מחבר:רב שלמה שטנצל/חידושי תורה/חלק ב

ברכת בונה ירושלים

ל' סיון תשל"א

טור שו"ע או"ח סי' קפ"ח, כתב הבית יוסף וחותם בא"י בונה ירושלים כתב המרדכי בסוף ברכות שמהר"מ היה אומר בונה ברחמיו וכלבו וא"כ כתבו שאינו נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה ואם אמר ברחמיו נ"ל שאין מחזירין אותו שכבר מצינו על בנין הבית רחמים בזכריה שביתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה, עכ"ל.

ונ"ל במחלקות הנ"ל הוא במה שכתוב בעתה אחישנה. זכו אחישנה לא זכו בעיתה, כלומר דאם זכו הרי שע"פ הצדק והמשפט מגיעה להם הגאולה, וע"כ אין לומר ברחמיו, כי ציון במשפט תפדה באחישנה, שהגאולה תביע להם אם יהי' טובים ע"פ המשפט – אחישנה, ואם לא זכו בעיתה, כלומר בסוף האלף השישי, שאז אף שע"פ המשפט לא מגיע להם הגאולה, אולם מתוך רחמי ה' ולא מצד זכותן יגאלו. ע"כ התפילה היא על המציאות הודאית שאע"פ שלא יזכו לאחישנה, אולם הבעיתה ודאי שתבוא ותגיע לעיני כל חי.

טור שם, ואם חל שבת בראש חודש או בח"ה, עכ"ל, צע"ק הרי יותר מדוייק לכתוב ואם חל ר"ח וח"ה בשבת שהוא הקבוע.

שם. שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ע"כ.

לא הבנתי עדיין הרי קודם, כורתים ברית, ואח"כ יש אות וסמל וזכרון לברית. וצריך יותר לומר לברית ולאות, וצ"ע. ואולי האות דשבת הי' לפני מ"ת והברית אח"כ בלוחות הברית דשבת.

שם, צ"ע דבשבת כתוב לשון עמו, לעמו ישראל, ולהלן בראש חדוש ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל, ואילו במועדים הלשון שנתן ימים טובים לישראל בלי לעמו.

שם, מקדש השבת וישראל והזמנים, וצ"ע הרי הוי חותם בשתיים.

והנה הרי"ף בפ"ז דברכות כ': רבי אומר אין חותמין בשתיים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון על הארץ על הפירות ארץ דעבדם פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל מקדשינהו לזמנים, מקדש ישראל וראשי חודשים ישראל מקדשינהו לראשי חודשים מקדש השבת וישראל והזמנתם וראשי חודשים, א"ל חוץ מזה מאי שנא? הנך כל תבא ותבא באנפי נפשיה כתתקא אבל ... ... ...

וכתב ע"ז רבנו יונה אל במקדש השבת וישראל והזמנים אע"פ שנ.. בשתים ענין אחד הוא שקדושת ישראל תלויה בקדשות השבת וקדושת הזמנים וראשי חודשים תלוי בקדושת ישראל, מכיון שתלוי זה בזה כמו קדושה אחת

[המשך בדף הבא]

דיינינן ליה. ע"כ. דהיינו קדושת ישראל מתמלאת ביום השבת, ומתוך קדושתם מקדשים את הזמנים.

רבי עקיבא – אדם אחד

• [עמוד 33] בס"ד, ערש"ק שלח. תשנח – ניו יורק.

מנחות כט עב, לא חכם ולא טיפש, רש"H: טיפש אינו יודע לקרות אות שלימה ע"כ, אולי זה הכותרת לסוגיה דלהלן, שטיפש יודע רק מה שהוא רואה, ואילו לא חכם ולא טיפש – בינוני, בהביטו בחלק מהאות, חכמתו משלימה את מה שעינו אינה רואה, ומתוך החלק הוא משלים את האות כולה, כך כל יהודי שאינו לא חכם ולא טיפש יכול מתוכה להגיע לשלמות ולאחדות הכל.

שם, אמר רבי יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, וכ' רש"י מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים, אגב, מכאן נראה שאפשר להוסיף תגין אחרי תביתן ולא יפסול משום שאינו כסידרן, אמר לו, אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, ע"כ. המהות של רבי עקיבא שהוא הי' אדם אחד ובאחדות מתחילתו ועד סופו, ובעוד ה' שורות כתוב כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו, ובמסכת ברכות סא, ע'ב כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפי' נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנה וכו' הי' מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. כלומר מהותו של רבי עקיבא שהי' אדם אחד מתחילה ועד סוף, אחדות האחד ליותה אותו לאורך חייו, וכאמור לעיל הקב"ה קשר כתרים על האותיות, וכידוע חכמה מי' ספירות מתחלקות, וכתב הוא אחדות בלתי מתחלקת – אין, ועקיבא בן יוסף שהי' אדם אחד מצב של כתר – אחדות, העלה הקב"ה תגים נוספת לכתר. הדומים למסמרות העולות על האות דהיינו דאף שסורקין את בשרו וגופו במסרקות של ברזל ליבו ומחשבתו ימשיכו בדבקותם בשיא המצוקה והיסורים. וכמש"כ עמא פזיזא כשלא חש שיורד דם מאצבעותיו. והוא למעלה מבלי שירגיש ויחוש בהם, כי התעלה בנפשו ונשמתו לכתר, ולתגים שהם למעלה מהכתר, עד שיצאה נשמתו באחד ללא שהוטרד מיסוריו מיחוד הלב ממסרקות הברזל.

שם, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות ע"כ. הואיל ועקיבא בן יוסף אדם אחד, המאחד באחדות את הכל, לרבות הנפש הזמן והמקום, עד סוף כמה דורות להתחלה והראש, לכן אף שהתורה תינתן בסוף כמה דורות עקיבא יאחד את הזמנים ויאחד את הסוף עם התחלת הזמן.

שם, ודרש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, וצ"ע, כיצד ידרוש על הקוץ של התג תילין של הלכות, דהדרש הוא על התג ללא האות, ואולי על הנקודה הראשונה קודם התהוות התג, רק כנראה

[עמוד 34] שהיטיב רבי עקיבא לראות בתחילת היווצרות רצון השי"ת בתג את כיוון רצונו, ומתוך ידיעת כיוון רצונו יכול דרכו להגיע למסקנה ולתילי הלכה.

שם, אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחוריך הלך וישב בסוף שמונה שורות (אולי שמונה, למעלה מז' – טבע) ולא הי' יודע מה הם אומרים, תשש כחו, כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו, רבי מניין לך, אמר להם: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו, כלומר שראה את הכיון של ההלכה, דרך משה, ועד סיני וידע דעת השי"ת. מהסוף להתחלה מהלכה – סוף, משה קרוב מסיני הראשית. שם, חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן על ידי, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה לפני, כלומר צודק משה בהגיונו, בעולם הדיבור שהוא למטה מכתר, אך במחשבה שהוא עולם השתיקה קודם הדיבור, מקום האין, למעלה מטעם ודעת, ואילו עולם הדבור הוא עולם היש תחתיו משם בריאת שמים וארץ ככתוב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

שם, אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו, הראיני שכרו, אמר לו חזור לאחורך, חזר לאחוריו (כלומר מקום שהי' דבוק בה' קודם) ראש ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, ע"כ. אולי י"ל, שתורת רבי עקיבא הדבוקה למעלה בכתב שייכת גם לעולם הזה. כיון שכתר כולל הכל, הריהו מתקן משיאו הכתב ועד תחתיות תהום רבה ובשרו במקולין, ודבקותו באין למעלה מבטלת צער מסרקות של ברזל.

שם, דחי"ת כל חי, כידוע לגמ' בק' נ' האות הראשונה המופיה לראשונה בתורה בראשית מילה לה המשמעות על תוכן אותה מילה, בתורה משפיעה לראשונה חי'ת ביום החמישי, וכידוע ביום ה' נבראו בעלי החיים, ולאחריו מופיע נפש חיה, גם האיות חית, מתחיל בחי, לשון חיים. שם, כדבעי מיניה, רבי יהודה נשיאה מרב אמי, מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים, אמר ליה כל התולה בטחונו בהקב"ה – הווה לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא. ע"כ, אמר ליה אנא הכי קא קשיא לי מאי שנא דכתיב בי"ה ולא כתיב י"ה כדדריש רבי יהודה בר אילעא אלו שני עולמות שברא הקב"ה אחד בה' ואחד ביו'ד ואיני יודע אם העולם הבא ביו'ד והעוה"ז בה' אם העוה"ז בה' והעולם הבא ביו'ד, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם ע"כ, כלומר בה"י – בראם. ה' יו"ד ביוחד, בתורה לא מופיע יו"ד רק ה'. כ' שה' – עוה"ז גלוי, ויו'ד – נסתר הוא העוה"ב, ובכ"ז בה' בראם רבים שתי העולמות ואולי מש"כ לעיל שהבוטח יש לו מחסה בעוה"ז, דהיינו ה' הבנוי משתי קירות וגג החונה על הבוטח, ועוד שהבוטח החוזה בה' שבקיר השמאלית פתוח למעלה משם יכול לשים את עינו וליבו למקום לבטוח בה'.

[עמוד 35] שם, אמר הקב"ה אם חוזר בו, אני קושר לו קשר, ע"כ. אולי אפשר כשם שהקב"ה קושר כתרים על האותיות גם לאחר כתיבתם, כך החוטא שהאות שלו נפגעה, קושר לו הקב"ה קשר ותג שיחיו את האות שלו.

נוסח בתפלת הדרך – ותחזירנו לשלום

• א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרבי סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי וכו' וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי המלך בקונך וצא אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפילת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך, מאי תפילת הדרך יה"ר מלפניך ה' אלהי , שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשה ידי ותתני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפילה. אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציברא, ופרשי אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפילתו נשמעת, היכי נימא יה"ר מלפניך ה' א'להינו שתוליכנו לשלום ע"כ גמרא ברכות כ'ט ע'ב.

והנה נוסח הריף והרא'ש הוא ותחזירני לביתי לשלו', בנוסח הרגיל וכן מצאתי ברבנו יונה שער ד' בשערי תשובה, שכ' ותחזירנו לשלום, ולא מחלק אם חוזר ביומו.

• מסופר על בעל שו"ע הרב שנסע שלא על מנת לחזור לביתו ואמר ותחזירנו לשלו', המתלווה אליו שאלו מדוע, הרי אינך חוזר היום, והשיב דבר נפלא, כי תפילת הדרך, נאמרת על הדרך הארוכה לאחר פטירתו שיגיע לדין למעלה לחיים ולשלו', ואילו התחזירנו בכוונה על תחיית המתים שהנשמה תחזור לגוף, ומה שאומרים עתה בזמן נסיעתו בדרך כיון שאז מתעורר האדם על דרכו האחרונה, באמצעות סכנת הדברים בהווה.
• גם בעל הטור בן הראש בקיצור פסקי הרא'ש במסכת ברכות הביא את נוסח הראש ותחזירנו לשלו', צ"ע על מעדני יו"ט על הראש אות ע' על ותחזירני לביתי לשלו', שכ' בריף לא גרסינן ותחזירנו. וצ"ע, להדיא מובא בריף הנוסח של הראש ותחזירני, וכנראה ממנו לקח הראש את הנוסח הזה,

וספרתם לכם

1 וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

תוס' ביובל כ' וספרת לך – אבית דין ושמא בי"ד סופרין ומשרפן. על היובל, ו..., כ' וספרה לא שייך בה ברכה לפי שסותרת טהרתה.

2) כ' הטור בסי' תרט ערבית אחר התפילה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחילת ליל ט"ז בניסן. מצותו מתחלת הלילה, יש אומרים שאז לא בריך בהתחלת הלילה ... לא יברך) בחיבה – חמימות

ישנה דעה דאדרבא – בלילה ראשון יספור מאוחר ולא בתחילת הלילה, ... במנחות מבואר דספירה צריכה אחרי הקצירה. ובמקדש ספר לאחר שהביאו השעורים הנקצרים, דמקודם לא יברך דשמא לא קצרו.

רש"י מהחל חרמש כ': לאחר קצירה וקודם הבאה תחל לספור

מנהג ירושלים להקדים דוקא בספירה הראשונה, בזמן שביהמ"ק כשהיה קיים היו מאחרים בספירה הראשונה שצריכה להיות אחרי הקצירה.

הרמב"ם בספר המצוות: קס"א: שצונו לספור מקצירת העומר"



יש לחקור כתוב וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו חמישים יום, האם צריכים להיות שני טעמים ממחרת (טעם אחד) וזה מיום הביאכם את עומר התנופה (טעם שני). דכיום שאין בית המקדש ואין עומר, מה דינו של ספירת העומר דאוריתא או דרבנן, וכן האם זמנו לאחר .... של קצירה כדאז או תחילת הלילה ממש מבלי ...

האור החיים על התורה, כותב קודם שנכנסו לארץ ויש דין לאחר שבאו לארץ. דקודם יצטרכו לברך בתחילת הלילה, ובניין בית המקדש רק לאחר כך ... העומר.

הר"ן אומר שספירת העומר מהתורה דוקא כשיש שני הטעמים ממחרת, וקצירת העומר, וכיום, שאין קצירת העומר דיני ספירת העומר הוא רק מדרבנן.

לדעת הרמב"ם – ספירת העומר כיום מהתורה.

מי שאינו יכול לברך ... יום אחד האם יכול להוציא את מי שמחוייב לברך.

לכאורה, דהא מי שיצא מוציא ואף שאינו מחוייב עכשיו, מדין כל ישראל ערבין גם כאן יוכל להוציא. והגאון בעל בית הלוי מבריסק נהג כן כשהי' ש"ץ בימי הספירה ביקש ממתפלל שלא יברך לעצמו ויוציא אותו בברכתו.

הפרי חדש סי' תפט מסיג להלכה דמי ששכח פעם אחת ולא ספר, אינו מוציא את המחייב ומקורו בירושלמי מגילה פב ה"ג בן עיר אינו מוציא בן כרך, דכל שאינו מחייב אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

הכנסת הגדולה (או"ת כ"ט) מביא שרבני סלוניקי הורו דאף מי שחיסר

נטיעה בשביעית

במשכיר קרקע לנכרי בשביעית, ועבד בה הנכרי. ישנן בזה ג' דעות, (א) דעת המנחת חנוך שהמשכיר עובר על לאו עשה דשבתה הארץ שבת לד', דהעשה על החפצא בקרקע כבהמה לענין שבת. מצוה קי"ב (והקדימו המהרש"ל בחכמת שלמה לבבא מציעא (צ.) (ב) דעת המהרי"ט הובא ב"פאת השלחן" להשכיב (סי' כ"ג ס"ק ל"א) דמותר להשכיר לנכרי שדהו בהבלעה, הרי שהוא משום מראית עין, ואין לא לאו ולא עשה (ג) והרב הגרא"מ ש"ך שליט"א מפוניבז' סובר בדעת המהרי"ט – מותר להשכיר בהבלעה לנכרי, הרי שהאיסור נאמר על גברא דישראל בלבד,

(ג) הרב ש"ך בהבנתו בהמרי"ט – דהאיסור בעשיית המלאכה בין ע"י עצמו ובין ע"י שלוחו.

והקשה הרב א"מ שך על המנ"ח דאם מצות שביתת שביעית חלה על הקרקע. ... הנוטע בשביעית עוקרין הנטיעות משום קנס, הא מהתורה צריך לעקור, כדי שהקרקע לא תבצע פעולת מלאכה. ועוד שנצטרך לעקור את העצים שנוטעו בשנים שקדמו בשביעית. כדי שתהי' השבתת הקרקע. ומתוך זה מוכיח שכל דין שביעית הריהי על הגברא.

אולם אם מהא לא יקשה על המנ"ח, דאדרבא מתוך זה צריך לומר שהאיסור הוא לא בהצמחת הקרקע, כי אם בנטיעה, בקישור בין הנטיעה והקרקע ע"י מעשה הנטיעה.

וזה נעשה רק בהתחלה בעת הנטיעה, והצמיחה שלאחר מכן אינה האיסור, דאיסור הקרקע הוא בנטיעה, דא"ז יש על החפצא איסור, ואם נכרי עושה נטיעה בקרקע שכורה, הריהו כאילו שלוחו של ישראל, ומה שהחצר מצמיחה איך בכך איסור, לכן הוי העקירה קנס, ואין עוקרין עצים זקנים.

ודעת המהמרי"ט שמותר להשפיר לנכרי קרקע בשביעית בהבלעה, הוא כמו בשבת שכתוב דמותר אורח-חיים סי' רמ"ו סעי"א, וי"א דכל שעושין בהם מלאכה כגון ... וכיוצא בה אסור להשכיר לא"י בע"ש. וביום ה"ה מותר להשכיר, ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, הרי שההשכרה בהבלעה, אינו עושה שמשכירו לזמן שלפני ואחרי שבת ועל שבת אינו משלם. כ"א דגם משלם עבור שבת. רק לא לחוד כ"כ המשנה ברורה על המקום, (ועיין שם סי' ש"ו ס"ד: הי' שכיר חודש שכיר שנה וכו' נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו. אם נגרם לו הפסד, ואם אינו משלם לו על יום שבת, ממילא אין הוא שוכר, ומדוע מתחייב חיובי שוכר על יום שבת, ומכך משמע שהבלעת שכר שבת הוי תשלומין ממש על יום שבת בתוך תשלום נוסף, ועפ"ז לדברי המהרי"ט שמותר להשכיר לנכרי קרקע בשביעית בהבלעה, מוכח שבשביעית אין לא לאו ולא עשה, וכל דין הבלעה ... משום מראית עין (כבטעם הבלעה בשבת), ולא שייך לחלק את השכירות לזמנים שונים. כי הכל השכרה אחת.

כבוד אביו ורבו

בע"ה, חודש חשון תשי"ז

יורה דעה סי' רמ"ב-ס"ק א', חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו, וכ' הטור הטעם מפני שאביו מביאו לחיי העוה"ז. ורבו מביאו לחיי העוה"ב, וסיים – ואין לך כבוד מכבוד רבו ומורא כמוראו, ונ"ל פשוט דחייב בכבוד רבו ומוראו יתר מאביו, דהא כתבו הראשונים דטעם לכבוד אביו ואמו משום ג' שותפים לו לאדם, הקב"ה אביו ואמו, ואלו אצל רבו מלבד שחיי העוה"ב גדולים ועדיפים מחיי העוה"ז הרי נוסף לזה זכות יתר לרב שהוא שותף אחד בהבאתו לחיי העוה"ב, ועפ"ז נופלות תמיהות הפרישה, כ"נ.

שם, חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו וכו'. ומסתברא דבמקום שאין לרב מזונות, ולתלמיד יש מזונות יתחייב התלמיד לזון את רבו ולא יגרע חלקו מאב ואם שבן חייב להאכילם ולהשקותם וכו', ואדרבא יהי' עליו להקדים את רבו מאביו שכב' רב עדיף. ויש לחקור האם יש לרב – רבו דיני אבי-אביו, ונראה לכאורה דאין לחלק ביניהם וכמו בזקנו סיבתו באה מזקנו. כן ברב רבו סיבת תלמודו ממנו, ובהגיענו לכך יש לעורר אם התלמיד חייב בכבוד אבי רבו דהא הביאו לחיי העוה"ז, אי נימא דאצל רבו אזלינן אחר התולדות הרוחניים כרבו, ורוב הזקן וכו', וע"כ הבן לא יתחייב בכבוד רבו של אביו דבזה אזלינן בתר התולדות הגשמיים אשר הביאוהו לעוה"ז.

בא"ד, אם יוכרע שדיני כבוד אביו ואמו ומולידיהם יהי' גם ברבותיו ורבותיהם א"כ כל חידושי הדינים לגבי חיובי נכדים בזקנים יעלו כלפי רבותיהם הקודמים כמו בברכות הנסים (שו"ע או"ח סי' רי"ח סעי' ו') על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו וע"י במשנה ברורה על המקום שהביא את א"ר אשר הכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין נולדו קודם ובין נולדו אח"כ הנס מברכין משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא"כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה השותפין כולם באותו הנס ע"כ א"כ גם בתלמידים כל התלמידים שיבואו מתלמידיהם וכו' יברכו על נס רבם, [מרן הגר"י כהנמן יחי' לאוי"ט סובר דמברכין על נס דוקא ג' דורות ... הבן והנכד וכשם שהבן מברך על האב כן האב מברך על הבן ואין הברכה מדין כבוד רק דין הוא וג' דורות דוקא, והעליתי לפניו דל פי"ז אדם שיש לו אב וגם זקנו חי, וגם נולדו לו בן ונכד א"כ לא ג' דורות מברכין אלא ה' דורות בכהאי גוונא, וישרו הדברים בעיניו, ולפי"ז נ"ל דחף אם ברבו יהי' ג' דורות יצא בחשבוננו באב, וגם הרב יברך על נס שהי' לתלמידו ויתכן גם ה' דורות אם נכריע בשיטה זו]. וגם בטעם השלישי אחרי שהבאנו שני טעמים, בדין ג' דורות מחמת שדיני כבוד עד ג' דורות אב בן ונכד, גם ברב יהי' רב תלמיד ותלמיד-תלמיד, [סברת בני בנים הריהם כבנים לגבי שיהי' ג' דורות, לכאורה לא יתכן דהא אף עד סוף כל הדורות. אם בני בנים נעשים כבנים הרי אחריהם נעשים כבני בנים וכן הלאה, א"כ לא שייכא ג' דורות].

הסתפקתי אם מצוות כבוד אב וכבוד אם הן שתי מצוות נפרדות או מצה אחת. ונ"מ יצא לנו כשאביו ואמו אמרו השקה לשנינו מים, ורבו צוהו להשקותו מים, אם הן שתי מצוות בהכרח שישקה הוריו תחילה, אבל אם נימא דמצוה אחת יקדים לרבו שכבודו גדול יותר.

טענו חטים והודה לו בשעורים

דף ה' ע"א, תני אבוה דר' אפטוריקי לדרב חייא קמיתא מנה לו בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש בידו חמישים זוז. אין הם מחייבים אותו שבועה על השאר כדין מודה במקצת שנאמר על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה על הודאת פיו אתה מחייבו ... אתה מחייבו על האדעת עדים, ור' חייא סובר שאף עדים המחייבים על מקצת מתחייב שבועה על השאר שלא תהי' הודאת פיו גדולה מהאדעת עדים מק"ו, וכו', ובשלהי הקלא וטריא מסיקה הגמרא, שמחלוקתם יתלה במחלוקת ובנין ור"ג דתנן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ופר' תוס' דפטור אף מהשעורים, ומתחייב שבועת היסת ... כופר הכל (ומחלוקת בדבר תפיסה אם יפקינן מניה, הרא"ש והטור סוברים בסי' ת'.. ממנו, פירש הגר"א מטעם משטה אני בך, והרמב"ם והרי"ף סברו שלא יפקעו ממנו).אולם רבן גמליאל סובר דטעחופהב"ש חייב בשעורים ונשבע שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת.

וברור גדרי שבועת התורה ושבועה דרבנן. ודיני מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ודין דשנגדו נשבע ונוטל להלן:

הרמב"ם בפ""ה מהלכות שאלה ופקדון ה': מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חברו ופשע בו (המפקד), המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות וכיוצ"ב היו בו, והשומר אומר איני יודע שמא פגום או חול היו בו, ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול, והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו, או אמוד להפקידו אצלו, ולמה נשבע כאן בעל הפקדון לפי שאין השומר מחוייב שבועה וכו', ע"כ. והקישו על הרמב"ם ארבעה תמיהות:

א) כ' הראב"ד אמר אברהם אין זה כלום שהרי הי' שמשך צרור. והודה ....

וכפר במטכסים, וא"כ למה הרמב"ם דימה בסוף והלכה דין זה לטענו חטים והודה לו בשעורים, שנאמר בזה רק שבועת היסת, והא הכא צריך להתחייב שבועת התורה כדין מודה מקצת שהרי הודה על השק שהוא חלק מתביעת המפקיד.

ונראה לתרץ זאת, דל"ק, משום שאין לו תביעה על השק אלא על הכסף שבתוכו, אף שממילא ישנה תביעה על השק, אבל כיון שעתה אין עסוקים בתביעה על השק אין זה מודה במקצת, וכעין זה מצינו ברמב"ם בפ"ג מטוען ונטען הי"ג שם: מלא עשרה בדין שמן יש לי בידך, והלה השיב: אין לך בידי אלא עשרה כדין בלא שמע פטור. כיון שלא תבע כ"א שמן, אולם כשאמר לו: עשרה כדין שמן יש לי בידך, והלה השיב אין לך בידי אלא עשרה כדין ... חייב שבועה שהרי טענו הכדין והשמן, וא"כ בהלכתנו לא תבעו ממנו שק רק הל' זהב ומרגליות ע"כ פטור משבועת התורה.

ב' מקשה הראב"ד: למה נשבע בעל השק (שכגדו) ונוטל לאו היינו אמרינן לגבי שעורים דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא המוציא מחברו עליו הראי', וא"כ אף בזה נאמר המע"ה.

וכ' הכסף משנה לתרץ דבשוורים אין פשיעה בהגיחה וע"כ כל זמן שהניזק לא הביא ראי' שהגדל הזיק אינו גובה זולת מהקטן ביד המזיק על העליונה, משא"כ בדין דילן שהנפקד פשע בשק נפסוק שכנגדו נשבע ונוטל ללא הבאת ראי'.

ג' הביא המגיד משנה להקשות: למה כנגדו נשבע, נימא שישבע שאינו יודע מה הי' בתוך השק ויפטר כדין מזה לי בידך והלה אומר איני יודע פסק ר' האי גאון והר"י מיגאש מובא במרדכי דנשבע שאינו יודע ונפטר.

ויש לתרץ דבהלכה זו שחיוב הי' ודאי וגם הי' בזה פשיעה של הנפקד, אין פוטרים בשבועה שאינו יודע, דבמזה לי בידך והלה אומר איני יודע ולא הוי ליה למידע נפטר בשבועה שאינו יודע דספק אם נתחייב, משא"כ בהלכתנו דהי' מעשה מסירת שק כלומר חיוב וכן פשיעה, לכן נאמר בזה שכנגדו נשבע ונוטל אף בשבועה דרבנן, ומטענו חטים ואמר אני יודע אם חטים או שעורים המובא בפ"ח מהלכות טוען ונטען דנשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים מיירי שהי' מעשה חיוב ואין מעשה פשיעה של הנתבע כדי שתהי' ידו על התחתונה.

ולפי"ז גם נופלת קושית הכסף משנה ב' שאלה ופקדון, וכן תמיהת ה"לחם משנה" בפ"א מה' טוען ונטען.

למסקנה:

מודה מקצת הטענה חייב שבועה דאורייתא, ואם יכול לישבע, או צריך להיות יוכל לישבע ואינו נשבע, נאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואם אינו יכול לישבע כגון גזלן, או שאינו צריך להיות יכול בגין דדן הנתבע נאמר שכנגדו.

ובשבועה דרבנן לא אמרינן כנגדו, ואם מסרב לישבע מכריחים אותו במיני אמצעים, ואם הי' חיוב ורוצה ליפטר בכפירה ע"י פשיעה גם בשבועה דרבנן אמרינן כנגדו, רק תמוה, הא תקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואולי משום שהוא מזיק ואין תקנתה על המפקד כדי שיקרא תקנתא לתקנתא.

הלכות מליחה ושחיטה

לאו שיש בו כרת דדם. יש בדם הלב, ובדם הצוואר שיוצאת בו נפשו, ואילו בן פקועה כ' הראשונים הרי"ף והרמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות ה"ה: השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד, לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת, אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברים, ע"כ. וצ"ע ממה נפשך אם הן פקועה חשוב כשחוט. א"כ גם דם הלב חייב .. להיות מותר מאסור כרת. ובפרט כששחטוהו לאחר זמן, שאז דם הלב הוי כדם האברים שבא ללב לאחר שחיטה, דאין בו כרת. ואם לדין שחיטה אין שייכות לדם, א"כ דם הצואר ג"כ צריך להיות בכרת ככל בהמה שאינה בן פוקעה.

וצריך לומר יסוד בכל הלכות דם, והוא דשני גדרים באסור דם דכרת ישנן, (א) דם הלב. (ב) דם שהנפש יוצאת בו. והחילוק ביניהן הוא, דדם שהנפש יוצאת בו הריהי קשורה לדין אבר מן החי בכך, דאבר מן החי קשור בדם שלחי, ודם חי קשור לאבר מן החי שיש לו דין חי, ואילו דם הלב אינו קשור לאברים אם הם חיים או מתים, וא"כ דם הלב אסור בכרת דין בבהמה סתם ובין בבן פקועה. משא"כ דם הצואר שאיסור כרת שלו תלוי דוקא כשהוא יוצא כשהנפש יוצאת בו, כלומר, דם היוצא במעשה ההפרדה בין הבשר לדם להפכו מדבר אחד (חיי בהמה) לשתי מציאויות נפרדות, גשר לחוד ודם לחוד, שעי"ז אין .. מן החי (חלק הדם), ואין דם מן החי (חלק הגוף), וכיון שבן פקועה עבר... דרך אמה את התהליך של ההפרדה בין הגוף והדם במעשה שחיטתה, שוב אין לדם הצואר איסור דם הנפש – שהנפש יוצאת בו, משא"כ בדם הלב שאינו קשור לבשר אין כינוסו מצד עצמו ... את איסור דם, לפיכך בבן פקועה יש איסור דם הלב.

ועפ"ז יהי' לנו חידוש, דדם הצואר בבהמה סתם, אם יקלח, בלא שהנפש יהי' חייב לצאת כמו בשחט פחות וסימן, לא יהי' ע"י דם זה איסור כרת, ואילו באופן שיוציאו מהלב ישר דם, יהי' כרת אף אם אין הנפש יוצאת בו, דאיסור כרת בדם הלב ע"פ דברינו אינו קשור ליציאת הנפש. וז"ב.