מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק כח
פרק כח
[עריכה]הרבה מאנשי תורתנו חשבו כי שלמה עליו השלום יאמין הקדמות; וזה - פלא! איך ידמו באדם שהוא מאנשי תורת משה רבינו שיאמין בקדמות? ואם יחשוב אדם שזה - נטיה ממנו מדעות התורה ויציאתה מעקרי הדת - חלילה לאלוקים - איך קבלוהו ממנו רוב הנביאים והחכמים ולא חלקו עליו בו ולא גינוהו לאחר מותו כמו הנמצא שחייבוהו ב'נשים נכריות' וזולתם? ואמנם הביא לחשוד זה עליו מאמר החכמים ז"ל "בקשו לגנוז ספר קוהלת מפני שדבריו נוטים לדברי המינים". וכן הוא הענין בלא ספק - רצוני לומר שבפשוטו של הספר ההוא - ענינים נוטים לצד דעות זרות מדעות התורה יצטרכו לפרוש. ואין הקדמות מכללם ואין לו פסוק יורה על הקדמות ולא ימצא לו בשום פנים פסוק מבואר בקדמות העולם. ואמנם יש לו פסוקים מורים על נצחותו - והוא אמת! וכאשר ראו כתובים מורים על נצחותו חשבו שהוא מאמין שהוא בלתי מחודש - ואין הענין כן:
אמנם לשונו בנצחות הוא אמרו "והארץ לעולם עומדת" - עד שהוצרך מי שלא שיער בזה החידוש שיאמר "הזמן המשוער לה". וכן יאמרו באמרו ית' "עוד כל ימי הארץ" שהוא - כל ימיה הנגזרים לה. ואני תמה מה יאמרו במאמר דוד "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד"? ואם יהיה גם כן אמרו "'עולם ועד'" לא יחיב הנצחות יהיה האלוה אם כן יש לו מדת זמן אחת כי הכתוב אמר בנצחותו ית' "יי ימלוך לעולם ועד". ואשר תדעהו ש'עולם' לא יחיב הנצחות אלא כשיחובר בו 'עד' - אם אחריו כאמרו 'עולם ועד' או לפניו כאמרו 'עד עולם' -; אם כן מאמר שלמה 'לעולם עומדת' - למטה ממאמר דוד 'בל תמוט עולם ועד'. וכבר באר דוד ע"ה וגילה נצחות השמים והתמדת חוקיהם וכל מה שבהם על ענין לא ישתנה ואמר "הללו את יי מן השמים וגו' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור" - רצונו לומר שאלו החוקים אשר חקקם לא ישתנו לנצח כי זה החוק - רמז - ל'חוקות שמים וארץ' הקודם זכרם אלא שהוא באר שהם נבראים ואמר 'כי הוא צוה ונבראו'. ואמר ירמיה ע"ה "נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו' אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום יי גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי" - כבר גילה גם כן זה שהם אף על פי שהיו נבראים - רצוני לומר אלו החוקים - הם לא 'ימושו'. וכשיבוקש זה ימצא בזולת דברי שלמה. וכבר זכר גם כן שלמה שאלו מעשי האלוה - רצוני לומר העולם ומה שבו - עומדים על טבעם לנצח ואף על פי שהם עשויים - אמר "כי כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" - הנה כבר הגיד בזה הפסוק שהעולם - ממעשה האלוה ושהוא נצחי; ונתן העילה גם כן בנצחותו והוא אמרו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע' - שזוהי עילה להיות 'יהיה לעולם' - כאילו אמר כי הדבר אשר ישתנה אמנם ישתנה מפני חסרון שיש בו - וישולם או תוספת בו אין צורך אליה ותחסר התוספת ההיא; אמנם פעולות האלוה אחר שהם - בתכלית השלמות ואי אפשר התוספת בהם ולא החסרון מהם ואם כן הם יעמדו כפי מה שהם בהכרח שאי אפשר מביא לשינוים. וכאילו גם כן הוא נתן תכלית למה שנמצא או התנצל על מה שישתנה - בסוף הפסוק באמרו "והאלוקים עשה שיראו מלפניו" - רצונו לומר התחדש הנפלאות. ואמרו אחר כן "מה שהיה - כבר הוא ואשר להיות - כבר היה והאלוקים יבקש את נרדף" - יאמר שהוא רוצה ית' התמדת המציאות והמשך קצתו אחר קצתו:
ואמנם זה אשר זכרו משלמות פעולות האלוה ושאין צד אפשרות להוסיף עליהם ולא לחסר מהם הנה כבר גילהו אדון החכמים ואמר "הצור תמים פעלו וגו'" רצונו לומר שפעולותיו כולם - רצוני לומר בריאותיו - על תכלית השלמות לא התערב בהם חסרון כלל ואין בהם מותר ולא דבר בלתי צריך אליו; וכן כל מה שיגזור לנבראות ההם ומהם - כולו צדק גמור ונמשך אחר גזרת חכמה - כמו שיתבאר בקצת פרקי זה המאמר: