מהר"ם שי"ף על הש"ס/שבת/פרק טז

קטו:

גמ' בעי מניה ר"ה בר חלוב כו' . בעיא דר"ה מצי למיפשט מברייתא [דבסמוך] ס"ת שבלה כו' ויש ליישב [עיין במהרש"א]:

גמ' עשה להם הקב"ה סימניות כו'. עיין בח"ש שהנונין הן טעות ע"ש ועיין בשו"ת רש"ל. ואפשר שכן דרך לעשותו כחצי עיגול כזה () והוא שאין זה מקומו:

ברש"י שכתבו מקרא התרגום כו' . בח"ש מוחק ויש לישבו [עיין במהרש"א]:

בתוס' בד"ה היו כתובין כו' וקשה לרשב"א כו'. . אין רצונו להקשות רעגענשבורג כיש משבשים וק"ל׃

בתוס' בד"ה מגילה כו' וא"ת א"כ כו'. דא"ל הא קאמר תיבעי למ"ד אין מצילין כו' ואף שריש גלותא פשיטא ליה שאין קורין כאן [כן כתוב לפנינו ואפשר לומר שצ"ל בהן] ואפ"ה מסתברא ליה לומר כאן מצילין טפי מדלעיל [הואיל וכתובין בלשון הקודש] מ"מ מקשו שפיר מבכל לשון דקתני בברייתא הכא וא"ל דלמא הך ברייתא ס"ל ניתנו ליקרות ואינהו פליגי לעיל למ"ד לא ניתנו ליקרות מ"מ הקשו שפיר [דהא אין בין ספרים כו' אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה כו' אשורית על הספר ובדיו משמע דשארי ספרים מצילין אף שנכתבו בכל לשון ושלא בספר ודיו דודאי דלא ניתנו לקרות משום ריעותא דאינן בספר ודיו וגרועין מהך דסם וסיקרא דלעיל כיון שאינן בלשון הקודש] ודו״ק:

קטז.

כדי להפסיק בין פורעניות כו' . ובפ"ק דב"ב סדרן של נביאים ירמיה ישעיה כו' סמך פורעניות לפורעניות כו' ובסוף מועד קטן כתבו התוספות שסידרו חמש עשרה נשים אחר מועד קטן להסמיך פורעניות כו'. י"ל פורעניות מענין אחד מועד קטן ויבמות איירי הכל ממיתה ירמיה וסוף מלכים חורבן זכר לדבר אין מפסיקין בקללות משא"כ פה שני מיני עניני פורעניות ודו"ק או הכא שלשה פורעניות דהוי חזקה:

קיח.

בתוס' בד"ה והא דתנן כו' ומיהו איכא למימר דבסמוך לרבנן נמי פריך אבל קשה כו'. לרבי חידקא כו'. יש לראות דקארי לה מאי קארי לה בתחלה דלא אסיק אדעתא האי סעודה דאיכא בהדיך אוכליה לא היה ניחא ליה לרבנן [וכי כולי יומא דמעלי שבתא בתעניתא מותבינן ליה כו'] וצ"ל דהמקשה ידע האי סעודה דאיכא כו' וגם ידע כי מלוינן כו' רק מ"מ לרבי חדקא חסר חד סעודה כמו שהקשו התוס' באמת והמתרץ לא הבינו ואין אחריות עלינו לפרש היאך [הבין] המתרץ להמקשה למה ניחא לרבנן ובכמה דוכתי הו"מ למימר ולטעמיך אף לרבנן לא ניחא והתוס' עדיפא מקשו היאך מתורץ לפי האמת לרבי חידקא ודו"ק׃

בא"ד. והמקשה משיב דפשיטא ליה כו' . יש לראות תחלה מקשה אסעודת מוצאי שבת א"כ מה יאכל במוצאי שבת כמ"ש התוספות והתרצן לא הבינו וה"ל לחזור ולהקשות קושיתו הראשונה ולא וכי אזיל כו' ואם הבין [המקשה] שהשיב שסעודת מוצאי שבת יאכל מסעודה שהביא עמו הו"ל להקשות לפי סברתך וכוליה יומא דערב שבת בתעניתא מותבינן ליה ונראה לי שלזה דקדקו אך קשה ליה כיון דמתרצת דאכיל לכולהו דמשמע ליה תירוצו כל מה דאיכא בהדיה אוכליה ואל תעכבם לצורך הדרך ודוחק (עה"ג נמצא כתוב כזה ולא נרשם איה מקומו) ונראה לי ששייך לכאן. וזהו. ואפשר שהמקשן היה סבור [בדעת התרצן] שקושיתו היתה על מוצאי שבת אך לא מטעמיה משום דצריך לו סעודה בדרך דלא אסיק אדעתיה סעודה זו רק היה סבור [שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו] כו' [ולזה השיב לו המקשה וכי אזיל בריקן אזיל ומטעם זה הקשיתי בתחלה אמוצאי שבת דאסקית אדעתאי דצריך לו סעודה לדרך]. (ע"כ עה"ג מלבד מה שהגהנו בפנים)׃

ולא הבינותי למה להו לומר המתרץ לא הבין להמקשה כו' הלא אתי שפיר בפשיטות והבינו זה לזה היטיב והמקשה הקשה לרבנן אתי שפיר דאוכל שתי סעודות שנותנין לו בערב שבת אחת ביום הששי ואחת בליל שבת כבשאר ימים וביום השבת יש לו שלשה שנותנין לו לשחרית ומנחה ומוצאי שבת ולענין סעודה דמלוינן ניחא בממה נפשך אם חיוב לתת לו סעודה ללות אם כן כבר יש בידו שהביא עמו ואותה או חילופה יחזור ויקח עמו על הדרך ואם אינו חיוב ואינו בידו א"כ אין חיוב לתת לו אבל אר' חידקא פריך והא בציר ליה סעודה בשבת ומשני דאית ליה סעודה בהדיה ואותה אוכל בשבת והשתא פריך שפיר דאם חיוב לתת לו סעודה ולכך פסיקא ליה דיש סעודה בידו מסתמא ואותה אוכל לצורך שבת א"כ בריקן אזיל והו"ל לתת לו יותר משלש סעודות ומשני דמלוינן ליה כו' רק כיון דהמתרץ ראה בהמקשן שעיקר טעותו שסבור שסעודה שהביא עמו מעכב עמו לדרך ולא אסיק אדעתיה שנותנין לו [ביום א'] סעודה על הדרך [ולזה השיב לו דאמרינן ליה כל מה דאיכא בהדך אוכליה] הול"ל [מיד] העיקר דמלוינן ליה עוד סעודה בהדיה ומינה שסעודה שבידו אוכל בשבת והיינו צריכין לומר דלא שבקי' לאסוקי כוליה מלתא ופרכינן וכי אזיל כו' ואפשר שזה דוחק בעיניהם:

יש אומרים מה שהתוספות מפרשים שלא כפשוטו שבת שבא סמוך לשבת [דכבר לקח ב' סעודות לע"ש במקום שבא משם והג' סעודות הם בשביל שבת] משום דאין מחלקין תמחוי בלילה. ולי נראה דאה"נ התוס' מפרשים כן שבת אם בא לשבות שם בין שבא ע"ש שחרית או ערבית נותנין לו בשביל שבת ג' סעודות מלבד שתי סעודות שנותנין לו בע"ש כבשאר ימים דהא תנן אין פותחין לעני כו' ומלתא פסיקא נקיט דלעולם אין פוחתין ממזון שתי סעודות ובשבת מוסיפין כו'. ומ"ש ונראה לר״י דכשבא ע"ש לעת האוכל כו' לאפוקי פירוש הראשון שכתבו [דבין הכל נותנין לו שלש סעודות]:

בתוס' בד"ה דמלוינן סעודה בהדיה כו' ולכך נותנין לו שנים כו'. דהשתא יש לו שלש עם אותה שיש בידו כבר שליוו לו ביום א' שיאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת להוליך עמו ובכל יום אין נותנין לו במקום שעובר רק שתי סעודות אחת לשחרית ואחת לערבית ואחת יש בידו מיום א' דמלוינן בהדיה וביום ראשון דמצריכין ללותו משום דביום השבת אכל שם סעודה שיש בידו ממקום אחר ללות כן צ"ל לכאורה המכוון דא"ל שיתנו לו כל יום סעודה יתירה לצידה לדרך. אך לעיל בד"ה והא דתנן כתבו אע"פ שבשאר ימים נותנין לו סעודה שיוליך עמו עם האחרות כו' [דמשמע לכאורה דנותנין לו סעודה בכל יום ללותו מלבד הב' סעודות] וצ"ל שכוונתם נמי כן שבמקום שיבא לא היה לו לתתו רק סעודה אחת ויאכל סעודה שהביא עמו בשחרית וסעודה שנותנין לו בערבית. ולמחר כשילך נלוה אחת בהדיה רק נותנין לו מיד שתי סעודות יחד [כדי שישאר לו אחת שהביא בהדיה להוליכה לדרך]׃