מחבר:רב שלמה שטנצל/חידושי תורה/חלק א

על ברכות התורה

*הרב שלמה שטנצל זצ"ל

בס"ד אור ליום שני כ"ח סיון תשנ"א

ברכות יא עב. א"ר יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך, משקרא ק"ש א"צ לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.

בסוגיה זו של ברכת התורה, היה צריך להקדים השכים לשנות מברך ברכת התורה, ואם קרא ק"ש שוב אינו צריך לברך. ולמה מיד תלה את הברכות על התורה בק"ש. לכאורה בא זה ללמדנו, שאין עדיפות לשניים או שלושה ברכות התורה שקודם התפילה, לברכת ק"ש של אהבה רבה.

והנה מוצאים אנו שבע ברכות לתורה. א. לעסוק בד"ת. ב. והערב נא – המלמד תורה לעמו ישראל. ג. אשר בחר בנו. ד. אהבה רבה – הבוחר בעמו ישראל באהבה. ה. ערבית באהבת עולם. ו. המברך בפתיחתו כשעולה לתורה. ז. ברכה שבסיום הקריאה. ח. ברכות ההפטרה.

וצ"ע הרי על כל מצוה מברכין ברכה אחת, א"כ למה קיימין שבע ברכות על התורה.

בהמשך הגמרא סברינן שברכת התורה נתקנה רק על מקרא, זאת אליבא דרב הונא. ולר' אלעזר למקרא ולמדרש מברך, ולמשנה לא מברך ולרב יוחנן אף למשנה מברך ולא לתלמוד, ולרבא אף לתלמוד צריך לברך.

וצריך להבין הרי לכו"ע בעסק התורה ממקרא ועד תלמוד יש בהן עסקי תורה. א"כ למה רק על מקרא יש לברך או מוציאים שטחי לימודים שאין לברך למרות שהם תורה ככל התורה, ומקיים בהן מצוות ת"ת, ואולי אין הברכה על הלומד, כי אם על התורה גופא שניתנה ע"י הבורא, וא"כ יש לברך על התחלת נתינת התורה בהר סיני כדברי הטור שהוא מקרא. וכלשון הר"ן על עניין אחר שלא ברכו בתורה תחילה, ששם עולה על ברכה קודם הלימוד, ואפשר לצרף גם משמעות זו תחילה על תורה שבכתב שלמדו מבלי לברך.

ובהמשך שם. מאי מברך? א"ר יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה, ור' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא וכו' ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל, ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה, א"ר המנונא זו היא מעולה שבברכות הלכך לימרינהו לכולהו.

וצ"ע דאם היא מעולה שבברכות, וכל' רש"י התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל. ע"כ א"כ שיאמר כך את הברכה המעולה של אשר בחר בנו מכל העמים. ומתוך שאומר את כל שלושת ברכות התורה או עם וואו של והערב נא, הוי שתי ברכות, למדו תלמידי רבנו יונה על המקום, שאשר בחר בנו היא ברכה על תורה שבכתב, ולעסוק בד"ת מוסב על תורשבע"פ.

[עמוד 2] אך לפי"ז. צ"ע למה מקדים ברכה על תורה שבעל פה, הא לפי הסדר של התורה, קדמה תורה שבכתב על שבעל פה. ויש להקדים ברכת אשר בחר בנו. ושמא דכיון שטובים דודיך מיין תורשבע"פ על שבכתב, שהשבע"פ חביבה יותר, ובברכות הפירות יש להקדים את החביב.

ב

הבית יוסף סי' מ"ז הביא שאלה מתשובת הרשב"א, כשאנו מברכים על התורה שכל עיקר למה אין אנו מברכין לאחריה. חשובה קריאת התורה מצוה ואין אנו מברכין על המצוות לאחריהן, ואל תשיבני מקריאת התורה בבית הכנסת שמברכין לאחריה, דהתם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין לפניהם ואחריהן וכדמשככין בהלל ומגילה עכ"ל והוסיף הבית יוסף ול"נ דאפילו אם היו מברכים לאחר המצוה לא קשיא דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה לא שייך לשכך לאחריה. ע"כ.

וצריך להבין לפי הב"י דמצוות הגיית התורה הוא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה, לפי זה שישנה התחלה אחת מהתורה והוא מהבר-מצוה, ואח"כ מצוה זו נמשכת כחובה מבלי שיהיה סוף וסיום, א"כ למה מברך כל יום מחדש, למה לא יספיק ברכתו בהגיעו למצוות על כל חייו עד סופם, ומדוע תחילת היום עושה התחלה חדשה ואם נאמר דהשינה הוי הפסק שאינו בר למידה בשעות השינה, ולכן הברכה נעשית בבוקר שלאחר השינה ולא בתחילת היום שהוא בתחילת הלילה בצאת הכוכבים, דמאי שנא מכל המצוות שהלילה קודם ליום והיום הולך אחר הלילה, ואילו בברכת התורה של בוקר פוטר את הלילה השייך ליום שלאחריו, ומזה עצמו גופא ניתן לומר שלוא ימנע אדם משינה ג' ימים יפטר גם מברכת התורה אותן ימים.

ואולי אצל משה רבנו שלמד תורה שבכתב ושבע"פ מ' ימים רצוף ללא שינה, יתכן שמרע"ה לא בירך אותם ימים ברכת התורה, שברכתו הראשונה הועילה לכל ארבעים יום שלמד משה תורה מפי הגבורה, ואולי עוד טעם בדבר שלא בשמים היא, כך ששבהיום משה לומד תורה בשמים הי' פטור לא כך אותם הימים, אלא אף בתחילתו, או בירך טרם עלותו לשמים.

הטור כותב ויכוין בברכת התורה על מעמד הר סיני, אשר בחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לפני הר סיני וכו' ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהי' משתעשע בה בכל יום. הרי זה הטעם של רב הונא שהברכה היא רק על מקרא. כלומר שניתנה בסיני.

יש לחשוב, אם עם ישראל בלכתם לקבל התורה בסיני, אם בירכו ברכת התורה, והשאלה

[עמוד 3] היא אם אנכי ולא יהי' ועשרת הדברות הי' לימוד תורה, או רק הי' קבלת מלכותו, כמו שכתב הרמב"ן בתחילת ספר המצוות משל למלך שבא למדינה, והאם ביקש מצוות, אמר להם קודם קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות, ולדידו אנכי ולא יהי' קודמים למצוות, ואינן מצטרפים לתרי"ג בניגוד לעמדתו של הרמב"ם שם.

ועל קבלת התורה ואמונתו ומלכותו, אין ברכה מיוחדת. לכן אז לא בירכו ברכת התורה.

ג

הגמרא הביאה שאם בירך אהבה רבה יצא בכך יד"ח ברכת התורה. בלמד אח"כ, כלומר ק"ש לא הוי לימוד, וצ"ע הא יוצא אדם ידי חובתו בלימוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, וצ"ע האם ק"ש הוי רק קבלת עול מלכות שמים ומצוות, ואם התכוין לתורה הוי גם תורה, בלשון התוס' בריש ברכות כתוב לשון התפלל קריאת שמע הרי שעיקרו תפילה.

ובכלל אם בירך ברכת שמע שלא לשם ברכת התורה כיצד הופך הוא להיות ברכת התורה אפילו אם למד מיד לאמר ש"ע ברכות. וכן צ"ע גם אם נאמר שהוי ברה"ת אבל ישנן ג' ברכות לתורה, וגם אם מברך את המעולה שבברכות אשר בחר בנו, צריך להיות עוד ב' ברכות של לעסוק בד"ת והערב נא, וא"ר לוא נגיד שברכה לק"ש הי' גם ברכה לתורה, אבל לכו"ע אין ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה מעולה שבברכות, וא"ר למה פטר את כל ג' ברכות הבוקר באהבה רבה.

במעמד הר סיני כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית. ובפורים קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ברצון יתכן שבהר סיני טרם המעמד של נתינת התורה, לא שייך הי' לברך ברכת התורה, א. דברכה יש לברך על דבר שלפניו ולא בשמים. ב. קודם מתן תורה לא שייך ברכת התורה דלאו בר חיובא הוא. ג. הי' זה בכפי' ואין ע"ז ברכה. ד. טרם צוו על לימוד תורה מחוץ לעשרת הדברות. פרחה נשמתם. ממילא למדו תורה בשמים ולא בארץ כמו משה רבנו בארבעים יום שכנראה לא בירך ברכת התורה לא ביום הראשון ולא בכל יום ויום מן הארבעים. ו. הרמב"ם בהקדמתו לזרעים הביא כיצד משה רבנו לימד תורה לישראל ד' פעמים, משמע שגם ברכת התורה חלה מאז שקיבלו את למוד התורה כצורתה איש מאיש, ולא ישירות מהשי"ת. שאז זוהי נבואה ולא תורה דלא בשמים היא.

[עמוד 4]

ד

הטור כ' ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה כדאיתא בנדרים פא. מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם ת"ח, רבינא אמר מפני שאין מברכים בתורה תחילה, דא"ר יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים לנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשום עד שפירשה הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, מאי ניהו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. א"ר יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה.

וכתב הבית יוסף, כלומר בתחילת עסקם בתורה בכל שם ות"ח מתוך שהם זהירים לעסוק בתורה ורגילין בה אינם זהירים לברך כשפותחים לא מקיימא בכתב כדכתיב ונהיה אנחנו וצאצאינו לומדי תורה. כך כתב שם המפרש. ע"כ. משמע מדבריו שכחה של ברכה ועוצמת תלוי בתחילת. בראשוניותה. בשניות – אין כ"כ ברכה ואי אפשר לעבור משניות לראשוניות או לתקן עתה על שעבר, דהתשובות והראש נמצאים בראשון ולא בשני, לכן מכבדין כהן ראשון. וכן יעקב בירך את אפרים לפני מנשה, כן הברכה שלא בירך בתורה תחילה.

ורבנו הגדול מהרי"א ז"ל כתב שהטעם שאינם זוכים לבנים ת"ח מפני שאין מברכין בתורה הוא לפי שמאחר שאין מברכין על התורה מורה שאין קורין אותה לשמה אלא כאומנות בעלמא לפיכך אין זוכין לשלשלת הנמשך לעוסק התורה לא ימושו מפיך, וכו', ועל מה שאמר מאי ניהו לומר שאין מברכין בתורה תחילה.

כתב שם הר"ן בשם הר' יונה דקרא הכי דין דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ דאם איתא דעל עוזבם את תורתי כפשטיה משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקים בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי הי' וקל לפרש, אלא ודאי היו עוסקים בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחילה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלים בברכות היינו לא הלכו בה כלומר בכוונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויים למי שאמרם עכ"ל הר"ן ז"ל.

דברי רבנו יונה הנ"ל שכתב דודאי היו עוסקים בתורה תמיד, אולם התורה לא היתה

[עמוד 5] חשובה בעיניהם כ"כ. וכיצד ניתן להבחין זאת, אפשר ע"פ סולם הערכים והעדיפויות, מה שבוחר ראשונה זה החשוב בלבו. לא הכמות קובעת כי אם הראשוניות בליבו.

ה

עוד מצאתי בראשית חכמה שהביא בתחילת הקדמתו את המדרש רבה פר' וזאת הברכה וז"ל: [הלכה אדם מישראל שעלה לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שלא יברך תחילה, מברך ואח"כ קורא, ומשה בשעה שזכה לקבל התורה תחילה בירך ואח"כ קרא וכו'] אמר רבי אליעזר איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחילה ברוך את ה' א' מלך העולם אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה, ולא אמר בעמליה ולא אמר בהוגיה אלא בעושיה באלו שהם עושים את דברי התורה וכו'. ואנו אומרים את המובחר שבברכות אשר בחר בנו מכל העולם ונתן לנו את תורתו, אולי לאחר שברכת מרע"ה הי', אשר בחר בתורה, דבחירה עולה על החביב לפניו, וכיון שבחר בנו מכל העמים, גילוי חביבותו בנו הוא בתורה שבחר בה. ואולי יש להוסיף דכיון שקידש את התורה, הרי שהתורה בידינו אימתי? בשעה שנהיה אנו קדושים, כמו שאנו אומרים קדשנו במצוותיך. ואז ראויים אנו לותן חלקנו בתורתך.

וצ"ע לרבי אליעזר שבירך משה במ' הימים את ברכת אשר בחר בתורה, אם בירך משה רע"ה ברכת התורה הזו כל יום, או כיון שלא ישן משך אותם ימים, הסתפק רק בברכה אחת ראשונה לפני שהחל ללמוד.

ואולי ברכת התורה יש לברך על כל התורה ולא על חלקה. וביום הראשון רק החל ללמוד את התורה, וא"כ כיצד יברך על התורה, ומאידך ניתן לומר שכל אות ומילה שלמד משה רע"ה באותו זמן זה כל התורה, וע"ז בירך. ועוד דכל התורה עניין אחד הוא.

ו

ואצל אברהם אע"ה שלמד את התורה משתי כליותיו, האם זוהי תורה שצריך לברך עליה ברכת התורה, ומה עם תורתו של שם ועבר, שהאבות למדו אצלהם תורה, האם בירכו עליה, או יש לברך רק על התורה שניתנה לכל ישראל מפי הגבורה באמצעות משה רע"ה. דהא פשוט שנח לא בירך על ז' מצוות בני נח, שקבל מהקב"ה, כ"ש שאברהם אע"ה שלמד ב' כליותיו, זו תורה שכלית, ולא דרך קבלה ומסירה שרק עליה יש לברך.

ז

מתי בירך משה רע"ה ברכת התורה, קודם שיצא מפי הגבורה, או לאחר שיצאו המלים מפי הקב"ה, לכאורה רק לאחר שיצאו מפי הבורא דרך מסירה למשה רע"ה, דיש חלות על מה לברך. גם לא בשמים הוא לפני שיצא מפי הקב"ה.

• [עמוד 6] שתי ברכות ישנן אקב"ו לעסוק בד"ת, וברכת אשר בחר בנו. ופירשו, שהראשונה מסובה על תורה שבע"פ, והשניה על תורה שבכתב. אי נמי לעסוק בד"ת נאמר על מצות למוד תורה שבכתב ושבע"פ, ואשר בחר בנו, על עצם התורה על החפצא,

לפי הסברא שהראשונה על תושבע"פ, והשני' על תורשב"כ, צ"ע הרי תורשב"כ קדמה לתורשבע"פ, ומדוע מקימין בע"פ לתורשב"כ.

ובפשטות י"ל דהתורה תחילתה מפי ה' הוא בע"פ, ורק אח"כ היא נכתבה, כך שתורשבע"פ קדמה לתורשב"כ. לכן יש להקדים גם את הברכות. ויש להוסיף בדתמוה אם אשר בחר בנו היא מעולה שבברכות, שיברך רק ברכה זו, אולם אם סדר הברכות הי' בנתינת התורה, קודם על הלמוד לפני שיברך על החפצא של התורה, א"א לא להמשיך בה, גם עתה, מה עוד שכל ברכה מכוונת לנושא אחר, זה על לימודה, וזה על עצם התורה.

ח

צ"ע מדוע בברכת התורה שלא כיתר המצוות הלילה הולך אחר היום, וכשמברך בבוקר ברכת התורה, הברכה חלה עד הבוקר שלמחרת. ואילו בכל המצוות היום הולך אחר הלילה. וכ' המעדני יו"ט על הראש. שהתורה היא מלאכתו מלאכת יום, ואשפר לפרוע החוב כל הלילה.

וכך פסק הב"י בשו"ע בס' מ,ז סעיף י"ב אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כ"ז שלא ישן ע"כ וכ' המשנה ברורה בס"ק כ"ח שלפי זה אם היה ניעור כל הלילה י"א דא"צ לברך בבוקר ובשעה"צ ב' שזוהי דעת הגר"א והפר"ח, וי"א דצריך לברך זוהי דעת המגן אברהם. כי חכמים קבעו ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר.

לפי דעת הגר"א משמע כי משה רע"ה שלמד תורה מפי הגבורה מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, הרי שבאותה ברכה ראשונה שבירך המובא במדרש וזאת הברכה, הספיק למ' ימים ושוב לא בירך ברכת התורה. והברכה שבירך הי' על לימודה ועשייתה כמו שכ' ורצה בעושיה, שוב לא בירך בסיומו והורדת המורה ביום הכיפורים, כמו שמאריכים תחילה וסוף בעליה לתורה, לכאורה, דכאן זוהי ברכה על תלמודה של תורה, ואין זה סיום וסוף,

השומע שעור בתורה האם זה כמהרהר בד"ת שכ' השו"ע בסעיף ד' דאינו צריך לברך, או שזהו דוקא ביחידי בפנע"צ, אבל בלמוד בחברותא או בשעור, זוהי צורת למוד התורה השלימה ויברך.[עמוד 7

מצוה הבאה בעבירה

בס"ד, ג' חשוון תשנ"ב

*הרב שלמה שטנצל זצ"ל

לולב הגזול והיבש של אשירה ושל עיר הנדחת פסול, לרש"י גזול פסול משום ולקחתם לכם – משלכם, והרמב"ם ועוד ראשונים כ' שפסול משום מצוה הבאה בעבירה.והנה בגמרא, גזול – בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם, משלכם, אלא ביו"ט שני אמאי לא, אמר רבי יוחנן משום רשב"י משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנא' והבאתם גזול דומיא דפסח, מה פסח לית לי' תקנתא אף גזול לית לי' תקנתא.

והתוס' על המ'ום שואל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעורי' תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה וכו', וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו, אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק בי' וכו', ומיהו תימה בפרק כל שעה דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש לי' מקרא, ותיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורה ונפיק ידי מצה,

אולם התוס' לעיל ט. ד"ה ההוא אומר וי"ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן.

אכן, בירושלמי פרק י"ג משבת ה"ג כתב דמצה גזולה אין יוצאין יד"ח, ובקרא קריעה בשבת יוצא, והסביר הירושלמי ד"חמץ גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה".

והנה צריך להגדיר מצוה הבאה בעבירה מהי, שהכוונה אם המצוה באה מעבירה עצמה גופה, כמו אכל מצה גזולה, שבלעיסתו ובליעתו הוי המצוה של אכילת מצה וגם כילוי החפץ הגזול, משא"כ בקרע בגד בשבת על אבלו, שאיסור קריעה הוא מצד שבת, וזה לא הוי מקלקל כי קלקולו הוי תיקונו, והמצוה במעשה הקריעה, ולא שיהי' קרוע. ובלולב הגזול המצוה ליטול לקחת להגביה ולנענע דרך של קנין, ואע"פ שכבר קנה הלולב והגביהו בשעת גזילתו, עתה בשעת המצוה שוב לוקח ומנענע שהוא מעשה דומה למעשה הגזילה, כך שהלקיחה והגזילה שוים וקורים בשעת המצוה לכן לאותם הראשונים זהו מצוה הבאה בעבירה.

אולם התוקע בשופר גזול, היושב בסוכה גזולה, הנוקב שופר ומתקינו לשופר באיסור, גוי שקטף לולב מן העץ ביום טוב, ייצא של ידי חובתו למרות שה' כאן איסור, משום שאין המצוה והאיסור חופפים ודומים אחד לשני.

וצריך עוד להבין כפי קושית התוס' למה באכל מצוה של טבל לא פסלינן מצד מצוה הבאה בעבירה, הרי האכילה של מצת המצוה והטבל חלים יחדיו בשעת הבליעה, והתוס' נשאר בקושיתו.

• [עמוד 8] ובשו"ת הרשב"א סוף חל' ו' מביא תשובת הריף בגזל ספר עם דברי תורה כדי להעתיק ממנו חידושים, לא יצא תלמוד תורה, שהוא מצוה הבאה בעבירה, כמו לולב הגזול, ולכאורה זה לא מצוה הבאה בעבירה, שהעבירה נעשית בגזילת הספר, והמצוה בלמוד וידיעת התורה, ואין הגזילה ולקיחת החמץ המצוה.

המעולה שבברכות

ברכות יא ע"ב. ורב המנונא אמר: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברך אתה ה' נותן התורה. א"ר המנונא זו היא מעולה שבברכות, הילכך לימרינהו לכולא

וכ' רש"י וזוהי מעולה שבברכות, התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל. ע"כ.

מקום הי' לחשוב שברכת אשר בחר בנו היא מעולה מכל סוג של ברכות, לכן רש"י כ' מעולה שבברכות התורה בלבד.

הרבנו יונה על הריף כ' כאן שהיא מעולה בברכות לפי שמזכיר שם שבח ישראל ושבח התורה ע"כ היכן כ' השבח, ונראה שקילוס התורה היא במה ישראל לומד את התורה, וקילוס ישראל שהם עוסקים בתורה, שניהם ביחד ישראל והתורה הדבוקים הא בהא יחדיו. זהו הקילוס לכ"א לחוד. ואולי יחלוקו עם רש"י אחרים אומרים כי אין מעולה יותר מקילוס שניהם ביחד וזהו דאמת מוטב שבכל הברכות ולאו דוקא בתורה בלבד.

באבות פ"ה מ"ו עשרה דברים נבראו בערב שבת, והכתב. בזה חלוקים רשי ורבנו יונה, לרש"י הכתב: גוף האותיות נברא מששת ימי בראשית ואע"פ שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה לא הי' בה גוף האותיות אלא בעל פה היתה עומדת, ולרבנו יונה והכתב שהתורה היתה כתובה לפני השי"ת מששת ימי בראשית באש שחורה על גבי אש לבנה, ולכן לרבנו יונה יכול הי' ש???? לברך ברכת התורה על התורה הכתובה, ואולם לרש"י שהיתה התורה כך בעל פה צ"ע כיצד בירך משה ברכת התורה וצ"ע דאיך הוי תורה בע"פ, הרי כתוב בריש בראשית רבה, דקב"ה איסתכל באוריתא וברא עלמא, משמע שכבר אז התורה היתה כתובה. וצ"ע. לפרש"י.

עוד יש להוכיח שתרגום הוא תורה שבכתב, ממה שהגמרא אומרת בחולין פרק האחרון שילוח הקן, קלט: מרדכי מהתורה מנין, דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא, ע"כ, הרי שלשון התרגום אינו פרוש לתורה, כי אם תורה ממש. מכאן שתרגום ניתן בסיני בלשונו, והוא תורה שבכתב כדבריו של נטרואי גאון.

*[עמוד 9] בס"ד, כ"ז חשון

סוכה וע"ב רבנן סברי יש אם למסורת ור' שמעון סבר יש אם למקרא, וכ' רש"י כמה שכתב משה ומסר בספר התורה לישראל היא האם והעיקר ולא כמו שהוא נקרא.

דהנה כשמשה רע"ה כ' על קלף את ספר התורה ע"פ ה', מאימתי נחשב שמרע"ה קבל את התורה עבור עם ישראל. מהי נקודת הזמן. האם מהרגע שהקב"ה הוציא מפיו, או מעת שמע אוזנו של משה, את דבר ה', או הנקודה היא הכתיבה של האותיות והמלים ע"ג הקלף, זהו האם. המשמעות המחייבת והעדיפה היא הכתיבה של תורה שבכתב, או שעוד קודם הכתיבה, התורה שבע"פ שלפני התורה שכתב בכתב ידו. לשמוע שומעים בסוכות בסוכות בסוכות, הרי ו', ואילו ע"פ הכתוב ללא ואו יוצא בסוכת בסוכת בסוכות, הרי ד'. גם ישנה דרך אחרת והיא שהואיל והקב"ה גם אמר קודם הכתיבה וגם מסר כיצד ואיזה אותיות להשמיט, הרי שגם לנקרא וגם למסורת יש משמעות, אולם השאלה במקום שקיימת סתירה, ואי אפשר לנקוט גם בנקרא וגם במסורת, מי יכריע, ע"ז המחלוקת, הפסוק וזאת התורה אשר שם משה לפני ב"י על פי ה' ביד משה, מורה לנו, שיש אם למקרא – על פי ה', וגם למסורת – ביד משה הכתיבה.

מגילה כ"ד ע"א, ואינו נושא את כפיו, וכ' רש"י אם כהן הוא שאין כבוד של צבור להיות כפופין לברכתו ע"כ. הרי משמע שברכת הקטן הינה ברכה, רק משום כבוד הצבור אינו מברך. וצ"ע כי תמיד בקטן כמו בברכות בנשים עבדים וקטנים. כ' רש"י כי חייב בחנוך האב ולא הבן, רק לתוס' שם כ' שהבן חייב, וא"כ מדוע כאן ברכתו ברכה, הרי כקטן הוא לא נצטווה, ואם מצד חנוך, אין כאן ברכת כהנים, אל חנוך כללי כמו כל המצוות כולן להתחנך. וצריך לומר שרש"י סבור שבכח קטן שהוא כהן לברך את ישראל למרות קטנותו ולמרות שלא נצטווה. הקב"ה נתן לו כח ברכה לברך את ישראל. רק כבוד הצבור מונע ממנו להשמיע את ברכתו, שאין כבודם להיות כפופין לברכת קטן. ולפי"ז יצא כי אם הקטן יצטרף עם כהן שהוא גדול, הרי תהי' ברכתם מדאורייתא, כדין שני כהנים גדולים המברכים, דהואיל ויש לו כח הברכה, ובהיות הגדול עימו אין שאלת כבוד הצבור. ממילא תהי' ברכת הכהן הקטן והגדול ברכה שלימה, מדאורייתא, כשני כהנים שברכו, ולא כברכת כהן אחד שהוא מדרבנן, כדכתיב כה תברכו לשון רבים שרק משנים ומעלה שבירכו ברכתם מדאורייתא,

[עמוד 10] מגילה כז עא. מניחין ס"ת ע"ג תורה, ותורה ע"ג חומשין וחומשין ע"ג נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים ע"ג חומשים ולא חומשים ע"ג תורה וכו', וצ"ע מה בנדון תרגום שלדעת כמה ראשונים משמע שהוא תורה שבכתב כיון שניתן בסיני, כמו ר' נטוראי גאון, האם מותר להניחו ע"ג נביאים וכתובים. צ"ע מה עם תורשבע"פ, האם מותר להניח גמרא על משנה, וכן מה עם ספרי הגאונים ראשונים ואחרונים, מה קובע את ערך קדושת הספר לעומת ספרים אחרים.

שם, אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה, נותנין וכשהן באים. מביאים אותה עמהם ומפרנסין בה את עניי עירן, וכו'. ולהלן רב הונא גזר תעניתא וכו' רמו עלייהו צדקה ויהבו, כי בעו למיתי אמרו ליה נותבה וכו' אבל יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר. וכ"ש דידי ודידכו עלי' סמיכי, ע"כ. וכ' רשי חבר עיר תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור. ואילו לעיל משמע שהלכו שם ונתנו צרכי ענינים.

וכנראה ששונים שני המקומות, דאצל ר' יוחנן מדובר בצדקה לעניים, לכן עניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. אולם הכא בצרכי צבור שר' הונא הי' אחראי ע"ז. וכסף זה מיועד לכל המקומות כלשון הגמרא וכ"ש דעני דידי ודידכו עלי סמיכי. דאז לא שייך עניי עירך קודמין. וא"כ בצדקה לעניים אם הוצא הכסף לעניים, אין להם זכות תביעה לקחתו לעניים עירם, אך כ"ז שהכסף הזה לא הוצא רשאים הם לגבותם ולקחתם לעניי עירם הקודמים לעניי עיר אחרת, משא"כ לצרכי ציבור, הכוללים את צרכי כל הערים, אז אי הוי גם עניי עיר האחרת של התורמים, או שהוי כמי שהוצא מהקופה, כי הצרכים מתחדשים כל הזמן, ומדוייק כרש"י מהרמב"ם ה' מתנות עניים פ"ז ה י"ד שכתב והוא מחלקה כמו שיראה לו.

ג

מגילה כ"ז ע"ב, שאלו תלמידיו את ר"א בן שמוע במה הארכת ימים. אמר להם מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה. (א) בהתוס' ד"ה שאלו. כ' וי"ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך. (ב) ענין שהשיבו בלשון "מימי" שזו היתה הנהגה תמידית בלתי נפסקת, קביעות זו היא סגולה לאריכות ימים. ואף לעולם הביא כתנדב"א: כל השונה הלכות בכל יום מובטח שהוא בן העוה"ב. (ג) צ"ע הרי כל כהן חייב בברכה בעלותו לדוכן, ומה הידור, אפשר שמדובר שכבר בירך,

[עמוד 11] ובכ"ז תמיד עלה לברך בברכה גם כמה פעמים ביום. (ד) לשון הברכה של כהנים שונה מברכת המצוות, שבהן כ' אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, ואילו בברכה כהנים הלשון אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו, משמע שהוא נפרד מכל המצוות והוא כשלעצמו. (ה) כיצד מברך באהבה, כשאין לו, והאם זו ברכה לבטלה, ואם אינו מצווה לברך. ( ו) כשמברך את הברכה, מעוררים אם פניו הן כנגד ארון הקודש או כנגד המתפללים, ונוקטים, שהחצי הראשון הוא כנגד ארון הקודש, וחלקו השני כנגד העם, וברור שאין זו פשרה, כי בהלכה אין כזה, רק החלק הראשון שהוא הודאה של הכהן שהקב"ה קידשהו בקדושתו של אהרן, ואח"כ מסתובב ואומר ומצונו לברך את עמו ישראל באהבה. (ז) צ"ע הרי גם העם צריך להתברך ע"י הכהנים וא"כ מדוע אין הם עושים ברכה על התברכותם. (ח) עניין של הנהגה תמידית בלתי נפסקת שבזה כחה וסגולת, נראה גם כמו שנאמר כי הקורא קריאת שמע ופעם לא קרא, הרי"ז כאילו לא קיים ק"ש מימיו, כלומר שאם קבלת עול מלכות שמים אינה תמידית, הרי שאיבד בכך את כחו וסגולתו.

חולין ס' ע"א, ואמר ר' יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמין לפרסותיו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. מקרין ברישא ואח"כ מפריס, וכ' רש"י שכל שוורים פרסותיהם נולדות עימה, וקרנותיהם גדלים לאחר זמן, אבל של מעשה בראשית בקומתם נבראו ובקרניהם וכשיצא מן הארץ ראשו תחילה, נמצאו שקדמו קרנותיו לפרסותיו. מסייע לי' לרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן (לדעתן) נבראו בצביונם נבראו שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם אלא צביונם, ופרש"י, לדעתם: שהודיעם שיבראם והאם ניאותו, לצביונם – בדמות שבחרו להם. ע"כ. הרי שישנה בחירה גם בעל חי, כי החיים מתחילים מרצון החי להיות. וזה כאשר ההתחלה מתחילה מרצונו הראשון העצמי, מדעתו רצונו ובחירתו. בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמם. לא הבנתי את שני הק"ו.

[עמוד 12] רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש א' את שני המאורות הגדולות, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפני רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי וכו', הירח ככל הברואים לרצונה ובחירתה וצביונה נבראה, ועכשו כשמיעטה את עצמה בניגוד לרצונה, נמצאת היא חיה ללא רצון ובחירה עצמית, לכן אי אפשר היה להרגיעה, בדיבורה שלה עצמה כי מצד השיוויון ביניהם הוא לא טוב, הוא בחירה של הירח שיש לשנות, ממילא אין לשנות את השמש שהיתה שלימה ומסכימה על גודלה, המתאונן מוכיח שהוא יותר קרוב לשינוי מן הבלתי מתאונן. ולכן באמת כתוב לכי ומעטי את עצמך, כיוון שזאת היתה הסכמתה, ואין מוזכר שהקב"ה מיעט אותה. חזיה דלא קא מיתבא דעתיה, כלומר שהעצות לא החזירה למקומה הראשון כשאדם חי בנקודה של אי הסכמה, חי הוא במקום זר לו, לכן דעתו איננה מיושבת לכן הקב"ה הביא כפרה על שמיעט את הירח. ובסוף כבר נאמר שהירח תחזור לקדמותה לגודלה, כפי שאנו אומרים בקידוש לבנה מכאן שהקב"ה עשה תשובה על מעשיו, וזמן קידוש לבנה הוא זמן של תשובה, כפי שהקב"ה כביכול עשה תשובה והביא כפרה ע"כ, והתיקון יהיה כנאמר ויהי רצון וכו' למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה שנאמר את שני המאורות הגדולים. הביטוי המקורי הראשון של האדם הי' בראשית הבריאה לבחירתו נברא. הביטוי הנמשך של רצונו בחירתו ומקוריותו, נמשך כל החיים בתפילתו. כמש"כ ביום השלישי ותוצא הארץ דשא, ומאידך וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד יום השישי בו נברא האדם, ואז ביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו ללמדך שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. רש"י כ' על פתח קרקע – מתאוים למי גשמים. כדכתיב כי לא המטיר עד שנברא אדם בשישי. הקב"ה התאווה, והדשאים התאוו מתוך רצון השי"ת, התפילה של האדם מחברת יש ביש גשם לדשא, והדשא זוהי יציאת האדם בתפילתו, יציאת האדם המתחדשת שבתפילה מקטין את עצמו, ובזה הוא נסמך ללבנה שביקשה, ולענין שהקטינה עצמה, והצדיקים שמואל הקטן דוד הקטן הם ע"ש הלבנה שהקטינה עצמה שההקטנה והענוה מהגודל המקורי להתבטלות לפני הקב"ה, הינה יצירה לא יותר קטנה, מהרצון הראשון. אם זה רצון ה' המחודש. הרי כאן יצירת בראשית כל רגע.

[עמוד 13] אמר רב חנן השסועה בריה בפני עצמה שיש לה שני דבים ושני שדראות. וכ' משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה, מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, וכ' תוס' שמרע"ה היה יודע להכיר השסועה, וא"כ והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה, וליכא מאן דפליג, ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה, וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בדינו. יתכן שלא הי' המשך לקיומה בגלל שהיא שסועה, כנראה שני השדרות נתנו לה הוראות לא מקבילות אחת מהשניה, ולכן נפשה היתה שסועה, שאין לה מקום ברור בנפשה לאחר ששתי מערכות עצבים מתפקדים בה. וכנראה שלכן ממשיכה הגמרא המקום שגם להם לא היה מקום. חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני הגתי והעקרוני והעוים, אמר חמשה וחשיב ששה, אמר ר' יונתן ארונקי (פרש"י החשובים שלהם ה') שלהן חמשה וכו' ופליג דרב דאמר רב עוים מתימן באו, ופרש"י בן אליפז בן עשו באו ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו לגור בניהם, תניא נמי הכי עוים מתימן באו ולמה נקרא שמם עוים עיוותו את מקומן ד"א עוים שאינו לאלהות הרבה, ד"א עוים שכל הרואה אותם אוחזתו עוית, וכ' רש"י שעיוותו את מקומן יצאו משם ונתעוות מקומן שחרב. עוית רתת וחלחלה בלע"ז, הרי שהי' ביטוי ליציאתם ממקומם. 1. שמקומם הראשון חרב. 2. לא נקלטו במקומם החדש 3. היו שסועים בנפשם. 4. לכן במבוכתם איוו לאלהות הרבה, לא כתוב שתים, המקום הקודם, והמקום העכשוי, אלא לא הי' להם מקום בעולם, וחיפשו מקום להידבק וניסו אלהות הרבה, וכנראה לא מצאו מנוחתם. 5. וכיון שלא מצאו מקום, נכנסו למצב נפשי ולחולי ששמו עוית שהמחלה פורצת החוצה והוא כולל רתת וחלחלה. וכאן חוזרת הגמרא לעניין בהמה השסועה א"ר יוסי ואית להו לבהמה השסועה שית הרי דרי שיני לכל חד וחד שורות של שיניים. כלומר הביטוי למצב נפשי של בהמה שסועה מתבטא בריבוי שורות שיניו, או בפחדו הוא זקוק לריבוי שיניים להגנתו, או בריבוי אכילתו. רבנו גרשום כ' שמשה רע"ה ידע על החיות ברוח הקודש. אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראוין לשרוף והן הן גופי תורה. והעוים היושבים בחצרים עד עזה מאי נפקא לן. רש"י: יש שדומה לקוראיהן שהן ראויין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה, והן הן גופי תורה טעמים גדולים תלויין בהם. עד עזה – ארץ ישראל. אלא כיון דאבימלך השביע את אברהם לאמור אם תשקור לי ולניני ולנכדי. אמר הקב"ה שיבואו כפתורים

[עמוד 14] ויוציאו את העוים דהיינו פלשתים שהם נכדי אבימלך לו נשבע אברהם, וכשיסלקום, יבואו ישראל ויוציאו את כפתורים מארץ ישראל שלהם אין לישראל מחייבות, נמצא שישראל שלא היו יכולים להגיע לארצם ולמקומם, בגלל שבועת אברהם לאבימלך. ישלח הקב"ה את הכפתורים להוציא את הפלשתים – העוים, ואז יוכלו ישראל לסלקם ולהגיע למקום. כן עם מואב שיש לישראל מחוייבות בגלל לוט ממשפחת אברהם ישלח הקב"ה את חשבון מעיר סיחון מלך האמורי הוא ילחם עם מואב ויסלקם, ויבואו אח"כ ישראל ויוציאו הארץ מסיחון, כיוצא בו אצל יוסף כתוב ואב העם העביר אותו לערים, מאי נפקא מינה דלא ליקרו לאחיו גולים, כדי שלא יערערו טוב מקומם.

שמיעת דברי תורה מקלטות

מהן הדרגות של דברי תורה? ומאיזו דרגה מתחיל החיוב של ברכת התורה? *הרב שלמה שטנצל זצ"ל 1

1. . הרבצת תורה ואמירתה לרבים זוהי הדרגה העליונה.
2. 2. הרהור בד"ת זוהי הדרגה הקטנה.
3. 3. לימוד בחברותא זוהי הדרגה השלימה, כמש"כ בהקדמה של פירוש המשניות לרמב"ם, ש"כ לאחר ארבעת הפעמים שמשה, אהרן וכו' לימדו, נאמר להם לכו ולימדו זה עם זה, ולא נאמר חיזרו בפני עצמכם.
4. 4. לשמוע שעור בד"ת מבלי שידבר, יש ענין של שומע כעונה, כלומר הצטרפות לאומר ולדרגתו.
5. 5. האם לשומע ד"ת מקלטת הוא שוה בדרגתו למהרהר בד"ת. דהא בקלטת שאין האמירה חיה, ואין הצטרפות השומע למשמיע.
6. 6. נהוג שדברי תורה ושעור מאדם גדול משוכפלים בקלטת ונרכשים ע"י התלמידים, האם למשמיע את השיעור, ישנה מצוה בכל זמן שמשמיעים ד"ת מהקלטת, לכאורה כן כמו בכותב ספר בד"ת כל שעה שמישהו לומד מקיים המחבר דברי תורה.

ומה דין של מדפיס ד"ת, או משפל קלטת בתורה האם גם לוחלק בתורה, כדרך שכ' הראש שהיום עדיף לרכוש ספרים מאשר ספר תורה.

א בשו"ע או"ח סי' מ'ז בס"ג כ' המחבר שהכותב בד"ת אע"פ שלא קורא צריך לברך. וכ' המ'ב דס'ל דכתיבה עדיף מהרהור, והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה. הרי שיצטרך לברך ברה"ת או מדין מעשה של כתיבה שהוא למעלה מהרהור או שיש דבור בדרך כתיבתו.

והוסיף שסופר שכותב ואינו מבין א"צ לברך, כלומר מעשה ללא הבנה אינו ת"ת ולמוד ולעניין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה כיוון שיש בו רק הרהור, אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו כמה תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגים.

בשאגת אריה סי' כ'ד כ' ביוצאין מצות ת"ת בהרהור, ומ"מ אין מברכין על ההרהור מטעם דברכת התורה לומדים ממה שכתוב כי שם ה' אקרא, לכן אין מברכין על ההרהור, דלשון אקרא הוא דיבור, ואין הרהור בכלל "אקרא".

[עמוד 31] וכ"כ נשמת אדם ליישב קושית הגר"א למה אין מברכין על הרהור, זאת הואיל והרהור אינו בכלל "אקרא".

הרי שלדברי השאגת אריה והנשמת אדם יוצאין מ"מ דתלמוד תורה בהרהור.

ובערוך השולחן אות ט ע' וז"ל כ' רבנו הבית יוסף הכותב בד"ת צריך לברך וכבר הקשו עליו דדבריו סותרים זה את זה, ונלע"ד דס"ל לרבינו הב"י דאין שני דינים אלו סותרים זא"ז, דנהי דיש מצוה בהרהור תורה, מ"מ עיקר מצות תלמוד תורה הוי למוד בפה וכו' ולכן לא נתקנה ברכת התורה על הרהור תורה רק על לימוד בפה, אך בכתיבה שאני שהרי זה עיקר קיום התורה דהוי כמלמד תורה לרבים, שהרי עיקר קיום התורה היא ע"י כתיבה ואלמלא הכתיבה כבר נשכח תורה מישראל, ולכן בכתיבה שבעת כתיבתה מהרהר בלבו ומוציאה לחוץ ע"י כתיבה הוי כדיבור וחייב לברך עכ"ל.

ומבואר מכל האחרונים דאף שלדעת השו"ע דאין מברכין על ההרהור מ"מ יוצאין מ"ע דת"ת אף בהרהור.