מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/הזכרת נשמות

הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת

מאת דוד פרישמן

לא במתים אדבר הפעם, כי אם בנפש חיה, אשר בּעודה בחיים נעשתה לה אזכּרה ואשר כמו מת חשבוּה... והדברים האלה, אשר אנכי בא לכתוב לפניכם על הגליון, מלאים יגון ותמרורים רבים, ובעלותם על לבי והעלוּ עמהם נטפי דמעות, אשר ידבקו אל עפעפי עיני; ויש אשר אחשוב, כי מזורה על עיני רשת דקה, אשר תבדיל ביני ובין הארץ הרחבה, אשר לפני, להעיב אותה ולשפוך עליה ערפל.
ובחוץ מלאה הארץ מסביב אורים גדולים ושמחה וצהלה, ויש אשר אדמה בנפשי, כי על סביבותי כל היקום ירֹן! קרני אור מתוק יורדות מתוך התכלת, אשר ברקיע ממעל, ובוקעות מבעד לחלוני ורקדו על פני הגליון הלבן, אשר לפני, ואני יודע ומבין, כי טל חיים חדשים נופל גם על לבי הנענה ופצעיו הנאמנים יחֻבּשו כמעט, ושב ורפא לו. אכן עוד רגע אחד ורוח חדשה תחלוף על פני, רוח כהה מאד, וזכרונות מלאי תמרורים באים לפתע פתאום עם קרני האור יחד, וחדרו לי אל תוך לבי ונגעו שנית אל מכותיו הטריות, אשר לא חֻבּשו עוד כליל ולא זֹרוּ עוד... איזה הדרך יעלה עמו לפעמים הבֹּקר הצח והמתוק רוח כהה ומחשבות תמרורים? על מה רואים אנחנו פעמים רבות, כי חוט הזהב היורד אלינו מן השמים יוריד עמו לפעמים זכרון מר כלענה, אשר יפרוש רשת על עינינו, להבדיל בינינו ובין הארץ הרחבה, אשר לפנינו, ולשפּוך עליה ערפל...
אכן מחשבות תמרורים ירדו אלי הפעם בבקר הזה עם חוטי הזהב, אשר עשה לו, וזכרונות כבדים כעופרת תלוים בחוטים האלה והיו כעופרת גם בתוך לבי פנימה.
אבל פלא הוא ויהי לי לפליאה! כי יש אשר אדַמה בנפשי והנה חדלו חוטי-הזהב לרחף לנגד עיני והיו לתלתלי שער צהוב, אשר ינועו אָנֶה וְאָנָה כנוע קרני האור...
מה זאת? – מחשבות רבות מתעוררות ברגע הזה בקרב לבי וזכרונות מאליפים עולים ויורדים בו, והנה רואה אנכי עולה אלי מן הארץ תמונת א ס ת ר ואת זהב תלתליה אראה כתמול שלשום! אכן קסם על כנפי בֹקר לא עבות כזה, לקסום לנו מראות ותמונות מלאי יגון ותמרורים רבים...
ואני בעלות על לבי זכרון אסתר ועלה עמה גם זכרון אביה ר' שמואל מרדכי רוֹזֶנְגּוֹלד העשיר, ואחריו רואה אנכי כיום הזה גם את תמונת הגרף האדיר, הוא הגרף וִינְצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, ואחרי-כן תעלה אלי שנית תמונת רוֹזֶנְגוֹלְד העשיר, ופתאום אזכֹּר את היום, אשר שער ראשו הפך לבן בִּן-לילה, והוא אז רק כבן ארבעים שנה...
ופתאום לפתע אזכור גם את חג השבועות, אשר היה בימים ההם, ואת כל אשר נעשה ביום החג השני ההוא.
אל מול פני גן-היער הגדול, מקום שם יחדלו שדרות האלונים בֹאכה אל רחוב האנגלים, שם ינָשא על פני גבעה קטנה השוק הרבוע עם בתיו הקטנים והלבנים; ובצאתך את פני השוק ההוא וירדת משם אל תוך העמק מעבר מזה דרך רחוב צר, הוא רחוב היהודים או רחוב בית-הכנסת. – לפנים לא ישבו היהודים בלתי-אם ברחוב בית-הכנסת לבד, ואולם כיום הזה ינָשא מתוך בתי השוק הרבוע גם הבית הגדול והאדום, אשר בנה לו „האדון” רוֹזנגוֹלד אל מול פני בית תפלת הקתּוֹלים „חנה הקדושה”. ושם בקצה רחוב בית-הכנסת ירָאה הבית הקטן, אשר דלתות חלונותיו שחורות ואפלות, והן סגורות כל הימים; ואנשים זקנים יספרו לך את דבר הגרַף הזקן סטַנִיסְלַב שְׁטְשֶׁגּוּלְסְקִי, הוא דוד הגרַף היושב בתוך גן היער כיום הזה, וכי ישב הגרף הזקן בבית הקטן הזה ירחים אחדים, הוא ונערה עבריה עמו, והרב הזקן ר' משה, זכרונו לברכה, קלל את הבית הזה, ויהי הבית כמעי מפלה ואיש לא יבוא ולא ישב בו עד היום הזה. – ובעברך את פני הבית הזה ובאת אל תוך הרחוב וראית את בית-הכנסת עומד נכחך; והבית הזה בית עתיק ימים וקירותיו עשוים עץ, אשר עלה בו רקבון, וגגו מצֻפּה פּח רקוע לבן, וקירות-העץ האלה הנה הם עומדים מאות שנים הרבה ונושאים עיניהם אל העבים, והם כשואלים לדעת את רזי-העולם ואת הסודות הכמוסים שם ממעל להם... ומאחורי בית-הכנסת בין תלמי השדה הירוק – מֵימי נחל הוַרְטָה הזכים והטהורים, והם יהמו ויָשֹׁקו, יחמרו ויגעשו מאות שנים הרבה לענות על רזי-העולם והסודות הכמוסים, אשר ראשית אין להם ואין להם תכלית, ואנחנו שומעים את הקולות ואין מבין אותם מקרבנו... ואולם בשובך מזה אל השוק הרבוע על פני הגבעה, וראית בתוך העמק מעבר מזה את בית-הכנסת ובתוך העמק מעבר מזה תראה את גן-היער עם עציו הזקנים וארמונו העתיק, אשר קירותיו עשוים אבן והם עומדים גם הם מאות שנים הרבה ונושאים עיניהם אל העבים; אז יש אשר יהיה עם לבבך לשאֹל: מה מרחק, אשר בינינו פה ובין קירות העץ אשר לנגדנו שם?... ומאחורי הארמון ינהרו מֵי הוַרטה והם יהמו וישֹׁקו, יחמרו ויגעשו, לעונת אותנו דבר, ואזנינו תשמענה את הקולות האלה ואיש מתוכנו לא יבין אותם...
אכן לא מחשבות כאלה עברו משכיות לבי בבקר ההוא, ביום השני בחג השבועות, בעברי את שדרות האלונים ואת רחוב האנגלים ואת השוק הרבוע ואת רחוב-בית-הכנסת הארוך. – מה לילד קטן ולמחשבות כאלה? איכה יעור בקרבו החפץ לדעת את המרחק אשר בין ארמון אציל פולני ובין בית-תפלה עתיק ימים?... לאטי התהלכתי ברחובות ההם ובהתהלכי הנחו אותי קרני האור המתוק, אשר ירדו מן השמים; ויש אשר דמיתי, כי נאחזו רגלי בסבך, ברשת אשר טמנו לי חוטי הזהב ההם ולא אמלט עוד, ויש אשר עמדתי רגע על עמדי לראות בעצים הרעננים והירוקים, אשר מלאו חיים חדשים, ויש אשר נבטתי לארץ, להתבונן אל ערמות החול הצהוב, אשר הזהירו ויצהירוּ מתחת לרגלי, וגם אלך חלונות הבתים נשקפתי, העומדים ברחוב היהודים, וארא את הסוּף הירוק, אשר מלאו החלונות לכבוד השבועות, ואת הלוחות והציורים, אשר הדביקו אותם אל לוּחות הזכוכית... לאט לאט התהלכו גם יתר המתהלכים, וכמו יספרו צעדיהם, ופניהם קדימה, הלֹך וקרב אל בית-הכנסת; ורוח קדושה, רוח שוּבָה ונחת, מרחפת כיום הזה על פני כל הרחוב ההוא; ויש אשר ידמה כל איש מן המהלכים, כי רגע אחד יתגדל ויתקדש, יתעלה ויתהדר – בעת ההיא ושמלות משי רחפו אָנֶה וְאָנָה וקשוּרים ירוקים וצהובים עפו בכתף מעל ראשי הנשים ובגדים חדשים, בּגדי חמודות, הזהירו מעל כתפות הגברים וכל הרחוב מלא תשואות; ופתאום והנה עמדו כל המהלכים רגע אחד תחתיהם, כי נגיד העדה, הוא ר' שמואל מרדכי רוֹזנגוֹלד, הולך, ולימינו הולכים שנים אנשים זקנים, איש ואשה, והם אבי ר' שמואל ואמו. אכן זקנים השנים האלה מאד והם נשענים על משענותיהם בּלכתם; ואולם אם נבּיט אל ר' שמואל מרדכי ואת פניו נראה, אז יש אשר נדמה רגע אחד כי זקן האיש הזה מאבותיו, כי על-כן זקנו לבן כֻּלו ופניו מלאים קמטים והוא עיף ויגע מאד. אבל פתאום זקף האיש את קומתו ואת ראשו הרים, ואז נתפלא וראינו, כי גבהה קומתו מאד; וברגע הזה וגם עיניו רָבוּ חִצים ותפקחנה עד מאד ותבטנה על סביבותיו כעיני המשֻׁגע, ואחרי-כן שב ויורד את ראשו ויהי עיף ויגע וילך שחוח כבראשונה. ואולם בימים ההם ואני עוד ילד קטן, אשר דברים כאלה נסתרים עוד מנגד עיניו – מה לילד לדעת על מה זרקה שיבה באיש אשר לא זקן עוד? מי יבינהו פשר-המראה, לדעת על מה יָרֹבּו עיני איש כברקים והיו כעיני המשֻׁגע?... לאט לאט התהלכתי ובשובה ונחת צעדתי על פני ערמות החול וכל קרבי בי ירֹנו; ובבואי אל בית-הכנסת ואשמע את נגינות החזן, ואת קריאת הקורא שמעתי, ואזני קשובות לקול המפטיר. ופתאום והנה קול השַׁמש קורא בכח „יזכור”, ואני החלותי לראות ולהביט ולהבין במראה...
„יזכור!”
ושמלות חדשות וקשוּרים חדשים רחפו ויעופו בצד ובכתף, ובגדי משי חדשים ומזהירים מלאו את חצר בית-הכנסת תשואות. מתוך עזרת-הנשים מהרו נשים רבות לצאת ומעל הסף מבית-הכנסת נהדפו הגברים וידחקו איש את אחיו – וכל אלה אנשים עליזים ושמחים, אנשים צוהלים וטובי-לב, אשר אב להם ואם להם! בחוץ יהולל העם, אף יגעש וירעש וכמשק גבים יהמה, ובבית פנימה ירד הענן על הקהל מן המזרח ועד המערב, מן הצפון ועד הדרום, ויראת-אלהים נופלת על כל העם ואימה חשכה וקדושה מלאה את כל הבית. לאט לאט עוברות המלים על שפתי המתפללים, והנרות הרבים עולים בלהב קול המולה דקה, והצללים רוקדים על פני קירות הבית לאטם, ותהי מסביב רוח תוגה חרישית וקדושה, והרוח הזאת נעימה ומתוקה. – האמת הדבר, כי נשמות-המתים תתאספנה אל תוך בית-הכנסת בעת העשות האזכרה? הירפאו הלבבות השבורים, אם יחבשו הפצעים אשר הֻכּו הנשמות ההן בעוד בחיים חיתן? – ואני התגנבתי ואבט בעד חור הדלת: אולי אראה את אחת הנשמות ואת תמונתה אכיר, אולי אראה גם את ר ח ל הקטנה בת רבי ומורי, אשר מתה עלינו בילדותה ואשר כמה לה בשרי ואשר ערגה לה נפשי כל הימים וגם בלילות...
וכאשר עמדתי ואבט הביתה, ואחרד פתאום חרדה גדולה, ואדע כי דמַי קפאו בקרבי רגע אחד ולבי חשב להשבר; כי ראיתי את ר' שמואל מרדכי רוֹזֶנגּוֹלד, והוא עומד אל המזרח וטליתו על כתפותיו וסדר המחזור בידו; אכן שפתיו לא נעו, ורק עיניו נפקחו עד מאד ותחדֹרנה לתוך הספר אשר בידו באין אֹמר ובאין דברים...
מה לר' שמואל מרדכי ולמתפללים תפלות „יזכור”? – קרא לבי בקרבי – ואביו ואמו אַים? האם מתו...
ואני עמדתי ואבט שנית בעד חור הדלת ובדקיה, וארא את אבי ר' שמואל מרדכי הישיש יושב בין העומדים ומתפללים, ואחרי-כן שבתי ונשאתי את עיני ואבט את כל קהל הנשים העומדות בחוץ ואזכור היטב, אשר באה אֵם ר' שמואל מרדכי הזקנה אל תוך עזרת הנשים פנימה ולא יצאה עוד משם. – איכה יעמוד איש עברי בבית-הכנסת בעת תפלות „יזכור” ואָב לו ואֵם לו? האם לא ראו אותו אביו ואמו ולא גרשו אותו משם? האם ירא אותו כל הקהל ולא ערבו את לבם לגשת אליו ולצוות אותו למאת? ואת מי יזכור עתה בין המזכירים? את מי, את מי, את מי??...
הוי, ילד פותה אין הבין! בעת ההיא ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי, כי יש אשר נזכור איש והוא בספר התפלות לא נזכר ולא נפקד – כי לא באֹמר ולא בדברים נזכרנו, כי-אם בקרבנו ובלבנו...
ורק מקצה שנים הרבה שמעתי וידעתי, כי עשה שמואל מרדכי ביום ההוא אַזכרה לנשמת ב ת ו...
לא את אביו ולא את אמו זכר בין המזכירים, כמנהג בישראל מאז, ורק את בתו זכר – ובתו גם היא לא מתה עוד ביום ההוא ותהי עוד בין החיים...
ומקצה שנים הרבה שמעתי וידעתי, כי גם התאבל ר' שמואל מרדכי על בתו זאת וישב על הארץ שבעת ימים ושבעת לילות, כמתאבל על מת...
והיא חיה?...
אמנם כן! בעת ההיא ובתו חיה עוד, ורק הוא אמר עליה אשר מתה עליו ולא תחיה עוד אחרי מותה – והדברים האלה, אשר אנכי בא לכתוב לפניכם על הגליון, מלאים יגון ותמרורים רבים, ובעלותם על לבי והעלו עמהם נטפי דמעות, אשר ידבקו אל עפעפי עיני; ויש אשר אחשוב כי מזורה על עיני רשת דקה, אשר תבדיל ביני ובין הארץ הרחבה אשר לפני להעיב אותה ולשפוך עליה ערפל. ובחוץ מלאה הארץ מסביב אורים גדולים ושמחה ויקר, ויש אשר אדמה בנפשי כי כל היקום ירֹן...
 

*

 
גם ביום ההוא, יום חג השבועות, מלאה הארץ אורים גדולים מסביב, ושמחה ויקר על כל קצותיה. צפרים קטנים עפו אָנֶה ואָנָה וכנפיהן נעלסות ומלאות צבעים נהדרים, וזבוב-האביב קם ויתעופף ויחלוף על פני ויהמה אל תוך אזני ויקרא לי את סודו הנעים. – מי לא ידע את הסודות הנעימים והקדושים ההם? לב מי לא חרד ולא רהה לשמעם? אכן סוד החיים הוא, בהתחדש עלינו חיים חדשים! סוד הטבע הוא, בשובו לחדש את נעוריו כקדם! סוד הלב הנשבר הוא, בשובו להרפא ולהיות כמו חדש! – ואולם גם בבית-הכנסת פנימה נשמעו סודות כאלה, והם גם הם נעימים וקדושים, אבל מפי הנשמות המתות באים הם ואל תוך לב החיים יבואו, ויבואו מארצות החיים אשר מעבר לגבוּלותינו ובפיהן תקראנה לנו להלוך עמהן; והסודות האלה סודות המות הם, אשר מלא נעימות-נצח! סודות הטבע הם, אשר שב למנוחת עולמים באין צוחה ובאין פרץ עוד! סודות הלב הנשבּר הם, אשר לא יוסיף עוד לדאבה עד נצח נצחים! – וכל הדברים האלה נעימים וקדושים, ולבנו יחרד בנו לשמעם; ויש אשר נתאוה תאוה, כי חרדת קדש זאת לא תסוף ולא תחדל עוד מקרבנו, עד כי יחדל לבנו מִנּוֹעַ עוד, וחדלו כל הגלגלים וחדלו כל הפצעים וכל המכות אשר הֻכּה – כי נמות ולא נחיה עוד, וכי נישן את השְׁנָת הארֻכָּה, אשר אין לה קצה ואין לה אחרית...
דוּמָם ועוטה על שָׂפָם עומד החזן אל השלחן וספר התורה בידו; ואחריו עומדים כל המתפללים וטליתם על כתפותיהם, ור' שמואל מרדכי גם הוא עומד ומחזורו בידו, והוא דומם כמת וגם שפתיו לא ינודו ולא ינועו.
„יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת...”
נשמת מי יזכור אלהים הפעם הזאת?...
הנה הוא עומד אל המזרח ועיניו מביטות וחודרות בכח אל תוך המחזור אשר לפניו, והאותיות רוקדות לנגד עיניו. – את מי יזכור אלהים עתה? את נשמת מי יזכור? – ישאל את נפשו שנית באין אֹמר ודברים – האם את נשמת ב ת י יזכור? האותה?... לא, לא, אדני, אל שופט מישרים! היא לא תִזָּכר ולא תִפָּקד עוד לנצח מאלהי ישראל, והיה הדבר הזה לטוב לה ולכלנו הרבה יתר מאד! הן אביה הוא והיא היתה לו לבת, והוא גם הוא לא יחפץ עוד לזכור אותה, ואף גם הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את נפשו זה מאות פעמים, אשר לא ישוב ולא יוסיף עוד לזכור אותה כל הימים אשר יחיה! האם מלא את דבריו? אם עשה כאשר נשבע לנפשו ולא זכר עוד אותה כל הימים?...
– לא! – קרא לבו בקרבו בקול גדול ולא חדל – אכן כבד עון ומלא חטאים אנכי וכל קדש משחק לי, אשר אָפר את הברית ואת השבועה ולבי לא יכני על מעלי זה; ואולם נשבע אנכי כיום הזה בעמדי לפני ה', כי מן היום הזה ומעלה יסוף זכרה מקרב לבי ולא אזכור עוד אותה עד עולם!...
אבל על חמתו ולמרות אפּו פרצו בקרב לבו ברגע הזה מחשבות וזכרונות רבים כפרץ מים זידונים ולא משו עוד מקרבו...
ופתאום יזכור את היום אשר מתה עליו אשתו רבקה לאה, זכרונה לברכה, זה כשמונה-עשרה שנים. השלג ירד ביום ההוא ולא חדל והרוח צרר בכנפיו את הקֹר הנורא ויהמה ויגעש מעל-פני הגגות והעצים. אז הלך רגלי מחצר-המות בשובו מלכת אחרי מטת אשתו, והוא עיף ויגע עד למאד, ולימינו ולשמאלו הלכו עמו האנשים, אשר שבו גם הביתה, והוא יזכור עתה, כי התחרשו האנשים ויתלחשו, ויש אשר אמרו, כי רואים הם את פניו והנה שבה נפשו למנוחתה ותמצא נחמה. אכן בבואו הביתה ראה את היתומה, את אסתר'ל יחידתו, בלכתה לקראתו והיא מלאה טל ילדות ואביב חיים חדשים, ומראה פניה שִׁסַּע את לבו כשסע את שחיף העץ. הן קטנה היתה הנערה ביום ההוא, טרם מלאו לה עוד ארבע שנים, ואולם הרואה את פניה לא שכח עוד את הילדה עד נצח, ולא רק שער-הזהב, אשר מלאו את ראשׁה, נתנו את חִנָּהּ בעיני הרואים, ולא יפי פניה וחין פיה הקטן, ורק העינים, עיני התכלת, אשר כמוהן לא היו עוד לנערה קטנה כמוה וכמוהן לא תהיינה! והוא רק אחת יזכור, כי בבואו הביתה ובראותו את פניה החל לבכות בקול גדול, ועל הנערה התנפל ויאמצנה ויחבקנה אל לבו בידים חזקות עד כי החלה הילדה לצעוק בקול. אז עמדו כל האנשים אשר בבית ויתפללו את תפלת המנחה, והוא יזכור עתה, כי לא הרפה ממנה בכל עת התפללו, ובהיות תפלת השמונה-עשרה לקחה פתאום על זרועותיו וינשאנה ויטלטלנה, וכל הקהל ראו אותו כראות פני משֻׁגע. „ומה, אחי ורעי, מה אתם אומרים על-דבר יתומתי הקטנה הזאת?” דִבּר אל הקהל אחת ושתים, וקולו בא אל אזניו כקול איש זר העולה מתחתיות הארץ – ואולם האנשים אשר בבית חדלו ולא ראו עוד אותו כראות את המשֻׁגע...
ואחרי-כן ישוב ויזכור שנית בעברו ביום ההוא אחרי הצהרים ברחוב העיר, בשובו מחצר המות, פתת קרח ירדה על פניו ותגע אל מצחו, והוא נשא את ראשו ויבט למעלה וירא והנה עורב שחור צורח ועף מעל פני אחד הגגות ועלה על ראש המגדל, אשר לבית-התפלה „חנה הקדושה”; ובהביטו אל המקום הזה ושמעו אזניו את קול פּעמון מורה-השעות בהכותו עד ארבע פעמים ועל שפתיו כמו שחוק יחלוף. – מדוע, ישאל את נפשו עתה, מדוע לא עזב את העיר ביום ההוא לבלתי שוב עוד אל ביתו עד עולם?
ופתאום יעלו על לבו זכרונות אחרים, והוא זוכר עתה את השדכן, את יצחק-דוב, בבואו אל ביתו באחד הימים ההם ובדַבּרו אליו לאמר: „ר' שמוּאל מרדכי! הן שדכן אנכי בישראל, ואני הנה מצאתי לך „נכבדות” לדבר בהן, אשר כמוהן לא היו עוד לתפארת ולתהלה...” והוא לא ענה אותו דבר, ורק מכה אחת גדולה הכה אותו על הלחי ולא יסף, וכמעט נפל השדכן מלוא קומתו ארצה. – ואחרי-כן באו לו הימים, אשר גם אביו וגם אמו החלו לדַבּר על לבו, השכם ודבר, ויאלצוהו בדברים לקחת לו אשה חדשה, והוא באחת, אשר לא יוסיף עוד לקחת לו אשה עד עולם, וכל עמלם היה מֵאָפַע. אז יזכור את אמו, אשר נגשה אליו באחד הימים ההם ותדבר אליו לאמר: „בני! הן צעיר אתה לימים, עץ רך אתה, אשר עודו באבּו, הבאמת אתה אומר להיות אלמן מאשה עד עולם?” והוא ענה אותה בפה מלא וברוח שוקטת: „כן, אמי, אלמן אהיה מאשה עד יומי האחרון!” ואחרי-כן הוסיפה אמו ותאמר: „הן אמך אנכי, ואם אגזור עליך בגזרת כבוּד אֵם לקחת לך אשה, התמרה את פי ולא תשמע לי?” וגם הפעם ענה אותה בשפה ברורה ובפה מלא: „אמי, חדלי לך ואַל נא תעשי כדבר הזה, כי לא א ו כ ל שמֹעַ לך!” ויהי אלמן מאשה עד היום הזה, כאשר דבר. – האם היתה לאֵל ידו לעשות אחרת מאשר עשה? אם יָכל יכל לתת אֵם חורגת לילדה אשר כזאת?
ואחרי-כן עברו ימים רבים, חלפו שנים אחדות, ושערות הזהב אשר לבתו מלאו זהב כתם על אחת שבע, ועיניה הטהורות מלאו תכלת שבעים ושבעה – ויהודים ונוצרים גם יחד נשאו את שמה תמיד על שפתיהם ותהי להם אסתר'ל או אסתר'קה למלה...
אז יזכור את הימים, אשר רוח קנאה לבשה אותו תמיד בשמעו את שם אסתר'ל יוצא מפי איש או אשה, כי חרה לו אשר יוכלו גם אנשים אחרים וזרים לקרוא בשמה ולראות את פניה, ואלהים לא הבדיל אותה לו לבדו. – בימים ההם ולנערה מלאו שלש-עשרה וארבע-עשרה שנה, ובכל-זה לא חדל עוד מהציב את מטתה אצל מטתו בלילות, ויש אשר שכב כל הלילה ולא ישן, ואזניו פקוחות וקשובות לספור את נשימות אַפּה מדי תישן...
מדוע, ישאל את לבו עתה, מדוע לא לקח אותה בימים ההם ולא עזב את הארץ, הוא ובתו יחד, לנוס עד קצבי הרי חֹשך ולהסתר מעיני אדם? על מה לא עלה על לבו בימים ההם, כי רעה נגד פניו, אם לא יסתיר את המרגלית המזהירה אשר לו, לבלתי תשופנה עין זר? – הרב עשרו היה לו לשטן בדרך הזה, כי לא אָבה לאַבּד את הונו ביד? האם אמת הדבר, אשר יאמרו שכניו, יהודים ונוצרים גם יחד, כי אוהב כסף הוא מאין כמוהו והכסף לבדו הוא מבחר כל סגולותיו? – הן אמת נכון הדבר, כי את כספו נתן הנשך, ומשכרתו היתה שלמה, כי לקח ולא חמל, ולא אהב להשתכר אל צרור נקוב – כל הדברים האלה אמתים ונכונים ולא יכזיבם; ואולם יקומו נא שכניו ויאמרו לו: מדוע לא סרו בכל הימים הרבים ההם אל ביתו גם בערב או בלילה בעת קחתו את בתו, את אסתר'ל, על ברכיו, ומדוע לא נסו להביט גם אל תוך לבו פנימה, למען דעת אל נכון עד כמה אהב את בתו זאת ועד כמה היה נכון בכל הימים להקריב את כל הונו ואת כל אשר לו לבל תפול אף שערה אחת משערות ראשה ארצה?...
אז יזכור את האצילים הפּוֹלַנים ואת ה„פּריצים” ואת פקידי החיל ואת כל האנשים, אשר באו אל ביתו בעת ההיא לקחת כסף בנשך; ופתאום יזכור גם את הגרַף וִינְצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, אשר בא גם הוא בימים ההם, ויהי להם משא-ומתן גדל-ערך, וערכו שלשים אָחוז ממאה לשנה, והגרף ראה ביום ההוא את אסתר, ויאמר: „אדוני רוֹזֶנְגּוֹלְד! הן ידעתי, כי אוהב אתה לראות שכר טוב במסחרך, ואני לעשות רצונך חפצתי, כי על-כן נכון אני לתת לך גם שלשה אחוז ממאה לחדש – התשמע? שלשה למאה! – ורק אחת אדרש ממך ואותה אבקש, כי תתן לי את בתך, את אסתרקה!” – והוא זוכר עתה, כי בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי הגרף לא זעף עליו לבו ולא עלה עשן באפו על–דבר הלצון, אשר חמד לו האדון הגרף, וכי ענה אותו בשפה ברורה וברוח שוקטת: „שלשה למאה, אדוני הגרף, ולא יותר? אכן מעט הוא, אדוני, מעט מאד!” ורק בלילה בשבתו בדד בחדרו צעק לבו בקרבו ויכאב לו על הדברים, אשר יעיז אציל פולני לדַבּר באזני איש עברי, אשר בת לו, ואף גם זאת יזכור, כי יצא הגרף את פתח ביתו ביום ההוא ויאמר אל חְלֶבּינְסְקִי, פקיד החיל, אשר הלך עמו: „אכן האמן נא לי, אדוני, כי גם הדבר הזה יהיה לו למסחר! הן איש יהודי הוא, והיהודי נכון לעשות את כל אשר תבקש ממנו, ורק בצע כסף תן לו...”
ופתאום התיצבה תמונת נערה לנוכח עיניו, והוא כמו חיה יראנה, ויש אשר ירים את ידו לתפשה בבגדה, לבל תעזוב עוד אותו. ומדי יביט בה יראה והנה זהב שערותיה נהפך זהב על אחת שבע ועיניה מלאו תכלת שבעים ושבעה וכל יצוריה מלאו קסם על כל קצותיהם.
אז יזכור את הלילה, אשר שכב על משכבו, ואסתר העירה אותו משנתו:
– אבי, הישן אתה? –
– מה לך, בתי, מה לך? –
– אין דבר, אבי, אין דבר. –
וכאשר נאֶחזו עפעפי עיניו שנית, והנה בתו קוראת אליו שנית בקול:
– אבי! –
– האם חלית, נשמת אפי? היכאב לך? –
– לא, לא, אבי, ורק שׁאֵלה אמרתי לשאֹל מעמך... ואולם רב לי וגם שָׁאֹל לא אשאל עוד!...
– שאלי, בתי, שאלי, נשמת אפי, ואני אענה –
– אין דבר, אבי! ואולם... הגידה נא: האמת הדבר, אשר הזקנים יספרו באזנינו על-דבר הגרַף הזקן שטשגוּלסקי, הוא הגרף סטַנִיסְלַב, דוֹד הגרף וִינצֶנטי? האמת הדבר, כי גזל האיש הזה נערה עבריה וישב עמה בבית אשר לנגדנו, הוא הבית המחרם, וכאשר מתה הנערה פתאום קם הגרף ויוציא את שתי עיניה מחוריהן ויעש לו שתי טבעות זהב ואת העינים הביא במשבצת אל פני הטבעות, כְּשַׁבֵּץ את המרגליות, ולא הסיר עוד את הטבעות ההן מעל אצבעותיו עד יום מותו ויקבר עמהן?...
– מי הגיד לך כדברים האלה, בתי? –
ואולם עמקו מחשבות הנערה פתאום ולא הוסיפה עוד לענות דבר ולא שמעה עוד את הקול המדַבּר אליה, ורק הגה עבר על שפתיה:
האַ?...
ואחרי-כן נאלמה ולא השמיעה עוד קול וגם נשימות אפה לא נשמעו כל הלילה ההוא.
אז יזכור, כי העירה אותו בתו באחד הלילות משנתו, ותשאלהו: – אבי, הישן אתה? –
ואחרי-כן הוסיפה ותשאל: האמת הדבר אשר א ו מ ר י ם לי, כי היהודים יונקים את חלב הארץ, וכי גם אתה, אבי, בתתך ל ה ם כסף בנשך תאכל א ו ת ם בכל פה?
אז קפאו דמי לבו בקרבו רגע אחד בדַבּר אליו הנערה את הדברים האלה, ויתגעש לבו וירגז, ויכאב לו ולא ידע על מה הוא כואב. החָטֹא יחטא, אם כספו יקח לו לממכר ולהשתכר בו? אם באמת יונק הוא את חלב הארץ, כאשר יאמרו ה ם או כאשר ישימו לו עלילות דברים באזני בתו, למען גנב את לבה? – אז יזכור, כי היה עם לבבו פתאום ל צ ו וֹ ת את בתו לבל תוסיף עוד לדבר את האנשים החטאים ההם, ולא יהיה לה עוד שיח ושיג עם האצילים ושרי החיל וכל המונם; ואולם ממחרת היום הזה ומבית שר-העיר באוּ אליו לקרוא את בתו אל המשתה, אשר עשה, ולא עמד עוד בּו רוח למנוע את בתו מן הכבוד הזה, אשר בכבודה גם לו כבוד...
לא – קרא עתה לבו בקרבו קול גדול ולא חדל – לא עמד בי רוח ביום ההוא, ולא עמד בי רוח בכל הימים הרבים ההם! אני הגבר ראיתי בבוא הרעל אל תוך חדרי לבה ולא עצרתי כח למנוע אותה ממנו! אני הגבר ראיתי בקוּם עליה עדת כל המרֵעים ההם, הלא המה האצילים וה„פּריצים”, ושרי-החיל, ולא אמרתי אליה: בתי, חדלי לך מהם, כי אני אסוך את דרכך! אני הגבר ראיתי בהחלה לקרוא ספרים וגליונות, אשר השחיתו אותה יותר מן הרעל ומכל האנשים החטאים ההם, ופי לא הניא אותה מעשות כדבר הזה! וכאשר באו הימים וכל בני העיר כבר שלחו אצבע אחריה וידברו בה בשער, ואני גם אני החלותי לראות, כי עכרו אותה וכי עשו אותה לבוגדת בעמה ובמולדתה, לשנוא את שם ישראל, גם אז לא נפתחו עוד שפתי ואנסה תמיד לצַדק את נפשה. ומי אפוא ישא היום את העון הזה? ההיא, אם אנכי?...
אכן יזכור עתה, כי בא יום מר ונמהר ויריבו שניהם בחזקה והוא ענה אותה קשות: כי דברה הנערה על-דבר החיים ומה החיים דורשים מעם האדם וכי האיש אשר רק כספו היה לו לנשמת אפו לא יבין עד עולם את דבר החיים ותכליתם, ויותר מהמה קצרה בינת כל עברי לדעת את פתרון המלה „חיים” – אז ענה אותה קשות. ואולם באחרית הדברים שב ויחנן קולו וידבר רכות ונעימות, ואחרי-כן, בהיותו לבדו בחדרו, והנה עלו הדמעות בעפעפיו ותרבצנה לפתחי עיניו, והוא לא ידע את אשר היה לו.
בעת ההיא והוא יזכור פתאום, כי קראו לה הנוצרים שם חדש, אשר כמוהו לא שמע עוד מעודו, כי בחרו להם מלה חדשה: „קוֹקֶטְקָה”, לאמר: עגבנית!
אבל מה ל ו ולַדבר הזה? הן ה ו א עשה את כל אשר יעשה אב רחום וחנון לבתו יחידתו! מקרוב ומרחוק קרא לו שדכנים לדבר בה נכבדות, כאשר תאוה נפשו, ואת כל הונו אמר להקדיש לה ולאיש אשר יבחרו; ואולם ה י א השיבה פניו תמיד ריקם וכל החתנים, אשר קראו לה, לא מצאו חן בעיניה. ומדי עשותם כה וכה, וימים רבים עברו ושנה על שנה חלפה. אז יזכור את יצחק-דוב השדכן ואת הריב אשר היה לו בימים ההם עמו, כי בא אליו השדכן כפעם בפעם וידבר נכבדות בבתו; ואולם החתן אשר הביא לו הפעם לא היה עוד ממבחר החתנים, כי על-כן העוה את פניו מדי שמעו את דברי השדכן, ואז הוסיף השדכן ויאמר: ר' שמואל מרדכי! האם תשכח ולא תזכור את כל המעלות הטובות, אשר תמצא לנער הזה? האם תשכח ולא תזכור, כי חפשי הוא לביתו גם מעבודת-הצבא? ואולם בתך אסתר, הלא תדע את אשר יאמרו עליה, כי היא אין לה חֻפשה מן הצבא...
ואולם השדכן לא כלה אז את דבריו, והוא זוכר, כי השליך אותו החוצה על-דבר הלצון הרע הזה, אשר חמד לו; ואף גם זאת יזכור, כי בשמעו את דברי השדכן הבין אל נכון, כי רק לנקום ממנו את נקמתו חפץ השדכן על מכת-הלחי, אשר הכה אותו באפו בשכבר הימים – אבל בלילה הזה לא ראה עוד שֵׁנה בעיניו וגם בלילות הבאים לא ישן עוד ולא ידע מנוחה בנפשו...
ופתאום עלה על לבו שנית זכרון אשתו רבקה לאה ומותה, והנה היא שוכבת לפני מותה על מטתה ובאצבעותיה תקרא לו וקולה לא ישמע. ובגשתו אל מטתה ובראותו את פניה הלבנים, נאחזו דמעות בעפעפי עיניו ולא יכול להתאפק. אז תאמר אליו: „שמואל מרדכי!” וגם קולה ישמע עוד עתה בתוך אזניו כאָז ומיתרי לבו ינועו עוד לשמעו: „שמואל מרדכי! השבעה נא לי כיום הזה, כי תהיה לאֵם לבתי...” ואחרי-כן חדלה וקולה נהפך ויהי למחמאות ויבוא בו כמו שמן: „לא, שמואל מרדכי, לא! למה תבכה? הן לא להכאיב לך דברתי – הן אתה ידעת כי לא דברתי להכאיב לך – אַל נא תשבע לי! כי אין לי חפץ בשבועתך – וגם בלעדי תהיה לה לסתרה, כי רוח אחרת לא תוכל להיות עמך”. ואוּלם בבוא הערב קראה לו שנית ותרזום באצבעותיה, ותאמר לו: „ובכל-זה, שמואל מרדכי, השבעה לי כיום הזה!” והוא נשבע לה כאשר אמרה; ואולם בלילה ההוא והיא התעוררה ותשב על המטה ותבכה נהי בכי תמרורים. „הוי, יתומה עזובה וגלמודה! הן כחציר תחלוף ותיבש ואיש לא יעצור כֹח לעצור בעד הרעה – כי אֵם לא תהיה לה עוד, אשר תנחה אותה בחיים עד בלתי ימעדו רגליה...”
במה אפוא גדל עוני – ישאל את נפשו עתה ולא יחדל – במה חטאתי אנכי ובמה אָשמתי, כי כחציר חלפה ותיבש ואני לא עצרתי כח למנוע את הרעה אשר באה? הבאמת לא הייתי בכל הימים האלה אֵם לבתי? הבאמת אין איש בארץ אשר יוכל למלא את מקום האֵם המתה בנעוּריה?...
אז יעברו בקרב לבו זכרונות כל שנות אלמנותו, וכפרץ מים זידונים יפרצו בו, ואת תמונת אסתר יביט עתה בהיותה לעלמה פורחת, אשר ליפיה אין ערוך עוד. בעת ההיא והגרף וִינצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי יבוא אל ביתו כפעם בפעם לעתים מזֻמנות ולעתים לא מזֻמנות. אמנם נכון הדבר, כי לא תֹאר ולא הדר היה לאיש ההוא, ורק האש אשר בערה בעיניו שפכה עליו לפעמים קסם הלוקח לב, ויהי כאביו וכדודו. ואולם אחת יזכור ואותה ידע אל נכון, כי בתו אסתר תעבה את צלמו תמיד ותבזהו ומדי בואו ברחה מפניו ותסתר כפעם בפעם, וגם בא היום והיא אמרה לו בפה מלא, כי לא תוכל נשוא אותו...
ואחרי-כן באו הימים והיא התהלכה לשוח יום-יום בגן-היער.
הבקסמים לכד אותה? אם רוחות ושדים היו לו בעזרו?
לא, לא! לא אוסיף עוד לזכור אותה ואת הנעשה עוד! לא אחפוץ, לא אחפוץ! קרא פתאום בקול גדול, והמתפללים, אשר עמדו בבית-הכנסת מימינו ומשמאלו, הרימו את ראשיהם ויביטו בו...
ואולם על חמתו ולמרות אפו החל שנית לחשוב את מחשבותיו וזכור את זכרונותיו, ויזכור פתאום את הלילה הגדול והנורא, אשר יצאה אסתר מביתו ולא שבה עוד אליו...
ושלשה ימים ושלשה לילות בקש אותה ולא מצא, ורק מקיץ ימים באה אליו השמועה הנוראה וידע את הנעשה.
וידע, כי הגרף האדיר, הוא הגרף וינצֶנטי שטשגוּלסקי, לקח אותה עמו, והיא עזבה את עמה ואת מולדתה ותדבק בדת אחרת...
אז שב אל ביתו, והוא שקט ואמיץ, ויורד את היריעות, אשר על פני חלונותיו, ויפרוש שמיכות על פני המראות והגליונים התלוים בקירות חדריו, ויעלה מנורת-שמן קטנה, ויכן לו מושב על הארץ, וישב על הארץ שבעת ימים ושבעת לילות.
וביום השמיני בא אליו אחד מפקידי-הצבא, הוא השר חלֶבּינְסְקִי וישאל מעמו משאת כסף בנשך, כמשפטו, והוא, היהודי, לא אבה עוד תת לו את הכסף בנשך, אשר לקח מעמו כפעם בפעם, וידרוש מעמו אחוז אחד למאה יותר מאשר לָקֹח לקַח מעמו עד היום הזה.
והנוצרים והיהודים גם יחד וכל יושבי העיר אמרו, כי קשה לבו מחלמיש צור והוא אוהב כסף מאין כמוהו, וכי זכר בתו לא יבוא עוד לפניו ולא יעלנה עוד על לבו.
ואולם בלילה! בלילה! מדי שכבו בדד בלילות על משכב, אז התלקחה הסערה בקרב לבו ויתגעש ויתרגז ויהי כמעט לאיש משֻׁגע...
איכה עזבה אותו הבוגדה? איכה י כ ל ה לעזוב אותו? במה לקח המכשף את לבה? מה הקסם אשר קסם לה? מה עשה לה? מה עשה לה?...
ואז יזכור, כי בא היום ודלת ביתו נפתחה ועל סף חדרו ראה תמונת נערה אשר תלתלי זהב לה ועיני תכלת לה, והנערה הזאת דִבּרה אליו כמתחננת:
– אבי!
ואולם הוא אחז אותה בזרועותיו החזקות וישליכנה החוצה ואת הדלת סגר אחריה, ואחרי-כן – – אחרי-כן יזכור רק את האחת, כי קם ממחרת היום ההוא מעל משכבו ויגש אל המראָה התלויה בקיר חדרו ויבט את פניו וירא והנה הפך שער ראשו לבן כֻּלו, ויהי לאיש שֵׂיבה – בִּן-לילה. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
– ר' שמואל מרדכי!
ושמואל מרדכי הפנה את שכמו וירא והנה השַׁמש עומד עליו.
– ר' שמואל מרדכי, ברוך אתה – ביום-טוב זה? הן כּלֵּה כּלָּה הקהל זה כבר גם את תפלת המוסף והם עוזבים את בית-הכנסת, ור' שמואל מרדכי עודנו עומד עטוף בטליתו...
– מ–מ–מה?...
ואחרי-כן עזב את בית-הכנסת גם הוא וילך אט ושקט וקומתו זקופה...
„... מה הקסם אשר קסם לה? מה עשה לה? מה עשה לה?...”
והקהל עובר את רחוב בית-הכנסת שקט ושלו, ויעברו את הרחוב הארוך; ושמלות חדשות תרחפנה אנה ואנה וקשורים חדשים יעופו בצד ובכתף, ורוח שלום ושלוה, רוח שוּבה ונחת הולכת לפניהם ומרחפת על-פני הרחוב, ואיש עם אחיו מדַבּר זה בכֹה וזה בכֹה.
– אכן רעה נגד פניו! דבּר הדיָּן בנחת וילך לימין אבי – כי מרה-שחורה לבשה אותו והוא לא יבוא עוד בדברים עם איש. ואף גם זאת ראו כי חדשה היא! הראיתם? הן לא עזב את בית-הכנסת למועד „הזכרת נשמות” ויעמוד עם המתפללים...
– אמנם אפיקורס הוא, באלהים נשבעתי כי אפיקורס הוא! – הוסיף עתה מורי ומלמדי, אשר נגש גם הוא אלינו.
ור' שמואל מרדכי עודנו הולך ברחוב בית-הכנסת ומתנהל לאטו וקומתו זקופה עד למאד...
„... מה הקסם אשר קסם לה? – מה עשה לה? מה עשה לה?...”
 

*

 
עצי הגן אשר ביער עומדים חרש ולא ינועו ודליותיהם פרושות השמימה; וצללים נטיוּ ארצה ופרושים על התלמים והערוּגות, ויש אשר ירחפו וינועו גם בכֹה וגם בכֹה; ורק כאשר יעור פתאום הרוח לעבור בין ענפי העצים, ונעו דליותיהם פעם בחזקה ופעם מעט, והתחרשו העצים והתלחשו איש עם אחיו, ואיש אל רעהו ידבר בשפתו הנפלאה.
אֵלה זקנה ועבֻתּה עומדת בתוך הגן, והיא כפופה ושחוחה, ודליותיה הרחבות פורשות צל גדול על כל סביביה. מי ימנה מספר לכל הספוּרים הנפלאים, אשר שמעה הזקנה הזאת מעודה ועד היום הזה? מי ימנה מספר לכל האנשים, אשר ישבו בצלה עד היום הזה ויאָנחו, או אשר ישבו וישמחו?...
על פני ירק העשב עובר הרוח, וטרפי העשב ינועו רגע אחד, ואחרי-כן ינועו גם העלים הירוקים, אשר ממעל, ואחרי-כן יהמו וירעשו בקול גדול כל ענפי העצים הגדולים הנטוים השמימה, והעצים יספר איש לאחיו את כל אשר ראו ואת כל אשר ידעו.
אז יספרו איש לאחיו על-דבר גרף אדיר בין אֶחיו, אשר עינים גדולות ושחורות לו, ואשר בּא אליהם לשוח בין ענפיהם כפעם בפעם, ויש אשר נתן בשיר קולו, ויש אשר נשא קולו ויבך, פעם בהיות לבו טוב עליו והוא עלז ושמח, ופעם בהיות לבו רע עליו והוא מתאבל ונאנח! ויש אשר יבוא וישב תחתיו מאז הבֹּקר ועד הערב או מן הערב ועד הבֹּקר, והוא חולם בהקיץ ועיניו פקוחות, ופתאום יתעורר ויקום ובקול גדול יקרא: אכן מוקדי שאול בקרבי ולבי עולה בלהב! – אז יסַפּרו העצים איש לאחיו על-דבר פנים זועפים ומלאי תוגה, אשר נראו בין הערוגות כפעם בפעם, ועל-דבר תלתלי זהב ועיני תכלת, אשר היו לַפּנים האלה, ואשר נראתה התמונה הזאת אליהם יום-יום, והיא טרם תשחק, וטרם תצהל קולה, ויש אשר תבוא ותשתטח על פני ירק העשב ומצע החציר, ואת פניה תסתיר בתוך כפות ידיה הקטנות והענֻגות, ואחרי-כן ישָּׁמע קול אנחה חלושה: רזי לי, רזי לי! כי צרה כל הארץ על סביבי ורוח אין עוד על הארץ לשאַף אל קרבי!...
ואחרי-כן יסַפּרו, כי באחד הימים ההם והאיש האדיר אשר לו העינים השחורות והגדולות בא ויקרא בקול גדול: אכן מלאך אלהים נראה אלי! – ואחרי-כן יספרו, כי גם הנערה אשר לה תלתלי זהב ועיני התכלת באה גם היא ותקרא בקול גדול: אכן מלאך אלהים נראה אלי! אכן יפים וטובים החיים בין המלאכים האלה!...
ופתאום יהמו העצים וירעשו ויָשֹׁקּוּ, ואיש אל אחיו יסַפּר את דבר הסוד הסתום והנפלא, בהִשָּׁמע קול נשיקת שפתים, קול אדיר וקדוש, ומארבע הרוחות בא הרוח וישא בכנפיו את הד קול הנשיקה הקדושה והזכה ההיא, וישאהו למעלה למעלה עד היריעות אשר בשמים... ואחרי-כן יאָלמו רגע אחד, ואחרי-כן יסַפּרו חרש בקול מלחשים, כי בנשף בערב יום קיץ ושפתים דולקות מלאות נעימות בטאוּ חרש את המלה: „אהבתיך!” ואחריהן ענו שפתים אחרות הדולקות ומלאות נעימות גם הן, וכמעט לא נשמע קולן בדברן, ותענינה ותאמרנה: אהבתיך!”
אז יספרו, כי באה נערה אל הגן ותקטוף לה עלים ירוקים ופרחים צהובים, ותלקט את העלים הירוקים ואת הפרחים הצהובים, והיא נוּגה וזועפת עד מאד...
אז יספרו, כי נערה באה אל הגן, ותרקד ותצהל, ותהי שׂמֵחה ומלאה חיים חדשים, ותשחק ותצא במחולות, ואת העלים הירוקים, אשר נפלו מן העצים, נשקה למו פיה ואת הפרחים הצהובים חבקה באין מעצור, ותשק להם הלוך ונשוק...
ואחרי-כן יסַפּרו, כי באחד הימים ההם והנערה באה בחפזון, ותקרא: פדני-נא, מלאָכי ומפלטי, פדני-נא כי נדמיתי! כי בתוך עם קשה לב אנכי יושבת והם טרם ידעו וטרם יבינו את הנעשה בקרב לב האדם פנימה. פדני-נא מלאָכי, פדני-נא! כח שנאתים ומאסתים ולבי מֻכּה לרסיסים מעֹצר רעה ויגון. פדני-נא, מלאָכי ומפלטי, פדני-נא!...
ואחרי-כן יספרו חרשׁ בבֹא האיש האדיר כפעם בפעם, והוא בוכה בקול ואת שערות ראשו יגֹז כפעם בפעם, והוא קורא:
„איך אעשה כדבר הזה וידי הן תקצר! – אם אקח אותה לי לאשה?... האֶשׁמע את קול מאהבי ורעי וזה לעגם אשתה יום יום? או אקחה אותה לי לאשה על אפם ועל חמתם? – ”
והעצים יהמו וירעשו, ינועו ויָשֹׁקּוּ שנית, ויספרו בקול גדול את דבר הסוד הסתום בהשמע שנית קול אדיר וקדוש, קול נשיקת שפתים, ובבוא הרוחות שנית ותשאנה את הד קול הנשיקה ההוא אל תוך השמים, אשר ברקיע ממעל, ואחרי-כן בטאו שפתים דולקות ומלאות נעימות ותהיינה כמתלחשות בהשמיען את המלים הנעימות: אהבתיךְ! אהבתיךָ!
הס! – ברגע הזה יספרו העצים, כי הנערה, אשר לה עיני התכלת ותלתלי הזהב, באה לשבת בתוך הארמון אשר מנגד, העומד בין עצי הגן, והוא רם וגבוה מכל העצים הרמים והגבוהים אשר בגן היער הזה.
וענפי העצים ינועו עתה לאט לאט ובמסתרים יסַפּרו חרש, כי באו ימים טובים ורגעים קדושים לשני אנשים זכי-רוח וטהורי-לב, היושבים בתוך הארמון העתיק ההוא.
הס! – האֵלה הזקנה הטתה ברגע זה את ראשה ותדבר אל אַלון רך וצעיר, העומד לימינה, ותאמר אליו: „בני! הן צעיר אתה לימים ואנכי ישישה, כי על-כן טח עוד לבך מהבין את כל הדברים האלה! האם תחשוב בלבך, כי הנערה אשר לה תלתלי-הזהב ועיני-התכלת שמֵחה ועליזה והיא מאֻשרת וצולחת כאשר תאמר? לא, בני! שאל-נא את פי ואגדך, כי זקנה אנכי לימים ואני אבין דברים כאלה יותר ממך. אכן מַשְׁלָה היא את נפשה ותבטח על שקר באמרה בלבה, כי אין עוד דבר לה ולאביה ולמולדתה וכי מכריה ועמה לא יִזָּכרו ולא יפָּקדו עוד לפניה – אבל הִנה ימים באים...
ועצה ינועו העצים בחזקה ויסַפּרו, כי באה הנערה אל תוך הגן והיא שלֵוה ושמחה מאד, כי ביום ההוא והיא כנצר נתעב השליכה מעל פניה את אביה ואת מולדתה, את מכריה ואת עמה, ותלך ותדבק אחרי אב חדש ומולדת חדשה ותבחר לה מַכָּרים חדשים ועַם חדש. אכן חדל העם קשה הלב, אשר כפיו נגאלו בדמי נקיים, חדל העם אשר אין לו לב ואין הבין, חדל האות על מצחה כי בשכבר הימים והיא גם היא התחשבה בבנות העם הזה!...
אז תט האֵלה הזקנה את ראשה ותדבר באזני האַלון הרך את דבריה לאמר: „אכן משגה עמה, בני, משגה עמה! הן רק על שוא תֵּחַשׁ רגלה והיא מַשלה את נפשה מבלי הדעת – ואולם הִנה יום בא...”
הס! – הנה העצים נעים ונדים בחזקה וכנפיהם משיקות אשה אל אחותה, והן מסַפּרות על-דבר אשת הגרף, אשר עינים תכלת לה ותלתלי זהב לה והיא יושבת בתוך הארמון אשר מנגד; ואחרי-כן יספרו, כי מלא הארמון צהלה ורנה על כל גדותיו וכי חגים ינקופו ומועדים יבואו, קול משתה וקול שמחה, קול רנה וקול זמרה מסביב; ואחרי-כן יספרו, כי אצילים ונשיאים באים אל הארמון, ויש אשר אשה גדולה תאמר לרעותה: הביטו-נא וראו את „היהודיה!” ואחרי-כן ישובו ויסַפּרו, כי פני אשת הגרף מלאו תמיד אורים גדולים וכל קרביה רנוּ, וכי לא כלתה ולא נכספה עוד נפשה עד עולם לשוב ולזכור ימים מקדם, אשר חלפו כבר ויעברו...
והאֵלה הזקנה לא תאמין, בשמעה את הדברים האלה, והיא אומרת, כי אך מַשְּׁלָה העלמה את נפשה ותבטח על שקר להשכיח את שאון לבה, והיא טרם תבין וטרם תדע עד כמה כלתה נפשה אל אביה הנותן כסף בנשך ויונק את חלב הארץ, ובכל-זה רחום וחנון הוא מאין כמוהו...
ואחרי-כן ינועו העצים ויסַפּרו, כי ראו באחד הימים ההם את אשת הגרף הצהובה בשובה מן העיר אחרי לכתה לראות שם פני איש יהודי, היושב בתוך השוק הרבוע אל מול פני בית התפלה „חנה הקדושה”, ואז היו פניה פני להבים ולבה התרגז ויתגעש בקרבה. אז תקרא בקול גדול ונורא: הנה השפלתי את גאון לבי ואלך ואבוא א ל י ו אל ביתו, ואני לא חפצתי להיות לו כנכריה; אכן הנה ערב ה ו א את לבו ויגרשני מעל מפתן ביתו כגרש את הכלב אשר השתגע ואת דלת חדרו סגר אחרי, כי על-כן נשבעתי כיום הזה לאמר: נכריה אהיה לו מן היום הזה והלאה ולכל האנשים אשר היו קרובים אלי; את איש מהם לא אדע עוד ולא אכיר איש, ואם יבוא יום ו ה ו א יבוא לפני ויכרע על ברכיו ויתחנן אלי לשמוע אותו, באלהים נשבעתי כי לא אוסיף עוד לדעת ולהכיר אותו!...
והאֵלה הזקנה הפנתה את ראשה ותט אל ברוש רם הקומה, אשר עמד לשמאלה, ותאמר אליו: הידעת אל מי ירזמון מליה אלה? הלא אל אביה תדבר כדברים האלה, אל אביה, אל אביה! אכן צעירה היא לימים ובלב תמים וברוח אמונים נשבעה את שבועתה, וגם יש אשר תשמור את שבועתה זאת, ואולם אַל נא תאמין כי יוצאים הדברים מקרב לבה עמוק! לא, בני, לא! רק את נפשה היא מַשְׁלָה, ואולי לא תדע גם היא כי מַשלה היא את נפשה, והיא חושבת כי מאֻשרת היא וצולחת ולא תדע כי רעה נגד פניה, וכי יבוא יום ולבה יקרע בה לשנים-עשר קרעים – אכן הנה יום בא... הנה יום בא...
ואחרי-כן יסַפּרו העצים איש לאחיו, כי עזבה האשה הצעירה את הארמון, היא ובעלה הגרף, והם לא באו עוד אל תוך הגן ימם רבים מאד מאד, כי קמו ויסעו לארצות רחוקות ומדינות נכריות, וישבו שנים רבות בארץ איטליה ובארץ יון, בארץ צרפת ובארץ ספרד וגם במצרים ובמדינות אפריקה הרחוקות.
ואחרי-כן שבו האיש והאשה, והעצים יספרו, כי שמחים ועליזים היו האנשים כל הימים, והאשה שחקה כל היום בקול גדול ותשמח אל גיל תמיד, ועל לבה לא עלה כל זכרון מזכרונות הימים אשר עברו, ורק לפעמים אמרה, כי ישנו עם אחד, עם היהודים, והיא תשנא את העם הזה שנאת עולם!...
אכן אשה אין לב היא! אשה עגבנית! קראו אחריה העצים בפה מלא וינועו וינודו בקול גדול...
הס! הס! –
מתוך הארמון אשר מנגד עולה עתה קול זמירות ומנגינות יפות, וקול מחוללים ומחוללות ישמע, וקול שחוק עליזים עולה ובוקע מבעד לחלונות הארמון, וישמעו כל עצי-הגן...
אז יעזוב הרוח את ענפי העצים ויעבור מעל פני הגן אשר ביער, והעלים ישקטו וינוחו, והענפים לא ינועו ולא ינודו עוד, וישקוט כל הגן מסביב והדִּבֵּר לא נשמע – כי נאלמו העצים כלם.
ובתוך הגן עמדה האֵלָה העבֻתָּה והזקנה, והיא כפופה ושחוחה, ופניה זועפים מאד מאד...
 

*

 
היום ההוא, יום חג השבועות השני, רד מאד ונוטה אל קצהו.
ברחובות העיר יהמו המון העם ופניהם צוהלים ושמחים; קול המולה ישמע מסביב, המולת בגדי-משי חדשים ושמלות וקשוּרים חדשים, העפים בצד ובכתף, והעם יהלך ברגש ובשמחה וששון. ויצא העם את פני רחוב בית-הכנסת ועבר את השוק הרבוע ואת רחוב האנגלים עד קצה שדרות האלונים, ומשם ישובו ללכת אל אשר באו.
אכן האחד לא ישוב בלכתו, והוא הולך הלוך ועבור גם את שדרות האלונים, בודד הולך בין האלונים.
„מה הקסם אשר קסם לה? – ישאל את נפשו שנית ושלישית – במה לקח את לבה? – מה עשה לה? – מה עשה לה? – ”.
וגם הפעם עוברות מחשבות מאליפות בקרב לבו וזכרונות רבים עולים ויורדים בו, ולנגד עיניו עוברות כל התמונות והמראות למיום מות עליו אשתו ועד היום אשר עזבה אותו אסתר בתו; וגם עתה יזכור את הימים, אשר ישב על הארץ כמתאבל ויִּשָּׁבע לנפשו לבלתי זכֹר עוד אותה לנצח והיתה לו למתה; ואחרי-כן יזכור את היום, אשר שבה אליו ותקרא לו: „אבי!” והוא לא היה לה עוד לאב ובעצם ידיו גרש אותה מעל מפתן ביתו. – מי יאמין לו עתה את אשר נשא ואת אשר נעשה בקרב לבו ביום ההוא? מי ידע את אשר היה לו בלילה ההוא כשאר הפך שערו וילבנו פתאום? אולי רק האלהים הוא האחד היודע...
אבל האם לא צוה האלהים הזה ויאמר: כרחם אב על בנים? האם לא נטל על האב לרחם על בניו בכל עת?
והוא?! אם ל א רחם עליה כרחם אב על בנים?
הן זוכר הוא ברגע הזה, כי את עורו קרע מעל בשרו בעצם היום הנורא ההוא וכי ימים רבים היה כחולם ביום ובלילה ולא ראה שֵנה בעיניו; ואז יזכור, כי באו לו ימים והוא את כל אשר לו יתן וגם את נפשו יתן בעד הרגע האחד, אשר יראה את פניה. – ואחרי-כן יזכור, כי באו ימים ולבו שב ויהי קשה מאבן ומחלמיש צור, ואז שב ויִּשָּׁבע, כי לא יוסיף עוד לראות פניה עד עולם. אז באו על נפשו כל מרורות חִבּוט הקבר וכל חרדת שבעת מדורי הגיהנם.
ושלש וארבע שנים עברו עליו בעת ההיא: שנות עמל ותלאה, ימי רגזה ושבר-לב ורגעי דאבה ומחלת-נפש. ויש אשר עלה על לבו בימים ההם, כי לא יוסיף עוד לחיות, אם לא יראה את פניה; ואז באה לו השמועה, כי עזבה העלמה את הארץ ותלך ותשב בארצות רחוקות ובמדינות נכריות, בארץ איטליה ובארץ יון, בארץ צרפת ובארץ ספרד וגם במצרים ובמדינות אפריקה הרחוקות.
הבקצוי ארצות רחוקות נאֶלצה להסתר מפניו? אם מפניו ברחה ותנס על נפשה עד ירכתי שאול? –
אז יגעש לבו וירעש, ומנוחה לא באה עוד אל בתי נפשו. – לא! לא! לא! מן היום הזה והלאה לא יחפוץ עוד לראות את פניה ולא יוסיף עוד זכור אותה עד נצח! – כדברים האלה נשבע לנפשו וגם התחזק והתאמץ לשמור את שבועתו זאת.
ואף אמנם עברו שבועות רבים והא באמת ובתמים לא נשא עוד את נפשו לראות את פניה וגם לבו שב למנוחתו וינח עתה מזעפו שכם אחד על כל הימים.
אז בא היום המר והנמהר הזה, הוא יום חג השבועות השני.
אכן יגעש בו לבו עתה והוא לא ידע ולא יזכור עוד איכה היה כדבר הזה – ורק אחת יזכור, כי כקרוא השַּׁמש היום בבקר את המלה: „יזכור!” אז החל פתאום לזכור אותה, ויזכור אותה עם נשמות כל המתים, כזכור את המות. – האם לא מתה הנערה עליו? אם לא כמתה נחשבה לו זה מאז?...
אז התלקחה פתאום בלבו תאוה עזה לראות את פניה ולשמוע את קולה, וַתְּכַל נפשו אליה וַתִּכָּסף אליה בכל עֻזה ותקפה, כאשר לא כלתה ולא נכספה עוד עד היום הזה. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קול פרסות סוסים ושעטות רגליהם נשמע לפתע פתאום, ור' שמואל מרדכי נשא את עיניו ויבט על סביבותיו.
מקצה רחוב האנגלים נראו שני רוכבים יושבים בסוסים ורוכבים בחפזון נמרץ; על הסוס האחד יושב איש אשר לו כתפים רחבות וראשו נשא למעלה ועל הסוס השני רוכבת אשה לבושה שמלת-רוכבים ארוכה ובידה שוט קטן.
רגע אחד נחו הרוכבים וישבתו, והאשה שמה כלי-ראי על עיניה ותבט על סביביה, ופתאום ראתה את היהודי הזקן ותתאדם, ואחרי-כן החישה ותך את סוסה על השֶׁלִי במסמרות ברגליה ותרכב בחפזון נמרץ, וגם הרוכב מהר אחריה, וירכבו שניהם יחדו ויעברו את המקום, אשר שם היהודי עומד, והאשה הביטה בו מעבר פניה, ואחרי-כן מהרו שניהם וירכבו אל גן-היער, הלוך ורכוב בחפזון.
גם ר' שמואל מרדכי הכיר את שנים הרוכבים, ויהי נחפז להשען אל אחד העצים לבלתי נפֹל ארצה; ואולם שפתיו הלבנות דִבּרו חרש: אכן זה הוא הגרף וזאת רעיתו הגברת...
„לא! לא! לא! יותר לא אוכל לחכות עוד, כי קצרה רוחי מנשוא! ועלי לראות עתה את פניה!...” . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
בתוך הארמון אשר בגן-היער יאירו אורים רבים, ואל האולם האדום נאספו האורחים למשתה הַטֵּה.
הגרף סטַנְקֶוִיטְשׁ מסלסל את שפמו ואומר: – העל-אודות היהודים תאמרו להתוַכח עמי? ואני אמרתי בלבי, כי יודע אנכי אותם הרבה יתר מכם: אין בם אף אחד אשר ישרה נפשו בו! ובדבר הזכֻיות החדשות אשר תאמרו, כי בהנתן להם הזכיות האלה ושבו והיו לאנשים טובים ישרי לב, הלא מלתי אמורה – –
– ידעתי, ידעתי, ענה הגרף זַוּוֹדְנִיצִין ויעבר כף ידו על מצחו – ואני את חלקי הן הגדתי לכם ואותו אגיד לכם גם היום: אכן אֻמלל העם הזה ופגעיו רבו עד מאד! אמנם רחוק מכליותי להגיד לכם, כי העם הזה כלם צדיקים, כלם שרים, ונהפוך הוא, ורק אחת אֹמַר ואותה אֶשׁנה: אם נגיד להם ישרם ונשיב להם צדקתם להיות גם הם ככל האזרח אשר בארץ, ושבו גם הם מרֹע מעלליהם והיו כאחד ממנו.
– אמנם הטיבות מאד, הטיבות אשר דברת, ענה הגרף שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, אשר ישב עם אחד מזרע האצילים וידבר על-דבר הציד, אשר יהיה ביום המחרת, ולא התבונן ולא שמע היטב את כל הדברים ההם.
ובעלת-הבית, היא הגבירה אשר לה עיני-התכלת ותלתלי-הזהב, קמה ותשם אש על הפַּפִּירוֹסה אשר בפיה ותאמר:
– היהודים?! אמנם יודעת אנכי אותם יותר מכֻּלכם, ואני מגידה לכם, כי עם כבד-עון הוא, זרע-מרעים, לוקחי נשך, בנים משחיתים, אוהבי בצע ומעשקות! הלא תדעו כי פּי הוא המדַבּר, ואני אודה ולא אבוש, כי גם אנכי הייתי בת לעם הזה... ואולם סלחו-נא רגע אחד! קול ענות אנכי שומעת בחצר, קול הכלבים החורצים לשון...
ודלת החדר נפתחה והמשרת בא.