מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ב

ב. טפוסי – הטכסיס העיקריים

בנוגע למפלגות המדיניות של זמננו – נשאלת שאלה ראשונה: מה הם הטפוסים העיקריים של התנהגות טכסיסית, שעלינו להבחין בפעולתם? בשימוש הלשון הרגיל אנחנו מוצאים המון ביטויים שנועדו לציין טפוסים מיוחדים של טכסיס. אולם רובם בלתי מסוימים ורופפים כעצם החזיון שבאו לציינו. אם מדובר על קיצוניות בניגוד לפרשנות או אם מציינים, על פי סדר המקומות הנהוג בפררלמנטים, גם את המחנה הטכסיסיים המתנגדים זה לזה בשם ימין ושמאל^[1], הרי ברור כבר משימוש הלשון הכללי, שמושג זוגי זה מתכוון כאן להביע קודם כל את תנועת הטכסיסי – בתוך מפלגה אחת – לשתי הקצוות. לי נראה בעצם, שאפשר להביע ניגוד זה בדיוק במלים בלתי-וותרני ונוטה לוויתורים. (על התוכן המלא של המושגים האלה עוד ידובר באריכות). בקוטב האחד עומד טפוס הטכסיס המתנגד מעיקרו לכל וויתור, פוסל כל גשמיות במחשבה תחילה, אינו זז מעמדתו, דבק בשלו בעקשנות, אוסר על עצמו וויתורים אפילו בתחום הנוסחאות והולך לתכליתו מתוך סיסמה: או קיסר או לא כלום. ומן הצד השניה שיטה, שאת מהותה אפשר להביע ביותר במלים: שמור לי ואשמור לך, שיטה המבקשת להשיג את תכליתה על ידי זה שיהא שוקלת מתוך גמישות את האפשרויות, רואה בכל צעד קדימה ריווח ממשי, ודעתה בכלל כדעת הלורד מורלי (על הפשרה, אנגלית, עמ' 186). כי "הפתגם הצרפתי הנורא, שהריפורמות הקטנות הן השונאים הגרועים ביותר של הריפורמות הגדולות, היא תורה של החורבן החברתי". בשני הקוטבים, מזה ומזה, עומדים הקיצונים הגמורים, שעל פי טעות מבקשים אותם תמיד בצד האחד, בין הבלתי-מוותרים, בעוד שיש בעצם – ואולי לעתים קרובות יותר – גם פשרנים בעלי מאה אחוז. בין שני הקוטבים יש כמובן גוונים וגווני גוונים עד אין קץ, ואלה באים לידי גילוי או בצורת מנהיגים בודדים או בצורת חבורות קטנות בתוך המפלגה. אולם בתוך ריבוי העמדות בין שני הקוטבים האלה אפשר להבחין בנקל עמדה בינונית, הזכאית להפרש כטופס עצמי של טכסיס. טכסיס זה אפשר לציין – בניגוד לטכסיס בלתי וותרני המיוחד לטכסיס הפשרני המיוחד – בשום טכסיס אינטגרלי. כל מקום שאנו מוצאים טכסיס זה, מגנים אותו הבלתי וותרנים כפשרני והפרשנים כקיצוני. זה טכסיס, שאנריקו פרי הטיף לו בתנועה הסוציאליסטית האיטלקית וכינה אותו בשם שיטה מהפכנית. דוגמה אחרת, כמעט בעלת טהרה טפוסית, היא הסוציאלדימוקראטית הישנה ועמה האיטרנציונל השני, אלא גם אי-כשרונם של היסודות הבינוניים בסוציאל-דימוקראטיות הישנה, המרכז, לפעולה מהפכנית אקטיבית". וכן אומר ניתוח קומוניסטי של התפתחות תנועת הפועלים בימי המלחמה (המפלגה הסוציאלדימוקראטיות, מאת א. ורגא, עמ' 26): "נוצר.... המרכז המהפכני למראית עין ובראשו קאוטסקי, ברנשטיין, האזה, – שהיה בעצמותו אנטי-מהפכני ופציפיסטי ולא דחה את הגנת המולדת בעיקרונה, אלא את סיום המלחמה על סמך הנצחונות הצבאיים שכבר הושגו, ואילו את רעיון המרד המזוין לשם המלחמה והפלת הבורגנות דחה בעיקרונו.. חבורה זו הכריזה על עצמה באפריל 1917 כעל מפלגה סוציאל-דימוקראטית בלתי תלויה".

בצד שלשת טפוסים יסודיים אלה של תכסיס מפלגתי אפשר היה כמובן לתאר עוד כמה סוגים מסוימים של יחס טכסיסי. קרוב לטפוסים הנאמרים, אבל שום אופן לא מזדהה עצהם, הוא הניגוד שבין ריפורמיזם ומהפכנות – במידה שתופסים ניגוד זה בבחינה טכסיסית ולא תכניתית. השיטה האחת פועלת באמצעות פעולות בודדות בזו אחרי זו, המצטרפות והולכות לשם השגת התכלית הנכספה, ואילו השניה פועלת בדרך התקפה ישרה על צומת העמדות של מצב מסוים, בין מצב כלכלי, ובין משפטי, בין מצב של משטר. ביטול מכס התבואה באנגלית הוא דוגמה מופתית לטכסיס מהפכני, ואילו מן הצד השני היה טכסיסה של תנועת מכס המגן בארצות אחרות על פי רוב טכסיס אבולוציוני מפורש, התחיל בהגנת סעיפים בודדים ותעריפים נמוכים, ולאט לאט, הבליע סעיפים חדשים והעלה את התעריפים, עד שנוצרה שיטה מקפת של מכסי מגן גבוהים. חלוקה חדשה של קנין הקרקע או של הכנסה מקנין קרקע היא מצד אחד שאיפת האגודות לריפורמה חקלאית, המטפלות – בהשפעת הנרי ג'ורג' – בתכנית של תקוני מסים והתיישבות חקלאית במדינה. באנגליה נסמכות שאיפות אלו על ספור של דושון סטוארט מיל "principles", שיצא בשנת 1848, והן גרמו בדרגות שונות ליצלירת ההתאחדות לריפורמה קרקעית, החברה לריפורמה של החכירה והחברה להלאמת הקרקע. חברה אחרונה זו, שנבנתה על פי הרעיונות של אלפרד רסל וולס, מכריזה, למשל, ששיטתה היא להשפיע על דעת הקהל לטובת ביטול כל מסי העבודה ותוצרתה וריבוי המסים על קניני קרקע, באופן שהמס יקיף לבסוף את כל הערך השנתי של הקרקע. בגרמניה הכילה תכנית הברית לריפורמה חקלאית, כפי שנתגבשה לאט לאט אגב התעמולה של פלורשים ודמשקה, סעיפים עיקריים אלה: א) העברה אורגנית של האשראי לנכסי דלא ניידי לידי הצבור. ב) החזקת קרקעות הצבור והרחבתם, ג) טפול בהתיישבות החקלאית בקרב הארץ לפי שיטה שאינה מעמיסה על המתיישבים עול כבד של חובות, ד) תמיכה לחברות בנין, שנהוג ביניהן העקרון של קנין הכלל, ה) הוצאת חוק דירות המונע בפני ספסרות בקרקעות, ברם מדינות הביניים שבאירופה המזרחית, שבחלקן יש להן אופי שמרני גמור, כגון ליטא, ולין, לטביה – פתרו פרובלימה זו עצמה בדרך טכסיס מהפכני על ידי ריפורמה חקלאית מקיפה, הפקעת האחוזות הגדולות בכוח החוק ופעולה לשם התיישבות חקלאית של חיילים ובני אכרים. עובדות מעטות אלו מראות כמה מכריעה היתה ריפורמה חקלאית זו במדינות הנזכרות. בלטביה היה הרוב הגדול של האוכלוסים פרוליטריון מחוסר קרקע, שהיה עבוד באחוזות בעלי הקרקעות הגדולים. בשנת 1905 היה בליפלנדיה ובקורלנדיה היחס בין עובדים חקלאים בעלי קרקע ומחוסרי קרקע ביחס 1: 9. לפני המלחמה היו 48,12 אחוזים למאה של כל הקרקע קנין האצילים ורק השאר היה בידי האכרים. עכשיו, לאחר הריפורמה החקלאית המקיפה, מתחלקים האוכלוסים החקלאים חלוקה כזאת: 46 אחוזים למאה אכרים זעירים, 30 אחוז אכרים בינוניים וגדולים, 24 אחוזים פועלים, אחוזות גדולות אינן במציאות. בגלילות הרומניים של ביסרביה, שבהן הונהגה הריפורמה החקלאית בלי חוק על ידי תנועת אכרים בשנות 1918-1917, היו האחוזות הגדולות לפנים 47 אחוזים למאה משטח העיבוד. כיום אינו עולה אלא עד 7 אחוזים למאה. במחשבה תחיךלה שמנו בשני המקרים את הטכסיס המהפכני בידי מפלגות, – מפלגת המסחר החפשי מצד אחד ותנועת האכרים מצד שני – שבשום אופן אין לראותן על פי הפילוסופיה המדינית שלהן כמהפכניות, כדי שלא להביא לידי בלבול המושגים טכסיס ותכנית. כמו כן יש הבדל טפוסי בין המפלגות אם תנועתן הטכסיסית היא של התקפה או של הגנה^[2]. ערך ההבדל הוא קודם כל בזה, שטכסיס ההגנה, ממש כמו בתורת המלחמה, מוגדר בעיקרו על ידי אמצעי ההתקפה, לאמר מכוון לפי תנועותיהם ואמצעיהם של המתנגדים. אם המתנגד מתקיף על ידי הרעשה מן האויר, הרי טכסיס ההגנה מוגדר מראש על ידי בחירת אמצעי ההתקפה מצד האויב. כיוצא בזה בחיים המדיניים, אותה המפלגה שהיא המתקיפה היא גם המנהיגה בענין הטכסיס. מקרה משונה בבחינה זו ממלחמת הבחירות הגדולה בארצות הברית ישמש כאן ציור מסביר. המפלגה הריפובליקאית של מדינת ניו-יורק העמידה למשרת מושל את היהודי אוטינגר. מיד קם במחנה הדימוקראטים ויכוח טכסיסי, שמא ראוי – לנוכח המספר הגדול של בוחרים יהודים בעיר ניו-יורק – להעמיד בטכסיס שכנגד גם מועמד דימוקראטי יהודי. המשא ומתן מסתבך פתאום לרגלי העובדה, שמועמד הדימוקראטים לנשיאות הוא קאתולי. זרם שכנגד במפלגה הדימוקראטית מראה על הסכנה בטכסיס המוצע, שסופו להרחיק את המוני הבוחרים הפרוטסטנטים בגלילות הכפריים של מדינת ניו-יורק. משא ומתן טכסיסי זה גרם לדבר, שהדימוקראטים העמידו למשרת מושל פרוטיסטנט מאנשי הסביבה ולמשרת ממלא-מקום המושל העמידו יהודי. ונתברר לבסוף, שחשבונם היה נכון. במדינת ניו-יורק, שרוב בוחריה הצביע כנגד המועמד הקאתולי בנשיאות, נמצא גם רוב בוחרים למעמד הפרוטסטנטי של הדימוקראטים. אמנם כאן – אצל הדימוקראטים – אין הפעולה שכנגד ברורה כמו שם, אצל הריפובליקאים. בעוד שלמשל הטכסיס הקיצועי של החבורה המתקיפה נענה על פי רוב בטכסיס קיצוני שכנגד – חוק הסוציאליסטים של ביסמרק הוא תשובה על טכסיס מלחמת המעמדות של הסוציאלדימוקראטיה הצעירה – הרי הפעולה שכנגד בטכסיס המפלגה היא לפעמים גם מהופכת. השוה, למשל, את ההתאבקות בין הסינט ובית הנבחרים באמריקה על הפחתת התעריפים בשנת 1887. הריפורמות בקונסטיטוציה של הודו בעשרות השנים האחרונות הן שתובה על הקיצוניות של הקונגרס ההודי הלאומי ומפלגת גנדי. הפוליטיקה של הרברט סמואל בארץ ישראל לגבי הקיצונים שבין הערביים מראה אותה התכונה של הושטת הגוף כדי לספוג את המכה ולהפיג את הנזק שבה. האנגלים בוחרים כנראה דרך טכסיסית זו תמיד בשעה שהמתנגד מתקיף באומץ והם אינם בטוחים בכוח השליטה שבידם. חוץ מזה יתכן בהתאבקות המדינית והחברתית – כמו במלחמה ממש – שהטכסיס עובר מצורה לצורה עם שינוי טיב ההתאבקות (ע' למשל זינובייב, הטכסיס של האינטרנציונל הקומוניסטי, עמ' 19): "אין לפרש את הדבר בשום אופן, שאין אנו גורסים שום מיון לגבי מלחמות התקפה והגנה שבין העבודה והרכוש. אולם אפילו בשטח הכלכלה יש שצורה מתחלפת בצורה, נקח למשל את שביתת הכורים באנגליה בשנת 1920. תחילה נגרמת על ידי כך שבעלי המכרות החליטו לקצץ במשכורת – ובכן: התאבקות-הגנה סופית. לאחר שהתחילה – היתה לה במשך זמן מסוים המגמה לההפך לשביתת התקפה, אלא שמפני כמה תנאים נגמרה זו שוב כשביתת הגנה טפוסית... אנחנו יודעים, שבשטח הכלכלה בדרך כלל תקופת הירידה הכלכלית היא תקופת ההשבתות ומלחמות ההגנה, ותקופת הפריחה הכלכלית היא תקופת השביתות ומלחמות ההקתפה". אף טיב האמצעים הטכסיסיים שמפלגה משתמשת בהם יש בו כדי לסמן סוג מיוחד של טכסיס. אם האמצעים הללו מתאימים לחוקים הקיימים של חיי משפט נורמליים בתחום הדימוקראטיה המודרנית – בגבולות חירות האסיפות, הדיבור, העתונות וההתאגדות – הרי טכסיס זה מכונה קונסטיטוציוני, ואם לאו הוא מכונה לוחם. הלוחמות לזכויות הנשים באנגליה ובראשן סילויה פנהורסט, שהיו מפוצצות את האסיפות מתנגדיהם בזרוע, שוברות שמשות, הורסות אנדרטות, – עברו מטכסיס לטכסיס. הדוגמא הבולטת ביותר מן הזמן החדש היא הדרגה הלוחמת של המפלגה הפאשיטסית, זו שהתחילה באמצע מאי 1919 בהסתערות על בנין המערכת של "אוונטי" במילנו ונסתיימה בעלית הפאשיסטים על רומא^[3]. אף כאן יש שמפלגה רואה את עצמה מוכרחת, עם שינוי התנאים לעבור מצורה אחת של טכסיס לחברתה. השוה למשל את נתוח האפשרויות הללו לגבי המפלגות הקומוניסטיות בספרו הנזכר של זינובייב עמ' 23: "הוא (הקונגרס השלישי של האינטרנציונל הקומוניסטי) דחה את השיטה של הפעלת המוני הפועלים על ידי השימוש באמצעים חריפים – בשעה שחסרו כל ההנחות הקודמות למרד.. פירוש הדבר אינו בשום אופן, שהקונגרס הסכים לאותם הקומוניסטים הרואים את תפקידן של כל מפלגותינו בזמן הזה בתעמולה בלבד... הקונגרס הראה בהחלטתו על דבר הטכסיס, כי בשיווי המשקל הרופף של אירופה בימינו עלולה כל שיבתה המונית, ואפילו כל סכסוך גדול בפרלמנטי, להיות גורם למהפכה ולהתאבקות ממשית לשם השלטון". פרובלימה מיוחדת היא אם התנועה הטכסיסית מבליטה בגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי את עצם התכלית, או משמשת רק כסות עינים לתנועות אחרות החוסות בצלה וזקוקות לעמוד הענן כדי להתפתח בלי מפריע. הטכסיס האחד הוא המכוסה, הטכסיס השני הוא הגלוי. הסיסמא "תוספת שלטון לנשיא" של המונרכיסיסטים הגרמנים בשעת בחירות הינדנבורג ולאחריהן – לא באה אלא לכסות את מגמותיהן לתקומת המלכות. בזה חיקו את טכסיסי הבונפרטיסטים בשנות 1852-1848 ומפלגות כדומה להם במצבים דומים. כל הטכסיסים של הסחת דעת, שמשתמשים בהם הרבה בחיים המדיניים – בין בצורת אגדת "הפגיון בגב" של הימנים הקיצונים בגרמניה לשם האפלה על אשמתם במלחמה האימפריאליסטית, בין בצורת הסתה על היהודים על ידי סוכני הממשלה הצריסטית לשם האפלה על התבוסה במלחמת רוסיה ויפן, או בצורת בהלת "טמני" של הריפובליקאנים חסידי הובר להאפלה על האשמות הכבדות כלפי משטר הרדינג-קולידוש – כל אלה הם טכסיסים מכוסים.

1. כמה משונים וסותרים הסירוסים האפשריים ע"י סימון זה, מראה הדוגמא הקטנה של עמדת המפלגות בדניה בשנות 1920-1924, בשעה שהשמאל, מפלגת הממשלה, תמך עצמו בשמרנים ואילו ה,רדיקלים" והסוציאלידימוקרטים עמדו לעומתו באופוזיציה (ע"י
2. בראשית התנועה הקומוניסטית היו מצויים בקרבה פגלות (למשל, בגרמניה בשנת 1929) שיצרו תורה שלמה בדבר התקפה מהפכנית.
3. "תנועה מתנגדת זו של הפאשיסטים עלתה בגסותה ובאלמותה על הטירור של הסוציאליסטים והאנרכיסטים, ועד מהרה הפכה את פניה גם כלפי מתנגדים אחרים של הפאשיסטים, פחות מתקיפים, כגון הקלריקאלים, הסלאווים באיסטריה והגרמנים בטירול הדרומית. ... מאורעות דמים ארוע כמעט בכל יום בארץ. כמה מערכות של עתונים סוציאליסטיים עלו על המוקד .. מלחמת הגדודים נמשכה בלי רחם בכל כלי הזין, בפגיונות, באקדחים ובפצצות.