מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק יא

צו.

בתד"ה ת"ש כו' לאשמעינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה כו'. וקשה דלפשוט ממתני' גופיה בלא שמואל דאי ניזונת וכאנשי גליל לאשמעינן מציאה וכ"ש מעשה ידיה ליתומים י"ל דמתני' לא נחית לזה. או לאשמעינן דוקא ניזונת מעשה ידיה שלהן הא הניזונת לא הוי מעשה ידיה שלהן. או נקיט מעשה ידיה דהוי במקום מזונית וה"ה מציאה וק"ל:

בא"ד קאי אמתני' כו' . לפירוש הקונטרס במה שהקשו התוס' בדבור הקודם והא שמואל פסק לעיל כאנשי גליל אין לתרץ דאמתני' קאי. דמתני' איירי בניזונת ולפי' הקונטרס איירי שמואל בשאינה ניזונת. ועוד בר מן דין וק"ל:

בא"ד לא פשיט שפיר דהניזונת תנן וכמו שהוכחתי. דז"א דהא ע"כ כו':

בתד"ה אלמנה כו' וא"ת מ"ש כו'. דאף דזו בעצמו קושית מר בר רב אשי מ"מ מאי דעתיה דרבינא וגם לא חשש לתרצו:

צו:

גמ' אלו למזונות כו' . צ"ל מיד שכותבת באחד לאיזה צורך מוכרת כגון למזונות מוכח ממילא בשטר שאינו נכתב למאי הוא לכתובה וכן בהיפך:

בתד"ה נכסי כו' וא"ת כו'. דלא ניחא להו למימר דמיבעיא להו טפי באלמנה מטעם דהטוען אחר מעשה ב"ד ומספקא ליה הך סברא דמוכחא מלתא כמ"ש בדבור הקודם דא"כ לא הול"ל נכסי בחזקת יתמי כו' נכסי בחזקת אלמנה כו' וק"ל:

בא"ד ולא דמיא כו' . קאי אאיבעיא דהכא או אמלוה ע"פ דהשבח הוי התם כעל פה דלא מוכח מתוך השטר וק"ל:

בא"ד שאביהם עשאו אפותיקי. ובלא אפותיקי בלית ליה זוזי לא קאי לגוביינא ארעא שיעור שבחא [דמצי אמרי אילו הוי לן זוזי כו' כדאיתא בב"מ דף ט"ו ע"ב] וק"ל:

בתד"ה ניסת כו'. הכל מפרשין שכוונתן לפסק דין ולישנא דאפילו במזונות שעברו לא דייקא [דבתבעה לא שייך אלא מזונות שעברו]. ולי נראה שכוונתם לפרש הפשיטות לפירושם דאיירי במזונות שעברו דלמא [פירוש הברייתא] כ"ז שלא ניסת ומבקשת מזונות להבא על היתומים כו' ניסת דהשתא ע"כ תובעת מזונות דלעבר והורה לן בניסת לשעבר לזה כתבו מדלא משכח וכו' דהו"מ לאורויי דאיירי בלשעבר בנתקבלה כתובה או תבעה כו' [אלא ודאי] אפילו במזונות שעבר כו' ודו"ק:

בתד"ה ור' יוסי סבר כו' וגם לפירוש הקונטרס כו'. לפום ריהטא ה"ה להא"נ דכ"ע בחזקת יתמי קיימא כדמסיק. וראיתי מי שמאריך בזה וז"ל אמ"ש רש"י שאם יכלו כל נכסי יתומים כו' ר"ל גבי יתומים אם לא יכלו הרי היא נאמנת שלא נתנו לה. כלום במזונות או שמכרה למזונות ועדיין לא קיבלה כתובתה וכשיכלו כל נכסי יתומים ליכא נפקותא לגבי יתומים אלא לגבי לקוחות שתוכל לומר כל מה שמכרה אינו רק למזונות ותחזור ותטרוף מלקוחות בכתובתה אבל לקמן דמסיק. דלר' יוסי נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי הוצרך לפרש לגבי יתומים אם לא יכלו הנכסים תוכל להעמיד עדים על הנמכר למזונות ולגבי לקוחות לא תודיע מה שמכרה דאם תודיע יהיו גם הם נאמנים לומר לכתובה מכרת כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי וע"פ הדברים האלה יתישב מה שכתבו התוס' וגם לפ"ה כו' ולא פי' כן בפשיטות למאי דמסיק כו' דודאי לקמן כיון דלקוחות לא ידעו במכירה כלל ודאי דאינהו אפסידו אנפשייהו שקנו קרקע מה שנשתעבד לכתובת אשה אבל הכא לפ"ה שידעו הלקוחות ממכירה לכתובה לא שייך לומר דאפסידו אנפשייהו אפ"ה קאמרי דליכא אונאה דהו"ל ללקוחות לאסוקי אדעתייהו שתוכל לומר למזונות מכרתי. יש מקשין לפרש"י דפירש הכא לר' יוסי הסתם יפה לה מפני הלקוחות ומשום דנכסי בחזקת אלמנה הכי נמי איכא לפרושי לר' יהודה שיכלו נכסי דיתמי דהמפורש משום מזוני יפה לה לגבי לקוחות שלא יאמרו שמכרה הכל לכתובה והיו נאמנים כיון דנכסים בחזקת יתמי קיימא לרבי יהודה כו' וסיים ודו"ק היטב. ואני לאפס הפנאי לא דקדקתי כ"כ אבל יראה שדבריו בזה בכלל אינם ואין הפירוש ברש"י שלא תודיע ללקוחות שנמכר רק לא תודיע ליתומים מה שמכרה שמכרה לכתובה מפני הלקוחות ודו"ק:

בתד"ה דר"י סבר כו' לטעמא דפרישית לעיל כו'. בד"ה יתומים אמרו נתננו דכיון דשתקה מוכח מלתא טפי שהאמת עם יתומים כו':

לפרש"י אין להקשות דאייתי כתנאי דמיירי במזונות שלעבר אאיבעיא דאיירי בלהבא י"ל דס"ל כמ"ש לעיל דבלשעבר טעמא משום דכיון דשתקה מוכח מלתא טפי והכא לא שייך האי טעמא דשתקה לפי שמכרה נכסים כמ"ש התוס' ודו"ק:

בתד"ה רצה בחובו כו' וכן משמע מתוך פ"ה כו'. דפשטא דשמעתין הוי אפשר לפרש פי' אחר וק"ל:

צז.

גמ' מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה. ולא בעי מוכרת למקצת כתובה מהו שתחזור ותטרוף לכתובה וק"ל:

בתד"ה או דלמא כו' נהי דאחריות דעלמא לא קיבל כו' כגירסת הרי"ף ופירוש הר"ן שם כתבתי לעיל:

בתד"ה וסמך לה כו' וא"ת כו'. ולא שייך כאן עצה טובה דלא ליקרו לה רעבתנותא דדוקא לעיל שנראה מה שמכרה לכתובה כאילו היא מכרה למזוני דהשתא צריכא למזונות טפי מצרכה משא"כ כאן דאין מוכרת רק כפי צרכה למזונות שכן צריכה מזונות להבא ודו"ק. ועוד דדוקא בכתבה כן מפורש למזונות מכרתי שייך כן משא"כ כאן יכולה היא לומר לכתובה מכרתי כו':

בתד"ה מאי סמך לה כו' וא"ת כו'. אפשר לחלק מעט דהכא טרפה היא המוכרת בעצמה משא"כ לעיל בעל חוב דידיה אף דהכא היא עצמה הויא כבעל חוב. ועוד לעיל אילו לא חזר ולקח ראובן ג"כ לא היה על ראובן אחריות דנפשיה אם טרפה בעל חוב משמעון השתא דלקחה ראובן באחריות נשאר כמקודם ועיין:

צז:

גמ' מאי לאו לאתויי גרושה. אין להקשות לסברת המקשה אף למ"ד אין אדם רוצה שתתבזה כו' לאתויי מאי דהשתא האי דס"ל לת"ק מוכרת אית ליה לר"ש אין מוכרת כ"ש גרושה דאף ת"ק גופיה מודה בה. דאין לר"ש לסמוך עצמו על החכמים:

ברש"י בד"ה מגורשת כו' מן האירוסין כו'. צ"ל דאף דאפילו באלמנה מן האירוסין גרידא אין לה מזונות דהא ארוסה לית לה מזוני וכ"ש הך דנתגרשה נמי ולמה לי דמספיקא לא מפקינן ממונא אין כאן ספק דממ"נ אין לה מזוני מ"מ כיון דבחייו יש לה כאן מזוני יותר מארוסה אחרת כיון דאגידא ביה ומעוכבת בשבילו מלהנשא וגם הוא אינו רוצה לכונסה איצטריך טפי לאשמעינן דאין לה מזונות לאחר מיתה. גם י"ל דאשמעינן אף בארוסה שחייב לזונה שהגיע זמן לכונסה דאז בעלה חייב במזונתי' והוא כיון שגירשה אינו כונסה אפ"ה לאחר מותו מגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות:

ואין נראה כלל לשבש הספרים ולמחוק מן האירוסין או להגיהו אח"כ [דאותן ב' תיבות צריכין להיות אח"כ] מגורשת ואינה מגורשת ולא לאשמעינן כו' דהא מאלמנה [מן האירוסין] אשמעינן כו' דזה רחוק. הא' דמשמעות הגמ' משמע דבה"א [הא דקאמר] לאו לאתויי גרושה [היינו] מן הנישואין דאי מן האירוסין כו' [כפרש"י] עלה קמשני לעולם מן האירוסין. ועוד מאי דהא מאלמנה מן האירוסין שמעינן הא גרושה מן הנשואין לא שמעינן מאלמנה מן האירוסין. וצריכין לדחוק גופא דדינא דבאין לה מזונות מוכרת דוקא בב"ד שמעינן מאלמנה מן האירוסין ואי משום סברת חינא כבר נסתר מאידך משנה דגרושה לא תמכור. גם צ"ל דלא סגי בהך מתני' ולמה לי וגרושה לא תמכור דזולתה ה"א לעולם מגורשת ואינה מגורשת יש לה מזונות אף לאחר מיתה וכל שאין כו' לאתויי גרושה וק"ל:

בתד"ה אלמנה כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י אין במשמעות הלשון ועוד דר"ח אזיל לשיטתיה דלעיל בפירוש חינא בב' וג' מקומות ודו"ק:

בתד"ה מתני' מני כו'. דבריהם מבוארין ויש מפקפקין אמאי לא כתבו בתירוצם איפכא ואינו קושיא:

בתד"ה בבתוליה כו'. דקשה להו מנ"ל לגמרא לחדש ולהוסיף עוד פלוגתא של שלא כדרכה דלא איירי בה ודלמא שוין בזה לזה יישבו דלכל מ"ד מוכרח כן וכן כתבו בד"ה שיהיה בתוליה כו' ולא מצינו למימר שלא כדרכה לא דלשתוק כו' וישנו איזה גמגומים באלו הדבורים בזה והבא אחריו עיין עליהם:

צח.

בתד"ה מוכרת שלא בב"ד כו' ולא מיבעי ליה במוכרת למזונות כו'. לא הוי מצי למידק מהא דלמזוני מזבני בלא אכרזתא כדבסמוך [בתד"ה אמר ליה. ומדקשיא ליה ותיבעי לך הכרזה ע"כ במוכרת לכתובה] דדלמא דוקא ב"ד דאילימי טפי ובשמעתין מיבעי ליה באלמנה אבל בסמוך [בדבור הנ"ל] הקשו בהיפך מכח כ"ש דלשאר מילי אף ב"ד צריכי הכרזה כ"ש אלמנה. ועוד י"ל דכאן דלמא לא ידע מימרא דאמוראי דלכרגא כו' אבל לקמן מקשו לפי המסקנא דקאמר והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. אבל אין צורך לכל זה שרצונם לומר ולא מיבעיא ליה במוכרת למזונות כלל שנאמר דתרוייהו קמיבעיא ליה והא דקאמר ותיבעי לך הכרזה ר"ל במוכרת לכתובה וק"ל:

בתד"ה דאמרי לה כו' הואיל ולא קתני גבייהו ב"ד גמור. ר"ל במתני' דהכא קתני ב"ד גמור לא תמכור אלא בב"ד דהיינו ב"ד מומחין כלפי ב"ד מומחין קרי ברישא מוכרת שלא בפני ב"ד אע"ג שישנו ג' ב"ד הדיוטות אבל היכא שלא נזכר ב"ד מומחין קורא להדיוטות ב"ד וק"ל:

בתד"ה אלמנה שמכרה כו' כשהוזל המקח כו'. שוה מאתים במנה השתא מיהו אינו שוה רק מנה ולמה תחזור וכן כשהוקר בשוה ק' בר'. מיהו אם רוצה הלוקח יכול לחזור רק שמקבל עליו הלוקח לעכבו בעד דמיו ששוה עתה ר':

בא"ד לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות כו' . אבל מתני' לא יתכן לאוקמי כן מטעם אין אונאה ולאו דוקא מנה במאתים דא"כ למה נתקבלה כתובתה הא כתובתה מאתים ואם מכרה בפחות ממאתים או לא היה שוה מאתים [במכרה מאתים בק'] למה נתקבלה והיה צ"ל לצדדין מנה בר' והיה קרקע שוה יותר ממנה. ר' בק' שהיתה המכירה מעט יותר ממנה וכל פעם קאי המנה הלאו דוקא אבל מאתים צריך לומר בדוקא [ולצדדין הוא בשוה מנה בר' שיווי הקרקע לאו דוקא ובר' במנה סך המכירה לאו דוקא]:

צח:

גמ' בברייתא הראשונה צ"ל רבי יוסי אומר חולקין ובשניה רבי יוסי אומר הכל לבעל המעית וכן מוכח מפרש"י וכ"ה ברי"ף ומרדכי וק"ל:

גמ' הכא במאי עסקינן דאמר להו טלו אחד מדעתו כו' . פי' הרע"ב והרמב"ם שם בסדר המשנה אינן מחוורים ע"ש ודו"ק:

לפרש"י [שפירש דסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי] אמאי לא מקשה דר"י אדר"י גם אמאי לא קאמר לפי"ז מתני' דברי הכל ועיין ודו"ק:

ברש"י בד"ה תן להם חתיכה חתיכה מבשר כו'. כצ"ל וכ"ה בדפוס חדשים ומשנה בהדיא:

בתד"ה כאן שנה רבי כו' כעין משנתינו שוה מנה בר' כו' כן הוא לפנינו והוא נכון ולא נכון להפך [כמ"ש מהרש"א] וק"ל:

בתד"ה כאן שנה רבי כו' אין לדחות כו' דהכא משום דלא יצא הקרקע כו'. פירוש ולהכי הריוח ליתומים דברשותם נתיקר הקרקע דהא מצי למיהדר רק משום דנתיקרה ושוה האידנא כן לפי' הירושלמי אבל בעלמא מנ"ל דהקונה בזול שהריוח לבעל המעות:

בא"ד דא"כ שהקרקע ברשות היתומים גבי שוה מאתים במנה כו' א"ו הכא והכא קנאתן כדפרישית. מיהו לא בדומה דלגבי ר' בק' קנאתה לגמרי כמ"ש התוס' לעיל משא"כ שוה ק' בר' צ"ל שהקנין לענין חזרה [דלא נימא ברשותם נתיקר רק מטעם דגם בעלמא הכל לבעל המעות]. ואפשר דבשוה ר' בק' כיון ששוה כפי ערך כתובה רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים וכמשמעות לשון התוס' לעיל [ולכך קנאתה לגמרי] ודו"ק:

בתד"ה אמר ר"פ כו' כמאן אמרה לשמעתי' כרבי יוסי ומאי חידוש כו' כצ"ל:

בפסק אף שקראו האי דבשמעתין טעות כיון שקיבל קצבתו מה לי בטעותו כו' מ"מ אינו נראה דאיירי בטעות ממש רק טעות הבא בזלות המקח שנתן לו טופיינא בעד המעות ואומר לו אני מוסיף לך כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כאן שנה לא שטעה במספר:

בא"ד דהא שוה ק' בר' טעות הוה כו' הא בדבר שיש לו קצבה כו'. מבואר יותר במרדכי עיין עליו:

בא"ד טעם אחרינא גבי חולקין כו' . כמ"ש רש"י דמתנה הוי יש לומר לזה ניתנה כו' וזה לא שייך כאן ועיין באשר"י ובמרדכי:

בא"ד ושוב חזר כו' הכל לבעל המעות. ולא ניחא לאוקמי בשמעתין תרוייהו בדבר שיש לו קצבה ובטעות קתני הכל לבעל המעות דלר"ת ניחא ליה לאוקמי מתני אף כר' יהודה כמ"ש לעיל בד"ה כאן שנה גם בדומיא דמתני' דאיירי באין לו קצבה ואינו מוכרח דאיירי בטעות ודו"ק:

בא"ד משום דע"י מעותיו כו' . הכל נמשך להדדי ואפילו חולקין משום דע"י מעותיו כו' זה אין שייך לומר:

צט.

גמ' הא מדרישא שמעית מינה היתה כתובתה ר' כו' . ואף להירושלמי דמוקי בשהוזיל כו' דוקא ביותר מפלגא הא פחות נתקבלה:

גמ' מהו דתימא כו' . ואין להקשות [אי כסברת המהו דתימא דאף בטעות דבדידה מקחה בטל היכא דאיכא למיגזר. א"כ] למה לי בבא דמציעתא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר כו' דאין זה קושיא:

גמ' איכא דאמרי הא כו' . ושם ליכא למימר הך ב' סברות יכול השליח לומר דטבא לך עבדי לך כי היכי דלא ליפשי שטרי או יאמר בעל הבית לא ניחא לי דאי לא איצטריך זוזי לא מצינא למיהדר. דהא ודאי דבמותר המקח בטל ולא קמבעיא ליה ואין כאן ה"א כלל אלא אם בא לחזור מלתך שאמר להשליח ובזה לא שייך אם לא איצטריך זוזי כו' וק"ל:

פשט דמודה ר"י בקטניות הוא מבואר לנכון. וא"ל דלמא בלא תרתי סרי גדולים משום דהו"ל לעשות לו ריוח יותר דהשתא שהוציא המעות בטלית אין כאן ריוח וה"ל להוציא בחלוק ומה"ט למעול נמי בקטניות דבג' הנשארים היו נותנין לו שוה שש. דמה בכך שהיה לו לעשות ולהמציא לו ריוח יותר ולא עשה ס"ס בהך שלשה שהוציא שפיר קעביד ועשה שליחות בעה"ב וא"כ מעל בעה"ב וריוח ג' הנשארים אינם שייכים לריוח ג' הראשונים משא"כ השתא דמצי לומר לו אילו הוצאת הג' הנשארים בחלוק היה מגיע על אלו הג' טפי דכשמוציאין המעות ביחד לדבר אחד דרך הוא להוזיל. ואצ"ל שהטלית ג"כ שוה שש בשלש. ובקטניות ודאי למאי דמסיק איירי נמי בשוה שש בשלש וכמו שמוכח מפרש"י ומ"מ אמרתי דמצי איירי דזבין קטניות שוה שלש בשלש ובעה"ב מעל דס"ס בשלש עשה שליחות בעה"ב כרצונו ואי משום דלשוה שש היה צריך פולין יאמר לו שלח עוד וקח אם אתה חפץ יותר משא"כ בחלוק לא יכול לומר שלח עוד דאילו הניח המעות ביחד וקנה הרבה בבת אחת הוי מוזיל גביה טפי משא"כ עתה שחילק מעותיו וקנה בכל אחד רק בשלש שמפסיד הבעה"ב להכי לא מעל הבעל הבית. ולא מצי לאוקמי בקצרה כן דא"כ לת"ק אמאי מעל בעה"ב ותפשוט דשליח עשה שליחותו להכי מוקי לה בזבין שוה שש בשלש וקאמר הדיקא נמי דטעמא דלא מעל משום דכשקונה הרבה ביחד מוזלי גביה לכן מודה ר"י בקטניות משום שהקטניות בסלע והקטניות בפרוטה אחת דאילו אי אתה אומר כן ולא מעל משום דהיה לו לקנות יותר א"כ גם בקטניות יאמר לו היה לך לקנות יותר אלא ע"כ דאמר ליה שלח עוד וקח גם בחלוק יאמר לו כן מיהו קצת יש לחלק דבקטניות שייך שפיר שלח עוד כו' דזבין ליה כנא כנא בפרוטה משא"כ בחלוק דלחלוק גדול היה צריך והביא לו קטן. אכן כבר אוקמוה בדמייתי חלוק שהיה רצונו בו בר שש בג' ודו"ק ועיין ברש"י ותוס' מעילה משמע שמפרשים בתרתי סרי כפשוטו כפליים וטעמא דמודה בקטניות לפי"ז לא מיושב לכאורה. ואפ"ל דבחלוק שאין לו קצבה כמ"ש רש"י לעיל דבר שאין לו קצבה כגון טלית וחלוק ס"ל לר"י דהכל לבעה"ב [ולא פליג אר' יוסי אלא בדבר שיש לו קצבה] לכן לא מעל שיכול לומר לו היה לך להביא בעד ג' הנותר ג"כ חלוק משא"כ בקטניות שיש לו קצבה כפרש"י לעיל דבר שיש לו קצבה כגון קטניות הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה ולהכי מעל דמאי נ"מ לבעה"ב הלא אינו מרויח כלום דהכל לשליח וכעין שכתבו התוס' לעיל בד"ה כאן שנה רבי רק אילו היה דרך להוסיף לקונה הרבה לא היה מעל הבעה"ב שיאמר לו היה לך לקנות שוה שש בבת אחת ואת אפסדת לי [ולכן צריך לומר דטעמא דמודה בקטניות משום דלא שייך ביה מוזיל גביה בכנא כנא ולהכי קאמר שהקטנית בסלע כו'] ובחלוק א"צ לזה דאף באת"ל שלא אוזיל [מחמת קנייה ביחד] מ"מ אילו מייתית לי בשית היה שוה י"ב. או למ"ש תרתי סרי נקיט באת"ל שאין כאן ריוח של שש בשלש מ"מ כו' ודו"ק:

יש לומר סברא זו ג"כ בשמעתין אף שהבאת לי חלוק גדול בת שש מ"מ דעתי היה חלוק גדול יותר דבעד שש מוסיפין דבר במקח לפי ריבוי המעות ואתה לא הבאת לי רק בת ו' מצומצם מיהו תיכף שאינו מביא לו חלוק כמו שביקש חזר הסברא לדוכתא אי מעביר כאבעיא דהכא אמאי מעל ודו"ק:

בתד"ה הא מדסיפא בדזילא כו' דהא כתובתה ד' מאות זוזי כו'. ואי משום מנה שנשאר חייב לה מ"מ לא הול"ל לשון דאיכא למיטעי דמשמע כך וכך בשלמא ברישא לא הו"ל לומר בלשון אחר דהא כתובתה מנה. וא"ל דלימא לכתובתה:

בא"ד ותימא אי בדזילא כו' . דהכי מוכח מדקאמר הא מדסיפא בדאוזיל והול"ל איפכא אי רישא באוזיל א"כ סיפא בלא אוזיל והוי שפיר הפשוט קודם בסדר המשנה ולא זו אף זו קתני [ולזה הקדימו דמשמע ליה לתלמודא הכי דלא אפשר לפרש כו' ועלה המשיכו ותימה כו'. וכן הוא במהרש"א]:

בתד"ה נתן לו כו' יהיב ליה האב לכהן. דינרי טריינוס. קיסר. שייפא מלך. דהוי ליה כ"ה דינרים דהיינו זוזים. ומהדר ליה. הכהן. שתותא של כ"ד הוא ד' ושתותא של האחד דהוא דינר הכ"ה וזוזא דהיינו אותו הדינר ופריך א"ה עשרים נכי שתות הוי ולכהן שייך ה' סלעים דהיינו כ' דינרים במילואו והשתא מהדר ליה שתותא היינו ד' וזוזא היינו ה' ושתות של אותו זוז. ומשני יהיב ליה זוזי מקודם נשארו כ"ד והדר שתותא מן כ"ד דהיינו ד' נשארו כ' דינרין:

בא"ד והשתא תימה כו' הול"ל חומשא מהדר ליה. דחומש של כ"ה שהוא ה' פעמים ה' הוא ה':

בא"ד כעובי דינר זהב. ולא קאמר כעובי דינר סתם אלא ע"כ שינוי יש ביניהם בעובי והשתא מסברא אמרינן ליישב קושית התוס' שדינר זהב עב יותר:

בא"ד ומשני לה בענין אחר. שגבה מכל שבט נ' לי"ב שבטים ו' מאות:

בא"ד והשתא א"ש כו' זוזא של הכרעות כו'. וכיון שהן של הכרעות לא כללן יחד. וכיון דהבעה"ב לא היה חייב לתת לכהן אלא כ' דינרין והוא נותן לו דינר זהב שיכול הכהן להחליף תמורתו כ"ה דינרין לכן מהדר ליה ה' דינרין:

בא"ד שנותן קולבן לכל דינר של כסף. לאו בדוקא דלב' דינרין נותן קולבן רק לא נחתו אכתי לזה עד אח"כ:

בא"ד הנותן סלע ונוטל שקל כו' ומפרש"י כו'. כל זה לשון רש"י עד הא חזינן רק דהיינ"ו שק"ל דרבנ"ן דסל"ע היינ"ו שק"ל דאוריית"א ליתא ברש"י והוסיפו התוס' משלהן משום דעיקר כוונתם להוכיח מפרש"י שעל שקל דרבנן נותנין הכרעה דממתני' דהנותן סלע כו' יש לפרושי בענין אחר ודו"ק. ואולי ברש"י שלפניהם היה כתוב הך דהיינו כו'. והביאו סיומא ומפני שהן כו' חתיכות דקות כו' שלא תימא דוקא לענין הקדש חייבוהו להוסיף קולבן ומה ענינו לשויו של דינר זהב לזה כתבו הטעם כמ"ש רש"י וזהו שסיימו הא חזינן כו' כשפורעים לחנוני כו' וק"ל:

בתד"ה אלא אי אמרת כו' חשיב כמו לא ניחא ליה כו'. אף דליכא כאן סברא דטבא כו' נפשט מכח כ"ש. ופשיט מת"ק דמדר"י נשמע בהיפך מיהו י"ל דשאני התם דלא שייך דטבא כו'. ועיין בזה באשר"י באורך [דכתב וסוגיין דמעביר] דלכאורה ע"כ מדר"י נשמע למסקנא דמעביר על דבריו הוי ומת"ק לא נשמע מעביר או מוסיף ולא שבקינן הודאי ואוחזין הספק ועיין באשר"י:

בתד"ה א"ה שליח אמאי מעל כו' אי נמי כו' אחלוק. ונקיט בשלש טלית לרבותא דאפ"ה מעל בעה"ב לת"ק אף שקנה טלית בדמיו בלא דעתו וכ"ש אי אייתי ליה בשלש חלוק בשש כאשר ביקש ועוד שלש במעות וק"ל:

צט:

בת"ש האחרון ברש"י ואי אפושי שטרא קפידא כו' . ומקשה נמי אפשיטא אמר לאחד ולא לשנים כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה שליח כמאן כו' כדתנן שוה מנה ודינר במנה כו'. אף שלכאורה יש לחלק דהתם מכרה דבר שאינו שלה ולא נעשית שליח על כך מעולם למכור יותר מכתובתה דיש לישב [דבאמת מסקינן דבאמר זבין לי לתך ואזיל וזבין בכור דמוסיף על דבריו הוי והמקח קיים בלתך וע"כ הכא מטעם אונאה] וק"ל:

בתד"ה אמר לאחד כו' והיכא פשיט ליה ר"ה ור"ח. על ר"ה לא תירצו מידי. ועיין במה שאכתוב בסמוך [בדבריו המתחילין בא"ד דהכא מיירי בשכבר חתמו כו' וכיון דאיכא תרי ענייני כו'] שמיושב גם לר"ה ולא קפדו רק אר"ח דהלכתא כוותיה. ובאשר"י היכא פשיטא ליה לרבה בר רב הונא ור"ח ע"ש. ואפשר להגיה כן בתוס' ומר"ה לא קשה כלל די"ל דוקא לעיל דשייך דטבא כו' ועוד דשאני הכא דגלי אדעתיה דאמר לאחד ולא אמר מכור סתם משא"כ לעיל דבע"כ היה צריך לפרש כמה ימכור משדותיו וק"ל:

בא"ד לאו משום זילת נכסי. אפ"ל ולפרש משום זילת נכסי והכא שכבר חתמו כבר נד ולד ואין הקול יוצא שנקרע השטר ונתבטל המקח. מיהו כיון דהיא קפידא ואילו ידע בעל הקרקע היה ממאן בזה בטל למפרע:

בא"ד דהכא מיירי בשכבר חתמו כו' . וכיון דאיכא תרי ענינים מיני אפושי לעיל אפושי שטרא ואולי ליכא אפושי בעלי דינים שיכול למכרו עדיין לאותו הלוקח בעצמו והכא אפושי בעלי דינים ולא שטרא א"כ אין ענין לאיבעיא עם חבירו:

קצת יש לראות לר"ת מאי פשיט ת"ש היתה כתובתה ת' זוז כו' אאבעיא שניה מתני' מיירי כשמכרה כבר וליכא אפושי שטרא. ואפ"ל בדוחק דמנה האחרון ודינר מסתמא איירי בלא שטר דהא מכרה יותר מכתובתה ולא נתנו היתומים שטר על כל כך ודומיא דהכי במכר הראשונה צ"ל דמכרה קיים ודו"ק:

בא"ד ורבי מוקי כו' . וטעמא לעיל משום זילת נכסי:

בא"ד ור"ח גריס כו' . אין נראה לומר שמתישב בזה תימה שלהם דהכא שאני דאמר סתם ולא פירש לאחד וכל מה שפי' קיים השליח משא"כ לעיל מה שציוה הבעל הבית דהיינו כור לא קיים השליח דמ"מ לעיל יכול למכרו עדיין לתך השני ודו"ק היטב ועיין בר"ן:

בא"ד כתב רב אלפס כו' . הרי"ף גריס כר"ח והשתא אין צריך לומר לחלק אליביה חילוק דר"ת כמ"ש האשר"י דבעיא דלעיל דמיא לפשיטא לאחד כו' ועיין:

בסה"ד על דרך מאי הוי עלה. ואף דת"ש האחרון הוא ממש הת"ש דלעיל כיון דהכל איבעיא אחד הוא מ"מ פשיט מסוגיא דאמוראים ראשונים ששנו בבית המדרש כך [עיין במהרש"א מפורש יותר] וק"ל:

בתד"ה פיחת עשרה כו' ורעה. ר"ל ועין רעה אחד מס' נלמד מששית האיפה:

ק.

בתד"ה רבא אמר כו' ביותר משתות איירי. עיין באשר"י ובח"ש אבל נראה פשוט דלאו דוקא [יותר משתות] רק לא ניחא להו לאוקמי בשתות מצומצם. ולא ניחא להו ליישב כהאי דקידושין לענין שצריך להחזיר האונאה כו' דהוא דוחק ובקידושין א"א לפרש בענין אחר ועוד דמסתמא הוי דומיא דאחד ולא לשנים ועוד דא"כ מאי פריך והא מר הוא דאמר אין אונאה כו' [עיין כ"ז במהרש"א]:

בתד"ה ומ"ש מהא דתנן כו' הכי פריך כו'. דקשה להו לעיל מייתי מזה ראיה בהיפך דטעות שליח חוזר ולא דמיא לבעה"ב מדתני דוקא פיחת עשרה והכא מקשה בהיפך מזה ודו"ק. ולזה תי' דלעיל הביא איתר משתות לראיה במידי דלא עביד שליח דטעה וכאן אפחות משתות:

בתד"ה אמר ר"נ כו' ומייתי ראיה השתא ממלתא דרשב"ג. דאף לכאורה קאי את"ק דאיירי בשתות לא יתר מ"מ רשב"ג איירי עד פלגא כדמפרש תלמודא בסמוך ע"ב. סיפא אבל אם עשו איגרת כו' אפילו שוה ק' בר' כו' סיומא דת"ק הוא דמודה בזה:

בתד"ה והא אמר ר"נ כו' מהא דאמר ר"נ שליח כאלמנה כו'. אבל ממ"ד שליח כדיינים לא קשה מידי דדלמא כדיינים אליבא דרשב"ג ודו"ק:

בתד"ה בוררין כו' דהכי משמע דוקא גבי יתומים מהני משום דכח ב"ד יפה כו'. וה"ה דהו"מ לאקשויי בפשיטות לשמואל דס"ל הכא הגדילו יכולין למחות והתם אמר שמואל מקמצין ולא בטלה מחלוקת ואילו התם אפילו בלא גורל והכא בגורל ועוד דהכא יתומים דוקא והתם יורשים בעלמא ודו"ק:

ק:

גמ' אלא לעולם בדלא אכרוז כו' . כן היא גירסא נכונה ועיין גירסת האשר"י בדוחק:

בתד"ה אלו דברים כו' אית לן לאוקמי כו'. באשר"י מיישב בענין אחר שנתרצו האפוטרופסין ליתן לה מטלטלי ויעכבו הקרקעות לטובת היתומים שהרשות בידם ע"ש:

בתד"ה והאיילונית כו'. עיין בתוס' לעיל דף עב ע"ב:

בתד"ה רב תני כו' פירוש במתני'. ולא בברייתא דא"כ תיקשי ממתני' דקתני הממאנת דמשמע ולא קטנה כו':

קא.

גמ' מהופך פיסקא ולא בלאות ופיסקא אין לה כתובה:

גמ' דר"נ פליגי כו' . עיין באשר"י באורך:

גמ' לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוס' כו' . וצריך לחלק בין איילונית לשאר מומין דאין להם תוס' אף שמתוס' לעיל דף עב ע"ב משמע קצת דאיילונית גריע טפי ע"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קצת דבמשנתינו אין לדייק הא גיטא בעי מדלא תני יוצאה שלא בגט דאיצטריך לאשמעינן לדיוקא הא תוס' יש לה משא"כ לעיל ועיין:

ברש"י בד"ה אידי ואידי אית לה שאין לנו לקונסה. דלא עבדא איסורא. בשנייה שיש לנו לקונסה שהיא מרגילתו וכדמסיק אפ"ה לא קנסו רק בדליתנייהו והכא בדאיתא קיימא ואפ"ל דה"נ קאמר שאין לנו לקונסה כיון דאיתנייהו או בשנייה שאני שמוציאה לדעת משא"כ בממאנת וק"ל:

ברש"י בד"ה אידי ואידי כו' ובנכסי מלוג נמי אע"פ שלא ברשות הוציאן כו'. וכדלקמן דס"ל קרנא הוי וק"ל:

בתד"ה כללא כו' מצינו למימר כו'. לא כתבו דאתא לרבויי הוא מותר בקרובותיה והיא כו' ואין צריך להמתין כו' דלשון אינה כאשתו כו' משמע לגבי דידיה זמן היותה אצלו לא כשנפרדת מעמו לגבי אחר. ולא לאתויי כתובה דכבר אשמעינן אפילו מדידה לדידיה כ"ש מדידיה לדידה להכי כתבו תרומה. וכן בר' יהושע שתאכל בתרומה דרבנן ובר"י י"ל לשמואל לרבויי כתובה כו' וק"ל:

בתד"ה בהפרת נדרים כו' ולדברי ר"י כו'. לפום ריהטא שלא בדקדוק כתבו כן דעד השתא נמי בדר"י קאיירינן:

בתד"ה אילימא אממאנת כו' דאי בבלה כדין כו'. דהכי הוי מסתבר טפי לפרושי נכסי מלוג דומיא דנכסי צאן ברזל דבלה כדין. לא סתרו דבבלה כדין אשה כשירה נמי הדין כן דנכסי מלוג אין לה ונכסי צאן ברזל יש לה עיין באשר"י וכעין זה נראה דצ"ל ברש"י באיילונית בד"ה ואי ליתנייהו וכו' ודו"ק. אבל התוס' לא ס"ל זה להכרח דממאנת ואיילונית ושניה איצטריכא ליה לאשמעינן טפי דלא תימא כיון דהקידושין מעיקרא ליתא יהיה לה אף נכסי מלוג שבלה וכן בסמוך שכתבו לא פירות שאכל קאמר כו' [ולא סתרו דא"כ אפילו בכשירה] וכן לפירושם פירות שליקט כו' גם בכשירה הדין כן כדלעיל בהאשה שנפלו פירות התלושים ביציאתה שלו כו' ע"ש ברא"ש וק"ל:

בא"ד מאי מסיק בתר הכי גבי איילונית גם ממסקנא [דאוקי לה בשנייה] הו"מ לאכוחי כן:

בא"ד לא פירות שאכל כו' . ופירוש ולא בלאות קרן. דאפילו קרן כו' דלא ניחא לומר בכעין זה לא זו אף זו כו' דדיוקא דולא פירות משמע דוקא פירות ודו"ק:

ובה"א ולא בלאות דליתנייהו אם פירות שאכל צ"ל ולא בלאות הייני נכסי צאן ברזל או שבלה מהקרן כו':

ומ"ש והא דממאנת אין לה פירות משום מ"ש דאין לפרש תקנות פירות כו' נקטו ממאנת גם משום דההכרח מיבמות הוא מממאנת ועוד בלא"ה וק"ל:

בא"ד דבאלמנה נמי כה"ג כו' . לכאורה אפשר לומר כהאי גוונא שכתבו התוס' לעיל דף נ"ב בד"ה ממזרת ונתינה כו' דהתם [באלמנה] אין חייבין לפדותה יותר משיעור פירות שאכל דהבעל חייב לפרוקי אף ביותר משיעור הפירות דאי לא מלו פריק לה מדידיה והכא [בממאנת] אין לה פירות אפילו כנגד הפירות אינו חייב לפדותה:

בתד"ה ה"ג ר"ח כו' וקשה לי כו' ואפ"ל לפרש"י ודאי בעלמא כך דין כל מגרשי נשותיהן רק הכא כיון דחזינן שחכמים רצו לקונסה וקנסו אותה באמת מקרי קנסא לגבי דידיה מה שקנסו אותו בכי האי גוונא שיתן לה מה שראוי לו משלה והול"ל מה שראוי לו משלה יעכב בידו וק"ל. עוד יתכן לפרש"י בפשיטות הוי. קנס דהא קאמר קנסוהו רבנן לדידה בדידיה ופרש"י מדינא איפכא מבעיא ליה ש"מ דמדינא ראוי לו שלא לפרוע לה נכסי צאן ברזל וחכמים חייבוהו וק"ל: