מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ו
ו. גורמים מגידרים מיוחדים:
[עריכה]המבנה הסוציאלי של המפלגה
לעומת זאת ניתנו לבחינתנו כמה גורמים, שהשפעתם הישרה על קביעת הטפוס הטכסיסי של מפלגה מדינית ניכרת בחוש. ראשון בגורמים אלה הוא ההרכב הסוציאלי של המפלגה.
אין אנו מתכוונים בזה לזיקה שבין האינטרסים הכלכליים והסוציאליים ובין ניסוח התכניות המדיניות של המפלגות. זיקה זו משמשת מכבר נושא חביב לתורת הסוציאולוגיה של המפלגות, ביחוד משעה שמרכס ואנגלס ובית המדרש הסוציאליסטי בחנו ובדקו את התנאים המדיניים הממשיים וסייעו לחשוף את הנוסחאות האנושיות הכלליות והמדיניות של המפלגות (ע' כתבי מרכס: מלחמת המעמדות בצרפת; מהפכה ומהפכה-שכנגד בגרמניה; יום י"ח ברומר של לואי בונפרט). אף צמצומי הניתוח המרכסיסטי לגבי הפרובלימה של המפלגה נידונו והוסברו מאז לפרטיהם ודקדוקיהם (ע', למשל, רוברט מיכלס, פרובלימות של הפילוסופיה הסוציאלית: קפיטל, כלכלה ופוליטיקה). ואולם כאן עלינו לדון אך ורק על היחס המיוד שבין ניתוח מבנה המפלגה ובין טופס תנועתה הטכסיסית. בנידון זה ניתן לנו לראות קודם כל, כי אחדותיות, או העדר האחדותיות של היסודות הסוציאליים, שמהם מורכבת המפלגה, משיע על הטכסיס השפעה מרובה. כל שהרכב המפלגה המדינית הוא יותר מעור אחד, כן תגבר מגמתה בכיוון טכסיס קיצוני, גלוי ומתקיף; ולהפך, כל שהרכבה הסוציאלי יותר רבגוני, כן יגברו בקרבה הניגודים לקו זה וכן ירבה בה האונס לעשות ויתורים, לנטות מן הקו הישר וללכת ארחות עקלקלות. ובזה אין שום הבדל, מאיזה סוג הם היסודות שעל אחדותם או רבגונותם מדובר כאן. התוצאות הטכסיסיות, הנגזרות מאחדותיות סוציאלית גמורה של המפלגה, הן מחויבות המציאות גם במלפגה שכולה מורכבת ממתנגדי אלכוהול הנלחמים לחוק הנזירות, ממש כמו במפלגה שכולה מורכבת מנשים הנלחמות לשווי זכויות; גם במפלגה שכולה טשכים או אירים, נלחמים לזכויותהים הלאומיות בךפרלמנט אוסטרי או בריטי, וגם במפלגה שכולה בעלי הון, הנלחמים להחזרת ערך פקדונותיהם ולשובה על בסיס הזהב. נקח נא למשל את שתי המלגות שמלאו ברייכסטג הגרמני אחרי שנת 1871 תפקיד של מפלגות מחאה בלבד, של אופזיציה שאין לפניה פשרה: מפלגת הוולפים, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלפי ביטול מלכות בית הנובר, ומפלגת אלזס-לותרינגיה, שעיקר פעולתה היתה המחאה כלי סיפוח ארץ מולדתה לממלכת גרמניה. דוגמא מובהקה מתוך דברי הימים המדיניים החדשים היא שוב תנועת הפועלים בימינו, המזיגה היתירה של המפלגה הסוציאליסטית עם הפרוליטריון בתורת מעמד. בשעה שעורר לסל לראשונה את הד "שעטת הברזל של גדודי הפועלים" לשם הסתערות על מטרה מדינית, היא זכות הבחירה הכללית, – בישר בזה פרשה חדשה של התפתחות המפלגה בימינו. לנוכח יתר המפלגות, קודם כל המתקדמות והליברליות, עתידה היתה לקום מפלגה חדשה, שנולדה מתוך תנאים שווים של חיי ההמון הפרוליטרי ונשאה מתוך הכרת השויון ההמוני של הגורל הפרוליטרי; מחנה אחד ואיחד – במחשבתו, בחייו, בהרגשתו וברצונו – שנועד לצאת בשם מטרות של וליטקה פרוליטארית עצמית, בלתי תלויה בשום מקרה. לעומת זאת היה הליברליזם הפרסי-הגרמני בימים ההם, ביחוד מימי יסוד הקיסריות, כמתואר בפי מיכלס (מפלגות, הוצאה אנגלית, עמ' 270): "תערובת רבגונית של מעמדות, המאוחדים בעיקר לא על ידי צרכים כלכליים אלא על ידיתכליות משותפות של משא נפש. ההוכחה הוחתכת לדבר היא עצם העובדה, שלא רק בפרוסיה ובגרמניה, אלא בכל מקום באירופה היו הפועלים הולכים ימים רבים אחרי המפלגות המסורתיות ומתחברים אל יתר היסודות הסוציאליים, וקשה היה לנתק אותם מכבל המפלגות האזרחיות. במדיה שצורות המדינה היו דימוקראטיות יותר, בה במידה גבר הקושי להתהוות הכרה מדינית עצמית, חזק הריתוק של הועלים למפלגות האזרחיות וארכה פירדתם ועמדתם ברשות עצמם מבחינה מדינית[1]. ניתוק הדימוקראטיה הפרוליטארית מן האזרחית אירע בפרוסיה וגרמניה בימי לסל, ההתעוררות העממית הראשונה של הפרוליטריון האיטלקי וניתוקו מקסם הרדיקאלים חלו בתקופה התעמולה של בקונין בסוף שנות הששים. עמידת מפלגת הפועלים הצרפתית ברשות עצמה – שהתחילה במקצת בימי הקומונה – חלה רק בתחילת שנות השמונים ונגמרה על-ידי חברות סטודנטים מרכסיסטים בשכונה הלטינית שבפאריז (מירולי, צרפת הסוציאליסטית, צרפתית, עמ' 52). באנגליה קמה מפלגת העבודה החדשה רק במאה העשרים. כל זמן שהפועלים אינם מהווים במפלגות הישנות אלא אחוז אחד בתוך תערובת של סוגים סוציאליים שונים – הם דוחפים מזמן לזמן ומפעילים פחות או יותר את המפלגות הללו; אבל לעומתם עומדים כמה דחיפות, תכינות ורצונות אחרים. רק משעת עמידתם ברושת עצמם הם עומדים בחברוה חדגוונית לערך, הקובעת את טכסיסה מעצמה על פי קצת אחדותי, ומתוך כך יכולה היא לתפוס מרובה, לדחות פשרות או בריתות ולהטיל עונש חמור על הפרת המשמעת. לפי חשבונות סטטיסטיים מלפני המלחמה הגיע מספר הפרוליטריים האמיתיים במפלגה הסוציאלידימוקראטית-הגרמנית עד 94,7-77,4 אחוזים למאה בערך (ע' מיכלס, ארכיון סוציאל-דימוקרטי גרמני לסוציאולוגיה, כ"ג, עמ' 559-4719). באיטליה הגיע מספרם – פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים ביחד – עד 57,26 אחוזים למאה, ועדיין זה הרכב חדגוני יותר מהרכבה של כל מפלגה אחרת. בזה מתפנית הדרך ל"טכסיס הלוחם הסוציאליסטי". מן הצד השני אפשר לראות, כי המפלגה המהפכנית באמריקה, שנלחמה לשחרור הארץ מידי האנגלים, נפרדת למחנות שונים מבחינת הטכסיס: "במשך הימים רבי ההמולה שקדמו למרד כלפי בריטניה הגדולה – נתגלו, מלבד הבדל בין הטוריים והפטריוטים, גם הבדלים חמורים בין הטוריים עצמם. בעלי המלאכה של העיר איימו על הסוחרים בתביעות קיצוניות ובמהומות קשות. במשך כל ימי מלחמת החירות היו המורדים מפולגים לקבוצות קיצוניות ושמרניות – בעלי המלאכה והחקלאים העניים כלפי הסוחרים ובעלי האחוזות הגדולים (בירד, התאבקות המפלגות באמריקה, עמ' 30). די להעיף עין על שתי המפלגות האמריקניות הגדולות, כפי שעמדו זו מול זו במלחמת הבחירות האחרונה לנשיאות, כדי לברר את ההשפעה ההפכית של רבגוניות יתירה על קביעת הטכסיס. בשתי המפלגות עומדים הבוחרים "היבשים", בני הנגב והמערב, לעומת הבוחרים "הלחים", בני הצפון והמזרח. בשתי המפלגות מושכים בעלי החוות (במפלגת הריפובליקאנית בעלי החוות של המדינות המערביות העצמיות – קאנזס, איובה, ניברסקה; – במלגה הדימוקראטית – בעלי האחוזות של המדינות הדרומיות: מיסיסיפי, טכסס) לצד אחד, ובעלי התעשיה של צפון-מזרח לצד שני. כל הקרעים עוברים דרך שתי המלגות גם יחד. ומה היא השפעת מצב זה על ההתנהגות הטכסיסית של שתי המפלגות? היא גורמת קודם כל לכך,שלא תתכן כמעט עמדה מוחלטת בשום שאלה מן השאלות השנויות במחלוקת. התכניות של הועידות מנוסחות במימרות סתמיות, משתדלות להקיף את הכל ודומות מאד זו לזו. יש חקורים, שרואים אפילו בזה במידה מסוימת את התכלית של התכניות. "התכנית הטפוסית, – כותב פרופ' שלזינגר (שם, עמ' 261) – היא ברית ידידות, שנועדה לישב חילוקי דעות בין יסודות מתנגדים בתוך המפלגה למשך מלחמת הבחירות, ולתת אפשרות למפלגה שתצא בחזית מאוחדת כלפי האויב המשותף". אף טכסיס מלחמת הבחירות של המועמדים הוא כמובן פשרני, סתום וגמיש ככל האפשר. אל סמית מוכרח לחבר את הצעות השינויים שלו לפינוסח, שנתן למנהיגי מפלגתו בדרום את האפשרות להבטיח את הבוחרים, שיוכלו למנוע כל שינוי בחוק, גם לכשיבחר סמית לנשיא, על ידי בחירת סינטורים וצירים "יבשים". חסידי הובר פרשו את ההכרזה "היבשה" הקיצועית של מועמדיהם במדינות המזרח באופן שלא התנגדה לשינויים ותקונים בחוק הנזירות. ואחרי כל התחבולות הללו אי אפשר היה, מתוך התנהגות טכסיסית כזאת, להחמיר בגזירות המשמעת. עם התפתחות מלחמת הבחירות התחילו מנהיגים מובהקים של המפלגה עוברים ממחנה למחנה. כאן חסר לגמרי מה שנותן למפלגות מעור אחד את תקפן, לאמר – התלכדות הסוציאלית, הנותנת אפשרות של משמעת חמורה כלפי פנים. הטכסיס נעשה מטושטש ורופף, התנועות הטכסיסיות רפויות ומפוקפקות.
כדאי להרצות כאן על מקרה מיוחד במינו – על מפלגת המרכז הקתולי בגרמניה. המרכז הגרמני נתהווה כידוע מתוך "מלחמת התרבות" של הקתולים הגרמנים, אבל נעשה במרוצת ההתפתחות למפלגה חילונית ומדינית ממש, שתכליתה אינה אך ורק הגנת הזכויות הדתיות. מפלגה זו מקיפה לפי המסורת – יסודות סוציאליים וכלכליים המרוחקים אלה מאלה ביותר: את בעלי התעשיה הגדולים על גדות הרהיין ובווסטפליה, המוני ועלי מכרות ויציקה על גדות הריין, אכרים זעירים ופועלים בבאוואריה, כומרים ומדינאים קתוליים בכל המדינה, את החלק הקתולי של הפרוליטריון בשלזיה העליונה וחלק מן האצילים הקתולים בגרמניה. עצם חזיון זה היוצא מן הכלל, לאמר שמפלגה המחוברת מיסודות רבגונים כאלה יכלה להחזיק מעמד זמן רב, ולא עוד אלא שהיתה למפלגה הקבועה ביותר בגרמניה, ואפילו בשנות המהפכה לא נפרדו ממנה אלא בוחרים מועטים – לא ניתן כאן לבדיקה. אבל בכל אופן משפיע כאן ההרכב על ההתנהגות הטכסיסית, באופן שהמרכז הוא המפלגה הגמישה ביותר בכל הפרלמנט הגרמני, שיש בו כמה מפלגות פשרניות. כבר ציין בילוב בנאומו מיום 19 ינואר 1907 עובדה זו, באמרו: "המרכז נשאר גם בימי עמדתו המכריעה ברייכסטאג מה שהיה: מפלגה שאין לדעת מראש מה שתחליט. מייצגת היא חליפות דרישות אריסטקרטיות ודימוקרטיות, שמרניות וליברליות, קלריקליות ולאומיות". פעולתה של רבגוניות זו שמבנה המרכז על טכסיסו – כבר נבדקה לפני המלחמה, ביחוד מצד הסוציאלדימוקרטיה. פרבוס, למשל כותב ("הפוליטיקה הקולוניאלית ותבוסתה") בשנת 1907: "יסוד הבורגנות הגדולה שבמפלגת המרכז הוא ממשלתי ונושא את נפשו אל צי ופוליטיקה קולוניאלית, בקיצור, אינו נבדל בכלום מן הבורגנות הנציונל-ליברלית שלארץ הריין ויתר חלקי גרמניה. ואילו המוני הפועלים, שאין להם מניות של חברות קולוניאליות ואף לא סיכויים למשרות פקידים, הם יסוד אופוזיציוני קיצוני. ובנוגע למעמד הקתולי הבינוני – הרי ערכו המדיני ירד, אבל רוגזו המדיני נשאר.... על המרכז להביא בחשבון את כל זה, ומכאן הפוליטיקה הביישנית שלו לגבי הממשלה"[2]. הדבר אולי לא הוברר כל כך לפני המלחמה, קצת מפני שבקיסריות לא היתה השיטה הפרלמנטרית בכלל מפותחת כל צרכה, וקצת מפני שבימים ההם אי אפשר היה לחשוב על התחברות עם השמאל, עם הסוציאלדימוקרטיה, שנחשבה לשונאת המדינה, אולם אחרי המהפכה נעשתה מפלגת המרכז מפני גמישותה היתירה, שסיבתה בסגולה הטכסיסית הנ"ל, לצומת העמדות של כל יצירת ממשלה. לפי כיוון החיים המדיניים לצד זה או משנהו – עלה בתוך המפלגה אגף זה או אחר להנהגה. על ידי כך נעשתה מפלגת המרכז למפלגה היחידה, שהיתה משנת 1918 תמיד שותפת לקואליציה. בזמן שאחרי המהפכה, כשהיתה עדיין התנועה כלפי שמאל חזקה, נתנה לרפובליקה את אחד הקאנצלרים החביבים ובעלי הכשרון הגדול ביותר, את ד"ר ווירט מגרמניה הדרומית; וכשגברה המהפכה שכנגד וחזקה הריאקציה, השתתפה בקואליציה עם הלאומיים הקיצוניים והקימה מקרבה את הקנצלר מארכס. האחד נשען על האכרים הזעירים בבאדן ועל האגודות המקצועיות הנוצריות, והשני מצא לו סעד מדיני במעבידיהם. רק התבוסה המפורשת של מפלגת המרכז בבחירות שנת 1928 מראה, שאפילו לגבי המרכז הושג קצה גבול הגמישות. מקרה כיוצא בזה יש לראות במפלגות המדיניות של התנועה הלאומית בישראל, שאמנם סגולותיהן הטכסיסיות תלויות לא רק בחוסר צורה סוציאלית של חסידיהם אלא גם בעובדה, שמפלגות אלו בעצם אינן נלחמות לשלטון מדיני, ואינן אלא חטיבות דומות למפלגות.
בזה עדיין לאנמנו כל היחסים בין ההרכב הסוציאלי של מפלגה והתנהגותה הטכסיסית. גורם חשוב, ממש כמו החדגוונות או הרבגוונות, היא גם האיכות הסוציאלית של היסודות שמהם מורכבת מפלגה, ביחוד בבחינת האינטרס החיובי או השלילי שלהם בקיום המשטר המדיני והמצב הסוציאלי והכלכלי. כל שהמון חברי המפלגה הוא פחות בעל זכויות נקנות, כל שעמדתם הכלכלית יותר רופפת, כל שחירותם המדינית פחותה, כל שעמדתם הסוציאלית ירודה – ובלבד שכל אלה לא יהיו ירודים מדרגה מסוימת – כן יוקל להטות אותם לטכסיס קיצוני ולקיים בקרבם משמעת חמורה כלפי פנים. חוץ מזה תהיה המפלגה נוטה יותר להתנהגות לוחמת ולזלזול בהגבלות על הקונסטיטוציה. מי שאין לו לאבד אלא את כבליו ולעומת זה להרויח עולם מלא, יחבר תמיד את הדרך הישר, והנועז ביותר. מן הצד השני – כל מה שהמפלגה כרוכה באינטרסים קבועים כל שהם ישתקף שעבוד זה בטכסיסה. מפלגה המורכבת מיסודות אלה היא קשה יותר לגיוס – בין לבריקדות בין להצבעות, ואפילו להערכה כספית של תרומות, וגם יש בה יותר משום פקפוק והיסוס – מפני שיש לה להגן על עמדות חברתיות, לשים לב לאינטרסים כלכליים, לשמור על זכויות מדיניות. כלל זה חל שוב לא רק על חזיונות של מהפכה חברתית, אלא על כל התפתחות שבה תנועות מהפכניות-מדיניות וחברתיות ממלאות תפקיד כל שהוא. ברם הופעה זו, בצורתה הכללית, נחקרה כבר מזמן. בנאומי ציצרו כלפי קטילינה אנו מוצאים ניתוח מפורט שלה, ומאז מציינים באמת בשם "בריות של קטילינה" אותן השכבות, המסוגלות בבחינה חפשית לשמש בסיס לתנועות קיצוניות ולוחמות. אחת הדעות המרובות בכיוון זה מימי המהפכה הצרפתךית היא זו של ז'ן פול מאראט (ע', ami du peuple 657. no 1792) "המהפכה נעשתה ונתמכה רק בידי המעמדות התחתונים של החברה, בידי הפועלים, בעלי המלאכה, החנונים, האכרים, המוני העם, אותם האומללים שהעושר עז המצח מכנה אותם בשם אספסוף וחוצפת הרומאים קראה אותם פרוליטריים". אין הדבר צריך להאמר, שמטרות המהפכה הזאת לא עלו בד בבד ממש עם האינטרסים של מעמד תחתון זה. אף בתנועה המדינית שבמושבות האמריקאיות, שנסתיימה בניתוקן מאנגליה, אנו מוצאים חזיון מקביל. אותן החבורות, שטובתן הכלכלית הממשית דרשה ביחוד את השחרור המדיני מעול אנגליה, היו בעלי האניות של בוסטון, סלם, ניו-פורט, שחירותם היתה מצומצמת על ידי הפוליטיקה הספנית של אנגליה; סוחרי האימפורט של ערי הנמל באוקינוס האטלנטי, שדעתם לא היתה נוחה מן המכסים והמסים; והפרדסנים ובעלי האחוזות היחסנים בנגב, שהיו שקועים בחובות לנושיהם היושבים ברובם באנגליה, וקיוו לשמיטת חובותיהם. אולם היסודות הסוציאליים, שהיו נושאי התנועה הממשים משעה שנכנסה לדרגה הפעילה, הקיצועית והמהפכנית, אלה שעבדו בועדות המהפכניות ובועדים הגליליים, שפקחו על הקונגרס הקונטיננטלי והשגיחו על קוו החיצוני, – היו מסוג אחר לגמרי. פרופ' שלזינגר למשל כותב על הזמן ההוא: "כיוצא בזה עלו לגדולה בניו-יורק, בבוסטון ובפילדלפיה אלמונים וחדלי אישים. ואפילו בסוונה הכירז המושל ריים, שהועדים הגליליים הם נחלת ההמון התחתון, רובם נגרים, סנדלרים, נפחים". והוא הדין בתקופה מאוחרת של ההתפתחות המדינית בארצות הברית. לאחר שניטלו מן המפלגה הרפבוליקנית של הימים ההם (היא הדימוקראטית כיום), בימי מדיקון ומונרו, העוקצים החדים ביותר של עמדתה האנטיפדרליסטית הקודמת, מתוך שימוש ממושך בשלטון המדינה, – נשתנו פני הדברים – ביחוד על ידי לחץ המערב החדש – בשל הרחבת זכות הבחירה לאחר ביטולו של צנז הרכוש. על שכם השכבות העממיות התחתונות, שנעשו זכאיות לבחירה, ניצחה הדימוקראטיה של ג'קסון ושבה לפירוש קיצוני מחמיר של הקונסטרוקציוניזם שלה, דחתה אפילו סלילת כבישים מכספים פידיראליים וסירבה לחדש את המשטר של בנק ארצות הברית. כיוצא בזה אין "הקיצוניות של יושבי הגבולות", המפורסמות בדברי ימי אמריקה, אלא דוגמה מתוך כלל גדול זה. דוגמה היסטורית בזמן החדש אנו מוצאים במפלגה הפשיסטית באיטליה, שכידוע עלתה לגדולה דוקא מתוך ניגוד לתנועה הפרוליטארית-סוציאליסטית, והגיעה לשלטון לאחר שנכשל הנסיון לכבוש את בתי החרושת בטורין ובמקומות אחרים. ניתוח מבנהו של ההמון המפלגתי המאורגן, שהשתתף בכיבוש רומי, מראה את זאת בלי פקפוק. רק הפאשיזם המנצח יכול היה להשען על חוגי התעשיה הגדולה לאחר סיום מעשה המהפכה הממשית. אף בתנועת הולעים החדשה אנו מוצאים חמומר מרובה במקצוע זה. ניתוח המבנה הסוציאלי של תנועת הפועלים החדשה, של המפלגות הסוציאליסטיות בארצות שונות, יראה לנו לכשנתבונן, שבעצם אין זו חטיבה מעור אחד, כפי שנדמה למראית עין, אלא מפולגת היא פילוג רב מבפנים. פילוג זה מצוי ביחוד בשתי צורות אלו: 1) פילוג לשכבות פועלים שונות, חברות ומעדמות: מומחים, בלתי-מומחים, מתלמדים; פועלי תעשיה ופועלים חקלאיים; פועלים קבועים ופועלי עונה, נשים, גברים ונוער; 2) כניסת יסודות סוציאליים-פרוליטאריים למחצה לתוך המפלגה הסוציאליסטית החדשה: בעלי מלאכה זעירים, אכרים זעירים, מלוים קטנים, ועובדה של התפתחות הראויה ביחוד לתשומת לב: כניסת המוני הפקידים. חקירות מדויקות במקצוע זה מועטות עד היום, אף על פי שזה כעשרים שנה שרוברט מיכלס התחיל בחקירותיו המפלסות נתיב חדש. לפי דבריו היו האחוזים בהתאם לספירה רשמית של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה: 42,27 פועלי תעשיה, 14,99 פועלים חקלאיים (שכירי יום), 14,92 בעלי מאלכה עומדים ברשות עצמם, 6,1 אכרים זעירים, 4,89 בעלי נכסים, 3,3 פקידים, 2,72 בעלי אומנויות חפשיות, 1,80 סטודנטים, 9,65 בעלי אומנות לא ידועה. על ההרכב הסוציאלי של חברי הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשנת 1906-1905 פרסם מיכלס אחוזים אלה;
מרבודג | פרנקפורט ע"מ |
אופנבך | לייפציג | נירגברג | מינכן | |
פועלים שכירים
בורגנים זעירים אקדימאים ובורגנים |
94,7
4,4 0,9 |
94,0 5,1 0,3 |
92,0
91,3 ? |
91,8 1,3 0,9 |
87,8 3,6 ? |
77,4
21,6 1,0 |
בדבר החלוקה הפנימית של תנועת הפועלים בגרמניה ערכה האגודה לפוליטיקה סוציאלית בשנת 1911 בדיקות, שנידונו בועידה באותה שנה, וזה היה סיכומן על פי הרקנר: "מה שמכונה פרוליטאריון אינו גוש מעור אחד, לא חטיבה אפורה ומשעממת... אדרבא, תוצאות הבדיקה מראות רבגונות יתירה מבחינת המוצא, הכמות, האיכות והקביעות של ההישגים; בענין חובת המקצוע, סיכויי העליה סוציאלית, השקפת העולם וסגנון החיים. אין מן הצורך להטעים, שרבגונותה של המפלגה הסוציאליסטית המדינית יש בה צד אחד משום פוליטיקה שבמחשבה תחילה, העשויה בעיקרה מתוך טכסיס בחירות ("מתוך נימוקים של בחירה נעשתה מפלגת העבודה למפלגת העם. מעכשיו כרוזיה פונים לא סתם לפועלי היד, אלא אל כל היצרנים, לכל האוכלוסים העובדים". מיכלס: מפלגות, עמ' 268), ומן הצד השני יש בחלוקה הפנימית של שכבות הפועלים, המשתתפות בתנועת המפלגה הפרוליטרית, משום התפתחות טבעית, המבוססת על מגמות כלכליות. מה הן ההשפעות היוצאות מחלוקה כפולה זו על התנועה הטכסיסית של המפלגות הסוציאליסטיות?
השפעות מסוג זה, אף על פי שהן מצויות תמיד, פועלות כנראה לא בכל דרגות ההתפתחות של סוציאליזם בכיוון שוה. בראשית ימי הסוציאליזם היו הגדודים הראשונים, שעברו לטכסיס מלחמה סוציאליסטי קיצוני, חבורות בעלי מלאכה שיצאו ממעדמ הבורגניות הזעירה או בכלל מתוך שכבות הפרולירטיון בעלות שכר גבוה. ההמון הגדול של הפועלים, ביחוד אנשי הסוג החקלאי, אלה שחצים אכרים וחצים פועלים, אותה שכבה שירדה למדרגת פרוליטאריון דל ונואש – התיחסו זמן רב יחס פסיבי וניתנו רק בקושי להתעורר באדישותם ולדלותם. על מצב זה באנגליה מתאונן למשל פרנסיס פלייס כמה פעמים. בתנועה הטשרטיסטית, שכידוע נוטה היתה בראשיתה לטכסיס מתקיף קיצוני, נמצאה בין ארבעת היסודות השונים גם חבורה, שהגיעה לכלל מרד מתוך רעב ושאנשיה יצאו מתוך גלילות האריגה שבמרכז המדינה ובצפונה והיו כפופים להנהגת פיגריס או'קונור, אבל החבורות העיקריות של אותה תנועה היו אחרות לגמרי: חבורה בבירמינגהם ובראשה אטווד, חלפן רדיקאלי ומתקן שער המטבעות; זו נשענה ביחוד על האוניון המדיני, ותוספת חשובה בה מתוך סוגי המעמד הבינוני; חבורה קטנה של קיצונים בפרלמנט, שביקשו קרבת הפועלים, ובראשם אדם מטפוסו של ג. א. ריבוק; ולבסוף חבורה מושפעת מחברת העובדים בלונדון וחברות כיוצא בה. על יסוד אחרון זה בניתוח מבנה הטשרטיזם אומר ג. ד. וו. קול בהרצאה טפוסית: תנועה זו היתה כמעט כולה של מעמד העובדים, ובה יסוד קטן של המעמד הבינוני התחתון: חנונים, מוכסנים וכיוצא בזה... כוחה היה לאבפועלי בתי החרושת הרעבים, אלא בבעלי המלאכה המומחים שבערים, המקבלים שכר טוב ויש להם היכולת לחכות ולערוך תעמולה קונסטיטוציונית ואינם באים לידי נסיון לפרוע פרעות". בגרמניה היתה ברית הפועלים הקומוניסטית בשנת 1848, במידה שהיו בה פועלים בכלל, מורכבת בעיקר מחייטים (פרידריך אנגלס, הקדמה ל"גילויי במשפט הקומוניסטים בקלן" למרכס, עמ' 6). אף חכם הכלכלה הצרפתי השמרני אדולף בלנקי, שביקר באותה שנת 1848 בשליחות רשמית את מרכזי התעשיה הצרפתית, מספר שהשכבות הנמרצות ביותר הן המקבלות שכר גדול יותר ובעלות רמה גבוהה יותר. המדובר הוא תמיד או באותן החבורות שנגפעו ביותר מן המהפכה התעשייתית, כגון בעלי המלאכה המלומדים הנלחמים לעמידתם ברשות עצמם, או באותן החבורות שאומנותן דרשה או הניחה מקום להשכלה וקליטת מחשבות, גם מחשבה מדינית בכלל. על סוגי האומנות האלה נמנים ביחוד אותם החוגים "שדרך חייהם היא להרבות בישיבה ולהוציא כח גופני מועט, באופן שהם יכולים להגות ולהרהר כל היום", ולפיכך – כפי שאומר הסופר בן הדור וילהלם ריהל – "נגועים הם ברעיונות-רוח קומוניסטים וסוציאליסטיים". לא כן התנהגו בדך כלל אותם הפועלים, שעבודתם דורשת הוצאה תדירה ועזה של כוח ותשומת-לב מרוכזת חליפות. מיכלס אומר מבחינה זו: "היחס השונה לשאלה הסוציאלית מצד סוגי פועילם שונים לא היה אולי מסובב על ידי שום סיבות אחרות מאשר על ידי הדרגה השונה של קלות, תפיסה ורגישות באומנויות שונות, שכבר העיר עליה קבניס בשנת 1800, והיא שעשתה את החייטים, הסנדלרים וסורגי הגרבים נוחים יותר לקליטת רעיונות הסוציאליזם מאשר את חטובי העצים, עובדי הנמל והסבלים". רק לאט-לאט נלוו על אלה שכבות של פועלי בתי-חרושת, שהעבודה במכונה – ימים רבים לפני הנהגת הטילוריזם והסרט המהלך – נתנה להם הזדמנות ופנאי למחשבה. ההמון הגדול של העובדים התייחס בטמטום ובשויון-נפש לשאלות המדיניות והסוציאליות, ועל סמך השכלתו היסודית הזעומה ודאי גם לא היתה לו ידיעה מספיקה בשאלות הללו, חוץ מהתקוממויות ארעיות של רעבים, שאין להם שום שייכות לטכסיס מדיני שבמחשבה תחילה.
במרוצת ההתבגרות האטית של התנועה הסוציאליסטית הולך מצב זה ומשתנה בקוים מכריעים. הכריעו בדבר: ההתפתחות הכלכלית המתקדמת והעליה הכלכלית של המוני פועלים, התפתחות השכלת העם בבתי-ספר ובאגודות פועלים, הכנסת המוני פועלים לתוך ההסתדרות הסוציאליסטית המפלגתית בכל הארצות. כאמור למעלה, הולכות ומתפתחות בקרב הפועלים מלמטה למעלה שכבות עליונות מסוימות, תנועת האגודות המקצועיות הולכת ומחזקת את המגמות, וברמת החיים ובהרגליהם של השכבות העליונות הללו מצויה תדיר השתוות לשכבות התחתונות של הבורגנות, מן הצד השני הולכים ונוצרים נגודים לגבי שכות הפועלים התחתונות, שאין להן דריסת רגל לזוכיות סוציאליות אלה והרגלי חייהם עדיין לא נתרחקו הרבה כל כך מגבול הדלות כחיי אותם מחבריהם שעלו לגדולה. לסוג הראשון יש איפוא עכשיו לאבד יורת אמשר את כבליו בלבד, ולפיכך נוטה הוא על פי רוב לטכסיס מיושב, המחשב בדיוק כל טובת הנאה זמנית ואינו נוטה לסכן תוצאות גדולות. הסוגים האחרים הם על פי רוב נושאי אותן המפלגות או אגפי מפלגה סוציאליסטית מאוחדת, התופסות טכסיס מתקיף, שאינו נוטה לפשרות והולך בגלוי אלי קרב. מיכלס מדבר אפילו (בספרו על המפלגות, עמ' 295) על התפתחות מעמד חמישי בחיק המעמד הרביעי. עם תגבורת יסוד זה או אחר במפלגה סוציאליסטית של הארץ – יהיה גוונה אדום או ורוד, אם להשתמש בבטוייהם של הסוציאליסטים הבריטיים. וכבר אמר אדמון אבו בשנת 1860 (51, progress) "בין הפועלים אנו מוצאים סוגים שונים וחלוקה מעמדית אריסטוקרטית: המדפיסים הולכים בראש, והסמרטוטים, מנקי בתי-הכסא ומנקי הביבים הם המאסף למחנה". בין המסדרים והסוגים הדומים להם של פועלים ובין שכירי היום – מצויים לפעמים הבדלים גדולים יותר ברמת החיים, התרבות והעמדה הסוציאלית כאשר בין המסדר בדפוס ושכבות מסוימות של התעשיה הזעירה והמסחר הפעוט. והוא מסיק מסקנה זו, החשובה לשאלה שאנו דנים בה: "יודעים אנו, למשל, שהפוליטיקה של אגודות המסדרים בגרמניה, בצרפת ובאיטליה – משונה מן הפוליטקה של יתר האגודות המקצועיות, ואף גם מזו של המפלגה הסוציאליסטית, ויש בה משום מגמה כלפי ימין, שכן היא יותר פשרנית ומסתגלת.. אף בהתנהגות עובדי האבנים הטובות בהולנד ובבלגיה אנו מוצאים אותן המגמות הבלתי סוציאליסטיות, הבלתי פרוליטריות והמתיחדות. היסודות היחסנים של מעמד הפועלים, שמשכורתן גבוהה ביותר, העומדים קרוב אל הבורגנות, יש להם טכסיס משלהם" (מיכלס, על המפלגות עמ' 390). על הפועלים המומחים, ביחוד האומנים והמשגיחים, נאמר אצל גטץ: שוררת השאיפה להוציא את הילדים משעבוד העבודה השיכרה או לפחות מן המלאכה. אף בדרך החיים וההתנהגות נבדל הפועל המומחה מן הלומד ומן הבלתי מומחה... אם הוא סוציאליסט, הרי נוטה הוא לרעיונות רביזיוניים". משורש זה יונק חזיון בודד אחד, שרבים שמו עליו לב. בתחלת התנועה הסוציאליסטית היה בעל התעמולה טפוס של בן מפלגה, הנוטה שלא להסכים לשום פשרות. עם התהוות ביורוקרטיה מפלגתית מתקדמת, בעלת משכורת גבוהה יותר, הנגועה לעתים קרובות בפרלמנטריות – חזיון זה יש לו את מקביל גם באגודות המקצועיות – מתרבות הטענות מצד המון חברי המפלגה, שיסודות ביורוקרטים אלה, הנשענים על השכבות העליונות של הפועלים, משפיעים השפעה מעכבת כל התנועה הטכסיסית של המפלגה. יסודות אלה אינם כיום חבורה קטנה שאפשר לזלזל בה, אלא שכבה תקיפה בקרב המפלגה. בנוגע לסוציאלדמוקרטיה הגרמינת מציין הספר הגרמני "המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות" (אמנם ספר קומוניסטי, ואין איפוא לסמוך עליו לגמרי) בעמוד 42 הרכב זה: הסכום הכולל של מנהיגי המפלגה והאגודות המקצועיות, חברי המפלגה הסוציאל-דמוקטית, שהוצאו מתוך העבודה ונתמנו לפקידים במפלגה. בערכאות וכיוצא בזה – הוא חמשים אלף, מהם:
א. בהסתדרויות של פועלים:
1. | פקידים מדיניים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (בתוכם 300 במשרדים המרכזיים והמחוזיים של המפלגה, 650 עורכים, 250 פקידים בהוצאות ספרים ובדפוסים | 1200 |
2. | פקידים בלתי מדיניים של המפלגה הסוצ. דמ. | 4000 |
3. | פקידים סוצ. דמ. באגודות המקצועיות החפשיות (ביותר מ-50 בריתות, 172 משרדי מזכירות, 75 בתי אגודות מקצועיות, 60 עתוני האגודות | 7000 |
4. | פקידים סוצ. דמ. בחברות קואופרטיביות בגרמניה; בשנת 1925 היו 1300 אגודות ובהן כמעט שמונת אלפים סניפים וכמעט חמשים אלף פקידים) | 20000 |
ב. במוסדות נבחרים:
1. | מרכזיים (בשנת 1925 – 130 צירי הרייכסטג, 472 צירי הלנדטגים) | 600 |
2. | בלתי מרכזיים (40 צירים לאספות נבחרים של הגלילות, 3218 צירים לאספות המחוזות, 6503 יועצי ערים) | 9000 |
3. | חברי מועצות מקומיות, בלי משכורת, ב-1 לאפריל 1925 | 30947 |
ג. פקידי הרשות סוצ. דמ. בעלי משכורת קבועה:
1. | פקידים עירוניים (מהם לערך 1500 חברי עיריות, 2890 חברי ועדי מועצות מקומיות, ראשי עיריות, חברי מועצות של עיריות וכיוצא בזה) | 4000 |
2. | פקידים גבוהים בממשלה (מהם בשנת 1925 עשרה מיניסטרים, 23 סנטורים בערים חפשיות, 95 פקידים גבוהים בפרוסיה, 37 בסכסוניה, 3 צירים בחו"ל) | 2000 |
3. | מקבלי קצבה מאוצר המדינה (מהם שני נשיאי מדינות לשעבר, 12 מיניסטרים של ה"רייך" לשעבר, 5 מיניסטרים בפרוסיה לשעבר) | 500 |
על אלה יש להוסיף עוד אלפי פקידים סוציאל-דמוקרטיים בקופות חולים, במוסדות צדקה ובברית הדגל שחור-אדום-זהב. המספר הכולל הנזכר למעלה הוא, כנראה, מופרז כלפי מטה יותר מאשר כלפי מעלה. מן הצד השני ברור, שבמפלגה הקומוניסטית הרוסית, המחזיקה בידה את המנגנון של המדינה, בולטת ביותר המגמה הביורוקרטית. העתון הרוסי "רבוטשיה גזטה" מיום 31 ינואר 1930 מונה מספרים אלה לגבי המבנה הסוציאלי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: בכניסתם למפלגה היו 46,7 אחוזים של החברים פועלים, 20 אחוזים של כל חברי המפלגה (שהסך הכולל של חבריה היה 1.551.000) – הם פקידי הרשות של הסובייטים (המספרים מתייחסים ל-1 באוקטובר שנת 1929). מפלגה סוציאליסטית, שמנגנון הפקידים שלה קטן ביותר, הוא מפלגת הפועלים הבלגית. ואף בה נערך המספר הכולל של הפקידים הסוציאל-דמוקרטיים בכללו כדי 3000-3500, ועליהם יש להוסיף 5 מינסטרים, 59 סינטורים, 79 נבחרים, 237 ראשי ערים וכפרים, 245 נבחרים מקומיים, 3200 חברי מועצות מקומיות) (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עמוד 160).:כל הנבחרים והפקידים המנויים צריכים על פי טיב משרתם לעסוק בשאלות ההווה של מעמד הפועלים, יהיו לפי השקפותיהם המדיניות קיצוניים שבקיצוניים – הרי טבע משרתם גורם שיתענינו ביותר בשאלות היום של מתן החוקים והשלטון המדיני ויתרחקו מעניני התבוננות מופשטת. ומתוך התפקידים הללו נובע ההכרח של מגע מתמיד עם באי-כוח הממשלה והמפלגות המנתגדות"[3].
על ידי תוספת יסודות בני מעמדות אחרים, שאינם פועלים, במפלגה הסוציאליסטית – הולכות מגמות אלה ומתחזקות. תוספת זו – חוץ מן האחוז הקטן של משכילים השייך לפרק המיוחד: "מנהיגות", – באה בעיקר, כאמור, מן השכבות הפרוליטריות השכנות לפועלים השכירים, מחלקים קטנים של המעמדות הבינונים וקודם כל – ביחוד לאחר המלחמה – מן המעמד החדש הגדול של פקידים. השפעות מסוימות מצד תוספת זו על התנועה הסוציאליסטית, לא רק מבחינה הטכסיס אלא גם מבחינת הפוליטיקה, כבר ניכרו לפני המלחמה. אפילו מרכסיסט מחמיר כקרל קאוטסקי סבור, שעדמת המוסדות המפלגתיים המקומיים לתכנית החברות הצרכניות תלויה בעל כרחה ביחסם אל המסחר הפעוט. מתוך נימוקים מדיניים מוכרחים הסוציאליסטים להתנגד ליסוד חברות צרכניות באותם המקומות שבהם תחום המסחר הפעוט – דבר שמצוי הרבה – משמש מקום לעשית נפשות למפלגה הסוציאליסטית (ע"י מאמרו על ועידת המפלגה בהאנובר, neue י"ח, zeit). השפעות מעין אלה, מעכבות מבחינת פוליטיקה וטכסיס, חזרו ונתגלו מאז פעמים אין ספורות, סופר אחד בעתון הרמשי של מפלגת העבודה האנגלית הבלתי תלויה כותב, למשל, במאמר המכונה "האם אנחנו סוציאליסטים?" (92.n, 1928, new leader, לרגלי הכרזת מאכסטון-קוק "האם חוטאת מפלגת העבודה לתפקידה ההיסטורי? הבה נסתכל בגלוי בעובדה זו, שחברינו הם מסוגים שונים – מתוך נקודת מבט סוציאליסטית מדעית – ואין הם עלולים לעבוד בתכליתיות המיוחדת הדרושה לשם השגת הסוציאליזם בימינו. עורך socialist review הלך ישר לשטתו בכתבו בפברואר: מפלגתנו שלפני המלחמה היתה אדומה באמת, אולם המלחמה, שהרימה את ערך הפציפיזם, בלבלה את הכל. כמה אנשים, שבעצם אינם שייכים כלל לאגף השמאלי של תנועת העבודה, נכנסו אליו מפני שזו היתה החטיבה היחידה שהתנגדה למלחמה, וכך נכנסה לתנועתנו השפעה של הפציפיסטים בני המעמד הבינוני, שהביאו עמהם הרבה כסף, כשרות ונאמנות לענין הפציפיזם. אולם האנשים והנשים שהביאו את כל אלה – אינם מסוגלים מטבע הענינים להיות אגף אדום". ההשפעה היוצאת כאן מן העמדה המעמדית האוביקטיבית של השכבות הסוציאליסטיות הללו, הבאות מתוך המעמד הבינוני, על נטיותיהן הטכסיסיות – דיה ללמד מבחינה זו על מעמד הפקידים ונושאי המשרות בכללותו. דבר זה מובע בבטוי הקולע: "פרוליטריון בעל צוארון". בעוד שמצד אחד יש לחבורה מגוונת זו (פקידי בתי חרושת, אומנים, פקידי משרד, עוזרי בתי מסחר, עוזרי רוקחים, חברי בימות ומקהלות, מורים, קציני אניות, סוכנים וסגניהם וכיוצא בזה) צד שיתוף עם הפועלים השכירים: חוסר העמידה ברשות עצמם, תליותם במצב שוק העבודה, התפתחות דרגת המשכורת לפי הקוניונקטורה ולבסוף קביעת המשכרות על פי כשרון הפעולה, זאת אומרת ירידת המשכור עם הגיל (לדרר ומרשק, המעמד הבינוני החדש, גרמנית) – הרי היא נבדלת מהם על ידי מסורת סוציאלית ומדינית, מסורת לרגלי עמדת החיים והערך בחברה. עמדת ביניים זו עכבה זמן רב את ספוח הפקידים אל המפלגה הסוציאליסטית ואל האגודות המקצועיות ועד היום הם פועלים והולכים – לאחר פסיחה על שתי הסעפים – נוכח מערב. ודוקא חטיבה זו יש בה כוח סוציאלי גדול ההולך ומתרבה. בגרמניה למשל נמנו באוכלוסים העירונים
טקסט התא | 1895 | 1907 |
בעלי אומנות בכלל | 10.240.141 | 14.084.302 |
פקידים פרטיים | 132.245 | 1.521.310 |
על זה יש להוסיף את פקידי המדינה והקהילות, מורים ומחנכים, פקידי הדואר והטלגרף שמספרם עלה בשנת 1908 לערך 1,2 מיליון וקהל זה גם מאורגן ארגון מעולה. בשנת 1911 הכילו כל אגודות הפקידים בגרמניה 830870 חברים, בשנת 1919 1.436.780, ובשנת 1921 1.671.796. מהם נמנו בשנת 1923 על ברית הפקידים החפשית, שהיתה כרוכה באגודות המקצועיות החפשיות וממילא גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סך 658.000 חברים. השפעת ברית תקיפה כזאת על העמדה הטכסיסית של המפלגה הלכה וחזקה בהמשך הזמן יותר מהפשעתן עלחבורות הפרוליטריון העראיות והרופפות.
ועכשיו הצד השני? מן הקצה השנישל תנועת הפועלים עומדים המוני הפועלים הבלתי מומחים ובעלי המשכורת הנמוכה ביותר, פועלי תעשית הזיעה והפועלים השחורים. בקרב אלה ממלאות השכבות של הפועלים והפועלות הצעירים והרווקים תפקיד מיוחד, וכן גם הסוגים השונים של פועלי עונה ושל פועלים נודדים שאין להם מקום קבוע. השכבות הללו, עד כמה שהן עוברות בכלל את הגבול האחרון של אדישות וחוסר פועלה ומתחילות להשתתף בחיים המדיניים, נעשות לנושאי מגמות טכסיסיות שיש בהן מן ההתקפה והקיצוניות היתרה. אף השפעת כל החבורות מטפוס זה הולכת ומתבלטת יותר ויותר עם התפתחות הכלכלה והחברה החדשה. בצורה כללית ביותר מביע את הדבר בריפס (221,oletariatdes ge werbliche pr): השכבה השלישית הם הבלתי מומחים, עליה נמנה החיל הגדול של פועלי עזר מכל המינים, שכירי היום והמשמשים, אנשים שבעיקר נדרש מהם כח שרירים. הפועלים הבלתי מומחים הם קרקע לזרמים קיצוניים: מכאן שאבו הקומוניזם והרדיקליזם הגרמני שלאחר המלחמה את רובי חסידיהם, כאן היה מקום יניקתה של התסיסה הסוציאלית, שעברה לפני המלחמה בכל ארצות התעשיה הגבוהה"[4]. נתוח הבחירות אל הריכסטג משנת 1928 מראה בנידון ריבוי הדעות הקומוניסטיות, כי בבחירות אלה השתתפו לערך שלשה מיליוני בני-הנוער שהגיעו בשנים האחרונות לגיל בוחרים ובחרו בפעם הראשונה. נוער-בוסר זה אין לו ידיעה מדויקת בשאלות מדיניות, והוא נוטה אל סיסמאות שמאליות קיצוניות. חוץ מזה נמשכו מחוסרי העבודה ביחד עם השכבות התחתונות של הפועלים השכירים על ידי המליצה המהפכנית והבטחות שאין עמהן אחריות (צוקונפט, ניו-יורק 1928 עמ' 517). אופייני הדבר, שתנועת הפועלים היחידה באמריקה שהיתה תוקפנית-קיצונית בתכסיסה, "פועלי העולם הבינלאומיים" – וכמוה גם אותה הסתדרות שקדמו לה, "אבירי העבודה" (אגב שתיהן הכילו ובעיקר לא יהודים ואל איטלקים, כמפלגה הסוציאליסטית האמריקנית לאחר זמן)– יש בה כמעט כל הסימניים הללו. העובדה המציינת הראשונה היא, שהמקום הגיאוגרפי של פעולתה אינו מונח במרכזי התעשיה הגבוהה שבארצות הברית, אלא ביחוד במערב, בסביבה שעדיין יש לה אופי של "גבול" ביחס. נושאי התנועה בסביבה זו היו לאחר זמן בעיקר חוטבי העצים, פועלי עונה ופועלים נודדים ביערות, ופועלות מן הגלילות שעל שפת האוקיינוס השקט. אולם בשנת 1872, כשעתה הסתדרות "אבירי העבודה" את פסיעותיה הגסות הראשונות, הרי היו אלה בעיקר פועלים שאומנותם יש בה משום עונה ונדודים. נזכרים פועלי בנין מכל המינים: מסגרים וציירים, בנאים ונגרי בנין וגם מכונאים ואורגים. תנועה כזאת, המורכבת מיסודות נעים ונדים של פרולטריון בלתי משועבד ובלתי מפונק, נחשבת לאידיאל. אחד מראשי המדברים של "פועלי העולם הבין-לאומיים", שמת לפני זמן מה, אינו מעלים – חלול קודש שאין לו כפרה באמריקה – שגם הכושים הם אחד היסודות הרצויים בהסתדרות ("השביתה הכללית", אנגלית, עמ' 13). פועלים צעירים רווקים ממלאים תפקיד מיוחד בין המון חברים. מסתכל אחד – מתנגד – כותב מבחינה זו: "אופייני הוא גם גיל הנוער של החברים, בחבורות שראיתי במערב טבוע חותם זה בבירור גמור, דומות הן לחבורות של סטודנטים בסוף של טיול... באחד הנאומים נקראו הצעירים בשם "החומר הטוב ביותר" מפני שיכלו לשאת את טורח הדרך. הללו בני חורין היו מן האחריות המשפחתית, ויכלו להשמע בכל רגע לקול החובה. הדין וחשבון של ועידת השנה (1902) מציין לשבח את הרבוי של "הדם הצעיר". תשעים אחוזים הם בני שלשים שנה ופחות, וזהו אחוז גדול של נוער. הסתדרות זו חודרת לשכבות הפועלים לא רק ביתר עומק מן האגודות המקצועיות, אלא גם ביתר עומק מאשר הסוציאליזם בכלל. מדברת היא אל לב הנוער, אל החפשי והבלתי אחראי ביותר, זה שיכול ללכת בדרך הרפתקאות". נכון הוא, שתנועה זו לא היתה מפלגה מדינית במובן המצומצם, כשם שאינה אגודה מקצועית סתם. על פי הרצון השוכן בה היא מדינית לגמרי, ועל כן רשאים אנו להכניס אותה להיקף חקירתנו. הוכחה למופת בדבר צדקת הנחתנו על היחס שבין הרכב סוציאלי ועמדה טכסיסית של מפלגה – יכול לשמש ניתוח המבנה של שלש המפלגות הסוציאליסטיות הגרמניות בשנים שאלחר המהפכה: מפלגת הסוציא-דמוקרטים, הגדולה ביותר, היתה על פי טפוסה הטכסיסי פשרנית, הבלתי תלויים היו במרכז הקומוניסטים – קיצוניים[5].
אי-אפשר לעזוב את הפרובלימה של היחסים הללו בלי להראות על חזיונות אחדים, שאין כאן המקום לדון עליהם אבל ראויים הם לחקירה מיוחדת. הללו תלויים הם בהשפעות היוצאות מחבורות סוציאליות מסוימות על התנועה הטכסיסית של המפלגות. חבורות כאלה הן למשל: א) הנשים, ב) האצילים, ג) הכהונה. לנשים מיחסים, כידוע, מצד אחד נטיה לקיצוניות ולבלתי פשרנות ומן הצד השני זיקה יתרה למסורת ולמוסדות קיימים, וזה וזה מוסבר בטפוס האיררציונלי שלהן. השפעתן ניכרת מצד אחד בגידול האגפים הקיצוניים ומן הצד השני בהתחזקות האגף השמרני של המפלגות. את האצילים רואים כמעט שאינו בא בחשבון לגבי טכסיס קיצוני ותוקפני – מפני עמדתו ההיסטורית במדינה ובעקב כללים מסוימים וקפואים מבחינת המעמד והמסורת. אולם הדבר מורכב יותר מן ההנחות הסתמיות הללו. בניתךוח שאלה זו קשה מאד בכלל להבליט את אחד היסודות האלה כחטיבה מיוחדת. אין לשכוח, שהנשים למשל אינן נשים בלבד, אלא גם חברות לשכבת פועלים בעלת משכורת רעה וחנוך רע. כיוצא בזה מזדהים האצלים – או הזדהו קודם, לפחות–עם בעלי האחוזות הגדולות, ובמקום שפוגעים, למשל, במונופולין של בעלי האחוזות – אפשר למצוא את האצילים כנושאי טכסיס קיצוני ביותר.
- ^ מיכלס, הפסיכולוגיה של תנועות המוניות אנטיקפיטליסטיות, ע' 318.
- ^ בהמשך דבריו נותן פרבוס (עמ' 49) תיאור חי ע"ד טכסיס הבחירות של מפלגת המרכז בשעת הבחירות "ההוטנטוטיות": "האופוזיציה של המרכז חזרה בשעת הבחירות על הסיסמאות של כל יתר המפלגות. אפילו על הסוציאלדימוקרטיה נסמך המרכז באופוזיציה שלו, ביחוד במקומות שהעמיד בהם מועמדים פולעים, אמנם רק במובן זה שגינה את הפסקת הפוליטיקה הסוציאילת והדגיש את הצורך הנמרץ בפיתוח חוקי מגן לטובת הפועלים. באסיפות המרכז אפשר היה לשמוע גם בקורת דימוקראטית בדבר חוקי המכרס וגם בקורת ליברלית על שלטון היחיד. אחד מראשי המדברים של המרכז בקלן – השתדל במעמדי באסיפת המפלגה להוכיח בכל כוחו, שהמרכז הוא בא כח אמתי של התכנית הנציונל-ליברלית; ומן הצד השני הטעים המרכז בפירוש את אפיו האגדי, התרעם על יוקר צרכי אוכל, ובעת ובעונה אחת דרש מכס על צרכי אוכל. לפי הגליל, לפי הרכב האסיפה ולפי העמדה הסוציאלית של הנואם – הודגש פעם צד אחד ופעם הפכו".
- ^ אדוארד ברנשטין, zeitschrift fur politik, שנת 1910, עמ' 526.
- ^ ניתוח הבחירות לרייכסטג בחודש מאי 1924 (המספרים עפ"י ד,ר ג. בקר), שהן מפנה מסוים בשדור המערכות של תנועת הפועלים בגרמניה, מראה חלוקה זו של הקולות בין המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגלילות בחירה, שבהם קבלו שתי המפלגות ביחד יותר מרבע הקולות שלא נפסלו:
א. ממאה קולות (גלילות בעלי רוב או מספר שוה של קומוניסטים)
גליל אחוזי הקומוניסטית אחוזי סוצ.-דמ. בס"ה אחוזים ברלין 70,6 21,8 42,4 אופלן 22,9 4,6 27,5 דיסלדורף 18,9 9,7 28,6 קלן-אאכן 14,7 10,1 24,8 דיסלדורף-מזרח 24,9 11,4 36,3 מרזבורג 25,7 15,5 41,2 ווסטפלן – דרום 21,9 16,1 38 ב. ממאה קולות (גלילות בעלי רבו או מספר שוה של סוצ. – דמ.)
גליל אחוזי הקומוניסטית אחוזי סוצ.-דמ. בס"ה אחוזים דרזן-בויצן 8,4 34,6 43 מגדבורג 10,1 32 42,1 לייפציג 15,7 30,3 45,1 ברוינשוייג 8,2 30 28,2 ליגניץ 6 27,5 33,5 מקלנבורג 10,9 26,9 27,8 הסן-נאסוי 9,3 25,2 34,5 שלזיה 10,2 24,9 35,1 ג. גלילות בחירה שהפועלים קבלו שם קולות רבים ולא היה בהם הכרע מסוים לצד זה או לצד זה:
- המבורג, המניץ, תורינגיה, פפלץ, פוטסדם.
המספרים אלה אין בהם אלא רמזים, וקשה להסיק מהם מסקנות מכריעות בדבר היחס בין העמדה הטכסיסית של המפלגה והמבנה שלה. חוץ מזה השפיעו בלי ספק כמה גורמים מיוחדים ומקומיים – למשל בשלזיה העליונה ובארץ הרהיין הכבושה בידי הצרפתים.
- ^ רמז לנאמר כאן יש למצוא אולי גם בהשואת העמדה הטכסיסית של אותן ההסתדרויות הסוציאליסטיות בצרפת, שמועמדיהן הופיעו 1924 ברשימות הברית השמאלית, עם אותן ההסתדרויות שהלכו לבחירות לבדן. רוב הגלילות שבהם הופיעו הסוציאליסטים ברשימת הברית, צדדו לפני הבחריות ואחריהן בזכות השתתפות הסוציאליסטית בממשלה, בזכות המיניסטריאליזם ובזכות ההסכמה לתקציב. הסתדרויות אלה הן שהצביעו בועידת המפלגה הסוציאליסטית בתחילת נובמבר 1924 לטובת הצעת בלום להסכים לתקציב. ההסתדרויות שחיוו את דעתן שלא להשתתף בממשלה – היו אלה שבהן הרוב פועלים. יצאה מן הכלל הסתדרות פה-דה-קלי, שאף על פי שרובה פרוליטרי – הביעה מתוך הכרח את דעתה בעד השתתפות בממשלה.