מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/גלית

גָּלְיָת

מאת דוד פרישמן

מה דמות תערכו לו, לגלית זה? הלא אין זאת כי ככה תחשבו אותו בלבבכם: איש אשר נורא מראהו, איש מדה מבני-הענק, אשר גבהו שש אמות וזרת ואשר כובע נחשת על ראשו ושריון-קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת ומצחת נחשת על רגליו וכידון נחשת בין כתפיו וחֵץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל – וגומר וגומר.
ודוד? מה דמות תערכו לו? הלא: נער קטן הוא, קטן ואדמוני עם יפה-מראה וגומר – האין זה?
ואולם לא כן, אחי, הפעם הזאת שגיתם עד מאד! גלית זה, אשר אמרתי, איננו איש-מדות ואיננו ענק, ונהפוך הוא, כי נער קטן הוא, נער עיף ויגע וכושל, אשר קומתו קצרה עד מאד ומדתו גם היא קטנה, עד שכמעט יסיתני לבי בשפק אם יקחו אותו לעבוד בעבודת-הצבא בבוא עתו, כי יחסר המדה, והוא נער נוצרי מבני דלת עם-הארץ אשר ברחוב היהודים, ושמו הנכון קוּלוּמוֹן טשוּפַּני; ולעֻמתו הנער דוד נער גבור ומשכיל בכל מעשיו, מהיר ברגליו ומהיר באצבעותיו, ובכל אשר הוא עושה הוא מצליח – –
והנער הראשון ההוא למה נקרא שמו גלית? על שם סופו, אחי, על שם סופו נקרא בשם הזה! והסוף הזה נורא מאד, והסוף הזה היה לפוקה ולמכשול ולמחִתּה לכל בית ישראל אשר ברחוב היהודים.
והמעשה הזה אמנם מעשה הוא, אשר בנוהג שבעולם הוא מביא לידי שחוק – נער עברי התגבר על נער נוצרי וינצח אותו – מעשה של מה-בכך; בכל-זה אחריתו היתה תוגה, תוגה גדולה ושבר-לב ודאבון-נפש.
והאיש אשר סִפּר באזני את כל הדברים האלה, עוד אני זוכר אותו ואת תמונתו מכף רגלו ועד קדקדו – ותמונתו זאת נצבת לפני בכל עת אשר יעלה זֵכר הדברים על לבי.
אם נעבור בוַרשה את רחוב טְוַרְדָּה, ממול פני ככר גְּרְזִ'בּוֹב, לנטות משם לימין, אל עבר פני רחוב לוּצְקָה ורחוב הבַּרזל, אז תרא עיננו כיום הזה בית חדש, אשר זה לא כבר הוקם על תלו; ואולם עוד לפני שנים אחדות עמד במקום הזה בית קטן וישן, ובמעלות עלינו אל החנות אשר על יד השער ביציע התחתונה. החנות הזאת היתה חנות לממכר יין, ובצלע החנות חדר קטן, אשר שם התאספנו כפעם בפעם ואשר שם הסכנו לשתות יום-יום איש-איש את כוסו. מחוץ לחנות על פני הטבלא אשר ממעל למשקוף נראה שלט קטן, ועליו משוח בצבעים עזים מאד תבנית אשכול ענבים ירקרק-אדמדם; אמת, כי הציור ההוא לא היה מעשה ידי אמן, ציור רע וגרוע מאד, ואולם היין אשר מצאנו בתוך החנות פנימה, יין טוב היה ומשֻׁבּח ונחמד מאד לחֵך, אשר משך אותנו אחריו, וביותר משך אותנו אחריו בעל בית-היין בעצמו: איש אשר קנה נפשות במאור פניו לבד, איש מלא ימים והולך כפוף ושחוח, והוא בעל טעם וסברה, „בן תורה” והוגה דעות, אשר את עינו לא שם בכוס, כי-אם ב„מורה-נבוכים” וב„עקרים” ואשר גם הספרות החדשה לא היתה זרה לו. והאיש הזה איש צנוע וענָו מאד, אשר דבריו היו מעטים ומחשבותיו רבות, אשר קולו היה קטן ועיניו גדולות, ואשר עיניו הגדולות האלה היו שחורות וזקנו לבן וקצר; ופניו אלה וחוט היגון המשוך עליהם ענו בו בכל רגע ורגע, כי צרה גדולה באה עליו בימים הראשונים והרחוקים, צרה גדולה אשר לא ישיחנה ואשר רק בסתר לבו ישאנה, כי גבור הוא הכובש את פיו ולשונו ויודע לחשות.
זאת תמונת ר' ברוך אוּנְגֶּר. והאיש הזה גם בשפת פּולין דִבּר וגם בשפת היהודים היושבים בוַרשה; ואולם כמעט פתח את שפתיו וכל השומע ידע כי זר הוא, כי מבטא שפתיו כמו זר נחשב כמעט.
מארץ רחוקה בא האיש הזה, מארץ אונגריה, לגור בוַרשה, ואיש ממנו לא ידע את קורותיו ואת אשר עבר על נפשו בימים הראשונים; וגם כאשר נואל אחד הצעירים לפצור בו יותר מן השעור הנכון, וידע ר' ברוך להחלץ ממנו כפעם בפעם.
ואולם פעם אחת לא יכול עוד להחלץ, כי נגע הדבר עד נפשו, ואז פתח את סגור שפתיו.
אכן אולי יותר טוב עשה לוּ חסם את פיו ביום ההוא גם אז, כאשר הסכין תמיד, ולא סִפּר לנו את אשר סִפּר, כי ביום ההוא הנחיל אותנו אחריו את תוגתו, ובנערינו ובזקנינו נוגים היינו כלנו ולא ידענו עוד את היין ואת טעמו.
והיין היה טוב ומשֻׁבּח מאד – כי על-כן היינו כלנו בראשונה צוהלים ועליזים יחדו. איש-איש ממנו היה מהיר בשפתיו ולשונו היתה כמעין המתגבר. אכן לא אזכור עוד היטב אם בחכמתנו ורֹחב ידיעתנו (אנשים צעירים מאד היינו כמעט כלנו!) החלונו את שיחתנו מאדם הראשון, ומאדם הראשון עד נח, ומנח עד מצרים וממצרים ועד הנה, ורק זאת ידעתי כי דברים רבים ולהג הרבה שפכנו על-דבר הפוליטיקה, ומן הפּוליטיקה באנו אל פרקי דברי-הימים ואל ערכם „כשהוא לעצמו”, ומערכם כשהוא לעצמו באנו אל שאלת המלחמה, המלחמה בדורות הקדמונים ובדורות התיכונים ובדורות החדשים, ומן המלחמה בּאנו אל הקרָב אשר בין אנשים שנים, אל „הדוּאֶל”" – ובדרך הליכה נגענו מעט גם אל ה„דוּאֶל” הקדמוני אשר היה בין משה רבנו ובין עוג מלך הבשן, ואחרי-כן גם אל „הדוּאֶל” אשר היה בין הפלשתי הערל גָלית ובין בן-ישי השמיני, הוא דוד הנער –
בהשמע השם גלית ראינו, כי התעורר בעל בית-היין במעט ועיניו הגדולות גדלו עוד יותר.
– אני לא הייתי מתפלא עד-מה, לוּ בא כיום הזה איש וחפר לנו איזה מקום נסתר מתוך איזה „מדרש נעלם”, ששם יאָמר לנו מפורש לאמר: „גָּלית לא היה ולא נברא, כי-אם משל היה”, כמו שעשו לאיוב – קרא ה„מדקדק”, והוא איש אשר מלאכתו בכך להיות אפיקורס לתאבון.
– גלית זה איננו משל, כי היה וגם נברא וגם את זרעו אנחנו מוצאים עוד בכל מקום ומקום עד היום הזה! ענה ה„משורר” אחריו – ואולם את אשר אחזה לי אני רק דוד היה משל, דוד המכה את הפלשתי הוא משל, אשר לא היה ולא נברא.
ובעל בית-היין התעורר עוד יותר. לחייו אשר שֻׁפּו הלבינו מאד ושפתיו רעדו.
– גלית – החל האחד לדַבּר – גלית...
אַל-נא, אַחַי, אַל-נא תוסיפו לשאת את שם הפלשתי הערל הזה על לשונכם, כי בנפשי הוא.
 הדברים האלה יצאו מפי בעל-הבית. כבקשה נמרצה, כתחִנה היוצאת מקרב לב עמוק נשמעו הדברים המעטים ההם. כמעט למרות חפצי רחפו עצמותי רגע אחד בשמעי את הקול ההוא ואת הדבר הזה, כי ידעתי פתאום אשר איש נגוע ופצוע-לב ומר-נפש עומד לפני.
וכאשר פצרו בו לפתוח את שפתיו ולשפוך לפנינו את לבו, לא אבה שמוע; ואולם כאשר לא חדלו ממנו ויציקו לו בדברים, אז ראינו כי כאשר תשוב נפשו למנוחתה כמעט, אז אולי נצליח היום להציל מפיו דברים אחדים.
וחפצנו זה הצליח. מקץ רגעים אחדים וארא והנה פניו הלבנים התאדמו מעט, ורק שפתיו היו לבנות כבראשונה; ובאחרונה ראיתי, כי גם כמו צחוק חלף על פניו. ואולם את הצחוק הזה לא על נקלה נשכח, אחרי ראותנו אותו על פני איש: כמדקרות חרב יורד צחוק אשר כזה אל תוך חדרי-הלב.
והצחוק הזה לא סר מעל שפתו בכל עת דַבּרו.
„הלא צחוק הוא אשר אסַפּר באזניכם כיום הזה – ענה האיש ואמר – צחוק ילדים הוא. חי אתם כי רק צחוק ילדים הוא. רק ילדים עשו להם צחוק וישעשעו ברחוב העיר ויחמדו להם לצון כטוב לבם עליהם. ומי מלל לילדים ההם כי את נפש אבותיהם המה קובעים? מי פלל ביום ההוא כי גחלים בוערות הם חותים בחיקם, אשר לא תכבינה?
„הן נדונים אתם, אם גלית היה ונברא ואם דוד איננו משל; ולכן ראו, הנה אנכי אומר אליכם, כי פנים אל פנים ראיתי אותם ואת כל המעשה אשר עשו, ואנכי אנכי אֲבי הנער דוד.
„אמת היא: אולי יש שנויים אחדים בין המעשה הכתוב בכתבי-הקֹדש ובין הדבר אשר היה בימי; אולי הנער דוד, אשר אנכי אומר, לא בחר לו את אבניו דוקא מן הנחל, ככתוב בספר שמואל, כי-אם מן הגל; אולי מספר חלוקי-האבנים לא היה הפעם חמשה בדיוק ובצמצום, כי-אם מעט או יותר מזה; אולי גם הנלחמים לא נצבו מערכה מול מערכה, ככל הכתוב שם, כי-אם בלי סדרים נצבו ובלי תחבולות מלחמה – ואולם בעקרו של הדבר דומים שני המעשים מאד מאד, ובפרט דומים הם בפסוק האחד והנורא לאמר: „וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו ותטבע האבן במצחו ויפֹּל על פניו ארצה” – עין בעין עודני רואה כיום הזה את כל המעשה הנורא ההוא כמו ברגע הֵעשותו... עודני רואה את הנער המקַלע ואת האבן המושלכת ואת הנער השני הנופל על פניו ארצה ואת זרם הדם המשתפך על פני השלג הלבן...
„וגם את ארצי, את מולדתי, אנכי רואה לפני כיום הזה, ארץ נחמדה ונפלאה, ארץ אהובה ויקרה, אשר כל איש אחרי היותו שם פעם אחת לא ישכחנה עוד עד נצח; הררי הקַרפַּטים נשקפים אלינו מרחוק, באין גבול ובאין קצב ובאין אחרית. ושפתם ממעל כעין התכלת הכהה, כי השמים היו להם לשפה ממעל ולזֵר תכלת מסביב; וימה וקדמה ונגבה וצפונה ישתרעו ערבות הפוסטא ויתפשטו ויתרחבו עד לאין קץ, אשר גם להם אין גבול ואין מדה ואין תכלית. קול החליל ישמע מרחוק, קול מלוא הרועים בחללם ובזמרם את אחת מזמירות-ציקו; אחריה ישָׁמע קול שיר-המסע לרַקּוּצִ'י, ואחריו זמרת שיר „קוּשוּט לַיוֹש” – ואחרי-כן תשוב הדממה להיות כבראשונה, מקצה השמים ועד קצה השמים, מן התכלת ועד התכלת... איש אוּנגַּרי אנכי, אחי! הלא ידעתם את הדבר הזה, ובעיר קטנה באוּנגַּריה ישבתי שנים רַבּות, ואהי שקט ושאנן וארא ימים טובים ומנוחה נעימה, עד אשר בא היום המר והנורא... לא! עד אשר בא היום הנכון למחוק ילדים.
„והיום ההוא – „יום שבת-הגדול”.
„אנכי בעד החלון נשקפתי החוצה ולהקת נערים עברים מצחקים בחוץ איש עם אחיו, אחרי כלותם לקרוא את פרק ה„הגדה” ככל החלק המיועד ליום ההוא. על ערמות השלג אשר לא הוסרו עוד כליל מן הרחוב התפלשו כלם יחד, ויריעו ויתהוללו מטוב לב, ובאחרונה חשקה נפשם לערוך להם צחוק במשטר ובסדר, ויבחרו להם לצחק בצחוק „אנשי-הצבא”, ויהיו לאנשי-צבא, ויעברו חלוצים איש אחרי אחיו, איש וקלעו בידו, איש ומקלו בידו, איש ואבנו בידו – הלא ילדים היו, ולמה תזנח מצחוק נפשם?
„ובני דוד עובר לפניהם, כי הוא הגבור ואיש-החיל, ואותו בחרו לנשיא עליהם.
„ובעבר הרחוב השני עומד נער יחף וערום, הוא הנער קוּלוּמוֹן טְשׁוּפַּנִי, בן העבד הנוצרי המשׂיק את התנורים בבתי-היהודים ביום השבת וממונה על בית-המקוה להיות שואב מים וחוטב עצים; והנער נער קטן ועיף ויגע וכושל, והוא עומד לתֻמו ורואה ומביט באין הרף בצחוק הילדים העברים ומעל מקומו לא ימוש.
„ובנִי דוד עובר לפני המחנה ומפקד את צבאותיו בקול גדול: „סְעוּ!” ויסעו – „עִמְדוּ!” ויעמדו – „קַלְעוּ!” ויקלעו איש את אבנו ואיש את קלעו במקלו אשר בידו; ואוּלם בכל פעם ופעם החטיאו את המטרה, כי לא שִׂכְּלוּ ידיהם למדי להיות מורים בקלע ובאבן ולמצוא את המטרה אל נכון, ורק בני דוד השכיל בכל פעם ופעם והאבן אשר השליך נגעה תמיד אל המטרה אשר הציב לו.
„ורק פעם אחת לא השכיל ויחטא את המטרה. אז ראו עיני את האבן המושלכת, והנה היא עולה דרך אלכסון כחצי הקשת הנטויה מעבר הרחוב האחד עד העבר השני, ושם היא נוטה לרדת, ושם עומד הנער היחף והערום, ושם... מה זאת? קול זעקה גדולה ומרה נשמע פתאום. כברק יעבור בקרב לבי תוכן הפסוק: „ויך את „הפלשתי” אל מצחו ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה” – ועיני רואות ברגע ההוא את כל המראה הזה; ועיני רואות את מצח הנער ואת האבן בטָבעה במצחו ואת הנער בנפלו על פניו ארצה, ואת זרם הדם האדום המתפרץ על פני השלג הלבן – – –
„וקול הזעקה הגדולה והמרה החריד את כל הרחוב מן הקצה אל הקצה.
„ולא אך רחוב-היהודים החריד קול הזעקה, כי-אם את כל הנוצרים אשר מקצה העיר האחד ועד קצה העיר השני.
„– היהודים המיתו ילד נוצרי!
„– היהודים שחטו ילד נוצרי!
„– אנחנו בעינינו ראינו כי שחטו אותו.
„– ואנחנו ראינו כי היהודי ברוך שלח את בנו ואת יתר הנערים היהודים והם סחבו את הנער קוּלוּמוֹן סחוב והשלך, ודרך החלון משכו אותו החדרה, ושם התעטף היהודי בטלית ויקח מאכלת בידו וישחט את הנער על-פי דתי היהודים – אנחנו ואנחנו ואנחנו ראינו את כל אלה!
„ובכן – עלילת דם...
„התדעו את שתי המלים האלה? התדעו אותן בכל נוראותיהן ובכל חשכת תקפן ועזוזן האיום. אם תזכרו את המֹלֶך הנורא הזה, אשר אליו העבירו את מבחר בנינו ואשר אליו הקריבו את חלבנו ואת דמנו בקרב שנות מאות רבות?
„הן גם אם לא אספר תדעו, כי הנער הפצוע – קוֹרְפּוּס דֶליקטי זה – נתעלם פתאום מן העין ואיש לא ידע עוד את מקומו, ויהי נעלם ימים רבים מאד. ובין כה וכה המתהוללים מצאו מקום לעשות את אשר עשו, והכָזב והמרמה ושרירות-הלב נתנו יד יחדו וישפכו את ממשלתם על פני כל העיר.
„ובתי היהודים נשסו ורכושם היה לבז ובשרם היה לדוש – אין בית אשר אין שם חלון הרוס ושבור לרסיסים, אין מִטה אשר אין שם כרים וכסתות מרוטות וקרועות, אין איש מן היהודים אשר לא היתה בו יד!
„ואני בימים ההם יושב בבית-הכלא ואהי מובא מבית-השופטים האחד ועד בית-השופטים השני.
„והימים היו לשבועות והשבועות לירחים והירחים לשנים.
„מקץ שנתים ומחצה יצא כנֹגה צדקי: אז נמצא הנער הנעלם והוא בריא... „גלית” לא מת! –
„ואחרי שובי אל חָרבות ביתי ואל עיי-המפלה והגלים הנִצים, ואראה והנה עזבו אחי ובני-עמי כמעט כלם את העיר, כי יראו לשבת בין שכניהם, ואקח גם אני את מקלי ואת תרמילי ואת שני ילדי, אשר נותרו לי אחרי מות אשתי בימי שבתי בכלא, ואצא את העיר גם אנכי ואעזוב את הארץ, ואחרי-כן באתי אליכם אל העיר הזאת...
„זאת תורת כל המעשה אשר לי לסַפּר לכם! הן רק צחוק-ילדים הוא – האין זה?”
והזקן החריש.
אימה חשכה וגדולה נפלה על כל הנאספים אשר בחדר ואיש ממנו לא ערב את לבו להוציא הגה מפיו, ויהי השמש לבוא ואנחנו ישבנו דוממים ולא נגענו עוד אל היין אשר לפנינו בכוסות – אולי יותר טוב עשינו לוּ פָצֹר לא פצרנו בו ביום ההוא לסַפּר לנו את קורותיו.
והאיש פתח את שפתיו שנית ויאמר:
– עוד הפעם אנכי מגיד לכם: גלית לא מת! איש-מדה הוא מבני-הענק, אשר גבהו שש אמות וזרת וגו' וגו' – ואיש כזה לא ימות לנצח.
ואת האיש אשר סִפּר באזני את הדברים האלה זכרתי לא אחת ושתים, וגם היום זכרתיו ואנַסה לשום את תמונתו ואת דבריו לפניכם – הלא רק צחוק ילדים הוא.