מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/השעה האחרונה

הַשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה

מאת דוד פרישמן

בחוץ ייליל הרוח אף ישרוק והגשם סוחף ומדַפּק על פני לוחות החלונות ועל פני רקיעי הגגות – ואולם בבית פנימה מלאה כל זוית אורה גדולה ושמחה ויקר, ותמָּלא אותם גם כל נפש.
במנורת הכסף אשר לימי החנֻכּה יאיר בלילה הזה הנר השמיני, ולעומתו בצד ערוך „השַׁמש” העשוי דונג, והוא כפוף ושחוח ואִשּׁו הולכת הלוך ומתלקחת...
ובתוך רפידת הכסא העשויה עור יושבת האֵם-הזקנה והיא לבושה את בגדיה החמודות, בגדי שבת ויום-טוב, ועיניה הגדולות מאירות ומזהירות. קִשּׁוּרֵי צעיפה הצהובים והעשוים משי יורדים מעל פני ראשה, הנזמים המשֻׁבָּצים אבני שֹׁהם נוצצים ושולחים ברקים מתוך אזניה, והיא יושבת וחולמת ומחשבותיה עמקו מאד, ואנחנו כלנו יושבים סביב לה, ואני יושב על הדום רגליה, אשר למרגלותיה, ואת ראשי שמתי בחיקה על ברכיה – והיא עוד יושבת וחולמת ושפתיה סגורות, ורק עיניה הגדולות מאירות ומזהירות. אכן סוד אלהים לעינים הגדולות האלה, המלאות חכמה ואורה גדולה, ואשר מאירות ומזהירות תמיד! הנה מצחה מלא קמטים-קמטים, גַּבּהּ כפוף ושחוח. ידיה רועדות וקולה רועד מדי הִשָׁמְעוֹ – ורק עיניה הגדולות הן בוערות ומזהירות!
את-מה לא ראו העינים האלה מאז ועד היום הזה? מי ומה לא עבר על פניהן מאז היותן בקדקד ראש האשה הזאת?
הס! הנה היא נושאת עתה את ראשה הֶעָיֵף וְהַכָּבֵד מתוך חלומותיה הרבים:
– בָּנַי ובנותי! הן זקנתי ושַׂבתי, האין זאת?... מֵחול עָצמו ימי ולילותי עצמו מִסְּפוֹר, האין זאת? ואולם הדברים אשר אנכי אומרת לסַפּר באזניכם היום עָצמו ממני לימים שבעתים! כאלפים שנה עָצמוּ ימי הדברים האלה מִיָּמַי – כן, כן, כאלפים שנה אמרתי, ואני אין לי דרך אחרת עתה בלתי-אם לסַפּר באזניכם את הדברים האלה, כי מלא לבי אותם על כל גדותיו...
ובחוץ עוד ייליל הרוח וישרוק בקול גדול, ואולם קול הזקנה עולה כיום הזה על קול הרוח החזק, ודבריה ברורים ונאמנים – ואני יושב ושומע ואזני נטויה וקשבת.
הס! הנה היא דוברת ואת ראשה היא מרימה עד למעלה:
– בָּנַי ובנותי! הן אַתּם חושבים, כי את דבר נס-חנֻכּה אנכי אומרת לסַפּר באזניכם היום? אכן שגיתם! את דבר חנֻכּה ואת אשר עשה הרשע אנטיוכוס הלא ידעתם אף שמעתם! ואולם אנכי אמרתי לסַפּר באזניכם היום דברים אחרים וחדשים, אשר נעשו גם הם בירושלים בימי הרשע אנטיוכוס בחמש או שש שנים לפני היות נס חנכּה! הלא הם דברי-ימי נער עברי אשר הלך „החדרה” ויבך שם בכיה גדולה – לא על דְּבַר אשר הכו אותו שם, כי אם מהיותו כואב את לבו, ונפשו דלפה עד מאד, ולבו בקרבו השתוחח... אכן מלאים הדברים האלה יגון ותמרורים רבים...
והזקֵנה מַחֲשָׁה לפתע פתאום ושפתיה תִּסָּגַרנה וגם את עיניה המאירות היא סוגרת רגע אחד – ואני עוד יושב לפניה למרגלותיה וראשי נתון על ברכיה ואזני פקוחה עד למאד וקשבת...
 

*

 
– – – חוצות ירושלים.
הבָּתּים אשר בחוץ רוחצים באור המתוק, היורד מן השמים, והשמים מלֵאים תכלת מן הקָּצה אל הקָּצה. בהרות לבנות וגדולות עוברות עלפני השמים ובתוך התכלת ומתנהלות לאט-לאט, והן כיגיע-כח וכמו עיֵפים. הרוח טהורה וחמה, והעצים נושאים את עליהם הגדולים והירוקים וְהֶעָלִים האלה עוד טרם ינודו וטרם ינועו בקרב הרוח השוקטת...
אכן חם מאד הקיץ הזה, קיץ השנה שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים לבריאת העולם!
ובחוץ מתהוללים הילדים ושוחקים ומריעים תרועות גדולות: „הנה בא הקיץ! הקיץ הנה בא, בא!” – מתחת לרגליהם ירגז החול הצהוב, ממעל לראשיהם יבער זְהַב השמש, ולבותיהם הרכים יִפָּתְחוּ עתה לרוָחה והם מתפעמים בחָזקה וחותרים להִשָׁבר מרוב טובה ומרוב שמחה ויקר...
ולפתע פתאום תשמענה אזניהם את הקול הקורא: הנה באה העת ללמוד, קומו ולכו „החדרה”!
הילדים עומדים תחתיהם ומביטים כה וכה: איש זקן וגדל-הקומה עומד לפניהם וזקנו הלבן יורד על פי מדותיו ועיניו חודרות להם ומביטות עליהם בעוז ופניו מלאים מרי. – מי מהם לא יֵדע את הזקן הזה? מי לא יכיר את רבי יוסי בן יועזר איש-צרֵדה?
ומדי הוסיפו לעמוד ומדי הוסיפו לראות בהם, כן ימלאו פניו נחת ורֹך ובעפעפי עיניו נאחזות הדמעות. „עוד שָׁאֲרו לנו הקטנים האלה – ידבר חרש וקולו לא ישָּׁמע – עוד שָׁאַר לנו הַמַּטֶה האחד הזה, אשר עליו יִשָּׁען העם כלו... עוד לנו אך הילדים...”
וכמו חולם יעמוד תחתיו על מקומו, והוא עומד וחולם בהקיץ...
מה היה לעַמו בימים האחרונים האלה? הן אמת היא, כי יושב עַמו עתה על אדמתו אשר בארצו, ארץ-ישראל, ואולם הארץ הזאת לא ארצו היא; הארץ הזאת נתונה עתה בידי המושל היוני אַנְטִיּוֹכוֹס אֶפִּיפַנֶּס, הלוחם עתה את מלחמותיו בארץ מצרים ופה הושיב את משנהו, את הרשע אַנְדְּרוֹנִיקוּס למלא את מקומו תחתיו, והאיש הזה מושל עתה בחזקה ובזרוע נטויה, והנה הוא משרש ביד חזקה מתוך הארץ הזאת את מותר הרוח היהודי, אשר עוד נשאר לפלטה, וביד חרוצים הוא אומר להפוך את ארץ-ישראל ולעשותה לארץ יון. הנה הוא שופך לאט לאט את רוח יון על כל הארץ, והופך לה מנהגים יונים וחקים יונים ומשפטים יונים וידיו נטויות „לְיַוֵּן” את כל ארץ-ישראל. הרחובות אשר בירושלים כרֻבָּן כן חדלו מהיות נקראות בשמותיהן העברים ויהיו להן שמות יונים תחתיהם; מטבעות כסף אשר היו ליושבי יהודה הולכות הלוך ונאספות, הלוך וכלות, ותחתיהן נתנו מטבעות יוניות העוברות לסוחרים; השמות העברים אשר קראו לילדים הילודים נאסרו, ובבית-הפקידות יקָּרא להם בשמות יונים; את הדגלים העברים העבירו וישימו תחתיהם דגלים אשר לבני יון, וגם מעל פני לשכת הגזית, מקום שם יושבים הסנהדרין, הסירו את „הסמל” העברי וישימו תחתיו את הסמל היוני. אכן עוד שָׁאַר הכהן הגדול חוֹניו, אשר עוד בו נפשו עָבַד עבודתו ויעמול לתת שֵׁם ושארית לרוח העברי, והנה זה בא אנדרוניקוס ויכהו נפש, ועל כַּנו העמיד את מֶנֶּלָּאוּס ויעשהו לכהן גדול, והאיש הזה מלא מחשבות יוניות כֻּלוֹ, ומי יודע את אשר יביאו עוד הימים הבאים?
– „עוד שׁאֲרו לנו הקטנים, עוד שָׁאַר לנו הדור החדש – דִבּר חרש אל לבו, ופניו שבו וימלאו מרי כבית-המרי, והוא קורא שנית בקול: – הנה באה העת, קומו ולכו „החדרה”!
והנערים נחפזים ורצים בחָפְזה, זה בכה וזה בכה, ויועזר הקטן, בן רבי יוסי, הצעיר מכל בניו, נחפז גם הוא לדרכו והוא רץ שכם אחד על כל הנערים.
אכן השמש מאירה כיום הזה בכל כֹּחה ותפארתה, לא על-נקלה יעזוב איש את הרוח הטהורה אשר מתחת לתכלת השמים לבוא „החדרה”! בלב שמח וטוב יעבור הנער את גשר-קדרון, ושם יעמוד רגע אחד תחתיו. הנה שם החנות אשר לאחד מבני-היונים ובה ימָכרו כל כלי-שעשועים למיניהם, והנער עומד ומביט בּכֵּלים היפים האלה ורגלו כמסמר נטוע. אז יֵרְאו פני עבד יוני על המפתן אשר לחנות, והוא יגער בנער בקול גדול ובחרפות גדולות, והנער העברי ינוס על נפשו, הלוך ונוס.
והוא עובר את ככר-יהושפט ואת גשר-אנטיוכוס ואת שדה-הכובסים הלאה, הלאה, עד בואו לשוק-אנדרוניקוס. פה ושם יתיצב רגע אחד לראות את דברי החפץ אשר ימכרו בני-היונים, ואז תראינה עיניו סגולות וחמודות רבות, המובאות מאתונה ומשפַּרטה וביצנץ, והנה לפניו סנדלים מוזהבים, טורי פנינים וכוכבי-כסף; עוד מעט והנה צלמים שונים, צלמי-סוסים וצלמי-כלבים וצלמי-אדם עשוים עץ ואבן, מעשה פסל ומסכה, וכל החפָצים האלה מאירים ושולחים ברקים בזרוח עליהם השמש, והם חמודות לעינים. – אכן לפתע פתאום תעל מחשבה בקרב לבו, והוא יזכור, כי אין עתו בידו, והוא יקום וימהר לרוץ.
וכבואו אל הככר אשר בכתף בית-המקדש מאחוריו, התיצב ויעמוד. על פני הככר הזה, בקרן צפונית-מערבית, נבנתה הבירה, והיונים יקראו לה „אַקרא”, ושם בנו היונים בית-משחק ללַמד את בני-ישראל את תורת חלוץ-העצמות, לרקוד ולחול על-פי חֻקים ומשפטים נאמנים, ללחום איש באחיו, למען הראות איש את כחו וגבורתו.
הנער עמד על מקומו תחתיו ועיניו חודרות לכל הנערים היהודים העושים בלהטיהם לעיניו, ולבו התפעם בקרבו בקול גדול מרוב שמחה וששון. מה יפו החיים אשר בחוץ מתחת לתכלת השמים! שני נערים יהודים באים המעגלה, והם אוסרים מלחמה ביד חרוצים וברגלים ממהרות, ונלחמו הנערים איש באחיו, והתנפלו איש על רעהו בחמת רוח ובגבורה גדולה, ואיש על אחיו יאמר להתגבר, ואל יוכלו, ומקץ רגעים אחדים יפלו שניהם ארצה, וההמון אשר מסביב שוחק בקול גדול למראה „הגבורים” אשר מבני היהודים. אז יבוא המעגלה נער עברי, והוא כמעט ערום באין לבוש, ושניהם יחולו וירקדו כמשפט ומחולותיהם מלאים חן והדר, והמנגנים מנגנים בכנורותיהם ובתֻפּיהם מסביב, ושמחה גדולה שפוכה על-פני כל הארץ...
ואולם יועזר הקטן יתעצב פתאום אל לבו, כי זֵכר „החדר” עלה בלבו...
אבל רגליו עוד כמסמרות נטועים והוא את מקומו לא יעזוב, ועיניו מביטות אל המעגל מנגד. הנה נעורים חדשים, הנה מחולות ושעשועים חדשים! ויצרו הרע לא יתן אותו לסור מן המקום הזה והלאה. הנה עברה השעה האחת ואחריה עוד שתים ושלש שעות, והנער עוד עומד על-פני הככר אשר בכתף בית-המקדש מאחוריו.
השמש כבר עומדת בחצי רקיע השמים.
וחרָדה גדולה נופלת פתאום על יועזר הקטן! זה יותר ממחצית היום חלף והוא עוד טרם יבוא „החדרה”. מה יְדַבֵּר בו „רבו” כיום הזה? במה יקבל את פניו בבואו? – ורוח על פניו יחלוף והוא רואה את פני מורו, המלאים מרי ועוז, וגם אזניו שומעות את קולו מדי דַבּרו, והקול הזה עז מאד וקשה מאד...
אז יתעורר הנער לרוץ בחפזון.
וברוּצו ורָצו ורדפו אחריו כל המראות, אשר ראו עיניו בעמדו על ככר „הבירה”, והנה לפניו הנערים והנערות הערומים, המחולות והמלחמות, המעלות והמורדות, נגינות המנגנים וקולותיהם; ומתוך הקולות האלה עולה אליו גם קול רבו בהתרגזו ובהתקצפו, וגם את פניו החשכים יראה ובעיניו יביט אותם גם בהיותן סגורות... אז ימהר לרוץ ככל אשר תשאנה אותו רגליו, ואז יבוא גם עד הרחוב אשר שם חדר מורו. ואולם רוחו בקרבו בו הומיה והוא יתיצב לפני פתח „החדר” רגע אחד ומחה את זעת אפו, ואזניו תשמענה את קול לבו בהכותו. עוד רגע וידו אוחזת את כף-המנעול, וברגע השני והוא עומד בתוך „החדר”.
וחרָדה חשֵׁכה וגדולה נופלת עליו ורגליו כבדות תחתיו כעופרת.
מה זאת? דממת מות שוררת כיום הזה בתוך „החדר”, רוח תוגה חרישית שפוכה על כל איש ואיש וגם על כל פנה ופנה; הנערים יושבים תחתיהם דוממים ומחרישים ולא ינועו ולא ינודו, אין פוצה פה ואין מתהולל ביניהם, אין מניד עפעף ואין מהגה – אכן שונים פני „החדר” מאשר היו תמול-שלשום.
והרב גם הוא הנה עומד נשען אל הקתדרה; מצחו סמוך ונתון על-פני כף ידו הרחבה ועיניו סגורות. פתאום ירים את ראשו ועיניו תראינה את יועזר הקטן.
– בְּנִי! הנה אֵחַרְתָּ היום לבוא, אֵחַרְתָּ מאד, ואולם הטיבות אשר באת עתה...
מה זאת? קולו רך כיום הזה משמן ודבריו מלאים נחת ועֵדן, והדברים האלה באים ויורדים אל לב יועזר עמוק, עמוק. מתי דִבּר אליו רבּו כדברים האלה? אֵי מזה בא הקול הזה, המלא תמרורים ועצב, והוא מלא גם רַכּות ומחמאות? – ברגע הזה ולב הנער הכה אותו על-דבר אשר פִּנָּה את לבו לבטלה כמחצית היום ועל-דבר אשר אֵחַר מִבּוא...
– בני! – יוסיף הרב לדַבּר אליו וקולו רועד בדַבּרו – קח את ספרך בידך ופסוֹק את פסוקך... כי... כי טרם תדע... אשר השעה הזאת היא השעה האחרונה... מחר יחדלו ללמוד עברית.
וקולו כמעט יֵחָבֵא מרוב דמעות. – כל הנערים אשר בתוך „החדר” יחרדו ויסערו בראותם את רַבּם, את האיש הזקן חזק-הפנים, והוא בוכה כילד קטן...
– את גחלתנו הנשארה כבו! את שפתנו לקחו ממנו! – ידַבּר הרבעתה ולא יוכל התאפק מבכי. – ומה נעשה עתה לבנינו? איך יֵדעו בנינו עתה ואיך יוכלו לדעת את עַמם ואת רוחו ואת גדלו ואת הדרו?!...
ואת ידו יעביר עתה על עיניו – והנערים אשר מסביב יבכו הלוך וּבָכֹה.
ובדממה ובעצֶבת שכם אחד על יתר הנערים יֵבְךְ עתה יועזר הקטן, ולבו יַך אותו על מעלו אשר מעל כיום הזה... אז החל לחוש בנפשו, כי ברגע אחד חֻדַּשׁ בקרבו רוח אחר ולבו נהפך.
– הנה זאת השעה האחרונה! מחר וחדלנו ללמוד את תורתנו! – ישָׁמע עתה קול הרב בשלישית, ואולם קולו איננו מלא עוד עֹז ותמרורים, כי-אם רֹך ונחת צרורים בו וקולו זה כמו יאמר לכל: מחר ונמחה כל היקום מעל פני הארץ וכל הארץ תִּשָׁאֶה שממה...
והנערים ימהרו ולקחו את ספריהם בידיהם.
ובקחת יועזר הקטן את ספרו אל מול פניו, ורעדו ידיו הקטנות ועיניו תרחצנה בדמעות. מעודו ועד כה לא למד עוד את שֵׁעוּרו בחשק נמרץ, מעודו ועד כה לא ירדו עוד הדברים אל תוך לבו עמוק, עמוק כאשר ירדו ובאו אל תוך לבו כיום הזה!
כיום הזה תובל אחת הלשונות לקבר, כיום הזה יאבד גוי מקרב גויי הארץ, כיום הזה תמָּחה אחת הארצות מעל פני האדמה!...
והנער הקטן יודע ומבין את כל אלה בלבו...
ורַבּו ידַבּר אליו כיום הזה רכות ומחמאות וקולו עָרֵב ונחמד ובאוּריו נחמדים וערֵבים, וכמו סודות אלהים עולים מתוך האותיות המרֻבּעות, אשר כמוהם לא ידע ולא הבין מעודו ועד היום הזה...
ובדַבּר רַבּו אליו בקולו הרך והנעים ושטפו הדמעות מתוך עיני הנער הלוך ושטֹף ולבו הרך ישתפך בו גם הוא מרֹב מכאוב ועצב, והוא טרם יֵדע מה היה לו...
אז ישבע הנער את שבועתו בלבו פנימה לבלתי בוא עוד אל ככר „הבירה”...
השמש באה. בתוך „החדר” יעלה החשׁך הלוך ועָלֹה, הלוך ועָלֹה, ולא יִשָּׁמע עוד בלתי-אם קול הרב הרועד בלמדו כיום הזה את תורתו בשעה האחרונה...
ומחוץ לפני פתח בית „החדר” ישמע קול אנשים העוברים ושבים והם דוברים יוָנית בקול גדול, וכל הארץ עליזה ושמחה...

*

הנר אשר במנורת-החנֻכּה נדעך זה כבר ויכבה.
בתוך רפודת הכסא העשויה עור יושב עוד האם-הזקנה ואולם ידיה נתונות על עיניה והיא דוממה ומחרישה. – בחוץ כבר חדל הרוח ולא ייליל ולא ישרוק עוד, ואולם מבית מלא החדר עלטה ותוגה חרישית.