מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ג

ל.

גמ' ותו ארי' וגנבי כו' מהא דהכל בידי שמים דמשמע אפילו ארי' וגנבי לא מוכח דאין למידין מן הכללות אפילו במקום כו'. ואפ"ל עוד ועיין:

בתד"ה אי לאפוקי כו' אליבא דכ"ע כו'. דלהך מ"ד בעשה [ר"י דהוא אמורא] תקשי לר"ש בן מנסיא אליבא דר"ע רבו מאי בינייהו כיון דאין קדושין תופסין בחייבי עשה [ומאי קאמר הניחא כו' דאליבא דר"י ודאי טעמא דנפשיה קאמר] ולא דמיא למ"ש בסמוך בהא לא חיישינן אי פליג ר"מ אר"ש וכו' וק"ל:

בתד"ה הכל מודים כו' ואיצטריך למעוטי כו' יבמה לשוק כו'. א"ל אמאי לא הביאו התוס' ראיה לעיל בד"ה חילולין מיבמה לשוק דאין קדושין תופסין בה ואפ"ה הולד אינו ממזר דדלמא הולד ממזר אף לשמעון התימני דס"ל דאין ממזר אלא מחייבי כריתות וכמו בכותי ועבד הבא כו' דהכל מודים שהולד ממזר אף לשמעון התימני וק"ל:

בא"ד ובקונטרס פירש כו' ולר"ע ניחא כו'. עיין בח"ש שכתב דניחא שפיר [אף לרבנן] דע"כ מפיק מדר' נחוניא דאל"כ מנ"ל לרבויי חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין דלמא חדא לחייבי עשה וחייבי לאוין וחדא לאייבי כריתות כנדה דתפסי בהו קידושין ואיצטריך ייתורא להכי דלא נתרבו מריבויא דחייבי לאוין [אף דתפסי בהו קידושין] דס"ד למיפטרה מטעם דקים ליה בדרבה מניה לר' נחוניא ומ"ש התוס' לעיל דחייבי לאוין אי תפסי בהו קידושין נתרבו מחייבי עשה [וא"כ ה"ה נדה] היינו אי לא ס"ל כרבי נחוניא דלית לן למעוטי ולמיפטר חייבי כריתות אם לא ממיעוטא דלו תהיה לאשה וכמ"ש התוס' לעיל ע"ש. וסיים בח"ש דלהכי סדרי' אחר רב חסדא. ויש לעורר עוד בלא הא דר"ח הכל מודים בבא על הנדה כו' [מוכח דמפיק מדר' נחוניא] דאי לא מפקא מדר' נחוניא מנ"ל לרבויי חייבי כריתות דלמא חד לחייבי עשה וחייבי לאוין דתפסי בהו קידושין וחד ליבמה לשוק דלא תפסי בהו קדושין. אבל חייבי כריתות לר' נחוניא לא ואמאי כתבו ולר"ע ניחא הא לכ"ע ניחא. ואפ"ל בדוחק דסברת התוס' דלעולם אם נתרבה פעם אחד חייבי לאוין נתרבו כל חייבי לאוין ותו ליכא לפלוגי בין תפסי ללא תפסי בחייבי לאוין גופייהו וכן אם נתרבה פעם אחד חייבי כריתות תו ליכא לפלוגי בין חייבי כריתות לחייבי כריתות כי היכי שכתבו לעיל בד"ה וחד לאתויי חייבי לאוין דאם נתרבה לא תפסי קדושין נתרבו כל לא תפסי קדושין או בהיפך ושדיא חייבי לאוין או לחייבי עשה או לכריתות ה"נ י"ל לאידך גיסא אם יש ריבוי פעם אחת לחייבי לאוין או כריתות נתרבה הכל ודו"ק:

בסה"ד ומתני' קתני בא על בתו פטור. וה"ה ברישא אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד:

בתד"ה הכל כו' הא דאמרינן אל יעמוד אדם במקום סכנה כו' וקיר נטוי כו'. לכאורה ודאי בידי שמים רק ע"י כן מזכירין עונותיו ובאין יותר מהרה בידי שמים וק"ל:

בא"ד והסיר ה' ממך כו' . לכאורה אין קושיא דתקשי בלא"ה מנ"ל דזה צינה אלא דקשה ליה למה כתיב והסיר והול"ל לא ישלח עליך כסיפא דקאמר לא ישימם בך אלא איירי בצינה דאינו כ"כ ברכה לא ישימם דאף בלי ברכה האדם יכול לשמור עצמו מהם שלא יבא עליו והשומר נפשו ירחק מהם להכי מברכו והסיר אף שבא עליך בפשיעתך וק"ל:

בתוס' מיום שחרב וכו' והתם בזמן שבית המקדש קיים איירי וכו'. ור' חייא רבותא נקיט אף משחרב בית המקדש ובטלו ד' מיתות מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו ומקודם פשיטא דלא בטלו דהא אף ד' מיתות לא בטלו ואם נמצא לפעמים מי שלא נידון פשיטא דאירע לו דין ד' מיתות ודו"ק [וכן הוא להדיא בתוס' סנהדרין שם]:

ל:

גמ' סוף סוף כיון דלעסיה קנייה. לאו לעסיה דוקא רק ר"ל כיון דלא מהדריה והולך ולעסיה קנייה ודו"ק:

בתד"ה דין כו' וי"ל דע"י תשובה כו'. ובזה מתורץ נמי קושיא הראשונה ודו"ק:

בתד"ה זר וכו' ואוכל תרומה בשוגג. דמיחייב בתשלומין אע"ג דבמזיד חייב מיתה וקי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מדתנא דבי חזקיה מכה אדם כו' לא חילקת כדלקמן וכן הזיד בדבר ששגגתו מעילה דהיינו אוכל קודש בשגגה דחייב בתשלימין כדכתיב בקרא אע"ג דבמזיד במיתה לרבי דיליף קודש קודש מתרומה. גזירת הכתוב הוא דחייב ממון בשוגג.

בא"ד והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש כו' . לפירש"י שם לא קשה מידי שפירש יש אומרים לא מעל דאיירי ודאי באוכל קודש בשגגה לענין הקדש מדקתני לא מעל דמעילה לא שייך אלא בשוגג אבל לענין חמץ הוא מזיד וחייב כרת בשביל אכילתו חמץ בפסח ודאי גלי קרא גבי שוגג דתרומה והקדש דלא פטרי להו הא דקים לי' בדרבה מני' במזיד אבל במזיד ודאי פטור מתשלומין כדקאמר לאביי פטור וה"ה אם קים ליה בדרבה מניה מחמת דבר אחר שאוכל חמץ במזיד והאי דהאוכל תרומת חמץ בפסח דבשוגג משלם קרן וחומש איירי בשגג בתרוייהו אף לענין חמץ וכפירש"י שם בהדיא אבל להתוספות נראה לפרש בענין אחד בשוין [אוכל תרומת חמץ ואוכל חמץ של הקדש] וק"ל. ומה שלא הקשו בפשיטות הך מתני' דאוכל תרומת חמץ בפסח לחודיה לרבא אמאי בשוגג משלם קרן וחומש וכותדע דבסמוך וק"ל:

בתד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' בסוף הדבור והכי פירושו אנום הוא ופטור ממיתה וממון כו'. אפ"ל הא דמפרש דפטור מממון דאנן סהדי כו' דאל"כ קשה מאי פסיקא ליה דאיירי בדלא מצי לאהדורי ע"י אונס ומקשה אתרוייהו במה דאמר פטור מממון משום דקים ליה בדרבה מני' אדרבה אמאי חייב מיתה ליהוי פטור ממיתה דאנוס הוא ויהיה חייב ממון אהנאה דלמא בלא מצי לאהדורי ומניח לו מרצונו דהשתא ניחא דחייב מיתה כיון שמניח לו לתחוב מרצונו ולא קשה רק אמאי פטור ממון דתיכף כשמניח לו בפיו ולא אהדרה קנאו להתחייב לכן פירש אנוס הוא ופטור מתרוייהו דהשתא פסיקא ליה להש"ס לפרש בע"כ דניחא הדין דסוף סוף פטור [מממון] רק הקושיא הוא בלא קים ליה בדרבה מני' פטור אבל אי איירי במרצונו קשה טפי אמאי פטור חייב מבעיא ליה וק"ל:

בתד"ה לא צריכא כו' דכבר נמאסו כו'. ואורחא דמלתא נקיט שאם תחב לו כל כך עד דלא מצי למיהדר כי אם ע"י הדחק מסתמא נמאס:

בא"ד ואע"ג שחבירו גזלו כו' . זה לפירוש ר"י דלעיל דפריך אנוס הוא ואמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו כו' וק"ל. משא"כ לפירש"י לא קשה מידי דסוף סוף חייב לשלם כיון שנהנה:

בא"ד או משום שחרוריתא דאשיתא כו' . אע"פ שיש לחלק קצת דהתם מחסר ממנו שוה פרוטה לכך מגלגלין עליו הכל משא"כ הכא אף דההנאה לגבי דידי' הוא שוה פרוטה מ"מ לזה לא מחסר פרוטה וק"ל:

בתד"ה רב אשי אמר כו' פ"ה כו' ופליג אדרבא כו'. הקשה בח"ש מאי בינייהו הא אף אם רבא הוי יליף אסון אסון כאביי היה חייב לרבא משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה דמחייב רבא וע"כ רבא גרסינן כמ"ש התוס' בסמוך. ואינו קושיא כ"כ דמ"מ נ"מ לאביי דלא יליף מואם העלם יעלימו דא"כ היה חייב והגמ' לא מתרץ השתא רק אהא דאמר ולאביי פטור כו' ודאי דאיכא לאשכוחי טפי חייבי מיתה בידי שמים באופן דהוי מיתה ותשלומין לחד וא"ל דתלמודא קאמר זר שאכל תרומה איכא בינייהו והגמ' הבין בתחלה דפטור מתשלומין אף אתרומה ומקשה מגונב חלב כו' ואתי רב אשי לשנויי דודאי אתרומה חייב והפטור דתשלומין קאי אשיראין דקרע בהדי דאכיל וכוונת הגמ' תרומה של חבירו ושיראין של חבירו דהוי מיתה ותשלומין לחד כיון דבא הכל ע"י ממון של חבירו רק רב אשי דנקיט תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו משום דס"ל לדידיה הדין כן דפטור אף בכי האי גוונא ולשנויי ולאביי פטור קאתי ונקיט אף בכה"ג ולרבא חייב אף באכל תרומה ושיראין של חבירו [וכ"כ מהרש"א] דז"א דא"כ מאי מקשי מגדיש שאני התם שהחיוב מיתה ותשלומין בא הכל ע"י ממון של חבירו ודו"ק. ועיין לקמן בהא דבא על בת בתו פטור מטעם דקים ליה בדרבה מיניה אף דהוה ממון לחתנו ומיתה לבת בתו עיין [דלפום סברת התוס' דהשתא הו"ל לאקשויי ארבא ממתני' דהכא] ומהא דגונב חלבו כו' דמשמע דאם היו באין כאחד פטור אע"ג דחלב נמי חייב כרת לשמים אפשר דס"ל לרב חסדא ממון לזה ונפשות לזה פטור:

בא"ד פירוש ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובה ונפשות לזה שאומר שבא עליה ולפ"ז צ"ל דאיירי שנאנסה וכן משמע הלשון בא על בת פלוני משא"כ במימרא דרב יוסף בסמוך קאמר שזינתה משמע ברצון וכן משמע ממ"ש בסמוך שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו דמשמע בת בלא עליו לא הוי אלא ממון לא נפשות [וע"כ דאיירי באונס] אע"ג דנקטו לישנא פלונית זינתה. אבל זה לא יתכן דא"כ אמאי רצו להפסידה כתובתה הא אפילו אשת כהן לא מפסדא כתובתה באונס כמו שכתבו התוס' פ"ק דף ט' בד"ה אי למיתב לה כתובה ולכן צ"ל כפירש"י שם בסנהדרין ממון לאב דבנערה איירי שהכתובה לאביה. ולפי"ז מ"ש ונפשות לזה שאומר שבא עליה אע"ג דהוי נפשות משום דידה נמי כיון שזינתה ברצון מ"מ זה מקרי קצת ממון ונפשות לאחד אע"פ שהתשלומין לאב ומיתה לדידה מ"מ הכל בא על ידה וכן בסמוך צ"ל ליישוב ר"י כיון דבלאו דידה נתחייבו מיתה ע"י עדותן אדידיה דהיינו פלוני בא כו' אע"ג דעל ידה נמי קים ליה בדרבה מני' מ"מ מחייבי' להו ממון בשבילה ודו"ק:

בא"ד והוא שהדליק את הגדיש כו' . בלא פירש"י לא קשה מגדיש ארבא דסנהדרין דהתם הוי מיתה בשביל שמים וחשיב הכל לאחד אבל לפירש"י דכתב וס"ל לרב אשי מיתה לזה כו' משמע דמיקרי הכא מיתה לזה ותשלומין לזה ורב אשי הוא דס"ל כן אבל רבא פליג וק"ל:

בא"ד והתם על הזמה אחת בא להם הכל. שהזימו עידי האב לעידי הבעל:

בא"ד דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר כו' . מבואר היטב בעיונך שם בגמרא וק"ל:

בא"ד וריב"א אומר כו' . והכא ובגדיש מקרי הכל לאחד כיון דמיתה לשמים ולכך פטור ודו"ק:

לא.

גמ' דאי בעי גחין פירש"י למטה מג' כו' . לפי"ז כי פריך לעיל סוף סוף כיון דלעסיה קנייה אמאי לא משני דגחין למטה מג' אע"כ לא תליא בזה דהא כי תחב לי' חבירו נמי הוי כאילו לא הגביה כלל ואפ"ה קניי' כיון דלעסיה דמה שייך הגבהה כיון דתפס בפיו וזה עצמו קושית ר"י אפירש"י ואפשר לפרש בדוחק דלעיל כיון דלעסיה למעלה מג' דוקא קנייה וה"ה דהומ"ל בגחין דה"נ הכא הומ"ל שתחב לו חבירו וכו' כמ"ש התוס' ודו"ק:

ברש"י בד"ה לא מצי לאהדוריה כו' סופו לקרוע לו שיראין. לא מיושב הך לישנא משעת עקירה סופו לנוח מבעיא ליה שיראין מאי עבידתיה ואף שי"ל דאם חיוב מיתה מתחיל תיכף משעת עקירה והוי כאילו נח כיון דלא מצי למיהדר א"כ חיוב תשלומין בא אח"כ ולא מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מני' אא"כ באין כאחד ממש וכן משמע בהדיא בתוס' מרובה דף ע' בשמעתא דאמר לי' זרוק גניבתך לחצירי וכו' שהביאו התוס' בד"ה שעקירה צורך הנחה ע"ש ובח"מ סי' שנ"א מ"מ אין נראה שנתכוין רש"י לכך ודו"ק:

בתד"ה שעקירה וכו' ולא הוי מפליג בין מצי וכו'. ואתיא פירכא דמרובה מכי מטא לאויר כו' ללישנא קמא דהכא דתליא הכל בעקירה צורך הנחה [שאי אפשר להנחה כו'] וס"ל לר' אבין אפילו מעביר נמי וא"כ ר' ירמיה דפליג אמנסך דהיינו כמו מעביר בעצמו הה"נ דפליג אזורק ולהכי מקשה שפיר התם בהזורק מכי מטי וכו' דא"ל אף שר' אבין ודאי ס"ל אף במעביר ללישנא קמא משום דתליא לדידיה הכל בצורך הנחה מ"מ דלמא ר' ירמיה דפליג עליה ולית ליה עקירה צורך הנחה דלמא דוקא במעביר פליג עליה ומ"מ בזורק מודה מטעמא דלא מצי לאהדורי לזה כתבו ולא הוי מפליג כו' [ר"ל ללישנא קמא] תדע דלא הוי סברא כלל להכריע שום דבר ואפילו רבותא לא הוי מעביר טפי מזורק דאל"כ אמאי נקיט ר' אבין זרק דמודה בה אף ר' ירמיה מטעמא דלא מצי לאהדורי לינקוט מעביר דפליג בה רבי ירמיה אלא ודאי כי הדדי וכו'. וזה מבואר פשוט. וא"צ להתערב בכוונתן [לישב] אמאי נקיט רבי ירמיה מנסך לנקוט רבותא אפילו זורק דהבל הוא דר' ירמיה קאי אמשנה דמנסך היזק שאינו ניכר וכו' וטפי קשה לרב חסדא ללישנא ב' דתליא במצי לאהדורי אמאי נקיט גונב חלבו דהוי תרתי לטיבותא לאשמעינן רבותא אפי' מעביר וק"ל:

בא"ד אבל אם אפשר כו' . ר"ל לפירוש ר"ת אתי שפיר אבל אם אפשר וכו' וכפירש"י שם שמשכשך בו בלי הגבהה וכמ"ש התוס' בגיטין לא פליג וכו' וא"כ קשה מאי פריך במרובה [לזה כתבו] ובהגוזל וכו' שם משמע [נמי] כפירוש ר"ת. או שיעור לשונם דר"ת פירש אי אפשר וכו' משום דאם אפשר וכו' א"כ לא פליג וכו' ובהגוזל משמע דפליג וכו' [וכ"כ מהרש"א ז"ל]. ומ"ש וכן משמע קצת די"ל מעיקרא וכו' דבהא גופי' פליגי אם הגבהה צורך ניסוך הוא אם לאו ומעיקרא סבר כרבי אבין וכו' [היינו דדמיא לדר' אבין ולבסוף סבר כר' ירמיה משום דאינו דומה לדר' אבין וכן הוא בתוספות ישנים] וק"ל.

בתד"ה דאי בעי וכו' וקשה וכו'. וא"כ לעולם ההגבהה והקנין צורך אכילה דאי אפשר לאוכלו בלא קנין מקודם ומה לי למטה מג' או למעלה לזה פירשו יכול הוא לשחות ולתוחבו עד בית הבליעה דהשתא ליכא קנין מעיקרא רק באין בבת אחת אע"ג דבהך אכילה וכו' וק"ל:

בתד"ה ה"נ נימא וכו' לא פריך וכו'. סוף הקושיא דאבל זורק מאי לפלוג וליתני וכו' נראה דקשה אף להאי לישנא וצריך לישב דא"כ לא תליא כלל קושית אבל זורק מאי [במאי דמשני מקודם] דתקשה בלא"ה לב' הלשונות אמאי נקיט מגרר ליתני בדידי' היכא שבשניהם באים הקנין בהגבהה קודם שיבא חיוב ההוצאה [ר"ל דלאיזה אוקימתא שנאמר ברישא דלא תקשה אף ללישנא קמא מ"מ לפלוג בדידיה כגון בזורק שהקנין ג"כ בא קודם ההוצאה אפ"ה פטור] ויש ליישב ודו"ק.

בתד"ה נימא כו' והא כיון דקנה קודם התחלת העקירה. ולא ניחא להו למימר דמ"מ תחלת ההגבהה צורך העקירה הוא דהא אפשר לעקור אם היה מונח ע"ג מקל גבוה ג' טפחים ואינו מחוור. ואולי לזה מביאין ראיה כמו לבן עזאי וכו' [דגם שם תחלת הליכתו צורך העקירה והליכה שאחרי']. או אפשר שלא תימא דהוי כבבת אחת אף שאינו בבת אחת ממש כמו לריצב"א לעיל ע"ב בתוס' בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי ודו"ק:

בתד"ה אבל לכתף וכו' בין עמד ללא עמד כלל. מיהו לפי מ"ש בסמוך בד"ה מגרר ויוצא כו' משום דלכתף פטור נראה לו חידוש וכו' אבל לא עמד כלל ליכא חידוש כלל. ואפשר דמ"מ איכא חידוש דהא ללישנא דאי בעי למיהדר אין הכי נמי דחייב אף בלא עמד אף דהגבהה צורך הוצאה הוא וק"ל:

לא:

גמ' ודאפקי' להיכא. יש לראות אם לקישרו ומיהו לפי מ"ש התוס' בסמוך בד"ה רב אשי לפירוש ר"ת דמשני רב אשי תירוץ אחר על דאפקי' להיכא אע"ג שמשני מגרר איצטריכא ליה בענין אחר [משמע לכאורה דאינו תלוי קושית דאפקי' להיכא בהד שינויא דמגרר איצטריכא ליה וכו'] מיהו אם הוא מקושר אתיא בפשיטות טפי דמסדר רב אשי אחר קושיא דאפקיה להיכא אע"ג דרב אשי קאי אמגרר איצטריכא ליה וק"ל:

גמ' רב אשי אמר כגון שצירף ידו כו' . אפשר לפרש לשון צירף שצירף ידו השניה לגרר בתוכה מידו אחת כן משמע קצת מלשון התוס' שכתבו כשצירף ידו למעלה מג'. או לשון צירף שצירף ידו אצל הקרקע לפחות מג' כן משמע מלשון רש"י [שכתב] ולהכי משני כשצירף וכו'. או לשון צירף שצירף ידו למפתן הבית וכמ"ש הטור דאם הרחיק ידו מן המפתן א"כ איסור שבת בא תיכף שנקלט באויר תוך ג' חוץ למפתן דהוי כלבוד וקנין גניבה בא אח"כ כשבא לתוך ידו ולא נפטר משום קים ליה בדרבה מני' אא"כ בבא בבת אחת ממש ודו"ק:

בתד"ה מגרר וכו' דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר. לכאורה אף דלא הוי חידוש טפי רק דשוין מ"מ פריך שפיר דלפלוג בדידיה וק"ל:

בתד"ה אלא במיצעי וכו' דרך מחתרת וכו'. ותלמודא דמשני במיצעי משום קנין דלא קני במשיכה אלא במיצעי דבעי מיתנא שאין דרכו להגביה אבל משום חיובא דשבת מצי איירי בזוטרי ובאופן דחייב משום הוצאה כגון במחתרת:

בתד"ה רב אשי אמר וכו' וקשה לר"י חדא דמה ענין חשיבות כו'. ועוד דאין צריך כו'. ואין לפרש ראיה דכדרבא אשבת וקנין באמת פשיטא מונתן בידה כו' דאשבת אין צריך ראיה כיון שהוא פחות מג' הוי כלבוד אף שאין ידו חשובה כד':

בא"ד כגון שאסקופה גבוה ג' כו' . דאי לא"ה א"כ הגביה ג' טפחים ואתיא הקנין קודם חיוב שבת וכפירש"י דלהכי משני כשצירף ר"ל לפחות מג' דלא תהוי וכו':

בא"ד והוי מייתי מדרבא אקנין ואשבת. ודאי אקנין א"צ ראיה [לכאורה אף לפירש"י] כיון שהגביה ג' אלא ר"ל אפילו לפי סברת רש"י שמביא ראיה אקנין והיה אפשר לומר דלא מיקרי הגבהה אא"כ הגביה לאויר מן הארץ משא"כ כשאסקופה גבוה ג' שצירף ידו והיד למעלה מג' מהקרקע [אפשר דלא הוי הגבהה והיה צריך לאתויי מדרבא דידו של אדם חשובה כד' לזה כתבו והוי מייתי ראיה אשבת ואקנין וק"ל:

בא"ד וכולה מלתא אשבת וכו' . וקנין פשיטא דונתן בידה וכו' רק לענין שבת אוקי לה או למטה מג' ומשום לבוד או אף למעלה מג' וכדרבא וק"ל. ולעולם אתי לשנויי [אקושיא] דאפקא להיכא אי ר"ה איסור גניבה ליכא לזה אמר כשצירף ידו דהשתא איכא איסור גניבה:

בא"ד ור"ת וכו' לאשמעינן דאגד יד וכו'. אע"פ שאגוד בידו כי הוא תופס הכיס בידו והוא עומד בפנים וה"א דשדיי' בתר גופו ולא מיחייב משום שבת משא"כ לכל הפירושים דלעיל איירי כשהוא עומד ג"כ בחוץ. ולפירוש ר"ת מתרץ רב אשי עכ"פ נמי קושיא ודאפקי' להיכא רק הא דנקיט פחות מג' לתרוצי נמי מגרר איצטריכא ליה דמשום קנין לא צריך דהא מצי מוקי לה למעלה מג' ובאסקופה גבוה ג' כמ"ש לעיל [אף אם נאמר כרש"י] ועוד דלר"ת אין חילוק [בהגבהה] בין פחות מג' או גבוה ג' וכמ"ש לעיל ע"א בד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה היא [וא"כ אפילו בלמטה מג' אכתי היה הגבהה מקודם אם לא שהאסקופה היה גבוה] ולענין שבת אף בגבוה ג' מחייב דידו של אדם חשיבא אלא לכך נקיט בפחות מג' משום דלמעלה מג' אגד יד שמיה אגד כדאיתא במשנה הראשונה דשבת פשט העני את ידו לפנים וכו' פשט בעה"ב וכו' וכדמקשה בהמצניע ומשני לה התם למעלה מג' וכו'. ומ"ש בח"ש [דלא כתבו זה דלמעלה מג' שמיה אגד רק לאמיתת הענין אבל בלא זה צ"ל דמיירי למטה מג'] היינו משום שחשב רש"ל כיון [דעכ"פ השתא] דתלמודא לא מייתי אותו דרבא דידו של אדם חשיבא כו' א"כ ע"כ צריך לאוקמי למטה מג' מטעם לבוד ודו"ק:

בתד"ה ברה"ר נמי קני כו' דקתני סיפא איכא נמי למידק כו' כצ"ל ודו"ק:

בתד"ה ורמינהו כו' ארישא כו'. דא"ל דברישא ניחא ליה דשאני הכא דרביי' קרא נערה הנערה ועל חייבי כריתות קשה ליה מנ"ל לרבויי דלמא איצטריך חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע"ג דתפסי בהו קדושין כיון דבעלמא לקי ה"א דלא משלם ומנ"ל חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אלמא קסבר עולא כו' דא"כ לא משני עולא מידי בהא דכאן אחותו נערה כו' דאכתי קשה אמאי משלם חייבי כריתות [כיון דלא תפסי בהו קדושין ועיקר התירוץ דממונא משלם חסר מן הספר]:

לב.

גמ' כאן באחותו בוגרת. ולא משני באחותו קטנה דמתניתין ס"ל נערה אין קטנה לא והיה מיושב נמי קצת בושת. [משום דלא ירויח בזה דעכ"פ יצטרך לאוקמי בשוטה משום פגם] אבל אין לתרץ אחותו בעולה ומיושב צער דבתפוסה יש לה צער אף בבעולה ודו"ק:

גמ' גמר מחובל וכו' . דבכל מקום דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו'. ואיצטריך ריבויא דהנערה שלא נמעט מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו:

גמ' שכן אין צריכין התראה ואי ממונא לקילא וכו' . אין להקשות יעשה זה נמי לקולא כיון שאין בהן התראה להכי הקילה התורה דאף אם התרו בהן מ"מ משלמין ממון ועוד דמה שאמרה התורה דאין צריכין התראה היא גופא חומרא הוא דלמה שינתה תורה בכאן לחייבן מלקות או מיתה בלא התראה אי לא משום חומרא משא"כ לא עשו מעשה הוא מצד טבע הענין בעצמו מיהו לקמן אמרינן דאין שייך בהן התראה אבל לא נשאר במסקנא ודו"ק:

בתד"ה וקי"ל וכו' דפשיטא דמשכחת מלקות וכו'. וא"ל דאבושת ופגם פריך כדפריך בסמוך דא"כ לא משני מידי ודו"ק:

בא"ד ואפילו בלא אתרו וכו' . דהניחא אי מקשה אמאי לוקה:

בתד"ה דאינו לוקה ומשלם תימה כו'. ר"ל א"כ לישני אידי ואידי באחותו נערה ואית בה ממון ומלקות כמו במוציא שם רע דכתיבא בה תרוייהו בהדיא ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף וילפינן קנסא מקנסא כמו עדים זוממין לר"מ דלוקה ומשלם משום דס"ל דעדים זוממין קנסא וק"ל:

בא"ד וליכא למימר דמבושת ופגם כו' . וא"ל דא"כ היאך תליא במתני' דהכא [כיון דבמתני' לא הוזכר בושת ופגם וע"כ דפריך אמתני' דהתם א"כ היאך תליא במתני' דהכא. דז"א] דתיקשי בלא"ה נמי קשה [אמאי דפריך] אחותו בוגרת והאיכא בושת ופגם היאך תלוי כאן אלא ע"כ דמשמע ליה כיון דאית לה קנס כדתנן במתני' מסתמא אית לה נמי בושת ופגם:

בא"ד וי"ל וכו' . כעין זה כתבו בהשוכר את הפועלים לרבי מאיר ורצונם לומר הכא והתם דרבי מאיר ורבנן לא פליגי אלא בעדים זוממין לר"מ הוא קנסא ויליף ממוציא שם רע דקנסא הוא ולוקה ומשלם ולרבנן ממונא אם כן ממעטינן מכדי רשעתו והכא בשמעתין משמע דאף קנסא לא ילפינן ממוציא שם רע לרבנן ובהשוכר את הפיעלים משמע דאף בממונא בחוסם את הפרה לוקה ומשלם לר"מ דקאמר הא מני ר"מ הוא וכו' ותירצו דאחד תלוי באידך דלר"מ כיון דעדים זוממין קנסא הוא א"כ כדי רשעתו דכתיב בעדים זוממין ליכא לאוקמי במלקות וממון דהא ילפינן לה ממוציא שם רע דמיחייב משום ב' רשעיות וע"כ מיתוקמי במלקות ומיתה וא"כ בכל דוכתא לוקה ומשלם [אף בממון] דהא ליכא מיעוטא דאין סברא לאוקמי כדי רשעתו אעדים זוממין באופן היכא דליכא קנסא כגון שבשעה שהעידו שקר קרע שיראין של חבירו דהוי ממונא דכדי רשעתו קאי עכ"פ אגוף הדבר היכא דהוי ב' רשעיות מכח שהעידו שקר ומקרא מלא דיבר הכתוב בכל ענין כדי רשעתו משום וכו' וא"כ אם תוקמה אהיכא דאיכא ב' רשעיות מכח שהעידו שקר ליכא לאוקמי כדי רשעתו אממון ומלקות דהא כל תשלומי עדים זוממין מכח עדות קנסא הוא וילפינן לה ממוציא שם רע אע"כ למלקות ומיתה לרבנן כיון דס"ל דעדים זוממין ממונא וא"כ לא ילפינן לה ממוציא שם רע וקאי שפיר כדי רשעתו אממון ומלקות ואפילו אקנס ומלקות נמי דמקרא מלא וכו' כגון בשעה שהעידו טבחו וכו'. אבל אם העידו על א' שהוציא שם רע או שאנס פלונית אע"ג דהוי נמי קנס ומלקות בכי האי גוונא לא מיקרי קנסא דכל תשלומי עדים זוממין מה שמשלמין מכח כאשר זמם הוי ממון לרבנן וא"כ כיון שהעידו על אחד שהוציא שם רע וזממו לחייבו קנס ומלקות וגבי דידהו מצד הדין משלמין ומיקרי ממון בדידהו לזה כתבו טבחו ומכרו דודאי הוי קנס ומעתה ילפינן בכל מקום מעדים זוממין דכל מלקות ילפינן מיני' דסמיך לי' ארבעים יכנו וכו' לא תחסום וכו' וק"ל. ובזה מיושב נמי למאן דמוקי לקמן מתני' כר"מ דאית ליה לוקה ומשלם אכתי קשה אלו הן הלוקין הבא על אחותו הא איכא בושת ופגם דממונא הוא ור"מ דוקא בקנס ס"ל כן [אלא אף בממון ס"ל כן]. ואח"כ ראיתי שהתוספות כתבו כעין זה לקמן דף ל"ד ע"ב בד"ה ור"מ לוקה ומשלם כו' ככל מה שכתבתי. ולעולא ניחא דילפינן [לרבנן] בכל מקום מעדים זוממין אף קנס דהכא וכמו דעדים זוממין ממונא משלם מילקי לא לקי מכדי רשעתו דקאי עליה ה"נ בכולהו ממונא משלם וכו' אבל לר' יוחנן לא יתכן כן כל כך דילפינן בכל מקום מעדים זוממין דכדי רשעתו קאי עלי' והתם בעדים זוממין משום רשעה אחת אתה מחייבו היינו ממון ובכל מקום מילקי לקי ממונא לא משלם וצ"ל דעכ"פ כדי רשעתו קאי על עדים זוממין וילפינן מיניה כולהו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו רק סמוך ליה ארבעים יכנו כדבסמוך וע"כ אעדים לא קאי דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מיד ביד ע"כ אדוכתא אחריתא קאי דהיכא דמיחייב משום רשעה אחת היינו מלקות וק"ל:

בא"ד דלדידי' לא שמעינן דאית ליה מת ומשלם וכו' . ולא יקשה לדידיה מבא על בתו פטור וק"ל:

בתד"ה אלמא קסבר עולא וכו' כמ"ש ר"ת וכו'. וכפי' רש"י אבל רש"י לא נתכוין לתרץ הך קושיא דנערה רק מנ"ל לתלמודא דלמא עולא איירי בלא אתרו וכו'. והו"ל לרש"י לפרש מדמוקי מתני' דמכות בבוגרת משמע אבל בנערה אף דאיירי בהתרו אפ"ה לא לקי אלא משלם:

בא"ד ומתני' כשלא התרו כו' . ואיצטריך נערה שלא למעוטי מולו תהיה לאשה. ויש לראות דנקשי קושית התוס' להמקשה מאי פריך ורמינהו וכו' שאני הכא דרביי' קרא וא"ל כר"ת דהא כל דיוקא מדלא משני כאן בהתרו ותקשי לי' לתרץ באמת כן דהריבוי בא ללא אתרו ובהכי איירי מתני' מאי אמרית כמ"ש התוס' לעיל דס"ד דמקשה דחייבי מלקות שוגגין פטורין וכו' וא"כ כי איתרבי לא אתרו ה"ה אתרו א"כ לא מקשה מידי וכן לפירוש ר"י אי קושית המקשה מנ"ל חייבי כריתות לא משני עולא מידי. י"ל דהמקשה מקשה מכח הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם ובמכות משמע דבאחותו איכא מלקות והכא קתני באחותו תשלומין ואף דכתיב נערה לרבות תשלומין א"כ אינו לקי בהכרח דכדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת וכו' ואי רביי' קרא לתשלומין א"כ אין כאן מלקות וא"ר היאך קתני הכא באחותו תשלומין והתם באחותו מלקות הא קי"ל אינו לוקה ומשלם דמשום רשעה אחת וכו' ומשני עולא כאן באחותו וכו' ואף דידע לפרש לוקין בבוגרת ומפותה או בעולה דוק בזה:

בתד"ה ואי ממונא כו' וי"ל כו' דחס רחמנא כו'. ובסמוך בעדים זוממין נמי חס רחמנא אממונא של מי שהעידו עליו שקר. ומכאן ראיה קצת למ"ש התוס' בעלמא דלא בעי בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאל"כ לא הוי שייך חס רחמנא אממונא וק"ל. וא"ל דליפרוך מה להתם שכן חס רחמנא אממונא של נחבל ועוד בסמוך לפרוך מה להצד השוה שכן חס כו' אי ממונא לקולא הוא דה"נ י"ל חס רחמנא בפגם דמיחסרא ממונא אלו נמכרת בשוק כשאר נזק וכיון דמשלם ממונא של פגם דחס וכו' א"כ תו ליכא מלקות דאינו לוקה ומשלם וא"כ משלם נמי קנס וק"ל:

בתד"ה שכן יש בהן וכו'. הרואה יראה הדוחקים שבדבריהם איה איפוא נזכר חמור משונה ולפירוש ר"ת תחלה קאמר עדים זוממין יוכיח על מה לחובל שכן חייב בה' דברים ואח"כ קאמר מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן וכו' והיינו ה' דברים אף שיש ליישב בקל מ"מ דוחק הוא:

והנראה לי לדעתי דבכל מקום הצד השוה שבהן הוא חומרא שיש בשניהן כמו לא הרי שור וכו' הצד השוה שדרכן להזיק וכו' וכן בהחובל דף פ"ח ע"א צד שוה שבהן שכן אינן בכל מצות וכו' אף כיוצא בהן כו' שם ודאי ליכא למיפרך מה להצד השוה צד חמור דפשיטא דתלינן טפי אותו הדין בחומרא שיש בשניהן מסתמא אותה החומרא גורם שהדין כן א"כ אף אני אביא וכו' שיש בו ג"כ אותה החומרא שיהיה הדין כן דלית לן למיתלי הדין בחומר שיש באחד שאותו חומר גורם שהדין כן כיון שאותו החומרא אינו בחבירו וכגון בריש ב"ק אינו ראוי לתלות הא דחב המזיק לשלם במיטב ביש הנאה להיזיקו דהרי רגל אין הנאה ויש בו ג"כ הדין שחייב לשלם במיטב וכן א"ל שחומר היזיקו מצוי גורם הדין דשן אין וכו' אלא חומרא שיש בשניהן דהיינו שדרכן להזיק גורם אף אני אביא וכו' וכן שכן אינן בכל המצות וכן בכ"מ משא"כ הכא דל"ל הצד השוה חומרא שיהיה בשניהם בשוה שנאמר אותו החומרא גורם שמשלם ממון או קולא שיהיה בשניהם בשוה שנאמר שאותו הקולא גורם שמשלם ממון וא"כ אף אני אביא מה שיש בו אותה החומרא או אותה הקולא שיהיה הדין כן שישלם ממון רק אנו מבקשין ללמוד הדין מחובל ועדים זוממין שישלם ממון היכא שיש ממון ומלקות ולא מצא הצד השוה למה הוא כן רק אמר הצד השוה שדין הוא כן וע"ז מקשה שפיר מה להצד וכו' שכן צד חמור אף שחומרא אינן שוין מ"מ בזה שוין שבכל אחד יש חומרא או קולא ונאמר שהוא גורם שהדין כן דהא אין לתלותו בחומר שוה לשניהן וכן במכות הצד השוה שבהן לאו שאין בו מעשה לוקין והצד השוה הוא הדין בעצמו שרוצה עתה לילף שיהיה הדין כן ועושהו לצד השוה וכן בפרק כשם הצד השוה שפוסלין בתרומה שזהו בעצמו רוצה לילף עתה שיפסול בתרומה כן נראה לי ואקוה לה' שכיוונתי האמת:

בא"ד שכן לאו דחובל ועדים זוממין כו' ולא נגמור מנייהו חייבי כריתות. א"ל הא אית לן ריבויא דנערה הנערה חד לחייבי עשה וחד לחייבו כריתות כיון דלמדנו חייבי לאוין אף דמילקי לקי ממונא משלם א"כ סגי לן בתרי ריבויא וממנ"פ אין צריך לחייבי לאוין לחודא ריבויא דאי קדושין תופסין נלמוד מחייבי עשה ולא איצטריך לחייבי לאוין כיון דבעלמא משלמין ואין לוקין א"כ ע"כ לחייבי כריתות אתיא וי"ל מ"מ לר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין כיון דאין קדושין תופסין וחייבי כריתות מ"מ לא איתרבי כיון דלוקין ואין משלמין וק"ל. אבל מ"מ קשה דלמא עולא סבר לה כרבנן דאי פשיטא ליה דכר"ע ס"ל לא דייק לעיל מידי אלמא קסבר עולא וכו' וכמ"ש ר"י לעיל בד"ה אלמא דמדרבנן דייק דהא לר"ע לא דייק מידי אלמא קסבר עולא כל היכא וכו' דדלמא דוקא הכא דגלי קרא ע"כ בדרבנן דייק כמ"ש ר"י לעיל א"כ לרבנן שפיר מתורץ דילפינן דחייבי לאוין משלמי מהצד השוה דליכא למיפרך עלה מידי אחייבי לאוין וא"כ כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין איתרבי חייבי לאוין ועשה מחד רבויא ואידך לחייבי כריתות וצ"ל דר"ת כתב זה לפירושו לעיל בד"ה אלמא אבל לשיטת ר"י דלעיל ודאי דאין לפרש כן ודו"ק:

בסה"ד מסתלק לומר דצריכי. דהתם שלא בא אלא לעשות צריכות בקל נוכל לומר דבר להצריך אותן דהא אפילו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא משא"כ כאן שהוא ילפותא ללמוד דין אחר ודאי צריך פירכא חשובה שימנע הלימוד לא טעם מועט. מיהו לפירוש ר"ת נמי אינו מפורש כאן הקולא ששוה בשניהם ולפי דרכנו לעיל אתי שפיר נמי הא דפסחים דלית לן צד שוה בפסח ובתמיד חומרא שוה לתלות בו אותו הדין שיהיה בשלישי שילמוד מהן לתלות בו הדין הזה וק"ל:

לב:

גמ' אלא עולא תחת תחת וכו' הקשה בח"ש א"כ מיתרבו חייבי לאוין לתשלומין וכ"ש חייבי עשה ולא לכתוב רק ריבויא אחד לכריתות ולמה לן ב' ריבוים לעיל ותירץ דה"א תחת תחת לנדה דאית בה הויה וראויה לקיימה אע"ג שיש בה מלקות כדקתני אלו הן הלוקין וכו' והנדה אפ"ה משלם אבל חייבי לאוין וכריתות לא היינו יודעין דגז"ש לנדה שראויה לקיימה וחד רבויא לחייבי עשה ולאוין אף שאין ראויה לקיימה [ולא הוי ידעינן חייבי כריתות] ובלא"ה י"ל דאין מוכרח עולא למידרש הריבויא להך מלתא דה"נ לשמעון התימני ור"ש בן מנסיא דרשי ריבויא למלתא אחריתא. אבל נראה דמעיקרא לאו קושיא היא כלל דגזירה שוה לא מהני אלא כדקאמר מה התם וכו' אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ולא קאמר אף הכא נמי ממונא משלם מילקי לא לקי וכו' ובפרט לפי' התוס' בד"ה אלא עולא דלא יליף רק אהכא לחוד [פשיטא דהול"ל אף הכא נמי ממונא משלם כו'] אלא לבתר דילפינן מריבויא שחייבי לאוין ישנו ג"כ בתשלומין ויש בהו מלקות ג"כ מעתה ילפינן מהחובל דכיון דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי אבל אי לא הוי כאן ריבויא שיהיה בכלל תשלומין לא היינו יודעין כלל ממון בלאוין וכריתות וליכא לאוקמי על גזירה שוה והיינו דורשין אותו למלתא אחריתא ולכדאביי בסמוך כמו לר' יוחנן. וא"ל אכתי לא ידעינן חייבי כריתות [דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין] דז"א לחייבי לאוין לא איצטריך דאו כחייבי עשה או ככריתות [כמ"ש התוס' לעיל בד"ה חד לאתויי חייבי לאוין]:

בתד"ה שלא השם וכו' אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי וכו'. אין להקשות מאי מקשה שם בגמ' בשלמא רבנן כטעמייהו כדי רשעתו וכו' אלא לר"מ וכו' והא טעמו מפורש שלא השם וכו' כיון שהן שני מקראות וכו' מ"מ [אי לאו דיליף ממוציא ש"ר. הא] כדי רשעתו מורה לן דלית לן לחיובי אלא משום רשעה אחת. וא"ל דלימא ר"מ טעמא בקצרה דיליף ממוציא שם רע ומוקמי כדי רשעתו למיתה ומלקות דמ"מ אלו הוי שם אחד מכח סברא אף בלא כדי רשעתו לא הוי מחייבין אלא אחד כיון דאית לן לקיומי קרא אף שהוא קצת נגד הסברא אי לא ילפינן מכדי רשעתו למה לא נחייב מכאשר זמם מלקות וממון אם העידו שקר על אחד שהוציא שם רע ועיין היטב:

בא"ד כגון שהעידו שהוציא שם רע כו' . ה"ה שאנס ושפיתה [חייבי לאוין או כריתות] לר"מ רק לרבנן דדרשי כדי רשעתו לממון ומלקות א"כ לא זממו להעניש זה רק מלקות לחודא לר' יוחנן ולא מתחייבי העדים מכאשר זמם רק מלקות משא"כ במוציא שם רע דכתיב ביה בהדיא ממון ומלקות ודו"ק:

בתד"ה מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם כו' כאשר זמם משמע בהדיא ממון כו'. דא"ל דהוי דרשינן לממון היכא דליכא מלקות כי אם ממון לחודא דלעולם גבי ממון איכא מלקות מלאו דלא תענה כיון שהעידו שקר:

בא"ד יד ביד ממש כדנפקא לן כו' . ר"ל דחובל משלם דמי עין ויד לא ממש וא"כ כאשר זמם הוא נמי ממון דהא לא זממו להביאו לקצוץ לו יד רק שיתן דמי היד וק"ל:

בא"ד דמכן ינתן בו נפקא כו' ולא מכאשר עשה דאם היה ילפינן דמי נזק מכאשר עשה א"כ מיותר כן ינתן לממון אפילו היכא דאתרו אבל כיון דלא ידענו ממון רק מכן ינתן א"כ אימא דוקא להיכא דליכא מלקות דהיינו בדלא אתרו ודו"ק. אף שכתבו לעיל מעין תחת עין הרבה מ"ד ישנו שם (איכא מ"ד התם) מ"ד הראשון שם יליף מכאשר עשה הביאו התוספות לקמן דף ל"ה ע"ב בד"ה אם אינו ענין להכאה כו' והוי אתי שפיר אליביה מכדי כתיב כאשר עשה לתשלומין בלא אתרו כן ינתן למה לי כו' רק עיקר קושיא [הא דקאמר] יד ביד למה לי כו'. חובל בחבירו כו' הדבור אחד. ומ"ש והא ליכא למימר כפל לשון הוא:

בא"ד ומיהו הא לא קשיא ליה. לפי האמת נקשי למה לי כאשר עשה. בשלמא בל"ז ה"א דכאשר עשה עושה יתורא דכן ינתן למדרש מיני' ממון היכא דאתרו לז"א דנישנית כו'. אבל כן ינתן למה חזר ושנה ב' פעמים הא כתיב מקודם יד ביד לממון היכא דלא אתרו וק"ל:

לג.

ברש"י בד"ה דלאו בני התראה וכו' דאין עונש הגוף וכו'. ובמיתה וממון דנידון במיתה ופטור מממון דקלב"מ ולא אמרינן אין עונש הגוף וכו' די"ל מלקות חמור ומיתה ומלקות נידון במיתה. עיין לקמן בתוס' ריש דף ל"ז ע"ב בד"ה חדא במיתה ומלקות ודו"ק:

לג:

גמ' ר"ל אמר כו' . ואף בושת ופגם דממונא משלם לר"מ כמ"ש לעיל ובסמוך בדף שאח"ז בתוס' בד"ה ור"מ לוקה וכו' ודו"ק:

לד.

גמ' שמסרו לשומר. ואין להקשות מכי שחיט פורתא אפסדי' מיני' אידך מחתך עפר בעלמא ועיין בחידושינו ב"ק ודו"ק:

בתד"ה ור"ש וכו' תימא כו' ואיפכא כו'. לא שייך הכא היכן הסברא מבחוץ ולמ"ל הגז"ש [דאינו] רק הקישא וגילוי מלתא דמה מצינו לחודא ודו"ק:

בתד"ה בשוגג וכו' מתני' דהשוחט בשבת כוותי'. כדלעיל ואי לדידי' אסור אף למוצאי שבת היה קשה שחיטתו כשירה קתני כו' כמו לר"י הסנדלר ואי לאחרים שרי בו ביום וכו' וק"ל:

בתד"ה אמר קרא כו'. עיין בחידושי ב"ק. ולוי"ל כו' אין להקשות כדפריך יכול אפילו בשוגג כו' א"כ למה לי קודש ולכם דהכי פריך יכול אפילו בשוגג הייתי ממעט ואיצטריך לכם להיתירא דשוגג ולעולם במזיד אסור בהנאה כקודש:

ונראה דלסמוך לכם בלא קודש למחלליה אינו ענין כלל ודו"ק:

בתד"ה היא קודש כו' ואין להקשות לא לכתוב לא הוא ולא קודש כו'. לא הזכירו לכם [וזה נשאר קשה אפילו לתירוצם] עיין בכ"ז בחידושינו:

בתד"ה מאי טעמא כו' לא בעי למימר כו'. ע"ש בחידושי והיה צ"ל דנקיט שבת לרבותא דר"מ דאף דאיהו לא מיחייב מתחייב שלוחו דלא כקושית מר זוטרא:

לד:

גמ' היתה פרה שאולה לו כו' פטור. ובלא שבת היה חייב מיהא בקרן. ובלא שואל רק ש"ח דחייב בפשיעה הוא פשיטא דשואל אתי לאשמעינן כיון דמשעת שאלה נתחייב במזונותיה ה"א דנחייב ג"כ באונסין [למפרע משעת שאלה] וק"ל:

ברש"י בד"ה גנב וטבח בשבת דחיוב ממון כו' . וגנב וטבח בברייתא [דמחייב ר"מ] איירי בגנב בלא איסורא דשבת שמגביהו ברה"ר או בשאינו כפות [וכר' נתן] וק"ל:

לעיל בהגביה הכיס אמרינן הגבהה צורך הנחה וה"נ הכא [בגדי גנוב דרבה] אף שהגביה ברה"י וקנאו מ"מ אתיא עליה באיסור שבת [דא"א להנחה בלא עקירה וכלישנא קמא דלעיל אליבא דר' אבין ע"ש] ודו"ק:

בתד"ה ור"מ כו' לוקה ומשלם אף בממון כו'. במת ומשלם אף דליכא בנין אב ממוציא שם רע ס"ל מת ומשלם משום דחידוש כו' ולא יהיה אסון קאי דוקא אממון אבל בלוקה ומשלם אי לאו בנין אב דמוציא שם רע הוי פטרינן אף בקנס כיון דעדים זוממין קנס וכדי רשעתו דאיירי במלקות וממון קאי אעדים זוממין וק"ל:

בתד"ה אבל שבת כו' ואע"ג דבשעה דמתחייב עדיין הממון בעין וכו'. ולעיל בגונב כיס היה מגרר כו' פטור אע"ג דלכאורה הממון בעין בשעת איסור שבת אפ"ל דרבה ס"ל כפשטא דמתני' דדייק ושיבר דוקא כו' והכא משום דטבח ליה אח"כ ומינה משתמע פירוש דברייתא דלעיל דמגרר דוקא כשהממון אח"כ ליתנייהו [ובהדיא פריך לה בפרק בן סורר ארבה ממגרר ומשני לה דשדיא בנהרא] ועיין:

לה.

בתד"ה מאי לאו כו' ע"כ היינו דין אסון מ"מ כו'. והכי פירושו אם יהיה דין אסון דהיינו מיתה והתראה ונתת נפש כו' ואם לא יהיה אסון ממש אף דאתרו בי' יענש בדמי ולדות ומינה דייק רב שישא ברי' דרב אידי לעיל דחובל בחבירו משלם ולא לקי דמותרה לדבר חמור כו' [ומיושב קושית מהרש"א]. ומ"מ נידוק נמי מיני' דדוקא שאין כאן אסון כלל הא אילו היה כאן אסון פטור אף דלא אתרו. וכן אם פירושו אם לא יהיה דין אסון דהיינו מיתה והתראה רק התראה לחוד או מיתה לחוד מינה דייק דחייבי מיתות שוגגין חייבין לשלם כי תיכף שאין כאן דין אסון חייבין לשלם דמי ולדות ודו"ק:

בא"ד היינו ממון. אע"ג דס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין וא"כ אף בלא נתכוין לאשה רק לחבירו מ"מ מיפטר י"ל דס"ל כרבי דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בתשלומין ודריש ונתת נפש תחת נפש ממון וכיון דאף באתרו ליכא מיתה להכי חייב ממון דדוקא בנתכוין לו דבאתרו בו חייב מיתה פטור אף בלא אתרו דהיינו בנתכוין לאשה גופא פטור אף בלא אתרו ועיין בסמוך. או אפשר לפרש כמו שכתבו התוס' אח"כ בתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי דוקא בהא דלא חלקת בלא נתכוין כו' דהיינו לענין דמי הנהרג עצמו אבל לענין ממון אחר ס"ל כתנא דבי חזקיה וה"נ חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ס"ל לר"ל דפטור אבל אותו ממון חייב. ולפי"ז ר"י דמוקי למתני' בלא אתרו וקתני סיפא בחייבי מיתות פטור דאיירי ע"כ נמי בלא אתרו דומיא דרישא [ובחייבי מיתות שוגגין מודה ר"י כבמסקנא] צ"ל דמיקרי ממון אחר כיון דלא הוי דמי הנערה כמו התם דמי האשה דאלו הוי אותו ממון הא ס"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין דהיינו לא נתכוין גם מדקאמר ואזדו לטעמייהו משמע דהכא נמי ממון אחר דומיא דפלוגתייהו [דקאמרי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דהיינו ממון אחר] מיהו בזה י"ל דמ"מ מקרי אזדו לטעמייהו דכי היכי דר"ל לא מחלק בממון אחר בין התרו ללא התרו ה"נ באותו ממון ור"י כי היכי דמחלק התם מחלק נמי הכא. ובסמוך ע"ב בתד"ה מתני' כמאן כו' קרי לקנס דמתני' ממונא דהאי מלתא גופי' כו' ע"ש. ובאמת קנס דמתני' איכא לדמויי הכי והכי דלא הוי כלא נתכוין דס"ס נתכוין לאשה הלזו ולא הוי ממון אחר כדמי ולדות וקרע שיראין גם לא דמי האשה ממש ולאשר התוס' בסמוך קרו אותו ממון אם כן צ"ל כתירוצי הראשון שכתבתי ולפי"ז בסמוך למסקנא נשאר אם אינו ענין להכאה כו' תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה וקרע שיראין דידיה אבל בהכאה שיש בה שוה פרוטה וקרע שיראין חייב אף על השיראין כיון דליכא מלקות אף באתרו חייב על השיראין כמו לר"ל דמשלם ממון האשה אף בדאיכא אסון ממש אע"ג דס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין אף מאותו ממון דלא חלקת וק"ל. ולפי"ז קשה בסמוך בתוס' בד"ה רבה אמר כו' וא"ת ור"י אמאי לא דריש כו' וי"ל דסבר כאידך תנאי כו' תמוה לי מאי קשה דלמא אדרבא ס"ל כאותו מ"ד [דיליף ממכה מכה חובל בחבירו לתשלומין] וא"כ איצטריך להכאה שיש בו שוה פרוטה וכמ"ש בסמוך ד"ה אם אינו ענין כו' [והוא בר תשלומין וכקושית הגמ'] ואם היינו אומרים דלמסקנא נייד מאם אינו ענין וכמ"ש מהרש"ל באמת מעצמו שלא באונס והכרח כלל היה מקום לישב זה ודו"ק. אבל לפי מ"ש [דמוכרח כתי' ראשון וא"כ איצטריך לאם אינו ענין] וכן הוא האמת בלא"ה דהיאך נפרש כן יעשה לו דאיירי במלקות איש בו שו"פ ואם נפרשו ממון [דחבלה] היאך שייך לא חלקת וק"ל:

בתד"ה ומי איכא למ"ד כו' דלענין ממון אחר אית להו לכולהו כו'. ולפי"ז לרבנן אם יהיה אסון דין אסון ואם לא יהיה אסון אסון ממש (כו' בסמוך) [כדבסמוך] לתנא דבי (מנשה) [חזקיה]:

בא"ד דלענין ממון אחר כבר תנא כו' בין שוגג בין מזיד. וכ"ש בין מתכוין לשאינו מתכוון [כן הוא בתוס'] בסוף ב"ק וסנהדרין ע"ש:

בא"ד ולתנא דבי חזקיה פטור ממיתה ומממון דממון פטור כדקאמר לא חילקת כו' ומיתה פטור דאי חייב מה שייך לא חילקת כו'. מ"ש מתכוין ואינו מתכוין הא בתרוייהו חייב מיתה ופשיטא דפטור מממון וכן איתא שם בגמ' מפורש כל זה:

בא"ד אבל קשה לר"י כו' אבל למאן דלית ליה היקישא מאי עביד בי' כו':

בא"ד אלא אליבא דר"א כו' . מ"מ אכתי תיקשי [נמי] לחזקיה אליבא דר"א. ועיין לשון תוס' בסנהדרין וק"ל. ומ"מ לישנא דומי איכא למ"ד לא מתיישב שפיר ובפרט לפירוש הרשב"א ודו"ק:

בתד"ה אף מכה אדס כו'. בג' עניני ממון איירי תנא דבי חזקיה בין שוגג למזיד היינו ממון אחר בהדי מיתה דילפינן מאם לא יהיה אסון יענש בדמי ולדות הא אם יהיה אסון לא יענש רק לא שמעינן מיניה רק מזיד דיש לפרשו אם לא יהיה דין אסון אי לאו היקישא דתנא דבי חזקיה דלא חילקת בין שוגג למזיד ובין מתכוין לאינו מתכוין להרוג זה רק חבירו דהיינו דמי נהרג עצמו דילפי' מעליו אם כופר יושת עליו עליו ולא על האדם דדוקא אם שור יסקל בעלים משלמין דמי הנהרג אבל באדם ההורג לא מיחייב בדמי הנהרג וילפינן אח"כ מהיקישא דלא תחלק בין מתכוין כו' כי היכא דאורי לן במתכוין דפטור מדמי הנהרג ה"נ באינו מתכוין ובין דרך עליי' כו' דהיינו דלא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' [דסד"א ה"מ] היכא דהרגו במזיד דרך עליי' דכוותיה בשוגג [לא] ניתן לכפרת גלות כדלקמן דף ל"ח ויליף מהיקישא דלא תחלוק כו' ואיצטריכו ג' קראי לפטור במזיד ואח"כ ילפינן מהקישא דחזקיה שלא תחלוק ע"כ לפטור וק"ל:

בתד"ה רבא אמר אתיא מכה מכה כו'. וסוגיא דלקמן כרבא ודלא כאביי כו'. דלאביי דילפינן גזירה שוה מחייבי מיתות לא צריך כדי רשעתו למלקות וממון רק לא יהיה אסון למיתה וממון וילפינן מיניה מלקות בגז"ש אבל רבא איצטריך עכ"פ למלקות וממון ואח"כ ילפינן בהיקש דמכה מכה שלא תחלוק אף בחייבי מלקות שוגגין ואי לאו כדי רשעתו ה"א היקישא לחיובא וק"ל:

בתד"ה וכתיב כו' לכדתנא דבי חזקיה כו'. והא דפריך מאי חזית וכו' דלמא משום דמכה אדם איצטריך להיקישא דחזקיה עיין בחידושי ב"ק ודו"ק:

לה:

גמ' א"ל רב חייא לרבא ולתנא דבי חזקיה כו' . א"ל תקשי ליה לרבא גופיה דיליף הקישא דמכה מכה דלמא בשבת דבבהמה גופיה איכא לפלוגי י"ל דא"כ הקישא ל"ל [כקושית התוס'] ודו"ק:

גמ' אי כר' יצחק קשיא ממזרת. דא"ל דרביה קרא כמו דלא מיתוקמא כרבנן מטעמא שכתבו התיס' לעיל דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע"ג דבעלמא לקי ולא משלם ומנ"ל כריתות דלא תפסו בהו קידושין:

בתד"ה דלמא בשבת כו' וא"ת א"כ היקישא למה לי. דתנא דבי חזקיה לא מסתבר ליה לאוקמי למכה בהמה לרפואה [כמו שהביאו תוס' לעיל סוף ע"א ד"ה וכתיב] ואפשר דיליף רפואה מקרא אחרינא:

בתד"ה אלא לאו בחול וא"ת כו' ולא אתרו בי' משום אדם. רק אתרו ביה משום בהמה דומיא דמכה אדם דאתרו אהכאת אדם וא"כ לא חילק בשניהם היכא דאתרו משום אדם פטור מתשלומין והיכא דלא אתרו משום אדם חייב בתשלומין:

בא"ד וי"ל דמ"מ כו' ותלמודא דלא משני כן ואפילו בשבת ולא חילק בין שוגג בהכאה כו'. י"ל דלפום סברת המקשה משני ליה דהמקשה חשב דהכל חדא הוא והתראה על הבהמה בשבת הוא התראת שבת ולהכי לא מקשה אף בחול ובהדי דמחייה הרג את האדם ולזה משיב ליה בשיטתיה דכיון דהתראת הבהמה הוא התראת שבת א"כ ממ"נ לא יתוקם בשבת אי דאתרו מכה בהמה אמאי ישלמנה ואי דלא אתרו מכה אדם אמאי יומת וק"ל:

בתד"ה מתניתין כמאן כו' דמה דפירש בקונט' כו'. לא סתרו פירוש הקונטרס דדלמא בהנהו תלת מילי גלי לן דמשלם ולא לקי אבל בעלמא חייבי מלקות שוגגין פטורין כר"ל וכמ"ש בח"ש. דפירוש הקונטרס אין לסתור כך שרש"י פי' לעיל בהדיא דעולא ס"ל בכל מקום כן דמשלם ולא לקי וק"ל:

בא"ד אבל בממון אחר כו' . כתב בח"ש סברא זו לקוחה מרבי דלעיל דבאותו ממון ונתת נפש כו' ממון אבל בממון אחר ס"ל כחזקיה דלא חלקת לפטור לענין מיתה וה"נ ס"ל הכא לענין מלקות ועיין:

גם עיין עם קושית [תימה מיושב בהכי] דרב פפא גופיה יכול לתרץ כעולא אבל אביי דיליף רשע רשע מחייבי מיתות א"כ כי היכי דבחייבי מיתות לעולם מת ולא משלם הכא נמי גבי מלקות ודו"ק:

בתד"ה אי כר' יצחק כו' או כרבנן כו' קשיא ממזרת ואחותו. אף די"ל רבויא דנערה הנערה קעביד ולא קשה רק חייבי כריתות [כמ"ש ר"י לעיל בד"ה אלמא. ועיין במהרש"א] וק"ל:

בתד"ה הממאנת כו' דהא איכא למ"ד לקמן כו'. וא"כ לא הוי ידעינן ממאנת דלא הוי ארוסה ולא נשואה והתם טעמא משום אשר לא אורסה:

לפירש"י ממאנת אין לה קנס אביאה שלאחר המיאון ולזה הקשו דלמא הביאה שלאחר המיאון היה כשהיא נערה ולפירוש התוס' ממאנת אין לה קנס קאי אביאה שקודם המיאון דלא תימא איגלאי מלתא כו' וא"כ בהכרח היא קטנה כיון שלאחר הביאה ממאנת ולזה פריך שפיר הא קטנה בעלמא כו'. וא"ל מנ"ל להקשות וכן למסקנא לפי האמת דדחיק ביה טובא טפי הו"ל לשנות הממאנת כפירש"י ודייק מינה הא נערה בעלמא כו' י"ל דלישנא דהא ממאנח הכי דייקא לה ודו"ק:

בתד"ה ולא פיתוי קשה כו' למאי דמוקי לה בסמוך בנערה כו'. אבל קטנה אין בה דעת למחול דאין מחילתה מחילה ודו"ק:

לו.

בתוס' בד"ה ואם איתא כו' . צריכא דקדוקא בשמעתא התם ולא עיינתי כעת:

בתד"ה החרשת כו' על הטבח להביא ראיה כו'. אע"ג דחזקת הממון עם הטבח וחזקת הגוף על הבהמה דהשתא הוא דנטרפה איתרעי דהרי שור שחוט לפניך אפ"ה אמרי' השתא הוא דאיתרעי מספק ומפקינן ממונא. ואין [נראה] להו לחלק דשאני התם כיון דלא הוגלד פי המכה מסתבר יותר לומר השתא הוא דאיתרעי דאלו מכה ישינה ודאי הוגלד פי המכה:

בא"ד לא מטעם דברי ושמא וכו' . ורישא שמא ושמא הוא דהבעל ואב שניהם טוענים שמא ולכן על האב להביא ראיה משא"כ בסיפא דמן הנשואין המעות שייך לה והיא טוענת ברי וא"כ קשה מרישא לכאן דהא התם היא בעצמה טוענת ברי ואפ"ה על האב להביא ראיה ואמאי נטעון מספק הכא:

בא"ד דבכל ענין משמע כו' . מדלא אשכח צד בעודה בבית אביה שצריך הבעל להביא ראיה:

בא"ד שבחזקת מ"ע כו' . והשתא איכא חזקה אלימתא נגד חזקת ממון ולא איתרעי אותה החזקה ומשני הא ר"ג דס"ל לעיל בבבא תנינא היא אומרת מ"ע אני והוא אומר לא כי כו' ר"ג אומר נאמנת ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדברי' מעתה לר"ג דס"ל דכל הנשים נאמנות דאף דס"ל נמי במשארסתני נאנסתי נאמנת אף היכא דליכא חזקה מ"מ איכא חזקת הגוף דאוקמה בחזקת בתולה כל מה שנוכל להעמיד דבתולה נולדה ואף דאיתרעי מ"מ טוענת בברי מהני. [ובטוענת מ"ע נאמנת] לפי שבחזקת מ"ע קיימא רק אי לא טוענת איתרע חזקתה דהו"ל למיטען שאין בושה במ"ע א"כ בחרשת דאין לה דעת לטעון לא איתרע חזקה שלה אף אם אינה טוענת ואנן טענינן לה בשבילה ובתרייתא דקתני אין להם טענת בתולים ר"ג היא וקמייתא ר' יהושע דס"ל בפקחת אף בטוענת אינה נאמנת ולא עדיפי שתיקה דהך מטוענת בברי וק"ל:

בא"ד אלמא לא חשבינן להו מ"ע כו' . וע"ז משני הא ר"י ואה"נ דיש לה קנס ויש לה טענת בתולים ולר"ג אין לה קנס ואין לה טענת בתולים. וקשה הא כל הנשים נמי יש להן קנס א"כ ש"מ דלאו בחזקת מ"ע קיימא ואפ"ה [בטוענת מ"ע לר"ג] (יש) [אין] להם טענת בתולים ומאי קפריך כלל. ז"א דודאי בכל הבתולות יש להן קנס באומרת ברי לי שאיני מ"ע ובתולה שלימה נבעלתי אבל בחרשת ממנ"פ היאך נטעון בשבילה פעם שמ"ע היא להוציא כתובה מספק ופעם אינה מ"ע היא להוציא קנסה מספיקא וכקושית ר"י לעיל [ארש"י] אבל איפכא ליכא למימר שאינן בחזקת מ"ע ולכן יש להן קנס וכשטוענת בברי שהיא מ" ע נאמנת [לר"ג] לענין כתובה ולפי"ז היה אפ"ל הא דקתני הכא יש להן קנס אתי שפיר כר"ג דמסתמא אינה מ"ע ויש לה טענת בתולים אבל בתרייתא דאין לה טענת בתולים דלא כמאן וק"ל. ועוד דקושטא הוא דכולהו נמי חבוטי מיחבטין וק"ל. ולר"י חבטה כהך אינה משרת בתולים:

ולפירוש ר"י הא דמשני הא ר"ג כו' ותרוייהו ברייתות כר"מ שיש למ"ע מאתים ואין להם טענת בתולים כתובתה ר' ויש לה טענת בתולים כתובתה רק ק' דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מיהת ק' לרב ששת אבל כרבנן אי אפשר לאוקמי דמה נ"מ מטענת בתולים או מ"ע סוף סוף יש לה ק'. וקושית רשב"א דעדיפא לי' למימר הא והא ר"ג דהלכתא כוותיה כדלעיל בשמעתין וחדא אליבא דרבנן דג"כ הלכתא כוותייהו מלומר ר"י ותרוייהו כר"מ וק"ל. והיטב אשר כתב בח"ש דלגירסא השניה דרומיא מקנס אטענת בתולים אין מקום לקושית הרשב"א [דע"כ ברייתא קמייתא א"א לאוקמי כר"ג] דמ"מ אמאי יש להן קנס כיון דבחזקת מ"ע הן לר"ג רק לגירסא שלנו מקשה כמ"ש הרשב"א בהדיא הא דקתני יש להן טענת בתולים כו'. וכ"ת אף לגירסא שלנו הא קתני נמי יש להן קנס. לאותה גירסא יש לומר דמקנס אטענת בתולים אין קושיא כלל דשאני קנס ודאי מסתמא יש להן קנס ולמה נחוש למ"ע משא"כ בטענת בתולים שיש ריעותא דשור שחוט ודו"ק:

לו:

בתד"ה אי דקטעין כו' ק"ק לפיר"ח כו'. ולשיטת ר"י לעיל דוקא דטעמא משום שהיא בחזקת מ"ע אבל לשיטת רש"י משום דטענינן בשבילה משארסתני נאנסתי לא קשה מידי גם דוקא לפיר"ח דלרש"י י"ל מ"ע אין לה דמים ופ"פ וק"ל ולכן כתבו ק"ק די"ל דר"ח ס"ל כשיטת רש"י דהטעם דטוענין משארסתני נאנסתי לא מטעם שהיא בחזקת מ"ע וק"ל:

בתד"ה משום דמעיד כו' קס"ד כו'. דלא ניחא להו כפירש"י דס"ד דאפודה קאי כו' דממ"נ אם נאמר שהמקשה הבין הרישא דהפודה ומעיד בה ישאנה א"כ הול"ל ולמפרכא כפשוטו כיון דס"ד דמעיד אפודה קאי הא קתני ברישא הך בבא גופא פודה ומעיד ישאנה ולמה לי' משום דמעיד בה כו' אע"כ הבין הרישא פודה בלא מעיד ולהכי מקשה למאי דס"ד סיפא אפודה דרישא קאי אמאי גרע משום דמעיד כו' א"כ יש לך קיצור למה נאמר שהבין דאפודה קאי אף אם ידע דלא קאי אפודה מ"מ פריך שפיר דהא קתני ברישא פודה ישאנה אף שאינו מעיד בה ולא ידע אם זינתה או לא ע"כ מטעם דבקדושתה קאי מסתמא ולמה מעיד בה בלא פודה לא ישאנה למה גרע משום דמעיד בה הא אף בלא עדות היה יכול לקחת אותה דכיון שאינו מעיד ליכא עדיפות משום דפודה דהא אינו יודע מאומה וק"ל:

לז.

גמ' א"ה מ"ט דר' יוסי. דא"ל משום דלא גזור קטנה אטו גדולה דבגדולה נמי פליגי דהא קתני יתירות כו' והכל בכלל אפילו גדולה נמי ע"כ בכלל יתירות מבנות ג' שנים וכו'. אבל א"ל דסמיך אברייתא קמייתא דפליגי בגיורת ותרתי ל"ל ע"כ בגדולה ועוד דומיא דנדה דאיירי בגיורת גדולה ז"א דדלמא לעיל בלא ראוה שנבעלה רק בשבויה איירי בראויה שנבעלה וק"ל:

בתוס' בד"ה וסבר ר"י כו' . דבריהם נכונים ומיושבים. וקודם ראיתי ישבתי הקושיא דבמתני' י"ל דטעמא דר"י לא משום דגיורת לא מינטרא נפשה דגיורת ושבויה שוין רק טעמא כיון דהגדילה יכולה למחות לא יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה והה"נ בגיורת פחותה מבת ג"ש נמי אין לה קנס בגיורת [לר"י] רק לא מדבר בגיורת וטעמא דת"ק דאפ"ה יש לה קנס שלא יהיה חוטא נשכר וכדלעיל בפ"ק דף י"א ור"י לית ליה חוטא נשכר לר' יוחנן דאזיל סוגיא אליביה [כמ"ש תוס' בד"ה מ"מ קשיא] וק"ל:

אע"פ שגדולה דבמתני' רבותא שפיר דאיכא למימר זינתה בקטנותה דעדיין לא היה דעתה לגיורי וכ"ש גיירה בקטנותה שהיה דעתה לגיורי תיכף כשהיא יתירה מבת ג' שנים וק"ל [אינו מובן כלל אף אם נגיה במקום גיורת שבוי']:

בתד"ה צריכות כו' לא שייך שמא ישא אחותו כו'. דדבר תורה גר נושא אחותו כו' רק כדי שלא יאמר בא מקדושה חמורה כו'. אבל ייבום אשת אחיו מאמו ודאי שייך:

בא"ד ומצינו למימר דדוקא בשראוה שנבעלה כו' אבל אותה שאינה ודאי בעולה לא. אבל גדולה משוחררת וגיורת צריכות להמתין כשמואל אבל שבויה בין גדולה בין קטנה אין צריכה להמתין דבקדושתה קיימא לר"י אם לא בראוה שנבעלה כדמוכח בשמעתין. ולפי"ז א"ש נמי דשמואל לא נקיט רק גיורת ומשוחררת לא שבויה דכר' יהודה ס"ל. ובמיהו זה מתורץ ב' קושיות התוס' וכן לפי לשון האחרון כו' אבל קושיא [הראשונה] לר"י שסברתו [בגיורת] מהופכת [מבנשואה] לטעמא דרבא אינו מיושב באלו רק לגירסת ר"י דלא גריס יתירות כו':

בא"ד אע"ג דשמואל איפכא מדר' יהודה כו' . דבנשואות קטנה גזור שמואל אטו גדולה ור"י לא גזר בברייתא דרדופה ובגיורת בהיפך בגדולה נמי מתיר שמואל ור"י אוסר אפילו בקטנה:

ונראה דהו"מ לסיומא כאן כמו שכתבו בסמוך [לגירסת ר"י] ללשון אחרון וסבר בגיורת כרבי יוסי ובבת ישראל כר"מ כו' ועיין:

בא"ד וסבר בגיורת כרבי יוסי כו' ושמא בנשואין מודה רבי יוסי כו'. ואף דהשתא סברת ר' יוסי מהופכת מדר"י בתנאים אין לחוש וק"ל ועיין:

בתד"ה אמר רבה כו' לא קשיא מידי. ר"ל מהך ברייתא אבל למסקנא דמקשה מר' יוסי דאנוסה כו' ודאי צריכא לשינויא דמתהפכת וק"ל:

לז:

בתד"ה וחדא במיתה וכו' תרוייהו נפקא מכדי רשעתו. ולפי"ז צריכין לעשות צריכותא לרבנן שתי סברות של הב' צריכות שבגמ' ביחד כיון דילפינן ממון ומלקות ומיתה ומלקות מכדי רשעתו [דממיתה ומלקות לא הוי ידעי' מיתה וממון משום תרתי בגופיה וממלקות וממון משום דלא חמיר איסוריה] וי"ל בלא"ה דבתר דכתיבי תרי קראי למיתה וממון ומלקות וממון ילפינן מכדי רשעתו תרתי וק"ל:

בתד"ה לא תשקול כו' ואומר ר"י דלא שייך וכו':

בתד"ה ואח"כ כו' מנקם ינקם כו'. לשון הגמ' שם רוצח שנידון בסייף מנ"ל יליף מעבד דכתיב ביה נקם ינקם כו' נקימה זו אינו יודע מהו כשהוא אומר חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר זה סייף ואימא דברזיה מיבריז לפי חרב כתיב אשכחן עבד בן חורין מנין ק"ו כו' הניחא למ"ד סייף חמור שפיר ק"ו אלא למ"ד חנק חמור אימא עבד בסייף ובן חורין בחנק יליף מואתה תבער כו':

בתד"ה לפי שמצינו כו' כבעליו יומת יסקל כבעליו כו' כצ"ל [נקיט כבעליו יומת יסקל כבעליו כוונתו אתרי לישנא דתוס' א"כ לכתוב כו' א"נ וגם כו']:

לח.

גמ' אלא מעתה נערה ולא בוגרת ה"נ וכו' . אין להקשות דודאי הכא אף שיש לה קנס איצטריך אשר לא אורסה שלא ניתן לאביה דכ"ז שהיא נערה אף שנתארסה לא יצאה מרשות אביה וכן הדין נותן הואיל ואביה זכאי בקידושיה כו' כדבסמוך אבל בוגרת אם יש לה קנס מהיכא תיתי שיהיה לאביה דאיצטריך למעוטי י"ל דבקנס ה"א שיהיה לאביה ועיין:

גמ' האי לא אורסה מבעי ליה לגזירה שוה וכו' . עד סופו וצ"ל אף דר"ע דמתני' יליף לה לגזירה שוה מ"מ מפיק ממשמעות הא אורסה לעצמה [כי היכי דלא ליפקי' ממשמעותי' לגמרי כדפריך לקמן על ר"ע דברייתא] אבל לא למעט לגמרי כיון דאיצטריך לגז"ש ואף אם לא איצטריך להיות מופנה לגז"ש מ"מ נוכל להצטרך לגז"ש ומנ"ל למעוטי לגמרי משא"כ נערה ולא בוגרת ובתולה ולא בעולה ועיין:

ברש"י בד"ה לחייבו ממון כו' לפטור שוגג דרך עלייה. אם לא נגיה מזיד דרך עלייה צריך ליישבו בדוחק ודו"ק:

ברש"י בד"ה הא דסימא עינו והרגו בה. מאידך דבי חזקיה נפקא וכו'. אינו מפרש כפי' התוס' רק משמע ליה מעין תחת עין שמעי' דלא תעביד ביה תרתי ול"ש סימא עינו ולא מת או אפילו מת כמ"ש בסמוך וא"כ מייתר לא יהיה אסון לסימא עינו והרגו בדבר אחר ואכתי כל חרם למה לי:

ברש"י בד"ה ולא עין וכו' . דבריו דחוקים וקשים ליישב בעיני:

בתד"ה הני מילי וכו' דדרך עליה קיל טפי וכו'. דהוי אונס טפי:

בא"ד דאינו מקפיד הש"ס במה שסקילה וכו' . דמקצת ממיתות קלות דלעיל בסקילה ושריפה וקצת מחמורות בהרג וחנק ואפ"ה קאמר אין לי וכו' דבהרג וחנק דקיל לא יקח ממון ובסקילה ושריפה ה"א דיקח ממון ויפטר דלא תלוי אלא במה שניתן שגגתו לכפרה וק"ל:

בתד"ה אבל סימא כו' להכי איצטריך כל חרם למיפטרי'. והשתא לכאורה ילפינן מחרם וכל חרם דלא תשקול מיניה ממון ותקטלי' בסימא עינו והרגו בדבר אחר בבת אחת ושלא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' במיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה בקרבן אע"ג דדחוק הוא למילף מלא יפדה שלא תקטליה ושלא תפטריה. ולא תקחו כופר למיתות חמורות בדרך עליי' ולבתר דגלי לן קרא פטורא דדרך עליי' תו ילפינן מהיקישא דתנא דבי חזקיה דלא תחלוק בין עלייה לירידה ואייתר לימוד חד מחרם וכל חרם לסימא עינו והרגו בדבר אחר והקישא דלא תחלוק אמכה אדם קאי ולהכי איצטריך קרא למיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה בקרבן ואי לא כתיב אלא חד קרא ה"א למיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה כלל כגון רוצח דרך עלייה אתיא הקישא אח"כ שלא תחלוק בין עלייה לירידה ואכתי לא ידעינן ניתן שגגתן לכפרה בקרבן אי לאו קרא יתירא ואין להקשות אמאי לא כתבו דמחרם וכל חרם ילפינן מיתות חמורות וקלות ולא תקחו כופר לסימא עינו והרגו בדבר אחר ולא תקשי קושית הרשב"א [גם לא יצטרך לדוחק לילף מלא יפדה דלא ליפטרי' ולא לקטלי'] דריהטא דשמעתין משמע אלא אמר רמי בר חמא איצטריך ר"ל כל חרם דעלה קאי הקושיא האי מדתנא דבי חזקיה נפקא וא"כ מוכח מלא תקחו כופר דלא תשקול ממונא ותפטרי' וכן בסוגיא דלעיל קאמר בהדיא דלא תקחו כופר אתיא להכי וכל חרם למה לי ועלה קמשני איצטריך וכן בסמוך לרבה דאמר חידוש כו' האי כל חרם מאי עביד ביה:

בא"ד אילו לא נאמר קאמר וכו' . אילו לא נאמר היקישא הוה ילפינן מכל חרם ואין לומר ליישב קושיתו לפרש"י נמי בכה"ג דאלו לא נאמר לא תקחו כופר הוי ילפינן מחרם וכל חרם אך עתה דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח דהיינו מיתות קלות לא איצטריך כל חרם אלא לדרך ירידה ואח"כ מקשה דרך ירידה מהיקשא נפקא כו' דסוף סוף אייתר לן חד קרא השתא לבתר דכתיבי לא תקחו כופר והיקישא וק"ל:

בא"ד אבל רבי ישמעאל ודאי לית ליה כו' . והא דלא משני דלתנא דבי חזקיה איצטריך כל חרם כת"ק דרבי חנניא דהכא אליבא דרבי חנניא מסיק דמצי למיסבר הך דחזקיה ודו"ק:

בתד"ה הא נמי כו' לאו מהך דרשא גופיה כו' וא"ת הא מלתא נמי מתנא דבי חזקיה דלעיל כו'. מקושר כיון דלאו מעין תחת עין בפירוש נפקא אלא מכח דיוקא כי היכי דדרשינן עין ה"נ דרשינן נפש א"כ טפי הו"ל מהיקישא דחזקיה דלעיל נפקא:

בא"ד היה רודף כו' . שהכהו בידו האחרת להורגו אף שבאמת לא הרג אבל סימא עינו לחודיה דמשלם ממון ודאי לא קשה הא רודף הוא כיון דמצי מיית דסוף סוף אין כוונתו להורגו וק"ל. וא"ל דלמא איצטריך קרא יתירא דמנפש תחת נפש ה"א דאיירי היכא שאינו יכול להצילו באחד מאיבריו אבל ביכול להצילו משלם עין ונפש תחת עין ונפש דאין זה [קושיא] וק"ל:

בתד"ה אמר רב אשי כו' תימה כו' וקרע שיראין דידיה דמחייב כו'. ר"ל כעין סימא עינו והרגו בדבר אחר לא הריגה וקריעה בדבר אחד בהדי דהרג קרע בה רק הרג בידו אחת וקרע שיראין דידיה בדבר אחר בבת אחת דמלא יהיה אסון ליכא למיפטרי' דאיירי שבהכאה אחת הרג האשה ובה המית הולדות ומנפש תחת נפש לא שמעינן אלא נפש וממון של עין תחת נפש לחודיה דמה שסימא ג"כ עינו לא מקרי רק נפש וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד ולעיל פטר אביי זר שאכל תרומה. בפיו וקרע שיראין בידו היינו ממש בדבר אחר רק בבת אחת:

בא"ד וי"ל כו' כלומר ע"כ לא איצטריך כו'. ורבא מניח לו סברתו אף לסברתך דלא ילפית מהיקישא מ"מ ילמוד מאידך תנא כו' [ועלה כתבו] וא"ת כו' למאי דמניח לו סברא זו דלא ילפינן הכל מהיקישא לישני לי' סימא עינו והרגו בדבר אחר אה"נ דילפינן מאידך תנא דבי חזקיה אבל איצטריך כל חרם לקרע שיראין דלא שמעינן מנפש תחת נפש דהוי נפש וממון תחת נפש וממון וק"ל:

בתד"ה סד"א כו' אע"ג דמתני' כו' משום דכייל כו'. גם מתני' אלו אין חייבין ג"כ בושת ופגם ופגם הוי ממונא עיין ריש ח"מ וק"ל:

לח:

גמ' אימא בתולה לג"ש ואשר לא אורסה כו' . לר"ע דמתני' מקשה אף דלכאורה נראה לפי הסוגיא דאר"ע דברייתא דביה עסיק קמקשה דלר"ע דברייתא י"ל אי בתולה לגז"ש א"כ אתיא גז"ש ומפיק לקרא לגמרי משא"כ אשר לא אורסה קרי ביה אשר לא ארוסה משא"כ לר"ע דמתני' פריך שפיר. או אפשר למאי דלא אסיק אכתי אשר לא ארוסה קא מקשי וק"ל:

גמ' ור' יוסי הגלילי האי סברא מנ"ל כו' . וא"ל דלמא מאשר לא אורסה ואף דלא מופנה ליכא למיפרך מידי וילפינן מיניה גז"ש ופשטיה למיעוט הא אורסה אין לה קנס דהשתא בריה"ג ור"ע דברייתא קעסיק ודו"ק:

גמ' סד"א הואיל וחידוש כו'. וכל חרם ה"א ללימוד ת"ק דר"ח אבל לבתר דגלי לן קרא בארוסה ילפינן מכל חרם לכל קנסא וגם צ"ל הכא נמי כמ"ש התום' לעיל דמתני' מפיק ליה מלא יהיה אסון [ובאמת מאשר לא אורסה נפקא וצ"ל תי' דלעיל] אך ז"א דהרי בר"ע דברייתא קיימא:

גמ' מלתא דפשיטא ליה לאביי מבעי ליה לרבא. היינו למר בר רב אשי דמפרש בסמוך בעיא דרבא מיתה עושה בגרות אבל למה דמפרש תלמודא השתא בעיא דרבא פשיטא ליה לרבא לאידך גיסא וכמ"ש רש"י בסמוך וק"ל:

בתד"ה מי אתאי וכו' ומפקי קרא מפשטיה טפי מהכא. דהכא רק הדיוק שקר והתם פשטא דקרא דשכיר ותושב ישראלים אוכלים דלא קניי' רבי' לגופיה והוי ישראל גמור:

בסה"ד ומשום הפנאה כתבי'. דבלא"ה נמי ידעינן דערל לא יאכל אלא להיות מופנה כתביה:

בתד"ה לאבי הנערה כו' ואנא ידענא דלא הוי בסקילה דלאו נערה היא. ולא אמרינן דאשעת ביאה מיחייב מסברא רק כיון דהשתא בוגרת נחייבה כאשת איש דבחנק או כזינתה השתא בבוגרת דנדונה בחנק אבל הכא מסברא מיחייב אשעת ביאה משום דאי אפשר לפוטרו בלא כלום וק"ל:

בתד"ה יש בגר כו' מדקתני הרי הן כו' משמע דאין יכול להוריש כו' ואומר ר"י כו'. ולפי' ר"י הלבן [דאף קנס יכול להוריש] צ"ל דשאני הכא דכתיב ונתן דגלי קרא עיין לקמן:

בא"ד דהומ"ל ולטעמיך. ולמאי דמוקי בעמד בדין ניחא וסיפא בלא עמד בדין [על הגניבה] דאילו עמד בדין בחיי אב ופסקוה למלתא הו"ל גזלן וכי טבח ומכר אח"כ דידיה קטבח ופטור מד' וה'. וה"מ לפלוגי ברישא בין עמד בדין או לא רק איידי דקתני רישא כו' כדאיתא התם בגמ' ללישנא קמא. והוי מצי להקשות דהי"ל לשנויי דעדיפא למיתני בסיפא מת האב ואח"כ טבח דאע"ג דליכא לפטורי משום דאין מוריש קנס לבניו דהא החיוב בא אצל האחין אפ"ה פטור משום ה' חצאי בקר [אבל ברישא בלא עמד בדין איכא לפטורי נמי מטעם דאין אדם מוריש]. וכן ה"מ למידק דבסיפא פטור מד' וה' אבל כפל משמע דחייב אע"ג דאיירי בלא עמד בדין ואין אדם מוריש קנס לבניו וע"ש בתוס':

בא"ד משמע דאי קרינן ביה וטבחו כוליה באיסורא חייב כו' . משמעות לשונם משמע דאסיפא קאי ואין בסיפא קושיא מד' וה' דלמה לא יתחייב ד' וה' כיון דלאחר שמת אביו טבח ומכר אין כאן מוריש קנס רק מכפל קשה בסיפא והתוס' דהכא לא הזכירו כפל דא"כ אף מלישנא קמא הוי מצי להקשות [וכמ"ש לעיל] רק ר"ל דסיפא ע"כ איירי בלא עמד בדין דבעמד לא מיחייב בלא וטבחו כוליה כו' רק משום דהו"ל כגזלן ואפ"ה משמע דדומיא דהכי דהיינו בלא עמד בדין אילו היה בחיי אב שהיה טבחו כוליה באיסורא היה חייב ד' וה' דלא מסתבר להו לומר דבלא עמד בדין בחיי האב פשיטא דפטור משום דאין אדם מוריש קנס [אלא] אפי' לאחר מיתת אב פטור מ"ט וטבחו כו' דא"כ הו"ל לפלוגי מיניה וביה ברישא בין עמד או לא ובלישנא בתרא משמע דלא שייך לפלוגי [מדלא קאמר נמי בלישנא בתרא כבל"ק] ודו"ק:

בא"ד ותירץ ר"י דמיירי בעמד בדין ואמרו חייב אתה כו' . ורישא וסיפא בעמד בדין ואמרו לו חייב אתה לו צא תן לו דכיון דלא פסקו למלתא לא הוי גזלן ולא הוי לענין זה העמדה בדין אבל הוי שפיר העמדה בדין לענין קנס דמוריש דנעשה ממון וק"ל. ודברי ר"י הלבן ע"ש בתוס' ודו"ק:

לט.

גמ' ומי מעברה. פירש"י בקטנותה כו'. הך סוגיא אתיא לחכמים דס"ל בא עליה כשהיא קטנה יש לה קנס וא"ל דמשכחת בבא עליה בקטנותה וילדה בו' חדשים דבין נערות לבגרות דתיכף שמתעברה בקטנותה מתה ודאי כמ"ש תוס' [ביבמות] שמא תתעבר העיבור שמא כו' וכשתתעבר תמות ודאי מכח העיבור [שבקטנותה] בלא לידה ולא משמע ליה השמא אתמות או תמות מכח עיבור ע"י הלידה בקטנותה וק"ל. להכי לא מקשה בקצרה משמואל דאין בין וכו' [דהך סוגיא אליבא דחכמים דאפשר דבא עליה בקטנותה ונתעברה אח"כ בקטנותה] וק"ל. ומה שאמרו חכמים ומן השמים ירוחמו ר"ל שלא תתעבר לא שתתעבר ולא תמות דא"כ לא מקשה מידי וק"ל:

גמ' ולטעמיך הא דתניא כו' . ולא פשיט בעייתו מדלא קתני נתארסה דהוי רבותא טפי מנשאת י"ל דאתיא כריה"ג או כר"ע דברייתא:

גמ' הא תנן נערה המאורסה כו' . הה"נ דהומ"ל דלענין כסף קדושין הוי ברשות האב (דק') [דא"ל] מהפרת נדרים יליף דלאוקמי ברשות האב ממונא מאיסורא לא ילפינן [וכמפורש בגמ' קידושין]:

במשנה והמפתה לכשיוציא [מפרש בגמ'] לכשלא יכנוס. ואפשר דכן המפתה אם רצה להוציא מוציא נמי ר"ל שלא יכנוס אבל אין צורך דאונס שותה בעציצו ר"ל לא יכול לשלחה וכמ"ש רש"י וכדמסיים במתני' נמצא בה דבר ערוה כו' אינו רשאי לקיימה. ומ"ש רש"י שותה בעציצו כו' ע"כ ישאנה הול"ל יקיימנה רק כלל תרוייהו צריך לישאנה בע"כ ולא יגרש ג"כ [כדמסיים כדכתיב לא יוכל לשלחה] והמפתה אף אם נשאה יכול לגרשה:

בתד"ה שלש נשים משמשות במוך כו' פי' בקונטרס כו'. לפירש"י מותר לשמש כו' הא דפחות מכאן משמשת כדרכה ר"ל צריך לשמש בלא מוך ואמאי הא לא מתעברה פחות מיכן ולר"י לשיטת רש"י ניחא ור"ת הו"מ להקשות מהכא גופי'. גם בחכמים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה כו' צ"ל שצריכה לשמש כדרכה בלא מוך הא כיון דמן השמים ירחמוה שלא תתעבר מאי איסור איכא במוך וק"ל:

בתד"ה הואיל כו' ואע"ג דקי"ל כו'. וא"כ אמאי פי' הקונטרס דילפינן מהפרת נדרים דמשמע הא דגבי כל דיני ממונות מוציאין נשואין מרשות האב גופיה נפקא לן מהפרת נדרים וז"א דממונא מאיסורא לא ילפינן כדלקמן דף מ"ו ע"ב ע"ש דקאמר לקמן וכ"ת נילף מהפרת נדרים ממונא כו':

בא"ד ה"מ לאוקמי כו' . דעלה קאי לקמן שהוא כנגד הסברא כו' וא"כ שפיר פירש הקונטרס כדאשכחן בהפרת נדרים כו':

בא"ד כיון דגלי לן כו' ולקמן קאמר שפיר וכ"ת כו'. ממונא כו' כיון דלא גלי לן עדיין דשוין לאוקמי וק"ל:

בתד"ה צער דמאי כו' ונראה לר"י כו'. הלכך בעי צער דמאי ומשני שחבטה כו' שבא קודם תשמיש ואכתי ליכא הנאת תשמיש ומרגשת באותו צער וכן צער פיסוק רגלים עדיין קודם תשמיש משא"כ צער בתולים פטור באמת מאותו צער:

בא"ד ורשב"א מפרש כו' מדמפתה פטור. אין נראה שלא הרגיש ר"י בכך דחייש תנא לכחש גופנא מדמפתה פטור אבל הבין דצער בתולים שע"י אונס דליכא הנאת תאות תשמיש כל כך א"כ הצער גדול יותר ממה שסופה להצטער תחת בעלה וכן הסברא נותנת משא"כ מפתה דפטור שסופה להצטער תחת בעלה. אבל א"כ לא הו"ל לר"י לסתור הוכ"ת והאיכא כמה תנאי בהכונס דלא חיישי כו' דע"כ תנא דמתני' חייש מדמפתה פטור רק הו"ל לסתור הוכ"ת שזה הצער גדול יותר ודו"ק. ומ"ש מהר"ש יצ"ו הא דלא קשיא להו בפשיטות במתני' אמפותה דפטור מצער הא יש צער גדול בביאה ראשונה לא ידעתי מאי קאמר דמש"ה שפיר פטור כיון דהך צער גופיה סופה להצטער תחת בעלה וק"ל:

לט:

בתוס' בד"ה א"ה מפותה נמי. אפ"ל שר"ל שה"ק א"ה מפותה נמי יש לה צער וא"כ אונס אמאי חייב דהא טעם דמחייבי רבנן מפרש בברייתא משום דאינו דומה וכו' והך צער דפיסוק ישנו ג"כ כשנבעלה ברצון כבנבעלה באונס [ומאי השיבו לר"ש אינו דומה כו']. אבל אמתני' לא הו"מ להקשות אמאי אונס חייב להך שינויא דפיסוק כיון שסופה להצטער תחת בעלה וא"כ הו"ל לומר בלשון א"ה אונס אמאי חייב דע"כ מתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור כמ"ש הרשב"א לעיל. דהא ודאי ניחא דחייב דזה הצער יהיה לה עתה נמי עכ"פ ואינה מרווחת ע"י הצער הזאת ולכן שפיר חייב אבל אטעמא דברייתא מקשה שפיר דנותן טעם [לאונס חייב] לפי שאינו דומה דזה הטעם אינו [דמפתה נמי ר"ל דבעילה שתחת בעלה נמי יש לה אותו הצער] אבל קשה לפי"ז [נוכל לומר] דשפיר מקשה אמתני' מפותה נמי ליחייב כיון שאינה מרווחת כלום ולסברת המקשה יש צער לרצון כאונס א"כ שפיר מקשה [אמתני'. והוי מדויק טפי לשון מפותה ומל' תוס' משמע שהבינו דאברייתא פריך כמ"ש בסמוך] וי"ל דלא שייך להקשות מפותה נמי ליחייב דהא קאמר בהדיא אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון דש"מ דס"ל דבמפותה אין צער אלא באמת הכי פירושו הא אית לה צער ואמאי קאמרת אינו דומה כו' לנבעלת ברצון ודו"ק. ומ"ש והגיה מהר"ש יצ"ו אמתניתא לא הוי מצי כו' וסיים כי הוא ברור למבין כו'. ובעיני לא ברור ברור ממש דמ"ש בתחלה יש לדקדק בדבריו דהא אאונס דמתני' לא הו"מ למיפרך דאימא דתנא דמתני' לא חייש לכחש כו' ז"א דכתבו זה לרשב"א וע"כ מוכרח מעצמו דתנא דמתני' חייש לכחש מדמפתה פטור אף דאית לה צער לסברת המקשה השתא. ומ"ש גם מה שדקדק לומר לישנא דאמתני' הוא נראה כמיותר דהך פירכא דפריך א"ה מפותה נמי ודאי אמתני' קאי כו' הא תוס' כתבו דאברייתא פריך דקאמר אינו דומה כו' וכן מה שמסיים בדבריו ולא קשה ליה אלא אמתני' דא"כ מפותה נמי הא תוס' מפרשי תחלת דבריהם אברייתא ודו"ק. ויש לראות אם הקושיא אמאי קאמר אינו דומה כו' מאי משני משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאומר לחבירו קרע כו' סוף סוף מאי קאמר אינו דומה כו' לנבעלת ברצון. ואפשר לומר דע"כ המקשה מדלא פריך מקודם מר"ש ב"י שסופה להצטער תחת בעלה דמינה מקשה בראשונה והו"ל להקשות מה תרויח הא אכתי סופה להצטער צער זה אלא צ"ל דה"ק כיון דהך צער גופיה סופה להצטער בעצמה תחת בעלה א"כ לא מיחשב זה לצער להשלים לה אמרו ליה אינו דומה כו' דהך צער לא תצטער אח"כ כשנבעלה ברצון ואהא מקשה הך צער דפיסוק יש לה במפותה נמי ואמאי קאמר אינו דומה ומשני דה"ק אינו דומה אף שצער בשוה מ"מ אח"כ מחלה. אבל באנוסה אינה מוחלת:

אבל א"כ [הוא סתירה על עיקר פירושו דאברייתא מקשה וא"ה מפותה אבעילה שתחת בעלה קאי] לא יתכן אח"כ שלי דאבוה נינהו כיון דנבעלת לבעלה קא עסקינן. גם לישנא דמפותה אינו מיושב:

ונראה [חוזר לקיים פי' המהרש"א] דעכ"פ מקשה א"ה מפותה ממש נמי ליחייב דהך צערא איכא נמי גבי דידה כמו גבי אנוסה ואף דקאמר בברייתא אינו דומה נבעלת כו' היא גופא קמקשה אמאי קאמר אינו דומה כו' ולפי"ז אה"נ שמקשה אמתני' ובמתני' א"ל אונס אמאי חייב. דדלמא לא חייש לכחש גופנא [וכמ"ש מהרש"א] אם לא מכח מפותה [לכך מקשה טפי אמפותה] ולפי"ז א"ש הגהת מהר"ש יצ"ו דאמתניתא כו' אמאי אונס חייב כו' בלא מפותה דע"כ הך תנא דברייתא חייש לכחש כמ"ש התוספות בהכונס מדקאמר אינו דומה כו' משמע הא דומה הוי פטור ומ"מ קשה לי הך קושיא דאפשטא דברייתא אינו דומה כו' לנבעלת ברצון לא מיתרצא [בהא דקאמר משל כו'] דהא בנבעלת ברצון איכא נמי הך צער ממש וי"ל כמ"ש לעיל דה"ק אינו דומה כו' דאותו צער אינה מקפדת עלה ולהכי אונס חייב ומקשה [אמתניתין] סוף סוף במפותה שלי דאבוה כו' ודו"ק:

בתד"ה אין לי כו' במאי מיירי כו'. הקשו ממ"נ על היא עצמה מנין במאי איירי ונראה דה"ה דהו"מ להקשות ממה נפשך על אין לי אלא אביה וז"ש וכן אביה אמאי צריך קרא כו' פירוש אי מיירי בנערה ואי בבוגרת אמאי יכול לעכב ואולי עדיפא להו להקשות תחלה אהיא עצמה מנין דמשמע טפי דצריך יתורא דקרא לכך:

בא"ד ואומר ר"י דנהי שאינה יכולה לעכב על אביה כו' . ואיירי בקטנה או בנערה דאפ"ה מועיל מיאונה לענין קנס ולשון התוס' בקדושין דף מ"ו ואשמעינן דכי מעכבה איהי שמשלם קנס דכמו דתלה הכתוב קנס דמפותה במיאון האב כך תלה במיאון דידה והאי מיאון דידה ודאי אינו מועיל לענין שלא תנשא לו דכיון שאביה רוצה שתהא אשתו אינה יכולה לעכב אלא מהני שמשלס קנס כאילו האב ממאן ע"כ:

בא"ד וכן במיאון אביה. י"ל אף שהיא בוגרת מ"מ מועיל מיאון שלו לענין שמשלם קנס:

בא"ד והא דתניא כו' . אע"ג דאם כונסה נמי משכחת קנס כדאמרן צ"ל כשלא יכנוס מדעתה. וה"ה מדעתו של אב ויש להסתפק קצת בזה ממה שקיצרו במיאון האב ודו"ק:

בא"ד ועוד נראה כו' . לא תירצו בקצרה דלאו מיתורא דקרא דרשינן כו' וא"כ אזדא ליה ומיהו קשה דזה הבל שצריכין לפרש מה זה שאמר לרבות יתומה לקנס על מה קאי לרבות דמשמע שצריך ריבוי ליתומה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהכא איצטריכא ליה שיכולה לעכב ועוד דא"כ מאי פריך לר"י בר חנינא כו' ואם ר"ל לרבות שהיא יכולה לעכב ג"כ היאך תליא. זה ביתומה טפי הו"ל לאשמעינן רבותא אף ביש לה אב שאינה יכולה לעכב מלהנשא אפ"ה יכולה למאן לענין קנס לפירוש ר"י דלעיל דבשלמא אם כוונתו לרבות יתומה שיש לה קנס ולא למעט מלאבי הנערה שפיר אבל אם יתומה ממילא יש לה קנס בלא ריבוי דלא נתמעט כלל מלאבי הנערה ולהכי פריך מיניה לר"י בר חנינא דפטר מש"ר על היתומה מלאבי הנערה למעוטי יתומה שאין לה אב רק בא לומר לרבות שיכולה לעכב טפי הול"ל אף ביש לה אב אע"כ דוקא יתומה דמהני מיאון דידה לענין נשואין השמיענו קרא דמהני נמי לענין קנס דלא תימא אף דיכולה לעכב מלישא מ"מ לענין שישלם לה קנס לא מהני [כיון שאין העיכוב מהמפתה והתורה לא חייבתו בקנס רק כשהוא מעכב מלישא אותה]. ובזה מתורץ קושית תוספות דלעיל אמאי צריך קרא. ודברי ר"י דלעיל אזלא לתירוץ ראשון דלרבות קנס מיתורא יש ליתומה קנס [מדלא כתיב מאן מאן ולכך נקיט יתומה והכא לענין עיכוב דידה ילפינן דאף בנערה שיש לה אב מהני עיכוב דידה מיהת לענין קנס] ודו"ק וכעין זה ראיתי קצת למהר"ש יצ"ו. ודברי מהרש"ל דחוקים בעיני ודו"ק:

ויש לדקדק בשמעתין רבא אמר ק"ו ממפותה כו' והא טעמא דלא אמר רבא שלא יהא חוטא נשכר הוא כיון דמשלם קנס לאו חוטא נשכר הוא כדבסמוך וזה ניחא באונס שה"א אביה אין יכול לעכב אף שבעלמא יכול לעכב מ"מ לא הוי חוטא נשכר שישאנה בע"כ דאב כיון דאונס משלם קנס עכ"פ בין ישאנה או לא לאו חוטא נשכר הוא אבל במפותה אם לא היה יכול האב לעכב מלישא א"כ היה פטור נמי מקנס והוי חוטא נשכר וא"כ נפרוך זה על ק"ו מה למפותה שכן חוטא נשכר לכן סברא הוא שיכול לעכב וי"ל דמ"מ למה יכול לעכב מלישא במפותה יעשה המיאון לשלם קנס אף שישא ולמה עשאה התורה שימאן מלישא ולענין קנס וא"כ ילפינן באונס ממפותה כיון דסוף סוף יוכל לעכב עליו ועלי' אף שלא עבר רק על דעת אביה וק"ל:

ויש לראות במאי איירי אביה מנין באונס אי בבוגרת אמאי יכול לעכב אלא בנערה וקטנה ויליף ק"ו ממפותה ומפותה גופיה מנ"ל מסברא שלא יהא חוטא נשכר כיון דתלה רחמנא דוקא במיאון יתן קנס א"כ אם לא יהיה רשאי למאן יפטור נמי מקנס ויהיה חוטא נשכר וקרא איצטריך במפותה שלא תימא אף אם ימאן לא תועיל לענין קנס או דמהני מיאון אף בבוגרת וכמ"ש התוס' לעיל [במ"ש וכן במיאון אביה] ודו"ק. ואולם ממה שכתבו התוס' וכן אבי' אמאי צריך קרא לאביי משמע דלרבא לא אמרינן כלל סברת חוטא נשכר אף במפותה ודו"ק:

בתד"ה אלא אונס כו' והה"נ אין אביה יכול לעכב כו'. ואיפכא דלגמור מפותה דאיהי יכולה לעכב מאונס דהוא לא מצי מעכב ואפ"ה היא יכולה לעכב דמה לאונס שכן עבר על דעתה לכן יכולה לעכב משא"כ במפותה דלא עבר על דעתה שמא אינה יכולה לעכב ועוד מה לאונס דבלא"ה נמי משלם קנס אבל במפותה מנ"ל שישלם קנס וכמ"ש התוספות לעיל דלענין קנס איצטריך קרא במפותה:

בסה"ד וי"ל דלו תהיה לאשה אינו מיותר. ולעיל ריש פירקין כתבו התוס' דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ודו"ק: