מחבר:חיים נחמן ביאליק/שירים מן העזבון/לפני ארון הספרים

 
לִפְנֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים
 
אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,
וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.
מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,
וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,
תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.
הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!
בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.
מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה
הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,
לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ
וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,
וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי
וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.
הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –
בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,
אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,
עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,
וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,
לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד.
בָּעֵת הַהִיא וַאֲנִי עוֹדֶנִּי צָעִיר,
לֹא-פָרְחָה עוֹד בִּלְחָיַי נִצָּה רַכָּה –
וַיִּמְצָאוּנִי לֵילֵי חֹרֶף, זְעוּמֵי לֵילוֹת,
עַל-גַּבֵּי סֵפֶר קַדְמוֹן, קְרוּעַ גְּוִילִים,
עִם-חֲלוֹמוֹת נַפְשִׁי וּפְחָדֶיהָ גַּלְמוּד.
לְפָנַי הִבְהֲבָה עוֹד עַל-הַשֻּׁלְחָן,
כְּתֹם הַנֵּפְטְ בַּעֲשָׁשִׁית, פְּתִילָה כֵהָה;
בִּמְעֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים חִטֵּט עַכְבָּר;
גַּחֶלֶת עַל הָאָח עוֹד לָחֲשָׁה אַחֲרוֹנָה –
וַאֲנִי מִפַּחַד אֵל כָּל-בְּשָׂרִי סָמָר
וְשִׁנַּי צָלֲלוּ מֵאֵימוֹת מָוֶת.
לֵיל זְוָעָה הָיָה אָז, אֲרוּר הַלֵּילוֹת,
מִחוּץ, מֵאַחֲרֵי חַלּוֹן עִוֵּר עָיִן,
הִשְׁתּוֹלְלָה וַתְּיַבֵּב סוּפַת זָעַם,
הַתְּרִיסִים נִשְׁבְּרוּ, וּבִבְרִיחֵיהֶם בַּרְזֶל
כָּל-שֵׁדֵי שַׁחַת קִרְקְרוּ הַכְּתָלִים.
רָאִיתִי אֵת מִבְצָרִי וְהִנּוֹ נִתָּץ,
וּשְׁכִינַת אֵל רָאִיתִי בְּעָזְבָהּ מְקוֹמָהּ,
מִתַּחַת לַפָּרֹכֶת צֵאת הִתְגַּנְּבָה,
וּדְמוּת דְּיוּקַן זְקֵנִי, צֵל לִימִינִי
וּלְיֵצֶר לִבִּי עֵד וּמְשׁוֹפֵט אִלֵּם –
אַף-הוּא מֵעֵינַי נֶעְלַם וַיִּתְחַמָּק,
רַק-לַהַב נֵרִי לְבָד עוֹדֶנּוּ גוֹסֵס
וְהוּא נָע וָנָד וְקוֹפֵץ קְפִיצַת מוֹתוֹ,
וּפִתְאֹם נִפְרַץ חַלּוֹן, כָּבָה הַכֹּל –
וַאֲנִי, אֶפְרֹחַ רַךְ מִקִּנּוֹ מֻשְׁלָךְ
בִּרְשׁוּת הַלַּיְלָה וּמַחֲשַׁכָּיו – – –
 
וְעַתָּה, אַחֲרֵי חֲלִיפוֹת עִתִּים,
וַאֲנִי קְמוּט מֵצַח כְּבָר וּקְמוּט הַנֶּפֶשׁ,
וְהִנֵּה גַּלְגַּל חַיַּי הֶחֱזִירָנִי
וַיַּצִּיבֵנִי שׁוּב לִפְנֵיכֶם, גְּנוּזֵי אָרוֹן,
יְצִיאֵי לְבוֹב, סְלַוִּיטָא, אַמְשְׂטֶרְדַּם וּפְרַנְקְפוּרְטְ,
וְשׁוּב הוֹפֶכֶת יָדִי בִּגְוִילֵיכֶם
וְעֵינִי תְגַשֵּׁשׁ, לֵהָה, בֵּין הַשִּׁטִּין
וּמְחַפְּשָׂה דֹם בֵּין תַּגֵּי הָאוֹתִיּוֹת,
הִשְׁתַּדֵּל תְּפֹשׂ מִשָּׁם אֶת-עִקְּבוֹת נַפְשִׁי
וּמְצֹא נְתִיב רִאשׁוֹנֵי פִרְפּוּרֶיהָ
בִּמְקוֹם מוֹלַדְתָּהּ וּבֵית חַיֶּיהָ,
וּרְאוּ, מְאַשְּׁרֵי נְעוּרַי, לִבִּי שׁוֹתֵק,
אֵין דִּמְעָה רוֹעֲדָה עַל-רִיס הָעָיִן.
אַבִּיטָה, אֶרְאֶה – וְלֹא אַכִּירְכֶם, זְקֵנִים,
מִתּוֹךְ אוֹתִיּוֹתֵיכֶם לֹא תַבֵּטְנָה
לִתְהוֹמוֹת נַפְשִׁי עוֹד עֵינַיִם פְּקוּחוֹת,
עֵינַיִם נוּגוֹת שֶׁל יְשִׁישֵׁי קֶדֶם,
וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד מִשָּׁם אֶת-לַחַשׁ שִׂפְתוֹתֵיהֶם,
הַדּוֹבְבוֹת בְּקֶבֶר נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל.
כַּחֲרוּזֵי פְּנִינִים שְׁחֹרוֹת, נִתַּק חוּטָם,
טוּרֵיכֶם לִי; נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם
וְכָל-אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה –
הַעֵינִי כָהֲתָה אִם-אָזְנִי כָבְדָה?
אוֹ-אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,
וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים,
וַאֲנִי לַשָּׁוְא, כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,
בְּלִי-נֵר וּפַנָּס עִם הָאֵת גִּשַּׁשְׁתִּי
בְּתוֹךְ מְחִלּוֹת עָפָר וּבְמַחֲשַׁכִּים,
וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלַיְלָה אֵת קִבְרֵיכֶם,
חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים
מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,
וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָמַעְלָה
עַל-עִיר וּמְתִים, עַל-הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ,
וּלְעֵינֵי כָל-הַמְּאוֹרוֹת רָעַשׁ פִּרְיָם,
וּפְעָמִים שֶׁבַע חָזְרוּ עַל מְחוֹלָם
וַיַּעֲבֹר עַד-קַצְוֵי יָם הֲמוֹנָם –
וּלְאָזְנַי לֹא הִגִּיעָה גַּם בַּת-קוֹלָם –
 
וּמִי יוֹדֵעַ,
אִם-לֹא בְצֵאתִי שׁוּב לִרְשׁוּת הַלַּיְלָה
מִכְּרוֹת בְּקִבְרוֹת עָם וּבְחָרְבוֹת רוּחַ
וּמְאוּמָה אֵין עִמָּדִי וְלֹא-אַצִּיל דָּבָר,
מִלְּבַד הָאֵת הַזֶּה, אֶל כַּפִּי דָבֵק,
וְזֶה אֲבַק הַקְּדוּמִים בְּאֶצְבְּעוֹתָי –
אִם-לֹא עוֹד דַּל וָרֵיק מִשֶּׁהָיִיתִי
אֶל הוֹד הַלַּיְלָה אֶשְׁטְחָה אֶת-כַּפַּי,
אֲבַקְשָׁה אֶל תַּעֲלוּמוֹת חֵיקוֹ נָתִיב
וּמַחְסֶה רַךְ בְּכַנְפוֹת שְׁחוֹר אַדַּרְתּוֹ,
וְאֶקְרָא לוֹ, עַד-מָוֶת עָיֵף: בּוֹאָה, לָיְלָה,
אָסְפֵנִי-נָא, הוֹד לַיְלָה, וַהֲלִיטֵנִי,
אַל-נָא תִתְנַכֵּר לִי; פְּלִיט קְבָרִים אָנִי,
וּמְנוּחָה תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי, שַׁלְוַת עוֹלָם – – –
 
וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי-אֵל, נֶאֶמְנֵי רוּחִי
וּמְפָרְשֵׁי לִבִּי,
מַדּוּעַ תֶּחֱשׁוּ אַתֶּם, לָמָּה תֶחֱשׁוּ?
הַאֻמְנָם אֵין לְעַפְעַף זְהַבְכֶם דָּבָר
וְרֶמֶז קַל לְהַגִּיד לִי וְלִלְבָבִי?
אוֹ אוּלַי יֵשׁ וָיֵשׁ – וַאֲנִי שָׁכַחְתִּי לְשׁוֹנְכֶם
וְלֹא-אֶשְׁמַע עוֹד אֶת-שְׂפַתְכֶם, שְׂפַת הָרָזִים? –
עֲנוּנִי, כּוֹכְבֵי-אֵל, כִּי-עָצֵב אָנִי.
 
תמוז, תר"ע.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.