מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ח

עח.

גמ' לא ניחא לי דאיתסר בקריבי' וכו' . עיין בח"ש [שהקשה תיפוק ליה שהוא לא יגרשנה שהבעל אינו מגרש אלא לרצונו ותירץ דה"ק ליתני אינה מקודשת דהיא נמי אמרה לא בעינא באיש נדרן ואפילו תאמר שרוצה נהתקשר שאם ידור עוד שיהיה חייב לגרשה סוף סוף יכולה לומר לא ניחא לי דאיתסר כו']. ודוחק גדול. דמי מדבר אם רוצה לקשר סוף סוף ברייתא אומרת פשטא דדינא אינה מקודשת [וזה ניחא אף בלא טעם דלא ניחא לה דשמא לא ירצה לגרש] ואם הוא רוצה לפייסה לתת לה מעות או קישורין דלמא אה"נ שמקודשת ומי מדבר בכך. ולי נראה דאשה המקפדת על מנת שאין עליו נדרים עיקר הקפידא הוא על [שיראה] שלא להדירה שלא ליהנות שלא לשמש ולקשט ולפירות ושלא לילך לבית אביה וכו' וכיוצא בזה כדלעיל אבל שאר נדרים שאין מגיעין לה מה לה לנדריו ואפילו אם היא נדרנית אמרינן לעיל דדוקא נודרת ואינה מקיימת אבל מקיימת לא דאינו יכול לומר אי אפשי בנדרנית אלא בנדרים שבינו לבינה או בעינוי נפש שלא תתקשט בבגדי צבעונים ושלא לאכול בשר וכו' וכדלעיל אף אם התנה על מנת וכו' לא הוי קפידיה קפידא לזה אמר שהיא תאמר אי אפשי בנדרן וכי תימא שאר נדרים ודאי לא איכפת לה ואף אם התנה היא על מנת שאין עליך נדרים בשביל נדרים כאלו ודאי מקודשת דלא הוי קפידה קפידא אלא שהיא יכולה לומר כיון שהוא נדרן למחר ידיר אותי בדברים הנוגעין לי הנזכרים לעיל במשנה הלא גם בזה הדין יוציא ויתן כתובה דהיינו כופין אותו להוציא כדלעיל לזה אמר מ"מ יכולה לומר לא ניחא לי דאיתסר ע"י גירושין בקריבי' וק"ל:

גמ' לא בעי טלפחי בסוף פרק האשה שלום ברש"י מפורש [ברש"י שלפנינו כאן מפרש בזה הלשון ממש שכתב רש"י שם]:

גמ' קול עבה כו' כי קולך ערב וכו'. אף שקרא בשבח ונוי קמדבר והעדר הנוי לא הוי בשביל כן מום וכן רש"י פירש בסמוך וכמה נוי הוא לה ולא מפרש וכמה לא הוי מום דכיון דאמר טפח הוי מום ש"מ דבציר לא הוי מום וקצת יש לראות למאי נ"מ ואפ"ל אם התנה עמה על מנת שתהיה מופלגת בנוי וא"כ פי' וכמה לא זו דלא הוי מום אלא אפילו הוי נוי ג' אצבעות אבל ג' אצבעות וחצי או ד' לא הוי מום ולא נוי [א"כ דלמא ה"נ בקול עבה] ודוחק לומר דקול ערב נוי ועבה מום לא ערב ולא עבה דרך נשים כך. אבל ודאי ממראך נאוה לא קשה דא"כ מכוערת הוי מום מ"מ ראה ונתפייס ועוד פירוש מראה חיתוך איברים לא הצבע. ועיין במפרשים יפה תואר ויפה מראה:

גמ' אמר אביי וחד וכו' . לתרץ יתורא דאיש ואיש באופן אחר לומר דאיש אחד הנולד בה שקול כאיש ואיש:

גמ' אמר רבא וחד מינן וכו' . אפ"ל כנגד אחד הנולד בה אמר איש ואיש דחד מינייהו כתרי מינן ונגד המצפה לראות אמר חד מינן כי סליק וכו' שהרי ר' ירמיה וכו' אפ"ה כדסליק להתם נתחכם כאחד מהן ע"י אוירא דא"י מחכים וקרי לן טפשאי א"כ אחד מאתנו היודע מה קאמרי רבנן כדסליק להתם עדיף כתרי מנייהו ודו"ק:

ברש"י בד"ה הזקן כו' וריח הפה וכו'. אף דלא מסיים בשינויא רק זיעה. ה"ה ריח מדקא מקשה והני בכהני לא פסלי כו' [גם רב אשי מזכיר בתירוצו ריח הפה]:

ברש"י במשנה בד"ה הבעל צריך וכו' . עדים וכו' וכ"ה ברש"י ברי"ף ובר"ן. ולא מפרש האב צריך להביא ראיה עדים דפשיטא דראיה הוא בעדים ודו"ק ואפ"ל דברישא לאו דוקא בעדים ה"ה רק שאר הוכחות שמוכיח האב לבעל שע"כ לאח"כ נולדה משא"כ בסיפא אם בהוכחות ואומדנא שהרי ראיתיה כגון ד"מ שהיתה כורכה בגד סביב המקום שהמום בו עתה וכמה וכמה הוכחות הרי ידע שהיה בה מומין וידע ונתפייס אע"כ שאינו יודע להוכיח מאומה רק צריך לראות אם ימצא עדים אנשים שיודעין מה שהוא לא ידע וק"ל:

גמ' ר' יהודה אלכתחלה כו'. ולפי"ז על החדשים אנו בושים ר"ל אנו בושים אפי' על זה שלכתחלה לא תמכור הנכסים שנפלו לה משנשאת או כיון שאנו בושין על מה שמכרה בטל אפילו בדיעבד בנכסים שנפלו משנישאת הולך בהדרגה שנכסים שנפלו קודם שנשאת למוכרן לכתחלה [קודם שנשאת] ודו"ק:

בתד"ה עד שלא תתארס כו' ואמאי והא הוי כר' חנניא בן עקביא כו'. פירש כאמרו לו לפני ר"ג דר"ח בן עקביא. יש לראות לפי' הקונטרס קמא דבסמוך בתוס' בד"ה איבעיא להו דמסיק דקאי אדיעבד דרישא וס"ל אף בנפלו עד שלא נתארסה ונתארסה מכרה בטל ע"כ צ"ל הא דפריך דלא כמאן משום דרב ושמואל ס"ל דוקא בנשאת ואילו אמרו לו דרבי יהודה ס"ל אף בנפלו קודם אירוסין ונתארסה וא"כ אף לפירוש הקונטרס בזה [שפיר' דר"ג מיירי אפילו בנפלו עד שלא נתארסה ואף לפירוש השני של רש"י כמו שהוא ברש"י לפנינו] שפיר קאמר דלא כמאן דאמרו לו דר' חנניא ס"ל ג"כ בנפלו משנתארסה ומכרה משנתארסה מכרה בטל כמ"ש בברייתא לא כך השיבן ופירש"י בעוד שדנו על הארוסה וכו' ש"מ דס"ל לאמרו לו מכרה בטל ואילו רב ושמואל כללו תרוייהו בחדא ואמרו ונשאת דוקא ודוחק לומר דנקטו ונשאת משום עד שלא נתארסה דא"כ הול"ל בין נפלו עד שלא נתארסה ונשאת ובין משנתארסה ומכרה באירוסין ואפ"ל דלר"ח חזרו האמרו לו מאירוסין לפי שהשיב להם תשובה גמורה ונצחת וכפירש"י בסמוך אמרו לו וכו' נראין דבריך במכרה בעודה ארוסה וכו' משא"כ בעד שלא נשאת ונשאת עמדו בדבריהן שהרי לא השיב להם טעם רק על החדשים אנו בושים וכו' וק"ל:

בא"ד מ"מ יכול רש"י לפרש כן וכו' . ודינו יכול להיות אמת אבל עד שלא נשאת ונשאת לא קאי רק בנפלו מן האירוסין ועלה קאי האמרו לו שיהיה מכרה בטל משא"כ אילו היה ראיה א"כ היה פי' עד שלא נשאת וכו' אף בלא נתארסה א"כ קאי האמרו לו עלה והיה רב ושמואל מצי למסבר כוותייהו:

בא"ד ואין להקשות לפירושו וכו' . אחרי שראינו מהכרח הגמ' שאין פי' עד שלא נשאת רק משנתארסה. דדוחק לומר דלשון עד שלא נשאת וכו' סובל כך וכך [ולכך אין קושיא משם לפירש"י דאפשר דאה"נ פי' עד שלא נתארסה ומ"מ פריך דלא כמאן] כיון דר"ג ודאי דלא כרב ושמואל ואמרו לו מצינו לפרש נמי דלא כוותייהו וכמ"ש התוס' לעיל דף ע"ד ע"א בד"ה דברי הכל בבעלו קנו. דא"כ הו"ל להגמ' לפרש כן בפירוש ולא לומר סתמא דלא כמאן. ועוד דזה דוחק. ועדיפא ופשוט טפי משני התוספות:

בסה"ד לאשמועינן דאפ"ה אי מכרה וכו'. דמכח דיוק דנפלו משנשאת אלו ואלו מודים כו' ליכא למידק רק הא עד שלא נשאת ונשאת אין מודין אלו ואלו ס"ל לב"ש מכרה קיים אבל ב"ה מצי למיסבר שפיר מכרה בטל דהא דנפלו משנשאת אלו ואלו מודים ר"ל אף ב"ש מודים דמכרה בטל להכי קאמר ר"ג עד שלא נשאת ונשאת אף לב"ה מכרה קיים. ועוד דנפלו משנשאת לאו דברי ר"ג הוא וק"ל:

בתד"ה נפלו לה וכו' בהדרת שבת אחת כב"ה. ר"ל דב"ה מיקל טפי לאשה שנוטלת כתובה בהדרת שבת אחת ובמה דסמוך הקושיא פתחו וי"ל שאין זה קולא לב"ה שיהיה ממילא חומרא לב"ש. אע"פ שרצונה בכך ומבקשת גט להתגרש מ"מ לאחר מכאן שמא תחזור בה. ועיין בח"ש מ"ש בזה. וכיון דהוי אצל האשה פנים לקולא ולחומרא לא מיחשב רק מי שמיקל או מחמיר גבי איש:

בתד"ה סיפא אימר כו' שהיא מוחזקת הוי ספק ודאי וכו' כצ"ל ודו"ק:

בתד"ה איבעיא להו וכו' ונראה לר"ת וכו'. האריך בפירושו ולא מפרש בקצרה דדיעבד כפירש"י ולכתחלה לא אפשר [כפירש"י אב"ש] אלא ארישא קאי. משום דלפירושו ישנה לישנים ב' פירושים ומה שקורא לחדשים בחד צד [בצד דארישא קאי דקרי חדשים לנפלו משנתארסה כמ"ש התוס' וקא מהדר להו על החדשים אנו בושים כלומר נפלו לה משנתארסה] קורא להן בצד השני ישנים. דלפירוש קמא דרש"י פירוש חדשים וישנים שוין. ולפירוש שני ג"כ בשני צדדי האיבעיא קורא לנכסים שנפלו ונמכרו משנתארסה ישנים ולאותן שמוכרת אחר נישואין חדשים אף שגם לפי"ז צריכין לטעמא שכתב ר"ת שהם ישנים משנשאת מ"מ אינו קורא פעם חדשים ופעם ישנים משא"כ לפירוש ר"ת לנכסים שנפלו משנתארסה ומכרה באירוסין קורא בצד שקאי ארישא חדשים ובצד שקאי אסיפא קורא לאותן נכסים עצמן ישנים וק"ל. רק למה באמת מפרש ר"ת אי קאי ארישא כמו בנפלו לה משנארסה ולא כמו בנפלו משנשאת ואי משום לישנא דאלכתחלה קאי דמשמע דפליגי רק לכתחלה לא תמכור [ולכך כתבו כמו בנפלו משנתארסה לא כמו במשנשאת] הא לא קאמר ר"י לכתחלה או דיעבד רק אלכתחלה ור"ל אבבא דלכתחלה ואף אם יסבור הוא בדיעבד. ואפשר שלשון אלכתחלה ר"ל דוקא אלכתחלה שהיא מוכרת לכתחלה על אותה סברא פליגי אבל אמה שבדיעבד מכרה קיים מודו. אך [בלא"ה] ודאי דחוק לר"ת לומר ברישא מכרה בטל אף בדיעבד. ועוד דא"כ לא יהיה הפשיטות ש"מ אדיעבד [דהיינו אסיפא] רק דוקא מכח גירסת אמר להם אף זו לא תמכור [דע"כ אסיפא דברישא מודים דמוכרת לכתחלה] וא"כ לפי התוס' דלא גריס לה באמת אין כאן פשיטות כלל. רק נימא באמת אלכתחלה פליג [ומ"מ מדמי ליה לנפלו משנשאת] ואי משום דדחיק ליה על החדשים אנו בושים דשם ראוי ליבוש משום דבטל בדיעבד כבר כתבתי לעיל מניה [בגמרא דהיינו דיש להלוך בהדרגה] ודו"ק:

ועוד דלפי"ז לא היה מקום לאמרו לו לר"ג וכו' כאן הניחא לפירש"י בלשון ב' קאי בשני צדדין אבבא הסמוכה וללשון ראשון צ"ל שתלמודא קים ליה בודאי דעכ"פ קאי האמרו לו ג"כ ארישא אבל לפירושם דהשתא [דמסופק בהא] מהיכא תיתי לומר דקאי ארישא כיון דלא פרכי מידי ברישא ודאי מסתבר יותר לומר צד שני דאיבעיא. אבל לפי"ז [דהיינו דמדמי ליה לנפלו משנתארסה] אתי שפיר שהבבא השני עושה הקושיא של הואיל וזכה כו' כמו בנפלו משנתארסה דמודה אתה בזה אבל אם ההכרח מכח מה ששנה אח"כ [דהיינו אם מדמי לנפלו משנשאת] לא הו"ל למיסמכיה כאן אף דקאי ג"כ אבבא הסמוכה [דהא בעי למימר דמכרה בטל אפילו בנפלו עד שלא נתארסה א"כ כ"ש בנפלו משנתארסה] ומכ"ש אם נאמר שאין ה"א לר"ת לומר ברישא מכרה בטל [ולא יקשה אלא כמ"ש לעיל רק נימא באמת אלכתחלה פליג וכו'] א"כ הוי קאי ארישא לחודא ומאי מקומו כאן. ועוד יש לישב במ"ש התוספות כמו בנפלו לה משנתארסה כו' דלפי"ז האמרו לו היינו קושית מ"ש רישא מ"ש סיפא דבגמרא דסברתם דלא תליא בשעת נפילה רק כיון שזכה וכו' הואיל וזו אשתו וכו' ודו"ק. וכן מצאתי [חוזר למ"ש האריך בפירושו] דלפירש"י לא א"ש כלל לשון דישנים דפי' ישנים שהם ישנים כשנשאה ר"ל משום דאיירי אי מכרה בטל משנשאת דבאירוסין אין לו לבעל פירות ופשיטא דמכרה קיים עד שתנשא רק כל מכרה בטל דבמתני' פירושו לאחר שנשאת שהבעל אוכל פירות ומוציא הפירות מיד הלקוחות דבפירות עסקינן כדבסמוך מתני' בחיי' ולפירות ולכן קראו ישנים לנכסים שנפלו ומכרו באירוסין משום דהשתא בשעה שיהיה מכרה בטל דהיינו לאחר נישואין ישנים הן וקאמר על החדשים לומר על הנכסים החדשים מכרה בטל אנו בושים אלא שאתם מגלגלים עלינו כו' לומר מכרה בטל על נכסים שהם עתה ישנים וכן אם קאי ארישא ניחא כפשוטו ישנים אבל לפירש"י אי קאי אלכתחלה דב"ש לא יתכן כלל לקרותן ישנים דהא אלכתחלה קאיירינן אם יהיה רשאי למכור לכתחלה באירוסין ובאיזה בחינה קראן ישנים דהא בשעת מכירה חדשים הן שנפלו לה באירוסין והמכירה באירוסין ודו"ק:

בא"ד והא דלא נקיט רישא וכו' . לפירש"י נמי הו"מ למימר אב"ש או אב"ה:

בא"ד דארישא לא הול"ל מכרה בטל. שאין זה סברא כלל לפירוש ר"ת:

בא"ד והשתא פשיט שפיר. אף דלכל הפירושים פשיט שפיר מאמרו לו מכרה בטל ואולי דלאידך פירושא [דלא גרסי לא תמכור] דלמא אדיעבד דרישא אך עתה מדאמר להו אף בזו לא תמכור ע"כ אסיפא:

בא"ד דנקיט אלו ואלו וכו' . כך היו טועין בתחלה [דהא באמת ר"ג סובר גם בהא מכרה קיים]:

בסה"ד אבל ק"ק לרשב"א וכו' דמאי דהדר קאמרי הואיל וזכה באשה כו'. אין כוונתם שלא תמכור לכתחלה בנפלו עד שלא נתארסה דא"כ הו"ל למימר הואיל וזו אשתו וזו אשתו כדמעיקרא משמע שכוונתם בנפלו משנתארסה ונשאת גופיה הואיל וכו' ואמאי מכרה ונתנה קיים:

אין להקשות באם קאי אסיפא וכדמסיק באמת אמאי לא הקשו ארישא כיון דמשוו ארוסה ונשואה הואיל וזו אשתו וזו אשתו כו' א"כ ה"נ שוין אירוסין ונישואין בנכסים שנפלו עד שלא תתארס בין שנתארסה או נשאת כי היכי דמשוו ארוסה ונשואה בנפלו משנתארסה ורישא איירי בנתארסה אבל לא נשאת. מיהו י"ל דברישא אינו מוכרח לומר כן די"ל אה"נ דמיירי ג"כ בנשאת משא"כ בסיפא בנפלו משנתארסה דלא מסיים ונשאת משמע מסתמא דהמכירה בזמן הנפילה דמהי תיתי לומר המכירה שלא בשעת נפילה לאפוקי ברישא דצ"ל ע"כ המכירה לא היה בזמן הנפילה וק"ל:

עח:

גמ' טעמא דמייתי האב ראיה כו' . הומ"ל מני ר' יהושע דאמר לא מפיה וכו' עד שתביא ראיה לדבריה וא"צ לדיוקא דהא לא מייתי ראיה כו' וק"ל:

גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דר"י וכו' . אמימרא דר' יהושע בפ"ק הול"ל מאי ענינו כאן וכ"ש אמתני' דמדברת ומעוברת דליכא חזקה דממונא כנגדה שם מקום לומר לא תימא וכו' [לא תימא דלא מהני חזקה דגופא כלל דהא הכא ליכא חזקה דממונא נגדו אלא כו' והכא משום מעלה עשו וכו'] אבל הכא מהיכא תיתי. ואולי לאפוקי מדרב נחמן בסמוך [ע"ו ע"ב] שמפרש צריך להביא ראיה דמתני' לקידושין דהיינו אף שמוחזק האב. [וזה כפירוש התוס' לקמן שם דר"נ לא ס"ל תברא]. או משום דקשה ליה ברישא הו"ל למיתני רבותא וכמו שהקשו התוס' בד"ה מי ששנה כו' ובשלמא סיפא נקיט נכנסה לאשמעי' אף די"ל חזקה אין אדם שותה כו' אפ"ה כשהביא ראיה הוי מקחו טעות [דאין אדם מפייס] וכמ"ש התוס' אבל לומר דרישא פליג נמי בהא הוא דוחק מפורסם אלא י"ל לכך נקיט רישא בכי האי גוונא להורות דמעות קידושין שהוא של אב ומוחזק בה אפ"ה צריך להביא ראיה [ולכך לא נקיט ברישא נכנסה כו' משום דאז הכתובה שלה ונצטרך למיתני עליה להביא ראיה ולא נשמע מזה דינא דקידושין לכך נקיט עודה בבית אביה דהכתובה של אב וקתני סתם צריך להבי ראיה כדי לכלול אף מעות קידושין שהוא מוחזק] והיינו מטעם כיון דלבעל יש חזקת מרא קמא וכדלקמן לזה אמר לא תימא וכו' דהא קתני סתם צריך להביא ראיה אלא כי לא ?א"ל כו' היכא דאיכא חזקה דממונא דהיינו חזקת מרא קמא דממון [וזה כפירוש רש"י לקמן ?שם דר"נ ס"ל שינויא דתברא] והוא דוחק גדול דאדרבה עדיין הו"ל למינקט ברישא נכנסה וכו' ולומר האב צריך להביא ראיה דהוי שמעינן שפיר טפי לקידושין כיון דהכתובה שלה מן הנשואין וק"ל [וא"כ כיון דלא מיתרצא בהכי קושית התוס' ובע"כ צריכין לתירוץ התוס' א"כ מהיכא תיתי לומר דלא אזיל בתר חזקת הגוף כלל אפילו בקידושין שהוא מוחזק]. או י"ל דלעיל ה"א דלכך לא אזיל בתר חזקת הגוף משום דאיתרע חזקת רשות האב דמיירי בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה דמיד שכנסה לא מצא לה בתולים וע"כ זינתה בבית אביה אבל היכא שיכול להיות שזינתה תחת בעלה אין הכי נמי דאזלינן בתר חזקת הגוף אבל עתה דאמר דר' יהושע פליג בסיפא ג"כ אף שיכול להיות שמומין נולדו ברשות הבעל ולא איתרע חזקת רשות האב אפ"ה לא אזיל בתר חזקת הגוף וס"ל על האב להביא ראיה להכי אמר שלא תימא משום דלא תחשוב חזקת הגוף למאומה וק"ל.. מיהו דלמא רק אהא פליג ר' יהושע בסיפא אהא דצריך להביא ראיה שעד שלא תתארס וכו' וס"ל בסיפא שאין צריך להביא ראיה רק משנתארסה הוי בה מומין הללו ואיתרע חזקת רשות האב:

גמ' סיפא נמי כאן נמצא כאן היה. יתור לשון הוא ואינו נכון דהא באמת אף אם הביא ראיה שראו בה מומין משנתארסה דהשתא אדרבה י"ל כאן נמצאו ברשות האב וכו' אפ"ה לא מהני משום דאיכא תרתי כדמסיק. ויותר נכון אם הוא מלשון הקושיא וחסר ומדרישא כאן נמצא וכו' סיפא נמי כאן וכו' איתיביה וכו' ואמאי לימא כאן נמצאו וכו' ועיין בזה בר"ן [שברוב ספרים לא נמצא הגירסא רק רישא כאן נמצא כאן היה וכן מורה לשון רש"י]:

בפשטא דשמעתא חדא במקום תרתי כו' מחמת קושית התוס' הייתי אומר ב' דרכים אחרים לישב האחד הוא דלעולם אם יכולין לישב שני חזקות שיהיו לאחדים ולא יסתרו זה לזה אנחנו מישבים לכן ברישא דחזקת הגוף וחזקת כאן נמצא סתרי אהדדי ולאו דוקא סתרי אלא כאן נמצא מרע לחזקת הגוף [כמשמעות לשון רש"י] ואי אפשר לישבן להכי אזלינן בתר חזקת ממון על האב להביא ראיה וכן בסיפא אם הביא עדים עד שלא נתארסה דהשתא ע"כ קודם אירוסין הוי המומין מאי איכא חזקה אין אדם שותה וכו' וראה וניפייס וחזקה אין אדם מתפייס נמי סתרי אזלינן בתר חזקת ממון דהא אי אפשר לישבן שהרי ע"כ מקודם נולדו אבל משנתארסה כיון דיש לה חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה וכו' מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס וכו' מיישבין ב' החזקות ואמרי' אין הכי נמי אין אדם מתפייס וע"כ האי ראה דחזקה אין אדם שותה רק מאי הו"ל למיעבד שידע שהמומין לא היו בה בשעת אירוסין ונסתחפה שדהו וא"כ נשאר כאן נמצא כו' חדא במקום תרתי דחזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה נשארו בתוקפן וק"ל. אבל בלשון הגמ' מגומגם זה [מאי אמרת כו' גם לשון האי ראה וניפייס ובחזקה דאין אדם שותה היא קצת למותר דלא הול"ל רק חזקה אין אדם שותה אא"כ בודקו וחזקה אין אדם מפייס במומין וא"כ ודאי לאח"כ נולדו רק משום? בעד שלא תתארס קאמר האי לישנא ודו"ק. הב' שבאשה זו ישנו ספק אם המומין קודם האירוסין או לאח"כ והנה בסיפא בנכנסה לרשות הבעל יש לה טענה בממ"נ בשני הצדדין אם לאחר אירוסין הרי נסתחפה שדהו ואם קודם מ"מ חזקה אין אדם שותה כו' והאי ראה ונתפייס משא"כ הבעל אלאחר אירוסין אין לו טענה כלום לכן ברישא שאף לה אין לה טענה אלא מצד אחד דהיינו לאחר אירוסין וכל עצמות טענתה הוא דוקא לאחר אירוסין דהא אקודם אין לה טענה דחזקה אין אדם שותה כו' שהרי לא כנסה עדיין לכן גם הבעל אף שאין לו טענה אלאחר אירוסין רק דוקא קודם אירוסין הדין עמו שמוחזק בממון וכן בסיפא [אם מביא עדים] עד שלא נתארסה שאינה יכולה לטעון שנעשה לאחר אירוסין רק אקודם אירוסין בלחוד מ"מ גם אם טענתו גם כן אינו רק אקודם אירוסין סגי [מטעם שמוחזק] משא"כ אם הביא עדים משנתארסה היא באה מב' צדדים בטענת אחר אירוסין ואת"ל קודם אירוסין אין אדם שותה וכו' והוא כל טענתו לומר קודם אירוסין שהרי כאן נמצאו וכו' ולא נתפייסתי שהרי אין אדם מתפייס וכו' לכן עדיפא טענתה וזה קרוב בעצמו לועי"ל שבתוס' ד"ה חדא כו' רק אין צריך להסברא שכתבו אבל בעל לא מיפטר עד שיהיו כל טעמים שלו אמת דאף אם יצויר שבטעם דכאן נמצא וכו' יכול לפטור עצמו בלא חזקה דאין אדם מפייס כגון שנאמר כיון שהתנה על מנת שאין בה מומין התנה ולא שייך לומר ראה וניפייס אף שיהיה חזקה דאדם מפייס במומין וחזקה אין אדם מפייס וכו' יהיה עוד טעם לפוטרו מ"מ הוא ב' טעמים על קודם אירוסין [משא"כ ב' טענות דידה הוא על ב' צדדים א' על קודם אירוסין וא' אלאחר אירוסין] והוא כענין ד"מ אם אומר קושיא על כל צד טוב יותר מאומר ב' קושיות על צד אחד ועל צד השני לא כלום וק"ל:

ברש"י בד"ה רבא אמר וכו' מהדר וכו' הלכתא וכו'. דאי לאו משום הלכה אף דנוח טפי לאוקמי כולה כחד תנא מלומר תברא מ"מ הו"מ לאוקמי כולה כר' יהושע ופ"ק נמי פלוגתייהו בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה ולהכי אף שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב. מיהו ז"א דא"כ קשה איתיביה דאביי עד שלא תתארס אין כו' דליכא לשנויי משנתארסה הוי חדא במקום תרתי דגבי בעל נמי איכא תרתי דהעמד ממון על חזקתו ובשלמא לר"ג ניחא דחזקת ממון במקום חזקה דגופא לאו כלום הוא וכמ"ש רש"י בסמוך וק"ל. ואפ"ל מ"מ נוכל לאוקמי כולה כר' יהושע ולעיל לא אמר ר"י דאזיל בתר חזקת ממון אלא משום דחזקת פנויה מסייע ליה דומיא שכתבו התוס' בסמוך לר"ג דטעמי האשה עדיפא וכאן נמצאו וכו' דעדיפא מחזקת הגוף משום דמסייע ליה חזקת ממון וכו' אף שחזקת ממון לר"ג לאו כלום הוא מ"מ מסייע הוא לחזקה אחרת ולפי אותו התירוץ כה"ג י"ל לר' יהושע דחזקת ממון לא אמר דמהני נגד חזקת הגוף אלא משום דחזקת פנויה מסייע לו דהעמידנה בחזקת פנויה וקידושיה לא היו קידושין והוי מקח טעות [לרבא מרא דשמעתא דס"ל לעיל מקח טעות לגמרי משמע] לכן ברישא דליכא אלא חדא חזקה חזקת הגוף מסייע חזקת פנויה לחזקת ממון לשיצטרך האב להביא ראיה אבל בסיפא משנתארסה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה אף דלגבי בעל נמי תרתי חזקת ממון וחזקה אין אדם מתפייס במומין מ"מ לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע חזקת פנויה אבל הביא עדים עד שלא נתארסה דליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה ישנו כנגדו חזקה אין אדם מתפייס (וממון) [בצירוף חזקת פנויה] וז"א דמה ענין חזקת פנויה לחזקה אין אדם מתפייס וכי משום שיש לה חזקת פנויה לא יוכל להיות שמתפייס. מיהו י"ל דטפי אמרינן לא ניפייס והרי היא פנויה כמו שהיתה ובלא"ה נמי י"ל חזקה אין אדם מפייס גופא עדיף משום כן משום דחזקת ממון מסייע וק"ל. מיהו גם זה אינו דמ"מ אף משנתארסה יש לו לבעל לר' יהושע חזקת ממון בצירוף חזקת פנויה גם חזקה אין אדם מפייס בצירוף כאן נמצא כאן היה או באופן זה כאן נמצא כאן היה בצירוף חזקת ממון וחזקה אין אדם מפייס בצירוף חזקת פנויה:

ואפשר לומר כולה כר' יהושע ולא מטעמא דכאן נמצא כו' דלעיל פליג ר"י בנכנסה לרשות הבעל אף בענין שיכול להיות שנאנסה תחתיו אפ"ה לא אזיל בתר חזקת הגוף רק בתר חזקת ממון בצירוף פנויה ובסיפא היינו טעמא משום חזקה אין אדם שותה וחזקת הגוף מסייע לה דעדיפי מחזקת ממון עם חזקת פנויה וחזקה דאין אדם מפייס במומין ולכן עד שלא נתארסה אזיל לה חזקת הגוף דידה ועומדת חזקת ממון עם פנויה וחזקה אין אדס מפייס אבל חזקה אין אדם מפייס גרידא גרוע מחזקת אין אדם שותה בכוס נגד חזקה אין אדם שותה לחודא. וברישא שאין לה אלא חזקת הגוף גרידא עליה להביא ראיה [דחזקת פנויה מסייע לחזקת ממון] אבל בסיפא משנתארסה לא משום דתרי חזקה דידה עדיפי משני חזקות שלו דחזקה אין אדם מתפייס גרוע מחזקת אין אדם שותה [כמו] השתא לר"ג וכמו שאמר עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר מאי איכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו אדרבה חזקה אין אדם מתפייס במומין והעמד ממון על חזקתו [משמע דבעי צירוף העמד ממון] וכן לתנא דרישא למ"ד תברא עדיף ליה חזקה אין אדם שותה מחזקת אין אדם מפייס כמ"ש התוס' בד"ה מי ששנה [ולא מהני לר' יהושע אף לאוקימתא דרבא] אלא בצירוף חזקת ממון וכאן צריכה חזקת ממון בפני עצמו נגד חזקת הגוף [ואכתי חזקת הגוף עדיפא אם לא דחזקת פנויה מסייע ונשאר השתא חזקה דאין אדם מפייס גרידא נגד חזקה דאין אדם שותה דעדיפא וחזקת פנויה לא מסייע אלא לחדא לא לתרתי] משא"כ בעד שלא נתארסה ודו"ק:

אבל נראה דחזקת פנויה לאו כלום הוא ואף שהתוס' לא כתבו רק דלא חשיבא חזקה כנגד חזקת הגוף דהיינו חזקת פנויה גרידא [מ"מ גם לסיוע לא מהני] תדע דאף לר"ג מ"מ נחשוב חזקת ממון וחזקת פנויה לסיוע אצל ב' חזקות דבעל אם חזקת ממון אין בו כח לסייע לתרוייהו [אלא ודאי דלאו כלום הוא אפילו לצירוף סיוע]: [בדפוסים הקודמין היה כאן ערבובי דברים. האמור ליתן למעלה ניתן למטה גם יש בו מדברים קשה ההבנה מחמת רוע הסידור. ואנחנו סדרנוהו כפי הנראה נכון לדעתינו. ועכ"ז נציג ג"כ הנוסחא הישנה כדי שיהיה לנגד המעיין ואשר יבחר נפשו יקרב]: [נוסחא ישנה] (ואפ"ל דמ"מ נוכל לאוקמי כולה כר"י כו' אבל בסיפא משנתארסה כיון דאיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה אין אדם שותה אף דלגבי בעל נמי תרתי חזקת ממון וחזקה אין אדם מתפייס במומין מ"מ לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע חזקת פנויה ז"א דמה ענין חזקת פנויה לחזקה אין אדם מפייס וכי משום שיש לה חזקת פנויה לא יכול להיות שאיפייס. מיהו י"ל דטפי אמרי' לא ניפייס והרי היא פנויה כמו שהיתה ובלא"ה נמי י"ל חזקה אין אדם מיפייס גופא עדיף בשביל כן משום דחזקת ממון מסייע וק"ל. אבל בסיפא עד שלא נתארסה דליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה ישנו כנגדו חזקה אין אדם מיפייס וממון. אבל נראה דחזקת פנויה לאו כלום הוא ואף שהתוס' לא כתבו רק דלא חשיבא חזקה כנגד חזקת הגוף דהיינו פנויה גרידא תדע דאף לר"ג מ"מ נחשב חזקת ממון וחזקת פנויה לסיוע אצל ב' חזקות דבעל אם חזקת ממון אין בו כח לסייע לתרוייהו. מיהו גם ז"א דמ"מ אף משנתארסה יש לו לבעל לר' יהושע חזקת ממון וא"ת בצירוף חזקת פנויה גם חזקה אין אדם מיפייס בצירוף כאן נמצא וכאן היה או באופן זה כאן נמצא וכאן היה בצירוף חזקת ממון וחזקת אין אדם מיפייס בצירוף פנויה. ואפ"ל כולה כר"י ולא מטעמא דכאן נמצא כו'. כמו שכתוב בנוסחא דלעיל עד אבל נראה):

בתד"ה אבל במומין וכו' תימא וכו' מה שייך לחלק וכו' ונראה לרשב"א דכשהתנה וכו'. לכאורה הומ"ל דבסברא זו פליגי ר"מ ורבנן ולמה להו לדחוקי לעיל ע"א בד"ה וחכמים כו' דפליגי במרחץ ואף לשמואל דמוקי סיפא בסתם מ"מ רישא איירי בתנאי ודלמא עלה קאי [פלוגתא דר"מ וחכמים] ודו"ק בזה:

בא"ד כגון ריח הפה. וקול עבה וכה"ג:

בסה"ד וקאי בין ארשות האב וכו'. קשרתיו דבלא רשב"א שלא היה סברא לחלק בין גלוי לסתר כשהתנה א"כ בסיפא שאינו יוכל לטעון אלא הבעל צריך לברר לב"ד שהמומין היו קודם שנתארסה א"כ אף בגלוי כיון שהיו בה והתנה ע"מ כיון שהתנה התנה ולא שייך לחלק רק ארישא קאי שהבעל בלא בירור יכול לטעון כן אף שהאב מכחישו ולזה אמר אם שבגלוי הן אינו יכול לטעון ולא משום שראה ונתפייס דהא התנה בלא שיור וכו' רק אמרינן מסתמא אחר אירוסין נולדו דאל"כ היה רואה אותן המומין כיון שבגלוי הן והוא התנה ע"מ וכו' בלא שיור ש"מ דלא ראה לזה כתבו לפירוש הרשב"א השתא קאי וכו' ופירוש אינו יכול לטעון אי קאי אסיפא הלא אף בסתר אינו יכול לטעון בלא בירור לזה פירשו אינו מועיל וכו' כן נראה לי ודו"ק. ועיין בהגהת אשר"י בשם ר"י שמפרש דוקא אסיפא ע"ש ודו"ק:

בתד"ה תברא פירש ר"ח שבועה: יש משבשין תרגום של שבועה מומי וה"ה תברא דפי' שניהם אחד [לשון שבר ומום]. והבל. אבל חרם נקרא בגמרא תברא כדאיתא במ"ק מאי תברא תברא בתי רמי וחרם הוא השבועה ושבועה הוא החרם כדאיתא בפר"א וכ"ה בערוך. אבל במועד קטן פירש רש"י מאי תברא למה תוקעין שברים כשמחרימין:

בתד"ה אבל היכא כו' פשיטא דאזלי' בתר חזקת הגוף. דמהי תיתי נאמר לא ניזל והלא סברא הוא ובסמוך דקאמרי רבנן בהדיא טמא הוצרכו בד"ה ספק להביא ראיה מחולין:

בא"ד דהיכי מצי למימר כו' . אבל לר"ג חזקת פנויה לאו כלום הוא נגד חזקת הגוף דחזקת הגוף אלימא ליה כמו חזקת ממון לר"ג נגד חזקת הגוף [דלאו כלום הוא]:

בא"ד דכי האי גוונא חשבינן תרתי לריעותא וכו' . אף דהתם משום דאיכא ריעותא בטהרות שהרי נטמאו ודאי ובמקוה שהוא חסר דריעותא לפנינו מ"מ באמת הכא גם כן הוא כן:

בתד"ה ספק וכו' שחין או מכוה וכו'. ולא נקטו בהרת אחרת קודם שנזקק לטומאה נראה משום דא"כ אין לומר העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע דבשמעתין אמרי' קודם מומין אלו לא היה בה מומין וכן צ"ל קודם נגע זה היה בחזקת שלא היה בו נגע [והכא היה לו בהרת] ואף דשחין ומכוה קרוי ג"כ נגע מ"מ קודם ספק זה היה בחזקת שאין בו נגע בהרת ועכשיו נחזיקנו לבהרת:

בסה"ד בראוה מדברת ומעוברת וכו'. ולמ"ד שניהם להכשיר בה דאילו בבתה ליכא חזקה דכשרות:

גמ' אם אמרת בנשואה שכן בעלה זכאי וכו' . לכאורה טפי הול"ל שכן בעלה אוכל פירות וכדלעיל נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות וכו' ולהכי אם מכרה הפירות מכרה בטל ודו"ק:

גמ' תני מוכרת וכו' . רחוק לומר שלא הרגיש רש"י בהדוחקים של גירסא זו וכמ"ש ריב"ם בתוס'. והנראה אלי בכוונתו תני מוכרת ונותנת קיים וכ"ה בגמרות ישנים ור"ל תני בברייתא קיים בלא ו' ונופל שפיר אדיעבד אבל לא אלכתחלה משא"כ וקיים דנופל אלכתחלה לא אדיעבד וק"ל:

לר' חנניא הא דקאמר על ארוסה ששאלו לא כך השיבן כו' משמע שמודה בשאלה הראשונה הואיל וזו אשתו כו' א"כ לפי הקונטרס בלשון ראשון לפי יישוב התוס' [לעיל בד"ה איבעיא להו שכתבו ועוד יש ליישב כו' דמדנקיט אלו ואלו מודים כו'] ע"כ לר' חנניא לא שאלו האמרו לו מה זו מכרה בטל כו' מנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת דהיאך קאמר אף זו לא תמכור לכתחלה הא ס"ל לר"ג מוכרת לכתחלה בין לשינויא דרב זביד בין לר"פ ואף אם לא גרסינן בברייתא אף זו לא תמכור או גרסינן ור"ח פליג ע"ז שלא השיב כך מ"מ צ"ל לר"ח ששאלתם מה זו אשתו מנפלו לה משנשאת דעד שלא נתארסה ונשאת ס"ל לר"ג [אליבא דר"ח] מוכרת לכתחלה ובמה טעו שסברו דאית ליה מכרה בטל בעד שלא נשאת ונשאת דאי משום דנקיט אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים במכרה באירוסין משמע דמודים משנשאת דמכרה בטל [כמ"ש התוס' לעיל] הא ר"ח ע"כ לא ס"ל הך אלו ואלו מודים דאם מכרה ונתנה קיים דהא אפילו בגדולה מזו סבירא לו. מוכרת לכתחלה ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה כלל וק"ל:

בתד"ה תני וכו' ולגירסא זו ל"ג כו'. וה"ה לגירסת רש"י לרב זביד רק רש"י מוחקו בלא"ה:

לגירסת ר"ח ולר"פ דצ"ל דלר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה צריך לעיין באיבעיא לעיל ר"י אלכתחלה או אדיעבד ודו"ק:

לגירסת ר"ח אין להקשות דתקשי ליה אפשטא דמתני' בלא רומיא דברייתא ור"ג כב"ש די"ל דבבא עד שלא נשאת ונשאת ר"ג כו' הכל מדברי ר' חנניא הוא דכן רישא מדברי ר"י וקאמר עלה האמרו לו וכן סיפא עד שלא נשאת ונשאת מדברי רבי חנניא הוא וקאי עליה האמרו לו [ור"ח פליג ארישא וסובר דמוכרת ונותנת] דלא דחיק לתלמודא בהא דפריך השתא ור"ג כב"ש רק בהיפך או אם אותו בבא דסיפא לר"י ולא לר' חנניא משום דמשמע מדקאי עליה ר' חנניא דמודה בה אבל לר"ח בן עקביא דלמא אה"נ דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לר"פ פריך שפיר דר' חנניא אית ליה אם מכרה דיעבד אין וא"כ מוכרח דסיפא דמתני' מדברי ר"י הוא ע"כ ומרישא משמע כאילו הוא המדבר פלוגתא דב"ש וב"ה דקאי עליה אמר ר"י אמרו לו לר"ג וכו'. אף דבגירסא דרש"י משמע ליה למקשה דר"ח דאמר כאן כאילו ר' חנניא מודה בפלוגתא דרישא אין בכך כלום [להקשות על גירסת רבינו חננאל וק"ל]:

בתד"ה לא כר"י ולא כר"ח כו' פירוש ולא כאמרו לפניו כו'. דאילו ר"ג פשיטא דלא ס"ל כוותיה דהא איהו מכרה קיים קאמר אלא אפילו כא"ל דאית להו מכרה בטל לא ס"ל. תבא על כוונתם יותר בעיונך בר"ן ריש הכותב ע"ש:

בא"ד דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת כו' . לא כתבו זה לפירוש קמא דרש"י דס"ל מכרה בטל בעד שלא נתארסה ונשאת רק מ"מ דלא כוותייהו מטעם אחר דאינהו ס"ל אפילו עד שלא נתארסה ונתארסה ואילו רב ושמואל דוקא נשאת. ולכאורה רב ושמואל בנפלו משנתארסה ומכרה באירוסין ס"ל מכרה קיים כמ"ש לעיל [ע"א בד"ה עד שלא תתארס] ואילו בנפלו קודם אירוסין ומכרה כשנשאת ס"ל מכרה בטל ואילו הא"ל ס"ל בהיפך דבנפלו כשנתארסה ומכרה באירוסין ס"ל בטל ובעד שלא נתארסה ונשאת קיים וא"ל מאי מקשה דלא כמאן דלמא כ"ש הוא מדאית להו לא"ל מכרה בטל אף בנפלו ומכרה כשנתארסה דקיים לרב ושמואל כ"ש בעד שלא נתארסה ונשאת דאף רב ושמואל מודו דבטל דס"ל לאמרו לו בטל [ומנ"ל דפליגי בסברות הפוכות ושס"ל לא"ל בעד שלא נתארסה ונשאת דמכרה קיים]. דסוף סוף הוא דלא כוותייהו [בנפלו משנתארסה ומכרה בעודה ארוסה]. רק תוס' נקטו דתרוייהו מודו בעד שלא נתארסה ונשאת דמכרה קיים וק"ל:

בא"ד ולא פליגי אלא כשנתארסה ונשאת. וה"ה מכרה באירוסין לאמרו לו דר"י רק נקטו היפך מעד שלא נתארסה ונשאת דאף בנשאת דוקא שמכרה נכסים שלאחר אירוסין:

בא"ד והא דמשמע לקמן בהכותב וכו' . בל"ז י"ל דלמא עד שלא נשאת ונשאת פירושו שנפלו אף קודם אירוסין ובהאי אמר ר"ג מכרה קיים ובהאי דהכותב דאיירי בנפלו משנתארסה [ונשאת] מודה דמכרה בטל וא"כ הא"ל ס"ל אף בהא מכרה בטל והא דאמר הכא דלא כמאן פירוש לא כר"ג דר"י או דר"ח וק"ל:

בא"ד א"כ אותן נכסים נפלו לה עד שלא נשאת. דהא עתה היא ארוסה וכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך משמע שיש לה עתה ועוד דא"כ אף בכותב לה והיא נשואה כיון שלא זכתה בנכסים מהני סילוקו ואה"נ דמצי מיירי אף קודם שנתארסה רק דאם כן צריך לומר בהכרח כרבותינו וזה לא מסתבר:

בא"ד ובנשאת איירי דהא משמע וכו' . אינו מחוור דמאי כוונתם להכריח דבנשאת איירי (וע"כ בנשאת איירי) דהא אוכל פירות. מיהו בזה י"ל שאוכל אח"כ פירות. ומה הכריחו דהא משמע דאי לא כו' אף בלא נשאת דלמא כא"ל דר"י דס"ל דמכרה בטל משנתארסה. ואולי כצ"ל א"כ אותן נכסים בנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת איירי משמע וכו' ועכ"פ נראה דתיבת דהא ט"ס הוא ודו"ק:

בתד"ה לימא תנינא כו'. מדתפסו בקושית הגמרא [ולא הביאו תירוצא] משמע קצת דוי"ל בלא"ה משני שפיר ר"ל התם בהחובל דכן הוא סוף קושיתם ועלה קאי הוי"ל מיהו מדלא קאמרו בלא"ה משני לה התם שפיר גם מדמשני התם הגמ' איזה תירוצים אחרים משמע קצת דאהכא קאמרי דמשני שפיר וק"ל:

בתד"ה כתבינהו וכו' ואינו נראה כו'. גם המיתיבי דבסמוך לא מקשה מידי. ויתכן קצת לישב פ"ה שמפרש היאך עושין כשעושין שטר מברחת דודאי בשעת כתיבת שטר המתנה בעדים לאחר צריכה להודיע לעדים שדעתה רק להבריח כי למה תשתוק ותעשה שטר גמור בלי דבור שאין כוונתה שיזכה המקבל ואילו היינו יודעים בודאי שעשתה שטר מתנה ונתנה לבתה או לאחר מבלי תנאי אה"נ דקיים רק אם בא שטר כזאת לפני ב"ד יקרעוהו דאמרי' מסתמא הוא שטר מברחת ובודאי הודיעה לעדים בשעת כתיבה כוונתה דאומדנא הוא דלא שביק אינש נפשיה ויהיב כל אשר לו בלא שיור לאחרינא:

עט.

גמ' מורה הוראה אני וכו' . ולא יהבי רשותא אלא לבקי בדבר וכפרש"י ואמר כן משום דעל הקורע שטר יאמר חקלאה אינו בקי בדינין וכפירש"י וק"ל:

גמ' וחכמים אומרים כו' ולכשארצה. לשון הרא"ש פי' מהיום תחול המתנה לכשארצה לקיימה אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה:

גמ' ואי לא קנינהו לוקח ניקנינהו בעל. יש לראות דלמא אה"נ ושמואל קאמר אם יבא וכו' אקרענו בין שבא הבעל להוציא מידו ובא המקבל לזכות בה ע"פ שטרו ובין שוויתר הבעל או שגירש או מת ובאה היא עצמה לעולם שטר מברחת בטל ודוחק לומר מדלא בא בעובדא דהכא הבעל לערער משמע שכנגד הבעל השטר קיים. אבל נ"ל דמפסק ר"ת בד"ה עשאום כו' מבואר ומתורץ היטב ואולי קושיא זו הכריח לר"ת לפרש ולפסוק כן והכי פירושו ואי לא קנינהו לוקח כו' וע"כ הבעל לא קנה דע"כ כוונתה היתה להבריח מבעלה ואילו קנאה הבעל לא נתקיימה כוונתה וכיון שהבעל לא קנה בהכרח קנה הלוקח דאי לא קנאו הלוקח ממילא היה קונה הבעל וכמ"ש ר"ת וא"כ היכי קאמר שמואל אקרענו ולא זכה בה הלוקח ומשני דהכא אף שלא זכה הלוקח מ"מ לא זכה הבעל מטעם דעשאום וכו' ומינה דאי לאו דעשאום קנאו הלוקח וכפסק ר"ת ומפשט הלכה דקדק כן ואסמכוה ארש"י בד"ה ואי לא קנה וכו' דלא הול"ל לרש"י למימר מאי הברחה איכא רק כיון דלא קנה ליקנינהו בעל וכו' ועיין באשר"י ומ"ש נראה לי:

גמ' עשאום כנכסים כו' ואליבא דר"ש. אף דר"ש דוקא באם מכרה ונתנה ס"ל דקיים ואי חשיב כאן מכירה [הך דמברחתא] א"כ אף רבנן דר"ש מודו בה דהא בנכסים שנפלו עד שלא תתארס ונתארסה או אפשר אף לא נתארסה עדיין בשעת הברחה ולכ"ע עד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים חוץ מאמרו לו י"ל דהכא ודאי ליכא מכירה גמורה רק לסברת ר"ש דטעמו בנכסים שאין ידועים משום שלא ע"מ אותן נכסים נשאה כמו כן כאן הועיל הברחה שהרי על מנת שאינן שלה נשאה ועיין:

גמ' פירא דכוורי. לשון חפירה דכוורא כמ"ש רש"י לעיל בהמדיר דף ע"א ע"ב אין שועל מת בעפר פיר כמו פירא דכוורי גומא:

ברש"י בד"ה עד שתכתוב ולכשארצה יש כאן הברחה מבעלה. דלגבי לוקח מבואר בפשיטות שאין יכול להחזיק בה דעלה קאי שלא יכול לשחק בה רק שלא תימא א"כ אין כאן הברחה וכו'. אח"כ מצאתי ברש"י ברי"ף ובר"ן שדילוג יש כאן וז"ל ולכשארצה אז יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצא קיים למפרע מיום שנכתב השטר ואם זה יבא להחזיק תאמר איני רוצה כצ"ל. וזה דלא כלשון הרא"ש לכשארצה לבטלה וכו' [דמלשון רש"י ור"ן לכשארצה פירוש לכשתאמר אני רוצה אז חל המתנה למפרע ולדעת הרא"ש פי' לכשארצה היינו לכשלא אמחה והמתנה חל מיד רק שתוכל למחות] עיין בר"ן וק"ל:

ברש"י בד"ה ואי לא קנינהו לוקח וכו' לשמואל וכו'. דאברייתא לא פריך דהא מציא לדחות הבעל ולומר רוצה אני:

בתד"ה כללא וכו' וגפרית וצריף לא גריע מפירות וכו' אבל חכמים ל"ק אהדדי אף אם נאמר שהם חכמים (אחד) בני פלוגתא דר"מ דגפרית וצריף אפשר דהוי מחוברים טפי:

בא"ד וכן משמע מתוך פירוש ר"ח כו' הלכך היכא כו'. וכן הוא ברי"ף ע"ש. ופירוש שכתבו לעיל כתבו התוס' לפי גירסת ר"ח ולא מדברי ר"ח:

בא"ד אלמא דבלקנות איירי כצ"ל. ולפי"ז לא קשה מידי וכו'. חוץ מקושיא הראשונה מקושית הרשב"א דמשמע דאמרי לה קרנא כו' וגם זה אינו קשה כל כך ואפשר לומר לפום ריהטא דהשתא ר"ל דנקיט כללא לבסוף והוא מדברי סתמא דגמ' לאשמעי' דהלכה קאמרי לה הראשון כמו והלכתא וכו' אבל לעיל היה קשה דע"כ אין הלכה כן דהא גלימא אין גזעו מחליף וכו' והלכה כר"נ בדינא בשלמא לפירש"י אף דקשה נמי הך קושיא דר"נ כמו לפירוש ר"ח אין הלשון מכוון דהתוס' הקשו בסמוך באמת על פירוש הקונטרס לא אפירוש ר"ח כפי הבנתו בתחלה לפי מובן בתחלת הפשוט משום דקאי אדבסמוך ולא משום דהלכה כן וק"ל:

עט:

גמ' אמר ר"נ הכניסה לו עז כו' אמר ר"נ עיילא ליה גלימא כו'. בהשתנות הלשון לא ידעתי כעת וכל המימרא הראשונה הוא לשון מקרא ומימרא שניה תרגום:

גמ' והוא שאכלה דרך כבוד. שאכל אותה הגרוגרות וכן ראויה היתה בת שבע לדוד וכו' אלא שאכלה פגה שאכל אותה הבת שבע פגה שהוא מין תאנה כמ"ש במקום אחר [לעיל דף ס"ה]:

ברש"י בד"ה לגיזותיה כו' וה"ה כו' חלב וולדות. בעז לחלבה לא הוצרך לזה דחדא נקיט רק עתה למה משנה ונקיט דבר אחר:

ברש"י בד"ה אוכל וכו' איכא עורה וכו'. אף דהלכה כחנניא ואף בליכא שיור וכ"כ הר"ן באמת וטעמא משום דלא חייש למיתה מ"מ ניחא ליה לפרש לכ"ע:

ברש"י בד"ה עיילא ליה גלימא טלית בנכסי מלוג כו' . בהכניסה לו עז לא איצטריך לפרש דנקיט בהדיא עז לאכול חלבה דהיינו הפירות והגוף שלה וק"ל:

בתד"ה כמאן וכו' לרבותא נקיט וכו'. ולא נקיט כפל של בהמה מלוג לאשמעינן נמי דולד הוי לאשה ועוד דכפל דבהמה פשיטא דהוי לאשה דאם מתה האם אין כאן כי אם הכפל משא"כ כפל דולד במת הולד סוף סוף קיים האם:

בתד"ה פירי כו' פירי כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן וה"ה פירי דפירי הא פירי דפירי דאתי מעלמא לא תקינו ליה כו'. אף דאתי הפירי דמעלמא מפירי דלא מעלמא דהוי דידיה אפ"ה לא תקינו לי'. וכ"ש פירי דאתי מעלמא דאתי מקרן דידה דהוי דידה. וה"ה בלא אתי מעלמא הוי כ"ש פירי דפירי דידיה מהאי טעמא גופיה רק בתחלה קודם שידעינן אי תקינו רבנן פירי דפירי כלל דמריהטא דשמעתין משמע כאילו לא תקינו כלל פירי דפירי לזה כתבו וה"ה פירי דפירי אבל לבתר דידע שתקנו הוי כ"ש ודו"ק. ועיין ברי"ף שמתרץ בענין אחר ובאשר"י:

פ.

גמ' והא קרנא קאכיל והוצאה הוא. לפום ריהטא יכולין לחלק לב' קושיות הא מקרן קאכיל וצריך לשלם אותו הזוז מכיסו ומתני' תנן דוקא שאכל מן הפירי ועוד דהוצאה הוא שלקח הזוז לצורך הוצאה של אותו קרן עצמו ובמתני' דוקא אם נהנה תנן שאכל מעט משא"כ כאן שלא נהנה אף אם לא יהא צריך להשלים ואף אם נהנה נהנה מן קרנא וצריך להשלים וק"ל:

ברש"י בד"ה אכלה לוקח וכו' והזמורות לא נאסרו. כיון למ"ש התוס' שלא הוסיפו וכו':

בתד"ה ישבע וכו' הבא ליפרע מנכסי יתומים כו'. יש לעיין לקמן בהכותב דקחשיב איזה דברים במשנה שלא תפרע אלא בשבועה והתוספות נקטו פעם הבא ליפרע מנכסי יתומים ופעם פוגם שטרו וק"ל:

בא"ד ונראה דהתם לא חשיב כו' והלשון מוכיח כן וכו'. אבל ישבע ויטול דהכא צ"ל כמו שתירצו התוס' בתחלה וק"ל:

בתד"ה אסתלק וכו'. ובגמ' מתקיף וכו' מ"ש מיורד וכו' אע"ג דהכא י"ל אדעתא דבעל נחית שהוא שכרו:

פ:

ברש"י בד"ה והא קרווח ביתא שאף עתה כו' . וברי"ף דהא איכא אחריתא:

ברש"י בד"ה א"נ בעל אריס הוא כלומר שנותן ללוקח כו' . ולא מכר הקרקע שיעשה הלוקח כדמעיקרא רק שהוא אריס בקרקע ועובדה ולא מכר ללוקח רק פירות מזומנים דהשתא לא שייך שמא תכסיף:

ברש"י בד"ה בכתובתה בעיקר כתובתה ובנדוניא וכו' כצ"ל. וכ"ה בר"ן. כי למה יפרש הך כתובה בנדוניא דלא כמו וכתובתה דב"ה דהיינו מנה מאתים:

ברש"י בד"ה ה"ג וכתובתה בחזקת הבעל וכו' כצ"ל. לאפוקי גירסת כתובתה דמשמע שהוא פירוש על נכסים בחזקתן וק"ל. וכ"ה בר"ן בהדיא ע"ש:

בתד"ה נכסים בחזקתן כו' וזה אינו דבפרק אלמנה ביבמות משמע וכו'. מהך דהחולץ גופיה לא דייקו דמדקדק שם דמודו ב"ש בנכסי צאן ברזל ובנכסי מלוג דוקא פליג מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דמשמע היכא שהם עיקר ואם נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה [לב"ה] והם עיקר מנ"ל דמודו ב"ש דלמא אה"נ יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אף בנכסי צאן ברזל [כיון דלב"ה הם בחזקת יורשי האשה שפיר נופל עליהם ג"כ עם יורשי האב] אע"כ ס"ל לתלמודא דבנכסי צאן ברזל יורשי הבעל עיקר י"ל דקושיא הראשונה לא משום דמדייק התם מל' עם יורשי האב שדוקא בנכסי מלוג ולא בצאן ברזל רק ר"ת מקשה שאינו נראה לומר דפליגי הכא כי היכי דפליגי במי שמת בנפל וכו' דיש סברא לחלק בין הכא להתם מטעמא שכתב דהיבם כבר מוחזק וכו' ותדע דסברא זו אמיתית הוא דהא ע"כ לב"ש צ"ל סברא זו לחלק בין הכא להתם דהתם קתני סתם יחלוקו דמשמע דקאי על כל הנכסים כתובה ונכסים הנכנסין וכו' ואילו בשומרת יבם לא קתני יחלוקו סתם רק דוקא יורשי הבעל עם יורשי האב דמשמע דוקא היכא שיורשי האב עיקר יפה כח יורשי הבעל בהם כיון שהיבם כבר מוחזק אבל במה שיפה כח יורשי הבעל אין ליורשי האב חלק בהן כיון שיורשי הבעל מוחזקים קודם מיתתה משעת מיתת הבעל וכו' ואף אם נניח שנכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האב והם עיקר ועלה קאמר נמי יחלוקו מ"מ עיקר כתובה דהיינו מנה מאתים שבהם יורשי הבעל עיקר לכ"ע בלי פקפוק שמעולם היה שלהם בזה לא יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל דלהכי לא קאמר סתם יחלוקו ואילו התם ס"ל יחלוקו בכל נכסים וא"כ לב"ה נמי נימא כן ולא תלוי הקושיא הראשונה כלל בנכסי צאן ברזל דוקא ואף שנקטו התוס' דמשמע דוקא בנכסי מלוג שבהם יורשי האב עיקר כמו שמדקדק בהחולץ משום שהאמת כן הוא דבנכסי צאן ברזל יורשי הבעל עיקר כמו שהביאו מפרק אלמנה וכן בכמה דוכתי וק"ל. אבל ממ"ש בקושיא שניה ועוד דא"כ ב"ש מוקמי בנכסי צאן ברזל וכו' טפי מנכסי מלוג ובנכסי צאן ברזל מודו לב"ה דהוי בחזקת יורשי האשה למ"ד כו' מזה משמע בהכרח דמוכרח שם בהחולץ דב"ש מודו בנכסי צאן ברזל וא"כ צ"ל משום דבלשון עם יורשי האב לא קאי אלא אנכסי מלוג דבהם דוקא יורשי האב עיקר וא"כ הו"ל לאוכוחי מיניה וביה ודוחק לומר דמשם לא נסתיים לומר עיקר רק הדיקא נמי הוא מלשון עם יורשי האב משמע שאיירי בנכסים שהמה עתה ביד יורשי האב ולהכי קאמר שיורשי הבעל לוקחין חלק עם יורשי האב שהנכסים בידן דהיינו נכסי מלוג שהגוף היה לעולם ביד האשה שאין לבעל בו אלא פירות משא"כ כתובה ונכסי צאן ברזל המה ביד הבעל הגוף לכל אשר יחפוץ והמה מוחזקין בהן ואין שייך הלשון יחלוקו יורשי הבעל וכו' [אבל מ"מ שפיר י"ל דנכסי צאן ברזל כולן ליורשי האשה בין לב"ש ובין לב"ה] אח"כ ראיתי בגמ' שם ולא קשה מידי דקאמר ואביי למאי דלא אסיק אדעתיה שטר העומד לגבות כגבוי דמי לותיב מכתובה דמתני' דס"ד ב"ש אכתובה נמי אמרו יחלוקו וקאתי יורשין דידה מספק וקגבו פלגא דכתובה מיבם דהוי ודאי ש"מ דס"ל לב"ש ספק מוציא מידי ודאי דהא כתובה מנה מאתים לב"ה בחזקת יורשי הבעל וכן נכסי צאן ברזל למ"ד בחזקת יורשי הבעל אמאי יחלוקו יורשי האב הא אין ספק מוציא וכו' וכן למ"ד בחזקת יורשי האשה אמאי יחלוקו יורשי הבעל ואף למ"ד יחלוקו דקיימי בחזקת שניהם מ"מ פריך מכתובה מנה מאתים דלכ"ע בחזקת יורשי הבעל ואותה סוגיא דיבמות אזלא אליבא דכ"ע ומשני לא פליגי דמודו ב"ש שהוא בחזקת יורשי הבעל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל שהיא מתה בחיים של יבם לא גבי יורשין שלה כתובה דיבם במקום בעל קיימא ועיקר כתובה פשיטא דבחזקת יורשי הבעל ואף צאן ברזל כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם לב"ש דדריש מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר וכו' אף למ"ד נכסים בחזקת יורשי אשה לב"ה דלא דריש מדרש כתובה וניתנה לגבות מחיים [של יבם] אבל לב"ש בחזקתן היינו בחזקת יורשי הבעל [ומודו ב"ש לב"ה בהא דקאמרו נכסים בחזקתן לכל מר כדאית ליה לב"ש הם בחזקת יורשי הבעל כיון דדריש מדרש כתובה ולב"ה בחזקת יורשי היבם] כך היה אפשר לפרש לפירש"י [ולא קשה קושית תוס']. אבל מדברי התוס' הכא צ"ל דבנכסי צאן ברזל אף לב"ש בחזקת יורשי האשה אליבא דמ"ד בחזקת יורשי האשה לב"ה ופריך ולא פליגי והא קתני מתה וכו' ומשני שבקה וכו' אמר ר"א דיקא נמי וכו' פי' דע"כ בעיקר כתובה לא ס"ל יחלוקו ומודו לב"ה מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב וכיון דנסתיים ע"כ דלא פליגי בכתובה א"כ טעמא לא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי דא"כ אף בעיקר כתובה הול"ל יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל והלשון משמע דוקא היכא שיורשי האב עיקר ואילו מנה ומאתים פשיטא דיורשי הבעל עיקר וכיון דלאו כגבוי דמי ואף דס"ל לב"ש בעלמא דכגבוי דמי] מטעמא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים א"כ למאי דאית לן באמת אף אליבא דב"ש דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ אף בנכסי צאן ברזל מודו דאי למ"ד בחזקת יורשי הבעל אף ב"ש ס"ל כן דלא אתו יורשי האשה מספק כיון דלאו כגבוי דמי ומוציאין מידי ודאי ואי למ"ד בחזקת יורשי האשה כ"ש דלא אתיא יורשי הבעל ומוציאין מספק. והשתא ניחא דהשתא מצינן למימר הדיקא נמי דמשמע דוקא היכא שיורשי האשה עיקר לא מוכרח דקאי אצאן ברזל רק אכתובה אבל לבתר דנסתיים [דבכתובה מודו מטעם דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואין ספק מוציא מידי ודאי] ע"כ מודו ב"ש אף בנכסי ברזל דאין ספק מוציא מידי ודאי [וכיון דלמ"ד דנכסים בחזקתן דקאמרי ב"ה היינו בחזקת יורשי האשה מקרי הם ודאי ולא אתו יורשי הבעל ומוציאין מספק אף לב"ש] וק"ל:

בא"ד והא דלא עריב ותני כו' . בפרק מי שמת הקשו נמי לאידך מ"ד בחזקת יורשי האשה והא דלא עריב עם נכסים הנכנסים ויוצאין [וצריך לתרץ נמי כמ"ש כאן כדי ליתן טעם לדבר] וגם מזה קצת ראיה שנכסי צאן ברזל המה טפי בחזקת הבעל מנכסי מלוג מדאיצטריך לטעם בנכסי צאן ברזל [שיהיה בחזקת יורשי האשה] טפי מבנכסי מלוג:

בתד"ה יורשי הבעל כו' וא"ת לפ"ה דאין כו'. כצ"ל דגירסא לב"ה אינו ניחא דאף לב"ש קשה גם לפירוש ר"ת לעיל לכ"ע נדוניא ליורשי הבעל ולא קשה מידי:

בא"ד הא דאמרי' בפרק נערה וכו'. כצ"ל:

בא"ד כדמסקינן דיבם כאחר כו' והוי כאילו כו'. ר"ל דבאשתו שמתה בחייו חייב בקבורתה תחת נדוניא שהכניסה לו דמינה קא ירית משא"כ עיקר כתיבה שלא נתחייב לה מעיקרא אלא לכשתנשא לאחר וכו' וכיון שמתה בחייו אין כאן חיוב כלל ולא קא ירית מידי מינה ולהכי בארוסה שאינו יורש צאן ברזל שלה שהרי לא הכניסה לו עדיין מאומה שעדיין לא כנסה אינו חייב לקוברה אף שיש לה כתובה מ"מ לאו מינה קא ירית כיון דמתה בחייו לא נתחייב לה כתובה מעולם משא"כ בשומרת יבם וק"ל. ועיין בסמוך בגמ' ובמה שאכתוב באי"ה:

בתד"ה או דלמא כו' ולפ"ה נמי כו'. ע"כ כתובתה לאו דוקא נדוניא דאף תחת מנה מאתים לחוד צ"ל לפ"ה דחייב בקבורה שהרי יורשי הבעל אין יורשין כי אם מנה מאתים לבד למ"ד נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה [ואפ"ה קפשיט] יורשיה יורשי כתובתה דהיינו יורשי הבעל חייבין בקבורתה דאי יורשי האב ופי' כתובתה היינו נכסי צאן ברזל כמו מה יעשו בכתובתה דמתני' טפי ה"ל למימר יורשי נכסי מלוג דכתובה ירתי אלו ואלו ולמה ליה לתלות בכתובה דליכא למיקם עלה אי ר"ל כמו קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדוניא וכמו מה יעשה בכתובתה דמתני' דהיינו יורשי האב או כתובה מנה מאתים כמו וכתובה בחזקת יורשי הבעל דב"ה במתני' אבל אי קאי איורשי הבעל קאמר יורשי כתובתה לחוד. או אפשר דברייתא קאי אב"ה דמתני' דקרי כתובה למנה מאתים וק"ל:

פא.

גמ' בפשטא דאח אני יורש אחר העיון נראה לדעתי בכוונת רש"י בריהטא דשמעתין דפריך רבא ולימא אח אני יורש וכו' אין אני יורש מינה כלום אלא מאחי אמר אביי משום דבאין עליו משני צדדין והשני צדדין המה הכל בהנחת אח אני יורש דאם את יורש כמו שקוברה הוא יקבור את אשתו או יתן כתובה שקבורה באה תחתיו והקשה לו רבא לימא אח אני יורש ואשתו איני קובר מאי אמרת דאם אינו קובר יתן כתובתה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל ואני במקום בעל עומד כאילו הוא חי וא"ל יקבור את אשתו כמו שקוברה הוא דע"כ צ"ל שאין זה יתד יקבור את אשתו כמו שקוברה הוא דהא אף בהנחת אחיו יורש הוצרך לומר צד השני ואם אינו קובר כיון דסוף סוף לאו אשתו היא לזה משיב לו על כך ואי משום כתובה דמצד שני שאינו קובר יתן כתובתה לא ניתנה וכו'. דהיינו באם ניתן הכתובה לגבות מחיים הא ניחא השני צדדים וא"כ לב"ה דלית ליה מדרש כתובה וניתנה כתובה כו' ניחא לזה השיב לו אביי אליבא דמאן אזלא הקושיא שלך אליבא דב"ש לב"ש מעיקרא לאו קושיא הוא ולא איצטריך לבא לשני צדדין כלל דליכא למימר אליביה כלל לימא אח אני יורש ועד כאן לא קשה לרבא מעיקרא דלימא אח אני יורש ואיני יורש אותה אלא אי לאו כגבוי דמי אבל לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ מינה קא ירית לא מאח ופשיטא דחייב לקוברה אם יורש אותה [ואף דגבי ארוסה לא מיחייב לקוברה ולא מהני הך דשטר העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ שומרת יבם עדיפא מארוסה כמ"ש הגאון לקמן] והדר פריך והא בעינן וכו' [ופירש"י] אלעיל פריך לב"ה דצריך לבא משני צדדין כיון שאחיו יורש סוף סוף אף אליביה דלית ליה מדרש כתובה מ"מ והא בעינן לכשתנשא לאחר כו' ומעיקרא לא משתעבד לכתובה אלא בתנאי לכשתנשא לאחר וכפירש"י לעיל סוף פרק נערה דף נ"ג דמה"ט ארוסה לית לה דין כתובה משא"כ לענין אם נשאת ע"פ עצמה שתוציא ממון ותטול כתובתה ע"פ עצמה משום דתלי חד באידך כל כך לא מדקדקין [במדרש כתובה] וק"ל ומשני יבם נמי כאחר דמי וא"כ שפיר באין עליו משני צדדין ולב"ש אין צורך לזה כיון דכגבוי דמי א"כ מינה קא ירית אף שלא בא שעה שראויה לגבות מ"מ כיון שהוא עומד לגבות ואף מבחיים דבעל כגבוי דמי וכאילו היא מוחזקת והתוס' בד"ה והא בעינן מיאנו בזה ופי' [הקושיא] אף לב"ש מידי דהוי אארוסה ולרש"י צריכין לחלק בין ארוסה ליבמה דאף להא"נ שבתוס' צ"ל כן:

ועוד יש לפרש לפרש"י דאחר לא משמע יבם בלשון חכמים [כבלשון תורה] כדאמרי' גבי ואיש אחר יקחנה ולזה לב"ש דדריש מדרש כתובה מדקדקין בו כמו בלשון חכמים ודרשינן אותו כלשון מקרא וחכמים רק לב"ה י"ל יבם נמי כאחר דמי דס"ס הוא איש אחר ודי בזה ליישב לשון הכתובה ואין מדקדקין בו כאילו הוא משנה. ונוח לי קצת יותר לומר כן דהשתא י"ל דרבא ואביי תרוייהו שפיר ידעי הך דיבם כאחר דמי מ"מ פריך רבא [והא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים] למאן דדריש מדרש כתובה דלא סגי בזה ומשני מאן דריש ב"ש לב"ש מעיקרא לאו קושיא הוא [דשטר העומד לגבות כגבוי דמי]. אבל לפירושי הראשון אי ניחא ליה לב"ה מטעם דכאחר דמי וחשיב קצת כגבוי אמאי לא ניחא בזה ג"כ לב"ש ומשמעות הסוגיא משמע שרבא אינו מקשה הא דוהא בעינן לכשתנשאי וכו' [רק סתמא דגמ' ע"כ דרבא ידע מזה ופריך לעיל והא לא ניתנה לב"ש דוקא] וק"ל. כ"ז נראה לי לפירש"י ז"ל. ובתוס' לכאורה מ"ש התוס' לעיל בד"ה יורשי הבעל וכו' היא בעצמו קושית רבא ולימא אח אני יורש ומסקנא דהכא [דיבם כאחר דמי] הוא שינויא דהתוס' לעיל מ"מ כוונת תוס' לעיל שהקשו בפשיטות היאך ס"ד יורשי הבעל קברי לה לפירוש הקונטרס שאין יורש אלא עיקר כתובה ולעיל ברייתא ערוכה דקבורה תחת נדוניא ותפשוט מברייתא [דיורשי האשה קברי לה] ואין זו קושית רבא דמקשה מכח סברא נימא אח אני יורש ותירצו דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת כו' והיה מחלק קצת בין שומרת יבם לארוסה כאשר לפי האמת הוא חילוק בינם אבל רבא מקשה הוא גופא אמאי מחשבי' כאילו הוא יורש מינה הלא אינה ראויה ליטול ולימא אח וכו' דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים של יבם ודו"ק:

בתד"ה איזהו אלמנה כו' לית לה יתומים. עיין בח"ש שהניח בתימה דטפי הו"ל להוכיח דהא קתני ואין חייבין בקבורתה ואילו הכא אדרבה יורשי הבעל חייבין וי"ל דמ"מ מאי קאמר אף אנן נמי תנינא דלמא אה"נ פשטא דמתני' איירי בשומרת יבם ותפשוט בהיפך דיורשי הבעל אין חייבין ויורשי כתובה צאן ברזל חייבין [וכמ"ד נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה ולפרש"י דגם בשומרת יבם כן] דא"ל דא"כ הול"ל יורשי נכסי מלוג [וכמ"ש הגאון לעיל בתוס' בד"ה או דלמא] דהא אין לטעות כיון דקתני בהדיא אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה. ואין צורך לדחוק וליישב כמ"ש התוס' לקמן ר"פ אלמנה ניזונת ולומר ואין חייבין בקבורתה איירי בהניח מטלטלין וכו' ע"ש:

בתד"ה משום דבאין וכו' לפרש"י לא מיושב כל כך לשון ב' צדדים ועוד דלפי פירושם בולימא אח אני יורש כלומר זכותו אירש ולא חובתו מאי משני יקבור או יתן כתובה לזה פירשו דה"ק אם אחיו יורש כו' כלומר אם באת לומר כו' א"כ בעי למימר כו' משא"כ בפרה שאולה שיורשין זכות אביהם אף אם נחשבים כמת משא"כ כאן אם תחשבהו כמת באתה לידי גיבוי ויורש הוא ממנה ודו"ק:

לפירוש התוס' צ"ל הא דפריך אח"כ הכי קאמינא אח כו' ואי משום כתובה לא ניתנה כו' אף דכבר הקשה לו ממנ"פ מ"מ פריך לעולם צד השני אשתו איני קובר דלא חשיב כאילו הבעל חי ואפ"ה לא באתה לידי גיבוי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דבמקום הבעל עומד בזה דלא הגיע שעה שתזכה בכתובה או אף הצד הראשון דאח אני יורש ולא ממנה מ"מ אשתו איני קובר דאינו מוכרח לומר דא"כ בעי למימר הרי הוא כאילו אחיו קיים ולהכי לא באתה לידי גיבוי א"כ יקבור כו' דאף שנחשב למת אפ"ה לא באתה לידי גיבוי דלא ניתנה כו' ודו"ק:

בתד"ה מאן שמעת ליה כו' ולב"ה כו'. קשה להו דהא אף לב"ה ודאי אין ה"א בעולם שניתן כתובה לגבות מחיים ואף למאי דמשני יבם כאחר דמי מ"מ קודם חליצה אין ה"א שתטול כתובה לזה תירצו דמ"מ לענין קבורה כו' שיהיה נחשב כאילו הכניסה לו אותו שיעבוד וחייב לקוברה תחתיה כמו תחת נדוניא ולהכי במתניתין לענין שומרת יבם כתובת מנה מאתים לב"ה בחזקת יורשי הבעל וכן גבי סוטה לא נוטלת כתובה וכן בסמוך ואי ניתנה כתובה כו' נייחד כו' אבל בלא ייחוד לא משום דדוקא לענין קבורה שיהיה נחשב כאילו הכניסה לו שיעבוד כו':

בא"ד ולעיל ס"פ נערה פי'. דלא מטעם מדרש כתובה חזר אלא מק"ו התרתם ערוה החמורה כו' ועוד תירוצים ע"ש:

בסה"ד מצי דרשי ב"ה מדרש כתובה. ומטעם יבם כאחר דמי והיינו לפירושם בסמוך אבל למ"ש לעיל בפרש"י בדרך השני דוקא למאן דלא דריש מדרש כתובה. י"ל יבם כאחר דמי ודו"ק:

בתד"ה ושמעינן להו אע"ג כו' ע"ש בפרש"י דמקשה זה ומתרץ דדוקא לענין קבורה אית ליה דכגבוי דמי כו' והכא ליכא למימר כן דהא אביי מייתי הך מתניתין דסוטה לענין כתובה ומפרש לב"ש דכגבוי דמי וק"ל:

בא"ד משום חינא. ע"ש בהחולץ דמשמע בהדיא בהך סוגיא דכיון דמתה ליכא משום חינא וכפרש"י שם בהדיא וכן תוספות לא כתבו שם רק האי נמי דהכא וי"ל לענין שתהנה היא שיתחייב לקוברה אף שמתה מ"מ אמרינן כגבוי דמי ואיכא משום חינא וק"ל:

בתד"ה והא בעינן כו' דלא יהיב לה קבורה כו'. אף דלב"ה אדרבה טפי אמרי' ניתנה לגבות לענין קבורה [כמו שפירשו התוס' לעיל בד"ה מאן שמעת] יש לחלק [דאי דרשינן מדרש כתובה לאו עומד לגבות הוא] ודו"ק:

בא"ד מידי דהוי אארוסה כו' אין לה כתובה. ר"ל קבורה ונקטו כתובה משום דכן הוא לעיל ס"פ נערה בהדיא ארוסה אין לה כתובה ור"ל דין כתובה שהקבורה באה תחתיה ויהיה הקושיא דגמרא מ"ש מארוסה דאף דכגבוי דמי מ"מ אין לה כתובה משוס דבעינן כשתנשאי כו' כדלעיל סוף נערה:

בא"ד ואי הוי גריס אלא הוי א"ש. האתי שפיר הוא משום דאתיא האי טעמא לב"ה נמי ומצי דרשי שפיר מדרש כתובה ואף דלית להו כגבוי דמי כמ"ש אח"כ. אבל אינו נראה שר"ל א"ש משום דתיקשי באמת למה לי טעם דכגבוי דמי הא סגי ביבם נמי כאחר דמי ובלא אלא משמע דצריך שניהם יחדיו. חדא דא"כ הו"ל להתוס' לסיים מיד מ"ש אח"כ כיון דכאחר דמי חשיב כאילו גבתה והחזירה לו כו' ומדכתבו אח"כ משמע שהכל נמשך יחד ועוד דאי לא גריס אלא אינו קשה למה לי תרוייהו דנוכל לומר דאף דכאחר דמי מנ"ל לומר משום כך דחשיב כאילו גבתה והחזירה אף שהיא בת גיבוי קצת וק"ל:

בא"ד אי נמי כו' דלב"ה פריך. אבל לב"ש דס"ל כגבוי דמי יש חילוק בין ארוסה לשומרת יבם בלא טעמא דיבם כאחר דמי [וז"ש הגאון לעיל ברש"י וכן צ"ל באי נמי]:

התוס' כתבו לעיל בפרק נערה בד"ה שאין אני קורא בה הא דקאמר מאן שמעת דאית ליה מדרש כתובה ב"ש כו' משום דקי"ל בהא כוותייהו ולהכי מקשה מב"ש דאל"כ מאי קושיא כל הסוגיא דלעיל אזלא לב"ה [אלא משום דקי"ל כוותייהו] וא"כ קשה מאי משיב לו מאן שמעת ליה כו' דסוף סוף בהא דכגבוי דמי לא סבירא לן כוותייהו א"כ למאי דקי"ל מדרש כתובה ולא קי"ל דכגבוי דמי תיקשי. ואי גרסינן אלא גם לפי מ"ש [דאדלעיל פריך היאך הוי ניחא לב"ה וע"ז משני לב"ה שפיר אף דלא גרסי' אלא אינו מוכרח דצריך לשני התירוצים דתירוץ קמא לב"ש ותירוץ בתרא לב"ה וע"פ דרך הראשון שפי' ברש"י די"ל יבם כאחר דמי אף למאן דדריש מדרש כתובה] אתי שפיר:

בתד"ה הרוצה כו' דאי לא"ה מאי אהני ליה מה כו'. דחכמים לא תקנו לה כתובה משני ולא רצו לחייבו שיכתוב לה כתובה כדלקמן סוף פרקין משום דאשה הקנו ליה כו' ואם יהיה לה שיעבוד על נכסי שני אף שישנן משועבדים לראשון א"כ אינה גביא מן הראשון רק כששניהן בני חורין א"כ הוא ממש כאילו יש לה כתובה מיניה דמאי שנא אלו בני חורין ואלו בני חורין וק"ל. ועיין בתוס' פרק החולץ דף ל"ט:

בתד"ה מגרשה וכו' וא"ת וכו'. בהא דאם כהן הוא יעשה סעודה כו' אין קושיא כלל דעדיף קאמר שהוא רוצה למכור ושלא יהיה לה שיעבוד על נכסיו לטורפן אבל בהא דאם ישראל הוא מגרשה וכו' פירוש וכשמחזירה כותב לה דקנאי כו' א"כ יש לו קיצור יכתוב כו' ואף דגם אם לא כותב לה אח"כ דקנאי יכול למכור מה שירצה קודם שמחזירה מ"מ מדלא קאמר מגרשה בגט ומוכר ומחזירה משמע או שימכור קודם חזרה ובלא קנינא ומחזירה על מנת כתובה הראשונה או אח"כ ויכתוב דקנאי והכל בכלל העצה וק"ל:

בא"ד ואין לנו לכופה כו' . אף שתחלת התקנה שאין לה כתובה משני היה לטובת היבם מ"מ לבתר דתקינו אין לנו לכופה:

בא"ד ואפילו ג' שדות מקחו קיים כו' . הלא נצרכא [אלא לג' שדות דקאמר] אתיא עכ"פ למעוטי איזה שדה וקאמר דלא למעט שאר נכסים דכ"ש אלא למעט נכסי מלוג כדמסיק שם ונקיט ג' שדות וכ"ש שאר נכסים רק אפילו ג' שדות מכרה בטל ואין צורך לדחוק דנקיט אפילו ג' שדות קיים עד שעת טריפה כיון דיש לנו לומר האפילו אמקחו בטל דנקיט בהדיא וכפירוש הרשב"ם שם בהדיא והתוס' נקטו אפילו ג' שדות מקחו קיים כו' רק לשלול פרש"י שבג' שדות בטל לאלתר ובשאר קיים עד שעת טריפה וק"ל. ובעיקר הסברא בין לתוס' שנקטו אפילו ג' שדות קיים ובגמ' דאמר כ"ש שאר נכסים דמקחו בטל משמע דטפי קיים בג' שדות ובין לפירוש הקונטרס הסברא מבוארת דלענין עד שעת טריפה ודאי טפי קיים מכר של שאר שדות שאין לה אלא שיעבוד בעלמא דהא כל אדם מוכר קרקעות המשועבדים שהרי הפירות עתה המה שלו וכי מטי שעת טירפא טורפת מלקוחות אלא אפילו ג' שדות שהמה אפותיקי שלה ועיקר אסמכתא עליהן מכרו קיים משא"כ לענין שלא תוכל לטרוף הואיל ונתרצה למכור טפי ריצוי' בטל ומצית למימר נחת רוח בשאר נכסים דאמר לה עיניך נתת בגירושין כו' מבג' שדות וק"ל:

פא:

גמ' אלא עצה טובה קמ"ל וכו' . וליכא למידק השתא בהיפך מדקאמר וכן לא יאמר וכו' משמע כי היכי דבסיפא יכול למכור רק עצה טובה ה"נ ברישא די"ל דמתני' איירי אף ששניהם רוצין דהשתא מדינא יכול למכור מ"מ משום עצה טובה לא ימכור ובין ברישא ובין בסיפא לא נחית מתני' רק לענין עצה טובה:

קשה לי לכאורה מאי מדייק דאי לא תימא הכי וכו' דלמא סיפא נמי לענין דינא שלא ייחד לה כתובה ולהפקיע שיעבודה משאר נכסיו שלא תוכל לטרוף לכשתתאלמן או תתגרש וכפירש"י ומיהו כשימות או יגרשנה וכו' ואדרבא הו"ל לדחות הולטעמיך בלא עצה טובה רק בין רישא וסיפא דינא קתני ולענין טריפה ודו"ק:

גמ' דתניא מי שמת. מפירש"י ד"ה כיון דאמור רבנן כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין מי שמת וכו' משמע כאילו לא היה לפניו הברייתא במקום זה:

רב יוסף לא הביא לא יאמר דמתניתין דלמא רק עצה. ודר' אבא. דמ"ש הך ברייתא מהך ואדרבא הכא תני בהדיא לא ימכור. ושלח ליה רבא [דאייתי מדר' אבא] לא הביא הך ברייתא [דמפורש בה לא ימכור] אף אם ידע דלמא לא ימכור היינו בלא ייחד וק"ל:

ברש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' וקנו מידו כו'. דאי לא קנו מאי אע"ג דזבין הא לא הוי אלא דברים בעלמא ואף אם מכירתו מכירה סוף סוף זה לא מכר:

ברש"י בד"ה דלמא ר"מ הוא וכו' מיהו גבי מוציאין כו'. והדין של מוציאין מיהו אמת אם הוא קרקע רק במה שצייר הברייתא דינא במטלטלין היינו משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמטלטלין משתעבדי ואין שייך לומר על זה אינה משנה:

בתד"ה ואם איתא כו' הואיל וכו'. אפשר שבאו ליישב דלמא דוקא לענין קבורה סבירא ליה לב"ה ניתנה לגבות וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאן שמעת ולזה כתבו דזיל בתר טעמא הואיל וחשבית ליה כאילו מכנסת לו השיעבוד א"כ דהיתה ראויה לגבות יכול לומר לה הילך כתובתך דהא מטי שעת גיבוי ואמכור את השאר. או ליישב למה לי ייחד לזה כתבו הואיל כו' והחזירה לו ולהכי צריך לחזור לייחד לה ודו"ק:

בתד"ה ולטעמיך פי' וכו'. דהא צריך לומר בכל ולטעמיך בשלמא לדידי ניחא ואילו לסברת רש"י אם ניתנה כתובה לגבות ודאי לא ניחא לזה כתבו דהקושיא ולטעמיך דלא אסקת כו' בשלמא לדידי טעמא משום איבה וכו'. וצ"ל לפי"ז דאי לא תימא הכי סיפא כו' [ואימא סיפא נמי משום איבה. וכן הקשה מהרש"א] הכל הוא באם לא נסיק אדעתיה הסברא משום איבה הוכיח לו דע"כ אין טעם שלא ייחד למכור השאר משום דינא רק משום עצה טובה וראיה מסיפא וקאי על ולטעמיך דפריך לו למאי דלא היית מסיק אדעתך איבה תקשי ממתני' הא בהכרח מתניתין תיובתא שלא יוכל למכור השאר משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומשיב לו למאי דלא אסיק אדעתיה איבה ממתני' אין כאן הכרח דאדרבה באם לא אדע איבה נסתיים בהיפך שאין טעם המשנה משום דינא רק עצה טובה וראיה סיפא וכו' וק"ל:

בתד"ה אלא עצה טובה וכו' ולרשב"א נראה דגבי אשתו וכו'. וביבמתו משמע דניחא ליה בלא טעמא דצריך לכתוב כתובה אחרת או שלא תהא קלה וכו' וכן משמע מרש"י שמקצר ביבמתו וכתב עצה טובה שלא תאבד כתובה ובאשתו סיים וצריך לכתוב כתובה אחרת וכן תוס' תופסין בעצה טובה דאשתו. ואפ"ל ביבמתו שמא תאבד כתובתה ותצטרך לחזור אחר הלקוחות אף שישנו בני חורין מנכסי השני וא"כ לא סמכה דעתה ואיכא שלום בית טפי שלא ייחד משא"כ באשתו דאף שמיחד אם באה לידי כך שתגבה כתובתה גובה מבני חורין שעל נכסי בעלה. ועיין לקמן בפרש"י בפיסקא לא יאמר לה הרי וכו' ודו"ק:

יש לראות למה תלאה [רש"י ותוס' לעיל ע"א וכן בגמ' לקמן בפיסקא לא יאמר לה] במה שלא כתב לה דקנאי וכו' ולא במה שמנכסי בני חורין של הבעל נמי אינה גובה רק צריכה לחזור אלקוחות בעל הראשון לפי מ"ש תוס' לעיל בד"ה הרוצה ואולי אף גביית בני חורין תלוי בזה שלא כתב לה דקנאי דאילו כתב לה גביא מבני חורין של בעל ואינה צריכה לחזור על טריפת לקוחות הראשונים וק"ל:

בתד"ה לא יאמר וכו'. עיין לעיל דף י"ט בד"ה כגון שחב לאחרים וכו':

בתד"ה ודלמא דטבא ליה כו' שלא כתב לה וכו'. אבל באשתו לא איכפת לה דסוף סוף גביא מיניה וכן להאי נמי דלא זילי נכסי כ"כ כו' משא"כ באשתו אין שייך לומר שלא ימכור קרקע זו כדי שלא יזול קרקע אחרת דמ"ש הך קרקע מהך משא"כ ביבמתו אמרינן עצה טובה שיניח לה שיעבודה מבעל הראשון ביחד כדי שיוכל למכור נכסי עצמו ביוקר. ואין להקשות טפי יעכב המנה לעצמו לגמרי וימכור נכסי הראשון ויניח נכסיו שלו לכתובה דהשתא יכול למכור נכסיו שירש מאחיו ביוקר דזה הבל דכשרואין בני אדם שמוכר קרקע שירש מאחיו דעיקר שיעבודה עלייהו והיא חוזרת וטורפת מאותן לקוחות תיכף אף שיש בני חורין לשני א"כ זילי נכסי [ואינו יכול למכור נכסים שירש מאחיו ביוקר]:

בא"ד וא"ת וכו' . יש לקושרו דלפרש"י אין שום סברא להקשות כן דהא הך טובה עצמו שיהיה הקרן קיימת ולא יוציא המעות בהוצאות הוא בעצמו גבי הלוקח ג"כ ולמה נבטל מקחו ומאי אולמא משא"כ לפירושם משום שלום בית או משום זילי נכסי אותה טובה ליכא בביטול מכירה זו גבי לוקח וק"ל. אבל קצת קשה בוא"ת זה לפי האי נמי מאי זילי נכסי איכא אם המכר מכר והא סוף סוף צריכה לחזור על אותו הלוקח ואינה יכולה לטרוף מלקוחות של נכסי הבעל [דהא אף כשהן בני חורין טורפת מלקוחות של נכסי בעל הראשון כמ"ש התוס' לעיל וכן הגאון בדבור שלפניו]:

וגדולה מזו נראה לי דאף דאשתדיף נכסי הראשון לא תקינו משני רק לגבות מבני חורין ולא ממשעבדי כיון דלא כתב לה דקנאי למה יפסידו הלקוחות ועוד מה תועלת היה בזה שיתקנו חכמים כן [דאי לית לה מראשון שתגבה מן השני אף ממשעבדי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה] ס"ס אם אין לו בני חורין [כיון שבאתה לגבות ממשעבדי תהא] קלה בעיניו להוציאה דמאי איכפת ליה בטריפת לקוחות ובשלמא בהא דמוציאין המנה מיבם וילקח בהן קרקע ניחא שפיר דלא יהא זילי נכסי כו' משא"כ אילו יוציא מנה לדברים אחרים ועיין.

עוד שם בוא"ת כו'. משמע מזה דאף לאביי דאמר דטבא כו' מ"מ עכ"פ מוציאין וכו' פירוש בע"כ רק מקשה דלמא לכך מוציאין כאן בע"כ משום דטבא וכו' לזה אמר תנא תני מוציאין וכו' ואת אמרת כו' [דאי משום דטבא ליה לא הוי לן להוציא בע"כ] דאל"כ לא היה מקום לקושיתם כלל [דאי אין מוציאין ממנו בע"כ היאך אפשר לבטל המקח ולהוציא ממנו המעות בעל כרחו] ודו"ק:

פב.

גמ' הכא לאו בידו כו' הא דאמר ליה קני מעכשיו וכו'. ורב יוסף דנחית לעיל ודק אי בדיעבד זביניה זבינא ולא קאמר משום דמעולם לא מכר כלל כיון דלאו בידו הוא גם לא קאמר מעכשיו כדמשמע מהך עובדא דלעיל לא קאמר מעכשיו ודוחק לומר דרב יוסף ס"ל כרב [דאדם מקנה כו'] ועוד דאף לרב עכ"פ צריך מעכשיו כמ"ש התוס' ואף שרב יוסף לא פסק אעובדא דלעיל [כמו שכתבו התוס' בד"ה פומבדיתאה] מ"מ משמע דעל סגנון מעשה דלעיל שייך דינא דרב יוסף אילו לא חזר והא אף בלא חזר מ"מ הוי כאילו מוכרה לו עכשיו [לאחר יבום] והשתא לא זבין ליה ולא מידי דלא קנו מידו [והוי מכירה לכתחלה] וקנין הראשון לא היה בו ממש. ומצאתי בר"ן יישב לקושיא זו שתירץ וז"ל ונראה לי דהכא מיירי כגון שלא היו אלא שני אחין וכל שלא ייבם אחד מהן היתה יד שניהם שוין בנכסים לפיכך היה יכול הגדול להתנות שלא יזכה בנכסים מחמת יבומו דהו"ל כדאמרינן לקמן בריש הכותב דנחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה והכא נמי יכול להתנות עליה קודם ייבום שלא יזכה מחמת יבמה שהוא עתיד ליבם יותר בנכסים עכ"ל:

ברש"י בד"ה פומבדיתאה רמאה שאחר כן חזר בו פומבדיתאה קרי להו רמאה כדאמרי' כו' . פירושו קצת מגומגם דארכביה אתרי רכשי ויש לצדד בו לכל צד וק"ל ואי הוי גריס פומבדיתאה רמאה שאח"כ יחזור בו כו' היה קצת ניחא טפי ודו"ק:

ברש"י בד"ה תני שלה ולא פליגי כו' אלא אתלושים וכו'. אין משמעות המשנה כן דא"כ הו"ל לרבנן לפלוגי אבבא דתלושין לחוד. ודחיק ליה לפרש דפליגי אף במחוברין דלר"מ שמין כמה וכו' ונותן לה הבעל שויין של הפירות בשעת נפילה והוא לוקח הפירות ולרבנן שלה לגמרי דהמחובר לקרקע כקרקע ונעשה מהפירי גוף ואילו השביח גוף הקרקע ודאי שלה הוא ה"נ מה שמוסיפין בגודל אותן פירות הן שלה דזה דוחק וק"ל:

בתד"ה לא אשכחן וכו' וא"ת וכו'. דאין סברא לחלק דלענין לגבות שלא תפסיד כתובה איתא תנא דמחמיר ב' חומרות אבל לענין שיעבוד לאלם שיעבודה ליכא מ"ד דאדרבה הסברא בהיפוך כמ"ש בסמוך בד"ה והתלושין וכו':

בא"ד לא מן הדין וכו' . דהכי משמע קצת מדפליג עליו ר"ע ואמר אין מרחמין בדין וכו':

בתד"ה התם בידו וכו' ואפילו אית ליה יבם ואח"כ חילק כו' וקשה כו'. בל"ז דלמא לאו בידו ר"ל לגמרי לאו בידו אפילו אח"כ וק"ל:

בתד"ה הא דאמר וכו' ורב נמי דאמר וכו'. בשמעתא קאמר בהדיא לך משוך וכו' שיקנה במשיכה אבל התם בקרקע דלא שייך משיכה סתם קנין בכסף וא"כ למה לי מעכשיו לימא כיון שאם אינו קונה חייב לשלם מעות הקנין וק"ל:

שם בגמ' לא איתא לכשאקחנה ממך רק לכשאקחנה סתם ע"ש ובקידושין: