מחבר:שלמה שטנצל (מסוסנוביץ)/קהלת שלמה/אות ב

ספר

חידושי הגאון מסוסנוביץ –קהלת שלמה אות ב

מאת הרב הגאון חסידא ופרישא עניו ושפל רוח יראת ה' היא אוצרו מרנא ורבנא מו"ה שלמה שטנצל זצללה"ה ראש ישיבה ואב"ד דק"ק סוסנוביץ בפולין מלפנים רב דק"ק טשעלאדז. נפטר בדמי ימיו בה' אלול תרע"ט:

בגדי

אי מקריין בלשון בני אדם קודם שלבשן רק שנעשו לשמו או אפי' קודם שנעשו רק שקנו הסחורה עבורו, עיין שבות יעקב ח"א (סי' קעא).

בהמה

היכא דכתיב בהמה לחוד למידרשיה על אדם הוא גריעותא, וקאי על פושעי ישראל או על עמי הארץ, והיכא דכתיב גבי אדם כגון אדם ובהמה הוא למעליותא וקאי על בני אדם ענוים, ש"ס חולין (ה:), וע"ע לקמן.

בהמה

מצינו דנקט בהמה ואין הכוונה בהמה רק עוף, והא דנקט בהמה לאו דוקא. ש"ס חולין (טז:) וברש"י שם (ד"ה רב פפא).

בהמה

אי נעשית יד לאבר אחד, ש"ס חולין (קכז:).

בושה

העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו, ש"ס ברכות (יב:).

בוקר

אי הוא דוקא בקר ראשון היכי דכתיב בקרא בקר סתם, או יוכל להיות הכונה על בקר שני. פלוגתא דר' עקביא ור' אלעזר בן עזריה בש"ס ברכות (ט.). ובענין בוקר עיין עוד לקמן.

בוקר

חשיב עד סוף ארבע שעות, ש"ס ברכות (כז.).

בחורי ישראל

שלא טעמו טעם חטא עתידין שיתנו ריח טוב כלבנון. ש"ס ברכות (מג:).

בחירתא

מסכת עדיות נקרא כן, ש"ס ברכות (כז.). משום שכל דבריה הן הלכה, רש"י שם (ד"ה בבחירתא).

בטחון

אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו, מדרש ויקרא רבה ומובא בראשית חכמה שער האהבה (פרק יא)

בטלן

רב שרוצה שיוכל לעסוק בתורה בלי מפריע יעשה עצמו כבטלן, כן יעץ הפמ"ג עיין אהל נפתלי (אות יד).

בי שמשי

הכי קרוי ליל שבת, והטעם עיין ברש"י כתובות (קג. ד"ה בי) [לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרו ליה בי שמשי].

ביאה

בלשון בני אדם לא הוה רק גמר ביאה ולא העראה, עיין קהלת יעקב לשון בנ"א (תקכט).

ביאה

במקום שנאסר עליו שלא יבוא אל דבר זה אם הדבר בא אצלו אינו בכלל האיסור שיצטרך לברוח משם, כך ביאר בשו"ת מהרש"ם (סי' סט).

ביאה דרך אחוריו

לא שמה ביאה, תוס' חולין (י: ד"ה כהן גדול) ודברי הש"ס שבועות (יז:).

ביטול

חד בתרי בטל. אי בעינן דוקא כפל מההיתר או במשהו יותר סגי, עיין פמ"ג בשער התערובת (פ"א ד"ה והנה יבש). ולענ"ד מדברי הר"ן בפרק גיד הנשה והרשב"א ז"ל המובאים בבית יוסף (ריש סי' קט) נראה דדעתם דמשהו יותר סגי, ממה שכתבו ושיעור מועט כנגד שיעור מרובה אין אומרים על המיעוט בטל ברוב יע"ש, והתינח אם לדעתם בטל ברוב ממש, משא"כ אי נימא דגם לדעתם בעינן כפל עכ"פ, א"כ גם עליהם יקשה זה דשיעור מועט כו' אין אומרים על המועט בטל ברוב כיון דגם לדעתם יש שיעור.

ביצה

אם לומר ביצה או ביעה, עיין מגן אברהם (קנו, ב) בשם היש"ש, ובארחות חיים שם ובתפארת ישראל ריש ביצה, ובמה שנרשם שם בגליון המשניות בשם איי הים.

ביקור חולים

עיין במדרש תלפיות אות א (ענף אהרן) בענין ביקור בחולי המגיפה ר"ל, שקיבל מרבותיו שהמבקר את חולי המגיפה לא ישב רק יעמוד וילך הולכות והובאות בבית עד שילך משם ובזה אין רשות למלאך המות לשלוט בו לנוגפו, ומוסיף דאפשר שכיון שעוסק במצות ביקור חולים והוא עומד והולך ובא בכח המצוה, מבטל ריצות אלו לריצת המלאך המות. ועיין עוד במדרש תלפיות אות ח (ענף חולאים) כמה דברים בענין חולאים. ועי' באר משה (דף קלא:) בענין ביקור בחולי המתדבק ומגיפה ר"ל. (מכתב יד על שו"ע)

בישול אחר בישול בבשר בחלב

עיין שערי שמחה שער ב (סי' יא, דף לד:).

בישולי עכו"ם

החמירו בו חז"ל יותר משאר איסורים כדי להתרחק מן העכו"ם ומבישוליהם. עיין בהרב המגיד ז"ל בהל' מאכלות אסורות (ג, טז) שיש כמה מהראשונים דס"ל דלא בטיל בס'. כל איסורי עכו"ם עיין בשו"ת באר שבע (סי' מח ד"ה ומעתה) שראוי להחמיר בהן יותר מבשאר איסורים יעש"ה, ועיין בבית יוסף יור"ד (סי' קכג ד"ה כתב הרשב"א) שמבואר להיפוך דאיסור זה קיל משאר איסורים.

בית הכנסת

יש לה מדרגת ארץ ישראל. ש"ס ברכות (ח.) ומהרש"א שם.

בית המדרש

בגודל מעלת הלימוד בבית המדרש עיין תנא דבי אליהו רבה (פר' יח).

בית המקדש

אין נבנה ע"י אדם רק ע"י הקב"ה, תנא דבי אליהו רבה (פרק ל). נמצא כתב יד בנו של המחבר, הגאון רבי יונה שטנצל זצ"ל, מכתב ששלח לגדולי ישראל בענין החיוב בימינו לבנות בית המקדש, ובתוך הדברים הביא מחלוקת אם ירד בנוי מן השמים, ואח"כ כתב בנוגע לזה מה ששמע מהחפץ חיים (כשהלך אליו לקבל הסכמה לספר), וז"ל לפני יותר ממאה שנה בזמן הגאון רבי עקיבא אייגר היה ויכוח בין גאוני הזמן, אם יתנו רשות לישראל על מקום מקדשינו, אם יש חובה לבנות בית המקדש ולהקריב קרבנות, היו מחייבים ושוללים. ידוע שיטת רש"י ותוס' (סוכה מא.) בשם המדרש שמקדש העתיד ירד מן השמים "מקדש ה' כוננו ידיך", ידוע גם הירושלמי מובא בתוס' יו"ט מעשר שני (פ"ה מ"ב) שהמקדש ייבנה לפני ביאת המשיח ע"י עם ישראל גמר סנהדרין. וגם פסק הרמב"ם (ריש הל' מלכים) שלש מצות נצטוו ישראל שנכנסו לארץ, ואחת מהם היא לבנות בית הבחירה, ועיין בח"ס יור"ד שמפלפל בר' חיים מפריס שעלה לישראל בשנת י"ז לא' השישי ופסק שמקריבים אע"פ שאין בית ורצה להקריב קרבנות, מובא בספר כפתור ופרח וכו'. זכורני כשביקרתי בראדין אצל הסבא קדישא החפץ חיים זצ"ל, בשנת תר"ץ תיכף אחרי חג הפסח יום או יומיים, בבקר הכירו שיש לו מה לומר. וכשגמרנו את התפילה בישבנו ע"י שלחנו, נתן דפיקה בשלחן ודממה השתררה בחדר. פתח ספר מלכים, והתחיל לדבר לאנשים שעמדו אז סביבו, זה לשונו, שואלים: בקרוב נבנה בית המקדש, איך, אין חכמים, אין נביאים, מי יבנה בית ה'. והתחיל לשאול שאלות, ותיכף נתן תשובות לזה, ותיכף התחיל לקרוא פסוק בפסוק (מלכים ז) וישלח המלך שלמה ויקח את צירם מצר. בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ויהיה איש צרי. חרש נחושת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מאלה בנחושת ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו, והמשיך, הנה בן אשה אלמנה, אביו בעל מלאכה צורף נחושת, וה' נתן בו חכמה ובינה ודעת לעשות את מלאכת המקדש. אין צורך בנביאים אין צורך במיוחסים אין צורך בחכמים רק שיגיע זמן בניין בית המקדש ה' נותן תבונה ודעת לבנות בית המקדש למי שיש בו לב שלם ותם, בן אלמנה, בן לאיש בלתי מוכר בעל מלאכה. את זה שמעתי מפי קדשו בעמדי אז על ידו, דמעות זלגו מעיני ואינני שוכח את הפרט הזה, וזכורני שבזמן שקרא את הפסוקים הנ"ל הי' בעיני כאילו אנו שומע אותם מאת נביא בישראל ע"כ.

בית הקברות

נדה לא תכנס לבית הקברות, חיי אדם (סוף כלל ג). ובענין הליכה לבית הקברות עיין מגן אברהם סי' תקנט (ס"ק טו) בשם כתבי האר"י ז"ל [למעט לילך ובפרט אם לא תיקן עון קרי], וכן מש"כ עוד בסי' תקפא (ס"ק טז) [דאין לילך ב' פעמים ביום אחד] ובארחות חיים שם. ובשדי חמד מערכת כה (א, ו).

בית שאן

הוא מעיירות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, ש"ס חולין (ז.).

בית שמאי

העושה כדברי בית שמאי במקום שמחמירין נגד בית הלל חייב מיתה, ברכות (יא.). ואי מקיים המצוה אם עושה כבית שמאי במקום שמחמירין נגד ב"ה, פשטיות דברי הגמ' מוכיחין שם דלרב יוסף דקי"ל כותיה לא קיים המצוה, וכן מבואר בתוס' שם (ד"ה תני) , ובמעשה רב להגר"א ז"ל כתב דקיים המצוה , ועיין פמ"ג (אשל אברהם סג, ב).

בכי קשה לעינים

עיין בשדי חמד סוף מערכת אבילות בשם הש"ס שבת (קנא: בסוף העמוד), ושם אמרו על הא דדמעה של בכי קשה לעינים, סבר לה כר' יוחנן כו', משמע קצת מלשון זה דלאו כו"ע מודו בזה ואיכא מ"ד שאינו פוגם לעינים. ועיין ב"ב (קכג.) דאמר שם רב ג"כ דמקלקל העינים. אמנם כבר כתב בצל"ח ברכות (ג:) דמצינו לשון סבר לה כר' יהושע אף שאין בזה חולקים. וגם קשה לומר דחולקים בטבע אם קשה לעינים או לא, ובפרט דר' חנינא רופא היה ובש"ס מייתי מיניה ראיה לענין רפואה עיין ש"ס חולין (ז:) ויומא (מט.).

בל יראה

אי איכא בערב פסח אחר חצות, עיין שו"ת מהרש"ם (סי' קנ) וחלקת יואב מהדו"ת (סי' ב).

בל תוסיף

היכא דהוה רק בל תוסיף מדרבנן לא עבר רק כשמכוין למצוה, אף דקי"ל לעבור על בל תוסיף לא בעי כוונה, ט"ז או"ח (צד, ב).

בל תוסיף

היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אי עבר בבל תוסיף, יש דעות בזה, והט"ז באו"ח (סי' לד, ב) כתב דמן התורה לא עבר בכה"ג, רק מדרבנן.

בל תוסיף

לא הוה כשעושה המצוה ב' פעמים, תוס' ר"ה (טז: ד"ה ותוקעים) ועיין מגן אברהם (קכח, מ) ואשל אברהם שם.

בל תלין

למה אין הקב"ה עובר בל תלין במה שאינו נותן שכר מצות בהאי עלמא, יעלת חן פ' ואתחנן (אות ז).

בל תשחית

באיזו אופן ליכא בל תשחית עיין תוס' ברכות (לו: ד"ה אין) ועיין חולין (ז:).

בל תשקצו

דאיכא באוכל דברים המאוסים אין עבדים מוזהרים בזה, כה מתבאר מדברי ספר חמדת ישראל (דף צח:), ובעיקר ענין בל תשקצו באוכל דברים המאוסין אם הוא מן התורה, עיין יור"ד סי' קטז (סע' ו), ובתבואות שור (סי' יג), ושם במשהה נקביו ג"כ.

בן

אי בן הבן נכלל בשם בן, בלשון בני אדם הוא פלוגתא בש"ס ב"ב (קמג:), ובלשון תורה אין בן הבן בכלל בן רק בלשון זרע נכלל, כן מבואר בתוס' יבמות (כב: ד"ה בן).

בן אדם

טעם מה שנקרא יחזקאל בשם בן אדם, עיין דבש לפי (להחיד"א מערכת י כו).

בן הבן חביב לאדם יותר מבנו

זוה"ק ח"א (רלג.).

בן הנדה

הנולד מן הנדה שלא טבלה הולד פגום, (רמב"ם איסורי ביאה, טו, א). ועי' בדברי חמודות על הרא"ש בהל' מקוואות (מד) שמדייק מדברי המרדכי בשבת (פרק במה אשה, שנח) שחולק וס"ל דאינו פגום. ולפענ"ד גם כוונת המרדכי אינו לומר שהנולד מנדה בלא טבילה לא הוה פגום, ורק כוונתו בנולדים מהטובלת בנהרות דאינם פגומים, משום דאין בטבילה רק איסור דרבנן. ועיי' בתשו' רש"ל המובאת בשו"ת הרמ"א ז"ל (סי' יח) שכתב כן דבנדה דרבנן הנולד ממנה גם פגום לא הוי אפילו לדברי הרמב"ם ז"ל ועיי"ש, והכי דייק לישנא דהמרדכי . (מכתב יד על שו"ע)

בן ובת

איזה מהן עדיף, עיין ש"ס ב"ב (קמא.) [דלענין ירושה בן עדיף לו, ולענין הרווחה בתו עדיפא ליה, וכן במבכרת בת עדיף ליה, עיי"ש].

בן נח

אם מועיל תשובה בבן נח. עיין מה שציינתי במערכת ת (תשובה), ובענין בן נח עיין עוד לקמן.

בן נח

אי מוזהר באיסור הנאה מעבודה זרה, עיין חמדת ישראל (פז:).

בן נח

אי בבן נח גם קטן דינו כגדול משום דלא נאמרו שיעורין בבן נח, עיין חלקת יואב חאו"ח (סי' א).

בָּנַי

אי שייך לקרות בן אחד בשם בָּנַי לשון רבים, עיין ש"ס ב"ב דף (קמג:), [דמוכיח מכמה קראי דשייכא הך לישנא].

בני נח

קבלו עליהן שלשים מצות ואינן מקיימין רק ג', ש"ס חולין (צב. בסוף העמוד).

בנים

מי שמתו בניו בחייו עתיד ליתן את הדין שמתו בעוונו, ספר חסידים (תשטז), וכן מבואר בתנא דבי אליהו זוטא (כד).

בעל חוב קונה משכון

אמרינן רק במטלטלי ולא בקרקע, רש"י ב"מ (סז: ד"ה ושביעית).

בעל תשובה אי עדיף מצדיק גמור או צדיק עדיף מיניה

עיין ש"ס ברכות (לד:) דאיפלגי בה ר' יוחנן ור' אבהו, ועיין בפירוש החיד"א לספר חסידים (ברית עולם סי' ס) שהביא דברי המהרש"א בח"א בברכות שם שכתב דבעל תשובה שעבר עבירה בפועל כו"ע מודים דצדיק גמור עדיף מניה, ופלוגתת ר' יוחנן ור' אבהו הוא רק במי שהיה במחשבתו לעשות עבירה וגבר על יצרו ולא עשה, שבזה ס"ל לר' יוחנן דאפ"ה צדיק גמור שלא היה במחשבתו לעשות עבירה כלל עדיף מניה, ור' אבהו ס"ל דבעל תשובה כזה עדיף מצדיק גמור. ומרן חיד"א ז"ל שם דחה דבריו שמדברי כמה מהראשונים ז"ל מוכח דאפי' בעבר עבירה בפועל מ"מ עדיף מצדיק גמור, שכ"כ מפורש ברמב"ם ז"ל (בהל' תשובה ז, ז) ורבינו יהודא החסיד בספר חסידים שם, ועוד כו', יעויי"ש.

ובגוף הדבר לא ידעתי מ"ט שבקי כל הגדולים ז"ל ר' יוחנן ופסקו כר' אבהו, והרי ר' אבהו חלמידיה דר' יוחנן הוא כמבואר בתוס' פסחים (ק. ד"ה ה"ג) ובכ"ד, עיין בסדר הדורות, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וצ"ל משום דכיון דלא קאמר בגמ' שם 'אמר ליה' י"ל דנחלקו זה שלא בפני זה, ובכה"ג הלכה כתלמיד נגד הרב, עיין מה שכתב בזה בשדי חמד מערכת א' (כלל קסא). אמנם מצינו כמה מקומות דאף שלא אמרו בגמ' 'אמר ליה' אפילו הכי פסקו הראשונים ז"ל כדברי הרב יעו"ש. ומצאתי בשדי חמד מערכת ו' (כלל ה) שכתב בשם השל"ה דמצינו בש"ס 'ופליגא דפלוני' אע"ג דלא פליג, וכתב כן על גמ' זו דאמרינן ופליגא דר' אבהו אמר דאמר ר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדין כו' ע"כ . ונראה מזה דליכא פלוגתא כלל בהא מילתא. והשל"ה איננו לפני כעת לעיין בו, הא מיהת ניחא פסק הראשונים ז"ל לכו"ע, אף אי נימא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אף דלא אמרו 'אמר ליה', כיוך דליכא פלוגתא בזה כלל. ואולי יש מקום בזה ליישב קושית הלמודי ה' (לימוד קו) שתמה על ספר הישר המיוחס לר"ת שכתב לפרש מה דאמר ר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין, דהיינו מפני שאין שם מקומם ומקומם גבוה יותר ממקום הבעלי תשובה. ותמה עליו בספר הנ"ל דהרי אמרו ופליגא דר' אבהו, ואי כדברי הספר הישר אינם חולקים כלל. אמנם לפי"ז דשייך לשון ופליגא אף דאינם חולקין, יש מקום לתרץ קושיתו. אמנם צריך לעיין בגוף דברי השל"ה דהיאך שייך לשון ופליגא אם לא פליג. ומצאתי דברי השל"ה, בשל"ה (דף כה:) ושם מחלק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה. ועי"ש עוד בספר הישר הנ"ל (בשער העשירי), ב' פירושים על הא דר' אבהו במקום שבעלי תשובה עומדין כו', א', דאף שמעלת הצדיק גמור עדיף ממעלת הבעל תשובה מ"מ הקב"ה עושה נסים לבעל תשובה ומראה לו אהבתו יותר מלצדיק גמור כדי שלא יחזור לסורו. פירוש הב', שיש שני מיני בעלי תשובה, בעל תשובה אשר היה מקודם רשע גמור ועשה תשובה צדיק גמור עדיף מיניה, אבל יש בעל תשובה אשר לבם היה נכון גם מקודם כלב הצדיקים רק באקראי נזדמן להם עבירה וגבר יצרם עליהם ועשו תשובה הם משובחים מצדיק גמור. ועיין בתוס' ב"מ (נח: סוף ד"ה חוץ) שכתבו, ואיכא למ"ד דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים לעולם, משמע מלשונם דאין הלכה כר' אבהו רק כר' יוחנן דצדיק גמור עדיף מבעל תשובה, מדכתבו 'ואיכא למ"ד'. ועיין שו"ת בית הילל (ריש סי' ד) שכתב דבעבר עבירה בשוגג לכו"ע עדיף מצדיק גמור.

בעל קרי

מדברי הש"ס ברכות (כב.) משמע דבעל קרי כל זמן שלא טבל הוא כקלות ראש, עש"ה בגמ' וברש"י (ד"ה מכאן אמרו). ומזה סעד לדברי הכוזרי המובא בהגהות הגאון מברעזאן (שליט"א) [זצ"ל] שבאו"ח (סי' פח).

בעלי חיים

אי חשיבי אוכל, עיין בן פורת (סי' ג, א).

ברוך הוא וברוך שמו

אם יכול לענות על ברכה ששומע מחבירו ומתכוין לצאת בה או במקום שאסור להפסיק, עיין דרכי תשובה (יט, לח), ועיין מנחת אלעזר ח"א (סי' כ).

ברירה

אפילו למ"ד דאמרינן ברירה מ"מ היכא דאפשר לו לעשות בלי שיצטרך לסמוך על ברירה יש לו לעשות, עיין רש"י חולין (יד. ד"ה ומיחל).

ברכה

אדבר בזה אם יתכן לברך ברכה שלא הוזכרה בתלמוד, והנה כבר ידוע אשר הרא"ש ז"ל סותר את עצמו בענין זה, דבפ"ק דקידושין (סי' מא) ובפרק יש בכור (בכורות פ"ח סי' ח) כתב שאחרי הש"ס לא מצינו שיכלו לחדש ברכה. ובפ"ק דכתובות (סי' טו) הביא ==ברכת בתולים==
וכתב, ואפשר שהגאונים תקנוה ומסתבר לברכה. וכבר תמה על סתירת דברי הרא"ש ז"ל בסוף ספר באר שבע, ובט"ז או"ח (מו, ז), ועיי"ש מה שכתבו.

והנה ברא"ש ז"ל ריש ברכות (פ"א סי' א) הביא דברי רב עמרם גאון שכתב לברך על ק"ש שעל המטה, אשר קדשנו במצותיו וציונו על קריאת שמע, והביא שם במעדני יו"ט סתירת דברי הרא"ש לענין ברכה שלא הוזכרה בתלמוד מפ"ק דקידושין ופרק יש בכור לפ"ק דכתובות, ונראה שכוונתו להרגיש על דברי הרא"ש ז"ל כאן, שגם בזה היה לו לומר שאין לברך ברכה שלא הוזכרה בתלמוד. אמנם לענ"ד יש לחלק בפשיטות בין ההוא דפ"ק דקידושין ופרק יש בכור שכתב שאין לחדש ברכה אחר הש"ס, דשם איירי לענין ברכה אחרונה של פדיון הבן שפיר כתב הרא"ש שאין לחדש ברכה שלא הוזכרה בש"ס, כי אם היה בזה ברכה היה לחכמי התלמוד להזכירה בש"ס, ומדלא הזכירה בודאי שלא תקנו בזה שום ברכה, ואחריהם א"א לחדש עוד ברכה כי אם היה מקום לברכה זו כבר היו מתקנים אותה. משא"כ כאן בק"ש הרי כבר גזרו חז"ל 'כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן' וא"כ כיון דגם ק"ש מצוה הוא שוב ממילא חייב לברך עליה, ולא היה צורך לחכמי התלמוד להזכירה בש"ס, דממילא נדע שיש לברך עליה כיון דחייב לברך על כל המצות וגם ק"ש בכלל. ותדע שדעת הרא"ש לברך ברכת המצות אף שלא הוזכרה בש"ס, שהרי בפ"ב דשבת (סי' טז) מבואר דעתו לברך על הדלקת נר שבת, מדהביא דעת הר"ת שכתב לברך עליה באחרונה, והרי גם ברכה זו לא הוזכרה בש"ס. אמנם הנה בתלמידי רבינו יונה בברכות שם (א. מדה"ר) כתבו באמת על דברי רב עמרם גאון הנ"ל שאין זה נכון, שברכה זו לא מצינו אותה בשום מקום, ונראה שכונתם שאין לברך ברכה שלא הוזכרה בש"ס, וא"כ מבואר מדבריהם דגם ברכת המצות אין לברך ברכה שלא הוזכרה בש"ס . ואפשר לומר הטעם דאף שכבר אמרו חז"ל כל המצות כולן מברך עליהן כו', וא"כ למה הוצרכו לפרט שוב בכל מצוה חיוב הברכה דמכללא נשמע, מ"מ דעתם שברכה אשר דעת חז"ל לברך עליה היה להם לזוכרם בש"ס ולבאר באיזה לשון מברכין עליה, אם בלמ"ד או בעל, שכבר כתבו התוס' בפסחים (ז: ד"ה והלכתא) דאף דאמרינן שם בגמ' ד'בלבער' כו"ע לא פליגי דודאי להבא משמע, מ"מ יוכל להיות דצריך לברך דוקא על ביעור חמץ. וז"ל, ויש טעם בברכות ור"י לא מצא טעם לכל הברכות. ומי לנו גדול מהר"י ז"ל שלא מצא טעם בברכות, ועל מי סמכו חכמי התלמוד שלא הביאו נוסח הברכה, ובע"כ דדעתם היה שלא לברך באלו המצות שלא הובא בש"ס לברך עליהם, והטעם נעלם מאתנו, וכמ"ש התוס' הנ"ל שר"י ז"ל שלא מצא טעם בברכות, זה מה שי"ל בטעם רבינו יונה שנראה דעתו דגם ברכת המצות אין לברך רק הברכות שהובאו בתלמוד. אבל הרא"ש ז"ל בודאי דליכא למימר הכי דסובר דגם ברכת המצות אין לברך שום ברכה שלא הוזכרה בתלמוד, כמו שהוכחתי מברכת הדלקת הנר, וא"כ כדי שלא יקשה מדבריו בפ"ק דקידושין ופרק יש בכור הנ"ל שכתב שאין לחדש ברכה אחר הש"ס, צ"ל כמ"ש לעיל דדעתו לחלק בין ברכת המצות לשאר ברכות. ועי' מה שכתבתי בזה, לענין ברכת המצות שלא הוזכר בש"ס אי יש לברך עליה, בחו"מ (סי' תכז) , ועיין בפירוש החרדים על הירושלמי ברכות (פ"י ה"א) מש"כ בשם הרבינו אליהו, ועיין בפתחי תשובה יור"ד (קנז, ו) בשם השל"ה שיש לברך על קידוש השם אף שלא הוזכר בתלמוד, ועיין מה שציינתי שם . ובעיקר מה שהקשו על הרא"ש שסותר עצמו מברכת פדיון הבן שכתב שאין לברך ברכה זו משום שלא הוזכרה בש"ס, ובברכת בתולים כתב ואפשר שהגאונים תקנוה ומסתבר לברכה, לענ"ד יש לתרץ דברי הרא"ש ז"ל, דבאמת דעתו דברכה שלא הוזכרה בתלמוד אין לברכה, והיינו מטעמא דאי איתא דיש מקום לברכה זו בודאי היו חכמי התלמוד מתקנים אותה ומזכירים אותה בתלמוד, ומדלא תקנוה הם בע"כ שלא ראו מקום לברכה זו וא"כ אין לברכה. וזה ניחא בברכת פדיון הבן, אבל בברכת בתולים שפיר יש לברכה אף שתקנוה הגאונים ואין ראיה ממה שלא תקנוה חכמי התלמוד שראו שאין מקום לברכה זו, די"ל שגם הם ראו שיש מקום לברכה זו ומה שלא תקנוה הוא משום דברכה זו צריך לברך מיד אחר בעילת מצוה ואז הרי הוא בעל קרי, ומתקנת עזרא דבעל קרי אסור בדברי תורה. ואף דאמרינן בגמ' דבטלי לטבילותא, עיין בטור או"ח (סי' פח) דמדין התלמוד לא נהגו לבטל רק טבילה ולא רחיצה, רק אח"כ נהגו לבטל גם רחיצה יעש"ה. ולכן שפיר בגמ' לא הזכירו ברכה זו, משום שלא היו יכולין לברכה כיון שהיה אסור לברך כל זמן שלא רחץ בט' קבין, ועד שירחוץ עצמו בט' קבין כדין כבר עבר הזמן, דודאי הברכה צריך להיות מיד אחר הבעילה. ועיין בדרישה אהע"ז (סי' סג) מה שכתב לתרץ שאין מברכין הברכה עובר לעשייתן, מבואר דנקט דדינו כברכת המצות ושם צריך להיות הברכה תיכף לעשיית המצוה. משא"כ אח"כ שנהגו בעל קרי ללמוד ולהתפלל גם בלא הטלת ט' קבין, שפיר תקנו ברכה זו. ועיין עוד בעיקר סתירת הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות (למהר"ם חאגיז, ח"א סי' רכד), וגם יש לעיין מברכת יראו עינינו שאומרים בערבית שלא הוזכרה בתלמוד, ומדברי הרא"ש ז"ל פ"ק דברכות (סי' ה) נראה שדעתו לאמרו. ועיין בב"י או"ח (סי' כט ד"ה ואיכא למידק) שנראה שנסתפק בזה לענין ברכת המצות אי יש לברך ברכה שלא הוזכרה בתלמוד, יעויי"ש לענין ברכה על חליצת תפילין, ועיין רוקח (סי' שסו).

ברכה

אם יכול לכוין שאינו פוטר בברכה רק עד שיעשה דבר זה ושוב יצטרך לחזור ולברך, או על שני דברים המונחים לפניו שאינו פוטר רק זה. עיין תבואות שור (יט, יז) מה שהשיג על הפרי חדש ודעתו שאינו יכול לכוין כן. ועיין שערי תשובה (באו"ח ח, טז) מה שכתב לחלק בזה, ועיין בהגהות חכמת שלמה (או"ח סוף סי' ח). ובענין ברכה עיין עוד לקמן.

ברכה לבטלה

עיין הלכות קטנות (למהר"ם חאגיז, ח"ב סי' א) מה שנראה דעתו שאין כ"כ חשש איסור בברכה שאינה צריכה כשהוא ברכת הודאה, יעש"ה, ועי"ש בסי' ט, ובחיי אדם סי' רכד וסי' רסד.

ברכה שאין בה מלכות

פלוגתא דרב ור' יוחנן ברכות (מ:) אי הויא ברכה, רב ס"ל דהוה ברכה ור' יוחנן ס"ל דלא הוה ברכה. ועיין אבודרהם (דף י.) ורוקח (סי' שסג).

ברכה שאינה צריכה

טפי עדיף להכניס עצמו בספק גורם לברכה שאינה צריכה ממה שיהיה בספק שאינו מברך במקום שיש לו לברך. תבואות שור (יט, יז), [לגבי שח בין שחיטה לשחיטה שיסיח דעתו לגמרי כדי שיוכל לברך].

ברכות

טעם להתחלת הש"ס במסכת זו עיין בפתיחת הצל"ח.

ברכות התורה

דעת הרמב"ן ז"ל בספר המצות שהוא מן התורה ומנאה בכלל המצות ששכח הרמב"ם ז"ל במצוה ט, והסכים לדבריו במגילת אסתר שם, וכן מבואר דעה התשב"ץ (ח"ב, קסג) שהוא מן התורה, ועיין דברי יששכר (סי' א).

ברכות קריאת שמע

אם יש להם שייכות לק"ש או לא, רק שתקנו חז"ל לאומרם קודם ק"ש, הנה כבר נודע דברי הרשב"א ז"ל דהברכות אינם ברכת ק"ש ולכן יכול לאמרם בפני עצמם, והביאו הבית יוסף באו"ח סי' מו (ד"ה וכתב הרא"ה) ובסי' ס (ד"ה וכתב רבינו הגדול). ולענ"ד מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפתיחה לזרעים (בדפוס ווילנא דף נד: ד"ה והחלק הששי) משמע להיפוך דברכות אלו יש להם שייכות לקריאת שמע ועליה נתקנו, מדכתב ואין נכון לדבר בברכות ק"ש קודם שידבר על ק"ש, ואם ברכות אלו אין להם שייכות לק"ש למה אין נכון אדרבה יותר נכון לדבר בהם תחילה שחיובם קודם לק"ש ואינם ברכות על ק"ש כדי שתאמר היאך נדבר מן הטפל קודם שנדבר מן העיקר. ועיין בדעת תורה (יט, ה) גם בשם הרמב"ן היפוך דברי הרשב"א ז"ל, ועיין שיח השדה (דף כ:).

ברכת הדיוט אל תהא קלה בעיניך

ש"ס ברכות (ז.).

בשר בהמה בבשר חיה מיחלף

ויכול לטעות על בשר בהמה שהוא בשר חיה, ש"ס חולין (לד.). ובהמה בעוף אי מיחלף, עיין יור"ד (סי' פז) בט"ז שם (סק"ה).

בשר בחלב דרבנן דמותר בהנאה

כמבואר בסי' פז (סע' א). גם אם אין מינכר דאסור רק מדרבנן מותר בהנאה, דלא כטוב טעם ודעת, שו"ת מהרש"ם (סי' קמב).

בשר נחירה

ר' עקיבא סבר דבמדבר הותר ולא היה צריך שחיטה עד ביאתן לארץ, ונקרא שחיטה בכתוב דנחירתן זו הוא שחיטתן, לבד בקדשים היה צריך לשחיטה, ש"ס חולין (יז.), ור' ישמעאל פליג עליו וסבר דגם במדבר היה אסור בשר נחירה אפי' בחולין.

בשר עופות חשוב טפי מבשר בהמה

עיין מערכת ד (דגים).

*בשר תאוה

היינו בשר חולין בלא הקרבה למזבח, סובר ר' ישמעאל בחולין (טז:) שהיה אסור משהוקם המשכן עד ביאתן לארץ, וברש"י שם (ד"ה נאסר) שהשוחטו היה ענוש כרת כשוחט קדשים בחוץ. ור' עקיבא פליג עיין שם.

בת קול

אם אחד שומע הבת קול והאחרים אינם שומעים ש"מ שהבת קול מכוין עליו אף שאומר סתם, ש"ס תענית (כא.), כך הוציא הגאון מהר"מ מטיקטין עיין פנים יפות בראשית (לז, יז).