מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ז

עב.

במשנה איזו דת משה וכו' . דת משה איכא טובא. אבל אינה מפסדת כתובתה אלא בדבר שהיא מכשילתו ונדרים משום בניו אבל עוברת בשאר עבירות או היא עצמה אוכלת חלב או דם לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפי ופריצות זנות היא דמפסדא עיין באשר"י ובפוסקים ודו"ק:

גמ' אלא יחזור ויקניטנה כו' . שאינה רגילה לנדור [בפניו] אלא בחמתה כאשר מקניטה לכן יחזור ויקניטנה עוד פעם עד שתידור בפניו מה שרצתה לנדור ואי לא יקניטנה נודרת אחר כך שלא בפניו ודו"ק:

בתד"ה המדיר כו'. עיין בזה בר"ן תמצא תירוץ אחר נכון [מובא בסמוך] ולפי' התוס' צ"ל דהוי שלא תשאל כו' דברים שבינו לבינה ממ"ש דע"כ לא איירי הכא בנדרה היא וקיים לה כו' ומה צורך לקיום שלו הלא אינו יכול להפר ועוד דאי לא הוי דברים שבינו לבינה בלא סיפא תיקשי אמאי יוציא ויתן כתובה ברישא מאי אית ליה למיעבד כיון שאינו יכול להפר אלא בדתלינהו א"כ לשמואל למה יוציא לאלתר. מיהו זה אינו מטעם מיסני הוא דסני וק"ל וא"כ צ"ל דסיפא תצא שלא בכתובה ס"ל היא נתנה אצבע ודלא כמתני' דלעיל רק כתנא דברייתא באשה שנדרה בנזיר דלעיל. וכל הפוסקים הביאו זאת לפסק הלכה. ולפירוש הר"ן דלא הוי דברים שבינו לבינה א"ש כהלכתא לכך תצא שלא בכתובה שלא היה יכול להפר וברישא ג"כ בשנדרה היא ותלאה בתשמיש והיה יכול להפר לכן קורא המדיר את אשתו כיון שבידו להפר ולא הפר ומטעם מיסני וכו' יוציא לאלתר כיון דנדרה היא ושתק הוא וק"ל:

בתד"ה יחזיר וכו' או לא לא שיוכל וכו' כצ"ל:

עב:

גמ' טווה בשוק אמר בה. אבל לא מדברת דמדברת פירושו משחקת עם בחורים רבנן אמרי מדברת כו' אמר בה אבל לא טווה בשוק דפי' טווה בשוק דמראה זרועותיה וק"ל:

גמ' וסימנך אפרים וכו' וברי"ף ואשר"י וסימנך ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו'. וצ"ל כפירוש המפרשים דאיך יכתוב בתורה מה שלא נהיית שהרי לא היה לו עוד בנים ליוסף לזה פי' על תולדות של אפרים ומנשה ע"ע וקרי ליה מולדתך כאילו הן ילדיו שלו וק"ל וברי"ף לא תימא דאמרה ליכלא ארי לסבא ולבריה אלא כו' ע"ש:

ברש"י בד"ה וטוה וכו' וכפה על ירכה וכו'. אפ"ל וטוה בשוק במתני' מלשון השוק והירך על שוקה טוה ורד כנגד פניה של מטה:

בתד"ה אלא בחצר פירוש אפילו בלא קלתה כו'. שלא תימא א"כ לא הנחת כו' ר"ל פשיטא דבקלתה לית ביה משום פרוע ראש דאילו הוי ביה לא הנחת כו' דאין לזה טעם וק"ל:

בתד"ה יולידיו וכו' ל"מ וכו'. דלא כפירש"י דרב יהודה אמר שמואל מפרש בפניו דמתני' רק דין בפני עצמו הוא לזה י"מ וכו' כי היכי דנהוי דוקא בפניו דמתני'. ונראה עוד דמלשון יולידיו לשון רבים ב' יולידיו [היינו זקניו] ודו"ק:

בתד"ה על מנת כו' תימא לר"י כו'. עיקר קושיתם אסיפא ע"מ שאין בה מומין כו':

בא"ד וי"ל דלרב דאמר כו' משום סיפא כו' בעי גט. מיהו לפי"ז הו"ל למינקט בסיפא כנסה על תנאי אפ"ה בעי גט לרב וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אלא טעמא דרב כו'. ובשלמא בפלוגתא דרב ושמואל גופיה י"ל דנקיט כנסה סתם לרבותא דשמואל [אבל אמתני' קשה] ואם נקיט כנסה סתם לרבותא תצא שלא בכתובה הול"ל רבותא טפי אף בקידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה ודוחק לומר דארבותא דתרוייהו נחית מתני'. וצ"ל [מלתא באפי נפשיה] דהתוס' בתירוץ זה סמכו עצמן אראייתם דבסמוך דבקידשה סתם לית לה כתובה מדתניא ואם אמר אי איפשי כו' אף שכתבו בסמוך רק קידשה סתם ולא הזכירו כנסה סתם מ"מ מאותו ראיה גופיה ש"מ אפילו כנסה סתם ולהכי לא תירצו דלרב משום סיפא דקאי ארישא ותני תצא שלא בכתובה אבל בקידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה וק"ל:

בא"ד ולשמואל נמי כו' . דסיפא הוא בבא בפ"ע ופירושו קידשה סתם וכנסה סתם ורישא איירי בקידשה על תנאי וכנסה סתם כדבסמוך להכי דוקא בקידשה על תנאי וכנסה סתם אבל קידשה סתם וכנסה סתם מקודשת דהיינו סיפא דתצא שלא בכתובה הא גיטא בעי:

בא"ד ואם אמר אי איפשי וכו' . עיין בר"ן ובאשר"י בסמוך [דמחלקי בין נדרים שלפני נישואין ובין נדרים שנדרה בתר נישואין ע"ש]:

בא"ד והא דנקיט במתני' וכנסה וכו' . לשמואל דאיירי סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם אף בקידשה סתם בלא כנסה צריכה גט כו':

בא"ד וא"ת לפי מאי דפרישית כו' . ובלא"ה אף דבקידשה על תנאי וכנסה סתם וכ"ש קידשה וכנסה סתם אמרי' בסיפא דבעי גט מ"מ דלמא האי דיבמות איירי ביבמה מן האירוסין:

בא"ד וצריך לחלק בין מום דאיילונית כו' . באשר"י מבואר מלתא בטעמא [דאין דעתו של אדם לישא אשה אלא לבנים]:

בא"ד והא דמשמע בהשולח וכו' . אין להקשות אם הא דהשולח איירי באירוסין ואפ"ה צריכה גט תקשי בל"ז תיכף בתחלת דבריהם שהבינו דקידשה סתם נמי אין צריכה גט וכן לוי"ל ראשון. ואם יש לפרשו במן הנישואין לבד א"כ גם מיבמות לא קשה י"ל דבל"ז אף דבקידשה סתם גבי מומין א"צ גט [מצינו למימר] דאיילונית עדיפא טפי ממומין דלא מאיסה עליו כולי האי כמו במומין לכן במומין א"צ גט ובאיילונית בעי גט אבל עתה שהוכיחו דבמומין צריכה גט בקידשה סתם ובאיילונית א"צ גט מהאי דיבמות לזה הקשו מהשולח [ולא ניחא להו להתוס' לאוקמי האי דהשולח במן הנישואין לבד] אבל מהשולח אהאי דיבמות הו"מ להקשות וק"ל:

בא"ד והא מקולקלת היא וכו' . דבשלמא אם צריכה גט א"כ הגט הוא גט מצד הדין ונתבטלו הקידושין וכיון דלא התנה ע"מ שהשם רע הוא שם רע אני מגרשך ובאם לאו לא יהיה גט כמ"ש התוס' לקמן [וה"ה באיילונית איירי בלא תנאי] רק הבעל יוציא לעז ויאמר אילו הייתי יודע כו' לכן אמרו לא יחזיר וא"כ לא יוציא לעז דלא מהני ליה מידי אבל אם אינה צריכה גט סוף סוף היא אשת איש מכח קידושין הראשונים [אם יהיה לה בנים אח"כ] ומקולקלת מצד עצמה אף אם הוא שותק ואינו מוציא לעז:

בא"ד והאיילונית אין להם לא כתובה וכו' . והאיילונית משמע ודאי איילונית שהרי קראה בשם האיילונית משא"כ המוציא אשתו משום איילונית י"ל משום חשש איילונית ודו"ק:

עג.

גמ' לא תימא טעמא דרב וכו' . ולי אפשר לפרש לא תימא טעמא דרב כו' כיון שכנסה סתם שהכניסה היה בסתם ולא זכר תנאי להכי מחל על תנאי אבל קידשה על תנאי וכנסה על תנאי לא דהכי משמע איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר כו' אלא טעמא דרב לפי כו' ואפילו קידשה וכנסה על תנאי וכמ"ש התוס' בהדיא בד"ה אלא טעמא דרב וק"ל. ומיהו בכלל דברי התוס' דברי ודו"ק:

גמ' תנן כנסה סתם כו' . ואלימא ליה לאקשויי מסיפא בתחלה למאי דמשמע ליה דסיפא ארישא קאי היינו דין דשמואל עצמו מפורש דבעי גט משא"כ ברישא שאינו אלא מדלא קתני רבותא אפילו כנסה ודו"ק:

בתד"ה לא תימא וכו' דהא תנן בהדיא במתני' כו' תצא שלא בכתובה. ואם שלא תפרש מתני' שקידשה וכנסה סתם דכ"ש בקידשה על תנאי וכנסה סתם דאין לה כתובה דאין סברא כלל לומר בהיפך כיון דנחית לתנאי בשעת קידושין ולא זכרו כשכנסה אחולי אחיל טפי מאילו קידשה וכנסה סתם וכמ"ש הר"ן בדוחק סברא זו:

בא"ד ופליגא אדעולא וכו' השתא לפירוש ר"י פליג עלה בתרתי הפכים לאביי פליגי בבעל ובלא בעל ד"ה אין צריכה גט ולעולא פליגי בלא בעל ובבעל ד"ה צריכה גט אבל לפירש"י אפשר לומר בדוחק דפליגי לפי האמת אף בלא בעל משום דסתם כניסה לביאה קאי [ואין אדם עושה כו'. ] דעתו בשעת תנאי שאם יכנסנה יהיו קידושין חלין בכל ענין:

בא"ד שאין תנאי בחופה. בזה י"ל וכן לתירוץ ר"י [דסוגיא דהתם כעולא] אף אם לא נגיה שם רב מ"מ ניחא די"ל ודאי לב"ש צ"ל סברא זו דאין תנאי בחופה אבל ב"ה מצי סברי שפיר דיש תנאי בחופה ותלמודא דקאמר וב"ה מידע ידעי משוס דס"ס צריכא לסברא זו דמידע ידעי דאל"כ נשואה לא תמאן דהא לד"ה אין תנאי בנשואין כשבעל לעולא אמר ר"א או לאביי אליבא דרב א"כ משיב הגמ' בקצרה מידע ידעי לב"ה. מיהו י"ל כיון דב"ש ס"ל ודאי אין תנאי אף בלא בעל וב"ה מצי סברי נמי אין תנאי ומשום מידע ידעי הוא דס"ל דתמאן וא"כ מנ"ל לומר דיש תנאי וכעין זה הקשו התוס' לקמן דף ע"ד בד"ה דברי הכל צריכה הימנו גט כו'. והיותר נ"ל דתלמודא פריך עוד התם מסר האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר ומשני לא פלוג רבנן בין נשואין לנשואין וכיון דס"ל לשמואל [אליבא דעולא או לאביי אליבא דרב] לפי האמת דיש תנאי בנכנסה לחופה למה להו לעשות פלוגתא חדשה בין ב"ש לב"ה בהא דס"ל לב"ש אין תנאי מי מכריחו לכך לימא לא פלוג רבנן כדמשני אמסר וכו' אבל אי ס"ל לפי הדין אין תנאי ניחא שפיר:

בא"ד ונראה דצריך להגיה. אף לפי תירוץ ר"י אמר רב כריב"ן. ואז מיושב הכל דאותה הסוגיא אזלא לעולא אמר ר"א וס"ל אף לב"ה אין תנאי אף בנכנסה לחופה ולא נבעלה דפלוגתייהו הכא בלא בעל וס"ל לרב אין תנאי והתם הוא רב להכי קאמר מידע ידעי. ולאביי אליבא דרב אה"נ דטעמא דב"ה לרב משום דיש תנאי בלא בעל ובבעל משום מידע ידעי [ואף ב"ש מצי סבר יש תנאי בלא בעל רק משום לא פלוג] ולרבה טעמא דב"ה משום דיש תנאי וא"צ למידע ידעי כלל [ולמיהו י"ל שכתב לעיל צ"ל דס"ל לרבה דלא מסתבר כלל למימר דס"ל לב"ה מידע ידעי דאל"כ מנ"ל לרבה לעשות פלוגתא בהא בין ב"ש וב"ה] ושמואל מצי סבר טעמא אחרינא שהוזכר בגמ' שם לב"ש. או הך טעמא גופא ולב"ה מידע ידעי [לעולא] או יש תנאי [לאביי]:

בא"ד או שידע וימנע מלישא כו' . ואף דגם בקידושין כתבו אח"כ דאין רגילות שיתבטל דלא שייך האי טעמא מ"מ לר' יוסי שם מפרש ר' יצחק נפחא דבנשואין לא אתי למימר תנאי היה בנשואין ובקידושין אתי למימר תנאי היה בקידושין לכן הוצרכו לכתוב סברות אם פי' אין תנאי שם אין רגילות וכו' מה בין אירוסין לנשואין רק אח"כ פריך משמואל דס"ל אינה כאשת איש דאף בקידושין לא מסקו אינשי תנאי אדעתייהו:

לפירוש ר"ח א"ל א"כ בקידשה על תנאי וכנסה סתם אמאי אינה צריכה גט לשמואל הא לא יתלו בתנאי ויוציאו לעז לומר אשת איש יוצאה בלא גט דדוחק לומר כיון דמלתא דלא שכיח שיתבטל מחמת תנאי לא גזרו בזה רבנן. אבל פשוט דדוקא היכא דליכא תנאי לא יתלו העולם בתנאי אבל הכא ביש באמת תנאי יתלוהו בתנאי. ואין להקשות א"כ לב"ש ארוסה נמי לא תמאן שהרי לא יתלוהו בתנאי אף בקידושין כמ"ש התוס' שמואל אמר אינה כאשת איש בקידושין איירי ויאמרו אשת איש יוצאה בלא גט. י"ל דרבינו חיים גריס ג"כ רב כריב"ן ורב ס"ל שם הרי היא כאשת איש דבקידושין יתלו בתנאי ואף אם גריס שמואל י"ל דיש לחלק דגבי מיאון יתלו קידושין בתנאי להתירה שלא יהיה אשת איש יוצאה בלא גט משא"כ ביבמה שנתקדשה לא תליא בתנאי לאיסור לשמואל שלא יאמרו תנאי היה לו לראשון ולא נתקיים ושריא לשני ועכשיו יוצאה ונושאה ראשון ונמצא נושא את אשת אחיו דלאיסור לא יתלו בתנאי וק"ל:

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד וכו' . ולעולא אמר ר"א לפי האמת ודאי מטעם שי"ל שדעתו בשעת קידושין שאם יכנסנה וכו' אבל אביי שמסיים בטעם אחולי אחלי וכו' מה בכך שמחל וכו' ודו"ק:

בתד"ה אלא טעמא כו' דאם נפרש כו'. וכפירוש' הלא תימא שכתבו בסמוך שר"ל לא תימא כיון שכנסה בלא בעל דעתו היה בשעת קידושין שאם יכנסנה לבסוף יהא מחול התנאי אלא לפי שאין כו' ודעתו היה אם יבעלנה לבסוף יהיה מחול התנאי לזה כתבו דא"כ מאי פריך וכו' אלא אף שבלא תימא צ"ל כן מ"מ למאי דמסיק טעמא דרב משום דאין אדם עושה כו' פירושו ועתה בועל לשם קידושין:

בא"ד והכא מקודשת מחמת קידושין הראשונים. ואיצטריך הכא משום דשמואל והתם משום דרב:

בתד"ה ושמואל אמר כו' דתקשי לשמואל מדרבנן דר"א כצ"ל והוא לקמן ע"ב בסמוך בשמעתין:

בתד"ה בההוא כו' והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף כו' שהרי יש שם קידושי דרבנן כו'. ב' סברות הוא בתנאי שיהיה קידושין האחד דאל"כ הוי בעילת זנות ממש דאף מדרבנן אינה מקודשת ועוד שיש לומר סברא שחלין קידושי כסף הראשונים אבל עתה לא בעל לשם קידושין וכסברת אם נפרש לעיל בד"ה אלא כן הוא הצריכא שם באמת ועיין בתוס' שם ביבמות מפורש יותר בלשונם [דהוי ב' סברות] שכתבו ועוד וכו' וק"ל:

בא"ד ואין לתמוה וכו' . ולמחוק אותה צריכותא שם לפי שאינו סברא וכגירסת רש"י שם לזה כתבו דהא אליבא דעולא אמר ר"א כו' והתוס' דהכא מדויקיס בזה טפי מלשון תוס' ביבמות דמשמע שם כאילו הצריכותא שם אליבא דעולא וזה ודאי אינו דלעולא לא צריך צריכותא דהכא איירי בלא בעל ובקטנה פליגי בבעל ואין כוונת התוס' רק שאליבא דאביי עושה הגמ' צריכותא כאן בסברא זו והתם בסברא אחרת ואותה סברא דלשם הוא אמת לעולא אמר ר"א וכן דרך התלמוד לעשות צריכותא לב' אמוראים כמ"ש התוס' לעיל דף ע"א בד"ה אי נמי בכל אחד לרב ושמואל וכ"כ מהר"ש ז"ל ודו"ק:

עג:

גמ' אמר רבה כו' . עיקר שמעתתא זו עיין ברי"ף ובר"ן ובהמאור ז"ל הרוצה לעמוד על עיקרו ושרשו:

גמ' אלא אמר רבה מחלוקת וכו' . אין להקשות אכתי הא כי משני לתיובתא לא קידשה וכנסה סתם והדר מותבי'. מרישא ליתני וכנסה סתם ואילו סבירא להו כרבה דבטעות אשה אחת גרידא ד"ה אין צריכה גט תיקשי ולטעמיך לדידהו נמי ליתני ברישא דאיירי ע"כ באשה אחת קידשה על תנאי וכנסה סתם י"ל דלסברתם דסיפא ארישא קאי לא קתני ברישא כנסה סתם משום סיפא [דאפילו לא כנסה בראשונה] אפ"ה גיטא בעי וכ"ש אם כנסה בראשונה סתם וחזרה וכנסה בשניה סתם דהוי ב' כניסות סתמא אחר קידושי הראשונה דצריכה גט אבל לשמואל דלא קאי סיפא ארישא וסיפא בבא באנפי נפשיה בלא קידשה על תנאי מקשה שפיר וק"ל:

גמ' במאי קמיפלגי. יש לראות לקושרו היטב [כמו שפירש"י לדידך דאמרת כו']:

גמ' הריני בועליך וכו' . לכאורה יש לחלק דבתנאי דלעיל א"צ גט דסמיך אתנאי וסבור שודאי הואיל ומינסבא לי אין כאן נדר משא"כ כאן מה יודעת היא אס ירצה אבא ואין זה קושיא כ"כ לתירוץ בהא קמיפלגי אינו תלוי כל כך בבועליך דה"ה הרי את מקודשת על מנת שירצה וכו' וצ"ל לרבותא דאינה מקודשת אף דאיכא תרתי וכו':

ברש"י בד"ה גט נמי לא תיבעי כו' גבי קטנה. דהתם נמי סתמא משא"כ בקידשה על תנאי. ולא מחלק דשאני קטנה דאיכא קידושין דרבנן מיהו:

ברש"י אע"פ ששלח סבלונות אכולהו קאי. דאל"כ פשיטא שאינה מקודשת:

בתד"ה אדם יודע כו' הך צריכותא כו'. נראה דהתוספות מפרשי צריכותא דלעיל כפשוטו דלא כפירש"י דא"כ הו"ל לתלמודא לומר בהדיא אדם יודע שאין קידושין תופסין בקטנה אלא הכי פירושו דליכא תנאי [וליכא גילוי דעת] ולמה לא נאמר דבועל על ספק לשם קידושין אבל בהך דאיכא תנאי ואין דעתו כלל לקדש בענין אחר אלא ע"מ שתקיים תנאה שהרי גילה דעתו בפירוש שאינו רוצה בה בענין אחר. אבל אינו נראה שכוונת התוס' דהו"ל לעשות צריכותא כולה ברב או כולה בשמואל ובשתי סברות הללו דאיכא למ"ד אדם יודע וכו' וא"כ עדיף טפי מקודשת מגבי תנאי ואיכא למ"ד אין אדם יודע וכו' וא"כ מקודשת טפי גבי תנאי דהא יודע ומסיק אדעתיה שאם לא יתקיים תנאו הוי בעילת זנות משא"כ גבי קטנה אינו מסיק אדעתא כלל מהי תיתי דלא יהיו קידושין וכן י"ל לשמואל אבל נראה דאף אם אין אדם יודע מ"מ לא גרע מתנאי כדמשמע באידך שמעתין בסמוך:

עד.

גמ' איתמר נמי כו' . ופירש"י כרבה. ודלמא כשמואל ס"ל ופליגי אף בטעות אשה אחת גרידא וביש ספרים גרסינן דברי הכל אין צריכה הימנו גט:

ברש"י בד"ה הא ביאה וכו' וקא הוי תנאי כו' כדאמרינן לעיל הריני בועלך וכו'. אבל המקדש על תנאי ובעל איירי בשאר קידושי כסף או שטר ודו"ק:

בתד"ה אלמא כו' וכי ס"ד שלא יועיל כו'. ומתני' המקדש על תנאי לא הוי מעשה אח"כ רק אומר הרי את מקודשת על מנת זה רק בשאר מכר או קנין נמי [מהני] תנאי בכי האי גוונא ה"ז מכור לך על תנאי כך רק אח"כ כשמסר לו את הדבר הנקנה [סתם] אותו מעשה מבטל תנאה. ומתנאי דבני גד ובני ראובן גופיה לא מצי להקשות דבנו לכם גדרות צאן וגו' לא הוי מעשה רק אח"כ בשובם אחור לעבר הירדן וניתן להם הארץ:

בתד"ה ד"ה וכו' ופליג אדאביי כו'. וה"ה נמי ארבה ואר' יוחנן:

בא"ד אע"ג דגבי קטנה כו' קאמר שמואל דצריכה גט כו' כצ"ל. הומ"ל דלעולא לא מקשה כלל והא איפלגו בה חדא זימנא [דלעולא בלא"ה לא שייכא פלוגתא חדא באידך א"כ י"ל באמת כקושית התוס' לעיל בד"ה והא איפלגו] דהא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון צריכה ג"כ גט מדאורייתא [מספק] וכמ"ש התוס' לעיל דהא לא קאמר ולא מראשון ועכ"פ בקטנה צריכה גט מראשון מדרבנן אף לשמואל כמ"ש התוס' לעיל רק אם אין צריך גט בקטנה מראשון מן התורה א"צ בקידש על תנאי גט לגמרי דדוקא התם משום דמדרבנן אינה ממאנת אלא עד שתביא כו' [וא"כ שפיר י"ל דצריכה גט מראשון אפילו מן התורה מספק] וק"ל:

בא"ד דמסברת עצמו כו' . וכיון שמסברתו ששכלו נוטה לכך לא שייך לומר לרב ושמואל טפי מאחרינא דהא לא שמע מהם רק מחשב בדעתו שאין סברא לשום אדם לומר שצריכה גט להכי פריך שפיר אבל הכא ר"א אומר כן מקבלה וכו' דבבעל מודה שמואל בתנאי ותו לא ס"ל לר"א לחלק בין תנאי לפחות משוה פרוטה:

בא"ד וא"ת לרב תיקשי למ"ד לא קנו. הוא בודאי נגדו ורב לא יכול לומר אנא סבירא לי כאידך תנא. ולשמואל לא הקשו מ"ד לא קנו ודאי דלא כוותיה דלעולא ד"ה צריכה גט ומ"ד קנו שמא דוקא בפחות משוה פרוטה דאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה [וכדקתני בברייתא קידשה בטעות כו' פרושי קא מפרש וכדלעיל] דשמואל לא ס"ל סברא זו לחלק אבל בעלו הוא סברא טובה ורחבה דבבעלו מודו כ"ע לעולא ואילו בלא בעלו פליגי ודו"ק:

בא"ד והא לא אמרינן דבעל לשם קידושין וכו' . ובקטנה שלא מיאנה דס"ל לרב דצריכה גט [מראשון מדאורייתא] משום דבעל לשם קידושין משום דודאי ס"ל לרב כמ"ד בעלו קנו ובהא לא מצי למימר שמא לא סבר כרב וכיון דמ"ד אחד ודאי כוותיה ליכא לאקשויי מאידך מ"ד רק בקידשה על תנאי דאף מ"ד בעלו קנו לא סבר ודאי כוותיה דדלמא דדוקא בעלו לזה הוצרכו לומר דאף מ"ד לא קנו אין ודאי דלא כוותיה. ומיהו גבי קטנה בבעל שמא מ"ד [בפחות משוה פרוטה] קנו לא ס"ל כוותיה כיון דהוי קידושי דרבנן ליכא בעילת זנות משא"כ בקטן שקידש ופחות משוה פרוטה צ"ל ג"כ דרב לא ס"ל זו לסברא דסברות כאלו אין להקשות עליהם רק בבעלו [הקשו תוס' שפיר] דמנ"ל למ"ד קנו אף בלא בעל בתנאי ומ"ד לא קנו אף בבעלו לא קנה ודו"ק:

בא"ד היכי מותבינן לעיל ממתני' לשמואל כו' . אף שכתבו דר"א מקבלה אמר כן וד"ה ארב ושמואל קאי מ"מ אם קיבל כן מרב ושמואל ששמע מהם כן מאי אותבוה לעיל דמסתמא גם הם ידעו כוונת רב ושמואל ולא נשנה בטעות אותה הסוגיא. ומ"ש רש"י לעיל בד"ה וקא מותבינן כו' נראה שר"ל כוונתו וקא מותבינן אלמא איכא וכו' מדאקשי כן לשמואל ש"מ דאינהו לדידהו לא ס"ל הדין כן וסוברין המשנה כפשוטו והיאך אתה אומר דברי הכל ליכא מאן דפליג הא אינהו פליגי אשמואל ואין ההכרח מדאותבוה לשמואל ולא לרב ולזה סיים ואמר ואע"ג וכו' משא"כ עולא אמר ר"א דברי הכל שלו כיון דמקבלה אומר כן לא קאי אלא ארב ושמואל ואין קושיא מתנאי או אמוראי או בני מדרשא דפליגי בדין. ארב ושמואל אבל מבני מדרשא שלא פירשו כן כוונת רב ושמואל ודאי שיש להקשות ודו"ק:

עד:

ברש"י בד"ה שלא ידעו וכו' והכי אמרינן התם דרבי יהודה כו'. אפשר שלא תימא טעמא דרבי יהודה דבנדר שצריך כו' ליכא קלקול כר"א דאין אדם רוצה ובאין צריך ליכא קלקול שהבעל יכול להפר וא"כ הול"ל הא ר' יהודה הא ר"מ לזה כתב והכי אמרינן כו' וק"ל:

בתד"ה ממאנת וכו' הא משכחת לה בקידשה על תנאי ולא בעל וכו'. כיון שלא בעל ע"כ לומר שחמותו היא שנשא בתה שהיה לה מאיש אחר קודם שנשאה אחיו שמת דהא אחיו לא בעל ובסמוך שכתבו מתני' דיבמות לא איירי אלא בקדושי קטנות בהכרח שחמותו היא שנשא בת אחיו דאילו בתה מאיש אחר א"כ היתה גדולה כשלקחה אחיו שמת ואין שייך מיאון מחמת קטנות ואף אם יהיה שרבי ישמעאל איירי אף בקטנות היינו אם נשאה בקטנות יכולה למאן אף אם אח"כ בנה מורכב על כתפה וצ"ל שמתה הבת דאל"כ הא יש זרע לאחיו וחמותו לאחר מיתה הוא מחייבי כריתות לר' ישמעאל לפי"ז בסמוך לכאורה הומ"ל דשמואל ס"ל לגמרי כר' ישמעאל אף בקידושי קטנות רק מתני' דיבמות איירי בקדושי קטנות לבד ומתני' דלא כרבי ישמעאל ושמואל אמר לך בהא דחמותו לאחר מיתה ס"ל כר"ע דמותרת א"כ שפיר קתני מתני' ואי אתה יכול לומר כו' ועיין:

בא"ד דאפילו רב מודה אליבא דאביי. דמוקי לעיל פלוגתייהו בבעל דוקא:

בא"ד דאפילו מיאון אין צריכה. דמיאון הוא בפני ג' ובפני ב"ד וכו':

בא"ד אבל קשה וכו' . אף דשמואל סבר' כר' ישמעאל [דתנא הוא] סמכו עצמן אמ"ש בסוף הדבור ולעיל דחקינן לאוקמי סתם מתני כו' והיינו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה תיובתא דשמואל וכו':

בא"ד ומיהו י"ל כו' דתירוץ ריב"ן נשאר עומד [דלא איירי מתני' רק בקידושי קטנות] רק ר' ישמעאל גופיה איירי ודאי בכל גוונא ומתני' דלא כוותיה אבל שמואל ס"ל וכו'. וק"ל:

בא"ד ולהכי לא פריך ממתני' דיבמות ולא מסתם מתני' דנדה וכו' . יש לעיין בזה דהא שמואל גופיה ס"ל לעיל בקטנה שלא מיאנה והגדילה צריכה גט משני [משמע דמראשון נמי צריכה גט] וכמ"ש רש"י שם לעיל ואע"ג דמודה שמואל שאסורה לשני דמשנה שלימה דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעי מיניה דהא דאמרו רבנן גדולה לא ממאנת מדרבנן הוא וכ"כ שם התוס' דמדרבנן צריכה גט מראשון עכ"פ והא דסבר שמואל בודקין למיאונין מדרבנן אבל מן התורה יכולה למאן ולכן צריכה גט משני מדאורייתא ור' ישמעאל איירי מדאורייתא והיא לא נתפשה אבל יש אחרת וכו' אף דמייתי הכא לאפוקי מדר' ישמעאל משום דלא היה כח ביד חכמים להוציאה משמע לפי שהוא מן התורה ולכן לא קאמר לעיל לאפוקי מדר' ישמעאל אמימרא דעולא אמר ר"א. וכן מתני' דיבמות כיון דבדרבנן לא ממאנת צרתה חולצת ולא מתיבמת [במיאונה ושפיר קתני אי אתה יכול לומר בחמותו כו' אף לר' ישמעאל] וצ"ל דמשמע להו ממאנת והולכת לה דקאמר ר' ישמעאל אף מדרבנן עיין בתוס' נדה:

בסה"ד דא"כ תיקשי לשמואל סתם מתני' דהתם. היינו דשלהי פרק נושאין על האנוסה:

בתד"ה חכם כו' בקפידת המומין וכו'. אבל הוא כו' אתתא בכל דהו ניחא לה וכ"ה באשר"י:

בא"ד ודוקא הלכה כו' . בקשורם יש לישב קצת דע"כ מדלא מפליג במתני' ש"מ שיש חילוק בין קודם ידיעה לאח"כ ובשלמא לטעמא דקפידא שייך לחלק וכמו שסיימו וכו' אבל אי בלשון תליא אין סברא לחלק אבל אין לזה שורש כ"כ:

בא"ד ולא מפליג בין בני היתר וכו' . לשון הרא"ש מדויק קצת ביותר בזה והשתא לא מצי מתני' לאפלוגי בין הלכה קודם וכו' דונמצאו עליה נדרים משמע עתה נמצאו דהיינו שלא הלכה קודם ידועה ובלא הלכה קודם ידיעה דהיינו ונמצאו פסיק לה דאינה מקודשת אבל אם נאמר דלאחר ידיעה נמי יכולה להתיר לא הו"ל למיתני בפסיקא אינה מקודשת וק"ל וקצת קשה בשמעתין והתניא כו'. לישני ברייתא דאינה מקודשת איירי לאחר ידיעת הבעל וכ"ת דדומיא דרופא וריפא דאיירי בכל ענין ואילו מיירי ברייתא שניה בהלכה לאחר ידיעה לא הו"ל כלל למיתני רופא דעדיפא מינה אף בקודם ידיעה אינה מקודשת ז"א דתקשי נמי לתירוצא דרבא אשה חשובה הא רופא וריפא אף באינה חשובה כדאיתא בברייתא הראשונה. ואפ"ל דהלכה אצל כו' אמתני' דהכא קאי דאיירי באשה שנתקדשה ע"מ שאין וכו' והלכה הוא לשון עבר קודם שנמצאת ואילו איירי ברייתא לאחר שנמצאו לא הול"ל הלכה רק הולכת לשון הוה ועיין ודו"ק:

בתד"ה משום ש"ר וכו' כיון שלא התנה ולא כפל וכו'. אין ר"ל ולא כפל למילתיה רק ר"ל ולא כפל לתנאי ופי' לר"מ דבעי' תנאי כפול אף אי מיירי שהתנה פעם אחד מ"מ לא הוי גט בטל אבל ודאי איירי הכא בדכפל למלתיה לכן שייך לעז והמוציא משום איילונית איירי בדלא כפל למלתיה וז"ש בסוף הדבור כיון דלא התנה ולא כפל ר"ל ולא כפל למלתיה וע"ש בתוס' בהשולח מבואר דבריהם בזה גם כאן בח"ש ופירוש כפל למלתיה שלא התנה לומר ע"מ שיהיה הוצאת שם רע אמת אני מגרשך רק שאמר בשעת נתינת הגט משום שם רע אני מוציאך ואילו הייתי יודע שלא יהיה שם רע לא הייתי מגרשך אבל לא על מנת זה יהיה גט ואם לאו לא יהיה גט:

בא"ד ולפי"ז אין צריך הטעם שבקונטרס כו' . דאם פירושו גט בטל באמת ודאי לא סגי בטעם שע"י שלא יחזור לא יוציא לעז סוף סוף אם הוא שתק אנן מי שתקינן הרי גט בטל והיא אשת איש לכך צ"ל לטעם שבקונטרס שבכל ענין מגרש לה כיון שידע שלא יחזיר אבל לפי"ז שהגט גט כשר באמת רק לחשש לעז א"צ לטעם שבקונטרס כו':

בא"ד וליכא למימר וכו' . וא"כ שפיר הוצרך הקונטרס לפרש כן גם קושית ועוד אם עשה תנאי וכי' מיושבת קצת כיון שאינו תנאי גמור:

בא"ד והכא בדלא כפליה לתנאי כו'. ר"ל דלא כפליה למילתיה ג"כ רק אילו כפליה לתנאי אף שלא כפליה למלתא פשיטא דהוי קלקול:

ולא משני התם רבנן דאיילונית הם רבנן דשם רע ובדלא כפליה למלתא הניחא לפירש"י דגט בטל באמת ואיירי מוציא ש"ר דהתנה ומשום שם רע אני מוציאך הוי כתנאי אי אפשר לאוקמי [הא דאיילונית] כרבנן בממ"נ אי התנה הרי קלקול לתנאי ואי לא התנה ואמר משום כו' אפילו לעז ליכא [ופשיטא דיחזיר ומ"ט דר' יהודה דפליג שם ואמר לא יחזיר. אבל לפי' התוס' קשה לוקמי בדאמר משום ש"ר הוא מוציאה ולא כפליה למלתא ופליגי אי איכא משום לעז בלא כפליה למילתיה י"ל] דלרבנן אף שלא כפליה למלתא מ"מ היה לעז כיון דלא בעי תנאי כפול שיהיה בטל הגט באמת וכי היכי דחד תנאי מבטל הגט באמת כן אם אמר למלתיה חד פעם משום איילונית אני מוציאך ג"כ איכא לעז אבל לר"מ דלבטל הגט באמת צריך כפל גם להיות לעז לביטול הגט צריך כפל למלתיה גם לזה כוונו בלשונם ולר"מ כו' אפילו לעז ליכא. והוצרכו לכתוב ולר"מ דבעינן תנאי כפול כו' כיון דהכא איירי נמי ע"כ בלא תנאי דאילו התנה פעם א' לת"ק דלא בעי תנאי כפול מה בכך שלא יחזיר סוף סוף גט בטל ובניה ממזרים ואפ"ה יש קלקול לעז לר"מ דחייש הכא לקלקול א"כ למה באיילונית לא חייש ר"מ ללעז לזה כתבו ולר"מ וכו':

עו.

ברש"י בד"ה ומודה ר"מ וכו' וקס"ד בכל מומין שיש לספק וכו'. לכאורה תמוה דא"כ על הבעל להביא ראיה דמתני' במומין שאין לספק רק ודאי אח"כ נולדו ועל מה יביא ראיה אי דלא ראה וניפייס מה בכך סוף סוף נסתחפה שדהו כיון שנולדו אח"כ אבל פי' בכל מומין שיש סברא ודבר הניכר בו לספק היינו מומין הראוין לבא ואפילו אינו יתרת וכה"ג שודאי נולדו מקודם רק אפילו כל מומין שישנו מקום ריעותא לספק וכו' שראוי לומר על אותן מומין שמסתמא באו [מקודם] שניכר במום שאינו מום חדש ונראית כאילו היה בה זמן ארוך קודם שכנסה אבל בסתם מום שאפשר להיות מקודם או עתה מהיכא תיתי לומר מקודם רק עתה נראה כאן נמצא וכאן היה ואמרי' עתה נעשה. ועלה קאמר במתני' על הבעל להביא ראיה. ובזה מבוארין שפיר דברי התוס' בד"ה ואמאי מנה וכו' ודו"ק:

בתד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' ואע"ג דהכא איכא נמי כו' כצ"ל:

בא"ד ואינו מטעם ברי ושמא אלא משום דנולד הספק ברשותו כו' לא הוי פריך מידי כו'. יש לראות דהא לעיל בפרק שני אמרינן בהדיא דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא כו' ונראה שר"ל כיון דנולד הספק ברשותו מקרי כברי [לזה שכנגדו] אף אם באמת טוען שמא ולכן בסיפא שנולד הספק ברשות הבעל אף אם הבת טוענת שמא הוי כברי והוי ברי וחזקה. ולכן על הבעל להביא ראיה וכן על בעל הפרה להביא ראיה למסקנא שבעל החמור טוען ברי כיון שנולד הספק ברשות בעל הפרה דהא אחר משיכה מת וחזקה דהשתא הוא דמת וכן במחט פריך שפיר כיון דחזקה וברי הוא לבעל הבהמה דספק ברשות טבח אתיליד הו"ל לטבח להביא ראיה. ואולם א"כ ניחא פשט ר"י וברישא דנולד הספק ברשות האב צריכה היא לטעון ברי וכיון דרישא מנה לאבא בידך וברי דידה לא מהני כלפי האב לכן על האב להביא ראיה. אבל לא הול"ל בסיפא מנה לי כו' דאף אם יהיה שמא מ"מ כיון שהספק נולד ברשות הבעל הוי כאילו טוענת ברי ודו"ק. מיהו י"ל כיון דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא אמר א"כ אף אם יהני ברי שלה לגבי אב מ"מ הוי ברי וברי וא"כ צ"ל סתירתם הוא שע"כ דכיון שנולד הספק ברשות האב שמא דבעל הוי כברי וברי וחזקה לא מהני אלא כנגד שמא [וא"כ ע"כ] לא מטעם ברי הוא כו' דנולד הוא כברי וכו' אלא משום חזקה הוא וכפירש"י. ואה"נ דפליגי שמואל ורב אשי אהא דפרק שני דאי לא"ה אף יהיה ברישא חזקת הבת מהני לגבי האב מ"מ גם לבעל יש ברי כיון דנולד הספק ברשות האב [וזה ע"כ מיחשב לברי מדקתני סיפא הבעל צריך להביא ראיה אף בטוענת שמא ע"כ דמיחשב טענתה ברי] וברי וחזקה לא מהני רק נגד שמא [אלא על כרחך דפליגי] ודו"ק:

בתד"ה ואמאי כו' בין בית אביה וכו'. אף שניכר מתוך המומין כאילו הן ישינים ואת"ל שנולדו ודאי בבית אביה הא תנא דסיפא דעל הבעל להביא ראיה פליג אף ברישא בנמצא בעודה בבית אביה:

בא"ד ולמ"ד כאן נמצא כו' . ולהכי בסתם מומין אמרי' על הבעל להביא ראיה דכאן נמצאו כו' אבל במומין הראוין לספק ולומר שמסתמא מקודם היו מודה ר"מ שעל האב כו' דכאן נמצאו משנתארסה וכאן היו הא הוי חדא וכו' כדלעיל וק"ל. וה"ל להקשות בפשיטות דמתני' קתני בסיפא שעד שלא נתארסה ומשנתארסה לא ובברייתא מודה ר"מ וכו' ולא יהיה עדיף המומין הראוין לבא כו' מאלו מביא עדים בודאי שבבית אביה היו לה מומין רק נקטו מלתא בטעמא דטעמא דמתני' גופא הוא משום דהוי חדא במקום תרתי:

בא"ד דא"כ מאי פריך לרב אשי וכו' . דבשלמא כפי שפירשו מעיקרא וכמ"ש בפירש"י ניחא דאף שניכרין כאילו הן משנתארסה קודם כניסה סוף סוף נשאר חזקת הגוף בתוקפו שמשנתארסה ונסתחפה שדהו ולכן מקשה שפיר לרב אשי וק"ל:

בא"ד ומיהו י"ל וכו' . מבואר דמתני' דעד שלא נתארסה אין משנתארסה לא איירי במומין הנבדקין וא"כ הוי חדא במקום תרתי במשנתארסה:

בא"ד מומין אלו ע"י בדיקת קרובותיו וכו' . כצ"ל. דמפלוגתא דחכמים משמע דאיירי ר"מ במומין הנבדקין וקאמר בברייתא דמודה ר' מאיר במומין שאינן נבדקין שאותן מומין נקראין ראוין לבא עמה מבית אביה וכו' שאין הבעל מרגיש בה וראוין מומין כאלו להסתיר אותן באופן שתביא מבית אביה וכו':

בסה"ד מיהו לא יתכן וכו' במומין הראוין להוולד עמה מבית אביה. דמשמעות הלשון כולל כל מומין הישנים רק שניכר בהן קצת שנולדו בבית אביה נבדקין או אין נבדקין וק"ל:

בתד"ה על בעל החמור כו' ופריך ולחזי כו'. מהא דיחלוקו במתני' תי' שם במסקנא סומכוס כו' רק מהא דפריך תלמודא בפשיטות וליחזי כו' ושמואל משני לאותו קושיא שם:

בא"ד לפי המסקנא דהכא כו' . אף דלמסקנא לא תלינן במוחזק רק במי שנולד הספק ברשותו אמרי' ברשותו נעשה כן דהיינו הכא אמרינן ברשותו נמצא מת וברשותו מת דכאן נמצא כאן היה וה"ה התם אחרי משיכת החמור ילדה הפרה וברשות בעל החמור נמצא הולד ונימא כאן נמצא כו' כבר הקשו התוס' באמת בסמוך ע"ב בד"ה כל הנולד ותירצו [דיש חילוק בין טיבותא לגריעותא] ע"ש אבל לענין חזקת מרא קמא ליכא לפלוגי כלל בין טיבותא לגריעותא ודו"ק:

בא"ד ודוקא גבי מיתת חמור כו' . דאי לא"ה הא אמרי' בחולין דאזלינן בתר חזקה מן התורה כמ"ש התוס' לעיל גם במשארסתני נאנסתי אזלי לר"ג בתר חזקת הגוף ולא בתר שעת מציאה ומ"מ לא פירשו הטעם למה דוקא באלו. ובנגחן וכור בל"ז לא שייך כלל כשעת מציאתן. ובהשואל אזיל בתר מסקנא כדלעיל. או חילוק בין טיבותא לגריעותא. ושעת מציאתן הוא היפוך מכאן נמצאו כאן היו באותו רשות גם היפוך מן חזקת הגוף:

בא"ד והא דכלה בבית חמיה כו' . לתירוץ קמא וכן לפי האמת [היינו מסקנת תוס' דהכא דטעמא משום חזקת מרא קמא] י"ל משום דחזקת הגוף מסייע לה אבל אי אמרי' כשעת מציאתן לא אמרי' חזקת הגוף כלל. ועיין בסמוך בשמעתין אכתוב עוד מזה באי"ה:

בא"ד קודם ב' רשויות וכו' . אין להקשות מ"מ למה יביא ראיה עד שלא נתארסה לא לייתי אלא משנתארסה ואולי כיון שנמצא עתה בבית הבעל מקרי ב' רשויות אף שיש עדים שהיו משנתארסה מיהו הא למ"ד תברא פליג אף ברישא בנמצא ברשות האב ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דבסמוך דשמואל כרב אשי [ללישנא קמא דר"י אמר שמואל] וחזקת החמור לא מהני לדידי' כי היכי דבבת [לא] מהני חזקת הבת לאב וכולה כר"ג וברישא אה"נ דצריך האב להביא ראיה ודו"ק. ואפשר שזה ג"כ חילוק שכתבו ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מום וגבי מחט כו' משום דחזקה דידהו לא מהני לגבי דידיה כיון שאין החזקה בגופא. וז"א דא"כ מאי כתבו והא דכלה בבית חמיה כו' התם יש לה חזקה לא אמרינן כשעת מציאה ודוק היטב. ולמה לא פירשו באמת כן דטעם דשמואל כיון דליכא חזקת הגוף לגבי דידי' אזלינן בתר שעת מציאתן ולא קשה מכלה בבית חמיה דהתם יש חזקת הגוף:

בא"ד ואיני נראה דדוקא משום חומרא דקדשים כו' . לכאורה קשה לי דכל הטומאות כו' הוא בין לקולא ובין לחומרא כדאיתא בטהרות פ"ג משנה ה' גם שם אמרי' דוקא במקום מציאתן עי' בפי' הרע"ב:

בא"ד דר' יעקב ור' נתן דגבי ממון כצ"ל:

בא"ד עצמו מסופק בפרה כצ"ל:

בא"ד הוי לך לפרושי. ומ"מ טעמא משום דלא אזלינן בתר רובא דאילו אזלינן לא הוי צריך לפרושי דסמך עצמו על הרוב אבל אילו היה דרך לדקדק אם הוא נגחן לא תליא ברוב וק"ל:

בא"ד שבאיזה שארצה אתפוס כו' . ושני הלשונות לטובת הלוקח אם ירצה יחזיר או לא יחזור אף דאפשר לומר בהיפך שהמוכר אמר ב' לשונות לטובתו לענין חזרה מ"מ כיון שהלוקח מוחזק ויש לו טענה כו':

בסה"ד לפי"ז א"ש כו'. ובח"ש לפי"ז לא א"ש. ועיין מה שאכתוב בסמוך אי"ה ודו"ק:

עו:

גמ' ותנא תונא כלה כו' . כל אלו תנא תונא צ"ל שאינו מייתי ראיה רק שמצינו שצריך להביא ראיה אף שנולד הספק ברשות חבירו וכן פירש"י. יש לראות אמאי לא קאמר ותנא תונא מגופא דמתני' דר' יהושע במשארסתני נאנסתי לפירש"י דאזיל למ"ד תברא דאף שנולד הספק ברשות הבעל על האשה להביא ראיה ודוחק לומר דבה"א ותנא תונא כלה כו' הומ"ל [אילימא כלה בבית אביה כו' הול"ל ותנא תונא גופא דמתני' דר"י במשארסתני] רק מדחה ליה מיניה וביה ובאופן שאינו ראיה כלל. וכדמסיק ללשון קמא ולקידושין לא מצי מייתי ממתני' דלעיל דדוקא ממתני' דהכא דקתני על האב כו' דמשמע קידושין השייכין לאב. דזה דוחק. דהא באמת כי מסיק כלה בבית אביה ולקידושין ר"ל תנא דרישא דכלה בבית אביה אבל כוונתו אסיפא בבית חמיה דשם פליג נמי ת"ק דאיירי בנמצא ריעותא ברשות חבירו דמשם ראיה וכן בכולה שמעתתא כי אמר כלה בבית אביה ר"ל חמיה וכן בהיפך וק"ל אלא י"ל דלעיל י"ל דאיירי בענין שלא נאנסה תחתיו ואם כן נמצא ריעותא ברשות האב וכן י"ל בהיפוך [אם נייתי מר"ג דהתם נאמר דהתם בענין שיש שהות שנאנסה תחתיו] רק מ"מ בממ"נ הו"ל להביא ראיה ממתני' דלעיל איירי באיזה אופן שתהיה או מר"י או מר"ג. ועוד קשה דא"כ שידע שיש לחלק בין נמצא הספק ברשותו או לא ולהכי לא קאמר ר"י גם ממ"ש ותנא תונא שמבקש סיוע שלא תחלק בין נמצא ריעותא ברשות חבירו או לא א"כ מי מכריחנו לתברא הא מצינו לאוקמי כולה כחד תנא ומודה ר' יהושע בסיפא וק"ל. י"ל אף שידע סברא לחלק בין נולד ספק ברשותו מ"מ ע"כ מוכרח במתני' תברא מדקתני סיפא עד שלא נתארסה ומשנתארסה לא וק"ל. ואף שרש"י פי' תחלת השמעתין תברא שאין לנו טעם לחלק כו' וק"ל:

גמ' כלה בבית חמיה כו' . יש לראות דהא לא סגי דלא מסייע אלא אף סותר ממש דין דשמואל דבעל מביא ראיה ברישא למ"ד זה משום חזקת הגוף אף שמתנגד לו חזקת מרא קמא וחזקת ממון דהשתא שהרי הבעל מוחזק בממון מתחלה ועד סוף ושמואל ס"ל דאזיל בתר חזקת מרא קמא אף שמתנגד לו חזקת הגוף וחזקת ממון דהשתא ואף שי"ל דלא קאמר ותנא תונא כלה בבית חמיה רק אף שנולד ספק ברשות חבירו ואפילו הוא מוחזק לשלול מי דמיא הקודם ומדחה מי דמיא כו' ואה"נ דסותר לשמואל ומשני אלא כרבי יהושע ועל האב להביא כו' ולקידושין משום דעדיף חזקת מרא קמא. אבל אין זה בכח מאמר מי דמיא דמשמע שלא בא לשלול אלא ראיה של ותנא תונא אבל הדין דין אמת גם דקארי לה מאי קארי לה. מיהו י"ל בזה דחשב עתה לחלק בזה שאינו סותר לדין דשמואל דבחמור כיון שאין לו טענה ברורה אזלינן בתר חזקת מרא קמא משא"כ במתני' שהיא טוענת ברי לא מהני חזקת מרא קמא כנגד זה אלא אזלי' בתר חזקת הגוף. וא"ל שזה דוחק דלמה אין טענה ברורה [של בעל הפרה] ומרא קמא עדיף מאין טענה ברורה [דבעל החמור] וחזקת הגוף ובטענה ברורה וחזקת הגוף עדיף מטענה ברורה וחזקת מרא קמא דז"א כי במתני' אין לבעל טענה ברורה רק לה וא"כ עם חזקת הגוף הוי ברי ומרא קמא הוא שמא וק"ל. וראיה של ותנא תונא הוא על שנולד ספק ברשות חבירו וכמ"ש ודו"ק:

גמ' נמצא עליה קורט דם כו' . בנמצא קורט דם אף מצד א' טריפה בלא נמצא אף במשני צדדים כשר [וא"כ לכאורה מאי חילוק יש בין מצד א' לשני צדדים] ופשטא דלישנא משמע דקאי אב' צדדים דאי מצד אחד הול"ל נמצא כו' בידוע שניקב כולה ומאי קאמר בידוע שלפני שחיטה מה בכך שהוא לפני שחיטה סוף סוף לא ניקב אלא מצד אחד וכן לא נמצא כו' בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשירה הא אף אם יהיה ידוע שהוא לפני שחיטה כיון שאין עליה קורט דם כשירה [בלא ניקב אלא מצד אחד]. ועיין בב"י י"ד סי' מ"ח [ועיין מה שהביא הגאון בחולין לישב זה] וביאור הרי"ף בסוגיא דשמעתין תמצא במאור עיין עליו:

בתד"ה כלה בבית אביה ולקידושין כו' ועוד מקשה ר"ת דלעיל מוכחינן כו'. במ"ש לעיל בגמ' באמר רבא לא תימא דפליג אהא ניחא:

שם ועוד מקשה ר"ת כו'. י"ל דלעיל היכא דליכא חזקת ממון ולא מרא קמא כנגדו משא"כ כאן דסוף סוף חזקת מרא קמא מתנגד לאב. מיהו כבר כתבו דדוקא היכא שמחזיק עצמו מסופק כו' ובמתני' יש לו לאב טענה ברורה או הבת טוענת ברי ולהכי נראה יותר שצ"ל לעיל בסוף ד"ה על בעל החמור כו' ולפי"ז לא א"ש כו' דאילו לשיטה ראשונה שבתוס' דחזקת מרא קמא עדיף בין שיש למחזיק טענה ברורה או לא לא היה קשה קושית ר"ת גם הקושיא הראשונ' אימר דאמר ר"י כו' לאוקומי ממונא מי אמר דלא תליא בלאוקמי ממונא כיון שחזקת מרא קמא מתנגד שעדיף מחזקה דהשתא. אף שבגמ' מקשה בתחלה מי דמיא התם מייתי האב ראיה ומפיק הכא מייתי כו' ומוקי ולא אמרי' דחזקת מרא קמא מתנגד [וע"כ משום דהתם יש לבעל חזקת מרא קמא וחזקה דהשתא ומנ"ל להיכא דליכא אלא חזקת מרא קמא] וא"כ יש להקשות נמי אימר דאמר ר"י וכו' ודו"ק:

בא"ד לימא דהאי כר"ג כו' . וכ"ת דלר"ג קשה אי לא יהיב טבח דמי בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה ואמאי ניזל בתר חזקת הגוף דעדיף מחזקת ממון י"ל דלישני כמו ללשון שני דיהיב טבח דמי ומאי פסקא סתמא דמלתא וכו' וק"ל. אבל קשה לי דבלשון שני לישני הא מני ר' יהושע דאזיל לעולם בתר חזקת ממון ואפילו חזקת הגוף וברי כנגד ממון ושמא ולכן לעולם המוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל בהמה ואפשר לומר דלר"י מאי אריא בטוען שמא ושמא אפילו בברי ושמא ס"ל כן וק"ל. אבל דוחק לתרץ דלא ניחא. ליה לאוקמי סתם ברייתא דלא כהלכתא היכא שיש לו תירוץ אחר:

יש לישב בשמעתין קרי לכלה בבית אביה נולד ספק ברשות האב מה בכך שהיא בבית אביה סוף סוף אילו השתא נולדו בה המומין נסתחפה שדהו של הבעל כיון שנתארסה הוי כמו החמור שמת באחריות בעל הפרה וקרי נולד הספק ברשות בעל הפרה אף שמת בבית בעל החמור. ובכל סוגיא דמימרא דרב יהודה אמר שמואל היה ניחא טפי לפרש כן והוי כפשוטו אילימא כלה בבית אביה כו' אותה בבא גופא וכן לר"נ ולקידושין. מיהו לשיטת רש"י לא היה אפשר לפרש כן דא"כ מאי קאמר ר' אבא כלה בבית חמיה [דבא להוכיח אפילו לא נולד הספק ברשותו ואייתי ראיה מרישא כדפירש"י] הא התם בין ברישא ובסיפא שפיר ברשות הבעל נולד ולהכי צריך להביא ראיה אבל לתוס' דלא מפליג מידי בין נולד ספק ברשותו או לא ללישנא קמא יש לפרש כן בלשון ראשון וק"ל. והאשר"י כתב בטעמא [לפי האמת] כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו כאן היו קודם אירוסין אבל בוגרת כיון שיצאה מרשות אביה ואינה נקראת עוד על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כאילו עומדת בבית אינש דעלמא וחשיבא כאילו נכנסה לרשות בעל עכ"ל:

בתד"ה כל הנולד כו' ואוקי לכלה דמתני' כרבא כו'. ומ"מ כתבו לעיל ע"א בד"ה רישא דמסתמא רב אשי לא פליג אשמואל כו' עיין באשר"י ועיין:

בא"ד ואפילו הוא מוחזק כו' כדפרי' מהאי דמחט כו'. שלא תימה כל הנולד כו' על בעל הפרה להביא ראיה משום דבעל החמור מוחזק ג"כ וא"כ לא פריך מידי ממחט. וסיפא דמתני' דעל הבעל להביא ראיה אף שהוא מוחזק [אין ראיה] משום דחזקת הגוף מתנגדו אף שגם גבי מחט חזקת הגוף מתנגד ללוקח מ"מ צריך אתה לומר בלא"ה [דל"ד חזקת הגוף דמחט וחמור לחזקת הגוף דידה דאל"כ] אמאי לא מקשה ממחט אסיפא דמתני' בלא שמואל:

בא"ד משמע דאי הוי ברשות בעל החמור על בעל הפרה להביא ראיה כו' והלא נולד ספק כו'. וכי היכי דכאן בשמעתין בעל הפרה יביא ראיה הואיל והספק לגריעותא נולד ברשותו שהרי מת ונמצא ההפסד ברשותו אמרינן כאן נמצא כאן היה ה"נ התס לענין הריוח נמצא הריוח ברשות בעל החמור שהרי לאחר משיכת החמור נמצא הולד והול"ל כאן נמצא וכאן היה. ותירצו שצריך לחלק וכו'. ופירש בתשובת הריב"ש סי' רע"ג משום דכאן תלוי הקנין בזה קיומו או ביטולו מקיימין הקנין משא"כ התם הקנין לא תלוי בזה והוא דחוק:

בתד"ה ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה כו'. משום דמרישא לקידושין אין ראיה דעל בעל הפרה להביא ראיה דהא כל עצמות טעמא דלישנא קמא דשמואל שעל בעל החמור להביא ראיה הוא מטעם שחזקת מרא קמא מסייע לבעל הפרה אף שבעל החמור מוחזק השתא וא"כ בלשון שני דקאמר כל הנולד כו' ולא איכפת בחזקת מרא קמא וקאמר על כך ותנא תונא צריך להביא ראיה על כך וא"כ ברישא דמתני' דלמא להכי על האב להביא ראיה אף שמוחזק כיון דחזקת מרא קמא מסייע לבעל משא"כ בבעל הפרה הוי בהיפך חזקת מרא קמא מסייע לבעל הפרה לזה אמר סיפא וכו' וזה נכון. ולזה פריך ממחט [ומהיכא פסיקא ליה למיפרך דלמא דוקא היכא שאינו מוחזק] משום דע"כ ותנא תונא הוא מסיפא ושם הבעל מוחזק השתא ש"מ דלא תליא בחזקה:

עז.

גמ' במתניתא תנא ריח הפה כו' . ולא מקשה מברייתא אשמואל כדבסמוך מיתיביה מקמץ וכו' אפ"ל דבסמוך ברייתא מפרש המתני' שתופס מקמץ זה בורסי משא"כ כאן אפשר שלא נזכר כאן פוליפוס בברייתא רק ריח הפה במקום פוליפוס ואם תני שניהם הוא קצת סייעתא לשמואל:

גמ' וסימנך שמואל כו' מכולה פירקין. היינו פירקא דהמדיר שהיה מפרש כל משניות שבפרק זה מתחלה לסופו דוק ותשכח:

ברש"י בד"ה נכפה חולי כו' ויש לו זמן לבא. נראה כאילו לא כתוב לפניו בגמ' וה"מ דקביע וכו':

ברש"י בד"ה ואלו שכופין והני אין וכו' . דמדלא חשיב י"ל תני ושייר אבל תנא תני ואלו ואת אמרת תני ושייר:

בתד"ה אלא לרב יהודה קשיא תימא דאמאי לא משני כו'. התרצן למאי דידע ברייתא דמייתי תנאי אי אפשר לו לתרץ כן דאי המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן א"כ יש אומרים דברייתא נמי פירושו בורסי קטן וא"כ היינו ת"ק דמקמץ זה בורסי ע"כ פירושו בורסי קטן [דהא ברייתא לפרושי מתני' אתיא כמ"ש לעיל ובמתני' קתני גם בורסי דהוא בורסי גדול]:

בתד"ה ליתני וכו'. למ"ד אין כופין לא הקשו מברייתא דיכול לומר אנא כמתני' דהכא ס"ל דמדלא חשיב ע"כ ס"ל דאין כופין אבל המקשה אמ"ד כופין תיקשי ליה ברייתא וכו' וכל כמה דלא מיישב לה [ברייתא אמתני'] יכול לומר אנא כהאי תנא סבירא לי. וקושית תוס' ותירוצם מבואר באורך מזה לעיל בתוס' ריש פרקין בד"ה יוציא כו':

עז:

גמ' התם כי אמרה הוינא בהדיה כו' . ולעיל [בריש פרקין בתוס' בד"ה יוציא שהקשו ליתני באה מחמת טענה] לא הוי מצי לשנויי כי אמרה הוינא בהדיה לא שבקינן דהא ודאי שבקינן כיון דהוא אינו ראוי לבנים והיא לא מיפקדה אפריה ורביה משא"כ כאן בנשא וכו' שהיא עקרה או אינו זוכה להבנות ממנה אנן כפינן ליה אפילו שישא אחרת:

גמ' אם חן מעלה כו' . על מי שאין לו חן כ"ש שמגינה על מי שיש לו חן שלא יתגנה ואילו אינה מצילו מבעלי ראתן אין לך מגונה ומאוס גדול כזה כדקאמר לעיל מאי סימני' דלפין עיניו ודאבי נחיריה ואייתי ליה רירא מפומיה ורמי וכו' וק"ל:

גמ' אמר ליה כחברך וכו' שאלולי לא יהיב סכיני' לא היה יכול לקפוץ בע"כ של מלאך המות אבל דוכתא אחוי ליה. או אולי לא היה חפץ לראותו רק שדעתו היה באמת לעשות כריב"ל ולכן ביקש סכינו להנצל מידו [ולכך לא מוזכר בגמ' דאחוי ליה דלא חפץ בזה כלל]:

גמ' אפילו אות אחת. בח"ש מוחקו וכן משמע קצת מפירש"י: