מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק יג

קה.

גמ' וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שריא והתניא ושוחד כו' . צריך לראות מאי קושיא דלמא בדשקיל מתרוייהו שרי לזכות את הזכאי ומחד אסור כדרבא בסמוך מאי טעמא דשוחדא למה אסור ליטול לזכות את הזכאי כו' אין אדם כו' וכפרש"י. אפשר לומר דלא קאמר הני מילי לחייב את הזכאי לזכות החייב אבל לזכות הזכאי לא רק וכ"ת הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו כו' ופריך מברייתא דבלוקח מאחד אפילו לזכות את הזכאי נמי בכלל לא תטה משפט כדרבא דאין אדם רואה חוב לעצמו כו' ע"כ קרא דלא תקח שוחד בלוקח מתרוייהו דהיינו לזכות את הזכאי דלא אתי לצלויי דינא משא"כ בלוקח מאחד סוף מטה משפט ואיסורא משום לא תטה משפט נגעו בה וק"ל:

גמ' שנאמר כי השוחד יעור פקחים. האי קרא מלשין פיקח תשמע עיור ממש משא"כ קרא דשופטים עיני חכמים היאך תלוי בחכמים לכן דריש ליה אחר כך לענין עוירת עין לב וכפי' רש"י בחומש ועיין ברש"י בפרשת משפטים פסוק דעיני פקחים:

קה:

תוס' בד"ה לא למאן דסני ליה כו' אבל הכא באוהב כהנך דפרח גדפא כו'. אף דבגמ' משמע לכאורה דמשום שוחד דברים אסור שם ומדינא וק"ל:

קו.

בתוס' בד"ה שבעה כו' המפורש בפ"ק דמדות שני שערי חולדה כו' וקיפונוס מן המערב וטדי מן הצפון כו' ואומר ר"ת כו'. וברייתא דאין פוחתין מי"ג גזברין אי דל חמשה דהר הבית כו' סיומא דברייתא הוא ניחא. ופשיטא לי דלאו מדברי הברייתא הוא מ"מ י"ל דלעשות גזברין נגד שערים קטנים ולא כנגד שערי הר הבית לא מסתברא. ועוד אפשר לומר דאכתי למאן דלא חשיבי בעינייהו שיקראו אותן שערים [דהיינו רבנן דיוסף בן חנן וכמ"ש תוס' לקמן] דהשתא אין סברא שיעשו גזברין כנגדן א"כ כנגד מי היו י"ג גזברין דא"ל כלל גיזברין כנגד פרצות דמה ענין שמטה אצל הר סיני וכי תימא סוף סוף למאן דאמר שבעה עם ה' דהר הבית הול"ל י"ב וכנגד מי י"ג גזברין י"ל דאולי ס"ל דד' שערי עזרה היו אבל מ"מ קתני חד תנא ה' שערי עזרה לדידיה צריך לומר ח' שערים ולעומתם י"ג גזברין ודו"ק:

בא"ד אותן המפורש בפ"ק והמעיין שם ימצא דשערי קרבן כו' . ועוד מתחלפין שמה שמות השערים ע"ש:

קו:

בתוס' בד"ה וכי גבו כו' אבל אהנך דלעיל כו'. אף דהנך דלעיל משיורי לשכה והכא מבדק הבית מ"מ דבריהם א"ש וק"ל. ואין צורך לפירוש ח"ש דהתוס' מפרשים כאן שגבו והותירו כו' בא מתרומת הלשכה כו' [וכ"ה במהרש"א] וק"ל:

בתוס' בד"ה כדאמר רבא כו' ואי בכי ה"ג מיירי מהתם לא נפקא לן כו'. דכאלה תעשו כו' משמע בדאיתנייהו קרבנות כפי המצטרך יעשה לכל יום כך:

בא"ד כל המקודש מחבירו כו' ומפני שהוא מרצה כו'. כצ"ל:

בא"ד עשויי דדם נינהו כו' . מפורש קצת יותר בתוספות ריש פרק כל התדיר ע"ש:

בסה"ד אבל הקטרה דמוספין כתיב ברישא כו'. מדכתיב כאלה תעשו כו' אשה ריח כו' משמע דלעיל איירי בהקטרה שהם אשה ריח כו' ועלה קאמר כאלה תעשו שבעת הימים וק"ל:

קז.

בתוס' בד"ה ששמעו בו כו' דהא בסמוך פריך כו'. דאין לומר דקאי למ"ד צאי מעשה ידיך כו' דאף לדידיה היתה נוטלת בשבועה דמ"ש מצררי תדע דאל"כ הול"ל שבועה איכא בינייהו כו':

בתוס' בד"ה ששמעו כו' כ"ע כו' קודם אותו זמן כו'. דאל"כ מאי פריך ומ"ש עד כדי כתובתה והא דלא משני באמת כן ששמעו אחר אותו זמן דמשמע דומיא דרישא שבאה ואמרה מת בעלי כו' דניזונת מאותה שעה שאומרת שמת ודו"ק. עיין לקמן בפרש"י:

בא"ד ולא דמיא לפרק המפקיד כו' . ר"ל ששמעו בו שמת דשמעתין אין פירושו כשמעו בו שמת בפרק המפקיד:

בא"ד מאי חידוש הוא כו' . לכאורה עדיפא הו"מ לאוכוחי מדמשמע התם דדוקא לירד ע"מ שלא ל מכור כדבסמוך וק"ל:

בא"ד והא דתניא כו' זנין ומפרנסין את אשתו כו'. לכך לא הקשו מעיקרא מהך ברייתא משום דאף לי"ל הראשון קצת קשה מברייתא דמשמע אבל בניו ובנותיו אין ניזונין כלל ואילו לתירוצם פירות הגדילים בשדה אכלי [ולזה תי' מ"מ דבאמת פירות הגדילים בשדה אכלי]:

בתוס' בד"ה חיישינן כו' . קשה להו ממ"נ וכקושיא שבדבור שאחר זה וק"ל: בתוס' בד"ה קטנה כו' היכא מחלה כו'. דהשתא בלא ספקה ע"כ מטעם אמירתה אתינן עלה וק"ל:

בתוס' בד"ה תרגמה כו' רבותא נקיט כו'. דבריהם אינם מחוורים בזה דהול"ל טפי בפשיטות או רבותא דאפילו בהלך למדינת הים דשייך צררי טפי אפ"ה ס"ל לחנן דלא תשבע בתחלה או דוקא בזה פליגי בני כהנים גדולים ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואם בא ואמר פסקתי כו' דאנשבעה קאי כו'. פי' אף אבני כהנים גדולים דס"ל תשבע וא"כ כיון דע"כ כבר נשבעה קודם שפסקו לה הב"ד תו ליכא למימר נאמן להצריכה שבועה דהא כבר נשבעה:

בא"ד ונראה לרבי כו' . ולדבריו קאי אחנן לחודא. ויש מפרשים לדברי הכל ולא אפסקו לה ב"ד רק כשלוותה ואכלה דהשתא לא נשבעה מקודם וז"א דהא בשלא פסקו אין הבעל חייב לשלם שאם לא היה מלוה היתה דוחקת כמ"ש התוס' אח"כ בדבור שאח"ז. ועיין באשר"י בזה וק"ל:

בתוס' בד"ה ואם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך כו' וטעמא דמיאנה כו'. ואפ"ה צריכין לפרש"י במתני' לקמן דוקא פירנס אבל אם הלוה את האשה כו' דמתני' נמי בפסקו איירי כדמוכח לקמן דאל"כ מ"ט דבני כהנים גדולים וכדמוכח מתוס' בד"ה הא מני חנן כו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאי פסקא כו' . ולפי' ר"ש צ"ל דפסיקא ליה דאיירי ע"כ דבניו סמוכין על שולחנו דאל"כ פשיטא דאין יורדין לנכסים דהא בעודנו כאן נמי לא היה מפרנסן וק"ל:

קז:

גמ' טעמא דמיאנה כו' נ"ל דה"פ דלותה ואכלה עמדה ומיאנה אין לה מזונות דהיינו אפילו בלא ביאתו אין ב"ד נותנין למלוה מה שהלוה משמע הא לא מיאנה ב"ד משלמין למלוה וז"ש יהבינן לה דהיינו הב"ד אבל מדידיה ליכא למידק דדלמא ממאנת אף דלא טען [שהתפיס לה צררי או] שאמר לה צאי מעשה כו'. דהשתא לא יכול לומר [צאי כו' ר"ל דאי לאו דאוזפית לה היתה דוחקת עצמה] אם לא אמר מקודם דהא בפסקו לה ב"ד מיירי וכדלעיל ואם בא ואמר צאי כו' רשאי ואם קדמו ב"ד כו' מה שפסקו פסקו ואי לא מיאנה יהבינן לה ע"כ בפסקו ב"ד איירי ע"ש בתוס' בד"ה ואם בא ואמר צאי כו':

