מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/מצוה

מִצְוָה

מאת דוד פרישמן

„כי נר מצוה ותורה אור” – ואולם לפעמים מתגנבים גם ספקות קלים אל תוך לבי, ואז הם מנקרים שם כיתושים קטנים. איה איפה הנר, אשר אמרו? איה איפה האור, אשר בשמו קראו?... אבל יש גם אשר רוח אחרת תחלוף על פני, ואז יבין לבי פתאום, ואז אראה גם ניצוצים עולים.
ועוד בהיותי נער, ולבי רך ומתרגש למראה כל דבר ולמשמע כל ענין ואני הוגה וחוקר את כל מראה ואת כל אשר שמעתי, וגם אז כבר ענתה המחשבה הזאת את מוחי: אדם מישראל עושה מצוה – המאשר יֵאור לו בנפשו פנימה יעשנה, או אם מתוך אימה חשכה?
ופעמים הרבה כבר חשבתי לאמר:
מצוה – יודע אנכי היטב מה היא וכי העושה אותה נכון תמיד למסור את נפשו עליה. אבל במסרו את נפשו עליה, האם מרֹחב לב יעשנה ומנשמה יתֵרה, או אם מקשי-לב ורוח חזקה? האם וַתּרנוּת היא, אשר יוַתּר בגֹדל-נפש גם על הנחמד לו מכל דבר, או האם רק עקשות היא וערלת-לב? האש להבה היא, אשר הציתה אותו והלהיבה אותו והאירה אותו ואת כל חדרי-לבו, או אם רק קפאון הוא, אשר קפאו בו ברגע ההוא גם לבו וגם נפשו וגם נשמתו, עד בלתי הרגיש עוד דבר? האם בטול עצמיות הוא, אשר יבַטל אדם לפעמים את חיתו ואת כל עצמו ואת ישותו למרות כל הרגשתו, או אם רק טמטום-לב הוא ושעמום ותמהון ורוח עועים, עד בלתי דעת ובלתי הרגיש? הן רואים אנחנו אותו והוא אדם ככל האדם: רחום הוא, חנון הוא, לבו רך ומזגו נעים, חומל על כל נקשה ובצרת הכואב לו גם צר – אבל הנה באה מצוה לידו, והוא התחלף בִּן רגע ויהי פתאום לאחר: את אמו לא יחמול ואת בתו יזנח, את אביו לא יכיר ואת בנו לא ידע, את אשת-חיקו לא יבין ואת הרעב ואת הצמא לא ירגיש, כי לבו פתאום גיד-ברזל ונפשו רִקּוּע-נחוּשה. הן מצוה לפניו! ואז ישרש ויכרית מקרבו את העורק המתרגש הלז, הנקרא „לב”, או יטמטם ויהם אותו עד בלתי ירגיש עוד, והוא פתאום איש אביר ואכזרי וקשה, וגם מעשות עַולה הצועקת אל השמים לא יניח את ידו. התשגיח מכונת רכב-הברזל, ברגע רוּצהּ, כי יש מכשול על דרכה? כי אדם שוכב על שבילי-הברזל והיא תעבור עליו בסופה ותפרק את עצמותיו ואת אבריו תרסק?
ולפעמים חשבתי: הוי כחות חשכים! מי יודע אם לא ההשקפה הזאת על המצוה – שהיתה לאדם מישראל לדם מדמו ולבשר מבשרו – היא היא סוד הקיום אשר לעם נפלא כלו?...
ועל לבי עולה זכרון רב גדול בישראל, אשר היה גם מן הסוחרים, כי בעלי משרפות היינות החריפים היו שולחים אליו את שקוּייהם והוא היה מוכר אותם אל המוזגים הגדולים בבת אחת. פעם אחת קבל את שקוּייו בערב פסח, והם הגיעו אל ידו ולתוך רשותו אחרי מועד בטול החמץ. אז הלבינו פני הרב כשִּׂיד – ואולם רק רגע אחד. ואחרי-כן קם במנוחה ויוצא את החביות הרבות והמלאות אל חוף הוִיסְלָה. ויפתח את בּרזוֹתיהן וירק אותן אל תוך הנהר, אחת אחרי אחת, והוא עמד והביט ולא הניד עפעף. באותה שעה נעשה האיש האמיד הזה לעני לכל ימי חייו.
ועל לבי עולה זכרון אשה גדולה וכבודה בישראל, ולה בת נחמדה ויחידה, אשר היתה משוש לבה ומשוש לב כל רואיה; והנערה הזאת מתה שלשה ימים לפני חתונתה, והיום יום ערב שבת עם חשכה. אז לבשה האשה את בגדי השבת, אשר לה, ואת נזמיה הגדולים עם האבנים הטובות והגדולות שמה באזניה ותדלק את נרותיה במנורות-הכסף הגדולות, ולא נאנחה ולא היתה מתעצבת ולא דִבּרה דבר, ותאכל וַתֵּשׁתּ, וכן היתה כל היום – ורק במוצאי יום השבת, כאשר נראו בשמים שלשת הכוכבים הראשונים, התפרץ כאבה מתוך לבה בכל נוראותיו ובכל תקפו, כאשר לא ראיתי עוד כמהו.
מעין הרגשות האלה היו הרגשות אשר בלב אברהם, בשעה שעקד את יצחק בנו על גב המזבח. האם נשמה יתרה היא או רק קשי-לב? וַתּרנות אם עקשות? לב הוגה וחושב ובוחן או לב אשר קפא ויצק ויהי לאבן?
והשאלות האלו עִנו את מוחי גם אחרי-כן; וגם בשבתי בארץ רחוקה בין נכרים ודבר לא היה לי שנים הרבה עם אחי ובני-עמי וראיתים רק מעט, ואני מסור אז בכל לבי אל למודי תורת הצווּי המחלט – וגם אז הִנה באו השאלות ההן אל תוך לבי כפעם בפעם להרגיזני.
ואני זוכר את היום, אשר ישבתי כפעם בפעם והגיתי גם אז בחידות הנפלאות האלה – והנה השפחה אשר לנו באה אלי אל חדרי.
והחדר, חדר של תלמיד השומע לֶקח בפילוסופיה, „חדר עם כלי בית”, ושפחה נערה אשכנזית צהובת-שער וטובת-לב, מעין אלה שקוראים „נערה בשביל כל דבר”.
„אדוני הדוקטור! (שפחתי נתנה לי סמיכות ימים הרבה בטרם יתנו אותה לי מורי בבית-המדרש) – יהודי פולני עומד במבוא ודורש אליך”.
היהודי הפולני בלבושו הארוך ובמראהו הזר הוא מכת המדינה בכל עיר מערי האוניברסיטאות בחוץ לארץ, בשעה שימי הקיץ מגיעים והאדם בא ושואל בעצות הרופאים הפּרופיסורים ויוצא למעינות-הרפואה – לכל הפחות הוא מכת המדינה בעיני השפחות הנותנות סמיכות מאליהן.
ובטרם הספיקה עוד הנערה לכלות את דבריה ובארם הספקתי עוד גם אני לענות דבר, והאיש הנה עומד על המפתן.
ופני האיש אדומים מרוב דם, והוא שָׁמן ובריא-בשר, וקומתו ממוצעת – את אלה ראיתי ברגע הראשון; ואולם יותר לא יכלתי להתבונן אליו, כי בעודו נכנס והוא כבר מדַבּר אלי.
וגם צוארו האדום והמסֻבּל וגם מרום ערפו האדום כמו ששר כהה נגלו לעיני בעוד רגע. לעֹרף כזה יקָרא „עֹרף פר”.
„חפצתי כי תלך עמי אל הפּרופיסור. הלא גם אל הקונסול שלנו תלך עמי?”
ובין כה וכה ראיתי, כי הוא איש כבן חמשים, וכח זקנו סבוכה ועבֻתּה, ועוד אותות לה, אשר היתה לפנים צהובה מאד או אדומה. וגם בזאת משך את עיני, כי צומחת זקנו עד למעלה הלחיים וכמעט עד העינים, והעינים קטנות ויושבות בתוך גומות חלב ונעלמות מתחת לגבותיהן הרחבות, ואפו גם הוא קצר מאד ורחב. כן, הגבות ההן רחבות מאד, והן עבֻתּות ונמשכות מקצה המצח עד קצה המצח. בכלל לא נראו כמעט פני האיש, ויהיו רק כנקודה קטנה בתוך ים של שערות. – מלבושיו משכו את עיני אחריו: השַׁל של צמר הירוק למראה, אשר כסה את רֹחב כתפיו ויהי לו לעטוף בו את צוארו, אם כי גדול החום אשר בחוץ.
„חפצתי כי תלך עמי אל הפרופיסור. הלא גם אל הקונסול שלנו תלך עמי?” – אלה היו דבריו הראשונים. ואולם האיש דִבּר במהירות גדולה, בחפזון נמרץ, בתכיפות נפרצה, עד שהיה כמקיא את המלים בבת אחת, וכמעט אי-אפשר היה להבין אותו מרב קֹצר-רוח. כפי הנראה היה בעל עצבים שהתרגשו מאד.
העסק ללכת עם אורחים כאלה אל פלוני או אלמוני לא היה חדש עוד לי. השפחה עמדה עוד רגע, ותבט העינים גדולות ובתשוקה לדעת, ותשחק מעט, ותצא.
„אמרו לי, כי אתה תלך עמי. בודאי תלך. הכל אומרים, כי אתה תלך. עוד בעירי אמרו לי, כי אתה תלך. בשבילך יעשה הקונסול הכל. הלא היית לעוזר ולמועיל לפני ארבע שנים למשה מרדכי?”
ואני שואל, והוא עונה, כי משה מרדכי הוא גיסו; גיסו מצד אחותו. ואני מביט על פניו ומושך בכתפי: לא, כמדומה לי, שאיש אשר לו שם כזה לא היה עוד בביתי פה.
„הלא תבין – הוסיף לדַבּר אלי, והמלים בפיו היו כמריבות אשה אל אחותה על משפּט הבכורה לצאת ראשונה – אני אינני אוכל בשר בחוץ לארץ, הלא תבין, בשר אינני אוכל כלל וכלל. איפה פה המים לנטילת ידים? רק לחם אני אוכל. רק דגים מלוחים אני אוכל. רק שוּמים ובצלים אני אוכל. איפה המים, שאלתי?”
העסק, כי יבוא זר כזה הביתה וידבר אלי כמצַוה ויתאכסן בביתי כבן-בית, לא היה חדש עוד לי. האיש החל להוציא מתוך צלחת בגדו מאחוריו איזה צרור, ואני הראיתי לו את מקום המים; אך הוא, כפי הנראה, נחם פתאום על מחשבתו, אשר היתה לו בראשונה.
„אין לי זמן פנוי יותר מדי. עלינו ללכת. הלילה הזה אלין פה בביתך. פה על המצע יש לי מקום”. – כאלה וכאלה דִבּר בחפזון ובתכיפות סוערת.
ברגעים הראשונים היה עם לבי להשיב את פני האיש הזה ולשלחו מעל פני, ואולם על-פי הנסיון כבר ידעתי, כי אין מסרבין לאנשים כאלה, וכי אנשים כאלה אינם נותנים למי שיהיה לשלח אותם החוצה. אם חוצפא מהני כלפי שמיא, כלפי איש כמוני על אחת כמה וכמה. ומה גם כי החל האיש בסערה גדולה לבאר לי את דבר חליו, וכי סכנה יש בדבר, וכי הרופאים בעירו החישו לשלוח אותו הֵנה אל הפרופיסור, וגם את מבוכתו ספּר לי, אשר באתהו לרגלי איזו פורעניות בעניני תעודת-המסע אשר לו, וכי אין לו עצה בלתי-אם לבוא ולחלות את פני הקונסול, לבעבור יעשה עמו חסד לפנים משורת הדין. – אז סגרתי את ספרי, ואת הגליונות ואת הכתבים אשר על שלחני הסתרתי.
ואנחנו עוברים רחוב תעלת-העיר החיצונה ואת רחוב קיסר וילהלם – והאיש לא יסגור את פיו ורק דַבּר ידַבּר.
ואנחנו באים אל הפרופיסור ואל בית הקונסול – והאיש לא יסגור רגע את פיו ורק דַבּר ידַבּר.
ולפנות ערב אנחנו שבים הביתה – והוא עוד דַבּר ידַבּר.
והדבר אשר לא חשבתי ולא עלה על לבי, הנה בא: האיש הזה, במשך השעות אשר הייתי משֻׁעבד לו ולעסקיו, השכיחני מעט מעט את גֹעל נפשי, אשר הרגשתי בראשונה למראהו ולמשמע דבריו, ולא יסף עוד להיות לי למשא ולעֹל, ומרגע לרגע נעשה מקורב אלי יותר ויותר. לפנות ערב, ככלות עסקינו ואנחנו היינו שנית בחדרי, כבר הייתי רגיל עמו מאד.
ואני יושב אל שלחני ולפני מונחים שנית ספָרי וגליונותי וכתָבי, והוא יושב מאחרי ומדַבּר בלי תכלית, בלי מטרה – ויש אשר אני שומע את אשר ידבר, ויש אשר לא אשמע כלל.
ופתאום אני שומע: „אברהם גדליה נסע לו” – והדברים האלה התפרצו מפיו באין כל קשר עם הענין אשר היה על שפתיו ברגע ההוא, ואני לא ידעתי בראשונה מה הוא זה אברהם גדליה, ורק בהמשך הדברים מצאתי, כי הוא בנו בכורו. – „נסע לו לאמריקה. אומרים עליו כי נתעשר מאד, ומדוע לא? יהי לו אשר לו. האין לך עץ-גפרית להדליק את הפַּפִּירוס? בודאי ובודאי יש לו ק”ן אלף. הן אני לא אקחם מידו, חלילה, בחזק יד. חלילה, חלילה. האין לך עץ-גפרית? רק טפש הוא. מדוע הוא מתחבא ומסתתר מלפני? כלום עושה כך בן בכור לאביו הזקן והחולה? ומה גם כי יודע הוא, שאחרי השרפה בעירנו נתדלדלתי מאד. בחנותי לא תמצא אף מאה חתיכות של סחורה. ביום ט”ו לחודש נובמבר יש לי פרעון שטר-חוב בסך שלש מאות וששה-עשר רובל. האין לך עץ-גפרית עוד אחד? חכם להרע היה תמיד ואהב רק את בשרו ואת בטנו הוא. הפּפּירוס אשר לי מלא לחלוחית. לא יבער עוד”.
אז שמת לפניו את תיק הפּפּירוסים אשר לי.
„ובכן נשאר לי רק עוד משה זלמן. ואולם הוא כמעט עוד נער. ומה גם כי יושב הוא על שלחן חותנו. וגם זוגתו אינה נותנת אותו להיות פזרן יותר מדי. אך בכל אלה, אלמלא הוא, לא היתה לי עתה אפילו חתיכה אחת בחנותי. – עם חותנו יש לי דין תורה. האין פה ספל מים לשתות? צמאתי מאד, והפרופיסור אסר עלי את משתה המים שאינם מבושלים. מה היה עם לבי להגיד לך? כן: עם חותנו יש לי דין תורה. אדרבא, הלא איש נבון אתה; אֱמָר לי אתה מי משנינו יצדק”.
ואולם אני לא יכולתי למלא את חפצו זה, כי הפסיק פתאום ולא השמיעני את דבר הריב אשר לו.
והוא רק דַבּר ידַבּר, ואני יושב שחוח על גליונותי ועל ספָרי, וכמעט לא אשמע עוד דבר. אך פתאום והנה דברים חדשים:
„ובנוגע למנחם מנדיל הנני אומר גם הפעם את אשר אמרתי זה מאה פעמים ואחת: אנכי לא אָשמתי בכל הדבר כלל וכלל. חביב ונחמד היה לי תמיד יותר מאחיו הבכור ויותר גם מאחיו הצעיר, איש נחמד כמוהו לא תמצא גם בין אלף אלפי אלפים. אבל הלא מצוה היא...” אני התעוררתי מעט למשמע הדברים האלה ואפקח את אזני. „הלא דין מפורש הוא. ואיך זה יכלתי לתת אותו לעבור על דין מפורש? אם הוא בעצמו לא התעורר על הדבר הזה, אז הייתי אני מחויב בדבר. הלא אביו אני עד מאה ועשרים שנה. הלא יהודים אנחנו. רק טפש היה. רק שוטה היה. שוטה, שוטה, ותו לא מידי. אני אומר לך: שוטה, ואתה תוכל להאמין לי. האם באמת נפקא-מינה גדולה היא אם אשה זו או אשה אחרת?”
ואני הפניתי אליו את פני ואבט אליו; הדברים החלו למשוך את לבי.
„ואיה בנך זה עתה? שאלתי רק לבעבור שאל דבר ולבלתי תּת אותו לדלוג מן הענין הזה אל ענין אחר.
„איה?! אדרבא, א נ י שואל א ו ת ך: איה? היודע אתה? וכאשר אתה יודע כן ידעתי גם אני. הלא זה הדבר אשר איננו מניח לי לישון: חלף, הלך לו, ואיננו. אבל אני לא אשמתי כלל. הלא יהודי אנכי. הלא מצוה היתה. אבל הוא היה שוטה. ובכל-זה, כשאני שוכב על משכבי בלילות והוגה בדבר הזה, לא אוכל עוד לישון.
האם רק דמיון הוא, אשר עבר על נפשי, לדעת ולחשוב, כי הקול הגס אשר לאיש הזה רעד כמעט מדי דַבּרו? היש אשר גם תחת הקליפה הקשה הזאת יש לב, והלב רועד ומתכוץ ומצטמק בהיותו כואב…
„אכן איש נחמד כמוהו לא תמצא גם בין אלף אלפי אלפים” – הוסיף – „בבית מדרשנו קראו לו אפילו „מנדל האשכנזי”; ואולם אין בכך כלום. הלואי שיהיו כל בני ישראל כשרים כמותו. הוא רק הקפיד על הנקיות וידע לדַבּר היטב פולנית. הוא היה כותב כל המכתבים ליושבי העיר. מי שהיה צריך לסחורה או מי שהיה צריך לכתוב מכתב לכלה, אליו היו פונים כלם. מושלם היה. כתב ידו היה אפילו כתב לא נאה כלל, אבל הכל אומרים, כי כל מה שכתב היה כמו... כמו מרגליות. גם בדַבּרו השתפכו מרגליות מפיו. ולב היה לו – לב זהב כזה לא ראה עוד איש מימיו. כל זמן שהיה לו רובל בכיסו, כל הבא ונוטל בא ונוטל. הכל אהבו אותו. כבן-מלך היה מראהו, ממש כבן-מלך”.
ואני יושב ושומע את להג פי האיש ואת דבריו הסוערים מפיו חוצה בת אחת כגשמים בזעף, ולפני עיני רוחי תתיצב תמונת איש צעיר לימים ויפה-תאר, הדור בלבושיו ונחמד בהליכותיו, יודע להתהלך עם כל אדם ועושה חסד עם כל איש; ואף אין זאת כי למד האיש בסתר גם מן הדברים האסורים על אֶחיו אשר בעירו הקטנה, והוא גלמוד ויחיד במושבותיו ואין איש מבין אל לבו, והיה כפרח במדבר, אשר יציץ ויפרח וישגשג ואחרי-כן – יִבּול, ואיש לא ידע בפרחו ואיש לא ידע בבלותו. ופתאום הרגשתי כי מורשי לבי חַמו בקרבי וכי נחומי נכמרו אל האיש הזה, אשר לא ידעתי, ואנוד לו ולא ידעתי מדוע.
„ושרה מלכה זוגתו” – שמעתי את קול האיש מדבר אלי – „האם יש לי, חלילה, דבר אליה? כל הנכרים אשר באו אל חנותו לא הסירו עין ממנה אף רגע אחד. לא הסירו – ובכן לא יסירו, ומה בכך? אבל העיקר הוא, כי שניהם, הוא והיא, חיו יחדו בנחת ובנעימות. כן, לא אכחש. בנחת ובנעימות חיו יחדו. שלום-בית היה להם... שלום-בית הרבה מאד. שלום-בית גדול וחזק. הדבר הזה אמת הוא. אין איש מכחיש. שלום-בית, שלום-בית היה להם... איה פה מזרח?”
המלים „שלום-בית” נגעו פתאום אל מיתרים דקים אשר בלבי – וירעד.
ואני יושב ומקטיר את הפּפּירוס אשר בפי – ובסור העלטה מעל פני הדברים הנמרצים, אשר כזרם מים רבים השתפכו מפי הדובר בי, אז ראיתי בעיני רוחי מראה נהדר, אשר יחמם את הלב וילהיב את הנפש וירומם את הרוח. אז ראיתי לפָני איש נחמד עם אשה נחמדה ויפה, אשר כל רואיה ישתוממו אליה ועמדו משתאים ופיהם פעור למראה חמדה נפלאה, והאיש והאשה אוהבים איש את אחיו אהבה גדולה וטהורה, עד כי לא יוכל האיש להרגיע אם אין האשה עמו, ועד כי האשה לא תדע שָׁלֵו בנפשה אם אין האיש על שמאלה – הן לזאת יקראו אנשים כאלה „שלום-בית”, שלום-בית „גדול וחזק”; והבית מלא אורים גדולים, ושקט ושלוה על כל פנה, ומלאכים קטנים אשר לא יֵרָאו מתעופפים חרש בזָויוֹת כל חדר וחדר. מה יחסר לחוג משפחה אשר כזה?
„ואולם מצוה היא”, שומע אנכי פתאום את קול האיש הגס הדובר בי, ויהי קולו כסופת שלג גדולה על פרחים רכים באבּם, ורוחי אורגת לי ערפלי צלמי כל כלי-המשחית, אשר יצרה לה האינקויזיציה – „דין מפורש הוא. אדרבא, הגד-נא אתה בעצמך. ואנחנו הן חכינו גם עד תם השנה העשתי-עשרה כֻלה. ואולם גם בשנה הנוספת הזאת לא ילדה לו בן או בת”.
כמו דקירה הרגשתי פתאום בלבי. ידעתי, כי הסערה קרובה, ועוד מעט והַקַּטַּסְטְרופה בוא תבוא. ואולם לא יגעתי עוד אל נכון מה היא.
„אדרבא”, שמעתיו מדַבּר אלי, וזאת הפעם כמדומה לי, לא יצאו עוד הדברים תכופים מפיו ולא במרוצה ולא במהירות באו – „מחל-נא ועיין בעצמך במסכת כתובות דף... דף... האין פה בין הספרים על גבי הקיר ש”ס? כן: דף ע”ז הוא. וכן גם בפרק „הבא על יבמתו”, דף ס”א; את זאת אזכור בפירוש כי הוא דף ס”א. ועיין גם טור, הלכות אישות... צר לי כי אין עמך טור...”
„יש”, עניתיו וכמעט למרות חפצי.
והוא כבר עומד לפני הספרים ומוציא את הטור. „כן, הלכות אישות. כן, כן, הלכות אישות...” ובדברו יהפוך בספר אשר לפניו כה וכה – „כן... כן... הנה זה פה: סימן קנ”ד... ראה בעצמך...” ופתאום יניח את הספר מידו. „לא!” יקרא, „יותר טוב לעיין בדברי הנשר הגדול הרמב”ם ז”ל!” ובדברו יבקש לו את ספר הרמב”ם מתוך הספרים אשר על גבי הקיר – „הנה פה הוא! ראה בעצמך הנה הוא פט”ו. ראה בעצמך מה שהוא אומר בהדיא: נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, הרי זה יוציא ויתן כתובה, או ישא אשה הראויה לילד. ואם – הרואה אתה? – ואם לא רצה להוציא, כופין אותו ומַכּין אותו בשוט עד שיוציא. השומע אתה? כופין אותו ומַכּין אותו בשוט עד שיוציא... כן איתא בהדיא” – וכמו אנחה, המעידה כי הוקל לו מעט, יצאה מפיו. ופתאום: „איה פה מזרח, שאלתי?”
והוא נטל את ידיו ויעמוד אל הקיר אצל המזרח להתפלל, ואני יושב על מקומי כחולם ומקטיר פּפּירוס אחרי פּפּירוס.
צללי בין-ערבים מלאו את החדר; וינועו הצללים על פני הקירות, וינועו גם מיתרי-לבי. והצללים הקודרים וקולות המתפלל הבודדים עלו יחדו וימסכו בקרבי רוח תמרורים ויגון, ויכבדו על לבי, ויהי עם לבי להשבר. – העלטה והחֹשך הלכו הלֹך וגבֹר, ומוֹחי מתענה עוד תחת יד המחשבה האיומה ההיא, אשר חשבתי והגיתי זה פעמים אין מספר: איה האור ואיה הנר, אשר אמרו? מה משפט המצוה, אשר איש ישראל יעשנה? האם נשמה יתרה היא או לב מטומטם, אשר התקשה? הנה נְוֵה שלום עומד על תלו, ואיש ואשה יושבים בו כשבת יונים גם יחד, ופתאום והנה יד שלוחה מחוץ להרוס את הנָוה הזה עד היסוד בו ולשפוך דמי לבבות נקיים ארצה כמים. מי יתן הרשות לאיש לעשות מעשה כזה, אשר רצח הוא? הנה הדם ידבק אל כפם, והם טרם ידעו וטרם ירגישו. יחריבו משפחות ולא ידעו, יהרגו בעל עם אשתו ולא יבינו, יכו אשה על בעלה ולא ירגישו – והעם הזה הוא עם אשר מחנהו קדוש. מי יתן הכֹּח לאנשים האלה להיות כופין בשוט את האיש האוהב את אשתו, עד כי יוציאה וישלחנה מביתה עד עולם?...
„שוטה היה” – המלים האלה העירוני פתאום מחלומותי ומהגיונותי, ואני טרם התבוננתי וטרם ראיתי כי כבר השלים האיש את תפלתו והוא שב לשבת לפני ולדבר אלי – „שוטה, אני אומר לך. לב טוב אפילו, ורק שוטה. אדרבא, הגד-נא אַתה בעצמך: הוא נסה פעם אחת להוכיח לי, כי יש מקילין. הלא הוא בהגהות מיימוניות בעצם הדף הזה. צר לי, כבר חשך מעט בחדר, ואתה לא תוכל לראות בעיניך. אבל הלא הוא פה, התשמע? – : והנה לא חילק בין א”י לחו”ל, וכן דעת רש”י שפירש בפירוש חומש „מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ”, ללמדך שאין ישיבת חו”ל עולה לו מן המנין, וזהו דוקא באברהם, אבל התוס’ פירשו דקאי אכל אדם, וכן דעת ס”ה וכן ראב”ן וכן ראבי”ה, וכתב עוד דאין כופין להוציא אפילו בא”י, מהא דגרסינן ס”פ ח”ה מיום שחרב ביהמ”ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא ושלא להוליד בנים, אלא שאין גוזרין על הצבור אא”כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, הילכך לכה”פ אין כופין להוציא אפילו בא”י. עד כאן באביאסף. ואולם...”
ואני עודני יושב מחריש וכואב, ורוחי אורגת לי את תמונת האיש הצעיר, אשר בכל רוחו הרפה עוד התאמץ ללחום נגד קמיו ויבקש לו עזר מן המקילים – ולבי בקרבי התכַּוֵּץ מרגע לרגע יותר.
והאיש אשר לפני באמרו „ואולם” קם פתאום וימהר ויבא לי ספר אחר.
„ואולם”, שמעתי – „הטור קנ”ד כותב בפירוש – הלא תראה? – : כתב א”א הרא”ש ז”ל: י”א שבחו”ל אין כופין להוציא אחר י’ שנים, דתלינן בעונש דירתו בחו”ל, כדחזינן באברהם שישיבת חו”ל לא עלתה לו מן המנין, ולא מסתבר להורות כן – השומע אתה? – הטור אומר בפירוש: לא מסתבר להורות כן שיבטל אדם מפ”ו בסברא רעועה כזאת, דהא חזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחו”ל – ומה תאמר עתה?”
והוא נאנח כאיש אשר גלל משא כבד מעל שכמו. מי יודע? אולי הכבידה אבן כבדה את משאה בלב האיש הזה פנימה, ובמצאו עזר לו בדברי אחד המחמירים רָוַח לו מעט.
„ואתה הלא ידעת”, דִבּר עתה במהירות נמרצה – „כל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בונה עולם, ועד כמה גדולה החומרא אנו רואים גם מזה: הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה, משביעה שבועת היסת שהפילה, והטור אומר: ואפי’ אמרה דיירנא בהדיה בסהדי שלא מתייחס עמו... כן, כן: הדבר חמור מאד... האוכל להשיג בזה פת ישראל ודגים מלוחים?”...
ברגע הזה היה האיש בעיני כרוצח, אשר בשעה שהוא הורג נפש בידיו יפצע בשניו בפיו אגוזים, ולא ירגיש ולא ישים לב.
„ומה – קראתי פתאום ואתנשא מעל מושבי – האם באמת גרש בנך את אשת נעוריו הנחמדה וישלחנה מביתו גם באהבתו אותה?”
„אם גרש?” – ענני – „ומדוע לא? הן יהודי הוא. ואולם שוטה, אני אומר לך, שוטה היה, שוטה מופלג. בראשונה לא חפץ. אני דברתי אליו יום יום ולא נתתי לו מרגוע. הן יהודים אנחנו. הן מצוה היא. והוא דחה אותי מיום ליום: עוד מועד לדַבּר בזה, אמר לי כפעם בפעם, עוד מועד לדַבּר בזה. אולי יתן השי”ת לה הריון. ואני – מה לא יעשה אב לבנו? חכיתי. ומה לי עוד להגיד לך? חכיתי עד תם כמעט גם השנה העשתי-עשרה. והוא... אך מה אספר לך את כל ההבלים שעשה הוא ואת כל העסקים שנסה לעשות בכדי להתקומם לי? אז לקחתי לי גם את רבנו האב”ד דעירנו לעזר. הראב”ד דעירנו איננו אפילו מן הגדולים, כלומר, במה שנוגע לכבוד תורתו, ואלם צדיק וחסיד הוא מאין כמוהו. ואני והוא דברנו עמו, דברנו עמו יום ולילה. הלא יש עוד דין ודַיָּן בישראל. ובפירוש איתא: כופין אותו ומכּין אותו בשוט עד שיוציא. ואולם אל נא תחשוב, כי נקל היה הדבר. הלא שוטה היה, שוטה מופלג ויתעקש. אך לבסוף נתרצה”.
לבי חרד בקרבי מאד.
„והרב שלח לקרוא גם לה. אבל זה הוא הדבר שאמרתי לך: הוא היה שוטה, והא, השוטה, כפי הנראה, לא הגיד לה קודם לזה דבר או חצי-דבר. בכדי שלא לצער אותה, לא הגיד – כן שמעתי מפיו. והיא באה ולא ידעה כלל את אשר יעָשה. והנה... הלא אמרתי לך, כי בריאה היתה תמיד, והלואי שאהיה אני בריא כמוה. ואולם אשה היא רק אשה, מחֻכּמת ביותר בודאי לא היתה. בהנתן לה הגט התעלפה... והוא...”
ופתאום החריש. – כמדומה לי שקולו השתנה פתאום.
„האוכל להשיג פה פת ישראל ודג מלוח?”
„ואחרי-כן: היא חלתה ימים רבים, ולבסוף באו אבותיה ויקחו אותה עמם. והוא... „מיחוש” היה לו ולא יצא ימים רבים מפתח ביתו. אחרי-כן קם פתאום ויסע לו, ולא ראה פני איש בטרם נסעו. אומרים עליו, כי נסע ללונדון. אך אין יודע ברור… ומי אָשם לו כי שוטה היה?”
עתה הכרתי ברור, כי קול האיש רעד בדברו.
והחֹשך כסה את פני קירות החדר, ויהי חֹשך אפלה מסביב. ואני יושב מַשמים וכואב ומדֻכּא, ותמונת איש צעיר לימים ואשה צעירה לימים, אשר לא ראיתים מעודי, התיצבו לפני לענותני ולהרגיזני. ויש אשר חשבתי, כי לא בחזון התיצבו לפני, כי-אם באמת.
והשפחה אשר עמנו בבית הביאה את המנורה ותאר את החדר.
אבל בלבי לא היה עוד אור.
והאיש יושב על השלחן ואוכל את פתו ולועס את נתחי הדג המלוח, ויהי כאיש אשר לא יגעו עוד אליו כל הדברים הנאמרים ברב או במעט – ואני לא יכלתי להביט עוד אל פניו.
וגם בלילה לא שכב לבי ואהגה רק בדבר הזה.
וגם בבקר אחרי עזֹב אותי האיש לא חדלתי עוד מהגות, ובקרב לבי היה לי כמו מועקה.
מצוה – יודע אנכי היטב מה היא לאיש מישראל. ואולם... האם רֹחב לב הוא ונשמה יתרה או אם רק קשי-לב וחֹזק-רוח? האם וַתּרנות או עִקשות? המאשר יאוֹר לו בנפשו פנימה יעשנה או אם מרֹב אימה חשכה?...