מחבר:רב שלמה שטנצל/חשבון הנפש

ירושלים, עש"ק לך-לך תש"ך

יתכן וצריך להגדיר את חובת האדם בעולם בקיום המצוות המעשיות, ומצוות הלבביות בהגדרה קצרה: להרבות ככל האפשר בציורים של קדושה וטהרה, של נצח ואמת ולחיות בהם, ולא להסיח דעת מזה, וציורים אלה יהוו את הסביבה של האדם. ואת עולמו הפנימי במחשבה דבור ומעשה, ולהמנע ממגע כליל מציורים של עוה"ז חיי רגע הנאה גשמית חולין וטומאה ולברוח מהשפעות כאלה כבורח מן האש. ולהלן נסביר הדברים ופרטיהם:

היסוד שעליו מושתתים החיים הוא להמצא בחויות. במשך כל החיים נמצא האדם תחת ספיגת רשמים אם טובים או רעים. וכפי עשירות האדם ברשמים כן רבה הבחנתו על הסובב אותו אל מה להתקרב. וממה להתרחק, חוי' העלולה להסב לו עונג הריהו מתרכז אלי' ומפנה לה תשומת לב רבה. כדי שיקלוט אל קרבו רושם מענג עמוק יותר. וחוי' שיכולה לדכא אותו ולצערו הריהו מסלק את חושיו ממנה ונזהר לא לבוא עמה במגע כלל. רושם החוי' ניכרת עמוק ביותר על נפש הילד. שהוא עני בחויות ורשמים. והכל חדש עבורו, לפיכך תמימותו רבה. וחושיו ערים ומרוכזים אל החיים הסובבים אותו. ובפרט אל מושגים חדשים ונסתרים.

לפיכך את הילד והצעיר יש לחנך. כי לגיל זה יש להקנות ידיעות ורגשות הנקלטות היטב בזכרונו ובנפשו מעוניינים להפגישו עם חויות חיוביות ונעימות. ונזהרים לשומרו מרשמים שליליים. הדברים החיובים והשליליים שעמם נפגש בילדותו יוצרים בנפשו ובלבו חרישה עמוקה בלתי נשכחת המהוהו את יסודות חייו. והקובעים את מצב נפשו לעתיד חייו, חז"ל תקנו את חובת חנוך הילד במצוות להרגילו בהם כדי שיהי' מחונך בהם. כי הלומד ילד דומה לדיו הכתוב על נייר חדש. שחום הכתב ובהירותו נשארת לשעה ולהבא. :מובאים בגמ' מאחז"ל איך שהחשיבו את החנוך בגיל הילדות, ועל המאמצים שהשקיעו בחנוך תנוקות של בית רבן, איך שהוזהורו המלמדים לא להבטל מתלמודם אפי' לבנין ביהמ"ק, כדי שהתינוקות לא יתרגלו לבטלה, ומספרים בגמ' על אמו של אחד התנאים שהכניסה את בנה לביהמ"ד כשהוא הי' בגיל עריסה למען יספוג את קול התורה בקרבו ויתרגל לזה. עצם החיים לא של תורה מראים שיש בעולם מציאות ותוכן אחר של חיים. השאיפה של בני האדם להרבות ממון ונכסים להגדיל את ההנאות והתענוגים הגשמיים במאכל ומשתה. להקדיש את החיים לבקשת פרנסה. מלחמות הקיום קנאה ושנאה מזימות רעות. הילד הנמצא בסביבה כזו. הריהו חש היטב בכך. ונתון להשפעת צורת חיים זו. ובמשך החיים הלך חיים זה נעשה למושכל ראשוני אצלו ויסוד לבנין חייו לעתיד.

כמעט כל העולם הסובל מחוסר חיים מתוקנים, הרי"ז בעיקר מחמת יסוד חיים מעורער ושלילי שקבל בילדותו. ועם דרך חיים זה ממשיך הוא לחיות מבלי יכולת לשנות עד סוף שנותיו.

הפגמים במהלך הנפש ובדרך המחשבה נוצרו בילדותו אם בביתו או בסביבתו, ורק לעתים רחוקות הרי"ז נובע מתורשה, וכולנו מרגישים זאת בתוך עצמנו אם רב או מעט.

חיי האדם חלוקים לשתי תקופות עיקריים.

תקופת הצעירות כלומר הזמן שפחות ההרגשה בתוקף יותר מכח השכל ושקול הדעת. תקופה זו שתחילתה מלידת האדם (יתכן אף קודם לכן) שאז היא בתוקף גדול מאד וההולך ונחלש עד גיל 20.

ומכאן ואילך יד השכל עליונה על הרגש, השלוה ומתינות הדעת הולכים וגוברים מגיל זה על הרגש. לפיכך לאדם מבוגר קשה להשתנות. ולא עלחנם בעלי-תשובה מצויים נדירות בעולם ובפרט בשנות 30-40 שאז כבר רתיחת דמו של האדם הוא בלתי מצוי. ואדם החוזר בתשובה בגיל זה אם זו תהי' תשובה אמיתית כלומר מחיית עולם הציורים שחי בהם עד כה מהעולם צריכים לכך סייעתא דשמיא של "לב חדש ברא לי א' ורוח נכון חדש בקרבי". כי הרשמים החדשים שבאים אליו בגיל זה הם הנם קרים ובלתי עמוקים בנפש. משא"כ רשמי הילדות שנשארו חרוטים עמוק בפנים הלב. אך עכ"פ כיון שהמחשבה בידו נתונה, ביכולתו להתבונן ולחשוב הרבה על אלקות והרגל נעשה טבע. אך לא טבע שלם, מחוץ למקרים נדירים של חוזרים בתשובה, ושל גרים שנאמר עליו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". דבר המוכיח על כחות רגשיים עצומים שחתרו וסללו דרך עמוקה לחזרה, כי לפני המעשה יכולים לראות ללב, להוציא מעשה עצום, התהפכות כל מהלך החיים. מוכיח על קנין ה

רגש חדש רוחני במקום עולם ערכיו הקודם הגשמי.

הרגש לעצמו אינו אמיתי אלא כשהוא ממוזג עם השכל. והולך עמ שלוב-זרוע בד בבד, אין הרגש מקדים לשכל ושמאירו פוסע לאחוריו כשהוא עובר, ולא ההגיון הקר צועד קודם הרגש. המדה העליונה ביותר של שלמות בימינו הוא: דעת תורה, אין מגיעים לכך במהירות, לכך זוכים בדרך כלל ע"י שקיעת מוחו ולבו של האדם בחכמת התורה. והיא ממלאת את כל לבו, והרגשת ה"אני" שבו על כל שטחיהם, התורה רצונו הנאתו ומחשבתו, ואין לו בעולם דבר מחוץ לתורה. שקיעה כזו במשך שנים מרגילתו בכך וציורי התורה על רצון השם נתפסים בכל חושיו ותפיסת עולמו, וחיים בקרבו, ואז הוא מכיר היטב את רצון השם שחי' בהוויתו. ויכול להכריע מה רצונו, בין בענינים הכתובים בתורה ובין בענינים שאינם כתובים בתורה והוא מבין להקיש את הבעי' ולפותרה לפי החלק הברור והמוכרע אצלו על רצון השם. אך כאשר מעורבת פה נטי' צדדית לא פנימית-אמיתית אלא חיצונית-נגיעתית שוב אין ברירות שגעתו דעת תורה, כי שמא ערב נגיעתו בהכרעתו. ואף היטה כל דעתו אל אותה פניה שהיא בשעת ההכרעה היהת ציורית בלבו וחשובה יותר מכל מושכלותיו על רצון השם. בדעת תורה ישנן דרגות שונות, אדם שרצון השם יותר רחב בלבו, כי עולמו הפנימי יותר רחב, שכלו הגיע לקצוי ההשגה בכל השטחים. והוא רואה על הכל את יד השם, ההשגחה יותר ברורה לו, ומאירה מאד בתוכו בבהירות ובחוזק. ואחר שעולמו הפנימי מצומצם יותר, אך בכל מעשיו והרהוריו חוזה הוא את יד השם גם לו דעת תורה, ולא בכל דבר יוכל למצוא במהירות ולקלוע אל רצון השם, כלומר שעהש הוא לא יראה הרי לא יביע דעתו, לפי שצריך דעת תורה ולא סתם דעה אנושית. * לא כמות הידיעות וחריפות מח קובעים למי יש דעת-תורה, אלא רק הדבקות הבלתי נפסקת ברצון ה', המהווה הערך העליון והיחידי אצלו. * החזון איש ז"ל הכריע הרבה דברים שלא הי' הלכה מפורשת בפסק של יהרג ואל יהרג (כמו גיוס נשים) כי הוא החין באמת ובשקר שבכל דבר.

כאשר האדם עובר על חטא מסויים, עולם ציוריו הרוחני החי בקרבו, מאבדים את חיותן ורקע הגיוון של עולמו נדהה, לעומת זה מעשה החטא שעשה שהוא כלול בעולם הציורים הגשמיים מקבל חיות וצורה, זוהי התוצאה לפעולת החטא, וכיון שהחטא תפס מקום בלבו, ורכז את חושי האדם אליו, בדרך ממילא עבירה גוררת עמה עבירה נוספת, וא"כ בעבירה הראשונה מרגיש האדם את השנוי שחולל בקרבו. ולמרות שהוא נמצא תחת יד החטא, אבל הוא קשור עיין למושגי הטוהר שהי' קודם החטא, וע"י תשובה זוכה האדם למחוק את רושם חטאו ולהתחבר שוב עם מושגיו כקודם החטא, ע"כ אחז"ל בברכות י"ט אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אלתהרהר אחירו ביום כי באמת עשה תשובה, וממילא החסרון שהחטא הביא אל לבו סר ממנו. והוא חזר למצבו הקודם, והוא חוזר בתשובה עוד בו ביום כשרושם החטא עדיין טרי ומושגיו קודם החטא ג"כ קשורים אל נפשו. וממילא תשובה זו היא כנה ומתקבלת, לא כן במי שעבר עבירה ושנה בו – נעשית לו כהיתר. החטא נתעצם בו. האסור, כלומר הרגש האוסר אותו בחבלי יראת השם וההירתעות מפני החסרון אינם שולטים בו, וכבר הוא מרגיש את עצמו חפץ מהאסור, עד שהיא מותרת לו, וע"כ מכאן ואילך אם יחשוב לעלות העבירה ונאנס ולא עשאה, מחשבתו הרעה מצטרפת למעשה. לפי שהוא מוכן לעבירה והגמירה במחשבה הריהי גמירה בלמעשה ומהעשה לא מוסיף כמעט על המחשבה. כי התוצאה כבר באה ומנתקת אותו עוד יותר מהקשר אל בוראו, ועליו נאמר: הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה פרי מחשבותם (ירמיה ו' י"ט). ומזה רואים מה רב כחו של חטא אחד, הראשון שינה את עולמותיו מהרוחני אל הגשמי, כשהוא שנה בחטא הזה. זה נתק את הזיקה והקשר של לבו אל עולמו הקודם וממילא נותק מהבורא. ונעשה חפץ בלבו ללכת אחר תאותו מבלישינקפנו יצרו, וכל חטא מוסיף להרחיקו מזה ולמעט את הסכוי לחזרתו בתשובה, היאוש תוקפהו וכח התקון מתמעט אצלו והריהו נשקע עמוק בחטא. ועולמו הגשמי הלזה הולך וכובש את אורח חייו. הגשם נעשה אצלו מציאות מבלי שאפשר לערער ולהרהר אחריו, ומושגי הרוח נעשים אצלו דמיוניים ובלתי מציאותיים, ואיך יתכן שישנה לפתע את העולם שאצלו הוא מציאותי, בעולם שהוא אצלו לא מציאותי, ורחוק הוא שהרהורי התשובה ירשימו את רושמם בלבו עמוק מהרהורי החטא, וזהו אף לרגע קט.אך מצד מבט טבעי אכן רחוק הדבר שיתקפוהו הרהורי תשובה. אולם על בן-ישראל מתנהלת הנהגה על-טבעית, ואחז"ל כל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת שובו בנים שובים ארפא וגו'. האדם לפתע מקבל רגש של מיאוס לכל אורח חייו, וחש בהבלם ובחוסר התוכן והמגמה בחייו, והוא תוהה אחר מושגים אחרים יותר נכונים, הבת קול הזו האומרת לו כך אינה שוהה אלא רגעים ספורים, ומכאן ואילך היא מתנדפת, וחוזרת אליו לעתים מזומנות, הוא איננו יכול להחליט מיד בחוזק לשנות את עצמו, כיון שהרגשה זו כמעט אינה משכנעת אותו להחליף עולם ערכין נסיוני הקבוע בו, בהרהור קל שאין הוא בטוח בו. ואף אם הרהורי התשובה יהיו אצלו ממושכים ויבוא לידי החלטה, תשאל השאלה איך הוא יגשימה, ובאיזו דרך יחליף את עולמו החולף לעולם נצחי וקיים, כ' ע"ז רבנו יונה (ש"א אות ל"ה) וז"ל: העיקר העשירי להיטיב פעליו בדבר אשר זדה עליו, אם הסתכל בעריות יתנהג ... עיניים. אם חטא בלשון הרע יעסוק בתורה. ובכל האברים שחטא ישתדל לקיים בהם מצוות. וכן רז"ל: הצדיקים באותו דבר שחוטאים בוהם מתרצים. עוד אמרו (ויק"ר כ"א ד') אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות. רגלים ממהרות לרוץ לרעה יהיו רצות לדבר מצוה, לשון שקר – אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו, ידים שופכות דם – פתוח יפתח את ידו לאחיו לענייו, עינים רמות – יהיה דכא ושח עיניים. לב חורש מחשבות אין בלבו – יצפון אמרי תורה ויהי הגות לבו תבונו. משלח מדנים בין אחים – יבקש שלום וירדפהו. ע"כ. כי רב מאד כח המעשה להטביע את רשמיו בלב ולהתרגל בכך, והרגל נעשה טבע, שההרגל על כל דבר שלטון. ויש בזה סור מרע, לא לבוא במגע עם מצות רעות אלו, כדי לא להזכר בהן, ועשה טוב: לעשות מעשים, כי רב מאד כח המעשה לפעול על הלב, ברירות והחלטה שכלית אינה יורדת ללב מאליה, אלא צריך את "הידעת היום" להשיב אותה אל הלב באמצעות מעשים, אין הלב מתפעל משכל אלא ממעשה שהוא אצלה החיים במציאות, וע"י המעשה בהדרכת כח המחשבה זוכה האדם להרוס ולכלות את נטיות הגשם היורדות מטה ולחדש בלבבו מסילות העולות בית השם. כי אז ע"י המעשה המחשבה מתעצמת עם לבבו, וכנגד מה שבתחילת עבודתו הי' חייו בסתירות מאבקים זוכה לבסוף לשלוט על לבו ולהדריכו, ולהיות לבו ברשותו.

ר"ח תמוז תש"ך

ס' רבנו יונה "שערי תשובה" מיועד לכל איש מישראל מגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, אין הוא ספר חסידות למתחסדים, אלא ספר הלכתי המבאר ומפרט לא רק מה לקיים ממצות ד', אלא איך יתעורר האדם לחפוץ לקיים המצוות, ולירא מהאסורים, כאשר נפשו מתוקנת, ממילא נפשו מטבעה קרובה אל ד'. ורוצה להתדבק אל בוראה, המשיכה לתאוות, והרחוק מד' ומהאמונה הם מצ"ב בלתי טבעי באדם, בטבע – החזק שולט על החזק, הארי על החיות החזקות, האש על יתר היסודות, אם האדם מורכב מגוף ונשמה, גשם ורוח, הרי ההגיון אומר שהכח הרוחני החזק יותר צריך לשלוט על הגשם, הנשמה קרובה למקור שחוצבה ממנו – מד', ממילא האמונה לבדה היא פשוטה וטבעית, ואם האדם רחוק ממקורו, אם הגשם שולט על הרוח, הרי לאות שהאדם במצב בלתי טבעי, ובמצב שאינו טבעי אין אושר אין שמחה אין ברכה.

כ' הרבנו יונה ש"א אות ח' וז"ל: וראוי לכל בעלי תשובה לכתוב במגלת ספר הדברים אשר נכשלו בהם, והמצות אשר קצרו בקיומם, ולקרוא בספר זכרונותם בכל יום". מהעברות החמורות שמונה באות זה: "שבועת חנם, ומקלל את חברו או את עצמו בשם, והזכרת שם שמים לבטלה, או במקום שאינו טהור, או בידים לא נקיות, והעלמת עין מן העני, ולשון הרע, ושנאת חנם, וגבהות הלב, ונתינת חתתו, והסתכל בעריות, וביטול תלמוד תורה כנגד כולם ורבות כאלה", עכ"ל.

אור המוסר (חוברת ט' שנה ג') מביא בפתגמים מחכמי המוסר בשם מהר"י (כנראה הסבא מנובארדוק): בתקון המדות יש שני דרכים, או שיעבור ברצון חזק להשיג פועל אמיתי, או לחזק את עצמו בבירור מדותיו בהדרגה, ע"י רשימת פעולותיו בכתב.

כנראה שלשה סוגי עובדי ד' ישנם, כנגד ג' טבעי תושבי האנושיות, א. בעל רגש. ב. בעל שכל. ג. בעל עול. כל אדם ממוזג מכולם, אך אחת מנקודות אלה מכוונת ולוקחת אותו.

נדמה לי שאני מבעלי עול.

הדבר מוכח לי מהרבה נקודות אופיי, ומהלך נפשי. לפיכך כל אדם צריך להתאים את עבודת ד', ורך עבודתו לפי סגולותיו המיוחדות, המספקות את לבבו, ועלי להתאים את עצמי לנשיאה בעול. הרמב"ן כ' באגרתו לבנו: וכאשר תקום מהספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר שאפשר לקיים למעשה. פעמים אני מעיין וקורא מאמרי מוסר והתעוררות ארוכים, אני שומע תביעות מוסריות ארוכות ורבות ואף נוקבות ורחוקות ממני, התגובה אצלי מהדברים, או שמרוב העצים לא נראה היער, כלומר ומיד אני משכח את תלמודי, או שהתביעות זכורות לי, וכיון שאני מיד נכון לקיים את אשר שמעתי, והדברים גבוהים מאד ממני, ואינני יכול להגיע אל הדברים, הרי הדבר גורם לי שבירות רוח ומרחיק אותי מהעבודה, כי ההשגות מדי רבות וגבוהות. לכן אני צריך לסגל לעצמי את העבודה הברורה וההדרגתית, לא תבוע מעצמי בבת אחת הרבה, לא לרצות לקפוץ בבת אחת מהארץ שאני נמצא עלי' עד לשמים, כי בקפיצה זו אני יכול לרסק את אברי, ולא אוכל אח"כ להעלות על מדרגות הסולם, אם כי אפגע במחלת שתוק רוחני כללי. עלי ללכת ולעלות מדרגה אחר מדרגה לאט בנחת, בתחילה בדברים נוחים וקלים ואט אט להתרומם, לא לקפוץ, אלא להיות שעון על מדרגתי הקודמת על יסודות יציבים, אם ארד, שארד בהדרגה ולא אפול, כשעולים גם יורדים, דבר ברור ופשוט הוא לכל עובד, ולהיות מוכן לזה, לוחם צריך לדעת כי במלחמה אפשר וצריך לנצח אך גם אפשר להיות מנוצח ולאחר שנוצחתי אוכל להתגבר על אויבי ולנצחו שוב, כי תדהמה והפתעה יכולים להוסיף על החולשה הטבעית הרגילה.

עש"ק בעשי"ת, תש"ך

הפרי כ"ז שהוא מחובר לעץ ששרשיו יונקים את חיותו מהאדמה ומימה. הריהו מתקיים גדל ומתפתח בו, כי עורקי האילן המקשרים את הפרי עם כח החיים של העץ מזרימים ומחדשים בו חיים ובתנאי חיים אלה הוא יכול לגדול ולהגיע לתכלית יצירתו להיות פרי גדול בשל הראוי למאכל, כלל זה הוא טבעי ואינו תלוי בכח בחירה, אלא קיומו חקוק בו ע"י "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בטבע עולם הצומח לחיות כשפועל בו זרם חיים, וכשפוסקים השרשים לינוק מהקרקע את החיים, או כשנקטף הפרי מהעץ, שוב אין בו התחדשות חיים, אלא הוא פוסק להתפתח, וכיון שאין לו קשר עם שרשיו ואין הוא יכול לעשות את האויר לתחליף ליניקת החיים, הריהו הולך ומאבד את חיותו, העץ מתיבש, הפרי הולך ורקב. הולך ומאבד אף את צורתו שהי' לו מיד לאחר הקטיף, וככל שהפרי מתרחק מזמן הקטיף כן הוא מוסיף לאבד את חיותו, דברים אלה הם גם בבעל חי, ההולך ומתפתח כשהוא מחובר לשרש החיים שלו, קבלת המאכלים התחלפותו לדם והזרמתו לכל חלקי הגוף, אך משעה שהוא ניתק משורש החיים, הגוף הולך וחסר עד ששב לעפר ממנו לוקח, כלומר שרשו הראשון. אך במקום חי וצומח, הופך רק "לראוי" כח ולא בפועל המדובר עד כה על עולמות הצומח והחי שכח החיים של וגם חקוק בהם מבלי שהם יוכלו לשנות במשהו מטבע גופם כלל.

האדם בכחות גופו הוא שוה עם כל עולם החי, שאינו יכול לשנות בדרך הטבע את מהלכם הטבעי, ואין להם קשר עם כח הבחירה עם הטוב והרע, אך במהות אחרת הוא מתעלה על כל העולם. יש לו כח חיים שהוא כח הבחירה עם הטוב והרע, אך במהות אחרת הוא מתעלה על כל העולם. יש לו כח חיים שהוא כח הבחירה להחיות או להמית ח"ו את עולמו הרוחני. וכנגד תרי"ג אבריו וגידיו יש לאדם תרי"ג אברים וגידים רוחניים. כלומר כנגד כל אבר גשמי קיים בו אבר רוחני. עיניים גשמיות ועיניים רוחניות, שהם: ראי' גשמית על פני תבל אשר קולטת פרטים מופרדים, או ראי' רוחנית הרואה את נשמת העולם: בורא העולם, פה גשמי המדבר בכח הדבור שלו מבלי כל מגמה, אלא דבור דבור המופרד אחד מהשני, או פה רוחני המדבר מנקודת הלב דברים מציאותיים רוחניים קיימים או קשורים עם עולם האחדות. וכן הוא בכל תרי"ג האברים והגידים של האדם.

גופו של היהודי קבלה את תרי"ג האברים הרוחניים במעמד הר סיני ובקבלת התורה הנוספת שהיתה אצל אבותינו, וכן בעודו עובר. כשנולד האדם נשכחים ממנו כל התורה. ובא אליו יצה"ר (לפתח חטאת רובץ). יצה"ר שרוי בו בשלטון יחיד עד הגיעו ל-13 שנים, במשך שנים אלה הספיק האדם להנתק מהכרת הבורא, רק אז ניתן לו יצר טוב. ובפני הכחות הטבועים בו יצה"ט ויצה"ר הוא צריך להגיע לבחירת הטוב. היצה"ט מפנה את הגוף אל הנטי' הטובה. הנצחית והיצה"ר מטה את הגוף אל הנטי' הרעה לערב לשעה.

תפקידו של היצה"ט הוא קודם כל להכיר שיש בורא שבראנו לשם מטרה מסויימת לשמוע בקולו. ולרכז ולאחד את כל תרי"ג חלקי הגוף אל בורא העולם ובזה לייחדו, ולמצוא מסילות דרכים למשול על כח היצה"ר שהוא כח הגוף הטבעי הדואג לעצמו. ואינו מסתכל למה שמחוץ אליו. וזהו ביאור: באתי יצה"ר בראתי תורה תבלין לו, כנגד תרי"ג האברים והגידים ישנם תרי"ג אברים וגידים רוחנים, ולהשליטם על הגשמיים א"א בלי התורה, שבו תרי"ג מצוות. המצוות הן הכחות הרוחניים שצריכים להתעצם ולהתאחד בכחות הגוף ולהתגלות באדם בפועל

וההתעצמות האדם בתרי"ג אבריו עם תרי"ג מצוות שהן הכחות הרוחניים, ושהם בהכרח מושלים על הגוף כי כידוע כל כח שהוא רוחני יותר, כחו חזק יותר כמו בדרגותי. מים חזקים מדומם ורוח חזקה ממים ואף עדיף מכולם, והכח הרוחני המוחלט חזק מכולם, ובהכרח ימשול הכך הרוחני של האבר על הגשמי שבו. ובקיום תרי"ג מצוות דבוק האדם ממילא בבורא. קב"ה תורה וישראל חד הם ממש. כי התורה דעתו של הבורא, ואם האדם התעצם בגופו עם דעתו שלה בורא הריהו אחד, ש"הקב"ה הוא ודעתו אחד" (רמב"ם פ"ז מה' תשובה).

אותם הדבקים בד' א' חיים כלכם היום, אין אלה חיים חולפים של בן עוה"ז, אלא הם חיים נצחיים, שכיון שזכה האדם לשעבד את כחות גופו לבורא, מתאחד הוא בכך עם הבורא, וכשם שהבורא נצחי כן נעשה האדם נצחי, ואם בפחות אברים הוא מחובר לבורא גם חיותו מתמעטת, לפי שאותם אברים שאינם קשורים אליו ית', הם בני עוה"ז שהוא מטבע בריאתו עולם חולף – יעקב אבינו ע"פ שכ' עליו יעקב אבינו לא מת, הוא כיון ש"תרי"ג מצוות שמרתי" "עם לבן גרתי"). החבור הזה נותן לו את האמת של הבורא, כי השקר מפנה מבטים לכל מיני יצרים ותאוות ואינו מביט על האמת בלבד, כי אף בדבר אמת יכולים להיות מספר אחוזים של שקר, וליעקב אבינו לא הי' כל פני' מחשבה ולב אל חוץ מן האמת. כחות הגוף ומדותיו לא כופפו את שכלו ודעתו הברורה והחזקה. כי לבו הי' ברשותו צדיקים – לבם ברשותם. השכל שולט על לבם. שנא' ויאמר דוד אל לבו, ותאמר חנה אל לבה וכו', לכל אדם יש בחינתו הוא, בלבם אוטם או שרירות לב, שכלם רואה את כל נטיות הלב הסימטאות המאירות והאפלות. אין בלבם ספקות ותמהון, לב ישר להם, רשעים הם ברשות לבם ושנא' ויאמר בלבו, הלב אומר לרשע ולא השכל. מבטם ומחשבותם כלבם הערל המלא יצרים, לפיכך הצדיק שהגיע לנקודה שכלית מסויימת בהחלטה, אין אפשרות בשו"א לכוף ולהטות את השקפתו. כי שכל מופשט א"א לשנות, משא"כ דעה של רשע אפשר לשנות ע"י נגיעה בתאוה או מדה הניתנה לו, כמובן להוציא את אלה שמחמת קשנות לא ישנו דעתם. כי גם עקשנות היא מדה. רצון לא להיות מנוצח, וברור שעקשנות שונה מתקיפות שזוהי מדתם של גדולי ישראל, הרואים את אמיתות דעתם, והרגשת האמת מעמדים על דעתם בחוזק.

תחת אשר לא עבדת את ד' א' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויבך וגו'"שנת תש"ך

איזהו עשיר – השמח בחלקו! כשאראה את חלקי הטוב אז אוכל לשמוח והלתענג מעצמי, עלי לקחת כל דבר במנוחה ובשלוה, ולהסתכל על החיוב, לקחת את בן-ציון שנקר שיחי' לדוגמא כאדם שאינו מתפעל. מדותיו חפשיות ואינן כבולות. רגשותיו ערבות ונעימות, מה שהשני יאמר אינה מעניינת אותו אף שהוא מתחשב ברגשות הזולת ובפגיעה בהם.

ובאמת האדם השלם – חי עם עצמו, "מה יעשה לי אדם", הכל מעם השם העושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך לגדל ולחזק לכל, א"כ מה יש לי לצפות מהשני, הרצון לקל מהזולת מערער

את היסודות היציבים של האדם, וסותמים את השטף והנביעה הטבעית.

לנבוע ממעיני הלב, ענינים חיצוניים מטרידים את פנים הלב, וכשהלב אינו במצב שקט ואינו במנוחה, אלא סוער וגועש אנה ושוב, אין הוא יכול לראות אף דבר אמת לאמיתו, מחשבה מאומתת אחת איננו יכול לחשוב. השכל שקוע בדבר אחד, והלב מופנה לענין אחר. א"כ במצב כזה אין האדם יכול לבנות את עולמו, ואף שהוא בונה אך כיון שהבנין בנוי על יסודות נפשיים רופפים ורעוע, שוב כל רוח חזה תפילהו, ותעשהו לבנין חרבות, רוח בלתי מצוי' וסערה הם דברים שכיחים אצלי, עלי לחזק בעצמי את יסוד האמונה שהוא ראי' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שהאמונה תהי' מציאותית אצלי. כלומר חיה בתמידות ללא הפסקות, כדי שאוכל להציב על יסוד זה את כל עתידי, וע"פ יסוד זה אוכל לתרץ לעצמי את כל ... החיים, אם אראה את השגחתו ית' על עצמי בתמידות, ושאין לי ... כלום, א"כ שוב לא יטרידוני שום מצב, כי כל מצב הוא רצון ד', ורצונו שאתגבר ממנו ואתיצב על אמונתי.

עתה למעלה משבוע קודם ראש השנה תש"ך הבעל"ט

, סוף אלול חודש התשובה זמן שהקב"ה קרוב לבריותיו יותר מכל השנה, האקלים יותר נוח אין חום ואין קור. אין לגוף מעכבים, זמן שמכל הבחינות מסוגל לתשובה. ואני עדיין לא התחלתי לחשוב ברצינות: אנה אני בא?

אני אדיש ליום הדין רחוק ממנו במחשבה ובמעשה. רחוק גדול מהשנים שעברו בתקופה זו, בשנה שעברה לא זכיתי ליום כפור כהלכה אלא הייתי בפיזור נפש בגלל השריפה שפרצה בישיבה בליל "כל נדרי", ועתה אני מביא על עצמי ביטול ר"ה, עלי להכיר את עצמי, שברגע האחרון לא אצליח להתכונן ולהכין את חושי וכחותיי ולהפנותם אל הבורא אם לא אמצא נתיב בלב לשלוט על יצרַי ולשעבדם אל הבורא שוב גם בר"ה יהי' קשה למצוא חן בעיני הבורא, ולבקש ממנו מחילה על חטאי ופשעי העצומים בשעה שאני ממשיך לבגוד בו ולהפנות את מחשבותי לכל כחותי שהבורא נותן לי לדברים זרים וכלים. עלי לדעת שלא תהי' לי כל שעה להשיב בשעה שנשמתו תתפשט ממלבושי הגוף הזמניים ותעמוד לפני שופט כל הארץ, כי הגעתי כבר לגיל החייב בעונשין מהתורה. ועל כל עבירה ופרט בה יבואוני לדין ואשלם עונש עליהם. :ובפרט שאני נמצא במקום תורה ואני נמצא קרוב לבני תורה. מה אטען. ישאלוני נשאת ונתת באמונה צפית לישועה. משמע שהי' עלי להשקיע כחות ועמל כדי לשאת ולתת באמונה ולא להשאר אדיש קר ורחוק מיום הדין שאפשר לזכות ביום זה להצלחה ברוחניות וגשמיות, ולעלי' נצחית בלי שעור עם זכויות וללא עוונות.

יום ב' ט' סיון תשכ"ב

דבקות בעניני תבל – מטרידים את הנפש ממנוחתה ומטלטלים אותה, ודבקות בבורא ומנהיג העולם בכל שעה את העולם כולו, ואת כל יחיד ויחיד מהנבראים – מביאים מנוחה לנפש. וכתובת לאן לפנות, בין בעניינים גדולים ובין בעניינים קטנים, דבר לא מונע מהבורא מבצע כל דבר הישר בעיניו. ותפילה מועילה לפעול אצל הבורא שיטה לב אנשים ועניינים לעשות כמבוקש. לפיכך מה דל כח האדם לעשות כשאין רצון הבורא בזה. ומה עשיר כח האדם כאשר הוא יודע לדבק לבו ונפשו לבורא ולבקש מאתו.

לפיכך ישנן שתי כחות באדם, אחת כשרה והשני' טרפה, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה – שטרף, כי ה' נותן לך כח לעשות חיל – כשר, לעשות צריך, בכחי ועוצם ידי – אין שכינה, וממילא נעדרת ההצלחה. בה' נותן לך כח לעשות חיל – שורה השכינה במעשה ידיו, והצלחה וברכה מצוי', לכן קודם המעשה יש להתפלל (בבוקר קודם המלאכה), כדי שהלב יהי' דבוק בה' הנותן כח, וממילא גם בשעת המלאכה הדבקות בבורא נשארת בלב, מלאכה כזו מצוה היא זוהי "מלאכת אמונה

קבלות בתפלת יום הכפורים תשכ"ב הק'

נ

כ' במוצאי יוהכפ"ר תשכ"ב. אור לי"א תשרי

א. למוד תורה בכל יום ב' שעות לכל הפחות. בחלוקה: א' שעה ומחצה ועוד מחצית השעה, או א' וחצי שעה ביום ומחצית הלילה, או א' ומחצה השעה בלילה ומחצית ביום, וכל המוסיף מוסיפין לו.

[לפי שכתבו הפוסקים שעיקר התשובה הוא לתורה, והחוטא לא למד דף אחד ילמד ב' דפים, כלומר תשובה לא רק על שעות הזמן, אלא מציינים במיוחד כמות הלימוד, ולפי שהרעיון של הגר"ש סובול שליט"א לסיים את הש"ס במשך ב' שנים ע"י לימוד כל יום פעם ג' דפים ליום ולמחרת ד' דפים וכן חוזר לפי סדר זה, לימדו הכמות יחייב אותי להתקשר גם בזמן לתורה שהיא חכמת השם, דבר שיתפוס את מוחי וליבי ואת זנמי, ויש בזה את ענין בכל לבבך ובכל נפשך, שביאורם: "בכל לבבך" בשני יצריך כלומר רצונותיך, ו"בכל נפשך" ביארו: בכל זמנך. ע"כ עלי להתחיל מפרק ו' "כיצד מברכין" דף ל"ו, ולהשלים עד דף זה במשך הימים שאמצא בבית ההבראה בקרית צאנז או זמן מוקדם יותר].

ב. ללמוד כל יום דף שלם לפחות מספר "שערי תשובה" לרבנו יונה בקביעות, כדי שאלמד לתקן את מדותי, שזהו מעיקרי חובת האדם, ומהדרכים להתקרב לבורא.

ג. ללמוד בכל יום עמוד אחד מספר "חיי אדם" הנמצא אצלי, ושיעור זה לפחות, והוא כדי שאדע הלכות, מצב שאיננו מתוקן בזה, כי הרבה הלכות אינני יודע, ומצוותי המעשיות הן "כמצות אנשים מלומדה" ובזה אתחדש.

ד. ללמוד בכל יום לפחות 5 רגעים מספר קצור שמירת הלשון של הגר"ש הומינר, או מספרו של בעל החפץ חיים, ובזה אלמד לשמור את לשוני, שלפי הפוסקים זהו העון החמור ביותר ואפי' מע"ז ג"ע ושפ"ד, לאו המקיף הרבה מצוות מעשיות ולבביות, ובהנעה קלה של הלשון אפשר להרוג בנ"א.

ה. שמסילת חיי, ודרכי תמיד יהיה מושתתים על שתי היסודות הראשיים של כל המצוות של בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ואלו הן: א. בכל דרכיך דעהו [להתייעץ עם השו"ע והתורה]. ב. "ואהבת לרעך כמוך" – ממש.

ושרש השרשים של כל המדות טובות לבורא ולזולת הוא הענוה, והגאוה השורש לכל הקללה... כיון שזכרוני חלש, במציאות, וכן כדי שאעקוב אחרי מעשי דבורי ומחשבותי, ואעמוד בדרך תקון כלל מעשי, עלי לכתוב על הספר הזה בכל יום מהתקדמותי, הכתיבה היא רק בשביל עצמי, ותו לא בשביל אף אחד, ולזכור זאת, כדי שאהי' גלוי ואמיתי בזה, אינני ראוי להנהיג אף אחד כל זמן שלא תקנתי עצמי, ועלי לשאול לתקן את עצמי, ואולי אזכה להבנות אח"כ ...

אור לי"ב תשרי תשכ"ב

לפני שאכתוב את דברי, אין לי כלל לגשת בדרך בלתי מחושבת, ואף אם לא השלמתי את הקבלות, עלי להשלים ביום השני, עלי לדעת שלא ביום אחד אגיע לשלמות, אלא בעבודה רצופה, ובמלחמה צריך לדעת להיות מנוצח, ושהמנוצח יוכל לנצח, אני מכיר את עצמי שאינני צדיק ושלם, ועלי לשאוף להשתלמות.

בקשר לקבלות: למדתי ביום חצי שעה, ובליל י"א למדתי (אינני זוכר את שעור הזמן). למדתי בחפץ-חיים שמה"ל קטע, למדתי דף משערי תשובה, בספר חיי-אדם לא למדתי כמו זו של עמוד אחד אוכל ללמוד אופי' להשלים מחר את מה שהחסרתי היום.

עלי לנשות לתקן את תפילותי וברכותי שיהיה בכוונה, להתחיל בכונת המח, ולהמשיך אח"כ בכוונת הלב.

ועוד – להזהר מקפידא ע"י שאדון את כל האדם לכף זכות, ואם אראה בשני רע ואקפיד, להטות מיד את הקפידא על מדותי הרעות שלי, כשאני אוכל לתקנם, ואת ..שאיננו תלוי בבחירתי ספק אם אצליח לתקן.

לא לקבל מדי הרבה קבלות, כדי שאוכל לעבוד לאט לאט, ובמתינות.

1) תלמוד תורה

2) לימוד הלכות המביא למעשה

3) לימוד מוסר כל יום לפחות 20 דקות

4) ללמוד משמירת הלשון של "החפץ חיים

" 5)

אור לכ"ו טבת תשכ"ג (מוצאי היארצייט למרן רא"א דסלר זצוק"ל

כאשר הייתי בישיבת באר-יעקב הייתי שקוע בתקון המדות ובעבודה עצמית. כאשר נכנסתי ל"חברון" עדיין ה"רוח" של באר-יעקב עם השאיפה לשלמות היתה דבוקה בי, אך עתה גם השאיפה עברה, אין לי נקיפת מצפון וגם לא "פנימיות". עלי לקחת את עצמי לידים שוב, ולבחון את עצמי בתוך תוכי. ולדעת היכן כרגע אני עומד. ולאן עלי להגיע. וליצור שאיפה ולהלהיב עצמי לקראת היעוד, ולעקוב אחר התקדמותי.

האדם – ימי חייו שבעים שנה, שהם 25,000 יום, אני עברתי מתוכם, למעלה מ-9000 יום, כל יום המתקדם צריך לצאת עם "משהו" לקראת חזרת נשמתי אל בוראי, אם גידול בתורה בידיעה ובדבקות, זיכוך הלב וטהרתו, עשייה למען כבוד התורה בין הבריות, שגם לאחר הסתלקותי מהעולם. יימשך כבוד ה' כאן בארץ כאשר אמצע למעלה מנותק מכל הגשמיות והתאוות, שזהו כל התכלית של הבריאה, לעשות להקב"ה בורא העולם על כל פרטיו משכן כאן בארץ הגשמית, להפנות אליו את כל המבטים. ולא לרצונות שהלב חושק מבלי התחשב במצוה שלמעלה מאתנו האוסר זאת, התדרדרותי למצבי הנוכחי בא ללא ספק ע"י פתוי היצר בתחילה שצריך להתקרב לעתון, לרע, להכירו כדי שאדע להלחם בו, אך לאט לאט היום אומר לו (היצה"ר) עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך לעבוד ע"ז, והולך ועובד. עלי לבנות את חיי ע"פ ההלכה (אני עושה תעמולה ללימוד ה"הלכה היומית", ואילו אני בור ועם-הארץ בהלכות, קשוט עצמך קודם).

ובכלל נעשיתי פטפטן של מוסר, ורחוק מאד מאד מ"למעלה", וזה גרוע בהרבה מאדם שאינו יודע ולא ידע את האמת. (עתה, אני רחוק מדבקות הלב באמת, ישנן ידיעות שיטחיות במוסר, אך לא דבקות וסדר ערכים בתוך הלב. אין לי ערך רוחני עליון בתוך הלב, וגם לא חתירה לקראת זה, הכל מושתת על העבר, מבלי התחדשות לא בלמעלה וגם לא במחשבה, שפעם היתה לי).

עלי להתחיל מיד בהתחזקות, וקודם כל בברור המדות. בכדי שאדע היכן אני אני עומד עתה.

יום ג'

הצעתי לצביאלי מ"קול ישראל" לסדר תכנית מוסרית ברדיו, הוא הסכים לכך, והציע את מו"ר הרב וולבה שליט"א,, שאלתי את מרן רא"י פינקל שליט"א אם הדבר כשר, הוא – בהערתו הראשונה אמר: את צנועים חכמה (כן פסק הרמב"ם ב"ה ת"ת) וממילא ראיתי שדעתו נוטה לשלול למרות כל המעלות, ובכ"ז הציע להתייעץ קודם עם הרב סרנא.

בבוקר למדתי את העמוד הראשון של "אלו מציאות", התפלה היתה כמעט כולה ללא כל כוונה והתבוננות לפני מי אני עומד, למרות שהתפילה מוקדשת לדבקות בבורא ואין זמן טוב יותר לכך.

בכל קשרי ללימוד התורה הוא רפוי וחלש, למרות שכתוב ת"ת כנגד כולם, אני מחפש דבירם שבעסקנות, עלי לעשות חשיבה ללימוד תורה.

כל סדר יומי אינו קבוע רק מבולבל מאד, עלי לקבוע לעצמי סדר יום, לכל דבר להקצות זמן מיוחד, ולא להכנס בענין אחר לאותו זמן.

בבוקר לקום 6:50, בשבע להמצא בישיבה, ולהתפלל במתינות וברכוז הלב והמוח והציור רק לתוכן התפלה, גם התפלת י"ח של ש"ץ לעקוב אחריו, ללא כל פשרות.

באוכל ולפני כן לסדר את ענייני.

בסדר א' עד שעה 12:00 עלי לשבת בישיבה וללמוד את מסכת הישיבה

שהיא מסכת בבא-מציעא. מ- 1-12 לסדר את ענייני אם יש או להמשיך בלימודי.

בשעה 3:30 להמצא בישיבה וללמוד (עלי להחליט מה ללמוד).

לעיין בסוגי' עמוקה בכל יום, ולחדש חידושים.

בשעה 17:30 ללמוד מוסר מתוך הישיבה, ולעשות את חשבון נפשי ולבחון עד כמה אני מלאתי את יומי.

גם בסדר שלישי להמצא בישיבה.

לתכנן וללמוד בשיטתיות, להתחיל דבר ולגמור, ללכת ע"פ סדר ושיטה. בכל העניינים.

בבוקר לאחר התפלה ללמוד הלכות.

מוצאי יום הכפורים תשכ"ג הבעל"ט

קבלות בל"נ:

א. ללמוד מוסר בכל יום מ-10 עד 15 דקות בשעה 7:15 בערב.

ב. לעשות רב, ולהתייעץ עמו על בעיותי הרוחניות והגשמיות המתעוררות, ולדון עמו אחת לשבועיים, צ"ע אם יש לעשות מספר רבים לעניינים השונים שלי. (כש"ת בש"ב)

ג. לעשות מעשה חסד בכל יום, ולישא בעול לפחות פעם בשבוע בל"נ.

ד. לעסוק במנוחת הנפש לפחות 5 דקות ביום (לרש"ז זהו שורש לכל המדות, במדה זאת בלבד אפשר לעקוב על כל דקה מחיי האדם).

(המדות הנ"ל אינם פרטים במדות, כ"א שרשים להתפתחות האדם לכל היקף אישיותו).

מדות שרשיות נוספות שמהראוי לקבלן:

1. אמונה ("צדיק באמונתו יחיה" – חבקוק העמידו לאחת).

2. ענוה (שורש השרשים לכל המדות הטובות, והגאוה שורש השרשים לכלל המדות הרעות).

3. תורה (בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין לו, ללא תורה א"א לנצח ליצר). תורה גם מביאה לפעלתנות המחשבה וליציאה מתרדמה.

4. יראת שמים (יראת ד' טהורה – בסגולת היראה בלבד לטהר את המעשים מערבוב הרע. מעשה לא נקי אינו עולה לרצון לפני ד' – ר' ירוחם ז"ל).

5. צניעות.

ב"ה, אייר, תשכ"ג

כמעט כל ימי הם חיים ללא ישוב ושקול הדעת, אני מצוי בין שתי קצוות, או תרדמה, או פעילות סתם ללא כיסוי מחשבתי ואף רגשי בחשיבות הדבר הטוב והרע שאני עושה, אני שרוי במצב של חוסר סיפוק באיזה קצה שאני נמצא, ובמצב מאוזן של מנוחה נפשית, ושיפוט מתוך התבוננות שקולה הנני נמצא אלא לעתים נדירות. כלומר אופיי עדיין לא התגבש, וזה בא בדרך כלל לא מפני שאינני ראוי להתגבש, אלא מחמת רפיון והזנחה זדונית חסרת אחריות, הבאה מהשבר והחרדה האישית, שלמעשה אינה מבוססת, וגם עליה אוכל להתגבר אם אגביר את אמונתי בה' ובהשגחתו, ואחיה ביראת שמים ובבקשה ממנו בתפילה, ובשעות התבודדות.

מוצאי יום הכפורים תשכ"ד

קבלות בל"נ

א. את הקבלות של השנתיים הקודמות.

ב. להעביר על המדות שאז מעבירין על כל הפשעים.

ג. לדון לכף זכות את כולם.

ד. לשמור העיניים מלהסתכל על נשים, וכן על רע.

ה. להיזהר מלשון הרע, משקר ומחנופה

ו. להיות אדם שהצבור צריכין לו (גם נידון למות משחררים החבל מצווארו אם צריכים אותו).

התשובה מועילה רק בתנאי שימלא את קבלותיו. זוהי כפרה על נתאי. לעשות תשובה ביום אחד על פשעי-חיים אי אפשר, ביום הכפורים צריכים לעמוד בדרך תשובה, וזמן התקנה הוא בשאר ימות השנה.

בס"ד, ליל יום הולדתי י"ב בכסלו תשל"ט

היום אני נעשה בן מ"א שנים. גיל הבינה. עלי לחשב דרכי הישיגי עוותי בעבר ולתכנן נתיבותי לעתיד הרחוק וכן תכנית לטווחים קצרים. אמור מעט ועשה הרבה. הזמן קצר והמלאכה מרובה.

אני מיצר ודואג זמן אין לי רבי. אני מחפש ותוהה. הלילה ליל י"א כסלו בחלומי ראיי עצמי נכנס לחדר בינוני שם היו שתי שולחנו עליהם הסבו יהודים ובראשו ישב האדמו"ר מללוב (אצלו לא הייתי כ-20 שנה) ישבתי מרחוק כנגדו. הוא הסתכל עלי במבטים חולפים. ובכל מבט חשתי כי הוא עושה תשובה על מעשי, לנוכח מצבי הירוד, הוא התקשר אלי ובחושו בי מצב המצריך תשובה. ואני חשתבי התקשרות אליו. ושברתי בכל מבט את ליבי וטהרתיו. ובאמצע רגשי התרוממות זו התעוררתי. תוך החלטה להכנס אליו, עדיין אין לי מה לשאול אותו. אולם אולי כדאי לתת קויטל. תחושה זו לא זכור ליכמעט, אולי פעם בבית ישראל מגור. עכ"פ תופעה מעניינת היא שתחושות אלו יש לי א"כ נדירות בחוי' חסידית, ספרי חיסודת אדמו"ר, אך לא בחברה ליטאית. והדבר אומר דורשני, אני נמשך אחרי החמימות, וזאת נמצא באגף החסידי.

עד היום הזה, מראש השנה ישנה התקדמות מסויימת לטובה, אני בא יותר ללמוד בכולל בית הלל. ויותר שעות, לאח"ז יש לי חברותא הר"מ שפירא שיחי' במסכת פסחים (בשבוע שעבר למדתי מספר פעמים עם ח. פרץ מסכת סוטה, אינני יודע ... הפסיק) בבוקר לאחר הטבילה במקוה (כמעט כל יום) והתפילה (ללא כל כוונה) אני לומד משנה ברורה הלכות שבת, וכן מעיין לפעמים בתפארת שלמה וספרי חסידות, לפני הצהרים עובר כמעט תמיד ללא הספק ומתחיל במאוחר, האוכל והמודיע לוקח זמן מעבר למותר, הזמן אינו מתוכנן אצלי גם באופן כללי וגם מילוי הזמן כאשר אני פועל. גם מה ללמוד כמה זמן להקדיש לכל דבר, וגם חומר למחשבה אין לי ואפי' אם ישנם דברים מעוררים אינני רושמם. ואינני חושב עליהם, ואינני חי נושא, בלומדי עם חברותא ב"ה יכולנו להחיות סוגיא בגמרא שיהי' הדברים שמחים, וללא חברותא קיימת הבחינה – או מתותא.

[מעבר לדף]

תמיד חשבתי שעול רוחני לא לוחץ או גם לא רפוי. כמו להוציא ספר פרי יצירתי והגות ליבי. אם על פרשת השבוע, חינוך ..., הגיגי מחשבה, או הערות קצרות בסוגיא, היו משמחים את ליבי, ואף יש לנסות קבלת תפקיד חינוכי, לראות ולהיווכח אם סבלנותי עדיין עומדת ולא נפגעתי מהזמן והמצב.

בס"ד, אור ליום רביעי ג' דחנוכה תשל"ט

מהפעם הקודמת עד היום, שוב קיימת הפסקה בכתיבת סדר היום, ולפיכך חייתי ללא סדר וללא משטר, הזמן שוב מתבזבז, ואין לי תמונה על העבר וממילא אין לי כוון ושאיפה לשפר בעתיד, עיקר החסרון שלי בעבר הי' מחמת שלא חייתי בסדר היום.

כאשר הייתי במוצאי ש"ק לפני כשבוע וחצי בשלוש סעודות אצל האדמו"ר מללוב שליט"א. הזכיר לי האדמו"ר דבר שסבי הגה"ק רבי שלהמ זצ"ל בעל קהלת שלמה הי' מרא דחושבנא, וכתב סדר יומו דבר יום ביומו. קבע לעצמו 5 דקות לזה רבע שעה לשיעור אחר וחצי שעה לתכנית אחרת, וכה חי וכה רשם. ולכן כל רגע הי' אצלו מחושב בחשבון מדוייק מה הספיק ללמוד מה רכש ומה התעלה באותו יום.

חשבתי כי המסילת ישרים בפ"ג כותב שצריך לעשות חשבון כמו הסוחרים הגדולים. הבנתי דבריו. כי כשהאדם לא יעריך עצמו. זמנו ומעשיו, וחייו ידמו לו כעסק קטנטן אשר הריווח וההפסד קרובים זה לזה, לעולם לא יעשה חשבונות גדולים, ולא ירגיש כאב גדול על הפסדיו הקטנים. אולם איש עסקים המתעסק במאות מיליונים. וכאשר סחורתו אינה "פעילה" הרי מפסיד עשרות מיליונים לשנה, בודאי עסקיו ילווהו תמיד בדרכו בדרך בשוכבו ובקומו. ומוחו יכול לכל הכיוונים כיצד לייעל יותר את העסק. כן אני שבידי הזמן והכשרונות המרץ ששוויים מאות מיליונים ועלי להעריכם כמיליארדים. ואין לי משהו אחר ומזה אחיה לנצח נצחים. איזה שוטה אני כסיל ופושע הנותן לחיים לזרום, ורואה את החיים הישירים הללו במבט של בעל עסק קטנטן. איך אינני מרחם ע"מ?!

אתמול ניסיתי מספר פעמים לקחת את ר' מרדכי ויישטיין ור' אריה שכטר אל הרה"ג ר' חיים גרינמן בענין הכנת דף הסברה למצהירות הדתיות וכן לארגן ההסברה בארץ, לצערי לא פגשונוה. זה מוכיח חשיבות הענין.

היום הייתי ברמתיים, מצבה בהרבה יותר משופר הלכה ואכלה, קניתי לה נעלי בית גרבים, אוכל. ב"ה להמשיך הלאה, לאחרונה אני מבקר כל שבוע ואף פחות מזה.

הי' שיעור בשערי אורה, למדי מעט בתפארת שלמה בכולל בבלז, שפירא לא בא. ביקרנו אצל יעקב יהושע שם הי' יעקב. מכל השיחות חולין לא יוצא דבר טוב כמעט. כדאי להעביר שיחות לדברים רוחניים לימוד חסידות מוסר וכו'.

זאת חנוכה, הוא זמן גדול לפקידת עקרות. גמר דין של יום הכפורים (בני יששכר) וימי סגולה מאד. לנצלם לרוחניות. לסכם בתוך נפשי התעוררות שאני שומע. כי לאחרונה, הכל נשאר בדברים מהשפה ולחוץ. ואינם חלק מאישיותי, אני מסוגל לומר דברים עמוקים ואף של עבודה מבלי שה יחזור אל לבי ונפשי. הורגלתי לחשיבה גבוהה ומוסרית, אך אינני עומד בזה כלל. ושוב הדבר נובע מחוסר סדר וחשיבות לפעולותי.

אולי הי' מקום לכתוב גם באמצע היום בפרט כשמעסיקים אותי דברים משפחתיים וכדו'.

גם להיכנס לנושאי לימוד לכתוב ולסכם באמצע.

להיות נושא בעול, אני צריך לראות הספק של עבודה, זה מרגיע אותי

.

בס"ד, מוצאי יום הכפורים תשנ"ט

קבלה שקבלתי ביום כיפור זה עד יו"כ תש"ס – ללמוד הלכה יומית לפחות עם באר היטב, ממוצאי יו"כ במשך לפחות 5 דקות, וכן ספר מוסר לפחות 5 דקות כולל חשבון נפש, ויש לו תוקף של יוכ"פ שלא בתוקף קבלה, אלא אם אוכל ואשתדל

1

1. ) ללמוד דף גמרא עם רש"י
2. 2) משנה יומית עם ברטנורא, תפארת ישראל, או קהתי
3. 3) חוק לישראל
4. 4) חבר קבוע
5. 5) רב קבוע בהישג יד
6. 6) ביי
7. 7) שמו"ת
8. 8) לרשום סר יום בחשבון הנפש בקביעות יומית
9. 9) מקום שחרית קבוע
10. 10) מקום מפגש קבוע עם החברים.