מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ו

סה:

בתד"ה מציאת האשה כו' כעין שליש וכו'. ואף דמה"ט שייך נמי המדיר אחר מציאת האשה דקתני המשליש מעות לבתו וכו' וכמ"ש באמת לסדרן מ"מ מציאת אחר אע"פ אין לו טעם משום מניקה כו' מעשה ידיה לא מסתבר לי'. ועוד דא"כ הו"ל להתחיל מעשה ידי האשה ומציאתה לבעלה. אבל יותר היה נ"ל טעם התהפכות של רש"י משום דאיירי לעיל באע"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' סידר אח"כ המדיר את אשתו מליהנות לו כו' רק אומר מקודם כל דיני עונה ומסדר המורדת מתשמיש או המורד או מוכרח לחלק כאן במורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין וסידר אח"כ במשרה וכו' שאף גמל וספן עונתן בכל שבוע כשמשרה ע"י שליש וסיים אח"כ דיני המדיר מיהו למ"ד אוכלת ממש לא מתיישבא כ"כ הפסק מתני' דמשרה לזה הוצרכו משוס דמשרה וכו' ע"י שליש [דקתני המדיר כו' יעמיד פרנס שהוא כעין שליש ושיש חילוק בין משרה למדיר] ובמדיר אין יכול להשהותה ע"י שליש כי אם ל' יום טפי שמעי אינשי וזילא כו' או משרה דוקא ברצון אבל לא ע"י כפייה [כמ"ש לעיל בשם הר"ן ב' דיעות] כו' ודו"ק:

בתד"ה וירושתה וכו' אבל כשיש לה בנים לא שמעינן וכו' בסמוך כתב גי' ר"ת דגריס שלו אינו נראה דא"כ הו"ל למיתני כו' אכתי ליתני האב אינו יורשה כשיש לה בנים יתר עליו הבעל שיורש אף ביש לה בנים ובלאו דבריהם דהכא הוי אפ"ל דכיון דשמעינן שהבעל יורש במקום אביה אע"ג דבאין לה בנים האב הוא היורש הגמור מדין תורה כמו הבנים ביש לה בנים דמה לי האב באין לה בנים או בנים ביש לה בנים וכיון דתני יתר עליו כו' ומסתבר ירושת האב לבעל ה"נ מן הבנים אבל לפי מה שכתבו ללשון אחרון שבקונט' וכו' הול"ל ירושה איצטריך וכו' דלא שמעינן וכו' משום דס"ל שמא דוקא במקום אב שהורע כחו לגבי בנים הוא דהורע כחו לגבי בעל [אבל בנים עדיפא ולא הורע כחם נגדו] א"כ קשה מה שכתבתי י"ל דז"א דהא ודאי האב זכאי בבתו רק בקטנות ובנערות ובבוגרת פקע מניה כל הני משא"כ בבעל דזכאי בכל הני אף בבוגרת ולא קתני מתני' רק מה שיתר הבעל על האב אף בזמן שיש על האב זכות בבתו דהיינו בקטנות ובנערות כמ"ש רש"י לעיל ויש לה בנים א"א לאשכוחי אלא בבוגרת כדאיתא לעיל בהדיא סוף אלו נערות דקטנה לא מיעברא ומתעברת כשהיא נערה ויולדת כשהיא נערה א"א דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים כו' וא"כ לא שייך למיתני יתר הבעל על זכות האב בבתו בזמן היותה בוגרת וק"ל:

בתד"ה ה"ג וכו' ולפי"ז הא דבעי בהמניח וכו' פשיטא דפטור וכו'. דדוחק לומר דמיבעיא אליבא דר"י ב"ב וק"ל:

בא"ד דא"כ הו"ל למיתני לעיל האב אינו זכאי וכו' יתר עליו הבעל כו'. משום דאין פשוט כ"כ ולא מבואר במתני' דהאב אינו זוכה בבושת ופגם שע"י חבלות קאמר דהו"ל למיתני האב אינו זכאי בבושת ופגם ואינו אוכל פירות בחייה נישאת כו' משא"כ לעיל [כתבו] דאע"ג דאבוה יורש וקתני יתר וכו' משמע שקאי אף על אותן שאינן מפורשין במתני' [משום דירושת האב פשוט ומבואר וקתני יתר] או כתבו כאן וכאן לרווחא דמלתא [דלעיל נקטו התוס' אף אי נימא דמיתר עליו הבעל נשמע אף דלא נזכר במתני' ירושת האב מ"מ לא נשמע עכ"פ ביש לה בנים וכאן כתבו אף אם נימא דיתר עליו הבעל לא שייך על מה דלא נזכר מקודם באב דאין לו מ"מ קשה ליתני בהדיא האב אינו זכאי בבושת ופגם יתר כו'] וק"ל:

בא"ד אבל אי גרים שלה א"ש וכו' דמה ענין זה אצל זה כו'. ולא כתבו דשלה א"ש דא"ל בושת ופגם איצטריכא ליה דכבר שמעינן דאילו שלו הו"ל למיתני לעיל יתר עליו כו' כמ"ש מקודם דא"ל דה"א לעולם שלו ולא קתני יתר דבאב נמי הוא שלו דאינו מפורש בשום מתני' שאינו של אב אף שהביאו ראיה מתלמודא. ז"א דהא ע"כ כיון דאינו מפורש במתני' שאינו של האב ע"כ משום דסמוך מתני' בזה אסברא פשוטה מבחוץ דלא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים. וי"ל התוס' כתבו וכן משמע בגמ' וכו' בלא הוכחה דלעיל אף אם אינה הוכחה [הא דלא קתני יתר] דהא ר"ת לא מחשבו לעיל לראיה:

בתד"ה בדד שלה וכו' אבל למ"ד כו'. יש לראות אי משבת קטנה קשה להו דלמא אה"נ דהוי לבעל ולא איירי בזה מתני' דפשיטא דהוי לבעל כיון דמעשה ידיה שלו וכמ"ש הרא"ש דה"נ לא קתני צער דפשיטא דהוא שלה ופגמה פירוש נזק שבת גדולה שלה וילקח בהן קרקע ואי משבת גדולה קשה להו אמאי ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות [כדקתני בדברי ריב"ב ובהא לא פליגי] יהיה כולו שלה כמו התם כולה לעבד זה אינו קושיא דבכל נכסי אשה אף שאין לו שייכות הבעל אוכל פירות מתקנת חכמים משא"כ בעבד עברי ואפ"ל דמשבת קטנה מקשו דהו"ל למתני' לחלק בין שבת גדולה לשבת קטנה ופגמה משמע כל הפגם שלה דהא ודאי לאו מלתא דפשיטא הוא שהשבת קטנה לבעל וכמ"ש האשר"י דהא למ"ד ראשון הכל לעבד וילקח וכו' אף שבת קטנה וע"ש בתוס' ב"ק ודו"ק:

סו.

גמ' והא כי אתי רבין וכו' ופירש"י והיכי פליגי בה. וע"ז קשה קושית התוס' והא בריש סוגיא וכו'. ויש לראות דמש"ה א"צ למחוק הגירסא ויש לקיים דהכי פריך אמאי מפכינן דלמא לעולם לא תיפוך והעדפה אמר ר"ע לעצמה היינו ע"י הדחק אבל מציאה דקס"ד דכהעדפה שלא ע"י הדחק הוא ס"ל לבעל ות"ק ס"ל דמציאה טפי לעצמה אפילו יותר מהעדפה שע"י הדחק דכן הוא באמת לפי' התוס' שמקשה רבא מציאה לא כ"ש אפילו נגד העדפה שע"י הדחק ואף דאכתי הוי סברות ת"ק ור"ע הפוכות מ"מ רבא לא הקשה זה גם אפשר שהם חכמים אחרים וקצת משמע כן ממ"ש התוס' בקושיא הא בריש סוגיא משמע כו' ולא כתבו מהא דס"ל לת"ק כן מציאה לעצמה והעדפה לבעלה [אלא משום דאפשר דתרי חכמים נינהו] מיהו אין זה הכרח כל כך ומשני ר"פ מציאה וכו' וא"כ הדרא קושיא דרבא לדוכתיה ולהכי אפיך. רק קושיא ב' של התוס' קשה עדיין ודו"ק:

במשנה בתחלה הפוסק כו' אח"כ פסקה כו'. אפ"ל דבפסקה היא והמעות שלה כשמת הארוס שלה קם אחיו תחתיו וזוכה בשלה ואינה יכולה לומר לאחיך הייתי רוצה להכניס לנכסי צאן ברזל ולך איני [רוצה להכניס] רק לנכסי מלוג דהא באשר"י משמע דוקא הפוסק מעות לחתנו אבל לבתו זכתה בו היא ואם מת הארוס צריך לתת לה ומכניסה ליבם ע"ש. ובסיפא אפ"ל דוקא פסקה היא אבל פסק האב [להכניס שומא] אה"נ שאין הדין כן לפחות חומש דדוקא בדידה שייך שמין דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה [ולפחות חומש] ואם פסק אלף זהובים מכניס אלף לפי שומת הנועדים שם דאפשר נמי שאין דרך להעלות בשומא אלא בפסקה היא [הוא הטעם השני שברש"י] וק"ל:

ברש"י בד"ה וכנגד השום כו' שתכניס וכו'. לשון להבא ואח"כ הוא פוסק כו' שאם הכניסה וכו' לשון עבר וזה ניחא שחתן פוסק היינו שהיא הכניסה מקודם וכדבסמוך ואפשר שתכניס מפ' על ב' תיבות וכנגד השום לבד שקאי על הכל [גם על היכא שכותב בכתובה תחלה מה שהיא תכניס כגון שום במנה היא נותנת כו' דלקמן]:

בתד"ה והא כי אתא רבין וכו' ונראה כגירסת רבינו חננאל וכו'. יש לדקדק בכוונתם באריכות דבריהם לא הול"ל אלא דלא גרסינן והא והוא מלתא באפי נפשה ופירוש אמר ר"פ פשיטא מציאה כו' ובעי ר"פ כו' יניחו כמו לפירש"י מי הוי כע"י הדחק או לא. עוד קשה מ"ש דהא שמעינן מרבא וכו' ורבין וכו' או למה ליה לר"פ לתלות מציאה בהעדפה שע"י הדחק והא מציאה שמעינן לה מברייתא דפליגי בה בלא רבין ורבא ואפ"ל לכאורה משום דקשה לפי' שר"פ אינו תירוץ רק פשיטא לי וכו' מאי קאמר פשיטא לי אמלתא שמפורש בברייתא דפליגי במציאה בהדיא או מה לו לר"פ לתלות מציאה בהעדפה שע"י הדחק [לזה] פי' מציאה ר"ל מציאה שמגבהת בשעת עסקה במלאכה ומשום דבמלאכה בכה"ג קמיבעיא ליה עשתה שתים וכו' משום דהוי בכלל מעשה ידיה ועוסקת בה בשעת מלאכה של בעל אף שאינה מבטלת בכך ממלאכת הבעל משום דשמא העדפה שע"י הדחק היינו דוקא בשעה שאינה עוסקת במלאכת הבעל אבל במציאה אף שמגבהת בשעת מלאכה פשיטא ליה דהוי כהעדפה שע"י הדחק בלילה ולר"ע לעצמה ומפשטא דברייתא הוי אפ"ל דלמא דוקא מציאה שלא בשעת מלאכה ודאי קודם בואינו לרבין דס"ד דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק ואפ"ה ס"ל לר"ע לעצמה פשיטא דכ"ש מציאה לעצמה אפילו בשעת מלאכה רק לרבין דשלא בשעת הדחק לכ"ע לבעל א"כ שמא מציאה בשעת מלאכה נמי הוי לבעל דדמיא להעדפה שלא ע"י הדחק ואף דקודם בואינו לרבין אפ"ל נמי דוקא בהעדפה שלא ע"י הדחק לאחר שגמרה משקל ה' סלעים הוי לר"ע לעצמה אבל מציאה בשעת עסקה במלאכת הבעל שמא הוי לבעל. מיהו אין זה סברא. אבל מרבא ורבין שמעינן דמאי מקשה רבא השתא ומה העדפה וכו' דלמא ברייתא איירי מציאה בשעת מלאכה הוי לר"ע לבעל משא"כ בהעדפה שע"י הדחק שלא בשעת מלאכה הוי לר"ע לעצמה אלא ס"ל לרבא דכל מציאה הוי כהעדפה שע"י הדחק דגבי מציאה אין חילוק בין בשעת מלאכה או לא דפליגי בה ר"ע ורבנן וסובר ר"ע לעצמה ובלא רבין דה"א דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק מקשה רבא שפיר אף אי איירי בשעת מלאכה כ"ש מהעדפה שלא ע"י הדחק. ולא נתקרר דעתי בזה. גם אם נפרש הא דכתבו כגון שמגבהת מציאה עם מעשה ידיה לאפוקי שאינה מבטלת מעשה ידיה כ"ש שאינו מחוור כוונתן ודו"ק:

בתד"ה אלא מעתה כו' מאי פריך מבייש סוסתו כו'. ור"ל דקארי לה מאי קארי לה בשלמא אם נוסף לבושת שלם לאשה נותן לבעלה הוי קצת דומיא לבייש סוסתו דכיון ששילם בשתה הרי הוא כבייש סוסתו שמה שהיא בת בושת כבר שילם לה בושת שלם וק"ל:

בתד"ה עני וכו'. ור"ן מישבו בענין אחר וע"ש:

בתד"ה פוחת כו' דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמעי' שומא כו'. דאי משום סיפא שום במנה ושוה מנה כו' ואי לאו טעמא שדרך לשומו ביותר [רק משום פחת] הו"ל לפחות חומש ז"א דע"כ השתא נמי דמפרש ב' טעמים ודאי כל טעם לחוד עושה שפוחת חומש דלכך נקיט בגדים ופרקמטיא לומר אף היכא דליכא אלא חד טעם פוחת חומש ופרקמטיא כגון בגדים שאינם תפורין שאין משתמשין בו ואין פוחתין אפ"ה פוחת חומש כיון שדרך להעלותן ובגדים שפוחתין וכל כלי כסף שפוחת אף שאין דרך לשומן [ביותר] ששומתן ידוע רק כיון שהן כלי תשמיש ופחתי ולא דמי לפרקמטיא העומד לסחורה דהוי ככספים ומוסיף שליש מטעם שעושה סחורה בו כיון שאין כלי תשמיש משא"כ כלי כסף פוחת חומש וא"כ שום במנה ושוה מנה צ"ל ע"כ הטעם שאינו פוחת חומש שפי' שוה מנה בכל עת שאינו נפחת ואיירי בפרקמטיא דעיקר מתני' איירי בפרקמטיא דבו איצטריך לאשמעינן שומא רבא ושומא זוטא וק"ל:

בתד"ה שום במנה כו' ופירושו מגומגם. האחד דלא הול"ל אח"כ שום במנה היא נותנת כו' רק אינו שוה מנה דבתרוייהו הכניסה לו שום במנה וההפרש הוא שוה מנה או אינו שוה מנה ולפירוש ר"ח א"ש וק"ל. ועוד דהול"ל הכניסה לו שום השוה מנה אין לו אלא מנה [אבל השתא לא הוזכר אכתי שהכניסה לו דלימא עלה ושוה מנה]:

בא"ד ר"ל שתכניס לו כו' . דהיה אפשר לומר אדרבה שתכניס לו שום במנה שיכתוב בכתובה שום השוה מנה לא מנה הנישום רק השוה באמת מנה ותכניס לו חומש יותר על מנה לזה השמיענו שר"ל וכו' ומ"ש וא"צ שישום ל"א סלע ודינר ר"ל לפי שומת הנועדים שם ודו"ק:

סו:

גמ' אלא בירושלים. ורשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה וכו' ארישא קאי עיין באשר"י:

גמ' במנה הנישום וכו' פירש"י לפי חשבון וכו' פוחת חומש. דהכי משמע לשון מנה הנישום לאפוקי שלא תימא האיבעיא לפי שליש שמקבל עליו מפני שמשתכר נמי מוסיף וכו' דעלה קאי במתני' וק"ל:

גמ' מלח ממון חסר. משמע באיזה אופן שיוחסר. ואמרי לה חסד משמע דוקא גמילות חסדים דגדולה מן הצדקה בג' דברים:

בתד"ה כשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י הול"ל וכנגד השום פוסק פחות חומש כמו ברישא ולא הול"ל וכשהחתן פוסק הוא פוסק כו' ועוד דלפירש"י למה לי הך בבא דמה לי שומא דידיה לדידה לפירש"י שפי' הכניסה היא תחלה או כתב הכתובה קודם עיין בברטנורה אף שנראה מפרש"י שמיישב קצת במ"ש בד"ה תנא שומא כו' שאף הוא שם כו' והנראה שר"ל דשומא דידה היינו שום שקיבל הבעל עליו במנה וכתב כבר כן בכתובה ודאי היה דעתו על שוה מנה דהא לא ראה עדיין לפניו דברים הנישומין ולא סבר וקיבל וכיון שדרך להעלות צריכה להביא חומש יותר לפי שומת הנועדים אלא אפילו שומא דידיה דהיינו מה שהחתן פוסק נגד השום שהכניסה לו כבר והוא פוסק כנגדן ומקבלן בשטר הכתובה דהשתא ראה שומתן וה"א דסבר וקיבל קמ"ל דאפ"ה פוחת חומש שאף הוא יודע וניחא ליה להעלות השומא משום כבוד ולאו דוקא הוא שם דהא רש"י כתב במתני' וכשהחתן פוסק כו' ואם הם שמו תחלה [רק הוא שם היינו שראה שומתן] וק"ל. ופירש ר"ח כשהחתן כו' תוספת לכתובתה כו'. אין לפרש דבריהם כגון שפסק לה לתוספת ד"מ ה' מאות ומייחד לה כלי בכך צריך להיות מה שנישום עוד חומש משום שדרך הנועדים להעלות חומש בשומא ושמו הכלי ביוקר ולטעמא דפחתא לפי שהיא משתמשת וכו' ולעת גביית התוס' אינו שוה רק ד' מאות כיון שפחתה ע"י השימוש דאי אפשר לומר כן א' דאמאי נקטו תוס' ולא מה שמייחד נגד כתובה מנה מאתים או נדוניא אף שאין מיחדין מטלטלין לכתובה כדלעיל מ"מ בנדוניא מיחדין ועוד מאי ולכתוב שויים בכתובתה וכו' ה' מאות שפסק לה צריך לכתוב בכתובה כמה שויים של הכלי בכתובה ועוד לטעם דפחתי וכו' אדרבא כיון שהיא משתמשת בו למה יפסיד הבעל דמה"ט ברישא מה שתכניס היא מקבל הוא עליו בפחות חומש כי מצד הדין אינו מחויב להניחה להשתמש בהן ועשו חכמים תקנה שיפחות חומש ותשתמש היא בהן שניחא לה וכו' וא"כ ה"נ אדרבה תפסיד היא שאינו חייב להניחה להשתמש שחיוב התוס' לכשתתאלמן או תתגרש. אבל ר"ל אם רצה להוסיף מה שרוצה לפי נדבת לבו ולא פורט סך מעות כמה רוצה להוסיף רק מיחד לה כלי למתנה נוסף לכתובתה דהיינו תוספת ובא אח"כ לשומם שמא יאבדו ולכתוב שוויים בכתובה פוחת חומש ד"מ אם שמו השמאים הכלי שהוסיף לה לכתובה בעד ה' מאות אינו מקבל עליו לכתוב אם יאבדו אלא ד' מאות משום שמעלין בשויים מפני הכבוד ולטעמא דפחתי לא מפני שמעלין ה"נ לפי שמשתמשת וכו' ובההוא הנאה שמניחה להשתמש בו פוחת לה חומש אם מקבלים עליו בתוך שטר הכתובה וק"ל:

בתד"ה תנא שומא רבא וכו' ולר"י נראה וכו'. דלפירש"י מה לי דידיה או דידה גם לפי מ"ש בדבור הקודם וכשהחתן פוסק א"כ הוא ענין אחר כלל ול"ד לרישא גם לפירש"י למה מפריד במתני' בין שומא רבא דידיה בין שומא זוטא דידיה וק"ל:

בסה"ד דאתרוייהו קאי כשהחתן פוסק נראה דכצ"ל. וקצת קשה לפי"ז למה סיים התרצן תנא שומא דידיה כו' הקושיא לא הוי רק מהיא נותנת ל"א סלע כו' הניחא לפירש"י ודוחק לומר שלא תימא אמאי לא קתני נמי ב' שומות בדידיה ולזה אמר תנא שומא דידה ועלה קאי שומא דידיה דומיא ודו"ק:

בתד"ה ליום ראשון וכו' אלא כדי קישוטה ליום. ואת"ל כל יום ויום שבת ראשונה כו' ולהלאה נותנין לה הכל בבת אחת כי אחרי שבוע הראשונה לא נשאר עוד כ"כ הרבה או דוקא שבוע הראשונה שמרבה בתכשיטי קישוטין איכא למיחש שמא תכלה. ואפ"ל עוד:

בתד"ה שפסקו כו' אע"פ שלפי חשבון כו'. אולי לא גרסי לבו ביום או פירוש בו ביום פסקו וא"כ אכתי מיבעיא [לעיל שפיר דאפשר] אותה הפסיקה היתה לצורך אותו יום ונותנין לה כל יום רק כדי קישוטה או הפסיקה אלעולם ונותנין לה הכל בבת אחת [וע"ז מקשו התוס' תיפשוט ליה דלצורך יום ומתרצין כו'] מיהו אין צורך לזה דלא קאמר רק שפסקו לה לא שנותנין לידה ויהיה הפירוש מוחלט הפסיקה לעולם [ומקשו תוס' בפשיטות] ומ"מ האיבעיא שפיר [אנתינה] ולא רצו לפרש לצורך אותו יום וכפרש"י [ולא היה קשה קושיתם] דאל"כ נפשט האיבעיא מזה ודו"ק:

בתד"ה וענו וכו'. דאילו לפרש"י צ"ל דוקא לעיל שהיתה שומרת יבם לא ענו ולפי' התוס' כיון שמת בעלה נמי לא הו"ל לענות אמן אלא בחיי בעלה היה ושל"ת א"כ למה פסקו חכמים פסק בעל הול"ל הניחא לפירש"י לז"א בעלה הטיל וכו':

סז.

בתד"ה זהב כו' פירש ר"ח וכו'. לפירש"י דוחק מאי לאו ככלים של כסף דפחתי מאיזה טעם [יהיו ככלים של כסף] הא באמת לא פחתי דאין משתמשין בחתיכות זהב ואי ס"ל דפחתי היאך משני לא ככלים של זהב וכו' באיזה סברא מחולקין משא"כ אם פירושו כלי זהב כגון נזמים אף דבין להמקשה ובין להמתרץ לא פחתי מ"מ ס"ד בה"א שדינו ככלים של כסף דפחתי לפחות חומש כיון שהיא מתקשטת בהן ובההוא הנאה שמניחה הבעל ואינו מוכרן דהא שלו המה ועוד דחיקא לפירש"י ואב"א הכא במאי עסקינן בדהבא פריכא הא ר"י איירי נמי בדהבא פריכא וצריך לחלק בין נפרך דק או לחתיכות גדולות ואין זה מפורש כ"כ בהתירוץ גם לתי' זה חזר ממה שאמר ככלים של זהב ואיירי ככלים של כסף וכמ"ש רש"י ולכאורה לאב"א לא מפרש בענין אחר רק [כדמשני לעיל] לא הרי הוא ככלים של זהב וזה לבד לא דחיקא לתוס' לפירש"י דא"כ לא ה"ל לפרש הקושיא של מאי לאו ככלים של כסף דפחתי וכו' בענין אחר אלא ודאי קשה להו נמי דוחק ראשון. ולכך הוצרכו לפרש לפירושם ככליו מיבעיא ליה בענין אחר דכיון דאיירי בכלי זהב לא שייך לומר ככליו כפירש"י רק עומד בחשיבותו ובכלי שלו ומשני בדהבא פריכא דהשתא אין שייך לומר ככלי שלו בחשיבותו ואילו הקושיא של ככליו מבעיא ליה כפירש"י כ"ש למאי דמשני בדהבא פריכא א"כ ככליו מיבעיא ליה דהא לפירוש התוס' [אף לאב"א] איירי הרי הוא ככלים ככלים של זהב דדחיק להו שיחזור באב"א מה"א [ולכך נאדו מפירש"י וכמ"ש לעיל] ודו"ק. ולכאורה הו"מ לשנויי זהב דר"י ודברייתא איירי בשוין שניהם בדהבא פריכא ואפ"ל דזהב ודאי כולל הכל כלי ושבור ר"י דאמורא הוא היה צריך לפרש אם לא איירי כולל בכל משא"כ ברייתא אף דאיירי בפריכא לחודא אין רע ואילו איירי [בכלי] הול"ל הרי הוא ככליו ודו"ק:

בתד"ה אמר אביי וכו' וא"ת וכו'. לעיל ס"פ אע"פ [דף ס"ה ע"ב דג"כ אמר אביי חמשים זוזי פשיטי ומוכיח ממתני'] לא הקשו הוא"ת דודאי עדיפא להוכיח ממתני' [מלהוכיח] ממימרא דאמורא אבל כאן בלא מימרא דרחבא ארנקי וכו' לא היה נסתיים. ועוד אפ"ל דכסותה מפורש בתורה בהדיא וכיון שעיקר מן התורה [אין ראיה מדרב יהודה דאפשר] דמשער כסות שבתורה בנ' זהובים [צורי] ודוקא קצבה שמדבריהם שהעיקר מדרבנן [אמר ר"י כו'] ויתומה דהכא אף דאסמכינהו ביתום אקרא של די מחסורו אסמכתא בעלמא. ומיהו מכתובה דבסמוך [שכתבו וכתובה נמי כו' כמו למ"ד דאורייתא דמשמע אי מדאורייתא פשיטא דכסף צורי] אין ראיה [דתלוי בעיקרו דאורייתא דגם] הקצבה מפורש שם כמוהר הבתולות נ' כסף נ' סלעים הם מאתים זוז:

סז:

גמ' לפתוח לו לשם מתנה כו' . אפשר לכוון ע"ז פתוח תפתח כו' פתוח תחלה לשם מתנה וכו':

גמ' נוח לו לאדם שימסור עצמו. מה שהקשיתי בחידושינו בהזהב [דהיכי מוכח מהכא דאם יש בידו להציל מוטב שימסור עצמו דלמא הכא סברה אם ירצה להודות יודה ע"י הכרת חותמו ופתילו ואם לא יודה אף אם תלבין פניו לא תועיל שיכפור] אפ"ל קצת כי למה שלחה ע"י אחר וברמז הו"ל לומר לו בפניו ואין החי יכול להכחיש את החי גם אפשר שהיתה יכולה לברר בעדים ע"י חירם ששלח לה גדי עזים גם י"ל שחותמו וכו' היה ראיה גמורה דמיניה הוא דחותמו היה ניכר לכל והיא לא הראתה לכל אלא לחמיה שלחה בסתר וק"ל רק מ"מ דלמא אם לא הודה על ידי הרמז היתה אומרת בפירוש כדי שלא תישרף. ולתירוצי האחרון ניחא קצת שעתה לא היה לה עוד הוכחה וראיה שהחותם ביד יהודה הוא ועמה היתה ושלחתיה וק"ל:

גמ' אתא אמר ליה לא צריך וכו' . אפשר שהביא המעות עמו ולא נתן לעני כיון דחזי דשלא לצורך אלא אח"כ עייפינהו וכו' ושלח הכל ביחד דאפילו אלף זוז בבת אחת רשאי ליטול דאי לא תימא הכי הא אמרינן מי שיש לו יותר ממנין צדקה [דעולה קצ"ט והיינו שיש לו מאתים] אינו רשאי ליטול לקט שכחה ופאה וה"ה צדקה וכדמשמע בסמוך מיהו אפשר לחלק במתנות עניים כגון לקט וכו' וקופה של צדקה [אינו רשאי ליטול] שא"כ גוזל העניים דבלא"ה עומד זה לחלק לעניים משא"כ מתנה דרך צדקה מהמתנדבים. וראיתי במרדכי פ"ק דבתרא בתשובה המתחיל הן קלותי ריב"ק שאל מרבינו אפרים מי שיש לו מאתים זוז אם יכול לקבל צדקה אם יש לדמות ללקט וכו' ומעשר עני או שמא אינו דומה דבהני גוזל עניים וכו' ע"ש באורך והשיב וכו' מה שאמרת מי שיש לו ר' זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו דהא אשכחן מזלפין יין והיה כופלי ד' מאות זוז לפי מה שהוא רגיל וכו' ע"ש ודו"ק:

גמ' ר' אבא הוי צייר וכו' ומצלי. א"ל שלא היה רואה העני רק עשה עצמו כאילו רואה אחוריו שלא יערב הרמאי לבו לגשת ובאמת לא ראה דרש"י פי' לראות שלא יבא כו' גם א"ל שראה באמת העני דגם מר עוקבא ידע למי נותנו כמו שאמר הוי עניא בשבבותיה וכו' ואף שהעני ג"כ יודע כאן ממי מקבלו מ"מ כ"ז שהעני אינו יודע שהנותן יודע למי נותן אינו מתבייש ורבי אבא לא ראה אחוריו להדיא רק הולך תמים ופועל צדק ואגב אורחא כלאחר יד היה מסתכל מן הצד [ולא היה יודע העני שרואה] דז"א דבהדיא אמרינן פרק השותפין נותנו ואינו יודע למי נותנו לאפוקי מדמר עוקבא מקבלו ואינו יודע ממי מקבלו לאפוקי מדר' אבא [משמע דאינו יודע למי נותנו לא אתי לאפוקי מדר' אבא] ודו"ק:

והלך לפניך צדקך. הצדקה שהיא לאחריך שדי זוזי לאחוריה ילך לפניך:

סח.

גמ' כל המעלים עיניו כו' כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו כל מי שיש בו תורה ואין בו גמילות חסדים כאילו אין לו אלוה. ואמר א"ב אלף בינה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה הכל עולה לענין אחד ואין כאן מקום להאריך בזה:

גמ' במחרישה דכספא וכו' . מגירה שמגררין בה במרחץ ברי"ף ואשר"י ובתוס' פרק המקבל:

סח:

גמ' הא גדולה ויתרה וכו' . לא ניחא להו לפרש ונתרצה בפירוש לכן שפיר גדולה ויתרה וקטנה אין מחילתה מחילה. דמדעתה לא משמע כן [רק בידיעתה ושתקה] עי' בהלכה זאת באשר"י ור"ן:

גמ' ומי אמר רבא הכי כו' לישני לי' כו'. אין להקשות אמאי לא מקשה כפשוטו ממתני' אפשר לפרש דלמא מתניתין רשב"א היא ורבא אליבא דרבי קאמר וק"ל:

גמ' לרבי אידי ואידי מיגבא גביא. א"ל דלמא לעולם פרנסה גביא ממטלטלי ואינה כתנאי כתובה אינו ר"ל מזונות רק כשאר תנאי כתובה כגון כתובת בנין דכרין וכה"ג דגביא דוקא ממקרקע ואפשר דמ"מ הול"ל פרנסה ומזונות אינו כתנאי כתובה וק"ל:

ברש"י בד"ה ואם באו כולן להנשא כאחת וכו' אם היה ק' מנה וכו'. לעיל כך אני אומר ראשונה וכו' לא איצטריך ליה לפרש החשבון דהא צריך לומר שהראשונה נוטלת עישור מכל הנכסים ושנייה במה ששיירה וכו' עד לבסוף שרוצה אף האחרונה להנשא מוציאין מן הראשונה וחולקין בשוה אבל עד עתה נוטלת הראשונה עישור מכל הנכסים משא"כ לפי המסקנא דמיירי בבאו להנשא כולן כאחד דאי לא"ה לא היו חולקות בשוה א"כ למאי נ"מ נוטלת ראשונה עישור מכל נכסים ושניה במה ששיירה ותיכף ומיד חולקין בשוה אפוכי מטרתא למה לי לכן פירש בשביל הראוי לישאר לפני הבן וכו' ומפרש החשבון שהוא קשה קצת וכדי לברר בנקל חלק הבן עושין כך ולעיל לא צריך לומר בשביל חלק הבן דגם בשביל חלק הבנות יש נ"מ וק"ל:

בתד"ה בין נישאו כו' דאפילו נישאו ובגרו כו'. מדרבא בסמוך בנשאה ובגרה צריכה למחות הא אי מחאי לא אבדה פרנסתה ורבי בהך ברייתא במחאי דוקא איירי וק"ל:

בתד"ה ומי אמר רבא כו' קשה לרשב"א אמאי לא פריך מדפסק לעיל כו'. דטפי הו"ל להקשות דרבא אדרבא דאיהו פסק לעיל כר' בת הניזונת כו' ניזונת אין כו' וכאן ס"ל בין בגרה כו' דשניהם אין להם מזונות נישאו בנערות או בוגרת בלא נישואין ואפ"ה לא אבדו פרנסתן. ועוד דהשתא לא מקשה רק אחלוקה דנשאת א"צ למחות ולא הקשה מדפסק רבא דלעיל דקשה נמי אבוגרת אין צריך למחות וק"ל:

אפ"ל קצת דתקשי לך בל"ז איתביה רבא לר"נ יתומה כו' טפי הו"ל להקשות דרבי אדרבי וכהכי נמי מסתברא באמת אלא יש לומר משום דאפשר לומר ניזונת יש לה ודאי עישור בכל גוונא משא"כ אינה ניזונת ישנו חילוקים דפעמים שאין לה עישור נכסים והיינו בנישאת ובגרה משא"כ ניזונת הוא מלתא דפסיקתא דהא השתא נמי ע"כ באינה ניזונת נמי יש לה עישור דהיינו בדמחאי אלא בדניזונת יש לה עישור בכל גוונא ורבי איירי בלא מחאי רק להכי נמי מסתברא מיהת מיחשב א"כ למטה נמי ניחא טפי להקשות מאיתביה רבא כו' מהאי טעמא די"ל ניזונת בכל גוונא אינה ניזונת פעמים שאין לה בדלא מחאי בבגרה ונשאת. מיהו רשב"א מחשיב זה לדוחק משום דלא הו"ל למינקט ניזונת כיון דלא תליא מידי בניזונת דבגרה או נשאת לחוד שכל אחת אין לה מזונות אעפ"כ יש להן עישור משא"כ אם בגרה או נשאת אין להם עישור ניחא דנקיט ניזונת כ"ז שהיא ניזונת דהיינו נערה ולא נשאת יש להן אף דלא מחאי ודו"ק:

בתד"ה רבי כו' וגבי ניזונת פסק לקמן כו'. אע"ג דאף פרנסה פסק לקמן ממקרקע והאי פרנסה פירש"י נדוניא לעיל פרק נערה דף נ"א כבר כתבו שם תוס' בד"ה ממקרקעי והקשו דרבא אדרבא ותירצו דשמין באב בדאמידניה אז גביא ממטלטלי ולקמן איירי בדלא אמידני' והשתא מייתי התוס' שפיר [בפרנסה גובה ממטלטלי] בדאמידני' ובמזונות אין שמין באב כלל אף בדאמידניה וא"כ לא גביא ממטלטלין ושל"ת דלמא אף בדלא אמידניה גביא ממטלטלי וא"כ במזונות אף דלא שמין דעת האב דלמא מ"מ גביא ממטלטלי לזה הביאו ראיה היכא דלא אמידניה פסק לקמן ממקרקע וכו'. או כפשוטו דלקמן פסק ממקרקע דוקא ובפרנסה מצינו לפעמים ממטלטלי היכא דשייך לשום דעת האב אבל במזונות לא שייך זה וק"ל אבל בעיקר תירוץ התוס' לעיל הסברא דחוקה קצת דמאי נפקא מיניה בין אמידניה ללא אמידניה לענין מקרקע דלגבי האב קרקע ומטלטלי שוין [וכיון דסבירא ליה דשמין באב לא שייך לגבי מטלטלי לא אמידניה דמה לו לאב בין מקרקע למטלטלי] ובענין סך נדוניא עישור או פחות או יותר שייך שפיר לפי דעת האב וותרן או קמצן ודו"ק:

בתד"ה מאי פרנסה וכו' דהא לעיל לא קאמר בהאי לישנא וכו'. א"ל דלמא הא דפרנסה אינה כתנאי כתובה אמר ר"ה משמיה דרבי והיינו מימרא דרבי בברייתא דלעיל ואח"כ השמיענו מימרא דהלכה כרבי [דאין זה קושיא כלל דא"כ למה לר"ה להביא מימרא דרבי מה דמבואר בברייתא ובודאי דא"ל דהיינו גופא ברייתא דלעיל דלא קאמר בהאי לישנא וכ"ה בשיטה מקובצת] ודו"ק:

בסה"ד דהא בהא תליא וכו'. וא"ל מכל מקום נימא דפרנסה אינו כו' היינו בדלא אמידניה דבפרנסה עישור ובמזונות הכל לפי כבודה וכמשרה אשתו וכמו שהקשו התוס' לעיל בדף זה ע"א בד"ה מאי לאו כו' יש לומר דזה נמי מהאי טעמא לפרנסה שמין באב ולא לפי הכבוד וסתם דיעה הוא עישור כדלעיל עד כמה עד עישור וכו' ועוד דא"כ מאי קמ"ל כבר תנא רבי לעיל בת הניזונת נוטלת עישור ואי לאשמועינן מזונות אינו כן הניחא אם בא לשלול לאפוקי דעת האב וכדלעיל ע"א בברייתא אין אומרים אילו האב קיים היה כו' אלא שמין את הנכסים כו' אבל בדלא אמידניה פשיטא דהוי כמשרה אשתו ע"י שליש דאל"כ מנ"ל להתוס' גופיה לעיל בד"ה מאי לאו בפרנסת הבעל [דכתבו דהשתא לא הוי כו' עישור נכסים ולענין מזונות כו' כמו שמפורש במשרה אשתו ע"י שליש] אע"כ דמלתא דפשיטא הוא [דהיכא דלא אזלינן בתר אומדן דעת האב דינו כבמשרה וכיון דבברייתא תני אין אומדין כו' אלא שמין את הנכסים מלתא דפשיטא דכמשרה. ה"ה בלא אמידניה]:

סט.

גמ' ביני חיטי. לפירש"י דשלח ליה אגרת שלומים וכו' אפ"ל משום דדברים שבע"פ לא ניתנו לכתוב רק אח"כ בימי האמוראים משום עת לעשית ראו והתקינו לכתוב כנודע לכן תלאה ביני שיטי ולא כתבו כדרך הכתיבה בסדר השורות:

גמ' נכתוב ליה מכרו בו'. דאף דקאי אמתני' דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ולא קתני מכר או משכן וקמבעיא ליה שיעבדו לענין פרנסה שיש לו קצבה מהו דודאי מתני' כולל הכל מנכסים משועבדים שדרך הלשון כן לקרות נכסים הנמכרים או נתמשכן נכסים משועבדים ורב אילו בעי טרפה פרנסה ממשועבדים או לא ודאי דלא היה קשה מידי אבל האחים ששיעבדו אין דרך הלשון דאי מכרן קאמר הול"ל האחין שמכרו כמו ראובן שמכר שדה לשמעון לא ששיעבד וכן משכנו וק"ל:

גמ' זיל אימא לי' ובשמתא כו' . האף הגדול הזה לא היה נראה לכאורה משום דקרי ליה חברין דרב ענן אדם גדול היה ואליהו הוי רגיל אצלו כדאיתא לקמן בפרק שני דייני אבל אפ"ל משום דרב הונא לא היה רב שם התואר אלא שם העצם כדאיתא ס"פ כיצד צולין מ"ט כי אמרי לך מה שמך אמרת רב הונא אמר להו בעל השם אני פירש"י מקטנותי היו קורין לי כך וזה חיסר רב משמו כאילו אינו ראוי אפילו בשם העצם לקוראו כן. מיהו התם הוא ר"ה בר נתן דעלי' אמרו בהניזקין והאיכא ר"ה בר נתן דהוי תורה וגדולה במקום אחד דאיקיים ביה והיו מלכים אומניך בפ"ב דזבחים הוי קאי קמיה אזגדיא מלכא דפרס וכו' ומשני מיכף הוי כייף לרב אשי כו' והכא סתם ר"ה תלמידו דרב דבעי מיניה שמואל מר"ה בפ"ק דגיטין והוי קדמון טובא וכדלעיל אמר ר"ה אמר ר' פרנסה אינה כתנאי כתובה ולעיל אמר ר"נ אמר לי הונא הלכה כר' כו' גם הגמ' סיים גברא דלא ידע וכו' הונא חברין כו' [משמע דמשום חברין איקפד]. ורוגזא דרב ענן אף דאיהו קרי נמי לר"ה כך היטב חרה לו על הכפל ענן ענן דרך גנאי והוא לא קראו רק פעם אחד גם אפ"ל דרב ענן כתב בכתב כן לר"ה כמשמעות הונא חברין שלם שהיה אגרת שלום שישתדל בדינא דהאי איתתא והוי כמדבר בפיו לנוכח אליו אבל ר"ה צוה לרב ששת שיאמר בפיו כן וגזר בשמתא על השליח שלא יקרא לו רב כדרך השליח כי לא נאה לשליח לקרוא כן זה שאמר חזי היכי שלח לי וכו' וק"ל:

בתד"ה מעמלא דביתא כו' ואי בשכירות שגבו כו'. אם בדקדוק כתבו שגבו דאי לא גבו עדיין הוי ראוי אף שכלה הזמן א"כ קשה דלמא מעמלא דביתא פירושו משכירות מזמן שעבר שחייב הדר בו וכלה הזמן וקמ"ל דבע"ח דאחי הוי וגבי מן הראוי לפי מ"ש האשר"י דהומ"ל דנ"מ בהך איבעיא [אי דאחי כו'] למיגבי מן הראוי ובמרדכי ריש פרק יש נוחלין ושכירות מקרי ראוי לבא ואין אשה גובה ע"ש. מיהו עיין במרדכי ריש פרק השותפין דמשמע משכירות שכבר נתחייב הדר בו גובית האשה כתובה דזה לא מקרי ראוי [וע"כ צ"ל דמ"ש התוס' שגבו לאו דוקא] ועיין:

בתד"ה בשמתא וכו' וא"ת אע"פ שאמר לו יהא צריך הפרה וכו'. לכאורה אפ"ל [הא דפסיקא להו להקשות דלמא באמת היה צריך הפרה] דהול"ל גוזרני בשמתא לומר לו ענן ענן ומדקאמר בשמתא ליהוי מאן דלא כו' משמע שכוונתו דאי לא אמר ליה חל דוקא השמתא [וע"ז הקשו דאפילו אמר לו צריך הפרה]. ויהודה דקאמר אם לא אביאנו כו' [לא הקשו למה אמר אם לא אביאנו דמשמע אם יביאנו א"צ להפר] איהו באמת לא ידע [הדין דאף בלשון זה צריך הפרה] תדע דאילו ידע היה רואה להתירו לו רק אנו יודעין מדהיו עצמותיו מגולגלין כו' ודו"ק. ואפ"ל [דהכי קשיא להו] כיון דסוף סוף הוא בשמתא לא הו"ל לשמת אותו דרב ששת מאי עבידתיה שיקבל עליו שמתא שלא יכול לנקות ממנו בלא הפרה [ולהכי לא קשיא להו איהודה] הניחא אם השמתא אינו חל רק אם לא יעשה השליחות ניחא וק"ל:

סט:

ברש"י בד"ה ומתו כו' . עיין בב"י סי' רנ"ג באורך ודו"ק:

בתד"ה אמר ר"נ אע"ג דלא קרינן הכי כו' בראש לנחמו כו' מבואר בפשיטות [דאע"ג דלא קרינן הכי מ"מ מדלא כתיב מנחם ע"כ איכא למידרש המסורה]. ואפ"ל עוד אע"ג דלא קרינן הכי רק קרינן ינחם דמשמע דמנחמי האבל והוא היפוך הכוונה דהאבל יושב בראש לכן אמרו דאיכא למידרש שהמתנחמין מושיבין בראש לנחמו [ר"ל שמושיבין המתנחמין בראש כדי לנחמו ושפיר מדרש קרי ומסורת דהיינו שמושיבין המתנחם כמסורת כדי לנחמו והוא הקרי]:

בתד"ה המשליש וכו' ובגמ' מסקינן וכו'. אף מפשטא דברייתא דקתני ר"מ אומר מן הנשואין הרשות בידה הו"מ להוכיח דמתני' מן האירוסין מיירי דא"ל מן הנשואין ובקטנה דהא אמר ר' יוסי וכי אינה כו' גדולה דבת זביני וכו' ועוד דקתני סיפא בד"א בגדולה וכו':

בתד"ה וכי אינה כו' דאינה יכולה למוכרו. וכיון שאינה יכולה למוכרו מצוה לקיים כו' [כדבסמוך הא מני ר"מ דאמר מצוה לקיים כו']:

בתד"ה קטנה וכו' וליכא למימר וכו'. קודם ראיתי דבריהם הייתי סבור בפשטות הגמ' דאין זה סברא לחלק בקטנה בין אירוסין לנשואין כיון דבגדולה אין חילוק בשלמא לר"מ בה"א דמחלק משום דאף בגדולה מחלק והיינו טעמא דאף שודאי מעשה גדולה יש בה ממש מ"מ האב לא עלה בדעתו שיהיה שלה לעשות מה שתרצה אלא לכשתנשא ואף שזיכה לה המעות מיד מ"מ כיון שדעתו היה שיהיה המעות ביד שליש לקנות בהן שדה לצורכה כשתנשא מצוה לקיים דברי המת משא"כ בנשואין אף האב לא עלה וכו' כפירש"י מהאי טעמא גופיה איכא לפלוגי בקטנה אף אם נניח שיש במעשיה ודבריה ממש אבל לר"י כיון דבגדולה בכל אופן הרשות בידה א"כ אזדא לה הסברא זו שדעת האב עד נשואין וכו' דלא ס"ל כן משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ובדעת האב אין מעלה ומוריד א"כ ליכא לפלוגי עוד בקטנה דאי מעשה קטנה יש בה ממש אירוסין ונשואין שוין כגדולה ואי אין בה ממש אף מן הנשואין אמירתה תנם לבעלי לאו כלום והוי כלא אמרה ואפילו גדולה בלא אומרת ודאי יעשה השליש מה שהושלש בידו דמה"ט לפי המסקנא בקטנה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין אין מעשה קטנה כלום [דהוי כלא אמרה דאין ממש באמירתה] וא"כ אין מקום למ"ש התוס' וליכא למימר דסיפא איצטריך וכו' דלהא לא איצטריך כלל. אבל נראה לכאורה שהדין עמהם דהא אין ה"א שיהיה מכירת קטנה מכירה אף בה"א דגמ' וא"כ בר"מ דמחלק בקטנה ומן הנשואין הרשות בידה משום דיש ממש באמירתה אין נראה שיהיה מן האירוסין ממש במכירתה אף אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת ודו"ק:

בא"ד דא"כ הול"ל בהדיא אפילו מן הנשואין כו' . יש לראות דלמא ה"א קיים וקתני לה ר"י וחסורי מחסרא אבל בקטנה אפילו מן הנשואין כו' דא"ל דלא הול"ל אין מעשה קטנה כלום [רק אפילו מן הנשואין לא תמכור] דאיצטריך כדלקמן אפילו בעלמא. גם לשונם אינו מורה על כך. אבל י"ל דבד"א וכו' לא שייך כ"כ כיון דקאי ר"י אאירוסין ואבל בקטנה קאי אנישואין. ואין דרך לגרוע במשנה [ר"ל לחסר לשון בד"א כו' ולא קתני רק קטנה אפילו מן הנישואין כו'] אלא להוסיף עלי'. אלא שאין זה בכח המאמר של לשונם. ובחפזי אמרתי משום דודאי דחיקא לתלמודא לומר דפליגי בפלוגתא רחוקה בגדולה מן האירוסין וקטנה מן הנשואין שזה כלל גדול כל כמה דמצינו למעט במחלוקת ולהשוות דבריהן אפושי פלוגתא לא מפשינן ובר מן דין היא סברא הפוכה לר"מ אלימא לי' נישואין דאף בקטנה הרשות בידה וקיל לי' אירוסין דאף בגדולה יעשה השליש מה שהושלש בידו ור"י קיל לי' קטנה דאף מן הנשואין יעשה השליש מה שהושלש בידו ואלימא ליה גדולה דאף מן האירוסין הרשות בידה אבל המכריחו בה"א לזה משום דריהטא דבד"א שסיים ר"י במלתיה משמע דפליגי אף בקטנה דאל"כ קטנה מאן דכר שמיה אף ר"מ מודה בה משמע מזה דפליגי אף בקטנה דאר"מ א"א לחלק הבד"א דבגדולה נמי אמר יעשה השליש מה שהושלש בידו ולזה הכריח אימא סיפא וכו' א"כ ע"כ אף לר"י לא יתכן הבד"א אם לא תגיה א"כ נתקן המשנה בהגה"ה לר"מ ולא יפלגו בפלוגתא רחוקה ובהפיכות. ובברייתא דקתני בסוף קטנה בין מן הנשואין כו' למסקנא צ"ל דלאו מדברי ר"י הוא אלא לכ"ע ודו"ק:

ע.

גמ' ממאי מדקתני וכו' . דמתני' לא איירי דוקא בשדה אלא או נדוניא כדפרש"י במתני' ועיין בר"ן באורך:

בתד"ה הא קי"ל כו' אפילו בברי' וכו'. ולכך מקשה שפיר הא קי"ל אפילו אם איירי בבריא:

בא"ד יש מקשין כו' א"כ מאי אהני הא דדברי שכ"מ כו'. דאיפכא אין להקשות דאיצטריך מצוה לקיים דברי המת אף בבריא. ועיין פ"ק דגיטין בתוס' באורך בזה ובאשר"י כאן:

בתד"ה אבל כו' אבל מתנתן מתנה כו'. ובמתני' לא קאמר רק נאמן עלי בעלי שיקנה לי שדה [או נדוניא] לצורכי ולא יעכבן ואינה מבקשת לתת לו במתנה ועוד הנותן לא נתן לה כי אם לקנות שדה [או נדוניא] דוקא ואדעת כן השליש ודו"ק. ועיין באשר"י: