מהר"ם שי"ף על הש"ס/חולין/פרק ה

עח:

בתוס' בד"ה או לרבות את הכלאים וכו' וא"ת כו' עד דכלאים בקדשים ליכא י"ל דצריך אם הראשון חולין והשני קדשים ודו"ק. וגם בגמ' פריך מנין שנוהג במוקדשין [דקשה מה"ת לחלק כקושית התוס' לעיל בד"ה מנין] י"ל לרש"י (דיהא) [דמקשה] דלמא גברא לילקי ולא פסול כמו בחולין ולא יהיה מחוסר זמן ותירץ ת"ל שור כי יולד והוא איירי במחוסר זמן וע"ז קאי ושור כו' אותו ואת בנו דהיינו נמי פסול הקרבן ומחוסר זמן ודו"ק. [וא"כ גם לעיל אין הכוונה רק אם השני מוקדשין ועלה קאמר ומנין שנפסל]:

עט.

בתוס' בד"ה ולחנניא כו' וא"ת ולשתוק מאותו כו'. וקשה הא צריך אותו דשור הפסיק הענין [דאי לאו אותו היה צריך שור לגופיה] די"ל דמ"מ היה קשה למה כתבו שור הו"ל לכתוב אותו [א"ו להפסיק הענין] ודו"ק. ועי"ל דלחנניא או לרבות הכלאים ש"מ דנוהג בחולין [וכקושית התוס' לעיל בד"ה או לרבות] אבל לרבנן ה"א [כתירוץ התוס' דלא הוי דרשינן או לרבות הכלאים רק ה"א] או לחלק ואותו כחנניא אבל עתה כתיב שור הפסיק הענין עכשיו דרשי רבנן או לכלאים כדלעיל בתוס' [וטפי ניחא להו דמוקמינן אותו לחלק] אבל לחנניא א"צ לחלק [דסבר כר' יונתן] וע"כ או לכלאים:

בתוס' בד"ה עייל לי הנך כו' וא"ת הא דקאמר ר"י כו' כדמסיק בשמעתין כו' דאי אין חוששין א"כ לא צריך רבויא כו'. וה"ה דהוי קשה לר"א למה יפטר אי חוששין א"כ אתי אם לחייב המתנות כדפירשו עכשיו התוס' ואי אין חוששין [ובעי קרא לחלק מ"מ] לא צריך קרא לרבויי וחייב [אע"כ כתירוץ התוס' דר"י מוקי כו' ואוקימתא דמסיק בשמעתין לא קאי אליבא דר"י] וכן בגמ' דלקמן ע"ב דפריך גבי מתנות בשלמא לר"א כו' אלא לרבנן לימא ליה אייתי ראיה דלמא סברי אם מיותר לכן חייב אלא [לא] קאי הסוגיא אליבא דר"י:

עט:

גמ' לעולם בתייש הבא על הצבייה כו' ושה אפילו מקצת שה כו'. קשה דלמא כ"ע לא אמרינן שה אפילו מקצת שה ובצבי הבא על התיישה וילדה כו' ופליגי דרבנן סברי אין חוששין והוי ודאי תייש ור"א סבר חוששין ולא אמרינן מקצת שה י"ל דא"כ למה פליגי בכוי וא"ל [דקמ"ל] דר"א לא סבר מקצת שה דלא אמרינן מקצת שה הוא פשיטא ומקצת שה אמרינן הוי חידוש וק"ל:

בתוס' בד"ה אילימא דשחט לה כו' תימה דלמא דשחט לתייש ובנו כו'. וקשה חדא דרישא ונוהג מן העז ומן הרחל הוי בנקבה וסיפא בזכר ועוד מאי אינו נוהג בכוי מאי תליא בכוי אינו נוהג בתייש [הול"ל] ודו"ק:

פ:

בתוס' בד"ה שחיטה שאינה ראויה וכו' ועוד דבהדיא תנן כו' ועובר בלאו דלא תשחטו. וקשה לי הא בגמרא אח"כ ובתוספות מייתו אותו דהאי לאו דלא תעשו וקאי על שחוטי חוץ [דמשום שחוטי חוץ עובר בלאו] וא"כ לא דייקו מידי דהוי פירושו לרש"י כמו שפירש רבא הברייתא אח"כ אליבא דרב המנונא אלא נראה לי דה"פ ועוד דצ"ל גזירת הכתוב דהא בהדיא תנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו' ולמה נקרא אותו ואת בנו מחוסר זמן הא אינו נוהג בקדשים לפי הה"א והיכי ס"ד דרב אושעיא ורב המנונא דאינו נוהג אלא צ"ל לכך נראה כו' לכך לא מצי למיפרך הא דבהדיא תנן די"ל דראשון חולין ושני קדשים לכך לא פריך בגמ' ממתני' אבל בברייתא שניהם קדשים א"כ עדיין קשה והא השני עצמו אפילו אם ראשון חולין והשני אינו ראוי לפי הס"ד השתא מטעם דכל כמה דלא זרק כו' אלא צ"ל אלו השני לבד קדשי' והראשון חולין דהוי ראוי לא קשה משני דגזירת הכתוב הוא א"כ מדויק דצ"ל גזירת הכתוב דאל"כ לא הוי מתורץ הקושיא [דמוכח] ממתני' כו' דלא כס"ד השתא ודו"ק: