מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מורה נבוכים (אבן תיבון) · חלק ג · פרק מה· >>

פרק מה[עריכה]

המצוות אשר כלל אותם הכלל העשירי הם אשר ספרנום ב"הלכות בית הבחירה" ו"הלכות כלי המקדש והעבודים בו" ו"הלכות ביאת המקדש" וכבר הגדנו תועלת זה הכלל על דרך כלל:

וידוע שעובדי עבודה זרה היו מכוונים לבנות היכליהם ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם "על ההרים הרמים" ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם ופירסם שם יחוד האלוה. ויחד המערב שקודש הקודשים במערב - והוא ענין אמרם "שכינה במערב" ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו יחד המערב - רצוני לומר בית קודש הקודשים. וסיבת זה אצלי - שמפני שהיה הדעת המפורסם אז בעולם - עבודת השמש ושהוא האלוה אין ספק שבני אדם היו כולם פונים למזרח ומפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה - רצוני לומר במקדש - עד שישים אחוריו לשמש. הלא תראה ישראל בעת כפרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם מה עשו? "אחוריהם אל היכל יי ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש". והבן זאת הפליאה - ואין ספק אצלי גם כן שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים שאברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים שאברהם צווה אותם שיהיה זה בית עבודה - כמו שבאר המתרגם ואמר "ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא ואמר קדם יי הכא יהון פלחין דריא וגו'". ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט אבל רמז אליו ואמר "אשר יבחר יי וגו'" יש בו אצלי שלש חכמות. האחת מהן - שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה; והשנית - שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם; והשלישית והיא החזקה שבהם - שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשל בו והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה - ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך עד שתהיה המצוה לאחד ותסתלק המחלוקת - כמו שבארנו ב"ספר שופטים":

וידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה - רצוני לומר צורה מיוחסת לכוכב אחד או לחלק מגלגל. וצונו אנחנו שנבנה היכל לו ית' ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות שבהם אנכי ולא יהיה לך. - וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה שאם אין נביא - אין תורה; והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות המלאך "ויקרא מלאך יי" "ויאמר לה מלאך יי" - וזה הרבה מלספור - עד שמשה רבינו תחילת נבואתו היתה במלאך "וירא אליו מלאך יי בלבת אש". הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה. - וכאשר סכלו אנשי הצאבה מציאות האלוה ית' וית וחשבו שהנמצא הקדום אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו ושכוחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות - רצוני לומר האשרות - חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק. - כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ונביאי האשרה. וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף הוא האל האמיתי ושהוא אחד ושיש גם כן נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והם ששפע עליהם טובו ואורו ית' והם המלאכים (כמו שבארנו) ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו - ונודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו דבר אמת בפי הנביאים לא הצלמים והאשרות. הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשכת אחר אמונת מציאות האלוה ובה תתכן הנבואה והתורה. ולחיזוק אמונת זאת הפינה צוה האלוה ית' לעשות על הארון צורת שני מלאכים - לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון אשר הוא דעת אמיתי שני לאמונת מציאות האלוה והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה - כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת - רצוני לומר כרוב אחד - היה בו הטעאה שהיו חושבים שהיא - צורת האל הנעבד כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה או שהמלאך הוא איש אחד גם כן והיה זה מביא לקצת שניות; וכאשר עשה שני כרובים עם באור "יי אלוקינו יי אחד" התבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה - אחר שהאלוה אחד והוא ברא אלו הרבים:

ואחר כן הושמה מנורה לפניו לכבוד ולתפארת לבית - כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה. וכבר ידעת חיזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו - ואמר "ומקדשי תיראו"; וסמכו בשמירת שבת - לחזק יראת המקדש. והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם מבואר. אבל השולחן והיות עליו הלחם תמיד - לא אדע בו סיבה ואינו יודע לאי זה דבה איחס אותו עד היום:

אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית כבר ידעת הסיבה שנתנו בה באמרם "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" - וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו. והסיבה בו מבוארת - וזה שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם ושיהיה המזבח מאדמה - לברוח מההדמות בהם - אמר "מזבח אדמה תעשה לי"; ואם אי אפשר לעשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית לא יחצבו. כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל המזבח - והכונה כולה אחת והיא שלא נעבוד האלוה כדמות עבודותם החלוקות אשר היו עושים אותם לנעבדיהם. ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר "איכה יעבדו הגוים האלה את אלוקיהם ואעשה כן גם אני" - רצוני לומר שלא יעשו כן לאלוה לסיבה אשר אמר "כי כל תועבת יי אשר שנא עשו לאלוקיהם וגו'":

וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר היתה בגלוי הערוה - ומפני זה ציוה הכוהנים לעשות מכנסים "לכסות בשר ערוה" בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות - "אשר לא תגלה ערותך עליו":

ואמנם היות השמירה והסיבוב סביב למקדש תמיד הוא - לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו - כמו שיתבאר. ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו - שלא יבוא לא שיכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו - רצוני לומר פרוע ראש וקרוע בגדים - ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו:

ולהגדיל הבית עוד - הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים וציוה להלביש הכוהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים "בגדי קודש לכבוד ולתפארת" ושלא ישמש בעבודה בעל מום ולא בעל מום לבד אלא הכיעורים גם כן פוסלים בכהנים - כמו שהתבארה בתלמוד זאת המצוה - מפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמיתית אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו; והמכוון - שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל. אבל בן לוי שאינו מקריב ואין חושבים עליו שהוא מכפר עוונות כמו שבא בכהנים "וכיפר עליו" "וכיפר עליה" אך הכונה בו - אמירת השיר לבד הוא נפסל בקול כי המכון גם כן בשיר - להפעל הנפש בדברים ההם ולא יפעלו הנפשות רק לקולות ולניגונים הערבים ועם כלי השיר גם כן כמו שהיה הענין במקדש תמיד. ואפילו הכהנים גם כן הכשרים העומדים במקדש מוזהרים משבת בו ומהכנס אל ההיכל בכל עת ומהכנס לקודש הקדשים כלל אלא כהן גדול ביום הכיפורים - ארבע פעמים ולא יותר. כל זה - להגדיל המקדש:

וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעים אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר; מפני זה צוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום בבוקר ובין הערבים להיטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו - כבר ידעתם אמרם "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת". וזה גם כן ממה שמעמיד יראת המקדש; אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה - כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.

אבל שמן המשחה יש בו שתי תועלות להיטיב ריח מה שימשח בו ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתו והיותו נבדל לטובה משאר מינו - אדם יהיה או בגד או כלי - הכל שב ליראת המקדש שהיא סיבה ליראת יי - מפני התחדש ההפעלות בנפש האדם בעת שיכנס אליו וירכו הלבבות הקשים ויכנעו. אשר התחכם האלוה כל זה ההתחכמות בעצות מרחוק לרככם ולהכניעם בעת שיבואו אל הבית כדי שיקבלו מצוות האלוה המישירות וייראוהו - כמו שבאר לנו בלשון התורה ואמר "ואכלת לפני יי אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך - למען תלמד ליראה את יי אלוקיך כל הימים". הנה התבערה לך התכלית המכוונת בכל אלו הפעולות מה היא. - ואמנם סיבת האזהרה מעשות כשמן המשחה והקטורת מבוארת מאד כדי שלא יריחו הריח ההוא אלא שם ויהיה אז ההיפעלות ממנו יותר; ושלא יחשבו גם כן שכל מי שימשח בזה או בכיוצא בו יהיה נכבד ויתחדשו בעבור זה הפסדים גדולים ומחלקות:

אמנם היות הארון נישא בכתף לא גל העגלות - אפני ההגדלה בו מבוארים ושלא תפסד לו תכונה וצורה ואפילו בהוציא הבדים מן הטבעות. - וכן לא תפסד צורת האפוד והחושן ואפילו בהסיר האחד מן האחר ושתתוקן מלאת הבגדים כולם באריגה מבלתי חיתוך עד שלא תפסד צורת האריגה.

וכן הזהיר כל אדם מעובדי המקדש שלא יתעסק במלאכת חברו - כי המלאכות והעסקים המסורים לרבים אם לא ייוחד כל איש למלאכה מיוחדת יפול ההתרשלות והעצלה מן הכל:

ומבואר הוא שזאת ההדרגה במקומות אשר נתנו להר הבית דינים ולחיל דינים ולעזרת נשים דינים בפני עצמם ולעזרה דינים אחרים וכן עד קודש הקדשים - שזה כולו תוספת הגדלה ונתינת יראה יתירה בלב כל מכון אליו:

הנה כבר זכרנו סיבות חלקי זה הכלל כולו: