מחבר:רב שלמה שטנצל/מאמרי השקפה/חלק א

הסוד של שבת קודש

• הרב שלמה שטנצל

הגרב"ש שניאורסון זצ"ל שעתה הסתיים השבעה תמוז תשס"א פעל למען השבת כמוקד הרוחניות של עם ישראל. ש"ק מתנה טובה בבית גנזי לך להודיעם, אין צורך לשכנע לקבל מתנה. אבל אם לא יודעים את טיבה "לך להודיעם". את יקרתה.

מדרכי המלחמה ביצה"ר להתרכז בנושא אחד ונכבד. מורגל בפיו של הצמח צדק מלובביץ בשם זקנו הרב מלאדי, ביום האחרון לפני הסתלקותו בשם רבי אברהם המלאך שאמר כי פעם נהגו במלחמות שפיקוד הצבא פיזר את הצבא לאורך כל החזיתות וכך נלחם באויב ועכשיו חידש פרידריך, קיסר פרוסיה, ורכז את המלחמה בחזית אחת ומעשם להבקיע, ורק אחרי שמוטטו חזית ראשונה עוברים לשניה, כי הפיצול מחליש את ההכרעה, והוא פירש המשל במלחמת ביצר מוטב לרכז המלחמה ביצר בענין מסויים והשלים הצמח צדיק והאבן גדולה ע"פ הבאר. המלחמה ביצה"ר כבדה על כן לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגלל את האבן לא נוכל לנצח רק ע"י ריכוז כל הכחות הלוחמים יחדיו במלוא כובד המשקל.

רבי משה מקוברין פירש ששבת קודש נקרא תחילה למקראי קודש, כל החפץ בקדושה יתחיל משבת קודש, ש"ק הוא המפתח והשער לכל הדברים שבקדושה היא לב החיים.

המתבונן במצב הרוחני של עם ישראל מבין שביסוד הדברים חסר לאומה עכשיו ענין בסיסי אחד ביותר: רוממות, השראה, נשמה יתירה, ורק אם נחזיק בש"ק יתחולל מי פנה מבחינה זו. המושג שבת היה חופף גם על ימות החול. מי שזכה להמצא ברכוזים החרדים והיהודים בפולין לפני השואה, ראה שהשבת היתה בלועה ביהודים ורוממה אותו כל השבוע.

אם רצוננו לרומם את הדור המשיך הגר"ש שניאורסון תרופת הפלא לפתוח הלבבות לעשות את השבת ולהאדיר מרכזיותה בנפשנו.

המיוחד בש"ק שהוא מתיישב על הלב ואינו מעורר התנגדות.

ג' שותפים באדם בעיצוב חייו: השכל, הרגש, ההרגל, הקושי אינו נובע מצד השכל והרגש. רק ההרגל עושה את שלו ועלינו לעבוד על ההרגל.

המגיד מקוזניץ נפגש בג' עם יהודי אופה כעכים הוא חקר עבודתו וסדר יומו עמד ואמר לו הלא כעכים אתה בין כה אופה בעמל, מוטב שתכוון אגב מלאכתך להשביע יהודים רעבים.

הקב"ה אמר בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו". לכאורה מה שייך ציווי על הזכירה, מה יעשה אדם שהוא שכחן (כדרך ששואלים במצוות הלויים בלב "ואהבת" "לא תחמוד" כקושית האבן עזרא. אלי ידוע כי מה שחביב על האדם. או קבוע בליבו וחקוק עליו אינו נשכח מזכרונו, זכר לדבר מצינו בתוספות למס' שביעית (דף ה' ד"ה ונעלם) "כיון דשכח מוכח שלא הקפיד", השכחה שולטת רק בידיעה חיצונית שטחית ולא בפנימיות.

הראב"ד כותב בתורת כהנים (פר' בחוקותי) זכרהו בפה הינו ללמדו הלכות שבת שאל ר' ברוך שמעון זצ"ל ביהודי שהוכתר למלך על אומה נכריה האם מצוה בג' מצוות אלו לא ירבה לו כסף, סוסים, נשים.

הרב אריה ליפשיץ ז"ל

איש יהודי, מבקש האמת, עמוד רגע וחשוב!

במשך אלפי שנים שמרו אבותיך אמונים לתורת אלוקינו. היא היתה תקוות חייהם וששונם, היא היתה תפארתם בעיני העמים ועליה מסרו את נפשם בכל הדורות. כך חי עמנו עד לפני כמה עשרות שנים, כשחלה תמורה ורבים סטו מדרך אבותיהם.

האם חשבת פעם ברצינות איך חלה לפתע תמורה כה גדולה בחיי העם?

האם חשבת פעם "אולי" מסורת אבותינו אמיתית והתמורה הזאת בשקר יסודה?

הרי לפי מסורת זו תלוי כל אשרנו ואסוננו, חילה, בשמירת התורה ובהזנחתה וא"כ מדוע אין אנו חייבים "לחשוש" לאמיתתה?

הבה נתכונן. באופן ממוצע חי בן עם אביו כשלושים שנה. הבן היהודי רואה את אביו יום-יום בקיימו את מצוות הבורא. הוא רואה אותו בתפילתו לאלקיו כשהוא מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין, הוא רואה אותו בשביתתו ביום שבת-קודש, בשמחתו הגדולה במועדים, בחרדתו בימי הדין והמשפט ובאבלו בימי הזכרון לחורבן. וכך במשך עשרות שנים. מי מסר תורה זו לאביו, ולכל הדור כולו? אבי – אביו ואם-אביו, ההורים אשר בנם יקר בעיניהם כבבת-עינם, הם מסרו נפשם כדי להנחיל לבנם המתנה הגדולה הזאת. ומי מסר לדור הקודם את התורה? אבותיהם – הדור שלפניהם. כל דור רואה את הקודם לו במשך עשרות שנים את מעשיו, את השקפותיו ואת ארחות חייו וכולם מוסרים לדורות הבאים שקבלו מאבותיהם את מסירת התורה דור מפי דור עד הדור הראשון, אנשי דור המדבר, המעידים לפנינו שראו כולם בעיניהם הם את יציאת-מצרים ואת מעמד הר-סיני. ככתוב: "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי" (דברים ה).

האם אפשר לכפור במסורת חזקה זו? האם אין זה ממש כאילו ראינו כל זאת בעינינו? הקשרו אבותינו קשר לרמות את בניהם הם ולהכניסם לעול כבד של שש מאות ושלש עשרה מצוות? או הראו כל זאת בדמיונם?

ויותר מזה: כל אדם מאמין שהיו פעם אלכסנדר המוקדון ואריסטו והרמב"ם ועוד ועוד, וכן יודע כל יהודי שהיתה פעם אינקויזיציה וגרוש ספרד, שהיתה פעם גלות בבל ושהיו לנו שני בתי-מקדש. במה נשתנתה איפוא המסורת המפורסמת של אבותינו על יציאת-מצרים ומעמד הר סיני? הרי העום כול האמין במסורת אבותינו ועליה בנה את שתי הדתות העולמיות: הנצרות והאיסלם – הנוכל לעמוד היום ולשאול לפתע: "אולי לא קרה הדבר?!".

נחזור בקיצור על הסיפור הגדול שהם מספרים לנו: בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ובמשך מאתים שנה בלבד התרבו שם למילונים בדרך נס! (שישים רבבות היו הגברים לבד) הקיסרות המצרית השתעבדה בהם באכזריות והם צעקו אל ה' "ויוציאנו ה' אלוקינו משם... באותות ובמופתים" – כל מימי מצרים נהפכו לדם, הצפרדע עלתה על ארצם, עודו מכות רבות הכו ולבסוף מתו כל בכוריהם ואז יצא עמנו ממצרים. אלפי-אלפים אנשים יצאו למדבר שממה בלי מזון ומים וארבעים שנה(!) חיו במדבר באכלם מן משמים ומים מצור החלמיש! הם עברו את ים סוף רגלי וצבא ממלכת מצרים טבע בו באורח פלא! ובחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים קבלו בני-ישראל מפי בורא העולם תורה. וברוח תורה זו חנכו את בניהם – כובשי הארץ – שחלק מהם עוד ראה את מעמד הר סיני וגם הם שמרו התורה כאבותיהם כפי שאפשר להבחין גם מצורת חלוקת-הארץ לשבטים ולערי כהנים וללווים ככתוב בתורת משה. חלוקה זו נשארה קיימת עד חורבן בית ראשון.

האם אין יציאת מצרים ומעמד הר סיני מציאות הסטורית מוכחת וברורה ככל מציאות הסטורית אחרת, ועוד למעלת ממנה? הרי לפי המסורת אין בין מעמד הר סיני לבין בניין בית-המקדש הראשון אלא ארבע מאות ושמונים שנה בלבד – היתכן שבמשך זמן כח קצר ישתזרו "בדותות" כה גדולות בחיי העם מבלי כל מכחיש וכופר? האין מעמד הר-סיני מחייב אותנו לשמור ולעשות את כל דברי התורה? ומה נענה ליום פקודה?

ואם תטען שקשה לך להאמין שקרו פעם נסים מחוץ לדרך הטבע – צא והתבונן בבריאה שלפניך! המבין אתה כיצד נברא האדם? ומי נותן חיים בבשרו? וכיצד חושב המוח שבראשו. היעלה על הדעת שהעולם נברא בכלי כח עליון חי וחכם הנותן חיים וחכמה? ומדוע יפלא, איפוא, אם אותו בורא שינה פעם את מערכת הטבע שלו כדי ללמד לישראל עמו, ודרכם לעולם כולו, את מלכותו ושלטונו על הטבע והאדם?

כשתתבונן ברצינות, בכנות ובהגיון ישר תתפלא על כך שישנם בכלל אנשים הכופרים בכל זה ועל כן דע לך: לא שכלו של האדם הוא המשתכנע מכל הידיעות שבעולם אלא לבו – הרגשתו ולבו של האדם רחוק מאד, בטבעו, מעניני אמונה. על כן קשה לו בכל זה על אף ששכלו של האדם מוכיח את אמיתת האמונה בעליל, כאמור. צא וראה את הטענות האויליות שבהם משתמשים הכופרים למיניהם ותוכח לדעת עד כמה רצונות לבם משחדים את מחשבת שכלם לבל יראה את האמת: הבריאה היא אצלם מעשי ידי המקרה – במקרה צמח האדם מאין, במקרה הוא רואה ושומע חושב ומדבר וכן הלאה. ובנוגע למסורת טוענים אחדים שזו אגדה: ואלו עדות אלפי אלפים מאבותינו, עדות כל עמנו, עדות המדברת מתוך כל מעשי אבותינו – אינה מספיקה להם. ואחרים טוענים שמשה

רבנו בקע את הים על-ידי "תכסיסים מדעיים" ולדבריהם בלעה האדמה את קורח "בצורה מדעית" ולמעלה ממליון אנשים "חיו במדבר שממה במשך ארבעים שנה "בצורה מדעית" ועוד שטויות כהנה וכהנה אשר ילאה חרט אנוש להעלותם בכתב. וישנה כתה הטוענת כי המצוות נתנו רק לזמן הקדום והם שוכחים את הפסוקים הרבים שבתורה המצווים עלינו לשמור מצוות ד' עד "אחרית הימים" ככתוב "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות.... כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יב). הצד השווה שבכל הכתות, שאינם רוצים לברר את האמת לאמיתה.

ספרי הנביאים בדורות שעברו מתארים לנו איך שנתקיימו כל נבואות התורה והנביאים בהסטוריה הארוכה של עמנו. עמנו – עם הספר – מסר לנו בדקדוק נמרץ את מאורעות כל דור ודור. מוכרים לנו גדולי כל הדורות, תקנותיהם וגזרותיהם, מימות משה רבנו עד ימינו אלה. כשעמנו שמר כראוי את דבר ה' היתה גם השגחת הבורא עלינו לטובה בדרך הניסים או בדרך הטבע. נתקיימו בנו נבואת החורבן והגלות – גלות שלא היתה דוגמתה בתולדות העמים. הנבואה "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כה) נתקיימה בנו במלואה. גם החזון של "עקבתא דמשיחא" "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא" (דברים לא) מתקיימת בנו עד שנראה לפעמים כאילו "מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא" (קהלת ט) ולמרות הכל נשארו עמנו ותורתנו חיים וקיימים בדרך נס ואנו כבר רואים באופק את נצנוצי הגאולה המובטחת.

כך חי עמנו את חיי התורה במולדת ובנכר, בשמחה עילאית, במסירות נפש מפליאה תוך הכרה ברורה שתורת הבורא היא, הנותנת לנו חיי נצח ואנו נושאי דגלה בעולם החושך הזה.

שתי מלחמות העולם הביאו בלבול לתוך עולמנו. שליש מעמנו נשמד ויהדות אירופה, שהיתה המרכז הרוחני שלנו במשך מאות בשנים, נאבדה. במשך עשרות השנים האלו חלה תמורה גדולה בחיי עמנו, הרוח הגדולה של דבקות ב' – שאפפה את עמנו בכל הדורות – נחלשה וחלק גדול מעמנו פרק מעליו עול מצוות. השקפות ושברי השקפות לקוחות מעמים שונים נתערבו בהווי חיינו.

ונשאלת השאלה: האם נכון יהיה אם עתה, כאשר שבנו במקצת אל המנוחה ואל הנחלה, נמשיך לחיות את חיי הבלבול של מלחמת העולם? האם לא הגיע הזמן לשוב אל האמת הצרופה שאבותינו מסרו נפשם כדי להנחילה לנו? האם נמצאה איזה סתירת למסורת אבותינו? ויותר מזה: וכי הזנחנו את התורה מתוך אילו שהם שקולים שכליים? לא ולא. לא מתוך נמוקים שכליים עזבו הראשונים שבין פורקי העול את תורת אלוקינו. היתה כאן פשוט כניעה. כניעה לסבל הגלות ולתאוות החיים – מצד אחד ומצד שני – כניעה לברק החיצוני, המפתח, של תרבות העולם "הנאור" מבלי להתחשב כלל בהרס הרוחני ובענשי שמים שכניעה זו עלולה לגרור אחריה. וכך הלך הדבר ונמשך עד שבניהם אחריהם, אלה שכבר לא ראו אצל אבותיהם את הדר חיי התורה בעמנו, מעיזים לדבר בגלוי על "תרבות חדשה" "אומה חדשה" וחוקי חיינו נחשבים אצלה ל"חוקים שאבד עליהם הכלח" וכל זה תחת מסווה אוילי של "התפתחות" ו"התקדמות". התקדמות מחיי אבותינו, חיי האמת והנצח, אל חיי תענוגות מתנוונים המובילים אלי שאול.

עלינו לעקר טעות זו מקרבנו! עלינו להבדיל בין התפתחות המדע בשטחי הגשם לבין ירידה מתמדת בשטחי חרות שהביאה את פירותיה המובהקים של תרבות המטריאליזם במאה העשרים: הנאציזם והבולשביזם הממיטים אסון על האנושות.

היהדות החרדית זועקת מקירות לבה אל כל אח תועה: אם הנך איש אמת! אם אתה אחראי למעשיך ורוצה למנוע אסונות ממך ומעמך – שוב לתורת אלוקינו! הבה נתקע כף לכל אבותינו הגדולים שנדע גם אנחנו כמוהם למסור נפשנו על תורת אלוקינו, תורת האושר הנצחי, תורת הצדק האלוקי, תרת האמת והחסד! (איך נוכל להופיע בפני העולם כנושאי חזון הצדק של נביאינו בו בזמן שאנו מחללים את דבריהם? נביאינו לא הבדילו בין מצוות הצדק שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום ("אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" (ישעיה נו) אי אפשר לעשות פשרות עם בורא ולקבל רק חלק מדבריו!) קח נא את הספר הקטן והקל "קצור שולחן ערוך" בו תמצא את כל מצוות ה' הנוגעות לך למעשה, בו תמצא איך לקדש את יום השבת המעיד על בריאת העולם, בו תמצא איך לחוג את חגינו המעידים על יציאת-מצרים ומעמד הר סיני ועוד, בו תמצא איך חי היהודי את חייו היומיומיים וממנו תלמד איך להשמר מאסורים המשחיתים את הנפש. בספרי המוסר של גדולינו בדורות שעברו תמצא את השקפות התורה על כל בעיות החיים – וחייך הריקים והשוממים ימלאו שמחה וספוק רב כשתרגיש שאתה ממלא את תפקידך הרם והנשא בכל מעשיך ומחשבותיך, כשתרגיש שחייך אינם נגמרים – לאחר כמה עשרות של שנים מלאי סבל – בקבר אלא נמשכים ונמשיכם לנצח מאושר שאין לו סוף. חנך את בניך ברוח אבותיך. אל תהיה אתה הראשון למנתקי שלשלת המסורת במשפחתך. אתה נוטל על עצמך בכך אחריות גדולה מיד! נפשם של בניך הקטנים עדיין לא נסחפה בזרם המשכר של החיים והיא מסוגלת ומבקשת לחיות חיי אמת – תורה להם את הדרך אשר למדת מאבותיך! אל תתפתח לטענות שוא כאילו שמירת התורה תעכב התפתחותם ותפריע התמסרותם לעמם – אנשי המדע הדתיים. איכרינו וחיילינו הדתיים יפריכו טענות אלו.

ואל היד הזדונית המורמת לחלל כל קודש ולהסיר בכח את אחינו, העולים החדשים, מעל ה' אלוקיהם – יאמר: אחינו שידעו לשמור את התורה בכל הגלויות הם ידעו לשמור התורה בשובם לארצם! אל תרצחו נפשות בגלל תאוות מפלגתיות קטנוניות! בחנו ראשית כל היטב הקודש אשר הרימתם ידכם לחללו! שובו והשיבו אחים למקור מחצבתם! "חי אני נאום ד' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג).

מדרשות תורניות לגימלאים ע"י משרד הרווחה

• מאמר שפרסם הרב שלמה שטנצל זצ"ל

סקרים אומרים כי למעלה מ-10% מהאוכלוסיה בארץ, הם גימלאים מעל גיל 65 שנה, כידוע שיכבה זו של תושבים, בפרט אנשים שכל ימיהם היו עובדים ועסוקים בתפקיד וביעד מועיל ומספק, נוטים לתסכול אישי, כאשר מוצאים עצמם לפתע משוללים כל תפקיד ומשימה. שרויים בביתם, דבר המשפיע לרעה מבחינה מוראלית, יוצר חיכוכים עם בן הזוג, שהיתה רגילה לעבוד בבית בגפה, בלי עין בוחנת, ומאידך הבעל שרוי בבטלה ובחוסר תכלית וכיוון, ובחתירה "איך להרוג את הזמן?". לשאלה זו העולם הגויי והמנוער מתורה ומצוות, הוא לא מצא פתרון, המועדונים לקשישים בהם משוקע הון עתק, טרם מצא את דרכו, לפתור את שאלות הפנאי, ויותר מכך, את השאלות הפנימיות והנפשיות המייסרות את הזקן, משמעות החיים, סבל, בדידות, מה יהיה, עולם מתנכר, מילוי תוכן חיובי, עולם הבא, גן עדן, החיים שלאחר המוות וכו'. לעולם החילוני אין כל תשובה לבעיות אלה.

סקרים ומחקרים גם מגלים, כי אוכלוסיית הקשיש, תלך ותגדל, לנוכח תוחלת החיים המתארכת, והבעיה מחריפה.

אנו רואים דבר מפליא, יוזמות ברוכות ביהדות הדתית, להחזיר את הגימלאי לקהיליה הלומדת, "כוללים לגימלאים" "מדרשות תורניות לקשישים", מקומות לימדו כאלה מצויים בבני ברק (כמו "כולל בעלי בתים" ברח' דבורה הנביאה, הפועל יום שלם ובאים אליו כ-300 גימלאים בקביעות כל יום, ע"פ תכניות הרצאות ולימוד בחברותא משקה קל ועונה בהפסקות, מפעל שהוקם לפני כ-10 שנים), כן בירושלים, בחיפה ועוד, אי-אפשר להשאירו ליוזמה פרטית למתנדב אם נמצא, יש להקים מוסד גג ארצי, שיקים בכל ישוב ובכל שכונה, בשיתוף תלמידי חכמים רבנים ומנהלים רוחניים בישיבות וחינוך תורני, יתכן ובמקביל להקים לנשים מקומות להרצאה בערב פעמיים בשבוע, התקציב ליעד זה צריך להיות נמוך, אפשר לקבוע זאת בבתי הכנסת המרכזיים, אפשר להשתמש במתנסים ליעד זה, אני בטוח שהדבר יכבוש את "עולם הקשישים" ויחולל מהפך בשביעות הרצון, וימנע תסכול בעיות נפשיות, מצוקה, ויגביר את הבריאות, הרצון לחיות, העזרה ההדדית, ביקורי חולים, גמ"חים ועוד, השאלה מי יקנה עולמו במפעל הגדול הזה.

בכבוד רב

עודד טל- שם עת, ת.ד. 29140, תל אביב

שיעורים ב פרקי אבות בשבתות בכל בתי הכנסת

בס"ד, אייר תשמ"ז *מאמר של הרב שלמה שטנצל זצ"ל על פרקי אבות

עם הנהגת "שעון קיץ", כל השבתות נעשות "גדולים", גם לאחר "שינה בשבת תענוג", נשארות שעות ארוכות, ובפרט שהימים גדלים, כשהשקיעה תהיה בסביבות השעה שמונה, מה עושים עם כל כך הרבה שעות? בשבת קודש – מקור כל הברכות והשפע לכל ששת ימי המעשה, השבת נועדה להתעלות וללימוד תורה, יש לנצל ההזדמנות ולהחזיר עטרה ליושנה, כפי שהיה נהוג בעם ישראל מקדמת דנא, בשבת אחר הצהרים התאסף העם לבתי הכנסת ללמוד תורה בצוותא, הלימוד הנפוץ היה "פרקי אבות", הרבנים ומגידי השיעורים לימודו את מסכת אבות הספוגה את כל תורת המידות הונפש ובניינו הרוחני של האדם, כפי שקיבלנו מסיני, דרך הפרק השבועי, השחילו הרבנים ו"המגידים" וכן תלמידי החכמים שלימדו את העם, את ההשקפה והעמדה של התורה כלפי כל הנושאים הבוערים, תוך הדרכה מעשית והבנת התקופה, השיעור השבועי הזה נסך יציבות ושלווה על האדם, כאשר תוכן השיעור העשיר של שבת ליווה אותו ואת ביתו לכל ימי השבוע, הוא התפרנס מהאמרות הסיפורים ודרך החיים של הצדיקים, מה נורא חסר כיום שיעור קבוע בו יקבל האדם הדרכה, לימוד, והשתתפות ביחד עם יהודים נוספים בדבר של קדושה, דבר המגבש את הקבוצה להיות "יחד" חברה קדושה.

בירושלים, נפגשתי במספר בתי כנסת עם מסורת ואוירה, שנתחוותה עקב לימוד בצוותא פרקי אבות בשבתות, כל ה"מסרים" ניתנו בשעת רעווא דראוין זו, כשעה-שעתיים לפני "מנחה", דבר זה מתאים גם לבתי כנסת של חסידים, של פרושים, ספרדים ותימנים, וגם ראוי במקומות רבים לקיים שיעורים לילדים ובני נוער בפרקי "אבות", ברמה המתאימה להם.

ללא ספק ניתן גם בבתים פרטיים לקיים שיעור "משפחתי" של ההורים עם הילדים בשעה זו ללימוד בצוותא פרקי אבות, כמה דבר זה יכול ללכד את המשפחה, ולאפשר לאבא ל"הנהיג" את המשפחה בלימוד תורה, עם ה"צרכים" החינוכיים המיוחדים לכל משפחה לעצמה.

ואף הייתי מוסיף, על אפשרות נוספת של חוגי "עונג שבת", שיעורים ב"פרקי אבות" לנשים, מסביב ללימוד זה, אפשר לקיים מסגרת מועילה לנשים, שתוסיף את הליכוד החברתי, ואולי גם פעילות ציבורית וחסד עם הזולת שיכול להתלוות ללימוד זה, כי בתורה המידות ותיקון אישי חייבת אשה כמו איש בהשתלמות ועידון המידות.

למען אושרנו – הבה נלמד יחד פרקי אבות.

חובת הבטחון

• בית הלוי לרבי יוסף בער סולובייציק, ירושלים תשמ"ה ליקוטי מאמרים מכתב ידו.

1

1. ) הרבה פסוקים מורים על חובת הבטחון, ועברה גדולה למחסר בה, וזה גורם ליפול שעי"ז שלא בטח בה' זה עצמו גורם שיהי' לו מוקש שלא היה קודם, ובוטח בה' ישוגב שם מהצרה ינצל.
2. 2) הרמב"ם במנין המצוות שהירא במלחמה עובר על ל"ת, ואם הי' לו יראה חוזר מעורכי המלחמה, שהירא יכול להיות נלכד במלחמתם של ישראל לא היה בגבורתם אלא בבטחונם כמאה"כ ישעיהו ל' בהשקט ובבטחה תהי' גבורתכם, ה' לא ירא מה יעשה לי אדם, שכיוון שלא אירא לא יכול אדם לעשות לי מאומה, והיראה מבשר ודם בא משכחת ה' יתברך, מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, כשיודע שהכל מאתו יתברך אין בשום בריה יכולת לשנות גזרתו, לא להעדפה ולא לחסרה אפילו כחודו של מחט. לא להקדימה ולא לאחרה, אפילו ראה אחת, ממילא אין לו ליראה משום אדם. וגם כשישלוט אדם ברעהו, יבין כי אדם ההוא רק שבט, ואל יבקש רחמים מרודפו, אלא יפנה לרשות, וזה דומה למתחנן לשבט לא הועיל.
3. וכן בענין מזונותיו של אדם, כל השתדלותו לא יועיל להעדיפו על הנגזר וכמאמר הכתוב ולא העדיף המרבה ולא החסיר הממעיט, והמן במדבר היה לסימן לדורות וההשתדלות לא תועיל.
4. 3) כל אדם רואה בחוש שההשתדלות לא תועיל מאומה, אלא תרע לעצמו ודומה לאוסף ביצים של נחש לאוכלם, ומזה יוצאים במקום תרנגולים יוצאים נחשים בממיתים אותו ובהתחכמותם לוכדם.
5. 4) ובענייני רפואה רואים שהרופא טועה בטיב המחלה, אלא מקלקל ושוכח מה' ורודף אחר ההשתדלות .. לי כמאה"כ בירמיהו יז ארור הגבר אשר יבטח באדם ומפסיד בשתיים בעולם הזה, לא יועיל לו מאומה ויענש בעולם הבא, והרע לעצמו בשתי העולמות.
6. וכשיתברר שאין ראוי לו לבטוח בשום בריאה יראה לשום בטחונו בהשי"ת ובשעת הדין שואלים לו ציפת לישועה, פירוש אם חיכה לישועה ולא נתייאש והתחזק בכל פרט שנתחדש עליו והבוטח מרויח בעולם הזה שישיג הצטרכותו, נכון לבו בטוח בה' ושכרו מרובה לעולם הבא, דזה
7. כלל גדול כשכר מצוה בהאי עלמא לירא, וכל טובת העולם הזה רק פרי המצוות שאוכל בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא.
8. 5) וזה ראוי לאדם השלם להשתדל בשום סיבה, וכל הצטרכותו הי' מזדמן בלא שום יגיעה.
9. 6) וכשעסק בעסק והצליח יבין כי לא הצליח בסיבה, רק להיפך הריווח שנגזר עליו גרם שיזדמן לו סיבה, וביוסף כשהגיע הקץ חלם פרעה חלום ולא הכתונת פסים גרמה הגלות כי היתה סיבה אחרת.
10. 7) כי יתמעט בעסקיו יתחזק בבטחונו, כן כשירבו השתדלותו ומעמיק בהם, רק אין מזמן לו פרנסתו רק ע"י יגיעה רבה וכדרך שאמרו רבותינו כדרך שאתה הווה איתי כך אני מראה אתך לא הוסיף שום חיזוק בעבודתם יותר מקודם, וברבי חנינה בן דוסא לא הוסיף באמר לחומץ וידלק כמו בשמן

דרשה של הרב שלמה שטנצל באירוסי בתו אסתר

בס"ד, מה שאמרתי שלמה ש. בשבע ברכות של בתי הצעירה אסתר תחי', שהיתה בסיון תשס"ג

א) מברכים את הכלה שהשמחה במעונו, במעונו של הקב"ה, וכן נאמר שבע ברכות, שמח תשמח רעים האהובים כשמחק יצירך בגן עדן מקדם הכי מכאן שכל חתן וכלה הנישאים, הריהם חוזרים למעונו של הבורא למסלול הנשואין של אדם וחוה בגן עדן מקדם במעונו של הבורא לאותה שמחה ראשונית שהקב"ה שמח ושימח את אדם וחוה בגן עדן ומאותה שמחה שהקב"ה שמח עם אדם וחוה והיה השושבין שלהם ע"י גמ' ברכות, אותה שמחה חיה וקיימת בכל הדורות ולאותה שמחה מכניס הבורא כל חתן וכלה ומשמח אותם. כי אצל הבורא הכל נצחי וקיים לעד, ולא נפסק.

הרי שאומרים לכל חתן וכלה כי העולם לא מתחיל ממך, מן האמצע, אלא הכל צריכים להגיע לראשית, לראש, להתחלה למעון הבורא לשמחת הנשואין הראשונה, ומכח שמחה כללית זו של כל החתנים והכלות מהראש והפתיחה שם מצורפים כולם, בכח משותף זה וראשוני כולם בונים יחד את העולם. התורה ואת ישראל.

שבע ברכות לבתי אסתר תחי'

ב) במסכת ברכות ט' ע"ב, ר' יהושע אומר עד שלוש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלוש שעות, וברי"ף הגירסה שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות, וכן הגירסא ברבנו יונה.

לא הבנתי, אם מלכים או בני מלכים קמים בג' שעות, מה זה נוגע לכל יהודי שאינו מלך או בן מלך, ומדוע שלא יקרא קודם נץ החמה.

וחשבתי לומר כמה תרוצים.

• א) כל יהודי המקבל ע"ע עול מלכות שמים בקריאת שמע, להיות בנו ועבדו של הקב"ה, בזה כל יהודי בק"ש נעשה בן המלך, ולכן כל ישראל בני מלכים הם או מלכים שבן מלך מלך.
• ב) חתן דומה למלך, וכל החתנים והכלות נכנסים למעונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כיון שהם דומים למלך, הרי בכך אפשר לומר
• על כל ישראל ישראל מלכים הם או בני מלכים במשך שבע הברכות, כך שכל ישראל קוראים כמו המלכים או בני המלכים של מתי מספר המלכים ובניהם, אלא כ"א בנשואיו הוא הופך להיות מלך וכלתו מלכה. כך שהדבר שייך לכל אחד מישראל שהוא עצמו הפך להיות מלך ובן מלך.

דברים שלמדתי ממאמר על הרב זאב כהן מנהל גייטסהד

• בהמודיע יום ו' כ"ב אדר תשנ"ח



* # * צריך לדעת מהו הדבר העיקרי בחיים, כל השאיפות שאינן עולות בקנה אחד עם רצון התורה בטלות ומבוטלות, התורה היא התכלית ומעל הכל.
*  #  *  ושננתם לבניך – אלו התלמידים, כדי להיות מחנך ומדריך צריך להרגיש כמו אבא.
*  #  *  מעולם לא הרגשתי עצמי כמנהל ומנהיג של המוסד. מעולם לא ישבתי בראש רק בצד. לא נתתי לאחרים להרגיש שאני המנהל – לשון הפתק שהשאיר מיסטר כהן אחריו. ביקש מכל תלמידותיו שיקראהו לא הרב, או המנהל, אלא מיסטר כהן. ביקש בצוואתו שלא יכתבו על מצבתו שום תואר.
*  #  * אהבת תורה – היא המטרה של חינוך הבנות, כשיש לאשה אהבת תורה אז ביתה הוא בית נאמן.
*  #  * הוא יזם את רעיון שינון משניות בע"פ של תינוקות של בית רבן באירופה, לאחר שראה שילדי ישראל שקועים בתחרויות של מרוצי אופניים.
*  #  * סיסמתו הידועה בסמינר שהתורה מעל הכל, התורה מכריעה את הכל.
*  #  * דיבורו היה בנחת מעולם לא התרגז ולא צעק. המלים התקיפות שהיה משמעי בנוסח ממך לא חכיתי לדבר כזה, במקום הזה – זה לא מתאים.
*  #  * יראת שמים לא מלמדים – אלא מקרינים.
*  #  * 
*  #  * נעורי עד הלום עשו לנפשם, ומתי אעשה אנכי לביתי (רבי יהודה הלוי)

הרב שלמה שטנצל על -האיזון

בס"ד ח' סיון תשמ"ה – ב"ב

1

) ישראל נדמו ללבנה, המקבלת אורה מהשמש. והיא סמל ההתחדשות והאיזון.

2) קול מאוזן, דיבור מאוזן, שירה מאוזנת.

3) אוזניים – לשון איזון.

4) רמב"ם פ"א מדעות ה"ד: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. והי אהדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אום ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו וכו' אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. ודרך זו היא דרך החכמים אדם שדעותיו דעות בינונית נקרא חכם.

ה"ה: ואם נתרחק עד האמת בלבד ויהי' ענו נקרא חכם וזו היא מידת חכמה וכו', והם הדרך הבינונית שאנו חיבין ללכת בה. נקראת דרך ה', וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנא' למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.

פרק ב' ה"א. כך בנ"א שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדרכים הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאד לפי חולים, ומה היא תקנת חולי הנפשות, לכו אצל החכמים שהן רופי הנפשות וירפאו חוליים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. ... בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה הע"ה חכמה ומוסר אוילים בזו. וכו' עי"ש ה"ג ודרך הצדיקים הן עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים. ה"ד: לעולם ירבה אדם בשתיקה וכו', וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון והוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת נשמעים, וכו', כללו של דבר ילך במדה בינונית שבכל דעה ודעה עד שיהו כל דעותיו מכוונות באמצע, וזהו ששלמה אמר פלס מעגל רגליך וכל דרכך יכונו עכ"ל

מהו הפלס והמשקל?

כנראה שהשכל והרגש יחדיו הם הינם המשקלמה טוב ומה לא טוב.

83ב הבחירה שאדם בוחר שחיים כל רגע – זוהי התנועה של שני צדדי המשקולת, ויראת השמים היא ראשית כל חכמה, הרי הרי שהאמצע היא יראה וכמובן אהבת השי"ת.

איפוא רואים איזון. אם נתבונן ביקום כולו נראה שהכל פועל על כחות האיזון הפנימיים של כל נברא.

... האדם – המתהלך באמצע שומר על איזונו ובליפול לצדדים בנין הגוף החלוקה השווה המאוזנת של שני חלקי הגוף.

שו"ע רל"א או"ח: כללו של דבר חייב אדם לשים עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. אם רואה דבר שיביא לאהבת ה' יעשוה, ואם לא לא יעשהו. ובזה יהי' עובד את השי"ת תמיד.

משפט – הוא מקור האיזון

מוסר – איזון המעורר את כל כחות הנפש שלו, ואז חש באיזה מצב רוחני הוא מצוי, ושאינו מאוזן הוא עובר ....

... – הוא ג"כ מצב מאוזן שהוא ... ..., ויכול דרכו לחוש מצב עצמו.

רבי – בספרו לו וראיית תגובתו

חסידים – חברה – בכחה להשפיע לטובה על האיזון הטוב.

העולם הזה הוא עגול העולם הבא – מרובע האדם מאוזן – מח אחד

                         לב אחד

1 עינים 2 גבות 2 אוזניים 2 נחיריים פה אחד. ירושלמי – 2 פיות לשון. יסוד. 2 ראות 2 כליות 2 ידיים 5 אצבעות 2 רגליים 5 אצבעות

הדרכה מחברת ומאזנת – האמצע בנקודת החיבור – החיים

הבחירה – ויראת שמים – נקודת המיפגש והחבור בין שמים וארץ

האדם מורכב מנשמה ורוח – שמיימים נפש וגוף חומריים

אור וחושך

זכר ונקבה

יום ולילה

קודש וחול

טמא וטהור

מדות קצוות ואמצע

צבעים לבן ושחור או אדום אמצע כחול או ירוק איזון

לימוד לדעת את שתי הקצוות כדי להגיע למשפט צדק ומאזני צדק

איזו בנסיעה באופניים

איזון בנסיעה על קירות קיר המוות

איזון בטיסה באוירון

תאונות – בסיבוב, עקיפה, בהצטלבויות, בנקודות השינוי בזרימה הטבעית

הטבע – פועל בטבעיות בלא זיגזגים

לכל יצור בברי' יש את החיים והטבעים בו הוא פועל וחי

השטן מקטרג בשעת הסכנה. כלומר כח חדש פועל נוסף על הקודם הטבעי.

... המחלות כשהפועלים שני גורמים בקצב לא מתאמים אחד לשני

היסודות הניגודיים:

אש ומים, אור וחושך, קודש וחול, טמא וטהור, רוח וגשם, חומר וצורה, חום וקור.

הרב שלמה שטנצל הגשמה עצמית

הג"ר שלמה וולבה בועד אמר:

1) בספורנו: דקות – הוא כלי לאמת. הרכבה זה החיים והוא בלשון ריבוי. חומר גס כפול – כשמפרידים לתאים. יש בו עדינות, רק בדקות יש לגשת לתורה, לתפילה ולמצוות מוסיקה – זהו דקות. טעם באוכל כבוד. וכסף גורם לגסות ומרחיק מרוחניות. ע"כ מהמשגיח.

בינה – הוא ל' התבוננות ל' בנין. בספרי "ואהבת" – שיתבונן לימוד בלי התבוננות אינו בונה. הלם אינו בונה. לבנים של בנין המושמים ללא ישוב, הבנין יתמוטט במהרה. הפסקות – ריווח להתבונן בין פרק לפר. התבוננות – הלמעשה של החכמה, מהבינה באים ילדים בינה להבחין.

הסתכל באורייתא וברא עלמא. קודם צריך לתכנן והתכנית צריכה להיות גמורה וחתומה, ורק אח"כ לגשת לבנין, צריך לראות ג' דברים כמו בבנין: המטרה, התכנית, הפעולה כיצד להגיע למטרה, החומרים לבצע את המשימה.

שמעתי מרבי מרדכי וייספיש נ"י כי הגר"ח גריינמן שליט"א נשאל ע"י אחד שהתקשה בתפילה, מה לעשות והשיב, כי עליו להסתגר ולכתוב חידושים על תפילת שמו"ע תוך ביאור כל מילה בכל דרך שהיא. ולאחר שישקיע כח עיון וחידוש בתפילה והתבוננות, ימצא טעם בתפילה.

הואיל ויש לי בעיות בענין חברותא, והתבוננות אישית, מן הראוי להחזיק בדברי המהרש"א במס' ב"ב: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וכ' שם כפי שזכור לי מזמן (אני כותב מתוך הזכרון) כי עיקר הלימוד אשר יש בו רושם הוא מכתיבת יד ועל כן נקראו ת"ח סופרים. וכ' הברטנורא כ' כמדומה לי על המשנה וקנה לך חבר בניקוד קָנה לך חברה, כי העט הקנה יהי' לך חבר, והוא יכול להיות ע"פ רוב טוב יותר מאשר חבר, כי חבר זה קנה מצוי תמיד, אפשר לגלות לו את כל מצפוני הלב בו ... בישוב על כל פרטיו ללא בושה, ולהתבונן בדרך זו.

רש"ז קבע לו לחוק את סדר לימודו של הגר"א: היה ישן במשך היממה כשעתיים וחצי, ובשיעורין של חצאי שעות, בימות השבוע לא היה פושט את בגדיו ולומד כל הלילה, היתה לו קביעות ללמוד שתים עשרה שעות רצופות: בחורף היה לומד באחרי תפלת מעריב עד זמן תפילת שחרית. סדריו היו יציבים ושום מקרה לא יכול להזיזו מהם ולהפריע לו.

דרך לימודו מהמקור ועד ההלכה למעשה.

מלבד העיון בספרי מוסר, עסק כל ימיו גם בשינון בהתלהבות והתפעלות, מספרים שבמשך שש שנים רצופות שינן לו את השער השלישי של ס' שערי תשובה המדבר על חומר המצוות והאזהרות, ר' ישראל אמר פעם לרש"ז שאינו זקוק עוד כ"כ ללימדו המוסר, ודי לו בשלש שעות ליום.

כל רעיון מוסרי שבא למוחו הי' מגשים קודם בעצמו, לא תבע שום תביעה רוחנית מתלמידיו או מחבריו טרם שמימש אתה בעצמיותו. ולפעמים היה כובש תוכחתו ימים רבים עד שהי הבטוח שאצלו הכל כשורה. כדי שלא יהי' מקיל לעצמו ומחמיר לאחרים.

בכל יום עשירי הנמנה מיום כור ואילך היה מתנהג בקדושה מיוחד. ביום זה היה מתפנה מכל ענייניו האחרים ועוסק רק בצרכי עליה, כל ההנהגה באותו יום הן כלפי שמים והן כלפי הבריות היתה צריכה להיות שקולה ומדודה, ונהג בזה כל ימיו, הנקודה המרכזית באישיותו היתה האמונה.

את יסוד כל הדברים ראה באמונה, היה מתבונן תמיד בכל מחזות הטבע והנהגת העולם ושואב מתוכם התלהבות בהכרת גדלות ה'.

הי' מצוי בספרי הפילוסופיה מלבד ספרי חקירה עבריים, כספרי: אריסטו, אפלטון, סוקרטס וכד', על ספר אלגזאלי שילם 9 רובל, ספרי הפילוסופי' שימשו לו לעזר גם בחקירת כחות הנפש של האדם ודרכי לימוד המדות, הסתמך עליהם לעתים תכופות בשיחותיו ובמאמריו המוסריים, הי' לומד בהם בשכבו על משכבו אחרי שהי' מתמיד בלימוד התורה, במצב זה הי' רואה את "השעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה".

עתים הי' משנן לא איזה פסוק מאות פעמים בניגון ערב מאד ובהתרגשות עצומה, ר' נפתלי סיפר שפעם במלון שמעו לומד לילה שלם הפסוק פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה ה', זה השער לה' צדיקים יבואו בו, הי' שר בתחנונים קורע לב הנוגע עד הנפש, רש"ז יצר בעצמו ניגונים על פסוקים.

פעם שמע שבעיר פיקלין הסמוכה לטלז ישנו רב אחד המצטיין בתפילתו, ונסע אליו במיוחד, וישב אצלו ימים ריבם ללמוד ממנו דרכי התפלה.

תפלתו היתה שקטה ומרוכזת, בהשתפכות הנפש, והתעמקות המחשבה, עד שכל שומע היה מתמוגג במתיקותה.

כגורם מכריע בהדרכת האדם בדעה ובמעשה, ראה רש"ז את מעלת הסדר והיציבות, ולקח אותם

לכלל חייו, לכל הליכותיו הרוחניות והחילוניות, יצק דפוס וקבע סדר יציב, אשר שום מקרה בעולם לא יזיזוהו, שום טרדה לא בלבלהו הכל היה על אופנו, בשעתו, במקומו, בשימורו, ובקצבו.

ומכאן בא אל מנוחת הנפש והסבלנות. מספרים עליו שבמקרים הטרופים ביותר היה שרוי בשקט ובשלוה, תוך צלילות המחשבה וישוב הדעת.

ערש"ק פר' בשלח, תשמ"ז

ממדרש תנחומא ריש שמות משמע, כי יסורין נותנים לא כעונש על מעשה הילד, אלא להיפך כאשר הילד מיוסר, מסוגל הוא להיבנות, וזהו את אשר יאהב ה' יוכיח, עוד לפני המעשה וכנראה לכן המדרש עשה זאת כהקדמה לספר שמות, שהיסורין שעם ישראל קיבל קודם מתן תורה נועדו לשבור את גובה ליבם, להשפילם עד דכא אצל האומה השפילה כמצרים שהבהמה היתה אלילם, שיפלות במקום כה נמוך מתוך שיעבוד ועבדות לנשמה הישראלית הגבוהה בתכלית, ומשך רד"ו שנים, הנשמה היהודית פירכסה בתוך כילאה בערוות מצרים, ושם בשפלות ובתוך אוירה כה גסה להמשיך את היהדות, לחנך את הילדים בלי לשנות שמם שפתם ומלבושיהן, כאשר מטבע העבד השפל לרצות להיתדמות אפילו חיצונית לאדונו, מכאן אומה שלימה לא מזדהה ולא משתייכת לאומה גדולה חזקה מתנשאת, השולטת בעבדיהם היהודים, משך רד"ו שנים אך כנראה מה שהחזיקם ברוממות בלי להזדהות ולהשתייך לחברה בה הם חיים, היתה התקוה והמטרה שהיתה מול עיניהם כל השנים, אבות העולם, הערכים הם בתוך ליבם היה בחופש, את ילדיהם חינכו לקראת אותה מטרה תקוה, מרחק הזמן או קירבתה של הגאולה לא השפיעה עליהם לנטוש את אמונתם שהיתה ודאית וברורה, היסורין חישלו את ליבם ומוחם ואת אמונתם, זאת כהקדמה למתן התורה, לעשות את ליבם המיוסר והדבק במטרה כאשר הוכח זאת מעל כל צל של ספק משך רדו שנים, שהם לא נטו כי הוא זה מאורח חייהם יסודות אישיותם ויציבם, ובסיום הדברים מיד נגאלו ממצרים, יצאו למדבר לאחר רדו שנים שנים עשר השבטים, 12 קבוצות מאורגנות, כל יהודי מיד ידע את מקומו, כל יהודי ידע יחוסו כשרותו למעלה בקודש, לעומת המצרים שבמכת הבכורות הוכח ממיתת כמה בכורות בכל משפחה, עד כמה מטונפים הם שבורים בתוך ליבם בשיא ההרס כאשר כלפי חוץ מופייעם כאדונים תרבותיים, ואצל בני ישראל בתוך תועבת מצרים הם הצליחו לשמור על טהרתם, לגדל ילדים על גבי ילדים ודורות על דורות, בטהרה ובנאמנות, כי ה' היה בלבם אותו יראו ויראה זו שמרה אותם בתקופות הקשות מנשוא, זה לך הסימן המובהק להיותנו המובחרים מכל האומות, ולכן אותנו קידש ונתן לנו תורה אמת וחי עולם נטע בתוכנו.

האדם מורכב מגוף נפש רוח ונשמה, כל חלק מטביע בו את השפעתו.

ערכים – מלשון "ער" למה שהאדם "ער" לו יש "ערך" בעיניו, לאשר אדיש, סימן להעדר ערך, האוכל בתאוה, מניע את הגוף יוצר בו רשמים, או את הרצון השייך לנפש, שניהם הגוף והנפש שייכים לחלק הגופני התחתון, ואילו הרוח והנשמה שייכים לחלק העליון של האדם, ד' כחות אלו שנים גופניים ושנים רוחניים, כוללים את החלק הבהמי והחלק האלקי של האדם, האדם עצמו נמצא באמצע, במקום ונקודת "הבחירה" בין טוב לרע, בין גוף לנשמה, בין מלאכי לבהמי, "נקודת הבחירה" צריכה להיות שקטה במנוחה לא נוטה לאף צד, הגוף נוטה למטה, הנשמה למעלה ונקודת הבחירה "שוקלת", ובוחרת, נקודת הבחירה היא "עכשוית" לבהמה דרכה סלולה בטבעה, כמו למלאך דרכו הרוחנית, אדם – לשון "אדמה" לדמות ומחשבה, תבונה ושיקול דעת, האדם יוצא כליל מתוך כל הנבראים וברואים למעלה ולמטה, האדם הוא "הווה" עכשוי, עליו להחליט כל הווה והווה ולצעוד מחדש לכיוון שבחר ולכן רק באדם שייך לקרוא עליו: "ועתה ישראל, מה ה' א' שואל מעמך כי אם ליראה", אדם צריך "עתה" לשאול עצמו מה? והתשובה ליראה, יראת שמים, איננה דומה ליראה מסכנה מאויב חיה רעה, יראה שמים באה לאדם, לאחר שהוא עצמו מציב אישיותו מול ד' יתברך, ומתאמץ לעמוד מולו, אז באה היראה של ד', משא"כ ביראות אחרות האדם נגרר ולא גורר וקובע בעצמו.

אולי הדבר מרומז כי ביעלה ויבוא ויגיע ויראה, בדברים ואף היראות האחרות ... כדרכם והרגלם, יראת שמים צריכה להתחיל עם "יעלה" עליה ומאמץ ויגיעה, ואז יגע ב"מקום" ו"יראה" לאחר היגיעה האדם "רואה" ונראה, אומרים זאת בראש חודש או בחג שאז ישנה התחדשות, כל עבודת השי"ת שייכת לנקודת ההתחלה, הראשית, כאשר קובע את דרכו מחדש על בסיס זה, באים כל ההשגות הנוספות וצומחות מזה עצמו, כל בעל חי נאמר עליו כאן נמצא כאן היה, הוא וצאצאיו ממשיכים ללא מאמץ וחינוך, אלא מטבעו, אפילו במעלותיו כמו צניעות מחתול וזריזות מנמלה, גם אם הבעל חי יתייתם בקטנותו, אולי ישכון ליד בעל חי, הוא יגיע אל הצניעות והזריזות לבד, הוא מוכן מעצמו לכך, משא"כ בן אדם, נראה שבתכונות היסודיות, כמו טוב ורע אמת ושקר, בטבע יודע האדם מעצמו, שרצח הוא רע, וחמלה הוא טוב, אבל להגיע לתכונות גבוהות כמו יראה ואהבת השי"ת, זוהי תכונה נקנית ולא תכונה מורשת, תרגול, ובחירה עכשוית מביאות לעשיית היראה והאיבה, בתכונת הבחירה בלבד נמדד האדם, יראת השי"ת הוא השורש הגדול של כח הבחירה, ממנו יתד ופינה לכל הבחירות הבאות.

הפירוש לרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה כותב, כי האמונה, הוא יסוד התנועה הא' הנעה והמתנועעת.

בנו של הרמב"ם רבי אברהם, כותב כי הצורה והציור הם העיקרים שצריכים לצאת מכל מצוה וצורה על החומר באה מבחוץ, החומר מרבה חומר זהו תפקידו, הצורה חוקקת מסתתת את החומר מקטינה את החומר ויוצרת צורה, הצורה עצמה היא רוחנית, השייכת לעולם בדימוי, בחושך לא רואים, הצורה שייכת לתחום הרוח, השאלה עכשיו למה הוא מושך, אם לחומר סימן שהמעצב היה חומרי, ורוח הטומאה הוכנסה לחומר, ואם הכיוון רוחני, כמו כתב ספר תורה, הרי שהוא רוחני.

רצונו של אדם זהו כבודו, ע"פ רצונו ניתן לדעת מהו, בשלושה דברים האדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו, תכונות במנוחה, כמו נדיבות לב עם לב ושיקול דעת זהו דבר רוחני.

רבי ירוחם ברודיאנסקי שליט"א

והנה באו בחורים לישיבה לחברותא ואמרו שצריך לחזק את הישיבה, והחבר שלו אמר מילה חריפה שנשארו שונאים, אמרו או ללכת להבריא באו ללמוד בישיבה בטלנות – לא.

הפסקת סדרי הישיבה הוא ר' דוד לא מקנא במי שעשה זאת.

דיברתי עם ראש ישיבה ואמר שהישיבות היו פתוחות אבל במשך ...

מישהו אמר ששמע מהמשגיח שהמשמעות היתה שאם הי' יכול היה מבטל את בין הזמנים

בדידי הנה עובדא נסעתי להבראה נפרדתי מהמשגיח ז"ל ואמר לי שלא ידעתי שגם אתה רץ אחרי העו"ז. רציתי לבטל נסיעתי. אך הוא שלח אלי שאסע, ... ... נגד זה.

סגירת ישיבות זהו פריקת עול ההפך ... השי"ת, וצריך להזהר מפריקת עול .. ואין בין הזמנים בעבודה.

יש נפקא מינה בהדגשה והחשיבות שנותנים לבין הזמנים.

המסילת ישרים כ' שממפסידי הפרישות הוא מפיתוי העיניים, אמר עשו האדום האדום, אולי זה רע ... אלא העין קרץ לו מבלי לחשוב שהוא רע, ואף שמקלקל בכ"ז למחרת הוא ממשיך לבצע ... שהתאכזר ממנו. גם כשנמצא בחברה שכולם רוצים ונותנים חשיבות, זה נותן הרגשה שזה טוב וזה מפתה, אבל אם ... בארמאי ... ולא כסדר חיובי לקרר.

בבית הבראה ראיתי אם ... הלב בבית הבראה הרי אוכלים ... רק החסרון בעסק שעושים מהאוכל נפגשים ב' פעמים ועושים מזה חשיבות.

זה הכוונה בק"ש בנדרים כ' שלא בירכו על התורה תחילה, וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים כתוב ואכלת ושבעת ושמרו פן יפתה לבבכם. ברש"י אין אדם בועט אלא מקופה של בן .. של ואכלת ושבעת. מביא ל... .... צריך לתת לעו"ז המקום הטפל שלו הוא ראוי.

המשגיח אמר בשם הסבא מקלם, נח איש אדמה – נעשה חולין. איש צדיק ואח"כ איש האדמה. שנתהפך מצדיק לחולין, במה אחז"ל ויטע כרם למה לא ... אותה, ושאל הסבא הרי יין משמח א' ... נסכים וקידוש, ותירץ כיון שיש סכנה מאבד הדעת. הי' צריך להשאיר זאת לסוף בגלל סכנה, וכיון שהקדים ולא איחר הרי חוזר סדרי העדיפות וחוסר הזהירות הפך לאיש האדמה.

גם אצלנו יותר חשיבות לרוחניות ופחות לגשמיות איזה משמעות יש

ומה שהזכרנו קודם הסכנה הוא בפנימיות כ' בספורנו: בהאזינו ההיסטורי של כלל ישראל וישמן ישורון ויבעט, ישורון ... העיון תופסי התורה שמנו וגרם לויבעט, השכל נעשה שמן, השכל צריך להיות דקות להבין סוגיה א"א בגזות ההרגשות

בפנימיות של תורה ויר"ש איבדו הדקות, נעשו גסים

הלב מטומטם וכך האדם צריך לעמוד במקום הנכון, לבנות את ההדרגה הנכונה בעצמו העיקר עיקר והטפל טפל, להעמיד עצמו, ואם לא מעמיד עצמו הנפש עצמו כעיקר אז

צריך לעבור על הנשמה העיקר ממלא העו"ז יהי' טפל

נכנסים לחודש אלול וזוהי הבעיה.

נסיים בעוד נקודה, המשגיח ז"ל דבר ברגש על ההכנות למצוות נדמה שדיבר מעט על ההכנה על העולם הזה, אמר על ... ... פעם שצריך ללכת עם מחשבה.

כנראה שהמשגיח ז"ל חשב שלעולם הזה אפשר לעזור לתקן ולעזור.

הרב שלמה שטנצל על צוואות הנהגות הבעל שם טוב ותלמידיו

2) עיקר ללמד כל יום שיעור במוסר הן רב הן מעט.

3) כן צריך לצפות מבוקר עד ערב אולי יזדמנו לו איזה מצוה

4) לעשות טבילה כל מה שיוכל, ובפרט בעת הצורך.

5) שויתי ה' לנגדי תמיד – שויתי לשון השתוות. בכל דבר שיארע לו, יהי הכל שוה אצלו בין שמשבחים אותו בני אדם או מבזים אותו, וכן בכל שאר דברים, וכן בכל מאכלות בין שאוכל מעדנים או שאר דברים.

6) השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, וצריך להיות דבוק במחשבתו וליחד יחודים.

7) בכל דבר שיזדמן לו יחשוב שהוא מאתו יתברך, ויבקש שיזמין לו דברים שהוא לטובתו, ולא מה שנראה לבני אדם שהוא טוב.

8) יחשוב שהוא בן העולם העליון, ולא יהיו חשובים בעיניו כל הדברים בעולם הזה, ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו או ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם הם כלום.

9) וידבר תמיד בדבורים רכים ותחנונים כמו עני.

10) מדי כשיקום משנתו יקום בזריזות, כי נתחדש ונעה אדם אחר, והוא ראוי להוליד

11) זה כלל גדול: באותה המתחיל בה כשקם ממיטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת.

12) מכח הלמוד שלמד באותו יום ואח"כ מזדמן לו דבר לעשות ואינו יודע אם לעשות או לא. יכול להבין מתוך הענין שלמד איך יעשה.

13) צריך לילך ממדרגה למדרגה בתפילה שלא יפסיד כל כחו בתחילת התפילה, רק יתחיל במתון.

14) צעק ליבם אל ה', צריך להרגיל אפילו הזמירות בקול נמוך ויצעק בלחש.

כשאדם במדרגה קטנה אז טוב יותר להתפלל מהסדור, מתוך שרואה אותיות התפילה מתפלל יותר בכוונה.

15) לעשות בעבודה רק לשם נחת להשי"ת. ולא בשביל שיבוא למדרגה.

16) כשיחרפו בני אדם על עבודתו. לא יענה להם כלל אפילו בדברים טובים, כדי שלא יבוא לידי מחלוקת שמתוך זה נשכח ממנו הבורא.

17) לא יסתכל בפני אדם אם יודע שמחשבתם אינה דבוקה תמיד בה' כי יהיה לו פגם בנפשו, ויסתכל בבני אדם הדבוקים בהשי"ת כשיחשוב שהוא בעולם העליון, שכל מקום שאדם מחשב שם הוא, ואם לא היה בעולם העליון לא היה מחשב בו כלל.

18) הדבקות – הוא כשאמר תיבה אחת, והוא מאריך בה הרבה שמחמת דבקות אינו רוצה להפרד.

19) תהיה תפילתך על חסרון הכלל, ולא פרטי כי לא תקובל תפילתך.

20) צהר תעשה לתיבה שתהיה התיבה מצהירה.

21) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כשהוא נפרד מהשי"ת מיד הוא עובד ע"ז ואין בזה דבר ממוצע.

22) שתהי' לאדם תמיד רק מחשבה אחת בעבודת השי"ת כמו שכתוב והא' עשה את האדם ישר והם ביקשו חשבונות רבים, שמכח רבות מחשבות מתבלבל המוח בעבודתו.

23) ויחשוב שכל דבר בעולם הכל מהבורא יתברך שמו וכל המחשבות והתחבולות הכל מהבורא, ואפילו דבר הקל שבקלים הכל מהשגחתו יתברך.

24) כשיודע מיסוד זה לא יהיה חילוק בין שנעשה כרצונו ובין שלא נעשה, כיון שהכל מהבורא והוא יודע שכן טוב שלא ייעשה כרצונו.

25) לפעמים יכול לעשות עבודת תפילה יראה, בהתפעלות גדולה לא שום תנועה, ונראה לאחר שנעשה בלי שום דבקות זה יכול לעשות כדבוק מאד, אז עובד עם הנשמה לבד, וזו עבודה יותר גדולה מתפילה הנראית בחוץ ובזה אין לקליפה אחיזה שכולה פנימית.

26) יכול בשתיקה לחשוב בגדלות הבורא יותר מדבור.

27) לפעמים שוכב על המטה, ונראה לבני אדם שהוא ישן והוא מתבודד עצמו שאותה שעה עם הבורא יתברך.

וזו מדרגה גדולה שיראה תמיד הבורא בעין שכלו שמסתכל בעיניו על אדם אחד, ויחשוב שהבורא יתברך ג"כ מסתכל עליו, כמו אדם שמסתכל, וכ"ז יהיה תמיד במחשבה זכה וברורה.

28) דע מה למעלה – ממך, פירוש רע שכל מה שלמעלה הכל ממך, ע"כ דברי הבעש"ט.

הבעש"ט אות ה'

שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי – לשון השתוות בכל דבר שיארע לו יהיה הכל שווה אצלו, בין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בשאר דברים וכן במאכלות וכו', וכן בכל דבר שיארע לו, יאמר הלוא זה נשלח מאתו יתברך.

ה' רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, וצריך להיות דבוק בה' יתברך במחשבתו וליחד יחודים, וכאשר הולך בדרך ואינו יכול ללמוד או להתפלל כדרכו, צריך לעבוד ה' באופנים אחרים, אל יצער עצמו בזה, כי ה' יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האופנים פעמים באופן זה ופעמים באופן אחר.

עיקר של לשנות הדברים.

עיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר, ולדבק עצמו במדות טובות והנהגות ישרות.

כלל גדול גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך (משלי טו ג) שבכל דבר שיזדמן לו יחשוב שהוא מאתו יתברך. וגם יבקש מה' שיזמין לו תמיד מה שהשם יודע שהוא לטובתו, ולא מה שנראה לבני אדם ע"פ שכלו, כי אפשר שמה שטוב אצלו הוא רע לו, השלך אל ה' יהבך והוא יכלכלך.

ידבק מחשבתך למעלה, ולא יאכל ולא ישתה יותר מדאי, ולא יסתכל כלל בעניני העוה"ז. רק יפריד עצמו מהגשמיות, כי בהסתכלותו בעולם הזה מגשם עצמו כי ראיה מביאה לזכירה תאוה ועשיה.

ויחשוב שהוא מבני עולם עליון, ולא יהיו חשובים בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם הזה הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו או ישנאוהו כי אהבתם ושנאתם כלום.

המשך בעמוד הבא

ברכת כהנים

*הרב שלמה שטנצל מדרש רבה פרשת נשא, פרק יא "כה תברכו" 1

1. ) מי שמיישר אורחותיו לפניו, הוא יהיה מאנשי סודו.
2. 2) עתיד הקב"ה להחזיר לישראל המלכות.
3. 3) בעת שאדם יושב בשלום בביתו – הוא כבודו, וכן הוא אומר היכבד ושב בביתך (מלכים ב' יד)
4. 4) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, באיזה זכות, בזכות אברהם אבינו.
5. 5) אמר רבי פנחס בן יאיר בשבעה ברכות בירך הקב"ה את אברהם ואלו הן: ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכך, ומקללך אאור, ונברכו בך, כנגד שבעה פסוקים שבמעשה בראשית שכתוב בהן כי טוב, דבר אחר והיה ברכה, והיה ברכה מה הבריכה הזאת מטהרת את הטמאים אף אתה תקרב רחוקים תחת כנפי השכינה.
6. 6) ואעשך לגוי גדול, א"ר ברכיה אתנך אשימך אין כתוב כאן אלא ואעשך משאברך אותך בריה חדשה.
7. 7) מלומדי מלחמה – זו מלחמתה של תורה
8. 8) רב ברכיה בשם רשב"י משה מוהל, ואהרן פורע, ויהושע משקה.
9. 9) כה תברכו את בני ישראל פנים בנגד פנים או עורף כנגד פנים ת"ל אמור להם פנים נגד פנים
10. 10) כאדם האומר לחברו
11. 11) אמרו רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו.
12. 12) אמר הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכם את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריה ובבהילות אלא תהיו מברכים בכוונת הלב.
13. 13) ר' נתן אומר יברכך בנכסים, וישמרך בגופך.
14. 14) וישמרך מיצה"ר שלא יוציאך מהעולם.
15. 15) ד"א וישמרך – שלא ישלטו אחרים עליך.
16. 16) ד"א וישמרך – ישמור לך את הקץ
17. 17) ד"א וישמרך – ישמור נפשך בשעת המיתה
18. 18) יאר ה' פניו אליך – יתן לך מאור עיניים.

ד"א יאר ה' – שיביט בך בפנים מאירות ולא בפנים זעופות.

ד"א יאר זה מאור התורה שיאיר עיניך בלבך בתורה, ויתן לך בני תורה.

ד"א ויחונך – יחונך במשאלותיך

רבי חיים הגדול – יחנה ה' אצלך

ד"א ויחונך, יתן חינו עליך בכל מקום שאתה הולך

ויחנוך, בממתנת חינם

קרוב ה' לכל קוראיו וכוב אחד אומר למה ה' תעמוד ברחוק עד שלא נחתם גזר דין קרוב ה' לכל קוראיו, משנחתם גז"ד למה ה' תעמוד מרחוק.

ד"א ישא ה' פניו וגו' יהפך פניו כלפי אצלך, לא דומה שואל שלום חברו בתוך פניו כשואל מן הצדדים אלא ישא פניו אליך יהפוך פניו אצלך. וישם לך שלום, שלום בכניסתך שלום ביציאתך שלום עם כל אדם ר' נתן אמר וישם לך שלום זה שלום מלכות בית דוד.

ר"ש בן חלפתא אמר גדול שלום, שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנא' ה' יברך את עמו בשלום

ויש לך שלום שאין הברכות מועילות כלום, אלא א"ר שלום עמהם

ר' אליעזר בנו של ר"א הקפר אומר שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם.

גדול שלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום

גדול השלום שאפילו המתים צריכים שלום

גדול השלום שניתן לעושי תשובה, שנא' בורא ניב שפתים שלום

ר' מאיר אומר גדול השלום שלא ברא הקב"ה מידה יפה מן השלום

גדול השלום שמנעה מן הרשעים.

גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנא' שלום רב לאוהבי תורתך.

גדול השלום שניתן ללומדי תורה שנא' וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בנייך.

גדול השלום שניתן לעושי צדקה.

גדול השלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום.

גדול השלום שדברי עליונים צריכים שלום, שנא' עושה שלום במרומיו.

ר' שמעון אומר בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, מדת ב"ו כשהולך למלחמה הולך באוכלוסין עם לגיונות וכשהולך לשלום הולך ביחידי אבל מדת הקב"ה אינו כן, כשהוא הולך לשלום הולך באוכלוסין שנא' עושה שלום במרומיו, וכתיב אחריו היש מספר ללגיונותיו, וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא ביחיד.

שבת קודש לימוד תורה

*הרב שלמה שטנצל

הג"ר אליהו לופיאן זצ"ל אמר פעם ששמע מהחפץ חיים כשהיה אצלו פעם בש"ק את החשבון הזה, שקולה שבת כנגד כל התורה כולה, לכן כל מצוה שעושים שוה תרי"ג, לפי הגר"א שכל אות בדברי תורה ובלימוד התורה היא מצוה. כשעושים זאת בשבת מכפילים כל אות ואות במספר שש מאות ושלוש עשרה. א"כ כשאדם יושב ולומד בשבת הרי אין סוף למצוות שיכול להוסיף.

לב אליהו, ח"ב, ע' 38

כתוב בספרים: שלימוד תורה שעה אחת בשבת נחשב כמו אלף שעות לימוד בימות חול, ודבר זה נמצא בספר בן איש חי (שנה שניה פרשת שמות) בשם המקובלים וז"ל: "דגדול הנעשה מעסק התורה ביום השבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול". וכן כ' החתם סופר (תורת משה האזינו דף ע"ג דרשותיו ליוהכ"פ וז"ל: כי רגע אחד של שבת פועל יותר מכל הזמנים, דהמענג שבת הווה נחלה בלי מצרים".

שמעתי פעם בשם החזון איש זי"ע שלקום בליל ש"ק אחר חצות ולעסוק בתורה יש בו נעימות ועונג כה גדול עד כדי כך שאם נכרי היה מרגיש בטעם הנפלא היה מתגייר.

רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א נכתב בספר (תשנ"ח) ח"ב ע' ל"ו.

כתוב בשפת אמת כי תישא (סוף שנת תרס"ב) שהתורה שלומדים בשבת אין בה שכחה.

עצבות ושמחה

השמחה באה כשאדם במצב שבע, והעצבות כשהאדם במצב בלתי טבעי, השמח אין שמחתו שלימה אלא כשהוא יכול לשתף אחרים בהנאתו לפזר לכל הצדדים ברכה שמחה ומאור פנים, השמח הריהו במצב של קרוב עם הכל ובמצב של אחדות, של נתינה.

העצב, הריהו מתרחק מהחברה, הריהו מחכה למאור פנים למחמאה והוא אינו מסוגל לתת אין לו מהיכן לתת. כיון שהוא מנותק משרשיו ואין אפשרות שהצנורות ישפיעו בזמן שיש נקב וניתוק.

כאשר האדם במצב בלתי טבעי אין הוא שקט הוא חותר ומבקש להגיע למנוחה ולמרגע, גם זה מחסדי השי"ת.

וראיתי בספר "אש דת" של האדמו"ר מאוזורוב שליט"א, שם כתוב על הפסוק: והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט" הוא כותב כי הסיבה שהרשעים אינם במנוחה נפשית, מכיון שהנקודה של הנשמה אינה נותנת מנוח, היא אינה נמצאת במנוחה, והיא לוחצת לשוב.

התענוגות הגשמיים אינם יכולים להביא את האדם למצב של מנוחה אף אחד מבעלי העולם הזה אינו קובע שטוב לו, כולם אומרים שיהי' להם טוב בעתיד. כולם חיים על חשבון התקוה לעתיד, וכמה נפלאים דברי חז"ל במדרש קהלת (פרק ו') וז"ל: "וגם הנפש לא תמלא" – משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך (היא מבקשת מלכות), כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים" – הנשמה של האדם שמקום הוצבה הוא מהמקום העליון שם שרשיה, כשנותנים לה את מזונה כפי שהי' לה במקום טבעה בעולם העליון שהם תורה ומדות טובות הריהי מתענגת וכל הגוף והנפש חשים בהנאה זו, אולם כשהאדם שקוע בגוף הריהו נפרד משרשיו הרוחניים, וזוהי הסיבה של העצבות.

כיון שרק עובדי ה' הגיעו לתכלית והריהם מתענגים, לפיכך רק הם שמחים, אך העולם כולו אינו שמח, אלא חותר לקראת השמחה והאושר, וכולם נמצאים בחוסר מנוחה נפשית במגמה להגיע לתעודתם בחיים, לפיכך כ' ר' ש. אבן גבירול בשיריו כי העולם כולו עובד את ה' מבלי שידע מכך, החתירה הזו היא לקראת המטרה, אך הם מתפתלים בכל מיני דרכים כדי להגיע למטרה הזו שהיא עבודת ה', אך הם בינתיים רחוקים. (ראה באחד משיריו – מובא במחברת של הרב וולבה שליט"א).

כלי נגינה מתוך ספר תהילים

• ביתי אסתר (המאירי) נתנה שמות של כלי נגינה המופיעים בתהלים, ומקורות ע"כ

תהילים: 1 # ) מחלת – פ"ח

1. 2) שמינית
2. 3) שושנים מה, ס' סט , פ
3. 4) נבל צ"ב פ"א
4. 5) כנון צח ק"נ פ"א
5. 6 צלצלי(ם) מצילתים, קנ
6. 7) עלמות, ט מ"ו
7. 8) שופר, צ"ח ק"נ
8. 9) עוגב – ק"נ
9. 10) עשור – צ"ב
10. 11) גיתית – פא, פד
11. 12) חוללים – פ"ז

הרב שלמה שטנצל על הנהגות קדושות מרבי משה מידנר זצ"ל מספר תורת אבות סלונים

א) נשובה אל ה', ולא לדרשה, רק מה שהגיד לי ליבי שהוא טוב, מוכרח, מועיל וערב.

ב) למעט הדבור בכל יכולתו, ויהיה מועט המחזיק את המרובה, קו ונקי.

ג) שלא יהיה מהנאת עצמו ומעלת עצמו.

ד) שלא להרבות בהקדמות משלים ודמיונות שהם גורמים להרבות בהבל, רק לדבר התוכן לאמיתו.

ה) שמירה משקר שלא ניכר בידי אדם.

ו) לשמור מהפלגת לשון ע"ד גוזמא.

ז) שמירה גדולה מהנצחון, מודה ואינו מודה, רק מודה על האמת כפשוטו.

ח) לא לרמות בנ"א אפילו בדבורו.

ט) להתיישב בדעתו קודם הדבור. אם לומר, מאיזה דרך לומר, ובשעת הדבור, ואחרי הדבור.

י) להרגיל הדבור ע"ד דברי חכמים בנחת נשמעים, ולא ירבה לשון קשות ורוגז אפילו לפנים.

יא) לברוח לדבר מבני אדם וממעשיהם, והוא גורם לנזקים הרבה, וכמובן מרשעים ומעשה רעתם אם

יב) לא ההכרח, כ"א לשבח מעשי הצדיקים שברחו מהכיעור.

יג) להתרחק מדבור בטלה ככל האפשר אע"פ שילעיגו עליו.

יד) לומר דבר של פנימיות התורה לחברו צריך משקל ישר ונכון, למי, מתי, כמה, ואיך.

טו) וכן בדברי חסידות, כשהלב ריק ביותר הן אצלו, הן אצלו חברו השומע, ולא יהיה שר שירים.

טז) על לב רע, שהתורה נמשלה למים, שהצמא שותה למשיבת נפש, משא"כ נפש רויה.

כל הפושט יד נותנים לו

• פורים תשנ"ט

1

1. ) אדם שבבחינת כל – כלל ישראל – נותנים לו
2. 2) אפילו הוא במינימום גמור, אבל אם מתאמץ ורק פושט יד נותנים לו, מבלי להביט בו אם ראוי לכך.
3. 3) הפושט יד, בשרית, חיצונית, נותנים לו לפנימיותו, ולא לידו החיצונית.

האדם נפעל לפי פעולותיו

היסוד המרכזי ושורש כל תרי"ג המצוות בספר המצוות לחינוך הוא: כי האדם נפעל לפי פעולתיו, ושמעתי ממו"ר הגה"צ רבי שלמה וולבה שליט"א שאמר לי בשמו של ר' ירוחם ז"ע משגיח במיר שמסביר זאת ב"חבר מאמרים" חלק פסח והחגים כי יסוד הבנת טעם הדבר הוא: כי כשאדם פועל בגופו מצוה כנגד מלך הגוך, הפועל המצוה מזרים הקב"ה לאדם שפע של קדושה על אותו אשר בלב, וככל שגדול יחוד האדם במצותו זו כן יגדל השפעת הקדושה עליו, כלומר שלדברי בעל החנוך אין האדם נפעל ע"י מעשיו ישירות ע"י מעשה המצוה, אלא ישיר ע"י הבורא ית"ש.

ונראה להביא ראי' ליסוד נפלא זה, דהנה כתב רבנו יונה בש"ת (שער ג' אות ע') על הפסוק במשלי כ"ד: התרפית ביום צרה צר כחכה, פירשו: אם יש לך כח להציל בעצה או בהשתדלות ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת – יקצר חכך, מדה כנגד מדה, ע"כ הרי שמשמים נותנים לאדם כחות כפי

שהוא צריך, אדם שיש בו כח החסד. וכשבאים לבקשו הטבה אינו נענה, מסתלקת הקדושה מכח זה, ולפתע מוצא את עצמו ללא כחות הטבה, ופעמים רואים אנו אנשים עם לבבות קטנים שלוקחים על שכמם תפקידי חסד עצומים, במשך זמן מה אנו חשים בהתרחבות לבם בכח החסד כאחד מהגדולים, כי האדם נפעל מהשמים לפי פעולותיו במדה כנגד מדה, שכידוע הנהגה זו של מהד כנגד מדה שמיימית הוא.

ע"פ יסוד זה יוצא חידוש גדול למעשה,ההיפך מהמקובל בעולם בחנוך האומות ובתורת הפסיכולוגי' וחכמת הנפש שבעולם, האומרים כי האדם נברא עם כחות שכליים ונפשיים, ויכול האדם להגיע להישגים רק בהתאם לכחות הטבועים בגופו מלידתו. גישה זו היא ההיפך מחז"ל כי האדם מקבל כחות מהקב"ה בהתאם למה שהוא מראה בעצמו ע"י פעולותיו הממשיו. אדם בעל רחות שכליים קטנים אם יקדיש כל כחו לעומקם ללימוד התורה וירחיב את רצונו להגיע להישגים גדולים כשרונותיו השכליים יתרחבו במתנת הבורא, וגם להיפך אנו רגילים למצוא והוא מצוי יותר, שאנשים בעלי כשרונות שאינם לומדים ואינם מפעילים את כשרונותיהם במשך הזמן אנו רואים שכשרונותיהם הצטמצמו לכשרון ופקחות בינוניים, כיון שהאדם נפעל כפי פעולותיו.

ויתכן שחוקי הפסיכולוגיה של האומות הם נכונים על האומות עצמם, כיון שעליהם אין השגחה בבחינת עיני ד' אלוקיך עליך מראשית השנה ועד אחריתה, אלא ההשגחה היא דרך הדרך הטבע, אך ברור שכללים אלו אינם חלים על בן ישראל שבו המהלך אחר לגמרי, כגון בחכמה בן ישראל אינו לומד דבר חדש, אלא הוא מוצא את מה שכבר למד, את התורה שידע במעי אמו, את התורה שנשמתו שמעה במעמד הר סיני. כמו שנא': את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום.



"כי רם ה' ישפל יראה, וגבוה ממרחק ידע" (ראה סוטה ה') כשם שהאדם מחבב תמונה רעה שהוא עצמו צייר יותר מציור נהדר יצירת הזולת, וכן רעיון ומעשה שלעצמו חביב על האדם ייתר מתשעה רעיונות של חברו, כן הקב"ה כביכול אוהב את מעשה ידיו כפי מה שהוא עשה, האדם הוא שפל מעצם יצירתו, וכאשר האדם מרומם עצמו הרי שהוא משנה את מציאותו הטבעית, לכך אין הקב"ה רואהו, הוא סר מהמציאות הטבעית המקורית הראשונית, וע"כ ממרחק יידעהו כך לא כפי גובהו עכשו אלא מהמרחק שפי' קודם גובהה.

המצב השורשית הנעלה ביותר זוהי ענוה, אין לך מידה החביבה לפני המקום ולפני הבריות כמות הענוה, ואין לך מדה המגונה והרעה לפני המקום ולפני הבריות כמדת הגאוה.

בעל הגאוה רואה אך ורק את עצמו, ואינו רואה לא את רצון המקום ולא את רצון הבריות.

לעומתו – הענו, אינו רואה את עצמו. וע"כ לבו פנוי לראות את המקום ואת הבריות. וכיון שהוא רואה את הזולת, הריהו יכול להתבונן ולראות גם את עצמו באור נכון.

האדם האוהב את הבריות גם הבריות אוהבות אותו ,האיש המתעניין בבריות הבריות מתעניינות בו, וכאשר הבריות אינן מעניינות אותו, למרות שיעשה האדם כל האמצעים שהם יתעניינו בו, זה לא יעזור.

כל אדם בדרך כלל מחפש את הרצון של עצמו, וכמו שהפתגם אומר: כי ... השנים שלי חשוב לי יותר ממה מיליון סינים שימות ומרעב בסין", הדבר שהוא נוגע ביותר לאדם הם הרצונות הפרטיים שלו, וע"כ כאשר האדם משתתף ומתעניין ברצון הזולת, בזה מתחבר עם הרוצה, וע"כ גם רצונו שלו מעניין אותו, השואף לקנות ידידים עליו להתעניין בזולת, רצונותיהם שאיפותיהם וכבודם.



ל

כל הגדול – מחברו, יצרו גדול – ממנו" – "חרב על הבדים, שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה", ולא עוד אלא "שמטפשין", הלימוד בד בבד, והחיים לבד הופכים את צנורות השכל הרחבים לצרים, המעיינות המקויים אינם פוריים, הזולת הוא המנביע הממריץ והמזרים את השכל והרגש, ע"י שפותח את המקורות הפנימיים העמוקים, המגע החיצוני הוא המפעיל, וע"כ "מטפשין", הסברות והשכלים הנאמרים אינם מהיושר, כי אם מהכסלות, אין בהם את התבונה המאוזנת השקולה והממוזגת, אלא חשיבה חד סטרית, על חלק אחד, לא כל הכחות והצדדים השכליים התעוררו, אלא עניין "מקומי", וע"כ כל מסקנה הבאה לאדם הלבדי, מוסיף לעצמו סכלות וטפשות ולא חכמה, וכנראה שיותר טוב הי' אילו לא למד זאת כלל.

כן הדבר בחלק הרגשי, מוכרח האדם לשני כדי להרגיש את השני ואת עצמו, במגע הלימודי יש ממילא מגע רגשי, מתוך השני יכול האדם להבין את עצמו, אולם אסור שהאדם ימצא כך עם הזולת, כי מתוך ההתמצאות עם השני יכול האדם לשכוח את עצמו, כל אדם חייב למוד את עצמו ול... ולאזן את המגע עם הזולת ואחר ההתבודדות.

הבטה מסוף העולם ועד סופו

*מאמר של הרב שלמה שטנצל זצ"ל

על מעמדו הרוחני של עובר כותבת הגמרא במסכת נדה לי ע"ב וז"ל: ונר דולק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו' ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנא': מי יתנני ... קדם כימי אלו-ה ישמרני וכו' ומלמדין אותו כל התורה כולה שנא' בסוד אלו-ה עלי אהלי, ע"כ.

וביאורו: בירחים שהעובר נמצא במעי אמו מנותק הולד מאויר העולם, וכולו קשור לבורא בלי שתהי' לו כל פני' ושייכות עם משהו אחד, כמש"כ כימי אלו-ה ישמרני, במצב של ניתוק מהעולם הזה מקבל הולד מבט כה רחב מסוף העולם ועד סופו. ובמשך ט' חדשים יכול הולד ללמוד את כל התורה כולה מה שלא יכול לעשות כמעט כל ילוד אשה, איך מח קטן כזה של ולד מסוגל לתפוס את כל התורה כולה אין זו קושיה. כי כאשר מתנתקים מהעולם הזה מסוגל האדם להעיף מסוף העולם ועד סופו וללמוד את כל התורה כולה במשך ט' חודשים.

זאת התורה "אדם כי ימות באוהל" - אין התורה נקנית או"א במי שממית עצמו עליה", הרוצה לחיות ימית את עצמו, כלומר הכלל הוא להנתק מהשייכות להבלי ותאוות העולם הזה שהם עניינים מצומצמים ונפסדים כטבע הגופות שהן נפסדות, ממולא מתקשר האדם עם הנשמה, וכמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות זרעים "בנין השכל בחרבן הגוף וחרבן השכל בבנין הגוף, שניםה הם תרתי דסתרי כמים ואש, וגם לשון הזוהר הקדוש הוא תוקפתא דנשמתא דחלישותא דגופא, וחלישותא דנשמתא בהתקיפתא דגופא" (בערך זה לשונו), זהו סוד של כושר ההבטה של אנוש מסוף העולם ועד סופו, צדיקים יודעים מכל הנעשה בעולם ברוח קודשם.

ומעשים רבים ידועים על צדיקי הדורות שידעו מכל הנעשה בעולם וגם מכל שיעשה. בבחי' חכם עדיף מנביא, שחכמתו באה עקב הנתוק והשליטה על הגוף.

ומאידך ככל שהאדם שקוע יותר בעניני העוה"ז בתאוותיו כן עולמו מצומצם יותר מכושר ראיתו צר יותר, בשעת החטא פעמים מאבד האדם את כל פעולת החושים שלו לדעת אפי' את הסובב אותו, אוזניו אינן שומעות בצורה הטבעית ועיניו אינן רואות.

כי בקשר עם העולם ובנתוק ממנו מונח הסוד של צמצום אופקו של האדם או ראיה מסוף העולם ועד סופו, אין זה מופת כי אם טבע העולם. בחיזוק השכל מונח סוד האחדות, ובחיזוק הגוף מונח סוד הצמצום והפירוד. וזהו כל האדם.

בשבילי נברא העולם

*מאמרו של הרב שלמה שטנצל זצ"ל

"חייב לומר האדם בביל נברא העולם" "כל העולם לא נברא אלא בשביל לצוות לזה" – ובכ"ז נערמים קשיים בפני האדם להשיג כל מיני דברים, מה שוה לאדם שכל העולם נברא עבורו והוא אינו יכול להשתמש בהן.

אך באמת כתוב על אותו אדם "יתוש קדמך" כלומר לפעמים יתוש קטן חשוב יותר מהאדם שהוא תכלית הבריאה כיצד זה יתכן.

והנראה דמצד חלק הנשמה השכל של האדם כל העולם נברא עבורו להיות לו משמשים ממש השמש הירח הכוכבים וכל צבא מעלה ומטה נבראו לשם האדם השכלי, אך כשאין האדם מפעיל את שכלו והריהו שקוע בעצמו החמרי בגופו, אם מצד הגוף הרי גוף היתוש חשוב יותר שיצירתו קדמה ליצירת גוף האדם.

לכל בריה מהברואים יש מצב אחד קבוע בלתי משתנה. ואילו לאדם ישנן אפשרויות ללא גבול מעליון ומושל על כל הברואים עד היותו נמוך ותחתון לכל הברואים בבחי' "יתוש קדמך" זאת מסוד הבחירה שבאדם.

למרות שהעולם לא נברא אלא בשביל האדם בכ"ז מתקשה האדם בהרבה דברים, ומדוע זה? אחז"ל הריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כאשר האדם חי ע"פ שכלו והוא מושל על לבו, כל העולם נעשים משמשיו, ואין לו כל קושי, הם באים אליו כעבדיו אל המלך, משא"כ כשחוטא האדם הרי נעשה הוא פחות

מהברואים, ומי מהברואים מוכן לשמש את שפל הבריאה, השמים אינן רוצות להוריד לו גשם, ואף אם השמים ממטיר אין הארץ מוכן להוציא מזון לאדם, השמש הגדול אינו נכון לשמש את השמש הקטן.

בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחי", - כלומר ע"י האמונה שהוא הנתיב המרכזי בחיים, וממנו המבואות והמוצאות של כל המצוות והמדות הטובות, ע"י האמונה יכול האדם בכל מצב שהוא להיות עבד של הבורא, ובכך לחזור לשורשו כבחיר הנבראים, ובכך לשלוט על תבל ומלואה. והיות העולם כולו שנברא לשם אדם זה – משרתיו.

והיסוד הגדול השני של הבריאה הוא חסד, עד שנח הצדיק כאשר איחר בנתינת מזון לאחד החיות שבתיבה הכישו אוו בעל חי ,ויש לתמוה הרי העולם נברא בשבילו, ואיך נענש על שימושו את אחד מהנבראים הפחותים שבעולם, הרי מכאן שבהמנעות מחסד, ומהרגשה את הזולת אפי' אם בעל חי הוא פוגם הוא בצלם ובצורת האדם ונעשה לחומרי לגוף, אשר לכ העולם חשובים ממנו שהרי קדמו בבריאתו לו, וע"כ הבעל חי נעשה שליט עליו.

בספר (מלכים א' ג, יג) כתוב על שלמה המלך שבקש חכמה, וה' יתברך אמר לו: וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד", נראה לומר שזה בדרך ממילא וטבעי, כשיש חכמה הרי הוא מושל על הבריאה ממילא ... הבריאה שנבראה עבורו מתכופפת לשמשו, ולתת לו את בקשתו. ובכלל זה העושר והכבוד, כי בחכמה הוא נעשה עיקר ועליון ליצורי עולם.

על סוד קבלת התפילה וקול השופר בראש השנה

בס"ד, אור ליום ג', לפר' תולדות, תשכ"ח – חיפה

כתוב בזוהר הקדוש בפר' שמות על הפסוק ויצעקו ב"י אל ה' ותעל שועתם, וכתב ע"ז כי ישנה תפילה שספק מתקבלת ספק אינה מתקבלת, אולם תפילה מתוך צעקה, שתהליכהו בקשה בכי חזק ומתגבר עד כדי כך שאינו יכול להוציא הגה מפיו. אותו קול שאינו יכול להפרט למלים, קול זה ודאי נשמע ומתקבל.

ונראה שזהו הפשט גם בשופר שהוא כה גדול, ושאין לשטן ידיעה בו והסיבה, כי לשטן ישנה ידיעה מחיצוניות ולא מפנימיות, דבור הוא חיצוני כיון שהוא מביע רק אותו תוכן הנמצא במלים, אולם קול או צעקה מכילם כלל, שם מקור יציאתו ואינו מתפרט לפרטים, הדבר הכי כללי הוא קול השופר.

ואולי אפשר להוסיף שרעיון הזוהר מונח בעצם מצוות שופר שהוא תקיעה שברים תרועה תקיעה. כלומר כמו בתפילה שכתבנו הצעקה האחרונה היא הגדולה הכללית לאחר הבכי והיא מתקבלת, כן במצות שופר שהתקיעה האחרונה באה לאחר קולות הבכי (כפירוש הראשונים), הקול האחרון הזה בוקע ועולה ללא כל מחיצה שבאה מחיצון (עיכוב ההשפעה הוא תמיד מחיצון, כי חיצון פירושו שאומר שהוא כח נפרד בפני עצמו בלתי תלוי בבורא, ולכן יש לו סוף שלעולם הזה יש סוף וקץ והוא חולף לא קיים), בקול אחרון של התקיעה יש בו ביטול גמור של עצמו והתקשרות שלימה עם הבורא בשורשו, זהו סוד קבלת התפילה וקול השופר בראש השנה.

דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב

• הרב שלמה שטנצל זצ"ל

הגר"א כותב שרק דברים שאדם מדבר אל עצמו משפיע גם על השני

אולם כשמדבר על מנת להשפיע אין לדברים כח להשפיע.

והבנתי הדברים ע"פ מאחז"ל דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב, שהפשט, כשאדם מדבר אל עצמו ושפך על לבו דברי מוסר, אותם החלקים הגולשים מהלב ויוצאין מן הלב עלולים להכנס ללב הזולת.

להוכיח את השני

שמעתי בשם הגר"מ חדש שליט"א כי להוכיח את השני מותר רק כשהמוכיח נמצא בהרגש של הוכחה עצמית, ואין מספיק אם המוכיח נמצא בדרגה זאת, אלא צריך להמצא גם באותו הרגש והוכחה לעצמו, אחרת אין לזה השפעה.

הכח העצמי של האש

המקובלים אומרים, כי אש מדליק את העץ או חומר דליק אחר, לא משום שהוא חיצון עושה את כל הפעולה של ההדלקה, אלא מסבירים, כי בעץ וחומרים דליקים אחרים יש בתוכו אש בכח. וכאשר נפגש הכח העצמי של האש שבתוך העץ עם האש מבחוץ כי אז דולק כח האש העצמי שבעץ, ע"כ.

עפ"ז חשבתי כי לכל יהודי ישנה הנקודה היהודית הבוערת שבלבו, רק הכח ישן, אולם אם יהודי נדלק במסירות נפש, אותה להבה, מדליקה את נקודת המסירות נפש של כל יהודי, ועי"ז כל יהודי נכו למסור את נפשו.

וכרגע זה חשבתי כי פעולת נחשון היתה בכח אצל כל יהודי, ובכח אצל נחשון שעורר בפעולתו את כל הלבבות. לקפוץ לים, ובמצב של מסירות נפש – היפך הטבע, אין טבע הים פועל והוא מבטל עצמו למבטלי טבעם.

את והב

את והב בסופה בתחילה אויבים זה לזה, ובסוף אוהבים, ע"כ.

מדוע?

התרוץ, כי ההאבקות (ללא גפרית) מעורות את כל כחות הנפש והכשרון לעמוד על דעתו ולהוסיף סברות ורגש להוכיח צדקתו.

זאת בעקבות הויכוח בחברותא (כעין תמרונים שלפני מלחמה). השני מקשר אותי אל עצמי, ...

לשון התפעל. ועל ידו גיליתי עצמי וכחותי, את חיבורי ומקוריותי, ואין נתינה גדולה יותר, לכן לבסוף נעשית אוהבים זה לזה אהבת נפש.

על ציטוטים מספר עבודת פנים של רבי אהרון יוסף לוריא ז"ל מסלונים

• (א) בשער הספר: בגיל מ' שנים היה בכותל המערבי וקביל ע"ע "להיות מוכן ללכת בכל רגע מהעולם הזה וזכה לעבור לעולם העליון מתוך ישוב הדעת ודעה צלולה.
• (ב) הקפיד ללמוד י"ב שעות ביממה.
• (ג) לא הביט מחוץ לד' אמותיו, וכתב בענייני קדושה על פסוק ועוצם עיניו מראות ברע, מה שלא כתוב סוגר עיניו, לפי שעפעפי עיני נעשים כעצם שצריך לפותחן.
• (ד) בכל עת שהתעורר בלילה, נטל ידיו, וישב ללמוד עד ששוב תקפתו שינה.
• (ה) בהתקשרות לצדיק הדור ראה כדרך יחידה לעבודת ה'. פעם האדמו"ר הבית אברהם השיבו "לפעמים ההשתוקקות יותר טובה".
• (ו) במכתב כתב לפי שאני מרגיש בנפשי השי"ת יודע ועד כי הצדיק הזה היה ממש נקודת לבבי" במכתב של האדמו"ר כ' אבקשך שתקרב ותתקרב לאברכים לדבר על לבם, באהבה וחיבה.
• (ז) לבריאים בנפשותם אינם זקוקים לבית מרקחת (לספר זה), אלא למזון דהיינו עיסוק בתורה ושו"ע, בריא אינו צריך לרפואות, החולה דורש ברופאים, לפעמים החולה נראה בריא, ויש לו מחלה פנימית ואינו מבחין, ע"ז נוסדו ספרי מוסר המראים לאדם שהוא חולה גדול, ואז מוכיח ללמוד ספרי תלמדי הבעש"ט המלמדים רפואה לכל מחלה.
• (ח) בבית מרקחת מצויים 2 מיני רפאות, אחת שמותר רק בהוראת רופא לקחתה, והשניה שגם ללא מרשם רופא אפשר לקחתה. ואין בהם סכנה. כשאין בעיר רופא שואלים החולה זה לזה איזו רפואה טובה ומועילה, רשמתי לעצמי מה שראיתי טוב עבורי, אולי יועיל זולתי הסובלים כמוני.
• (ט) בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ, ב' התחלות, ברא את השמים הוא ראשית העליון מלמעלה למטה, שהיה כאין ענוה, ואת הארץ – מלכות ראשית תחתון – אמונה, שני מדות אלו אמונה וענוה הם ההתחלה בעבודת ה'.
• (י) כשאדם מתחיל לעבוד את ה' ראשית דבר צריך להתחיל במחשבות טובות הנקראים מחשובת השי"ת, ומזה יבוא לתקן כל מעשיו.
• (יא) זורע צדקות – מצמיח ישועות, לפעמים אינו רואה הישועה בפרנסה ...., זאת משום שחושב שכבר מגיע לו, הולך שברון לבו לצפות לחסד חנם מהשי"ת, טבע המצוות להשפיע כל טוב בזה ובבא, סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע, לא בגלל שעה, אלא גם אחר המעשה מקבל בגל שכך כתוב בתורה, ולא מחמת שמגיע. (ז).
• (יב) שורש ישוב הדעת שלא יהא אדם להוט אחר שום דבר בעולם. כ"א ימשיך רצונו אחר השגחת והנהגת השי"ת, וכמו שמצינו ענין להט החרב המתהפכת שהאדם תמיד להוט ומבולבל להשיג רצונו ובכל רגע להוט אחר ענין אחר ומתהפך מענין לענין וזה סיבת התאוות והעצבות. וישוב הדעת הוא היפך זה. (יג).
• (יג) כל העוסק בחקירות אלקות ואינו עוסק יחד עם זה בקדושת נפשו טהרתה, בודאי לא ישיג האמת, והוא בסכנה ליפול בשאול תחתית ויאבד אמונתו. לכן יסמוך על אמונה פשוטה ע"פ קבלת אבות, כל עוד לא טיהר נפשו.
• (יד) לא יגעת ומצאת אל תאמין (מגילה ו) הכוונה אם מצאת דרך בעבודת ה' והוא בלי יגיעה – אל תאמין בדרך זו – שיתקיים בידך כי בודאי לא יתקיים בידך לפי שבקלות בא לידך. ובלי ידיעה לא נקנה באדם קנין נפשו. אלא לאחר שיעבוד בזיעת אפו. (יח).
• (טו) אם האדם במנוחה ובלי טירדות, אז עבודתו לעסוק בתורה כל היום, וכשהוא טרוד בעסקיו או ביסורים ועגמת נפש ח"ו אז עבודתו בטחון והתחזקות ולצפות לחסדי השם. ולהשריש בלבו כי אין מושיע זולת השי"ת ובפנימיות נקרא הכל עבודת המלך הקב"ה אלא כשם שיש מסכת קלה ויש חמורה, כך ישנה עבודה קלה ועבודה חמורה.
• והנה אם המלך יצוה לעבדו לעשות איזה עבוד,ה והוא יעשה עבודה אחרת, הגם שהיא גם עבודת המלך נקרא מורד במלכות ח"ו, ע"כ צריך האדם תמיד לשמוע בלבו מה הוא רצון ה' עכשיו. וע"ז אמרו אשרי איש שישמע למצותיך. (כ).
• (טז) החכם יודע את עצם הרע ואת היפוכו ומבטלו בחכמתו, והתמים אינו יודע מהרע, ולא טעם מעץ הדעת, היצר הרע מנסה לשלוט על היודע מהרע. וצריך לזה הרבה חכמה, וע"ז נאמר טובה חכמה מבלי קרב. לכן האדם הפשוט יקח עצמו למדת התמימות, ושלא ירצה לדעת מהרע הנמצא בעולם, כמאה"ב (קהלת ה ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. תקון פגם היסוד ע"י תקון הדעת (כא).
• (יז) בספרים בשם המגיד מקוזניץ שענין עץ הדעת – היא תאוה לדעת הכל. ודעת – היא התחברות. שהיודע מן הרע יש לו כבר התחברות לרע. ועכשיו אין לו עצה לשבר את הרע רק ע"י שיתחבר עם דעת האמת (כא).
• (יח) כל העוסק בתורה – יסורין בדלין ממנו. ושי להבין דכמה וכמה שלומדים ולא פרשו מהם יסורין בגשמי ורוחני וד"ל, ונראה שירמוז כאן על הדביקות בהשי"ת שזה נקרא באמת עוסק בתורה, תמיד, שברגע אחד יכול להפסיד וליפול לסט"א, וכשאינו שוכח את השי"ת אז יסורין בדילין ממנו.
• ובחינת עוסק בתורה שיזהר כל היום מלהמשיך הלב והרעיון אל דבר בטל שאן בו תועלת לגופו ולנשמתו, כמו הטרוד בעסק אשר חייו תלוין בו לא יפנה לשום עינן שאינו קשור לאותו עסק, כן יהיה האדם טרוד כל היום במחשבתו ורעיונו להשי"ת אשר הוא מקור החיים לגוף ולנפש. וכל שיעשה אף בעניניי קנין ומקנה לא יסיח דעתו מאמונתו שהכל בכח השי"ת וזה נקרא עוסק בתורה כל היום מלשון עסק שטרוד בעבודת ה' כמו שטרוד בעסקיו, ואז בודאי יסורין בדילין ממנו. (כב).
• (יט) בשעה שאומרים שמע ישראל צריך לכוין, כאילו הוא מודעי לכל הנוטים אחרי הגוף שגם הם אין להם חיות אחר זולת השי"ת כי גם חיות הסט"א שמשם המגושמים מושכים חיותם, הוא מניצוץ הקדושה המחיה אותה, בבחינת ומלכותו בכל משלה, גם הברואים שאינם עובדים אותו, כי אין זולתו (כד).
• (כ) בתחילת כניסת האדם לעבודתו ית' הוא בפיזור נפש, כי הוא צריך להשמר מהיצר בהרבה דברים, ובכל ענין ומדה יש לו עצות אחרות להקל ולהחמיר. כמו שנלחם עם אויבים רבים הסובבים אותו, כמאה"כ סבוני כדבורים, וע"כ עבודתו קשה, עליו, אבל אח"כ רואה שכל העבודה הוא ענין אחד, לעבוד אל אחד, ורואה שכל ענייני היצר הם נגד אחדות הבורא, וכל עבודתו מאוחדת בבחי' אנכי ה' א', ובזה נכלל כל התורה והעבודה, וכמו (מכות כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה, וכן (תהלים קיט פו) כל מצותיך אמונה. וזה כוונת היחוד שמע ישראל ה' א' ה' אחד. כמו שהשי"ת אחד כן עבודתו אחת, כי מתחילה טענת היצר שבזה שיפרוק מעליו עול מלכות שמים, ח"ו יהיה נקל עליו שלא יצטרך לישא רק עול גופו, ובשרירות לבו ילך. ואח"כ רואה שכל ענייני עוה"ז הם פיזור הנפש שאין כמותו. כי כל מה שהעין רואה והלב חומד רוצה למלאות לבו. תאוות וכבוד, ותמיד אין לו
• מנוחה בעוה"ז וכש"כ בעוה"ב וזהו (קהלת ז כ"ט) אשר עשה הקב"ה ישר והמה ביקשו חשבונות רבים ולכן סט"א – רשות הרבים, וסטרא דקדושה – רשות היחיד. (כה)
• (כא) אשר עשה א' את האדם ישר – זו יראת שמים, והמה ביקשו חשבונות הרבה – לעבוד על כל מידה באופן פרטי. כי העובד ביר"ש נעשה מהכל עבודה אחת. שזה ענין מאמר החכם, המקום יצילני מפיזור הנפש (כו).
• (כב) תורה. עבודה וגמילות חסדים, שלוש אלו הם בחי' (זוהר אחרי) קוב"ה אורייתא ושיראל חד הוא.

א. כי מי שמחשבותיו דבוקים תמיד בתורה ושו"ע ופוסקים זה נקרא עמוד התורה – בחינת אורייתא.

ב. ומי שמחשבותיו דבוקים תמיד בעבודתו יתברך ע"ד (תהילים טז ח)שויתי ה' לנגדי תמיד, ודבוק בהשי"ת נקרא עמוד העבודה – בחינת קודש אבריך הוא.

ג. ומי שמחשבותיו עסוקים לחשוב ולדאוג לטובת ישראל לרבים או ליחיד נקרא עמדו גמילות חסדים – בחינת ישראל, והכל הוא עבודה אחת וזה חד הוא. (לה).



הושע יד, ה ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי שב אפי ממנו. ופרש"י: אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש, מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם, ואוהבם בנדבת רוחי אע"פ שאינן ראויים לאהבה, אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו. ע"כ.

עצות ששמעתי בעניני שידוכין

*הרב שלמה שטנצל

• (א) אשה צריכה למשוך גם מבחי' גופנית שמעתי (הגרי"ש אלישיב)
• (ב) צריך שאשה תהי' בעלת לב טוב, שמחה ודתית – אגוטע אפריילעכע און אפרמע (עמנואל קוסובסקי בשם בעל החזון-איש)
• (ג) עקשנות באשה זוהי אבי המדות הרעות (מרדכי מילר שמע מפי החזון-איש)
• (ד) שידוך שהולך צריך לגמור – כלומר גם מבחי' נפשית (ר"ש סובול)

דברים שנתעוררתי בט' באב

מוצש"ק פרק ואתחנן תשל"ב

על מה אבדה הארץ ויאמר ד' על עזבתם את תורתי וגו' (ירמיהו ט') דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' – אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחילה. (נדרים פ"א).

כותב שם הר"ן: ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה כשנשאל לחכמים הנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקלל פרש, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולכפיך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחילה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה – שלא היו עוסקין בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה כלומר בכוונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים וראויים למי שאמרם, עכ"ל הר"ן בנדרים דף פא.).

ונראה להסביר עומק הדברים, כי הכל נבנה בשלשה שלבים: ההתחלה – עומק הלב, דהיינו: הכליות (כליות יועצות). אח"כ מצטיירות לאורך ורוחב הלב, ולאחריו כלי המעשה גומרים את הציור שתוכנן ואודרכל בלב.

המעשה – קל לראות. כי הוא חיצוני, על הלב – קשה יותר לפי שהוא נסתר, אולם האדם יכול להביט אל מראות וציורי לבבו רגשותיו וכמיהתי להגשימם, הקושי הוא – לחוש את מצפוני הלב – דהינו תחילת נביעת הרצון שבלב כי הוא מבצבץ ומתנוצץ וכבה כי הוא זה, טרם שהאדם עמד על בריאתו.

בתפילת "נשמת כל חי" כתוב: כל לבבות יראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, הרי שיראת ה' מצוי בלב, ואילו הזמרה במקום עמוק יותר בכליות, ומאידך בפרק מזמור שיר חנוכת הבית כתוב: "למען יזמרך כבוד ולא ידום " הרי שזמר בא מרגשי כבוד, כך שיוצא כי משכני הזמרה והכובד הם – במקום אחד, דהיינו: הכליות. ממקום זה – הכליות שם ההתחלה, יחוד הלב, בטרם פורט וצוייר, משם יש לייחד את ה' אחד, יזמרו - לשמך: לשמה. מתוך כבוד. זלזול בא לא מתוך יחוד. אלא מתוך הסרת והחסרת ערך חציית הלב, וחוסר תנועה פנימית דממת הלב, ואילו כבוד. מראה על שלמות, והזדהות הלב עם הדבר, התבטלות לדב הנכבד על ידי. והליכת הלב בתנועה מההתחלה עד הסוף (למען יזמרך כבוד – ולא ידום).

לפיכך הא דאמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחילה, היינו שברכו, אבל לא הי' מתחילת נביעת הלב – דהיינו: הכליות אלא אח"כ ברכו, זה מראה כמ"ש רבנו יונה "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל-כך שיהא ראוי' לברך עליה", דהיינו: לא נבעה ממקום הכבוד והחשבת הדבר שהן הכליות, ולכן הוא מוסיף "שלא היו עוסקין בה לשמה". כיון שעל קרב וכליות כתוב יזמרו לשמך, לשמה ומכאן שזמר מעורר רגשי כבוד. וכבוד מעורר זמר, ולכן על התורה נאמר: במקום רינה שם תהיה תפילה, מקום הלשמה – בכליות בלימוד התורה, הוא המקום של התפילה, של ברכת התורה.

ביאת המשיח

עש"ק פר' בשלח תשל"ג

אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא. (י"ג עיקרים)

וצ"ע, למה כל ייתר העיקרים נכתבים פסוקים ומוחלטים ללא שאלה, ושעיקר זה מוזכר שאלה ואע"פ שיתמהמה. שאלות אפשר גם להביא על שאר העיקרים ואע"פ שהכופרים אומרים לך עם כ"ז וכו'.

ונ"ל לומר דעיקר זה מתחלק לשני חלקים, החלק הראשון הוא ברור הפסוק האמונה בביאת המשיח, דבר השייך לשכל כפי כל י"ג העיקרים. אולם כאן יש ציווי הצמוד ללב לחכות בכל יום שהמשיח יבוא. וכאן הלב שואל ומתקשה ואע"פ שיתמהמה, ועלול לבך לאבד את איתן אמונתו, לכן מדי נותן ללב את התשובה שלא להתרפות בגלל התמהמהות המשיח, עכ"ז אחכה לו. כי לחכות זוהי פעולה רגשית הקשורה ללב.

הכופר בשנים עיקרים

לכאורה כל שאינו מאמין בכל מצוה מהתורה עובר על העיקר שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה מסיני, וממילא מה לי כל העיקרים או כל תרי"ג מצוות. ויתכן שתמיד עובר על עיקר אחד, ואילו כאשר אינו מודה בהשגתנו ית' או בשאר העיקרים עובר על העיקר הכללי של האמונה בזאת התורה, והעיקר הפרטי, וכנראה שהכופר בשני עיקרים חמור הדבר הרבה יותר מהכופר בעיקר אחד.

על יום הולדת של האדם

הרב שלמה שטנצל על יום ההולדת

• בס"ד, י"ב כסלו תשנ"ג

1. (1) בכל שנה ביום ההולדת יוכל אדם לשאול דבר מהקב"ה וימלא משאלותיו, ורמז לזה מתהילים: בני אני היום ילדתיך – שאל ממנה ואתנה. ויתק פיתקא לצדיק והוא יבקש בשליחות ובודאי ימלא הקב"ה משאלותיו (מליצי אש ע"פ מש"כ בנו הרה"ק ר' יחיאל יעקב מקאזניץ זצ"ל)
2. (2) אמר רבנו מנחם בר"ש: רוב בני אדם מחבבים אותו היום שנולדו בו ושמחים בו ועושים בו משתה (מדרש שכל טוב, בראשית מ')
3. (3) בהושע (ז, ה) "יום מלכנו החלו שרים חמת יין". מבאר המצודות שנהגו ישראל ביום שמחת המלך ביום הלידה או יום המלכתו להרבות בשמחה ובשתיית יין.
4. תפארת אבות: שמעתי משמו הקדוש רבנו ישראל מרוזין שחגג יום ההולדת.
5. (4) בעל בן איש חי חגג יום הולדת וכותב בבן א"ח שנה א' ראה, י"ז ויש נוהגין לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב וסימן יפה הוא וכן נוהגין בביתנו. בנו עשה סיום מסכת פסחים ביום זה.
6. החפץ חיים ביום הולדתו ה-90 סיים לכתוב הקונטרס בית ישראל י"א שבט תרפ"ח באותו יום הזמין את משפחתו ומקורביו וערך שם סעודה
7. (5) מהו סוד מהותו של יום הולדת. בירושלמי ר"ה ג, ח: ריב"ל אמר עמלק כושפן היה, היה מעמיד בני אדם ביום כינוסיה שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום כינוסיא שלו, מה עשה משה עירבב את המזלות, ופירש ב"קרבן העדה" שעמלק היה מעמיד למלחמה עם ישראל בני אדם שהי' אותו יום יום לידתם שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו
8. (6) רבי צדוק הכהן מלובלין בקונטרס דברי חלומות אות ר' כתב: כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיודע מזלו אז, כמן זה כתב החיד"א, עה"פ בקהלת עת ללדת, והנה עת הלידה הוא מזל בריא וחזק מאד". (חומת אנך).
9. מידי שנה בשנה חוזר ומאיר אותו אור עליון מתחדש שוב תוקף המזל לאדם.

בני יששכר על יום ההולדת

בני יששכר חודש אייר מאמר ל"ג בעומר: לג בעומר יומא דהילולא דרשב"י בו ביום עלה לשמי מרומים ובודאי גם ביום הזה נולד, כי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. יש אנשים כשמגיע יום הולדת מהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי חדש או בגד חדש. לברך ולהודיע לשמו הגדול. הכתב סופר כ' לבנו שדרכו במלאת לו חמישים שנה והודיתי להשי"ת על שהחייני וקיימני.

התכב סופר על ביום ההולדת

בספר חוט המשולש כשמלאו לכתב סופר נ"ד שנה מצאו תלמידו ביום ההולדת כשהוא שטוף בדמעות ואמר לו "דע היום הזה נולדתי, ואני בן נ"ד שנין ודן את עצמי במה עסקתי במה ביליתי ימי ומצאתים בלא תכלית ויש לו לבכות ללא הפוגות"

האמרי חיים מויזניץ ביום ההולדת

[עמוד יח] האמרי אמת מויזניץ רגיל הי' לספר ביום הולדתו, כשחילק מזונות, כשביקשו מהדברי חיים מצאנז ביום הולדתו "תיקון" אמר להם תיקון דאל איך געבן? בעסער וען אשטין וועט גובורין וערין מין פלאץ (תיקון אתן לכם? עדיף יותר לו נבראה אבן במקומי)

האדמו"ר ממונקאטש ביום ההולדת

האדמו"ר ממונקץ ב"דברי תורה" כ' שהצדיקים נמנעו מלחוג יום ההולדה כי מימנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא.

האמרי אמת מגור ביום ההולדת

האמרי אמת בהגיעו ל-60 קרא לבניו וחתניו למשתה, ובאמצעו אמר להם שסעודה זו מחמת שנעשה בן 60 שנה. ויצא מכלל כרת. גם הפלא יועץ מציע לברך על פרי חדש שהחיינו להודות לשעבר ולהתפלל לעתיד.

החפץ חיים ביום ההולדת

כשמלאו 70 שנה לחפץ חיים הזמין את רבי אלחנן וסרמן ור"ש כהנמן בי"א שבט תרס"ח כבדם במזונות וברך בנוכחותם שהחינו על בגד חדש שהכין כעדות רי"ש כהנמן, כן התרומת הדשן זימן אליו שני זקנים.

השדה חמד ביום הולדתו

השדה חמד חגג יום הולדתו ה70 עם תלמידיו.

כתב הבן איש חי שמעתי שיש מקומות שנוהגים לעשות בכל שנה סעודה ביום שנכנס בבריתו של אברהם אע"ה ומנהג יפה וערב לי מאד, אך לא נהגנו כן בבתינו.

כ' החתם סופר על הפסוק א?? ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, שאברהם אע"ה היה עשה סעודה בכל שנה ביום מילתו של יצחק כדרך המלכים שעושים יום הולדת את פרעה כן עשה אע"ה בכל שנה ביום מילתו של יצחק (תות משה וירא)

מנהגי יום הולדת

• הגר"ח פלג'י: מה טוב דכל אחד יהי' לו זכיין יום שנולד להרבות בצדקה כפי יכולתו, כי לכך נוצר ויזכה לעשות צדקה עוד רבות בשנים ברויח ולא בצער.
• ר' שמואל מסלנט במלאות לו שנת ה-78 הי' תורם לקופת עניי ירושלים נפוליוני זהב כסכום שנות חייו.
• ביום ההולדת קבלות טובות לעלייה בתורה.
• ביום ההולדת להתבודד ולהעלות בזיכרונותיו ולהתבונן בהם. והצריכים לתיקון ותשובה, ישוב ויתקנם
• ר' חיים פלג'י חיבר ספר קול החיים על יום הולדת

בספר יפה ללב לר' יצחק פלג'י (חלק שמיני רכג) ממליץ לומר פרק ק"ג מתהלים מיום הולדת ה-70, ובחלק ה' כתב תפילה מיוחדת לומר ביום זה: יהי רצון מלפניך ה' או"א שתתחדש כנשר נעורינו לתת חוזק ואומץ וכח ובריאות בכל אברינו גידינו ונהיה מיושבים בדעתינו ועינינו מאירות

ההתכוונות

*הרב שלמה שטנצל

הג"ר צבי ארי' פרומר זצ"ל מקוזיקלוב בהק' שו"ת ארץ צבי כותב כי הקנין של האדם לממון ורכוש נובע מהקשר שלו לממון היכולים להביא לו הנאה ולכן הם שלו שלבו דבוק ורוצה בהם, וכאשר אומר וי לי לחסרון כיס, כשאבד חפץ, בכך התנתק לבו מהחפץ והוא נעשה הפקר, כי אין לבו יותר על הדבר.

הקשר אל התורה אל רב אל חבר בא מיקרותו אותם, כשרואה את התועלת ההנאה שעלולים להביא לו, כל יאוש והסרת הערך של לב האדם, ביקורת וריחוק מנתקים אותו מאותם דברים, ואילו הערכתם יקרותם ואהבתם מוסיפים קירוב ודבקות, וממילא מקרינים בו את אותן סגולות שיש בהם לתת למתקרב אליהם, חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו כיון שחסד ה' יורד אל אותן לבבות הכי קרוב אליו, וכשיש קרובים כיצד יגיע לרחוקים שאין להם כלי לקבל חסדו,

ישמח לב – מבקשי ה', כשהלב דבק בה' מקור השלמות, ממילא שרוי הוא בעולם השמחה, כי בו ישמח לבנו – כי בשם קדשו בטחנו, אם אנו איתו ברוממותו, ממילא אנו בוטחים באמונתו ויראתו.

עולמנו מצטיין בפיזור הנפש, ולא במנוחתו, התקשורת עומדת בראש המרעין בישין המפזרת את הכיוון ולא משאירה לאדם פנאי להתרכז, היא לוקחת את כל תשומת הלב לכל פגעי תבל, אימיו וחרדותיו, ללא יציב וקבוע, לארעי ולחולף,

ואילו סגולתה של תורה ושל תפילה להיפך, לרכז את הכיוון למקום אחד. לאחדות הענין ולא לפירודו.

הקניין של האדם נוצר ע"י הקשר לממון ולערכים היכולים להביא לו הנאות ותענוגים,

למה נמשך האדם לתקשורת ולידיעות הגורמים לו רק צער, פחד, נזקים בנפש, הרי בטבע של כל בעל חי להתרחק מהרע מהמצער והמקפח, ואין מצער מפריד מטריד מהתקשורת שכולה רעה, לאלה שאינם מאזינים לתקשורת, העולם הוא טוב, טהור, ללא מלחמות, כל הרע מעוצב בצורה לא מאוזנת, רק דמיון של הכתבים בעורמה בשקר ובזדון קופצים מראש ומחדירים את כל הרע שבעולם כולו, ובבני ישראל, ברור שאותם לא אוכל לתקן, סיכוי יש אם אתקן את עצמו

מדוע בחרה רחל בתו של כלבא שבוע את רבי עקיבא

[עמוד כא]

• בס"ד אור לי"ג אדר תשנ"ד

אמרו חז"ל על רחל בתו של כלבא שבוע מדוע היא בחרה את רבי עקיבא בעודו עם הארץ להיות בעלה, בניגוד למהותה גדלותה ויחוסה, זאת הואיל וראתה שהוא צנוע ומעלי.

כולנו חושבים שאנו מבינים מה זה צנוע, אך תמיד תמהתי מה זה "מעלי".

והנה המדרש שמואל על מסכת אבות על פ"ו א"ר יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', וכתב, כי גם לת"ח ישנם יסורים אולם אין בליבם צער ולא בפיהם "אוי", הואיל ועצמם חיים ברוחניות בקומה העליונה של תורה, ועונג זה מנתק אותם מגופניות וארץ, עילוי זה ברוחניות, מנתקת את רגשותיהם מאותם עיקרים של כל העולם, כסף נכסים כבוד ותאוה המיסר ומוציא את האדם מן העולם גם ישנם דברים העלולים ליסר אדם, אולם אותם את התלמידי חכמים אין הם מייסרים, כיון שלב החכם אינו קשור אליהם, מכדי שייסרו, אוי להם לבריות – מי אומר "אוי" מעלבונה של תורה – כשאין תורה יש "אוי".

והנה רחל בתו של כלבא שבוע, ראתה ברבי עקיבא בעודו עם הארץ מידה מופלגת ללא גבול של עילוי וניתוק מחמדת העולם הזה עוד בעודו עם הארץ, ולמדה קל וחומר, מה עכשו הוא "מעולה" ויכול לנתק את ליבו מכל חמדות העולם הזה, ודאי כשילמד תורה, יתעלה לגבהים אין סופיים למעלה מכל חכמי ישראל, מה ראתה בו ומתי

הנה הגמרא מביאה על אותו פועל מהגליל שהשכיר עצמו לר' אליעזר בן הורקנוס שלוש שנים, (שבת קכ"ז:) ובערב יום כפור כשביקש שכרו כדי לפרנס אשתו וילדיו (ולא לממן עצמו) לא קיבל שכרו, ולימד זכות על ר' אליעזר כפי שמתארת הגמרא באריכות, הרי שעקיבא אז בהיותו עם הארץ הוכיח כי גם עמל של ג' שנים והשכר הגדול שהצטבר לא מוציאים אותו משלוותו, ושום אדם לא הי' מלמד זכות, כאשר הוא רואה ויודע מנכסיו הנרחבים בממון, בקרקעות, שדות, בקר ונכסים, ואדונו אומר לו כי אין לו דבר, כניגוד למידע שלו עצמו. מוכיח הדבר בעליל על ה"מעלי" של רבי עקיבא, שאין דומה לו, לחיות בגבהים כאלה של אמונה ורוחניות מנותק מגופניות וגשמיות לא להקפיד, הוא מחובר למעלה,

רחל מכאן למדה, כי שילמד תורה יעלה על כולם, וכך הי' רבי עקיבא כשלמד תורה בכתב עם ילדים, מבלי להתחשב בבושות, הלך והתעלה, עד שאמרו חז"ל כי התורה הייתה ראוי' להינתן גם דרך רבי עקיבא כדוגמת משה רבנו שגם הוא הי' ענו מכל האדם שעל פני האדמה, וכל עליותיו של רבי עקיבא היו מה"מעלי" שאשתו רחל הכירה וידעה עוצמתו וכך היה.

הנהגות מצוואת רבנו יעקב מליסא לבניו – נדפס ב"דרך החיים" בסופו

*הרב שלמה שטנצל

• א. ללמוד שעור קבוע בכל יום מקרא ומשנה
• ב. ללמוד שעור פשוט כל יום, לא פחות מדף אחד גמרא כסדר הש"ס.
• ג. אם תדעו לפלפל בת"ת, לקבוע בכל יום שעה שיעור בעיון. כי עיקר השאלה פלפלת בחכמה ובעיון יהיה אליבא דהילכתא.
• ד. ללמוד כל יום דף או עמוד שו"ע או"ח.
• ה. בכל שבת לקבוע שעור בזוהר הקדוש.
• ו. כל שתלמדו תחזרו ותשנו תיכף, כי מפעם אחד אי אפשר לזכור, כדאמרינן עירובין נ"ד.
• ז. תזהרו לומר ה' קפיטל תהילים בכל יום לא פחות, המלהיב את הלב לעבודתו, וכבר דוד הע"ה ביקש שיהיה כנגדעים ואהלות, ובזה אין חשש שלא לשמה.
• ח. בשעת זיווג תחשבו בדברי-תורה, כי זה מועיל הרבה שהבנים היוצאים יהיו יראי ה' ולומדי תורה ותחשבו שהדבר הזה נמאס.
• ט. תשגיחו על בניכם, ובפרט בשבת ויו"ט לבל יתחברו עם ילדים חצופים.
• י. כשיגיעו לבן שמונה תשע, תלמדו עמהם מסכת אחת כסדר, והבנים ישנו אותה שתהי' שגורה בפיהם.
• יא. תרחיקו עצמכם מהתמנות הרבנות, לפני משפט שיקבלו בין לדין בין לטעות, כי הטעות מצוי מאד, או שתגידו קודם גמר דין שהפסק דין רק לפי שיקול הדעת.
• יב. להתרחק מהגאוה. ובפרט בחוטא בודאי יברח מהגאוה, ואף אם יהיה בעל ממון ועושר, כי הכל ביד ה', ותציירו כאילו חלו עליהם פגעים רעים. כפי שרואים אנשים מוכים בפגעים רעים, וגם אתם קרוצי חומר, והתרחקו מבגדים נאים.
• יג. מאד תרחיקו ותמעטו בשיחה, אפילו עם אשתו, שהרי ברוריה הקפידה ששאלוה באיזה דרך ללוד וכ"ש עם נשים אחרות, ובלתי אפשר לסדור העבירות.
• יד. ראוי לישב כל ימיו בתענית וסיגופים וכמו שמצינו בתנאים שהושחרו שיניהם, ואנו המורדים והפושעים ראויים לסגף עצמנו עד מות, מ"מ ראוי שלא יעבור חודש בלא תענית, ותרבו בלמוד תורה ומצוות.
• טו. תלמוד הלכה על כל מצוה ומצוה בזמנה בשלחן ערוך אורח-חיים.
• טז. להזהר על כל צרה ויסורים הבאים, לומר ואתה צדיק על כל הבא עלינו, ולקבלם באהבה, ולומר הלואי ויהי' כפרה.
• יז. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, שפירשו המפרשים, שטוב וחסד נחשב לי במה שירדפוני כל ימי חיי, בכדי שיהי' שבתי בבית ה' (עוה"ב) לאורך ימים.
• יח. מזהירכם לקבוע שעה בספרי מוסר בכל יום, לבנו לבן האבן. ומספרי מוסר יתרכך לבן האבן.
• יט. רוב המעת לעת יהיה בלמוד התורה בקביעות שיעורים.

עולם יציב – מול עולם מתגלגל

בס"ד, כ"ח אלול תשנ"ז

א

העולם הזה – כל הדומם הצומח והחי, בנוי עיגולי, ואילו העולם הבא בנוי יצבי נינוח עומד ולא נע. עומד על בסיס לא מיטלטל.

בעוה"ז – המתכת האבן, הם עיגוליים, הולכים לקראת טילטול ושינוי, צמחים ירקות ופירות כולם עיגולים, גם החי בנוי מעגלי הקדקוד העצמות, וכן הדגה שבמים, הולכים לקראת תנועה, לקראת כירסום פגיעה וחיכוך.

ואילו עולם הבא, מיבנה מרובע, כמו אותיות האל"ף בית, לוחות הברית, כתוב בקדושת דמוסף של ראש השנה "החיות מרובעות, כלומר יציב קבוע ללא שינויי, מורה לנו להתייצב ולהתקבע, ולהתרחק מהארעי וההשתנות.

ב

העולם הזה נחלק לעבר שכבר נהפך ונשתנה, ההווה – עומד לקראת שינוי והעתיד עומד להיות הווה, ואח"כ עבר.

כל העולם נע במהירות לשינוי, ואילו עולם הבא, כפי שכתב רבנו יונה

בפ"ג מאבות משנה א' אין בו שום שינוי, אלא הכל יציב ואחד, העבר ההווה והעתיד. מתאחד להווה אחד, נצח אינו זמן ארוך ללא סוף רק זמן הוא הווה אחד ומאוחד. שכל העבר ההווה והעתיד מצטרף להווה אחד, לכן ההנאה וקורת רוח הוא בלי סוף, כי בעולם הזה חיים רק את השניה הנוכחת, משא"כ בעולם הבא כל העבר ההווה והעתיד הם נוכח הא', וגם האדם כמידתו מתאחד עם שלושת ממדי הזמן הנהפכים שם לזמן אחד, או בטל הזמן, וכל ממדיו הופכים להווה אחד, ולכן ההנאה היא בלתי סופית כי הכל אחד בהווה אחד.

ג

1. בתנא דבי אליהו כתוב שהקב"ה שמח בחלקו, כן האדם שמח בחלקו, המפריע לאדם כשנפשו לא ממוקדת בהווה, אלא נדחף קדימה בתנועה, במצב זה אין בו שמחה וסיפוק. ההווה איננו חשוב בעיניו, רצונו לתפוס את העתיד והריבוי. כשאדם חי את ההווה אז הוא בשמחה.
2. למעשה – בעוה"ז חי האדם רק את ההווה המצוי תחת ידיו, העבר והעתיד אינם מצויים בידיו. נמצא שבידו קמצוץ זמן חולף של הווה, אם כל ההווים יצעדו באותו כיוון. הרי אפשר לצרפן לאותה יחידת זמן משא"כ אם הווה אחד שואף לכיון אחד והשני צועד לכיוון הפוך, לא יצלח הדבר, ואינו שמח בחלקו.
3. כשם שהקב"ה שמח בחלקו, גם צריך האדם לשמוח בחלקו ובהווה, והוא אף רץ לשונה ולאחר.
4. ליבו אינו מתייחד, אינו מתדבק למטרה ליבו אינו סופג את ההווה וההתמדה.

שורה מוזחת

ד

דרכו של עבד, היא לאכול מתוך הקערה והאוצר של בעל הבית ועל חשבונו, כיון שהוא קנוי לאדונו, ותפקידו לעבור עבור בעליו, ולא עבור עצמו.

אדם חופשי משעבודים והוא אדון לעצמי, הוא עובד לצרכיו שלו, וכמובן הוא משלם על צרכיו את מלוא המחיר.

ולכן בראש השנה, שעם ישראל מבקש להמליך את הבורא מלכו של עולם עלינו.

עליו לבטל את רצונותיו, ולבקש את רצון הבורא, ולהמליך את הקב"ה על עצמו, כי אז מצטרף הוא לצבא השי"ת, ובתור חייל, כמו בכל חייל המגוייס אוכל שותה וישן תחת אדנות מלכו של עולם, כמו בכל החיילות שאין לחיל כלום משלו, כך בימינו אנו,ולכן כאיש הנאמן והמוסר נפשו עבור המלך מקבל הכל מהמלך בלבד.

ה

הגאון רבי מיכל פיינשטיין שליט"א, אמר מדוע יום זכרון תרועה הוא ראש השנה, הוא משום שהקב"ה כשזוכר דבר הוא עצמו הדין, כיון שזוכר ומעריך אם רוצה בקיומו או לביטולו זהו הדין שלה, ושל ר"ה.

הדין – פירושו לדעה אם רוצה הקב"ה הבורא בנו בהמשך קיומנו. או ביטולנו והכיוון של האדם לדעת אם הוא הולך בכיוון של הבורא או בכוון של עצמו.

הרב ישראל מרוזין על הנשמה

רבי ישראל מרוזין אמר: כל הנשמה תהלל. בכל רגע הנשמה רוצה לצאת מהגוף רק הקב"ה אינו מניחה. נמצא שבכל רגע הוא נעשה בריה חדשה, ומזה התחזקות לאחר מחשבה או חטא, איך במצבו של חטא יוכל לעמוד לפניו ...., וע"ז ישיב אל ליבו, הלוא כרגע נעשיתי בריה חדשה.

פלוני שאל את הנ"ל איך לשבור, והשיבו שאי-אפשר לשבור רק יתפלל וילמד והרע יתנקה מעצמו.

אמונתך בלילות – האמונה לפי הטהרה בלילות.

בשם הבעש"ט, שויתי ה' לנגדי תמיד. בין אם הי' שהוא נוהג בו במדת הרחמים, ובין לנגדי מדת הדין – הכל שווה.

אדמו"ר מצרנוביל – שויתי ה' לנגדי תמיד, אם בא הנגדי, אני עושה שויתי ה' והנגדי מסתלק.

ראה תשובת הרמב"ם (בסוף תנועת המוסר בסוף הדברים על רש"ז) וז"ל: אנחנו בכל כחנו נשתדל לקרב ענייני התורה אל השכל, ובמה שלא נוכל לקרבו נניחנו בגדר מופת וחוק, וראיתי מן האנשים בעלי התורה. אשר כל מגמתם לעשת ענייני התורה בין על עבר בין על העתיד הכל על דרך מופת

ורצונם שיהיה הכל זר מהשכ"ל עכ"ל.

לדעת הבית יעקב מאיזביצה כי צמיחת כל דבר כאשר הכל כלה ונשאר רק האמצע, ומן האמצע מתחילה כל צמיחה.

גם לדעת האר"י ז"ל בתחילת עץ חיים, מן האמצע התחיל ונברא העולם.

באמצע נמצא שיא החוזקה של כל דבר.

מהגאון הגדול רבי מיכל פיינשטיין שליטא

דיבר על מש"כ רבנו יונה בשערי תשובה שער א' אות לא. בקשר לעיקר התשיעי – שבירת התאוה. ובכך ישבור דבר התשובה. וכתב על הנאמר: לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע פירוש מי שמבקש ללכת אחר תאוותו ורצונו, נפרד מכל חבר ועמית, כי ירחקו ממנו אוהב ורע, כי תאות בני אדם ומדותם חלוקות, אין רצונו של זה כרצונו של זה, ואם ילך בדרך השכל – אז יתחברו לו החברים וכו', בכל תושיה יתגלע, ההולך אחר תאותו, לא בדבר אחד יחטא בלבד. אך בכל זאת בתורה יתגלע, כי יעבור על כולנו, מלשון וכל אויל יתגלע. ע"כ.

ואמר מו"ר רבי מיכל פיינשטיין. כי בעל תאוה, הוא גופני בדרכו, ומי ששובר את תאוותו נהפך מאיש גשמי לאדם רוחני. בעל תאוה הוא נפרד ואין לו חבר, מדוע? כיון שכל מחשבתו הוא על עצמו ותאוותו. לחשוב על השני נוגד את תאוותו, ולכך אין הוא מסוגל, ואילו איש רוחני כיון שאינו רודף גוף ותאוה, שוב תוכל נפשו להיות משוחררת ולחשוב על הזולת.

רוחניות – פירושה כלל העולם והבריות שבעים נפש ולא נפשות לשון רבים ומפוזרים, כיון שהם היו רוחניים.

ולכן, נושא בעול עם חברו מנוי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ואמר בשם ר' חיים מוולוזין כי משה רבנו הי' שלם במ"ח דברים שהם הכלים לקבל את התורה, כי התורה צריכה בית קיבול לתוכה, ונושא בעול עם חברו הוא מצב רוחני לא גופני.

וגם מיושב מה השייכות של בין אדם לחברו כמו נושא בעול עם חברו, לתורה שהוא בין אדם לקונו, והתרוץ שהכל ענין אחד, רוחניות מקיף הכל, וכאשר אינו מסוגל לשאת בעול עם חברו, אות הוא כי אדם זה הוא גופני, ואין התורה הרוחנית דומה לגוף הגשמי ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת. מה עוד שגוף הוא נפרד ומוגבל. ואילו התורה היקפה גדולה מני ים. אין לה סוף.

קבלה ראויה ליום הכיפורים להיות ראשית כל רוחני, ולהתרחק מתאוות אכילה והנאת

החיך והגוף.

ארי דורס ואוכל אפילו כשהנטרף חי, חיה הינה גופנית ואינה חשה בצערה של הכבשה הנטרפת. הוא אינו מסוגל לתת דעתו על הצד השני. כן אדם גופני יכול לעבור על כל התורה ולא ירגיש כלל שעשה כ

ך.