מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ד

ד. תכנית של מפלגה ותכסיסה

נשאלת איפוא שאלה שניה: מה הם הגורמים הקובעים את טכסיס המפלגה? מה הן הסיבות והכוחות, שעל פיהם לובשת מפלגה טיב טכסיסי אחד או הפכו ונוקטת בפעולתה לגבי הממשלה והמפלגות חברותיה – והם לגבי אנשיה היא – קו טכסיסי טפוסי זה או הפכו? כדי לענות על שאלה זו ולחשוף את הגורמים העיקריים של הטכסיס – עלינו קודם כל לסלק מן הדרך טעות מכריעה וחמורה אחת, המצויה לרוב. טעות זהו היא, שרואים את התוכן הפרוגרמתי של מפלגה ואת סוג הטפוס הטכסיסי שלה כדבר אחד. בחוגים רחבים רווחת הדעה, כי עיקריה של תכנית המפלגה הם הקובעים באופן אבטומטי את טכסיס המפלגה או שיש לפחות יחס סימטרי בין זו לזו. בדרך כלל סבורים, שטכסיס קיצוני או מהפכני הוא סגולת מפלגה קיצונית או מהפכנית, ולהפך – מפלגה שמרנית היא על פי טפוסה גם בעלת טכסיס שמרני, מיושב ואוהב סדר. דיה סקירה קלה כדי להוכיח, שסברה זו לא רק אינה קולעת אל הענין, אלא מוטעית בכלל^[1].

על צד האמת אין השואה זו אלא הכללת חזיון של תקופה אחת מסוימת בהתפתחות המפלגות המדיניות. זהות זו נכונה ביחוד לגבי תקופת מעבר, שבה מהפלגה או חבורת המפלגות השליטה בארץ בטוחה עדיין בתקיפותה המסורתית, בעוד שהכחות הצעירים והתוססים הקמים עליה נמאצים עדיין בראשית ארגונם, גידולם ותקפם, וכמעט אין ממש באיומם על המצב הקיים. בתקופת מעבר נוהגת המפלגה השמרנית בישוב הדעת, במתינות ובסדר, ואילו לתנועת הריפורמה התוססת אין טכסיס נחשב די-לוחם. אולם לאחר שהופר שיווי משקל זה ויחסי-הכוחות נשתנו במקצת – משתנה גם המצב מיסודו. משהגיעו הכוחות החדשים לנקודה, ששם מתרחש בהכרח משבר בהתאבקות שבין הישן והחדש, – עלול המצב להשתנות משני הצדדים, ויתכן שהמפלגה השמרנית תהיה מוכרחת לעבור לטכסיס-הגנה קיצוני. נקח אחת הדוגמאות המכריעות להתפתחות כזאת: את הקו הטכסיסי של המפלגה הדימוקראטית בדרומן של ארצות הברית עד למלחמת האזרחים. כל זמן שהתנועות המתנגדות לעבדות נמצאו בדרגת ההתהוות, והעבדות היתה בכל הדרום מוסד-בית בטוח, – היה הטכסיס של המפלגה הדימוקראטית השלטת מיושב ונוח לפשרות. קו זה נמשך בעצם מן ההסכם של מיסורי בשנת 1821 עד לחוק קאנזאס-נברסקה. בו בזמן רואים אנו את החבורות הצעירות המתנגדות לעבדות, במידה שיש להן שלטון, קיצוניות ומחוסרות גבולות בפעולתן. אום עם גידול הכוח הכלכלי ועמה תנועת הניגוד לעבדות בצפון, נעשה ברור שהתאבקות מכריעה מוכרחת לבוא והטכסיס משתנה מן הקצה אל הקצה. הדרום המיוחס, על שועיו המושלים בעבדים ופרדסים, נעשה בוגד, מורד והמפכני. התרגשו ובאו: ביטול קנין העבדים, חוק כנגד העבדות, פילוג, מלחמת אזרחים. שינוי כזה ביחס הכוחות שבין המפלגות, רק ביתר פתאומיות ועמקות, מצוי בכל מקום שבו מהפכה מנצחת הופכת את המצב המדיני על פיהו. לא כאן המקום לבדוק מדוע נתחברו בצרפת בשעת המהפכה דוקא בגליל וונדיי האצילים, האכרים והחוכרים יחידו כדי להגן בכוח על המלכות בפני הרפובליקה, ואליו כמעט בכל יתר גלילות הארץ פרצה בין המעמדים הללו בעלי הקרקע מלחמה, שנסתיימה בהחרבת הארמונות ובחלוקת האחוזות. המרקיז דה וסייר (203 gentilgommes compagnards) מביא כמה נימוקים לדבר. עכ"פ חשוב לנו לציין, שכאן עמדה להתגשם תכנית ריאקציונית גמורה באמצעים של טכסיס-אלמות קיצוני. והוא הדין בתנועות הגינירלים הלבנים ברוסיה בשנות 1921-1917 והאמיגרנטים המונרכיסטיים הרוסים. כרוז שיצא מאת המפלגה הצריסטית ברייכנהל אמנם אין כמוהו שמרני בתכנו ובמהלך מחשבתו, אבל רק מבחינה זו בלבד; מבחינת טכסיסו אינו שונה כלל מן הכרוזים שהיו הפליטים הסוציאליסטיים שולחים לרוסיה הצריסטית מברן, מג'יניבה ומלונדון. אף ההסתדרויות המדיניות הכפופות לכנסיה הקאתולית, שהן כרגיל מיושבות בדעתן, פונות לטכסיס מהפכני מתוך תביעת השעה; דוגמא לכך אפשר לראות במכסיקו החדשה משעת נצחון מפלגות קלם-אובריגון. מן הצד השני ברור, שהשויון המדומה בין תכנית מהפכנית וטכסיס מהפכני אף הוא אינו עומד בפני הבקורת. המפלגות המדיניות התקיפות והמאורגנות ביותר של הסוציאליזם הפרוליטרי – מפלגת העבודה באנגליה, הסוציאלדימוקראטיה בגרמניה, בצרפת ובבלגיה, – נמנו בשנם האחרונות מבחינת הטכסיס על סוג המפלגות הפשרניות. ולא עוד אלא שהדבר נכון אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, השולטת על ידי דיקטטורה מהפכנית. בקונגרס האחד עשר, שבו הרצה לנין על "הפוליטיקה הכלכלית החדשה", עברה מפלגה זו מן הקו הטכסיסי הקיצוני, הקומוניזם הלוחם, לקו פשרני, שהיה כרוך בשנוי-יחס מפורש לגבי השכבות השונות של האכרים הזעירים והבינונים וכן גם לגבי בעלי המלאכה הזעירים בערים והמסחר הפרטי. התפתחות זו מענינת ביותר מנקודת מבטה של חקירתנו. שכן היא מבררת, שאפילו עיקרון טכסיסי הנכלל מדעת בתכנית אינו יכול למעשה לפקח על הקו הטכסיסי, ולא עוד אלא שברבות הימים יתכן, שיתהוה ניגוד חריף בין זה לזה. מלגות הפועלים שהזכרנו, חוץ ממפלגת העבודה באנגליה, יש להן כידוע הסגולה המיוחדת, שתורתן הכלכלית גוזרת עליהן גם קו טכסיסי יסודי שהוא חובה להן. חלובה זו נגזרת בדרך כללמן התורה המרכסיסטית של מלחמת המעמדות, ובמפלגה הקומוניסטית הרוסית נוספה על גזירה זו התורה בדבר הדיקטטורה של הפרוליטריון ועל היחס בין המדינה והמהפכה. הרי זה בדברים כוללים ניגוד עיקרוני כלפי ממשלות של מלגות אזרחיות, דחיה עיקרונית של תקציבן, דחיה עיקרונית של השתפות בקבינטים אזרחיים ויחס דחיה עקרונית לגבי בריתות, פשרותאו הסכמים עם מעמדות ומפלגות אחרים. אחד מתפקידינו כאן הוא לבדוק, מה הם הגורמים לכך שבמרוצת ההתפתחות השליכה הסוציאלדימוקראטיה באירופה צעד אחרי צעד וסעיף אחרי סעיף את המצוות הטכסיסיות הללו אחרי גוה ולבשה את צורתה הטכסיסית של עכשיו. אולם, עצם העובדה מציינת, שהתנועות הטכסיסיות אינן תלויות כמעט במטרות, בעיקרונים או במימרות של מפלגה. בבחינה זו מתאים המשל אל המדע המלחמה בכל פרטיו, אם נערכת מלחמה לשם כיבוש אימפריאליסטי של אנטוורפן או קובה או לשם הגנה לאומית על וורדון; אם סיסמותיה הן: שחרור הלאומים הנדכאים או אסיהלאסיאטים; אם ממלכה לוחמת אחת משתמשת בשכירי צבא, בעוד שהשניה רואה את חובת עבודת הצבא כעיקר יסודי של ארגון המדינה – בכל זה לא תלוי כלל פתרון התפקידים הטכסיסיים השונים של המלחמה והתנועה הטכסיסית הבודדת של כל גדוד וגדוד.

אם נערוך את המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות לא רק זו בצד זו אלא גם זו לעומת זו, נלמד דבר חשוב מאד. שני מיני המפלגות יש להן על י תכניתן תכלית משותפת: העברת כל אמצעי התוצרת והתחבורה לרשות החברה, הגשמת האידאל הסוציאליסטי. ולא עוד אלא ששני מיני המפלגות יש להן תורה כלכלית וחברותית משותפת. יתר על כן, לשני מיני המפלגות יש באופן רשמי פילוסופיה משותפת של ההיסטוריה, תורת המטריאליזם ההיסטורי. הרי זוהי התאמה מרובה כל כך בתכנית המפלגות, העוברות על המידה הרגילה של קורבה רעיונית. ואף על י כן רובצת, כידוע, תהום בין שתי החבורות. המפלגה הקומוניסטית השוטלת ברוסיה הסובייטית מגלה את חברי כל המלגות הסוציאליסטיות למחשבי סיביריה. הקומוניסטים בפרלמנט שבאירופה המערבית מתחברים בבחינה טכסיסית עם הקיצוניים מימין יותר מאשר הסוציאלדימוקראטים. מן הצד השני ריאונ, שמיניסטרים-סוציאליסטים לצבא דכאו תנועות קומוניסטיות בלי רחם, עד כדי שפיכת דמים. במלחמות הבחירות יש שהנואמים הסוציאליסטיים מתקיפים את הקומוניסטים ביתר חריפות מאשר הריאקציונרים. ואם נחקור מהיכן ניגוד זה, שיש בו לכאורה סתירה פנימית, נכיר, שההבדל היסודי בין התונעה הסוציאליסטית והקומוניסטית הוא הבדל בבחירת הקו הטכסיסי. ההבדל שבין התכנית להתפתחות מודרגת של מדינות זמננו – בכוח הפרלמנט והחוקה – עד לידי משטר הסוציאליזם, ובין התכנית לכיבוש הדיקטטורה על ידי המפלגה הקומוניסטית – הוא בעצם ההבדל באופי הטכסיסי היסודי שלשתי החבורות.

