מחבר:שלמה שטנצל (מסוסנוביץ)/קהלת שלמה/אות ח
חבורה
[עריכה]- משמוש היד מזיק לחבורה *שו"ע או"ח (ד, ד).
חברי
[עריכה]- אם הם פרסיים או אומה אחרת, ואימת אתו לבבל, עיין תוס' גיטין (יז. ד"ה הא), ועיין עץ יוסף על העין יעקב יבמות (סג:).
חבוש
[עריכה]- אין מתיר עצמו מבית האסורים, ש"ס ברכות (ה:).
חבר
[עריכה]- גם חכם מחכמי אומות העולם נקרא חבר, עיין תנא דבי אליהו רבה (פ"א).
חד גדיא
[עריכה]- אחד התלוצץ על חד גדיא, עיין חיים שאל (ח"א סי' כח) שכתב, דְבַּר נידוי הוא, ועי"ש שהספרדים אין אומרים פיוט זה.
חוה
[עריכה]- קודם החטא היתה נקראת חיה, כ"כ בכלי יקר בראשית (ג, כ), ועפי"ז ידוקדק לשון הכתוב (בראשית ב, יט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, שפירש הרמב"ן ז"ל שכונת הכתוב הוא שהקב"ה הביא לפניו החיות שאשר יבחר לו לאשה היא תהיה אשתו, עיי"ש מש"כ איך יתפרש ע"ז לשון הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה. ועפי"ז א"ש בפשיטות לשון הכתוב, דכל אשר יקרא לו האדם שם נפש חיה זה הוא שיקחהו לאשה שהרי לאשתו קרא חיה. שגם רש"י ז"ל הרגיש בזה.
ובגוף קושית הכלי יקר דלמה קרא לה עכשיו אחר החטא זה השם ולא מקודם, אשר מפני זה חידש דבר זה, י"ל לענ"ד עפ"י מה דאמרינן במסכת ע"ז (ה.), אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו כמי שלא באנו לעולם, עיי"ש ברש"י דהיינו מפני שהיו חיין לעולם וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום. והתם קאי לענין חטא העגל, אבל מובן ממילא שכן הוא ג"כ לענין חטא אדם הראשון שאם לא אכלו מעץ הדעת והיו קיימין לעולם אנו כמי שלא באנו לעולם. ולכן שפיר עתה אחר החטא שהיא היתה עיקר הגורמת קראה חוה, שהוא כמו חיה כמו שכתב רש"י ז"ל, שמחיה את ולדותיה, שאם לא היו מתים והיו קיימין לעולם אנו כמי שלא באנו לעולם ולא היינו נחשבין כלל בחיים וע"י החטא אנו נחשבין חיים, ולזה שפיר ניחא מה שקרא לה שם זה אחר החטא ולא מקודם. וא"ש ג"כ הסמיכות אל פסוק הקודם, שמסיים כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואח"כ כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה, דהיינו אחר שאמר לו הקב"ה שמוכרח למות מפני חטא זה קראה חוה שהוא כמו חיה כנ"ל. ויש לתרץ בזה גם קושיא השניה של הכלי יקר דלמה לא קראה חיה רק חוה שהוא כמו חיה יותר היה לו לקרותה חיה בהדיא, ועיין באבן עזרא מש"כ ע"ז. ועפ"י דברינו י"ל דרמז בזה יען כי מה שמחיה את ולדותיה אינו חיות באמת, דהרי גם אם לא חטאו והיו קיימין לעולם היינו חיים, רק הוא כמו מחיה כיון שאם לא חטאו היינו כמי שלא באנו לעולם, לזה בא ברמז גם בקריאת השם, שלא קראה חיה בהדיא רק חוה שהוא כמו חיה, שהוא"ו מצינו שהוא כמו יו"ד בכמה מקומות אבל באמת הרי וא"ו אינו יו"ד. ואפשר עוד שגם הנחש שנקרא 'חויא' הוא מטעם זה לפי שע"י נקראין אנחנו חיים כנ"ל, או אפשר הוא בדרך סגי נהור לפי שהביא מיתה לעולם. ובעיקר הדבר מש"כ לתרץ קושית הכלי יקר עפ"י דברי הגמ' בע"ז (ה.), הנה מצאתי שקדמני בספר יעלת חן עה"ת פרשת בראשית לתרץ קושיא זו עפ"י דברי הגמ' הנ"ל באופן אחר קצת. [ובהיותי בזה ראיתי לכתוב כאן אשר תמיה בעיני דברי התוספות י"ט סוכה (פ"ד, ה) שכתב שם דמצינו 'ו' במקום 'י', וטרח להביא ממרחק לחמו מקרא דנחמיה (יא) ותהלים (קטז) עיי"ש, ולא הביא מפסוק זה. וכן הוא עוד בבמדבר (כא, יד) על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה, וברש"י שם את והב כמו את יהב]. ועפ"י דברינו הנ"ל הנה מיושב עוד מה שהקשה האור החיים, דמה התיחסות יש לשם זה לחוה יותר מלאדם, דהרי גם הוא היה אב כל חי, ועפ"י דברינו הנ"ל א"ש דכיון שהיא היתה עיקר הגורמת למיתה לכן נאה לה שם זה, משא"כ הוא שהיה שוגג בדבר. אמנם לפירוש הכלי יקר הנה יקשה קושית האוה"ח הנ"ל, דנהי דגם לפי פירושו ניתן לה השם חוה משום החטא, מ"מ הרי כתב דקודם החטא היה שמה חיה, וא"כ קשה דמה התיחסות היה קודם החטא לזה השם לחוה יותר מלאדם. וע"ע באור החיים שם שמפני קושיא הנ"ל דמה ענין לשם זה אחר החטא ולא מקודם בשעה שקרא שמות לכל חי, חידש באופן אחר דקודם החטא היתה נקראת אדם כשם בעלה, ואחר החטא נלקח ממנה זה השם וניתן לה שם חוה. ולאדם ג"כ היה שינוי השם לשעה דקודם החטא, דקודם החטא נקרא אדם ולאחר החטא נקרא האדם בתוספת ה'. ויען כי לפי דבריו הללו אינו מיושב כי אם קושיא א' של הכלי יקר ונשאר עדיין קושיא השניה, לזה יש להוסיף עוד שמה שנקראת חוה הוא על שם הנחש, כמו שכתב הכלי יקר וכמ"ש האור החיים בעצמו אח"כ. ומה שאמר הכתוב הטעם כי היא היתה אם כל חי י"ל ג"כ על דרך שכתב הכלי יקר וז"ל, ובא הכתוב לתרץ למה לא קראה נחש בפירוש אלא לפי שקודם לזה היתה אם כל חי ונקראת חיה ע"כ בהחליפו שמה לא הוצרך להחליף כי אם יו"ד בוא"ו כדי שישאר רושם שם ראשון במקומו עכ"ל. ואף אנו נאמר כן לפי דברי האוה"ח, שקודם החטא היתה נקראת אדם, לפי מש"כ האבן עזרא דברים (כ, יט) בפירוש הכתוב כי האדם עץ השדה וזה לשונו, וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה, והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה עכ"ד. הרי דמה שחיי בן אדם תלוי בו ראוי לקרותו אדם, וא"כ יש רמז בשם אדם שהיתה נקראת חוה קודם החטא שהיא אם כל חי, דהיינו שחיי המין אדם תלוי בה לזה נאה לה בפרטיות שם זה אם כי הוא שם המין הכלליי ולא שם הפרטיי. ולכן גם אחר החטא לא נקראת רק חוה ולא נחש, כדי שיהיה זכר לשם הראשון, וזה כונת הכתוב דקרא אותה חוה ולא נחש בעבור שהיתה מקודם אם כל חי ונקראת לזה אדם, לכן נקראת חוה כדי שיהיה זכר קצת לשם הראשון. ועפ"י דברינו הללו ג"כ מיושב קושיית האוה"ח הנ"ל, דלמה לא נקרא גם לאדם שם שיהיה לזכר היותו אב כל חי, ועפי"ז ניחא דהרי שם אדם בעצמו הוא לזכר היותו אב כל חי עפ"י דברי האבן עזרא הנ"ל. נחזור לדברי האוה"ח הנ"ל שכתב דחוה לאחר החטא ניטל ממנה שם אדם, והנה לפי המבואר בספרי הכללים דגם אשה נקראת אדם, עיין בשדי חמד מערכת הכללים (מערכת א, עג) ובפאת השדה (קלב), ובספר בית האוצר ח"א (כלל יג), צ"ל דנהי דניטל מחוה שם אדם מ"מ שאר נשים יוצאי יריכה שלא חטאו בעצמם בחטא העץ הדעת לכן קרויין עדיין אדם. ועפ"ז יש ליישב דברי המדרש ילמדנו והובא בילקוט בראשית, על פסוק ויצו ה' אלקים על האדם, ששאל גוי אחד את רבי אבהו הכתיב ויצו ד' אלקים על האדם אדם נצטוה אבל האשה לא נצטוית למה נענשה, והשיב דכתיב לאמר לאבריו והיא נבראת מצלעותיו. ועיין בשדי חמד (הנ"ל) דהרי גם אשה היא בכלל אדם ולמה ליה לרבויי מתיבת לאמר. ועפ"ז א"ש דהנה לפי דברי האוה"ח שכתב דאדם קודם החטא היה נקרא אדם ולאחר החטא נקרא האדם, צ"ל דמה שנמצא קודם החטא בכתוב שקראו האדם דהכונה על שם סופו, כמו שכתוב הוא הסובב את כל ארץ כוש אף שעדיין לא היה, כמו כן ה"נ קראו הכתוב האדם ע"ש סופו דלאחר החטא. וא"כ שפיר שאל הגוי את רבי אבהו דכיון דכתיב ויצו ד' אלקים על האדם בע"כ הכונה האדם שאחר החטא מדקראו האדם בתוספות ה' ולא אדם כנ"ל, וא"כ שוב אין חוה בכלל דהרי אחר החטא לא היתה חוה נקראת בשם אדם כנ"ל, אף דכל נשים קרויין אדם. ואפשר לדייק עוד בזה למה שאל שאלה זו דוקא גוי, דנודע מה שהקשו התוס' בע"ז (ג. ד"ה כהנים) ובכ"ד, אהא דאמרינן ביבמות (סא.) ובב"מ (קיד.) דאין עכו"ם קרוים אדם דהרי מצינו דקרוין האדם, וחילקו בין אדם להאדם. ולזה הגוי שידע שהוא נכלל בכלל האדם ורק אדם אמרו חז"ל דאינו נקרא משום דאדם הוא חשיבות טפי מהאדם, ובודאי הגוי לא ניחא ליה לומר כן שאינו במדרגה של ישראל לענין שם אדם, לזה חתר להקשות מהא דכתיב ויצו וגו' על האדם דאם נימא דאין חילוק בין אדם להאדם א"כ אין שום קושיא למה נכתב כאן האדם בה' ושפיר י"ל דגם חוה היא בכלל זה, משא"כ אם אמרינן דאין עכו"ם קרויין אדם והיינו משום דשם אדם יש לו מעלה וחשיבות טפי מהאדם, א"כ בע"כ צריך לומר בהא דמצינו דכתיב האדם לאחר החטא ומצינו ג"כ דקרוי אדם כמ"ש האוה"ח הנ"ל דלאחר החטא נשתנה שמו לגריעותא, וממילא דהכא בויצו ד' אלקים על האדם בע"כ דהכונה ע"ש סופו כנ"ל וא"כ אין חוה בכלל, ובזה חשב לסתור דברי חז"ל דאין עכו"ם קרוין אדם דאל"כ למה נענשה חוה כיון שלא היתה בכלל הציווי. ובזה נוכל ליישב מה שהקשה עוד שם בשדי חמד אות הנ"ל על פירוש בעלי התוס' על התורה שהקשו ג"כ קושיא הנ"ל ששאל הגוי לרבי אבהו, ותירצו וז"ל, וי"ל דגם היא נצטוית שהרי בתר הבריאה דכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם והיתה היא בכלל דויצו את האדם, עכ"ל. ואיך תירצו זה כיון שלא רצה רבי אבהו לתרץ להגוי כן מכלל דאין זה מן היישוב יהיה מאיזה טעם שיהיה, ולהנ"ל א"ש דהתוס' לשיטתם הרי זה מן היישוב ולרבי אבהו לשיטתיה אין תירוץ זה מספיק. לפי מה שכתבתי דמש"ה הקשה הגוי דחוה אינה בכלל ויצו ד' אלקים על האדם, עפ"י דברי האוה"ח הנ"ל דיש חילוק בין אדם להאדם, וזה רק אי אמרינן דעכו"ם אין קרוין אדם כנ"ל. ולפי"ז התוס' לשיטתם שכתבו ביבמות (סא. ד"ה ממגע) דלא קי"ל כרשב"י דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל משום דרשב"ג פליג עליה במסכת אהלות וקי"ל דהלכה כמותו במשנתינו, וא"כ בע"כ דסברי דגם עכו"ם קרוי אדם כיון דמטמא באהל ואין צורך לחלק בין אדם להאדם, וא"כ לא אמרינן כלל כדברי האוה"ח הנ"ל שמחלק בין אדם להאדם, ושפיר תרצו שחוה היא בכלל דויצו ד' אלקים על האדם. אבל רבי אבהו שפיר סובר כרשב"י דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל, כיון דאינו סובר האי כללא דהלכה כרשב"ג במשנתינו, כמ"ש במלא הרועים ח"ב (בקונטרס שונה הלכות כלל רשב"ג, ו). [ולשיטות הסוברים דגם בברייתא איתמר האי כללא דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו, יש ראיה ברורה מדברי הרשב"א גיטין (נד: ד"ה ההוא) דנקט בשיטת רבי אבהו דלא שייך האי כללא]. וא"כ ממילא סובר ר' אבהו דעכו"ם אין קרוין אדם, ובע"כ צריך לחלק בין אדם להאדם כנ"ל, ושוב אין לומר דגם חוה היתה בכלל דויצו ד' אלקים על האדם כנ"ל, וע"כ הוצרך לתרץ דלאמר היינו לאמר לאבריו. ומדויק ג"כ למה שאל הגוי זה לר' אבהו דוקא, דקושיא הוא רק לרבי אבהו כנ"ל משום דסובר כרשב"ג דעכו"ם אין קרוין אדם. או י"ל בהא דנשים אתנייהו בכלל אדם אף שמחוה ניטל שם אדם מחמת החטא, ובכל הדברים אשר נענשה חוה מחמת החטא מצינו שגם זרעה כיוצא בה, עפ"י דברי התוס' במסכת בבא בתרא (נח. ד"ה מציין) שכתבו דאע"ג דדוקא ישראל נקראו אדם ולא בן נח וקודם מתן תורה היו לכלם דין בן נח, מ"מ אדם הראשון ואברהם מטמאין באוהל שהרי קראם הכתוב להדיא בשם אדם. א"כ י"ל כיון שבעצמם לא היה שייכות לשם אדם קודם מתן תורה, רק אדם ואברהם הוא שניתן להם זה החשיבות שנקראו אדם גם קודם מ"ת, וגם חוה קודם החטא היה לה זה החשיבות שאע"ג שהיה עדיין קודם מתן תורה ודין בן נח היה לה מ"מ היתה קרויה בשם אדם, אבל לאחר החטא ניטל ממנה זה החשיבות שתהיה קרויה אדם בזמן שבעצמם אין עדיין שייכות לזה השם ורק מחמת חשיבות ניתן לה שם זה. משא"כ נשים שלאחר מתן תורה שפיר קרויין אדם כיון דלאחר מתן תורה שפיר יש שייכות לשם אדם לכן לא ניטל מהם זה השם מחמת החטא. עוד י"ל במה שקרא אותה חוה אחר החטא, עפ"י מש"כ הרבינו בחיי בפסוק זה, דמלת חוה פירושה מדברת וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית יע"ש. אמנם מדבריו מבואר שקראה בשם זה קודם החטא, ולדרכינו י"ל שקרא אותה בשם זה אחר החטא, לאשר עיקר החטא נצמח מרוב דיבורה כמ"ש בסנהדרין (כט.) אמר חזקיה מניין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. ודברי הגמ' דסנהדרין הנ"ל הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא, דהנה זה לשון הגמ' שם אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, רב משרשיא אמר מהכא אמתים וחצי ארכו, רב אשי אמר עשתי עשרה יריעות. והנה צריך להבין דבמאי איפלגו הנהו אמוראי דמר יליף ליה מהכא ומר יליף ליה מהכא, ואמאי לא ילפי רב משרשיא ורב אשי מקרא דיליף מיניה חזקיה דהוא מוקדם מהנך קראי דילפי אינהו מינייהו, וכן רב אשי אמאי לא יליף מקרא דרב משרשיא דהוא מוקדם מקרא דיליף מיניה איהו. דבשלמא על חזקיה לא קשה דאמאי לא יליף מקראי דרב משרשיא ורב אשי, משום דהוא יליף מקרא המוקדם בתורה, וכן ל"ק על רב משרשיא אמאי לא יליף מקרא דרב אשי, משא"כ להיפוך קשה. ולענ"ד בזה דכל חד לשיטתיה קאי בזה, דהנה יש להקשות על ילפותא דחזקיה דיליף מדהוסיפה נגיעה וקילקלה בזה, דאכתי לא נלמד מזה דכל המוסיף גורע, דרק כאן שהוסיפה דברים כזבים משום הכי היה בזה גירעון משא"כ בריבוי דברים בעלמא שפיר איכא למימר דליכא בזה גירעון. אמנם חזקיה לשיטתיה שפיר הוכיח מכאן דכל המוסיף גורע, דהנה בכתנות אור פרשת בראשית כתב בשם גדול אחד לפרש הא דהוסיפה נגיעה, גם מה הוצרכה לומר מפרי עץ הגן נאכל, עפ"י מה דאיתא בבית יוסף באו"ח (תרטז) בשם התרומת הדשן דמותר ליגע במאכל ביוה"כ אף דאיכא כרת ולא בדילי מיניה, מ"מ אינו דומה לחמץ בפסח משום דמותר בשאר מאכלים שאינם חמץ חיישינן דילמא מישתלי, משא"כ המתענה דאסור בכל מיני מאכל ומשקה אסח דעתיה מנייהו ולא אתי לאשתלויי. וזה רמזה במה שאמרה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי עץ אשר בתוך הגן אמר ד' לא תאכל ממנו, ודמי לחמץ בפסח שאינו אסור אלא מין אחד ויש חשש בנגיעה דילמא אתי למיכל מיניה, ולכך אמרה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולו תגעו בו דע"י נגיעה תבואו לידי אכילה, עכ"ד. ועיין באבות דרב נתן פ"א ובהגהות מהריעב"ץ שם שבדפוס ווילנא שודאי היה רצונו של הקב"ה לאסור אף הנגיעה לסייג. וא"כ לפי"ז לא דבר כזבים. ואף במה שאמרה פן תמותון אין בזה דברי כזב כמ"ש שם המריעב"ץ שבזה כזבה שאף שהנגיעה בכלל איסור מ"מ אין בו מיתה, דהרי יש לפרש פן תמותון אם תגעו תוכלו לבא לידי מיתה ע"י שתאכלו, שהרי הנגיעה הוא הרחקה להאכילה. ויותר מזה עיין בר"ן נדרים (טו. ד"ה ואלא) שיש לפרש מתני' דקתני הרי זה בלא יחל דברו שיזהר שלא יישן ביום ראשון של תנאי כדי שלא יבא לידי בל יחל עיש"ה. וא"כ שפיר שמעינן מהתם דכל המוסיף גורע, דהרי גם שם לא היה בדיבורה כזב ואעפ"כ באתה לידי גירעון עי"ז. אמנם יש לדחות דלא היה עליהם איסור נגיעה לפמ"ש התוס' בריש פסחים, דמש"ה החמירו חכמים בחמץ דבעי בדיקה שלא יבא לאכלו, וכתבו ע"ז וז"ל, והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם כו' יע"ש, מבואר בדבריהם דרק איסורי הנאה קשה להו אבל על איסורי אכילה לא קשה להו מידי אמאי לא בעי בדיקה משום שמא יבא לאכלו. ואפשר דהוצרכו לזה משום דקשה להו מיוה"כ דג"כ לא בדילי מיניה ואפ"ה לא בעי בדיקה וביעור, ולא ס"ל חילוק זה שכתב התה"ד המובא בבית יוסף הנ"ל, או טעם שכתב הט"ז באו"ח (סי' תריב, ח) [דשאני יו"כ דאימת יום הדין עליו]. וא"כ גם בעץ הדעת דלא היה עליו איסור הנאה, עיין בדורש לציון (דרוש יא) דאי ילפינן איסור הנאה מ'אותו' או מ'והבשר' כדיליף רב פפא (בפסחים כד.), בודאי מותר בהנאה. שהרי אין פירושו של לא יאכל כלל על הנאה ופירושו רק על אכילה, רק שהתורה אסרה ההנאה במקרא בפני עצמו, ובעץ הדעת לא אסרה התורה עדיין. ואף מה שכתב שם דאי ילפינן איסור הנאה מנבילה היה גם בעץ הדעת איסור הנאה כיון שמשמעות של לא יאכל הוא איסור הנאה, ונבילה הוא רק מגלה לנו שמשמעות של לא תאכל הוא איסור הנאה בלשון קודש, וע"כ היה גם עץ הדעת אסור בהנאה כיון שכתוב לא תאכלו. גם זה יש לדחות, לפי מש"כ בירושלמי סוטה (פ"ו ה"ב) דאין למדין קודם מתן תורה מלאחר מתן תורה גם לענין ביאור הלשון. ועיין בספר בית האוצר (ח"א כלל א) ע"ד הירושלמי הללו, ועיין בחיבורי מערכת א (אין למדין). וא"כ ה"נ אין ללמוד לשון אכילה דקודם מתן תורה מלאחר מתן תורה. ועיין באור חדש עה"ת פרשת וישלח שכתב ג"כ דלא יאכלו דקודם מתן תורה לא משמע איסור הנאה אף אי ילפינן איסור הנאה מנבילה, אולם באור חדש על פסחים (כב:) שדי קצת נרגא בזה. [וכיון שנתבאר דעץ הדעת היה מותר בהנאה] ליכא למגזר ביה שמא יבא לאכלו, וא"כ שוב ליכא למילף מכאן דכל המוסיף גורע דשאני הכא שדברה דברים כזבים דהרי באמת היה מותר בנגיעה כיון שלא היה אסור בהנאה, ובאיסור אכילה לחוד ליכא למגזר ביה שמא יבא לאכלו. אבל היכא שמדבר דברים יתירים בעלמא אין ראיה מכאן שהוא גורע. ולכן לא ילפי מהכא רב משרשיא ורב אשי הא דכל המוסיף גורע. אמנם חזקיה לשיטתיה שפיר יליף מכאן דכל המוסיף גורע, דלשיטתיה באמת היתה אסורה בנגיעה ולא דברה כזב בזה, דחזקיה בע"כ לא ס"ל דליכא למיגזר שמא יבא לאכלו אלא באיסור הנאה, וכמו שנראה מדברי התוס' הנ"ל, מדאמר בפסחים (כא:) מנין לחמץ בפסח שאסור ויליף לה מדכתיב לא יֵאָכֵל חמץ, ואם גם הוא נקט כדברי התוס' הנ"ל דליכא למיגזר שמא יבא לאכלו אלא באיסור הנאה, א"כ היה יכול להוכיח דחמץ בפסח אסור בהנאה מאיסור בל ייראה, לפי מש"כ הר"ן ז"ל בריש פסחים דאפשר שמה שהחמירה התורה בחמץ לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הוא משום חשש דשמא יבא לאכלו, ומה שכתב הר"ן ז"ל בלשון אפשר הנה הרשב"ץ בספר יבין שמועה במאמר חמץ נקט כן בפשיטות גמור, וא"כ אי נימא דחמץ בפסח מותר בהנאה קשה דאמאי אסרה התורה חמץ בפסח בבל יראה ובל ימצא משום טעמא דילמא אתי למיכל מיניה, הא כיון דמותר בהנאה ליכא למיגזר דילמא אתי למיכל מיניה, כמו דלא אסרה התורה יום הכיפורים בבל יראה, וע"כ דאסור בהנאה. ולא היה צריך חזקיה למילף מדכתיב לא יֵאָכֵל, ומדלא יליף מהכא איסור הנאה בחמץ בפסח בע"כ דסובר דגם אם אינו אסור בהנאה מ"מ גזרינן ביה דילמא אתי למיכל מיניה, ושאני יוה"כ מהני טעמי דאמרן, או כמ"ש הבית יוסף בשם התרומת הדשן או כמ"ש הט"ז הנזכרים לעיל. וא"כ בעץ הדעת דלא היו שייכים הני טעמים שפיר היה אסור בנגיעה משום חששא דשמא יבא לאכלו, וא"כ לא דיברה כזב במה שהוסיפה נגיעה ואעפ"כ היה בזה גירעון, ושפיר נלמד מכאן דכל המוסיף גורע. ועתה נבוא לתרץ דאמאי לא יליף רב אשי הא דכל המוסיף גורע מקרא דרב משרשיא, דהנה בילפותא דרב משרשיא יש להקשות, דהיאך יליף דכל המוסיף גורע מאמתים וחצי ארכו, דהרי אם הי' נחסר האל"ף היה כתוב מתים ולא מאתים, ולא היה פירושו כלום, ועיין ברש"י מה שכתב ע"ז. אמנם י"ל דרב משרשיא סובר דיש אם למקרא, וכונתו דליכתוב מאתים הא' אחר המ', ומדכתיב אמתים בא' קודם המ' חשוב הוספה, אע"ג דבין כך ובין כך היה נכתב א' מ"מ חשוב הוספה לענין המקרא, דבקריאה אמתים הוי אותיות טפי ממאתים אע"ג דבכתיבה יש במאתים אותיות כמו באמתים. ולכן יליף שפיר מזה דכל המוסיף גורע. אבל רב אשי לשיטתיה אינו יכול למילף מהכא דכל המוסיף גורע, דהרי רב אשי סובר דיש אם למסורת, דאמרינן בכתובות (ח.) רב אסי אקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה בריך שית, לימא בהא קמיפלגי כו' לא דכו"ע חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן, כי הא דרב יהודה רמי כו'. ובתוס' שם (ד"ה חדא) כתבו מגמ' דעירובין (יח.) דמאן דסובר דעלה במחשבה להבראות שנים בת"כ סובר דפרצוף אחד הואי יע"ש. וא"כ למסקנת הש"ס דמאן דבריך שית סובר דבתר מחשבה אזלינן ועלה במחשבה להבראות שנים. א"כ רב אשי ג"כ בע"כ סובר דפרצוף אחד הואי, דמדרב אסי בריך גביה שית ולא אמר לו כלום בודאי דגם הוא ס"ל דבתר מחשבה אזלינן. וכן נראה מדאמרינן שם בתר הכי רב אשי אקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כו', ולשון כולהו משמע כל מה דאיתא לעיל, והיינו גם יוצר האדם, וא"כ בע"כ דסובר דפרצוף אחד הואי. ועיין בדורש לציון (דרוש יא) בשם ספר נחלת בנימין דמאן דסובר פרצוף אחד הואי סובר כרבנן דר' יוחנן בן ברוקא ביבמות (סה:) דסברי דנשים פטורות מפריה ורביה. וא"כ רב אשי ג"כ סובר כרבנן דריב"ב כיון דסובר דפרצוף אחד הואי. וע"ש בדורש לציון שכתב עוד, דפלוגתא דר"י בן ברוקא ורבנן תליא אי יש אם למקרא או למסורת, דאי אמרינן יש אם למסורת נשים פטורות מפריה ורביה משום דוכבשה כתיב, משא"כ אי יש אם למקרא חייבות דהרי קרינן וכבשוה. וא"כ רב אשי דהוכחנו דסובר דנשים פטורות מפו"ר בע"כ סובר דיש אם למסורת, וע"כ לא מצי למילף הא דכל המוסיף גורע מקרא דאמתים וחצי ארכו, דהרי אם לא אזלינן בתר הקריאה רק בתר הכתיבה אין שום הוספה באמתים על מאתים, וע"כ הוצרך למילף מקרא דעשתי עשרה יריעות, ודו"ק. ובעיקר ענין קריאת שם חוה עיין עוד במדרש תלפיות ענף חוה.
- חוזר וניעור. דעת הפלתי (סוף סי' צט) דאינו רק מדרבנן באיסור שנתבטל שיאסר אח"כ אם נתרבה ממינו, והגאון מברעזאן דחה דבריו בהערתו שבספר משמרת שלום (ד קכ.) יעויי"ש.
חול המועד
[עריכה]- מה שמוציא על המועד בין לצורך שמחת המועד בין בשב ואל תעשה שאינו מסתחר בו, נותנין לו כפליים במה שנפסד, עיין הקדמת ספר ברכת מועדיך לחיים שהוא מבואר בש"ס [יבמות סג.].
חולה שיש בו סכנה
[עריכה]- שהותרו לו כל האיסורים, אי הוה הותרה או דחויה, שהוא פלוגתת חפוסקים, עיין שו"ת מהרש"ם (סי' קמב) שרוצה לומר דתליא אי כל האיסורים הם איסור חפצא או גברא יעש"ה, וחידש מכח זה דבאיסור דרבנן כו"ע מודים דלגבי חולה שיש בו סכנה הותרה.
חולי רע ר"ל
[עריכה]- מי שחלה באותו חולי ונתרפא אין סכנתו מרובה כ"כ לגשת להחולה בחולי ההוא, ומ"מ קצת סכנה יש, חות יאיר (סי' ס).
חולין בעזרה
[עריכה]- מותר להביא ואסור לעשות בהן מעשה הקדש כגון תנופה, תוס' פסחים (סו: ד"ה מביאה).
חומרא
[עריכה]- אסור להחמיר בגט מה שאינו מן הדין, מטעם שיוציאו לעז על גיטין הראשונים שלא היה כן, ש"ס גיטין (ה:), ועי' מהר"ם שי"ף שם.
חופה קונה
[עריכה]- הכי ס"ל לרב הונא בש"ס קידושין (ד.) ורבא פליג עליה, ובפתיחת האור חדש לקידושין (אות ו) כתב דבית שמאי ס"ל דחופה אינה קונה.
חוששין לקידושין
[עריכה]- לשון זה משמע דלא הוה רק ספק, כך מבואר בבית יוסף אבן העזר (סי' כז ד"ה וכתב הרמ"ה).
חזותא
[עריכה]- אי אזלינן בתר חזותא, עיין ש"ס חולין (כו.) שהוא פלוגתא דרבנן ור' יוחנן בן נורי יעש"ה.
חזן
[עריכה]- כמה ענינים בענין חזן, עיין שבט מוסר (פרק לד) ועיין חת"ס חאו"ח (סי' רה). וחזן אם הוא שליח ציבור המתפלל או שמש, עיין היטב בשערי תורה (ח"ו, ד).
חזקה
[עריכה]היכא שהיה עליו איסור או טומאה מן התורה, ואח"כ יצא מאיסור תורה רק נסתפק אי נשאר עליו איסור טומאה מדרבנן עכ"פ, אי שייך לאוקמיה אחזקה קמייתא או ליכא חזקה שוב, עיין ציונים לתורה (כלל יח) ומקורו מדברי הר"ש מקואות (ב, ב), וש"ס חולין (י.). ועיי"ש גם להיפוך היכא שהיה לו חזקת היתר מן התורה ונולד ודאי איסור דרבנן וספק אם יש איסור תורה, אי מועלת חזקה עכ"פ לשלא יהיה איסור תורה, שנחלקו בזה המהרי"ט (סי' מא) עם השב שמעתתא (ש"ו, יח).
חזקה
[עריכה]- אם נלמד מקרא או מהלכה למשה מסיני, הוא פלוגתא בש"ס חולין (י:), ועי' תוס' חולין (יא. ד"ה מנא).
חזקה
[עריכה]- אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אי שייך היכא שבלאו הכי עושה איסור בביאתו, עיין שו"ת מהרש"ם (סי' לז).
חזקה דמעיקרא
[עריכה]- לענין אם הוא היפוך משעת מציאתו היינו חזקה דהשתא, עיין מה שציין בזה בתשובת הגאון מברעזאן (שליט"א) [זצ"ל] שבספר משמרת שלום (דף קטו.) ועיין ש"ס ב"ב (קנג:) שנראה שהוא פלוגתא דאביי ורבה ור' יעקב ור' נתן.
חזקיה
[עריכה]- כמה דברים מענינו, עיין ש"ס ברכות (י.).
חזקת חיוב
[עריכה]- אי הוה חזקה, עיין שם אריה בהשמטות (סי' א ד"ה אכן)).
חזקת כשרות
[עריכה]- ליכא בעבדים אלא א"כ ידעינן ביה שהוא אדם כשר, עיין ש"ך יור"ד (סי' א, ב), ועיין בהגה"ה שבפמ"ג על הש"ך הנ"ל, שנראה שר"ל שאף בידעינן ביה שהוא אדם כשר לית ליה חזקת כשרות. וכן משמע בש"ס ברכות (טז:) במשנה, אין טבי עבדי כשאר עבדים כשר היה, משמע דשאר עבדים אינן כשרים, ובמשנה אבות (פ"ב, ז) מרבה עבדים מרבה גזל.
חזרה
[עריכה]/ארשום איזה מקומות שהפוסקים חזרו בהם מפסקיהם אף מאחרונים, עיין בית יצחק יור"ד (ח"ב סי' קנח), ועיין שו"ת מהרש"ם (ח"ג בהשמטות לחלקים הראשונים) לענין בראזע פילווער בשבת.
חי
[עריכה]- לשון חי וחיות מורה שהדבר מותר באכילה, ש"ס חולין (קמ.).
חיזוק
[עריכה]- ארבעה צריכין חיזוק, ש"ס ברכות (לב:).
חיישינן
[עריכה]- אי שייך לשון זה על מה שהוא מן התורה, נראה שהוא פלוגתת התוס' והריטב"א בכתובות (נא:) יע"ש בשיטה מקובצת.
חינוך
[עריכה]- חיוב החינוך הוא רק על האב ולא על האם והב"ד, וגם על בתו חייב לחנכה, וגם במצות ל"ת חייב לחנכם, וגם על דרבנן יש חיוב חינוך ורק שעל דרבנן אין חיוב על הב"ד לגעור באב אם אינו מחנכם, ורק בדברי תורה החיוב ביד הב"ד למחות באב. עיין היטב בסי' שמג, ומה שכתבתי הוא פסק הרב ז"ל מלאדי.
חינוך במצוות
[עריכה]- שלא הוזכר בש"ס זמן חיוב התחלת החינוך לקטן, עיין ערכין (ב:) בתוס' (ד"ה שהגיע).
חירופין וגידופין
[עריכה]- מה שמצינו לפעמים בש"ס בשני אמוראים שאחד אמר לחבירו דברים שנראה שהן דברי זלזול, עיין חות יאיר (סי' קנב).
חכם עדיף מנביא
[עריכה]- ש"ס ב"ב (יב.).
חָלָב
[עריכה]איך מותר לשתות חלב היכא דליכא רוב בהמות כשירות, עיין תפארת צבי חיו"ד (סי' יג). ועיין שבות יעקב (ח"ג, נח) דבהמה שיש לה ריעותא מחיים כגון שמתעטשת שקורין 'הוסען', אסיר חלבה גם מחיים. וכן אם נאבדה הריאה אסור גם לאחר שחיטה אם היה לה ריעותא מחיים.
חלום
[עריכה]- מי שאינו חולם חלום ז' ימים נקרא רע, ש"ס ברכות (יד.), ובסמיכת חכמים שם דגם לילה אחת נקרא רע אם אינו שרוי אז בתענית, ומש"ה אמרו בש"ס ז' ימים משום דא"א לז' ימים בלא שבת, ובשבת בודאי אינו שרוי בתענית.
חלום
[עריכה]- סגולה להנצל מחלומות רעים להשביע עצמו מדברי תורה קודם השינה, ש"ס ברכות (יד.).
חלום
[עריכה]- לפעמים מראים לאדם גדול דבר בחלום שאינו אמת כדי שלא יצטער שעשה שלא כהוגן, ש"ס ברכות (כח.) ולא היא ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.
חלוץ הנעל
[עריכה]- שמצוה על כל העומדים אצל החליצה לומר כן, טעם לזה עיין באמרי שפר (פר' תצא).
חליפי איסורי הנאה
[עריכה]- אסורין להמחליף מדרבנן, רש"י חולין (ד: ד"ה מי).
חלל חרב
[עריכה]- הא דחרב הרי הוא כחלל עם הוא דוקא בכלי מתכות או גם בשאר כלים ובגדים הוא פלוגתת הראשונים, עיין ר"ש ריש כלים, ועיין פנים יפות ויקרא (י, ב)
חם השמש
[עריכה]- הוא בשעה רביעית של היום, וחם היום הוא בשעה ששית שאז גם במקום הצל חם, ש"ס ברכות (כז.).
חמץ
[עריכה]- אסור להזכיר שם חמץ בפסח ואף אין להרהר בו, הרה"ק ר"א מקאמארנא עיין טעמי המנהגים (דף מח:).
חנוכה
[עריכה]בעניני חנוכה יש ספר נר תמיד שמדבר בסוגיות חנוכה, ובפרט מעניני סעודות חנוכה, וספר נס לשושנים, וחידושי מהרצ"א, וספר נר מצוה למהר"ל מפראג ז"ל.
חסידות
[עריכה]- שייך למיפרך על אמורא למה לא קיים מידת חסידות, אף שמדינא שרי מ"מ כיון שמידת חסידות ליזהר בזה פריך הש"ס למה לא נזהר , כן מבואר בש"ס חולין (מד:), ובזה יתיישב הקושיא שהקשו האחרונים בהא דפריך הש"ס במגילה (ה:) ורבי היכא נטע נטיעה בפורים כו' והא חזקיה כו', והקשו לפי המבואר בר"ן ריש מגילה בשם הגאונים דרק ממידת חסידות קרי בט"ו א"כ מאי פריך הש"ס על רבי . ולהנ"ל ניחא דכיון דממידת חסידות יש לנהוג פורים גם בט"ו שפיר פריך על רבי למה לא קיים הוא מידת חסידות זה, כדמצינו בהא דחולין על רבה בר בר חנה יעש"ה. ועיין תוס' תענית (יא. ד"ה אסור) בהא דאסור לשמש בשני רעבון, ובאור החיים פר' מקץ (בראשית מא, נ) בפסוק וליוסף יֻלד. אמנם לפי המבואר בדמשק אליעזר על חולין הובא בספר אסיפת זקנים על מגילה, (דף סב: מדפי הספר) על הא דיחזקאל, אין ראיה מהא דש"ס חולין הנ"ל שהבאתי ואדרבה מדבריו משמע להיפוך דעל מידת חסידות אין להקשות.
חפיפה
[עריכה]- משמעות לשון זה, עיין שבות יעקב (ח"ב סי' עח).
חצי שיעור
[עריכה]- פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ביומא (עג:) דר' יוחנן ס"ל אסור מן התורה וריש לקיש ס"ל דאין אסור אלא מדרבנן, ושניהם מודים דאין עונשין על חצי שיעור. אבל ר' שמעון ס"ל בשבועות (כא:) דכל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ועיין בגינת וורדים (דף ו.) שמצדד לומר דגם תנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כל שהוא למכות.
חצי שיעור
[עריכה]- כתב החכם צבי (סי פו) דאיסורו הוא מטעם אחשביה, והיכא דלא שייך אחשביה לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה, ועי"ש עפי"ז בסוף ספר 'וויכוח מים חיים'. ועיין בהגהות עפרא דארעא לארעא דרבנן (אות צג) ובחלקת השדה (אות לה) ובהסכמת הבית יצחק לספר תבואת השדה, שרוצים לומר דבאיסורי שבת גם ריש לקיש מודה דחצי שיעור אסור מן התורה.
חרש שאינו שומע ואינו מדבר דינו כשוטה
[עריכה]- הכי קי"ל להלכה, אבל אינו מוסכם בש"ס דר' אליעזר התנא ס"ל דספק הוא וכן ס"ל לשמואל, יעוין ש"ס יבמות (קיג.).
חריף
[עריכה]- דבר חריף שנאסר ע"י דוחקא דסכינא, עיין בית יוסף יור"ד (סי' צו) דאיכא ג' דעות עד היכן האיסור מתפשט, דעת הרא"ש ז"ל שאינו נאסר רק כדי קליפה וכן נראה דעת הטור, והראב"ד והסמ"ג והרא"ה ז"ל אוסרים כדי נטילה, והרשב"א והר"ן ז"ל אוסרים כולו. ופסק הרמ"א ז"ל לכתחילה שאוסר בכולו, אבל בדיעבד כגון שנפל לתבשיל א"צ לשער רק כנגד הנטילה.
חריף
[עריכה]- דאוסר ע"י דוחקא דסכינא, איכא דעות דאינו אוסר רק בקורט של חלתית וצנון וסילקא, ואנן קי"ל דבכל דבר חריף אוסר, עיין יור"ד (סי' צו). אבל מ"מ בהצטרף אליו ספק אחר מותר משום ספק ספיקא.
חריף
[עריכה]- אוסר גם באינו בן יומו ואין מועיל בו נותן טעם לפגם משום דחורפיה מחליא, ואיכא דעות דהיינו דוקא בקורט של חלתית אבל בשאר דבר חריף אפי' בצנון אינו מחליא לשבח, ואנן קיי"ל דבכל דבר חריף אוסר, אבל מ"מ מצרפינן ליה לספק אפי' בצנון, ועיין ביור"ד (סי' צו). וא"כ נראה לפי"ז לכאורה דבחתך צנון בסכין של בשר עוף אינו בן יומו ונפל לחלב מותר משום ספיקא דרבנן, כיון דמצרפינן ליה לענין ספק ספיקא, וכן אפי' בסכין בן יומו לענין שאר דבר חריף כפי המבואר בכלל הקדום.
חרם
[עריכה]- בימים הקדמונים לא היו גוזרים ב' חרמות ביום א', וכן לא גזרו חרם אלא ביום. ספר חסידים (סי' קמג), ושם כתב ג"כ שאין לגזור חרם בשבת, ועי"ש בפי' החיד"א ז"ל (ברית עולם).
חרם דרבינו גרשם
[עריכה]- אם הוא מן התורה, עיין שו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ס). ועיין עוד בביכורי שלמה חאהע"ז (סי' א אות טז, יז) אי הולכין בספיקו להקל.
חשד
[עריכה]- אף שאסור להביא עצמו לידי חשד מ"מ אם חושדים אותו ואם ירצה להוציא עצמו מהחשד יצטרך שיגלה להם שעושה מצוה במעשה זו לא יאמר מצוה אני עושה, ולא יחוש לחשד וימחול להחושדים, ספר חסידים (תרכג).
חשד
[עריכה]- היכא דאיכא למיתלי שאינו עושה איסור אי חיישינן לחשד עיין בית יוסף או"ח (סוף סי' תרעא).
חשד
[עריכה]- היכא שעושה דבר מצוה ורואין שאינו פורק עול מצות מעליו והוא אדם הגון לא חיישינן לחשד, כה מתבאר מש"ס ברכות (ח:) ולא מנח תפילין, וכה"ג בש"ס ברכות (ל:) אנא תפילין מנחנא לפרש"י ז"ל (ד"ה תפילין מנחנא) .
חשד
[עריכה]- החושד לחבירו בדבר שאין בו צריך לפייסו ולברכו, ונחשד בדבר שאין בו צריך להודיעו, ש"ס ברכות (לא:), וילפינן ליה מקראי בשמואל א (א, טו). וא"כ גם איסור נלמד מכאן, כיון שצריך להודיעו א"כ ה"נ אסור להביא עצמו לידי חשד. ובמקום אחר הערתי שצריך להיות אסור מן התורה מקרא דוהייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר לב, כב), דדרשינן מיניה חשד בש"ס פסחים (יג.) ובמסכת שקלים (פ"ג מ"ב, ח.) . וצ"ע לפי"ז דברי הספר חסידים המובאים לעיל (אות נב), ועיין מלא הרועים המודפס בש"ס ווילנא שהוא איסור הנלמד מסברא.
חשוכי בנים
[עריכה]- אם הכוונה שאין לו כלל או שלא קיים עדיין פריה ורביה, עיין שבות יעקב (ח"ג סי' ל).
חשש
[עריכה]- אף בדבר שהוא חשש רחוק ואין חוששין בו, מ"מ בדבר שמן הדין הוא אסור ורק שהיה לנו להתיר מחמת [איזה] טעם, בדאיכא נגד זה אף חשש רחוק לאיסור שוב אוסרין אותו, תוס' גיטין (ל: ד"ה וכי).
חתיכה נעשה נבלה
[עריכה]- איפלגו בה בש"ס חולין (קח.) רב ור' חנינא ור' יוחנן ס"ל דחתיכה נעשית נבילה ובעי ס' נגד כולו ולא נגד הבליעה. ושמואל ור' שמעון ברבי וריש לקיש ס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה, ולא עוד אלא שאם נתערבה חתיכה זו באחרות ויש ס' נגד בליעתה, אף ההתיכה שכבר נאסרה חוזרת להתירה, והיינו דאפשר לסוחטו מותר, כ"כ רש"י ז"ל שם. ומוקי לה התם בגמ' בפלוגתא דתנאי, דר' יהודה ס"ל אפשר לסוחטו אסור וכן רבי ס"ל הכי, ורבנן ס"ל אפשר לסוחטו מותר, ואנן קי"ל דאסור. ואיפלגו בזה רבינו אפרים ודעימיה והר"ת ודעימיה, דשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, ור"ת ס"ל דבכל האיסורין אמרינן חנ"נ, עיין פלוגתתם בתוס' חולין (ק. ד"ה בשקדם) וביור"ד (סי' צב), ואנן קי"ל להלכה דבכל האיסורין אמרינן חנ"נ.
ועיין דרכי משה יור"ד (סי' צט אות ב) שרוצה לומר דלא אמרינן חנ"נ רק בריבה במזיד אבל לא בנערב ואח"כ ריבה בשוגג, וגם שם כתב לחלק דלא אמרינן חנ"נ רק בנודע התערובות בנתיים, והש"ך שם (ס"ק טו) חולק דגם בלא נודע חתיכה נעשית נבילה. ועיין פתחי תשובה שם. ובלח בלח בהפסד מרובה קי"ל דלא נעשה נבלה בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב, כן דעת הש"ך שם (ס"ק יד) שחולק על הדרכי משה דס"ל גם בבשר בחלב יש לחלק בין חתיכה הבלוע מאיסור לבין לח בלח.
חתול
[עריכה]- אין נכון להניח חתול בביתו מחשש צואת חתול, והגה"צ מקאלימייא לא רצה לברך במקום שיש חתול, עיין מקור חיים סיפורים (רכו).
חתימה מעין הפתיחה
[עריכה]- כל פרשה שהיתה חביבה על דוד היה חותם בה מעין הפתיחה, ש"ס ברכות (י.), ובתוס' שם, (ד"ה כל).
חתן שנה ראשונה
[עריכה]- לענין מסין וארנונין עיין לקמן מערכת ש (שנה ראשונה).