גמ' והלכתא כו' . אין להם קשור ודו"ק:

ברש"י בד"ה איהי היא דאפסדה כו' וכ"ת כו'. תפס כאן ולא מקודם יתכן דלעיל כדמשני כששמעו בו שמת י"ל דמתפרנסת לענין מתפרנסת [ר"ל לצורך מזונות] עד כדי כתובתה אבל כתובה שלה נותנין לה בל"ז ולהכי פריך מ"ש עד כדי כתובתה אבל השתא דקאמר איהי היא דאפסדה אנפשה ש"מ דלא יהבינן לה כתובה לזה הקשה וכ"ת כו' ולזה סיים מתפרנסת עד כדי כתובה ותו לא יהבינן לה [לכתובתה כלום]:

ברש"י במתני' בד"ה חנן אומר כו' אבל אם הלוה כו'. גם תוספות ס"ל חילוק זה דע"כ מתני' בפסקו איירי דאל"כ מ"ט דבני כהנים וכמ"ש התוס' בסמוך ע"א בד"ה הא מני חנן [וכבר כתבו למעלה בד"ה ואם בא ואמר לה כו']:

בתוס' בד"ה עמד בדין כו' וי"ל דבחלה נמי קנסו לו כו'. לפי' ר"ח לא קשה הותימה שהקשו לעיל לפי' הקונטרס משום דקנס דהכא משום דלא כנסה מיד דאז היה חייב במזונותיה השתא נמי חייב ושפיר פריך דבברח היבם ליכא למיקנסיה מה"ט דאימור הניח צררי משא"כ בחלה אבל לפרש"י דמשום דלא כנסה אין למיקנסיה דא"כ בחלה נמי יהא חייב אלא דוקא בברח משום דרוצה לעגנה קשה להו שפיר מאי פריך ויש לפקפק בזה אבל אחר העיון קצת מחוור:

בא"ד פשיטא דאין להפסידה כו'. פירוש התם גבי הגיע זמן דקתני הגיע זמן ולא נשאו חייב לזונה וכיון שכבר נתחייב לה לזונה מיד שהגיע הזמן [פשיטא] דלא מיפקע שיעבודה בחלה הוא כמו אשתו גמורה דלא מיפקע שיעבודה בחלה הוא אבל ביבמה לא מצינו בשום מקום שחייב לזונה כשהגיע הזמן אלא בברח אחר שעמד בדין ודומיא דהכי לפרש"י בחלה לא ולפי' ר"ח נמי דה"ה בחלה מ"מ לא הוי פשיטא ודו"ק בכל זה:

בתוס' בד"ה חנן אומר כו' משמע דש"ח נמי כו'. כי היכי שתקנו בשומר שכר חוזר ונוטל כי היכי שיטריח להציל ה"נ למה לא יתקנו כן בש"ח באם עבר והציל ועיין מ"ש בב"ק:

בא"ד לאו משום דאי לא הוי פסידא יהא חייב כו' . ראיתי רבים שנתקשו בכוונתן ובעיני כפשוטו שרצו להוכיח דבלית ליה פסידא אפילו שכר טירחא אין לו ולהקשות אהאי דשטף נהר חמורו אי חשבינן ליה למבריח ארי אפילו שכרו לא הו"ל ליתן ולזה כתבו דע"כ האי שלא מדעתו דקאמר התם דחייב ע"כ היינו שכר טירחא דא"ל חייב לגמרי ומינה מבריח ארי מדעתו פטור היינו [מה שהוציא] אבל שכרו מיהת נוטל דז"א דבליכא פסידא דהיינו אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב [וה"ה בכל מבריח ארי בלית ליה פסידא במה יתחייב זולת שכר טרחו] אע"כ שר"ל חייב בשכר טירחא ולפי דבנפלה לגינה אי ליכא פסידא לא שייך חיוב כלל דליכא טורח לומר שיהיה חייב שכר טירחא ולזה מפרשים שני חלוקות דגמרא הכל על מבריח ארי ממש מבריח ארי דפטור מדעתו אבל באופן זה דבשלא מדעתו מבריח ארי גופיה חייב ולפי דשלא מדעתו לא שייך שכר טירחא לזה כתבו שר"ל אם דוחקין את האדם על כורחו להבריח כו' והשתא שייך שפיר שכר טורח והשתא דבריהם אתי שפיר כן נ"ל וק"ל. ויש עוד קצת לדבר בדבור הלז ואין לכתוב באפס הפנאי:

קח.

בתוס' בד"ה הא מני חנן כו' . עיין ברא"ש על דבריהם:

בא"ד ולא דמיא לעושה מלאכה כו' דלא מצי תבע כו'. עיין בזה:

קח:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' ויש מפרשים כו'. ואין להקשות כלל דאכתי בגדול העוסק בתורה אמאי הבנות יזונו והבן יחזור על הפתחים כיון דמצוה לזון הבנות ק"ו לבן העוסק בתורה כדלעיל דלעיל איירי בחיי האב שאין חיוב הבנות מתנאי כתובה אלא לאחר מותו כדלעיל זה מדרש דרש ראב"ע הבנים ירשו והבנות יזונו כו' רק מצד מצוה יזון הבנות ודאי ק"ו לבנים העוסקין כו' משא"כ הכא דבלאחר מותו עסקינן דחייב לזון הבנות מצד חיוב שכן קיבל עליו בנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי אינון יהון מיתזנין כו' לא שייך ק"ו כלל וק"ל:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' ומיהו לאחר שידע כו'. בניחותא ובאו לתרץ כיון דידע כרימון בקליפתו מאי פריך אח"כ נימא תהוי כו' [דהשתא אפשר דגם רבנן מודו דכרמון בקליפתו הוא והכא משום דאין בלשון זה כו'] לזה תירצו דלאחר שידע כו' [ר"ל דדוקא למאי דס"ד דלא ידע למה נקיט כדי שמן ע"כ דהיינו משום דהוי כרימון בקליפתו אבל לבתר דידע כו' לא מסתבר ליה כלל דיהיה שוה כרימון בקליפתו וכדמקשה אח"כ באמת] והמתרץ משני ליה עכ"ז נעשה כו'. וראיתי מי שהביא זה לקושיא והקשה דלמא לשנויא דרבא לכ"ע הוי כרימון בקליפתו וטעמא דרבנן דאין בלשון זה לשון קנקנים ותי' דאילו הוי כרימון כו' ודאי היה נמי בלשון זה קנקנים [עיין במהרש"א] וכ"ז דברים מיותרים ואינם צריכין:

בתוס' בד"ה א"ה כו' . עיין בהגהת אשר"י והוא מהמרדכי מה שהקשה בענין אחר קצת ומתרץ והוא נכון ע"ש. בפשטא דכדי שמן עיין בח"מ בב"י וש"ע וק"ל:

בתוס' בד"ה הפוסק כו' והשתא א"ש כו'. ודלא כפרש"י דפי' הבד"א אברייתא:

קט.

בתוס' בד"ה תשב כו' ורבי שמע דבירושלמי כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה ב' דברים כו' . גירסתם אינו כמו שהוא לפנינו עיין ברי"ף ובח"ש [עיין במהרש"א]:

קי.

גמ' היכי דמי אי דמטי זמנא כו' . ובל"ז בהמשנה י"ל לעולם במטי זמנא וטעמא דרבנן שלכך לוה ממון שיגבה ממנו בינונית ויפרענו בזיבורית דבשלו הן שמין ועיין בזה באורך בהמאור ובמלחמות ובר"ן ודו"ק:

גמ' ולוקמי בדאית להו ליתמי כו' ולדידיה עדית ובינונית כו'. בגמרא דפוס באסיליאה ליתא תיבת עדית ובאמת אין צורך בו רק דמוקי דומיא דאוקימתא קמייתא בעדית ובינונית מוקי לה השתא נמי הכי וק"ל:

ברש"י בד"ה ומר סבר בשל עולם כו' וכיון דבהדי הדדי כו'. לאו בדוקא כתב כן וק"ל [וכ"ה במהרש"א]:

ברש"י בד"ה בהא לימא אדמון כו' . יש להתיישב למה לא מפרש כפשטיה ודו"ק [גם בזה כיון לדברי מהרש"א]:

בתוס' בד"ה ורבנן כו' . עי' בח"ש [הובא במהרש"א] ולכאורה התוס' משמע להו דאדמון לא ס"ל האי טעמא דמשכון דרבנן סיימו כן במתני' ועוד דתוס' לא נחתו מעולם לדמות רק הפסד שיש בקניית השדה שימנע מלמוכרה או מלוקחה אבל הא דמשכון לא שייך לדמות לזה דאין כאן הפסד ואין להם ענין זה עם זה לכן חילקו בין הפסד הקנייה למכירה ודו"ק:

קי:

גמ' אלא מעיר לכרך מ"ט. דלא שייך בזה כלל טעמא דבודק דאף דשכיחא כל מילי מ"מ מי מכריחו לקנות ועוד דע"כ לית ליה לת"ק טעמא דבודק מדמוציאין מנוה הרע ליפה:

בתוס' בד"ה היא אומרת כו' וי"ל דהכא כו'. יש להתבונן בזה [דהיכן מצינו מנוה הרע ליפה דיכולה לכופו וכ"ה במהרש"א] וק"ל:

בתוס' בד"ה ואימא נסכא כו' דנסכא עדיפא כו'. ואפ"ה פריך ואימא פריטי אף דודאי גריעי [ודלמא אה"נ דהוא בכלל מה שירצה מגביהו]. דמשמע ליה מגביהו מאיזה מטבע שירצה כפרש"י אפי' איסרין אבל לא פרוטה דאל"כ הול"ל מגביהו פרוטה ועיין בתוס' מנחות דף ק"ז בזה וק"ל:

פרש"י צריך חיוור מ"ש ואימא פריטי כו'. ודו"ק:

קיא.

גמ' כל העולה מבבל לא"י כו' שנאמר בבלה יובאו כו' אמר שמואל כשם כו' כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. תרי מילי הן כל א' באנפי נפשייהו מבבל לא"י בעשה לשאר ארצות אסור משום ישיבה כו':

גמ' כיוצא בדבר וישבע יוסף כו' אמר ר"ח דברים בגו כו'. אבל ביעקב אולי ס"ל טעמא אחרינא וע"ש:

גמ' תחתוניות. אין זה שלשול כדמשמע לעיל פ"ק תמרים משלשלין ומבטלין לתחתוניות כו'. וחולי מעיים כו' ע"ש וק"ל [וכ"כ לעיל פ"ק]:

קיא:

גמ' פשטא דקרא כו' . קרי לדרוש זה פשטא לגבי הראשון:

קיב.

כתבתי באורך בחילוקי:

גמ' אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כו' . דא"ל בברכותיה הוי דהא בברכותי' מאה שערים כל מקום לפי חשבון וא"כ בשנה פשוטה לא מגיע לבית סאה נ' אמה על נ' אמה אפילו כור אחד:

גמ' ד"א כו' אי מה צבי זה קל כו'. ולא מקשה ללשון ראשון יש ליישב וק"ל:

גמ' ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה סמיכה. שכן דרך עוד היום הסמיכות בא"י מב' פנים או אם הוא עמו במקומו קרי ליה רבי ועולה לס"ת [בשם רבי] ואם אינו עמו כותבין לו בכתב והדין שאין סמיכה אלא בא"י לפני אלהים הכתובין בפרשה וכיון דכתיב על אדמת ישראל לא יבאו א"כ בטל הסמיכה הראשונה רק בכתב לז"א בכתב בית ישראל לא יכתבו זה סמיכה וק"ל וא"ל דהו"ל לר"א לומר מיד כשנכנס לא"י פלטי לי מתרתי דאין זה קושיא וק"ל:

ברש"י בד"ה בית סאה עושה כו' שהרי נמשלה לגן כו'. אין מדוקדק כ"כ אף שיש לצדדו וק"ל:

בתוס' בד"ה ר"ח הוי מתקל כו' . לפירוש התוס' מאי קמ"ל וצ"ל שהיה מנשק ועיקר חסר מגמ' רק מדקפיד לידע אם נכנס לגבול א"י ע"כ לאיזה ענין היה לנשק ולחבבה: