיש להשוותו למכשיר הצבאי המורכב החדש, בעל כוח עצום ומרוכז, נעלמים יחסי השיתוף בין המנהיגות והחברים ובין החברים לעצמם, ובמקומם באים חוקי ארגון מוכניים, תרומות חברים וכיוצא בזה. המנהיגות מתחילה להתבדל. נוצרת ביורוקרטיה כבדת תנועה ושלטון מסועף. הולכות ונעלמות הזריזות בארגון המפלגה וקלות הגיוס של המונה. תחת הרצון המשותף למעשה –באה דרך המוסדות, שבו כל הכרעה מתמהמהת וכל תנועת רצון נשחקת מתחת לגלגלים הכבדים של המוכנה. מיכלס ("מפלגות" עמ' 394) מיחס לגורם זה את ההכרעה הטכסיסית רבת התוצאות של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית מיום 5 אוגוסט 1914 להסכים לתקציב המלחמה. אומר הוא בפירוש, שביום ההוא הסך הכולל של קרנות שנצטברו בידי האגודות המקצועיות ושהיו הולכים לאבוד אגב הכרעה אחרת של המפלגה בתחלת המלחמה – הגיע עד לגובה של 22 מיליונים דולר. אף על פי שלדעתי לא נכון הוא לחשוב, שדבר זה קבע באופן מכריע את עמדתה של הסוציאל-דמוקרטיה הגרמינת לגבי המלחמה, הרי לא נכון הוא כמו כן להפחית את השפעתו האוביקטיבית, שלא בטובת הסוציאל-דימוקרטיה הגרמינת בשנת 1914 – מוכרחה, להיות גם מחוץ לכל הכרעה פרינציפיאלית, מסורבלת וכבדת תנועה בבחינה טכסיסית. אין זה אומר כלום על כוח המחץ והערך הלוחם שלה – גם קורפוס צבאי, המורכב מסוגי החיל החשובים כיום למלחמה ביבשה: כוחות מוכניים, תותחים כבדים ותותחי הגנה בפני אוירונים – הוא על פי טבעו הטכני והארגוני כבד תנועה ומסורבל במובן הטכסיסי.

  1. ^ גיטרבוק, faschismus, d, u mussolini, עמ' 38.
  2. ^ "בכל הארצות שבהן הגיעה המפלגה הסוציאליסטית לחשיבות מדינית, אנו רואים אותו חזיון של שנוי פנימי בקרבה. ההפרזה שבאמרות ונימוקים פוחתת והולכת, הנאה להכללות מתמעטת שוב אין מדיינים על חלוקת עור הדובר לאחר המבוסה הכללית, ובכלל אין עוסקים ביותר במאורע מעניין זה, אלא לומדים את פרטי שאלות היום ומבקשים מנופים והתחלות כדי לזרז את התפתחות החברה ברוח הסוציאליזם" (אדוארד ברנשטיין).