מהר"ם שי"ף על הש"ס/שבת/פרק א

אמר המעתיק (הראשון) לפי איזה דפין שבא לידינו ממסכת זו נראה שהאריך הגאון המחבר זצ"ל בכל שיטותיה וראוי להתאונן ולקונן על העלמן ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות והנה מאותן ארבעה דפין שבידינו ששנים הראשונים מהן הם בשיטת קלוטה כמי שהונחה דמיא דף צ"ז סוף ע"א וע"ב ואחריו בשיטת קרשים ופרק ר"א דמילה אבל בשיטת קלוטה כו'. אין לנו תחלתו אלא מאמצע השיטה והוא מהחילוק שכתב הגאון ז"ל לכך לא מנעתי ידי מלהעתיקן ולהעלותם לזכרון על הספר אחרי ראותי שיש בהן תועלת גדול להמעיינים ואפשר שסופו יוכיח על תחלתו קצת ממה שחסר ממנו מכתיבת יד הגאון המחבר זצ"ל וזהו: (ע"כ דברי המעתיק הראשון).

ואנחנו לא באנו למלאות העדר הקודם. כי לזה צריך עת ופנאי לשום עיון תחת עיון בכדי לבנות ולטעת נטיעות חדשות ולהרכיב הרכבה קולטת קלוטה כמי שהונחו מדעת הגאון עצמו בקומתו ובצביונו לעשות קומה שלימה וכולי האי ואולי לא זאת היתה כוונתו ולא לבו הוליד זאת. ואנו אין אתנו שעת הכושר וזמן מוכשר לזה. כי לימודינו בזה בעת ההדפסה. והפועלים אצים למהר ולכלות מלאכתנו. גלל כן לא באנו רק לתקן מה שלפנינו במה שבגדר האפשר לפי השקפת השכל. ואנחנו בשם ה' נזכיר הוא יושיענו. ובמסלול האמת ידריכנו. ושערי כוונת הגאון יפתחו לפנינו. וזה החילונו. למה שנראה מכללות כוונתו פה להכריח שכוונת הפשטן לסתור אף מה דפשיטא ליה בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' (כו'):

ג:

לפרש בענין אחר [דמוכח דכוונת הפשטן לסתור אף הפשיטות דאל"כ הו"ל לפשוט האיבעיא מאוקימתא דלפי האמת דר"י מחייב אחת ורבנן פטרי לגמרי משום דאמר עד דנפקא ליה לר"ה ולא איתעבידא מחשבתי'] והיינו ממש בעצמו כחלוקת נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה דמה לי נתכוין להוצאה קטנה ונעשה הוצאה אריכא או זריקה קטנה כו' אלא צ"ל (נמחק תיבה או שתים) [דבא] לסתור אף מה דפשיטא ליה. ולזה נתכוונו התוספות באמת לפי דעתי [במ"ש בד"ה הרי כו'] דלא הו"ל לאתויי מלתא דרבינא כו' רק האמת וק"ל. וכ"ת בע"כ זה כוונת הפשטן. דמוכרח מיניה וביה [דרוצה לסתור אף הפשיטות]. דאל"כ לא לייתי דרבינא רק דרב אשי וכ"ת ולטעמיך [דבא לסתור נמי הפשיטות] נמי לא לייתי רק דרב אשי דכי היכי דנפשט האיבעיא מדרב אשי מדהוצרך לאוקמי באומר כל מקום שתרצה תנוח ה"נ נסתר הפשיטות [מדלא אוקי באומר בסוף ד' תנוח] י"ל מדרב אשי לחוד דלמא אמרה אס"ד [דשמואל אמרה אהך] דרבי דלעיל אף דבאמת נסתר מכח דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב מ"מ לסלקא דעתין דקארי לה מאי קארי [דשם נמי קשה אי להכא קבעי לה כו'] או לפחות כדי לישב גם אסלקא דעתן אדרבי אמרה ובדין דשם משמעון פליגי ר"י ור"ש בפרק הבונה ומפורש להדיא בגמ' דף ק"ג ע"ב (נרשם כאן על הגליון). והכא לא קאמר רק פשיטא כו' הרי כתב שם משמעון [ואף דאיכא פלוגתא בהא מ"מ הכי נמי קאמר] וכי היכי דפליגי שם פליגי נמי בהא ולכל מ"ד כדאית ליה. [ע"כ עה"ג] ורבי מצי סבר כר"ש דלא חייב אשם משמעון ולזה מוקמינן לה טפי באומר כל מקום שתרצה תנוח דע"כ צ"ל באומר [תנוח לסוף ד' בדר"י ובדרבי תנוח בר"ה] וכיון דלא נשמע היאך סבר רבי טפי נוקמי באומר באופן אף אם סבר כר"ש [דהיינו באומר כל מקום שתרצה] לזה מייתי דרבינא דמפרש בהדיא לרבי יהודה כו' וכיון דרבי יהודה הוא ניהו המ"ד דמחייב אשם משמעון ״מאי ״דוחקי׳ ״לאוקמא דוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח אף באומר (עד דנפיק לר"ה) [לסוף ד'. כצ"ל] כו' חייב. ואפשר שלזה נתכוונו התוספות שכתבו ורבינא נמי דפריך לרב אשי אמלתא דרב"י יהוד"ה כו' דייקא ולהכי קאמר כו' דלא הו"ל לסיומי מלתא דרבינא כו'. ועוד אף אם לא הזכיר רבינא לרבי יהודה מ"מ מדרב אשי ליכא למיפשט דניחא ליה טפי לאוקמי באומר כל מקום שתרצה תנוח דלמא רבי ס"ל כר"ש אבל רבינא דמקשה מנ"ל להקשות דלמא רבי ס"ל כר' יהודה [אבל אם נאמר דלא בא לסתור הפשיטות רק לפשוט האיבעיא לא הו"ל לסיומא מלתא דרבינא דזה נפשט מרב אשי גופיה] וק"ל. ז"א די"ל דלמא לעולם לא לסתור הפשיטות רק לפשוט האיבעיא ומדרב אשי לא נשמע רק מכח דיוקא משא"כ רבינא אמר בפירוש אי להכא כו' לזה הוצרכתי להכריח מכח קושיא הראשונה. קשה הא לא דמיא זה לזה כלל דיש לחלק דשם משמעון כוונתו אכתיבת הרבה אותיות וכתב מקצת מכוונתו וממלאכתו כאלו נתכוין לחרוש שדה גדולה כולה וחרש מקצת ממנה וכן נתכוין לזרוק שמונה ועשה מחשבתו זריקה קטנה היינו הך ממש (למאי דלא אסיק אדעתיה סברא הוא כמה דלא זריק ארבע לא מזדרקי כו') משא"כ אי בעי שינוח בסוף ארבע לענין זריקת ארבע אמות בר"ה אף כי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא בתחלת ר"ה לענין הוצאה אין סברא לומר לענין מעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף שיש להולמו וק"ל:

אלא תיקשי בלא"ה ברש"י בד"ה ואלו הכא כו'. לשונו קשה המובן א' מה שכתב דבעינן עקירה מתחלת ארבע בר"ה כו' למה לי' זה ותיפוק ליה דלא נתקיימה מחשבתו ואף אם נניח דמחייב בלי עקירה מתחלת ד' ברשות הרבים רק בזורק ארבע אמות מרשות היחיד לר"ה [מיחייב ג"כ משום מעביר] סוף סוף כאן לא היה מחשבתו לזה. הב'. מ"ש דהא נח ברשות הרבים שנצטרך לדחוק שר"ל ע"י קלוטה וזה דוחק שאין זה במשמעות הלשון כלל וכלל. ונראה משום דרבינא מקשה למאי דס"ד כו' ולס"ד בא להכריח [דר"י מחייב שתים] דאי חדא מחייב מכלל דרבנן כו' הא אפיק כו' ואם ס"ד הלזה אסיק אדעתיה סברת קושיא של רבינא לפי מובן הפשוט דאי להכא קבעי כו' אצל היציאה לא נתקיימה מחשבתו כי נח בסוף ארבעה [ודלא כמפרש לה רש"י וכקושיתו] א"כ שפיר פטרי רבנן ודלמא בהכי קמיירי ומה המכריח דאי ס"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן כו' מנ"ל הך באומר [דתנוח לסוף ד׳] דלמא הך באומר [עד דנפקא לרשות הרבים. וכדמתרץ לה באמת] דהא לסברת הס"ד נמי ס"ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כמ"ש רש"י בד"ה ה"ג ואחת משום העברה כו' דהיינו הס"ד ורבנן פטרי אהעברה משום דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא כו' אלא הכרח הס"ד היה משום דהוא ס"ל אף באומר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח כו' מ"מ לרבנן אין שייך לפטור משום דמ"מ נתקיים מחשבתו כסברת האיבעיא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה דמספקא ליה לחיוב אף דשם לא שייך קלוטה דהכל ברשות אחד או [הבעיא] אזיל לרבנן כמו שצ"ל בלא"ה ע"כ אפ"ה יש לחייב ומיקרי נתקיים מחשבתו ה"נ לרבנן [דרבי יהודה] אף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מ"מ יש לחייבו דנתקיימה מחשבתו ולזה מכריח שפיר [דר"י מחייב תרתי] ולזה אתי שפיר שהוצרך להאריך בשינויא אמאי דלמא כו' ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא איתעביד ליה מחשבתיה דסברת הס"ד אף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מכל מקום מיקרי קיום מחשבתו. ולזה פירש ואי להכי כו' דבעינן עקירה כו' דאלו משום דמחשבתו לא היה רק עד יציאת הפתח מכל מקום מיקרי קיום מחשבה כי היכי דהיה חייב משום הוצאה לסברת הסלקא דעתך משום דחשבינן כאלו היה דעתו אזריקת ארבע לזרוק למקום שזרק באמת ה"נ מהאי טעמא גופיה היה מיחייב משום העברת ארבע אמות אלו היה הדין שחייב משום ארבע אמות ״ברשות הרבים" אם זרק מרשות היחיד לרשות הרבים. וכסברת (התוספות) [הס"ד כצ"ל] לזה פי' דמכל מקום משום זריקת ארבע אמות ברשות הרבים לא מיחייב אף אם נחשב כאלו מחשבתו הוי לזרוק לכאן ומיקרי קיום מחשבה מכל מקום לא מיחייב לה דבעינן עקירה מתחלת ארבע ברשות הרבים כו' וזה על כל פנים אי אפשר לומר דנחשב כאלו היה מחשבתו לכך ולכך אף אם מיחייב משום הוצאה וכמו שמכריחים מכל מקום משום זריקת ארבע אמות ברשות הרבים אין לחייבו ולזה מסיים שפיר ומיהו אהוצאה כו' דהא נח ברשות הרבים בלא טעמא דקלוטה כמי שהונחה דמיא רק כפשוטו ואף לרבנן דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא מ"מ חייב לסברת הס"ד ועיין היטב (כאן חסר דיבור שלם) :

בגמ' לעיל מר אהא כו' אנן אדרבי יהודה כו'. למה לא שנאו רב יוסף אר"ע דמתניתין דמ"ש. לעיל מוקדם אשמואל גופיה דמתני ארבי לא קשיא די"ל שאין המכוון של שמואל לאשמעינן חיוב תולדה במקום אב רק שלא תימא החיוב משום מעביר [ד' אמות בר"ה. וכדאמר לקמן ריש ע"א] קמ"ל רשויות מצטרפות דלא כו' דלא הוה נ"ט דלא כמשמעות פירש"י לכאורה. אבל כאן קשה. וכ"ת דמוקי פלוגתא דר"ע למעלה מעשרה קשה א"כ מנ"ל מקורה בשלמא בל"ז אי פליגי למטה מעשרה ולרבנן קלוטה [לאו] כמי שהונחה דמיא י"ל דמשמע ליה דכ"ע סברי כרבנן מדמציירו בענין אחר בהיפך ממתניתין [דנקיט מרה"י לרה"י כו'] אבל אי למעלה מעשרה פליגי קשה ממה נפשך אי למטה קלוטה כמי שהונחה דמיא לכ"ע למה נפרש הך כ"ע סותר ממש בהיפך לכ"ע דלעיל ואי משום דמשמע ליה מדמצייר כן מ"מ במתני' נימא טפי דפליגי בקלוטה כמי שהונחה דמיא וק"ל אלא בתרתי פליגי וכר"א לעיל או למטה לכ"ע קלוטה [לאו] כמי שהונחה דמיא א"כ קשה מנ"ל דוקא מקורה דלמא לרבותא דרבנן נקיט כן ובל"ז י"ל דלא ניחא לומר לרבותא כיון שי"ל דוקא נקיט גם לא נכון לעשות פלוגתא רחוקה אך עתה קשה וק"ל ועוד אי כר"א צ"ל ברייתא דר"ה עצמה להודיעך כחו כו' ולא מפרש בדוקא נקיט וק"ל. ואפשר לומר בקצרה יותר לעיל נפשט לפי האמת דבקלוטה למטה מעשרה פליגי [וא"כ קשה אמאי לא שנאו רב יוסף אר"ע דמתני' אי למטה דוקא פליגי] ועכ"פ למטה נמי ואת"ל למעלה נמי פליגי [ולכך לא שייך לשנות אר"ע דמחייב שתים כיון דלמעלה מעשרה אינו חייב אלא אחת מ"מ] צ"ל להודיעך כו' וא"כ מנ"ל מקורה [דוקא דלמא לרבותא דרבנן וכמש"ל] עיין לעיל בתוס' ריש דף ה' ע"א. בל"ז י"ל דהכא איירי במתגלגל וכמ"ש התוס' לעיל דף פ' ע"א בד"ה והאמר רבא דקשה דר"י אדר"י דהכא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא ובעירובין ס"ל דצריך הנחה ע"ג משהו [ומזה הוכיח דר"י איירי במתגלגל] ע"ש ובזה חייב שתים אבל אם קלט באויר נהי דהנחה אין צריך במקום ארבע עקירה ממקום ארבע בעינן וכדלעיל כל הפלפול בפ"ק דף ד' ולזה דוקא בפלוגתא דרבי דמקורה כמליא דמי מיקרי עקירה ממקום ארבע או במתגלגל [דרבי יהודה] משא"כ בר"ע דנקיט הזורק ובר"ה שם אין ה"א לחייב שתים (ועיין לעיל בתוס' ריש פרק כלל גדול דעת ר"ע לענין תולדה במקום אב וכאן בר"ן) [דכתב להדיא דמוכח בכריתות דלא מחייב ר"ע תולדה במקום אב וממילא נסתר קושיתו] אך עתה נסתר דא"כ היאך פשיט לחיובא ולאו היינו דאמר ליה רבינא דאיירי במתגלגל אזורק דמיבעיא ליה. בל"ז פושט במכ"ש. עיין לקמן בתוס' דף ק' ע"א בד"ה אחזתו הרוח חילוק בין קלוטה למטה משלשה מן הארץ או למעלה משלשה ובהכי מתרצין דר"י אדר"י ועיין בתוס' עירובין דף צ"ח ע"ב בד"ה לימא כתנאי חילוק בין אם תחלת זריקה לפחות משלשה או תחלת זריקה למטה מעשרה והלך אח"כ לפחות משלשה: