מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/שני גבורים, 1-2

שְנֵי גִּבּוֹרִים פָּרַבּוֹלָה מאת דוד פרישמן

I
גבור היה בארץ, אשר גרמיו היו כמטילי ברזל ואגרופיו כענקים ועורקיו כחבלים והגבור הזה מִלְאָה את כל חדרי לבו רק מחשבה אחת: לכבוש את הארץ ואת כל אשר עליה ולהַדבִּיר את כל האדם תחת רגליו, כגחלים בקלחת הגיהנֹם, כן בערה בקרב נשמתו האהבה אל הכבוד.
ואל ההרים יָצא הגבור, אל מקום הַמַחְפֹּרֶת, אשר שם אבני מחצב וּמֶטַלוֹן, ויחפור באבני–המתכת ויחצוב ויבקש; ואל השּׁוּחָה נכנס אשר בתוך המערה, ויבדוק את גידי אבני–התכת המְשׂרָגִים בשִׁכְבַת האדמה, ויחצוב באבני החֵמר, ויחפור ויבקש. אז מצא את אדמת–הברזל.
ואת אדמת–הברזל הבדיל מקרב האבן ומקרב הַגִּיר ומקרב הבִּצה, וַיָבֵא אותה אל תוך הכבשן ויַבער בה אש, ויצא הברזל הנִתּך. את הברזל הנתך הבעיר וַיַשְׁמֵד ממנו את הגחלת, ויצא הברזל הטהור. ואת הברזל הטהור הבעיר ויצרפהו, ויצא ברזל–העשת הקשה.
אז לקח הגבור את ברזל–העשת הקשה, ויפעלהו וייצרהו ותצא – החרב.
ועם החרב יָצא, חגוּרה במתניו, ויקם לכבוש בה את הארץ ואת כל אשר עליה ולהַדְבִּיר את כל האדם תחת רגליו.
ואולם לשוא: לא נִצְחָה החרב ולא כבשה את כל הארץ!
 
II
גבור היה בארץ, אשר עיניו היו מאירות ופניו היו מבהיקים ולבו היה חם תמיד, ואת כל חדרי לבו החם הזה מִלְאָה רק מחשבה אחת: לכבוש את הארץ ואת כל הנשמה אשר עליה. כנר התמיד אשר במקדש, כן בערה התאוה בקרב נשמתו.
ואל ההרים יָצא הגבור, אשר בשְׂדֵה המחפֹּרת, לחפור באבני מחצב ומֶטַלוֹן אשר בשוּחה בתוך המערה, ויחפור ויעמל ויבקש. אז מצא את הברזל.
ויצרף את הברזל אשר מצא, ויצא ברזל–העשת.
אז הביא את ברזל–העשת אל בית–המלאכה, ויעבוד ויעמול בו ויעש לו ממנו – עֵט–ברזל.
ועם עט הברזל יָצא הגבור, לבעבור כְּבשׁ את הארץ ואת כל הנשמה אשר עליה ולהַדְבִּיר את כל תחת רגליו.
ואת אשר חשב, מָצָא. נִצַּח העט ויכבוש את כל הארץ.