אנו רואים איפוא: א) שאפילו אותה זהות קיצונית – מבחינת התכנית והרעיון – של שתי המפלגות אינה מונעת ניגוד קיצוני בשיטת הטכסיס; ב) שבמציאות פועל לעתים קרובות הניגוד הטכסיסי של שתי המפלגות ביתר קביעות ועמקות מאשר הקרבה הרעיונית ותהכניתית. לכשנתבונן נראה, שחזיוניות אלה אינם מצומצמים בתנועה הפרוליטארית בלבד, אלא הם בעצם קנין כל המחנות המדיניים^[2]. יכולים הם לבוא מצד אחד לידי גילוי באגפיה של מפלגה (ימין, שמאל או מרכז), המגוונים את ההבדלים הטכסיסיים. נקלח למשל את עמדת המלגות באנגליה, המאורגנות בטהרה קלסית: שלש מפלגות מדיניות גדולות על פי שלש התכניות המדיניות הגדולות של הבחרה החדשה, השמרנית, הליברלית, הסוציאליסטית. לפנינו כאן במפלגה השמרנית מן הצד האחד האגף הימני, ה"די-הארדס", ומן הצד השני הטוריים הצעירים, המצדדים בזכות הכרת רוסיה הסובייטית ובזכות פוליטיקה סוציאלית מתקדמת. ההבדלים הטכסיסיים בקרב המפלגה הליברלית אף הם מפורשים, עד כדי כך שהמפלגה עמדה בשנים האחרונות על סף ההתפלגות. כמה ליברלים מובהקים עבור באמת למחנה הטוריים (אלפרד מונד, טרוויליאן ועוד). מצב כיוצא בזה שורר במפלגת העבודה. בארצות אחרות גרמו חילוקי דעות טכסיסיים אלה, המצויים באנגליה במסגרת של מפלגה אחת, ליצירת מפלגות שונות, העומדות ברשות עצמן. באופן ששיתף הטכסיס יש בו כוחשל יצירת מפלגות וחיבורן יותר משיותף הרעיונות והתורות. בגרמניה הקיסרית הגינו על התכנית ועל התכנית הליברלית הגינו שלש מפלגות: הנאציונל-ליברלים, המתקדמים והחפשים בדעות. כל אחת המפלגות הללו היא התגשמות גוון מיוחד של אותו הטפוס הטכסיסי. בעוד שמצד אחד יש לפתח את התכניות המדיניות השונות בתנאים שונים על ידיאותם הטכסיסים, הרי לפנינו כאן האפשרות של טכסיסים שונים במסגרת תכנית מדינית משותפת. בזה הוכחנו, שהתנועה הטכסיסית של מפלגה אינה תלויה כלל בתכנית.

1. שארלס בירד, מלחמת המפלגות באמריקה. עמ' 10 "שני אנשים הנמצאים באותו מצב כלכלי והמוקירים אותן ההרגשות – יכולים להיות חלוקים בדעותיהם, מהי הפעולה הנוחה ביותר לשם השגת מבוקשם. נימוקם יכול להיות כלכלי לגמרי ודעותיהם הקדומות שוות, אבל הסברתם שונה. למשל, בעלי הון שפגעה בהם תעמולת פועלים חמורה – יכולים להיות מחולקים מאוד בנוגע לשיטה הנוחה ביותר לגבי התעמולה. האחד יבחר להזמין את המשטרה, והשני ידרוש את השימוש בטכסיס פשרה".
2. ע"י פרור שלזינגר: השקפות חדשות בדברי ימי אמריקה (אנגליה, עמוד 107): "במחנה השמרנים אנו מוצאים דרגות שונות של חוסר-אמון בשליטון העם, מן הריאקציונרים המוכים בסנוורים בימין הקיצוני עד למתונים בשמאל הקיצוני של המחנה. כיוצא בזה יש במחנה השמאלי חלוקה שלו, הכוללת כל דרגות האמון בשלטון העם, מן האגף השמאלי של קיצונים שבקיצונים עד לקצה המהפך של פרוגרסיבים או ליברלים. נביאי ההפקרות הרוצים להשיג את מטרותיהם על-ידי מרד או התקפה–מקומם באגפים הקיצוניים של שני המחנות".