מהר"ם שי"ף על הש"ס/חולין/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מב.[עריכה]

במשנה נקיבת הוושט ופסוקת כו' . הול"ל ניקב הוושט. נפסק הגרגרת. כמו ניקב קרום כו'. נפסק החוט. ואולי שינה בלשון הני תרתי דנשתנו בדין משום דנבילה הן ועיין לעיל (דף ל"ב ע"ב):

הריאה שניקבה. ולא קאמר קרום הריאה כמו ניקב קרום של מוח משום דטריפת נקיבת הקרום דריאה הוא שהרוח יוצא ממנו שבשר הריאה ספוגה היא ושואבת הרוח וכשניקבו הקרומים יוצא הרוח דרך הנקב והיינו ניקב הריאה ממש:

המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. הרע"ב במשניות מ"ש בזה יש לישב בדוחק:

אין סדר לי"ח טריפות שבמשנה:

גמ' ואידך שני [היינו למ"ד טריפה חיה]. לא קאמר דלית ליה דרשא דמלמד שתפס כו' כמו למ"ד טריפה אינה חיה דלית ליה אידך דרשא דתנא דבי ר"י. דז"א דודאי אית ליה ומשמע ליה החיה אשר לא תאכל חיה ממש לא מלשון חי דר' ישמעאל לא חידש רק דאיירי קרא דלהבדיל בין כו' בטריפות וכפרש"י בחומש א"צ לומר בין חמור לערוד כו' ודקאמר בסמוך ע"ב תנא דבי ר"י טריפה חיה ס"ל היינו למ"ד טריפה חיה מפרש תנא דבי ר"י כן:

ברש"י בד"ה לבית חללו ואם לא כו' קתני סיפא דכשירה. אפ"ל שלא תימא לבית חללו קתני דאפ"ה טריפה ולא נבילה דואלו טריפות ולא נבילות קאמר כמ"ש התוס' בד"ה ואלו טריפות ולזה פי' דאם לא הגיע לחלל כשירה ולהכי איצטריך ואלו כשירות:

ברש"י בד"ה נפלה מן הגג כו' . ובגמרא אמר שאם שהתה כו'. אפ"ל שלא תימא נפלה כו' נשתבר כו' חדא הוא ואורחא דמלתא נקיט כמו נשברה השדרה ונפסק כו' ומספר י"ח נשלים שנחלק נשבר השדרה ונפסק לתרתי לזה פירש דבגמרא אמר כו' ואלו הטריפות משום שבירות הצלעות מה לי ששהתה או לא אלא משום שמא נתרסקו אבריה:

ברש"י בד"ה כל שאין כמוה חיה שאין בהמה לקוי' דוגמתה כו' . דבשחוטה קיימינן דאי אפשר להכיר בטריפות הללו בעודה בחיים לכן לא קאמר כל שאינה יכולה לחיות:

ברש"י בד"ה זאת החיה קרי ביה זאת חיה. דהחיה משמע זאת אשר חיה תאכלו ואחרת אשר חיה לא תאכלו וכדמסיק בואידך. ונראה דלמסקנא דזאת לדתנא דבי ר"י א"צ לקרי ביה חיה דהחיה בלא זאת משמע נמי חיה אכול שאינה חיה כו' דאי לא"ה מאי פריך ואידך שני לימא אידך לא ס"ל קרי ביה כו' רק בה"א ליישב זאת למ"ד טריפה אינה חיה הוצרך לומר קרי ביה. וצריך ליישב קצת מנ"ל קרי ביה ואז מתורץ מנ"ל טריפה אינה חיה קמה מקום להקשות למ"ד טריפה חיה מנ"ל (דלמא) [דלמה. כצ"ל כפי המפורש למטה] לא ס"ל קרי ביה ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלו טריפות כו' והודה לו ר"ע דנבילה. ונקובת הושט ופסוקת כו' משום משנה הראשונה לא זזה ממקומה דכיון דנשנית קודם ההודאה לא זזה אף לאחר שהודה:

בא"ד או קאי כו' . משום דבפלוגתא דרבי ישבב מפורש בהדיא נבילה מפרשי בתחלה דמסתבר דעלה קאי ואלו טריפות או קאי אכל הני שחיטתן פסולה כו' והוי נבילה כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה ניקב הלב כו' והא דתנן כו'. בל"ז יש לומר דתני דבר והיפוכו וכן אורחא דתנא בכמה משניות אך עתה ניתני נמי גבי אינך ניקב הושט שלא לחללו ואי משום דפשיטא דכשר דלא חשיב נקב גם בלב הוא פשיטא ולא אצטריך לבתר דתני ניקב הלב לבית חללו הכל בל"ז [יותר צודק אבל בל"ז] י"ל אה"נ אינך מיטרפי אפילו שלא לחללו וא"כ לא מצי למיתני דבר והיפוכו וק"ל. ואפ"ל המשך הדיבור משום דבמשנתינו לא פירש דין ניטל לזה קתני ואלו כשירות כו' לאורויי אבל ניטל טריפה לזה כתבו בתחלה דניטל הוא מלתא דפשיטא דבכל כו' והא דתנן כו' ויתכן לצרף יחד דאז מקושר שפיר:

בסה"ד ניטל הכבד ונשתייר הימנו כזית כצ"ל:

בתוס' בד"ה דרוסת הנץ גרסינן כו' . ומהאי טעמא לא תני במתני' דמיא לדיותא כו'. ממתני' אין ראיה דתני תני ודלא תני אתיא בזה הכלל וניקב הטחול בסומכי' שייר נמי ואתיא בזה הכלל ומתנא דבי ר"י יש הוכחה שפיר דחשיב לכל הנקובים לאחד ודרוסה לטריפות באנפי נפשיה ואי משום דלא הוי נקובה ממש רק סופו לינקב חשבינן באנפי נפשיה א"כ נחשבי נמי דמיא לדיותא וכו'. ולא מסתבר להו לומר כיון דתני פעם אחת טריפות דמשום סופו לנקוב דהיינו דרוסה תו לא חשיב לדמיא לדיותא דהוי נמי מהאי טעמא ודו"ק:

מב:[עריכה]

גמ' חשבינהו כחדא כו' . קצת דמדומי ראיה מכאן דשיעור נקוביתייהו דהמסס ובית הכוסות בשוה כדעת ר"ת [לקמן דף נ' ע"ב תד"ה מחט שנמצאת] דלדעת רש"י לא הו"ל למיחשב כחדא וכ"ש לפי האמת דאין מכריחנו ליחשב כחדא רק כולהו נקובי חדא חשיב להו כמו שאכתוב בסמוך ברש"י אי"ה ואפ"ה חשבינהו לחדא לומר נקובי תמניא הוי:

גמ' נקובי תמניא הוי כו' . עיין באשר"י בהגה"ה מדין ניטל המרה באורך:

ולעיל כי משני אפיק מרה כו' ולא אסיק אדעתיה כולהו נקובי כחדא חשיב. אין להקשות אכתי איכא ניטל המרה דטריפה כמ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה ניקב הלב י"ל דלמאן דמכשיר ניקב הוא הדין נמי ניטל אבל למאן דמטריף ניקב י"ל כ"ש ניטל:

ברש"י בד"ה נקובי תמניא הוי דכי חשבית להמסס ובית הכוסות כחדא ומדלית לה למרה כו' . בין בה"א ובין במסקנא אין צריך לזה כיון דכולהו נקובי כחדא חשיב [וחסר ט'] דניקב הטחול א"צ למיחשב [ולמלאות] שאינה שנויה במתני' ונגד אותן החסרים במתני' צריך למלאות א"כ מי' נקובים למסקנא נעשה אחד ומב' פסוקי חד ועייל י' בסגר ושב שמעתא [דניקב הטחול בכלל נקובי] רק קושטא דמלתא נקיט וכחייא בר רב בסמוך:

בתוס' בד"ה והאיכא כו' וד"ה אפיק כו'. אפשר לתרץ אחד באידך דסוגיא אדרבה לרבנן [ואליבא דמאן דאמר לא שמיה חסרון] ויודע המקשן דצריכא אחד למלאות מספר י"ח וניטל צומת מתני' בהדיא דטריפה. גם להתוס' צ"ל כדמשני ס"ל כרשב"א גם ניטל צומת הגידין כשר [אבל למ"ש א"צ לזה]. וכן מ"ש בסמוך ע"א בד"ה הנך דאפקית ולרכיש הוי בכלל נחתכה כו' אפ"ל דס"ל חסרון מבפנים לא שמי' חסרון וי"ח טריפות לרבנן וניטל ונחתכו לתרתי ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י כו' כדי שינטל כו'. ובשדרה נמי שיעורו כדי שינטל כו' כדקאמר וכן לטריפה רק התם נתנו שיעור מפורש חוליא אחת ובגלגולת דאין להם שיעור ידוע לשער בו קאמרי כדי שינטל כו' והוא פחות ממלא מקדח ואע"ג דגם ב"ש ס"ל כדי שימות כו' עיין בזה בתוס' [בעירובין דף ז' דבנרקב ונחסר ממילא אינו מת בחסרון מועט כע"י נטילה] וא"כ לא פליגי בטריפות דלתרוייהו שלא ע"י נטילה כמלא מקדח נטרף וע"י נטילה בבציר מהכי ופליגי במה משערין לענין טומאת אוהל [למר ברקבון ולמר כדי שינטל] ועיין:

בא"ד וא"ת א"כ אמאי לא פריך כו' . דאף דתרוייהו חסרון נינהו כיון דאין שיעורן שוה ה"ל למיחשביה וכמ"ש התוספות בסמוך [ע"א בד"ה הנך דאפקת] רק מי הגיד להו דלמא כדי שינטל וכו' הוא כל שהוא וא"כ הוי שיעוריה כחסרון דריאה י"ל דא"כ הול"ל טפי כל שהוא מלומר כדי שינטל כו' וק"ל:

שם וא"ת א"כ וכו'. ובל"ז מהא דכדי שינטל וכו' דש"מ דאפילו אדם נטרף בהכי לא הקשו דאף דס"ל טריפה חיה מ"מ מה שאינה יכולה לחיות ודאי טריפה מסתמא ז"א דתקשי בלא"ה ל"ל לר"ת לחלק בין טריפות דאדם לבהמה יאמר תרוייהו מיטרפי בנקיבת הקרום ואף דיכול לחיות טריפה חיה אבל לענין טומאת אוהל משערין בכדי שינטל מן החי וימות אלא בלא הא דר"י כו' [דדייק מסיפא] היה אפ"ל כן דלכך לא חשיב חסרון גלגולת משום דהוי עם נקיבת הקרום וטומאת אוהל משערין במיתה לא בטריפה אבל לפי מ"ש דר"י מסיפא דייק כו' ואפשר דר"י ס"ל טריפה אינה חיה דהשתא א"ש טפי דיוקא דוכן לטריפה מהא דכדי שינטל כו' וימות לזה הקשו לר"י הו"ל למיפרך נמי י"ח טריפות נאמרו למשה י"ט הן דהא איכא חסרון בגלגולת דא"ל עם נקיבת הקרום דהא קאמר וכן לטריפה ולענין טריפה מיטרפא בנקיבת הקרום זולת חסרון הגלגולת והכא בחסרון עצם גלגולת קיימינן והוצרכו לחלק בין טריפות אדם לבהמה ודו"ק. ואע"ג דלענין גלגולת מצינו במתני' דשניא בהמה מאדם דמיטרפא בנקיבת הקרום לחוד [וא"כ מנ"ל לר"י לומר וכן לטרפה בבהמה] מ"מ בשדרה דלא מצינו קאמר ר"י שפיר וכן לטריפה דמהי תיתי לנו לומר דבהמה מיטרפא בפחות כל כמה דלא מצינו:

עוד שם וא"ת א"כ כו'. אין נראה לקושרו דמהא דכדי שינטל דלמא תנא דבי ר' ישמעאל כב"ש ס"ל אך עתה דר"י קאמר וכן לטריפה פליגי נמי בכי ה"ג. [דפשיטא דגם ב"ש מודו דאיכא שיעורא דכדי שינטל וימות] רק כמ"ש לעיל [בסמוך]:

בא"ד א"נ לענין טריפות אדם כו' דמשכחת בה חומרא וקולא כו'. חומרא לענין הורג את הנפש שחסר לו מקודם מעט פחות מכמלא מקדח דנהרג על הריגתו לב"ש וק"ל. וחומרא וקולא דציירו היינו כב"ש ולב"ה בהיפך. ואי שיעורא דב"ה נפישא אזלי ציורא בב"ה:

בא"ד ומיהו קשה בסמוך כו' . אבל ר"י גופיה דקאמר וכן לטריפה לא קשה דכיון דמת האדם בו כ"ש בהמה וא"ל דלמא ב"ש ג"כ מודו לענין טריפות דבהמה דמיטרפא בשיעורא דב"ה דמהי תיתי לחלק כל כמה (דלמא) [דלא מצינו] רק הקשו מלקמן מאי מקשו ליה רבנן מאיוב כו' למה קשה להו טפי אמרה מעל נקיבת הקרום:

בא"ד אבל אי אפשר לפרש כן וכו' . וא"כ הדרא קושיא מיהו קשה כו' לדוכתיה לא זולת זה וק"ל:

בתוס' בד"ה אמר שמואל כו' וא"ת לר"י כו'. עיין בסמוך:

בסה"ד שזו עקורה וזו נטולה. נראה שצ"ל וזו שבורה וק"ל:

מג.[עריכה]

גמ' אמר עולא כו' נטולה וחסורה. נטולה כל האבר. וחסורה מקצת האבר. חרותה בכלל חסורה או נטולה או לקותא [דלא אצטריך למיחשביה כמו שפי' רש"י בחזותא]:

גמ' האמר רבב"ח אר"י הלכה כסתם משנה. לעיל אמר ר"י הלכה כר"י בר' יהודה אף דכבר אמר הלכה כסתם משנה י"ל לפירוש הרב ר"י אורלינ"ש [שבתוס' ד"ה והאמר ר"י] דטעמא דהלכה כסתם משנה משום דרבי סתם לעולם כדברי הרבים והכא דחזינן בברייתא דהוא דברי יחיד ראינו דסתם משנתינו הוא סתמא דיחידאי:

גמ' ל"ל למימר חיצון אדום ופנימי לבן כו' . דאי לאין לו בדיקה מבחוץ כו' כבר אמרה במימרא אחריתא ועוד לא הול"ל רק א' אדום ואחד לבן למה לי חיצון ופנימי גם לא הול"ל רק חיצון אדום:

גמ' זה שלא כנגד זה. גם ברוחב כדמשמע רווח גמדא וכו' אם אין בב' רוחות:

ברש"י בד"ה אמוראי נינהו וכו' ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן כו'. דאי לא אמר הלכה כסתם משנה הוי רשאי מסברא ושיקול הדעת לפסוק כחד מ"ד אבל כיון דפסק הלכה כסתם משנה תו ליכא למיסמוך אסברא אלא אי איכא לאלומי מכח סתמא אחריתא:

בתוס' בד"ה הנך דאפקית כו' וע"ק למ"ד כו'. חוזר על וא"ת הראשון והי"ל כתבו בין הדבקים ומתורץ הע"ק נמי בו רק לא ניחא להו באותו דוחק:

בא"ד וכר"י דאמר אלו טריפות כו' ולית ליה י"ח טריפות נאמרו וכו'. ומ"ש לעיל בד"ה אמר שמואל וא"ת לר"י כו' אף דלא ס"ל י"ח טריפות מ"מ חזינן הדין לתנא דבי ר"י מדחשבינהו בתרתי שאין דיניהם שוין ומנ"ל דמתני' פליג בהא אתנא דבי ר"י אף דמתני' פליג עליה בטריפות דרכיש ודרב מתנה דאיתמעטו מאלו טריפות ודו"ק:

בתוס' בד"ה והאמר ר"י כו' והרב ר' יעקב מאורלינ"ש תירץ כו'. נראה דלא בא רק ליישב ואי משום שהאחרון עיקר כו' דמ"ש התוספות כחדא בבא חשיב הוא דוחק אבל מ"ש דפריך מכח מאי אולמי הוא מפרש הכי לכל הפירושים וק"ל:

מג:[עריכה]

גמ' לספק דרוסה. אף אם ודאי דרוסה יש לה בדיקה כמ"ש התוס' לקמן [דף נ"ג ע"ב בד"ה דרוסה שאמרו] אפ"ל קצת [הא דלא נקיט לודאי דרוסה] דא"ל בזה אין לה בדיקה אלא מבפנים דאף שאינו רואה ריעותא מבפנים יש לחוש שמא אילו הו"ל בדיקה מבחוץ היה ניכר [בהאדים מבחוץ לחוד נמי מיטרפא וכמ"ש הרא"ש] אבל בספק דרוסה הוי קצת כעין ס"ס ולא חיישינן כולי האי ולפ"ז צ"ל דודאי דרוסה דיש לה בדיקה דוקא כשיודעין ודאי שלא נדרס כנגד הסימנים גם י"ל כיון דסימנים קשין הן אצל דרוסה אין חוששין כ"ז שאינו נראה לעינים ועיין כאן באשר"י באורך [שהוכיח דבהאדים עור החיצון גרידא מיטרפא דאי לא"ה מאי נ"מ במה דאמר אין לושט בדיקה מבחוץ לספק דרוסה אפילו יש לו בדיקה למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי] י"ל שפיר עד שיאדימו ב' עורות ושלא תסבור כי אינו נראה מבחוץ סגי וא"צ לבדוק יותר מבפנים לזה אמר וושט אין לו וכו' וכשבא לבדוק בספק דרוסה אף שאינו רואה ריעותא בסימנים מבחוץ עליו לבדוק מבפנים:

והומ"ל לספק נקובה לפי' רש"י דנקב אינו ניכר מבחוץ וכמ"ש התוס' לעיל באורך בהשוחט (דף כ"ח ע"א) בד"ה אתא כי ממסמס כו' וא"ל דלא הומ"ל לספק נקובה אלא מבפנים וכו' דאף שבודק מבפנים וניכר ניקב זה בלא זה כשר משא"כ בדרוסה שבא מחוץ לפנים. דהא נ"מ שפיר כדלעיל בהשוחט בעובדא דבר אווזא דממסמס קועי' דמא וכו' נשחטיה והדר נבדקיה וושט אין לו כו' וק"ל:

גמ' ולעולא מ"ש ספק דרוסה כו' ומ"ש מב' חתיכות כו'. לא ידע המקשה ממ"ד אין חוששין לספק דרוסה ואף אם ידע [וא"כ היאך הבין המקשן להך מ"ד דלא חייש לספק דרוסה מ"ש מב' חתיכות] י"ל דב' חתיכות גרע דיש ריעותא בעצמן משא"כ בספק דרוסה שהספק אין בעצמה אבל בנתחבה קוץ בוושט ס"ד דהוי ריעותא בעצמה והקשה מ"ש מספק דרוסה מכח כ"ש וק"ל:

גמ' קוצי אכלי. ואין דרך לנקוב וושטן שהרי אכילתן הוא:

ברש"י בד"ה אין חוששין שמא נקב היה והבריא כו' . לכאורה פירוש הראשון ס"ל דיש לו בדיקה לענין נקובה דאל"כ למה ליה שמא נתרפא ניחוש שמא עדיין נקוב. וצ"ל לפי"ז מה שפי' רש"י לעיל (דף כ"ח) ובסמוך בד"ה מ"ש מספק דרוסה דנקב במשהו בעור החיצון לא מינכר אזיל לפירוש ששמע ובסמוך בד"ה חיישינן שמא ב' עורות ניקבו והבריא החיצון אזדי לפי' הראשון וק"ל:

בתוס' בד"ה קסבר כו' וא"ת כו' נימא נשחטה הותרה כו'. בקצרה מפ' ד' אחין ודאי י"ל מנ"ל דיש חזקת כשרות הכא לענין טריפות. ולא הוכיחו זה כאן מניה וביה דתקשי מחתיכה אחת וצ"ל דהכא מעיקרא היתה בחזקת כשירה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה שאני התם. דדלמא עולא דוקא דס"ל אין חוששין וכו' אזיל בתר חזקת כשרות אף שיש ג"כ חזקת איסור אבר מן החי כנגדו אבל למאי דפסקינן דחוששין כו' דלמא טעמא דאזלינן בתר חזקת איסור. וקושייתם ג"כ אישב לו קוץ בושט וכן וכ"ת שאני הכא וכו' דחזינן עתה שהיה בה ריעותא מחיים משא"כ בניקבו בני מעים וק"ל:

בא"ד נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה כו' . אע"ג דאותו פעם הוי בחזקת איסור היינו איסור אחר דאבר מן החי דאזדי עתה בתר שחיטה וה"נ התם בחיי בעלה היתה בחזקת איסור א"א דאזדי ליה עתה כשמת הבעל ודו"ק:

בא"ד כיון דאיכא למימר הכי כו' . נראה דעיקר קושיא ממשמעות דאיכא למימר הכי והכי כו' משמע דשני הצדדין שקולין הן בנמצא ציפורן רק רב לטעמיה ואוקי אחזקה ולאידך מ"ד לא אזיל בתר חזקה ודו"ק:

מה:[עריכה]

גמ' איתיבי' כו' או שחסרה. ולא מפרש שחסרה א' מאונות או חליף שפירש רש"י לעיל דהוי בכלל חסרה ועיין:

גמ' האי לחבירו איתמר הרמב"ם כתב אפילו לחבירו מפורש בב"י:

ברש"י בד"ה ה"ג כו' ועוד אי גרסינן דכ"ע שמי' חסרון כו'. אפשר לפרש לאותה גירסא דהא אין סברא לומר דפליגי במציאות אי המחט אוכלת ומחסרת סביבותיה אלא או לכ"ע לא מחסר או לכ"ע מחסר ומיירי באופן שרואין שאינו מחסר וקאמר דכ"ע שמיה חסרון רק הכא ליכא חסרון שאינו מחסר לכ"ע או איירי באופן שרואין שבא המחט מקרוב ולא חסרה וטעמא דטריף משום נקובי כו':

ברש"י בד"ה נקובי נקוב כו' והלכתא כהנך רבנן כו' ועוד דקם ליה בשיטתייהו רב אמי ור"א דאמרי לקמן כו'. למ"ש לקמן דרבנן דמטרפי דוקא בקופא לבר מאי ראיה מלקמן בכבדא ג"כ הדין כן י"ל כי היכא דלקמן לא מחזקי ריעותא אפילו בחתוכה ולא מחזקינן איסורא ה"נ אפילו בלבר לא מחזיקינן ריעותא דיש לתלות שפיר דרך סימפון נכנס וכמ"ש התוס' בד"ה אי קופא כו' דבריאה אין חילוק ויש לתלות שפיר סימפונא נקיט כו' בלבר כמו בלגיו בכבדא ומיניה וביה עצמו ליכא הוכחה [דכיון דהכא בלגיו לכ"ע כשר ה"ה בלבר גבי ריאה לא מחזיקינן ריעותא] דשמא אה"נ דמיטרפא בכל ענין אפילו מלגיו והא דמסיימי נקובי כו' [דמטעם זה לא שייך אמלגיו. פירושו נקובי כו'] דרך הושט [ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו] ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציו והלכך אפילו קופא לצד סמפון האמצעי טריפה אבל מלקמן דמכשרי בכבד אי קופא לגיו בע"כ דלא חיישינן להכי [וכמו שמבואר בדבריו לקמן המתחילין הנראה לשיטת רש"י במ"ש ואין לפרש מ"ש התוס' כו'] ודו"ק:

ברש"י בד"ה אי קופא לגיו כו' שהיא נקובה בו. ר"ל המחט עצמה נקובה בקופא שלה דקופא כמו שופיינא בקופינא דמרא רפיא. מעייל פילא בקופא דמחטא:

בתוס' בד"ה אי קופא לגיו כו' בסה"ד וכן אם נמצא בתוך הקורקבן כו'. פי' תחובה בו אין חילוק בין לבר או לגיו כמו בריאה:

הנראה לשיטת רש"י בחתיכה דריאה דטריפה היינו נמי בקופא לבר כמו בכבדא דהא פי' דלמא הוי נקובה שרוב הנכנסין דרך וושט נכנסין ובקופא אינו יכול לנקוב ולא ס"ל סברת התוס' בד"ה דלמא דדרך סמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ ושב לאחור. ואי משום דלא מפליג ה"נ בריאה שלימה לא מפליג. דאף את"ל דמאן דמכשרי בכל ענין מכשרי וכמ"ש התוס' בד"ה אי קופא. מאן דטרפו לא מטרפו בקופא לגיו מדקמסיימו ומר סבר נקובי נקיב ואתא ולא נתן טעם על קופא לגיו [דטעם זה לא שייך בלגיו דלא מצי נקיב בקופא ואפ"ה לא מפלגי] ואף דלפי' התוס' בחתיכה דריאה מיטרף אפילו בקופא לגיו משום דדרך סמפונות יצא ונכנס בבשר הריאה מבחוץ מ"מ בריאה שלימה לא מחזיקינן ריעותא בקופא לגיו [לכ"ע] כי למה ניחוש כן שיצא לחוץ ושב לאחור והריאה שלימה לפנינו משא"כ בקופא לבר כיון שחודה לצד פנים מסתמא בא מוושט ונכנס לריאה מחוץ לצד פנים וא"כ בריאה שלימה בקופא לבר פליגי וה"נ [לפי' רש"י] בחתיכה דריאה דדומיא דהך טריפה לכ"ע [דהיינו בקופא לבר אבל בלגיו כשר]. ולזה הוצרך לפרש בעובדא דחתיכה דכבדא שהיתה נקובה מב' צדדין כמ"ש בד"ה אי קופא לגיו כו' אם ראשה העב כו' נחבא בתוך הכבד וחודה יוצאה לתוך חלל הבהמה כו' ויצא לכבד וממנו לחוץ כו' ולא מפרש כפשוטו [בכולה טמונה בכבד] וכמו אח"כ בבית הכוסות וליחזי אי קופא כו' [דשם לא איירי רק בנקוב מצד אחד ואי אפשר לפרש רק כפשוטה] דהא ע"כ בכולו בתוך הכבד דומיא דבית הכוסות נמי יש חילוק בין קופא כו' וכמו שהכריחו תוס' בד"ה אי קופא. ע"ק דפריך אילו אשתכח בבישרא כו' כלומר וכי נקובת הכבד טריפה הוא עיין באשר"י ומה בכך סוף סוף אכתי יש חילוק בין קופא לבר או לגיו ולמה הטריף בכל ענין כמו בחתיכה דריאה דנקיבה פוסל בה [ואפ"ה לא מיטרף בה בכל ענין] והיינו בלבר [דוקא] דהא ליכא טעמא למיטרפה רק משום דדרך הושט נכנס וכמו שכתבתי לעיל. ע"ק דפריך ומ"ש כו' ולא אמרינן ניחזי כו' הו"ל למיפרך דליטרף בכל ענין דהא קאמר אילו אשתכח בבישרא כו' כלומר וכי נקובה וכו' משמע דאי נקובה מטריף כבבית הכוסות שפיר טריף בכל ענין. וכי תימא שאני הכא דנקוב מב' צדדין ויש ריעותא משא"כ בבית הכוסות מצד אחד א"כ גם השתא לא פריך מידי אבל רש"י אזיל לשיטתיה דחתיכה דריאה טריף בלבר דוקא משום דדרך ושט נכנסה וא"כ מאי קאמר וכי נקיבת הכבד טריפה הוא משמע דאם היה טריפה לא שני בין לבר לגיו לזה הוצרך לפרש שהיתה נקובה מב' צדדין והשתא קאמר שפיר וכי נקיבת הכבד כו' הא אם היה טריפה שפיר מיטרפא משום נקיבת עצמה וכבית הכוסות שניקב מב' צדדין ולזה פריך ולא אמרינן וליחזי אי קופא כו' אבל התוס' מפרשין בחתיכה דריאה טריפה [בכל ענין] בקופא לבר משום דאמרינן דרך וושט נכנס ובלגיו משום דדרך סמפונות יצא ונכנס ואתיא כפשטיה דאילו אשתכח בבשר כו' ולזה מפרשי אח"כ כשהמחט כולה בכבד כו'. וצ"ל דאף לרש"י בכולה בכבד נמי הדין כן דאל"כ מאי פריך מ"ש כו' וכמ"ש התוס' רק הך עובדא הוה בכי האי גוונא מדקאמר אילו אשתכח כו'. וצ"ל להתוס' מה שהקשיתי לעיל בהא דפריך ולא אמרינן לחזי כו' הא במקום שנקובה טריפה כבחתיכה דריאה טריפה בכל ענין הניחא לפרש"י כמו שכתבתי ואם נדמה לריאה שלימה א"כ מאי פריך מחתיכה דכבדא דדמיא לחתיכה דריאה אריאה שלימה וא"כ קשה ממ"נ או לא פריך מידי אי דמיא לשלימה או הו"ל למיפרך אלימא אי דמיא לחתיכה דהא פסול בנקובה כריאה ואי אית ליה בדיקה כריאה שלימה דעולה בנפיחה ובה נבדק ז"א דלמא לא יהיה הנקב ניכר בה דלא דמיא למאי דלא מחזקינן ריעותא בריאה שלימה ולא אמרי' שמא שאר אברים נקבו דא"כ ע"כ היתה גם הריאה נקובה בחתוכה אין שייך לבדוק שאר אברים שנקבו כיון שאין יודעין אבר ידוע וכמ"ש רש"י הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כו' ועוד מכ"ש א"כ דמיא לחתיכה אף בהיות שלימה. ודוחק לומר דדמיא לריאה שלימה ומ"מ בקופא לבר הו"ל ליטרף דלא דמיא לריאה דכשירה בכל ענין מהאי טעמא שכתבו התוס' בד"ה אי קופא דקרובה לקנה כו'. ואין לפרש מה שכתבו התוס' ד"ה דלמא כוונתן בענין אחר ממה שכתבתי למעלה [וה"פ] לא משום דדרך הושט מינקבא ולהכי לא מפליג ומטריף בכל גוונא משום דאמרינן דרך הושט נכנס המחט ונפל חודו על דופן הריאה ונכנס לתוכו ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציו הלכך אפילו קופא לצד סמפון האמצעי טריפה דא"כ אמאי מכשיר בחתיכה דכבדא אי קופא לגיו גם התם ניחוש שמא עבר המחט כל רוחב הכבד עד מעבר לחציו א"ו לא חיישינן להכי וכ"כ האשר"י ראייתו באורך עד כאן רק סיומו הוא אח"כ על דרך שכתבתי לעיל ע"ש [ולפי דרך הזה יש לפרש סיומו דה"פ] אלא היינו טעמא דדרך הסמפונות יצא וניקב הסמפון ויצא לחוץ לחלל הגוף ומחוץ נכנס בריאה ועבר כל רוחב הריאה עד מעבר לחציו הלכך [אף] קופא לגיו טריפה משום נקיבת הריאה ולהכי בחתיכה דכבדא כשר דאף דניקב הסמפון וכבד כשר ומשום דרך סמפון יצא ונכנס לריאה מיטרף בריאה בין לגיו בין לבר הכל מהאי טעמא לא משום דדרך הושט כו' רק לעולם סמפונא נקיט כו'. דא"כ בכבד בלבר מ"ט טריפה דא"ל משום דמוכרח שבא מחוץ להכי י"ל שפיר שבא מושט סוף סוף בלגיו כיון דתלינן שיצא לחוץ לקנה ה"נ י"ל מושט ולטרוף בכבדא ועוד דאין סברא כלל כיון שסוף סוף אתה תולה שבא דרך הסמפון לא דרך הושט למה נאמר שיצא ממנו לחלל הגוף ושב לתוכו ועבר לחציה השניה עד שנמצא קופא לגיו יותר נתלה שיצא דרך הסמפון לשם כפשוטו:

מאי פריך ומ"ש כו'. הא לא דמיא כלל דשאני בית הכוסות דתלוי בושט אמרי' דרך הושט ירד עד בית הכוסות וניקב בצד אחד אף שאין דרך קופה לנקוב מ"מ מסתבר טפי מלומר שניקבה את הושט למעלה ויצא לחלל הגוף וחזרה ונכנסה לבית הכוסות מבחוץ שכן דרכו ג"כ להיות סמפונות נקיט ועלה לירד כדרכה [מושט עד בית הכוסות] משא"כ בחתיכה דכבדא כיון דקופא לבר מסתבר טפי לומר שנכנס דרך הושט שדרכו לבלוע וניקב בחודו שדרכו לנקוב בו מלומר שנכנס דרך הקנה וניקב בקופא האיך נתלה בתרתי לגריעותא ולהקל והיאך מדמה סמפונות נקיט ועל וניקב בקופא דגבי ושט לסמפונות נקיט ועל וניקב בקופא דגבי קנה תדע דהא עיקר טעמא דטריפה בלבר לעיל לא משום הוכחת הקופא לבר שאין דרכו לנקוב וע"כ מבחוץ בא דרך הושט דהא בקטינתא דיכול לנקוב נמי טריפה והיינו משום דתלינן טפי בושט ולהכי טריפה ועוד כדמשני אמרי התם כיון דאיכא אוכלים כו' ויכול לנקוב מב' צדדים א"כ נעשה ממנו קטינתא דלעיל ולעיל טריפה והכא כשר אלא שאני התם דתלינן בושט. מיהו בזה י"ל אימור אוכלין כו' ותלינן טפי שהנקיבה בא דרך בית הכוסות מבפנים שרגיל לנקוב בו ע"י הדחק אוכלין ומשקין מלומר שניקב דרך הושט אבל לעיל דיש לתלות בושט כבקנה תלינן לחומרא בקטינתא. ואפשר לומר דפריך איפכא דנטריף לעיל בקופא לגיו ונתלה בושט דאורחיה וניקב בקופא להחמיר כי היכא דתלה כאן באורחיה שירד מושט לבית הכוסות אלא מדכשר קופא לגיו בכבד אף דדרך הושט לבלוע נתלה בושט ונאמר שניקב בקופא ש"מ דתלינן יותר בדבר שאין אורחיה מלומר שניקב בקופא מפני שאינו יכול לנקוב כלל בקופא א"כ ה"נ נתלה באין אורחיה ונאמר יצא חוץ לושט כו' מלומר דרך הושט ירד וניקב בקופא. ובזה מיושב נמי מאי פריך דשאני לעיל שניקב מב' צדדין לפרש"י גם לתוס' דלמא אי הוי כולה כבד לפנינו הוי חזינן ביה ריעותא משא"כ בבית הכוסות ולפי"ז א"ש דנטרוף לעיל בקופא לגיו בחתיכה דכבדא אבל לשון רש"י לא משמע כן במ"ש בד"ה טריפה ולא אמרי' כו' שמעינן מינה כו' סמפונא נקיט כו' [דמשמע דמינה שמעינן דתלינן דסמפונא נקיט ונכשיר בכבדא אף קופא לבר] ודו"ק:

הנראה לכאורה מפוסקים דבכבדא אין חילוק בין חתיכה לשלימה והיינו טעמא כיון דאין נקובה טריף בה מצד עצמה אין חילוק רק בין לבר דניקבה ע"כ הושט או לגיו שבא מבפנים אבל בריאה לא חיישינן כלל שמא דרך הושט דמסתמא דרך הסמפון נכנס מפני שקרובה לקנה וגם הסמפונות רחבין קרוב הדבר שבלעה המחט דרך סמפון רק ישנו עוד חשש שמא ניקבה הריאה ונכנס מבפנים לחוץ לכן בחתיכה דאין לה בדיקה בכל ענין טריפה ובשלימה שיש לה בדיקה בכל ענין כשירה. ולרש"י אין חשש שמא יצא בריאה לחוץ ונקבו לכן בחתיכה שניהם שוין [כבד וריאה דלא טריף אלא בקופא לבר] ובכבד שלימה שוה לחתיכה ובריאה שלימה כשר בכל ענין דקרוב לקנה ואמרינן סמפונא נקיט כו' ובבית הכוסות בחתיכה אפשר דהכי נמי דטריפה בכל ענין להתוס' דשמא יצא לחוץ כריאה רק בשלימה קיימינן דהוי כריאה שלימה לענין שיש לה בדיקה ואין חשש רק שמא ניקב הושט ככבדא להכי פריך וליחזי אי קופא כו' ככבדא אף דאין לחשוב שמא ניקבה ויצא לחוץ במקום שתחובה שהרי יכול לראות בה באותו מקום אבל שמא ניקב הושט ובאה לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנס ואין זה מחוור דאכתי דכיון דשלימה היא הרי אמרינן יש לה בדיקה וא"כ כיון דחזינן דלא ניקבה למה נחזיק ריעותא ומה לי לענין טריפה משום נקיבת עצמה שמא יצא לחוץ או ניקבה ובאה מחוץ לפנים למה יש לזה טפי בדיקה מלזה ומאי פריך מכבדא אכן הנה התוס' הכשירו בריאה שלימה בכל ענין משום דקרוב כו' ולא מהאי טעמא גופא דכשירה בקופא לגיו משום דנוכל לבדוק ולראות שאינה נקובה ה"נ בלבר נוכל לבדוק שאינו בא מבחוץ דרך הושט דא"כ היתה נקובה אלא בקופא לבר היתה סברא לחשוש טפי ולומר שמא עלה קרום על הנקב משום הכרח דבקופא אינו יכול לנקוב וע"כ מהושט בא להכי צריכה לטעמא דקרובה כו' וא"כ בבית הכוסות דאין קרוב להושט יש להטריף שפיר משום הוכחה דקופא לבר ונחשוש שעלה קרום מחמת מכה אבל בקופא לגיו מהי תיתי נחשוש שמא ניקבה לחוץ והעלה קרום להכי פריך ליחזי כו':

להרמב"ם דרך אחר בהלכה ופירשו הרשב"א הובא בב"י ע"ש ממ"ש הב"י וכן דעת הרשב"א ומביא הת"ה היה יכול להביא כן מתשובת הרשב"א שהעתיק לעיל בסי' זה שהשיב לשואליו בהדיא כן שפי' קופא לגיו קופא לבר בע"א דלא מיטרפא משום שמא ניקבה הושט רק משום נקיבת סמפונות הכבד ולב וריאה דנקובתן במשהו כדאמרינן לעיל לכן בריאה דסמפונא רחבין וקרובה לקנה בכל גוונא כשירה אפילו ירד בחודה לגיו [דהיינו קופא לבר לפי' הרשב"א]. ולא חיישינן שמא ניקבה הסמפון בכניסתו אבל בכבדא הרחוק מקנה וסמפוני' צרים אם קופא לבר לצד קנה וראש וחודה לגיו לצד פנים טריפה שמא ניקבה החוד את הסמפון בכניסתה ובהיפך כשר ואתיא הכל כפשטיה וצריך לומר דבית הכוסות נמי דמיא לכבד ופי' אימר אוכלין כו' ר"ל סמפוני נקוט ועל בלי נטיה לנקוב בצידי הסמפון רק ירדו ממאכל בדרך ישר בחללי הסמפונות ודו"ק:

ובלב עיין ביו"ד בשם הלכות גדולות ובב"י שמה סי' מ' ונ"ל להגיה אבל קופא לתתאי אי נמי דלא עייל כו' וכפי' שני שבב"י והכי פירושו וה"מ כו' דאיכא תרתי לריעותא שנמצא בפנים הסמפון אחרי כניסה לתוך הלב דלית ליה דוכתא כו' ובשהייה ודאי ינקוב ואין כאן תרופה וכל העומד לנקוב כנקוב דמי כאכלה חלתית שסופו לנקוב בני מעיים וכדרוסה דסופו לשרוף ולנקוב וישנו עוד ריעותא שרישא לתתאי דכמה כו' אבל קופא לתתאי דאי אפשר לנקוב אי נמי אפילו רישא לתתאי ולא עייל אכתי אלא בסמפונא רבא קודם כניסה ללב לא אמרינן דסופו ליכנס ע"כ לפנים וכיון דרישא לתתאי ודאי ינקוב רק אמרינן דלמא בהדי דשעלה כו' וע"י כיחה וניעה וגיהוק ופיהוק יפליט המחט לחוץ ואחזוקי כו' אבל רישא אין להגיה בפליטות וק"ל כן נ"ל פשוט. והש"ע מפרש בהיפך ברישא או ואינו נראה לי כלל. גם יש טעות סופר לבר צ"ל לגיו:

מו.[עריכה]

גמ' לא שלישית וכו' . הו"ל למינקט לפ"ז רבותא אפילו בין הפרשות תידון כבשר דהא באת"ל דעד בכלל ובין הפרשות טריפה אפ"ה מבעיא ליה פרשה עצמה מהו. מיהו בזה י"ל דפשוט ליה [לתנא דברייתא] דשוין הן. בין. ופרשה עצמה ונקיט פרשה וה"ה בין תידון כבשר. ועוד דיש סברא להטריף פרשה עצמה טפי מבין הפרשות וכמ"ש התוס' בד"ה ואת"ל דאפילו את"ל דלא עד בכלל הו"מ למיבעי בפרשה עצמה משום דפרשה היא עליונה וסמוכה לשדרה טפי מבין הפרשות שנמשכה למטה לצד האליה יותר כזה (הציור תמצא בסוף המס' סי' א') אם לא שנפסק הפיצול ברחוק ממקום חיבורו כמ"ש התוס' בדבור הנ"ל בועי"ל רק המו"ל רבותא פי פרשה תידון כבשר דהוי ודאי רבותא טפי וכמ"ש התוס' דדוקא באת"ל דפי פרשה טריפה הוי מצי למיבעי בפרשה עצמה באת"ל דלא עד בכלל וק"ל [וע"כ צ"ל כדעת היש מטריפין שהביא הטור והובא בדברי הגאון בסמוך] ודוחק לומר דלדיוקא דדוקא פרשה שלישית תידון כבשר הא א' וב' אפילו פרשה עצמה טריפה או א"י:

ואין לפשוט בעיא דר"פ מפרשה ג' תידון כבשר הא פי פרשה אסורה [דנידון כלמעלה וא"כ ה"ה בפי פרשה ראשונה אף דלא עד בכלל מ"מ טריפה דנידון כלמעלה] דזיל הכא קמדחי ליה דדלמא איירי בפרשה הראשונה [ולהכי לא נקיט פי דהוי עכ"פ איני יודע אף אם נידון כלמטה] וק"ל:

בא"ד פי פרשה ג' יש מטריפין כו' וכן קי"ל וה"ט משום דמסיק פרשה ג' כשירה משמע הא פי פרשה ג' טריפה וכמ"ש הב"י. ולכאורה דעת התוס' בד"ה ואת"ל עד ולא כו' כמכשירין כמ"ש בפי פרשה ב' דממ"נ הוי בכלל א"י ה"נ פי פרשה ג' ממ"נ הוי בכלל כשרה ודוחק לחלק דבראשונה הוזכר בפירוש בין הפרשות ולהכי אם פי אינו קרוי בין הרי לא אמרינן שיהיה טריפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות משא"כ בשניה לא הוזכר בין [הפרשות] י"ל דכולל פי פרשה ג'. דשניה עלה קאי אבין הפרשות שהזכיר קודם ודו"ק:

ברש"י בד"ה ואת"ל עד ועד בכלל ליכא למבעיא כו' . הוא דיבור חדש לדעתי ואין בא ליישב דלא בעי ר"פ באת"ל עד בכלל דזה דבר פשוט ולכך לא ציין בדר"פ רק רב ירמיה דלא בעי באת"ל לא עד בכלל [דמצי נמי למיבעיא הך בעיא וכמ"ש התוס' ולזה פי'] דבאותה חלוקה יש לספק אפילו בפי פרשה וכ"ש בפרשה רק באת"ל דעד בכלל דהשתא אין מקום לאבעיות ר"פ מ"מ מבעיא בפרשה עצמה:

ברש"י בלשון ב' בד"ה בעי ר"ה כו' דאיהו נמי קאי בין שתי פרשות שיש הפרש כו'. הכי קים ליה דבתחלה הוא צלע ובשר. וצלע ובשר וכו' ולא ניחא ליה לפרש דאה"נ דצלע הראשונה לא מקרי בין הפרשות רק צלע ב' הוא בין הפרשות הראשונה וק"ל. ואפ"ל עוד להכריח מגמרא דבתחלה הוא צלע וכו' מדלא בעי ר' ירמיה על פרשה הראשונה באת"ל לא עד בכלל ונפסק נגד צלע הראשון כשירה אם הבשר שבאליה שלפני הצלע נמי דינו כן ובתרי' גריר או לא כי היכי דמיבעי ליה השתא בפרשה שניה באת"ל דעד בכלל אם שדינן הבשר של פרשה שניה בין צלע הראשון לשני בתר בין הפרשות שלפניה אך עתה ניחא דכיון דפרשה הראשונה עדיין על פני גוף הבהמה אין איבעיא בזה דהוי חוט השדרה ודאי אין הכוונה אליה ממש רק באחוריה אחרי כלות הצלעות הגדולות שבצד הלפנים של בהמה עיין:

לפירוש ב' ברש"י מאי לאו שני' דהיינו בשר שבין צלע הראשון לשני יהיה החוט לעומתו כשר שכבר פסק החוט ובין פ' שניה הוי א"י דהיינו צלע השני שהוא יותר למטה לצד האליה כלפי לייא. ודוחק לומר שכנגד הבשר הבשר מגין וכו' ועוד לא שלישית אכתי תיפשוט דכיון דשדינן שלישית בתר בין הפרשות שלאחריה דאי שלפניה תידון בא"י א"כ ה"נ שנידון פרשה שניה לבין פרשה שניה דלאחריה ולא הוי טריפה רק בא"י וזה הוי אבעייתו אי טריפה או בא"י כפרש"י ועוד דאיבעיא הוי אם טריפה או א"י ופשיט חלוקה שלישית כשר ואפ"ל דאף דברייתא ס"ל תידון כבשר מ"מ שמואל מספקא ליה אם הלכה כן למעשה להקל וקאמר [משום הכי] א"י ופשיט מאי לאו שני' לברייתא כשר [משום דלברייתא בבין פ' שניה כשר ולכך גם בפ' שניה כשר דלבתרה שדינן] ומיניה לשמואל [דמספקא ליה אי הלכה כברייתא להקל בבין פ' ב'. ה"ה בפ' לבתרה שדינן] א"י. ודחה לא ג' [ולעולם למעלה שדינן ליה לבין פ' ב' דכשר לברייתא] והוי לשמואל א"י דשדינן בתר [בין פרשה] שניה שלפניה [דמסתפק בו שמואל] וא"כ פרשה ב' טריפה דשדינן לצלע הראשון שלפניה ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואת"ל עד ולא עד בכלל כו' שמא פי פרשות כו' הוי בין הפרשות דקאמר שמואל. וכן שני' א"י כו' ובין הפרשות האמתי שאנו קורין בשמעתין בין הפרשות דהיינו הבין שבאורך צ"ל דנמשך אחרי פי הפרשות שלפניה:

בא"ד לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו כו' . ואילו נקיט עד הפרשות הוי המשמעות עד פיצול של ימין ד"מ הראשון אך עתה דנקיט בין משמע עד מקום החוט שממקום פיצול השמאלי ואילך שמשם נקרא בין שנמשך החוט מבין שני פיצולים [והיינו לפירוש שני דאם פרשה עצמה טריפה הוא משום דהוא הנקרא בין אבל] לפירוש הראשון הא דלא אמר עד הפרשות אם פי הפרשות בכלל בין הפרשות אפ"ל דמ"ש והאי דנקיט הוא דוקא לא"נ דפי הפרשה הוא בעצמו [בין] הפרשה הו"ל עד הפרשה משא"כ לפירוש ראשון י"ל דודאי פי' של בין הפרשות אינו נופל רק על בין ממש רק פי פרשה הוא טפל ונמשך אחר בין הפרשות וכלאו דוקא שכתב רש"י [בסוף הדיבור את"ל עד ולא עד בכלל] ושמואל צייר דינו על בין הפרשות לא במכוון על הנקודה של בין הפרשות וקורא גם לפי הפרשות בין וזה חילוק דק ועיין כי יש לפרש בע"א:

בתוס' בד"ה ואת"ל עד ועד בכלל כו' הו"מ למבעי בפרשה עצמה כו'. שנפסק הפיצול מן החוט שנפסק במקום דביקתו אל החוט וניתק מן החוט:

בסה"ד והשתא לא מצי למבעי אלא את"ל עד ועד בכלל וכו'. אף אם אינו בכלל מבעיא אפרשה הראשונה אם א"י או כשירה כי היכי דבעי השתא על טריפה או א"י [וה"ה או כשירה וכדפשיט] ה"נ כשירה או א"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאי לאו כו' דאי הוי טריפה כו'. דודאי השתא דפרשה ראשונה נמי כשר א"צ לומר ושניה דכיון דאמר מאי לאו פרשה הראשונה כ"ש שניה רק משום דלאידך גיסא לענין טריפה אם היה נפשט הראשונה לטריפות אכתי הוי שייך למבעי אשניה והבעיין פרשה עצמה מאי אשניה נמי בעי להכי נקיט ושניה ועיין בח"ש:

מו:[עריכה]

גמ' מי לא תניא כו' . והתוס' בד"ה אוכמי אוכמי הקשו מסברא מה לי רובה או מקצת כו' היינו לענין לקותא:

ברש"י בד"ה חזותא חזותא כו' דלא מיטרפא בהו כגון אדומה כו'. כדלקמן אדומה כשירה כו':

מח:[עריכה]

בתוס' בד"ה מ"ד רוב עורו כו' ור"ת מפרש כו'. קצת רחוק מהי תיתי לומר פלוגתא רחוקה למ"ד רוב עורו בעי נמי רוב מוחו ולמ"ד אפילו רוב מוחו יועיל מה הכניסו לספק זה דא"ל לשון חוט השדרה משמע המוח:

מט.[עריכה]

גמ' למה נקרא שמה ריאה. אף שאין לחפש טעם על שם העצם וכרס וטחול ולב וכה"ג מה טעם להם מ"מ זה כבר יש לכל אחד שם פרטי אונה ואומה ועיין מ"ש בכתובות מאי אלמנה כו':

גמ' לאכילה או ע"י סממנים אין במשמעות הלשון דבר והיפוכו:

גמ' והלכתא לאחר שחיטה פירש מפורש טעמו בב"י משום בן חביב:

גמ' מפי גבורה לא למדנו כו'. כצ"ל:

גמ' דתניא את החלב המכסה וגו'. כצ"ל כבאידך בברייתא וכדמשמע (מהתם) [מהתוספות] עיין ברש"י:

ברש"י בד"ה ואת מה בידך רב ביבי שיילי' לר' זירא. דא"ל ר' זירא שאל דכבר נשמע מה בידו שישב ושנה ותפס בידו מימרא דר' מלוך הלכה אבל ר' זירא לא שנה הדין רק סיפר לו שר' מלוך אמר בהיפך ועוד מהי תיתי שיש דבר אחר בידו לשאול לו ואת כו' אבל ר' זירא דשאל לר' מלוך אי אמר כן משמע כאילו הדבר תמוה בעיניו ויש בידו בהיפך ועוד דא"כ הו"ל לומר ומר מה בידיה כדאמר ליה חיי דמר דאנא וכו' כדדייק תלמודא בעלמא דקאמר ליה את ולא קאמר ליה מר ש"מ תלמיד חבר כו':

ברש"י בד"ה כהנים שהקיבה כו' ומשום ר' ישמעאל נקיט לה. לא נתחוורתי:

מט:[עריכה]

גמ' להביא חלב שע"ג הדקין כו' . ולא נקיט נמי קיבה בדאקשתא דאסירא לכ"ע דאפשר דלא משתמע דקין מיניה (דאיכא) [דאינו אלא] קרום ונקלף ואסירא משום שחלב הקרב מחובר בו או משום שהיה צריך להאריך ולפרש דאקשתא כו':

גמ' תותב קרום ונקלף כו' . פי' שהקרום הוא למטה כתותב פרוסה והחלב ע"ג באופן שנקלף הקרום עם החלב ולר' ישמעאל פי' קרום על גבו ולא תותב קרום וכן משמע בהדיא בי"ד [בטור] ומ"ש [הטור] ושלא יהא בשר חופהו הוא דין באנפי נפשיה ומימרא מפורשת לקמן בפ' גיד הנשה וכבוד הב"י מ"ש לא ידעתי וכו' במקומו מונח:

גמ' חדא כו' . ושקולין הן ועוד התורה כו' וראוי לפסוק כרב ששת דמיקל אף באת"ל דבענין אחר אם פליגי לענין מלתא דליכא הפסד ממון ראוי יותר לסמוך על רב:

גמ' אני ראיתי נחש כו' שטיא הוי כו'. ר"ל שטיא הוי דנחש אינו שותה כו' ובסמוך משמע דטעמא שהציר שורף ומבטל הארס ולכך כי הוי ליה גילוי שדייה בציר ודו"ק:

גמ' ת"ש דאמר ר"נ אינהו מיכל אכלי כו' . אף דחלב חיה וחיטי דכרכשתא וטרפשא דלב שרי באכילה ולא סתמי טעמא אחרינא נגעו בהו משום דעשוי ככובע:

ברש"י בד"ה כנדוקא מוכר כדים. נראה דקיימי כנדי כנדי דלעיל (דף מ"ח ע"ב) נמי מגזירת הך לשון היא ככדים:

ברש"י בד"ה התורה חסה כו' על ממון של צרי עין. שהרי הצרעת באה עליו בעבור שהוא צר עין ובא אשר לו הבית כו':

ברש"י טרפשא דלבא כו' . וה"ט דריאה הסרוכה בשומן הלב כו'. לרש"י חלב טהור סותם אפילו באבר אחר שאצלו [לאפוקי דעת התוס' בד"ה חלב טהור וכמבואר בב"י] ונסרכה בשומן הלב דהיינו הכיס שהלב מונח בה טריפה דטעמא דכשר כסדרן משום דהסרכה והאונה שאצלה סותמה ובכל אחד לחודיה לא סגי ולהכי צריך לעיל (דף מ"ח ע"א) והוא דסביך בבישרא לא בגרמי ועיין בלשון רש"י לעיל במימרא דרבא בכסדרן כו':

ברש"י בד"ה מיכל אכלי ליה כו' ש"מ האי כו' קרי ליה ר"נ בר חימצא כו'. דהא (ר' חנינא) [ר"ה בר חנינא] ור"ה בריה דר"נ פירשו דברי ר"נ דחימצא לא סתים ובר חימצא סתים א"כ בר חימצא היינו ע"כ דאייתרא:

בתוס' בד"ה להביא חלב כו' או שעל הקיבה לאידך ולמעט כו'. ולא חד לרבות על הקיבה וחד על הדקין גם יש לראות אם שע"ג הדפנות יש לו תותב כו' או לא ועיין בת"כ:

נ.[עריכה]

גמ' מקום הדבק ברובו. פירוש טריפה דומיא דבמשהו וברש"י בד"ה ברובו או תחתון עד רובא כשירה כצ"ל:

ברש"י בד"ה דאייתרא כ"ע כו' ולהאי לישנא בתרא לא מיתוקמא מלתא דר"נ כו'. אף לא"ד הא דאמר ר"נ חד סתים כו' היינו לבני בבל דלבני א"י תרוייהו סתמי רק הא דקאמר אינהו מיכל כו' משמע דאף דאקשתא דאסור באכילה סותם א"כ מאי לא סתים דאמר ר"נ [ע"כ דלא קאי אלא ללישנא קמא] וכמ"ש רש"י:

ברש"י בד"ה כי הא אלישנא קמא כו' . דבאקשתא אפשר שאין חלב הקרב שוכב עליו ואי אסור כולו אסור או אפילו מקמצין לא ולפ"ז הו"ל להביא סייעתא מזה דהלכה כלישנא קמא ואולי רש"י מפרש ללישנא קמא כדי שילך אליבא דהלכתא:

ברש"י בד"ה מנא לך הא שידעת לעשות חכמה זו. מנ"ל חכמה ולא מנ"ל שהדין כן דלמא אף שמדמה ע"י משמוש אסור למה דלא ידע כמה ידי ממשמשי:

ברש"י בד"ה באותה חוליא לענין קדורה כו' . דלענין פסוקה בחד טבעת סגי וא"צ חוליא לדמותה:

ברש"י בד"ה בר חוליא הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה. הוא הנקרא בר חוליא וקאזיל ומפרש שרצועות הבשר מחברות ראשי הטבעות הוא הקלישות שמתחתיה ואף התנוך סחוס הגרגרת עצמו הולך ודק מעוביו כו' הוא הקלישות שעל הצדדין שזכרו וק"ל עיין בר"ן (דף תרפ"ז ע"ב):

נ:[עריכה]

גמ' והוא שנשתייר כו' . פירוש באורך החלחולת יהא נשאר מקום הדבק כדי תפיסה והשאר ניטל כולו ואם ניקב באותו אורך של שיעור תפיסה י"א ברובו פירוש ברוב עוביו או היקפו כמו פסוקת הגרגרת ברובו וי"א במשהו כמ"ש באשר"י וטור:

גמ' מפרעתא כו'. פירוש אדלעיל קאי כשאר המ"ד דמפרעתא הוא כרס הפנימי וכ"ה בטור בהדיא וכן נ"ל מתוך הסוגיא בסמוך וק"ל:

גמ' ודר' אבינא כו' מאי כו' פליגי כו'. דלמא הוא מחשיב לושט וא"כ דינו נמי במשהו ולאידך שינוי דלעיל (דף מ"ד ע"א) אימא טפח בכרס הסמוך לושט כו' ניחא יותר:

שם בגמרא הני ודאי פליגי. אינך נמי פליגי רק דבריהם בכלל שיעורו:

גמ' לא קטנה קטנה ממש כו' נראה כמו או לא קטנה כו'. דאל"כ בינוני מאי שיעורו:

גמ' רובא ולא הוי טפח פשיטא. טפח ולא הוי רובא נמי א"צ לאשמועינן דממתני' ממילא נשמע דא"ל בגדולה שבגדולה טפח ובקטנה ממנה טפח ולא הוי רובא כשירה כלפי לייא שיטריף גדולה בטפח וקטנה יוכשר ואפ"ל דה"נ פריך דטפח ולא הוי רובא א"צ לאשמועינן רק רובא ולא הוי טפח בא לאשמועינן שבזה יש מקום לטעות ולומר דהיינו בינונית דגדולה לא מיטרפא ברובא הא [נמי] פשיטא מכח סברא דרובא ככולה:

גמ' נמצא עליה קורט דם כו' . אמשני צדדין קאי דמצד אחד [ונמצא עליו ק"ד היינו מבחוץ] אף דבידוע שלפני שחיטה מ"מ אמאי טריפה הול"ל בידוע כו' וניקב מעבר לעבר. וזה החילוק במצד אחד צריך שימצא עליה קורט דם מבחוץ כנגד פי המחט אבל אם לא נמצא עליה מבחוץ קורט דם אע"פ שבסביבות המחט מבפנים ישנו דם כשר משא"כ בניקב משני צדדין אם ישנו עליה על המחט קורט דם אפילו מבפנים טריפה והב"י מאריך בזה בע"א ובהגהת האשר"י כתירוץ האחרון של הב"י ומ"ש הוא פשטא דשמעתין:

ברש"י בד"ה בטדא אצבע. ולעיל (דף מ"ד ע"א) עיין ברש"י ותוס' [דרש"י מפרש שם ד' אצבעות והתוס' מפרשי שם דכדי תפיסת יד דהתם היינו ב' אצבעות וכדי תפיסה דהכא היינו ד' אצבעות] ודוחק לומר שיהיה לרש"י המשמעות היפך מתוספות [דלשון כדי תפיסה יהא משמע פחות מכדי תפיסת יד] גם רש"י פי' כאן תפיסה אחיזת יד כאילו כתיבא כדי תפיסת יד כדלעיל:

בתוס' בד"ה רובא ולא הוי טפח כו' ור"ח גריס כו'. לפירוש ר"ח למה משני ומשהו טפי הול"ל הרבה יותר מטפח גם למה דרוצה המקשן לפרש שאין בכל הכרס טפח למה קאמר ולא קטנה קטנה ממש וצ"ל אף שאין קטנה ממש מ"מ יכול להיות שאין בכל הכרס טפח:

בתוס' בד"ה מחט שנמצאת כו' לאו דוקא לחוץ כו'. הומ"ל מתני' בנקובה ע"י חולי לא ע"י מחט ודו"ק:

בא"ד צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים כלפי הריעי. אין זה מקושר לפי' רש"י ודוחק לפרש כוונתו דלרש"י כשנמצא המחט תחובה בעור השני שכלפי פנים אפילו אינו מפולש טריפה כמו בהמסס מצד א' שמא הבריא ומצד א' כשרה היינו [העור] האחד שכלפי פנים דבצד החוץ ממנו [ר"ל בעור החיצון] אי אתי מבפנים הרי ניקב עור הפנימי וחצי החיצון וחיישינן שמא הבריא ואי מבחוץ והפנימי לא ניקב מעולם נמי טריפה כמחט שנמצא בחלל כו' ומכח ממ"נ טריפה משא"כ במחט דאשתכח בחיתוכא דכבדא לפרש"י שם [אפילו] משני צדדין דאמרינן מבפנים בא ונקיבת הכבד כשר:

בא"ד ואגב דנקיט כו' . דלפירושו בהמסס נמי הדין כן ממש ונקיט בית הכוסות משום דעיקר בא לאשמועינן שלא תימא בבית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה [ומדשביק המסס ונקיט בה"כ משום דה"א דבה"כ גרע מהמסס] א"כ א"צ לאשמועינן טריפות משני צדדין דהא ה"א אפילו מצד אחד טריפה והכשרות מצד אחד צריך לאשמועינן הניחא לפי' רש"י י"ל תרוייהו בא לאשמועינן גם מב' צדדין טריפה דאין לברייתא לסמוך אמתני' ולא הו"מ לאשמועינן הך דינא בהמסס שיש לו דין אחר אבל לתוספות דהך דינא בעצמו ישנו ג"כ בהמסס ולא חש לאשמועינן הך דין דנטרף ההמסס בהכי משום דסמיך אמתני' [ורק בא לאשמועינן דאף בבה"כ מצד אחד כשר א"כ שני צדדין טריפה למה לי וע"ז תי' אגב או דאיכא נמי סברא להיפך דבה"כ קיל מהמסס] וק"ל:

לפירוש ר"ת הא דבשבת נ"מ למחט כו'. הול"ל לניקב בית הכוסות שלא תימא מצד אחד טריפה בניקבה אפילו מחמת חולי הניחא לפי' רש"י [דדוקא ע"י מחט חיישינן שמא הבריא] רק נקיט מחט דמפורש בת"ר דהכא ואין מקום מסויים זולתה שיש לומר בה דיש לטעות:

בא"ד ועוד אומר ר"ת כו' לפי ששוכב ע"ג המסס ומדובק כו'. זהו בעצמו הדבק שפי' רש"י לעיל שדבוק ההמסס לבה"כ זו לזו ואם ניקבו שם זה לתוך זה הוא כשר וכתבו דסד"א כיון שבה"כ שוכב ע"ג המסס שהמסס לצד הכרס והחזה ובה"כ על גבו לצד השדרה והמאכל נכנס מושט לכרס ומכרס לבה"כ ומבית הכוסות להמסס וכפרש"י במתני' וה"א דאפילו ניקב הבה"כ לצד חוץ כשירה שהמסס מעמיד אותו כחלחולת דלעיל ויש מפרשים לענין דבקות אחר שלא נזכר ולא נראה ומאי חזית שיגין ההמסס על בית הכוסות ולא בית הכוסות על המסס אם ניקב שם לכן הוא שיבוש [משא"כ לפי פירושו ה"א דההמסס דהוא למטה מעמיד את בית הכוסות שעל גבו]:

בא"ד אבל במה שקורין עכשיו הובלילא כו' אפילו מצד אחד טריפה. ובמתניתין המסס וכו' לחוץ פירוש לצד חוץ וכפרש"י:

בסה"ד אבל מה שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה כו'. ובמתני' המסס ובה"כ שניקבו לחוץ טריפה ודו"ק [עיין במהרש"א]:

נא.[עריכה]

גמ' והפכה רבי כו' . מאשר"י משמע דאין חובה לבדוק ולהפוך:

גמ' דלמא חוט השדרה איפסיק. ולא צומת הגידין פסיקת החוט שכיח טפי והא ראיה בנפולה דחיישינן לפסיקת החוט ולא מצינו החששא לצומת הגידין. ואולי רבינא הקשה באמת וניחוש לכל החששים שאפשר רק גמרא נקיט הך משום דכאן נמצא כאן היה באמת טריפות זה:

ברש"י בד"ה טרח טריי' להאי גברא כו' . לישנא אחרינא דרש"י לא הבנתי וצריך לראות אחר זה בערוך יש מפרשים טריי' לרישיה דלעיל מנדנד בראשו ולי נראה שהוא בלשון אשכנז [גיקוועטשט] דרש"י פי' הלעז עליו לעיל מינציי"ר ולקמן (דף נ"ב סוף ע"א) נחבסה מינצייר ור"ל טרחתי ודחקתי את עצמי לבא לכאן ובפרק כלל גדול (דף ע"ד ע"ב) דפריס סילקא ברש"י מינצייר בלע"ז:

ברש"י בד"ה הכה על ראשה כו' . בפרש"י שלפנינו הרבה גמגומים וטעות ובח"ש הגיה מפירושים מדויקים ע"ש ובאמת [דברי הגמרא] א"צ פירוש כי הוא מבואר:

נא:[עריכה]

גמ' ת"ש עגל שנולד ביו"ט כו' . מ"ש הרא"ש פ"ק דביצה וצריך שיפרוס ע"ג קרקע שגגה בידו בלמדו מסכת ביצה סבר לפום ריהטא שתירוץ הכא במאי עסקינן שהפריס נשאר לפי האמת ובבואו לכאן ראה שאינו רק דחייה והשמיטו והיה אפשר לדחוק שהמקשה סבר בתחלה דר"נ אין חוששין לגמרי קאמר וא"צ עמידה אפילו לזה פריך שפיר לימא מסייע מושוין כו' דא"ל אוכלו ע"י בדיקה דבלא עמדה אינו מועיל בדיקה דטריפה משום החבט שנתפרקו חוליותיה ואין הטריפה ניכר אלא ודאי אין חוששין ומשני הבמ"ע בשעמדה והשתא י"ל בין לר"נ ובין מתני' דהתם איירי כן בעמדה דוקא ואפ"ה ליכא סייעתא דאי מהתם דלמא ע"י בדיקה דבעמדה מועיל בדיקה וקמ"ל ר"נ דא"צ בדיקה כלל לזה כתב האשר"י שפיר ובעי הפריס וכו' וישנו סיוע קצת לזה מתוס' ע"א בד"ה בית הרחם כו' שכתבו משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריכא ליה לאשמועינן כו' ולא כתבו עדיפא דאינו עומד כן אמרתי בישיבה. אבל האשר"י כתב כאן בהדיא דאיכא ריעותא שאינו יכול לעמוד וצ"ל דהתוס' ל"ד נקטו או אפילו משום הך ריעותא איצטריך לאשמועינן ונקטו ריעותא הפחות שאפשר לומר. ותירוצו של מהרמא"י ז"ל בהגהתו להלכות יו"ט אין בו ממש לפי ענ"ד ויפה לתינוקת מנ"ל להאשר"י נבואה זו שצריך גבי יו"ט העמדה משום שחיטה שלא לצורך [שמא ימצא טריפה] והאשר"י מראה מקום מכאן כדאיתא פרק אלו טריפות וכאן לא הוזכר ועוד שכתב שם והא דמותר לאכול ביום שנולד ולא כתב ביו"ט ועוד כלפי לייא איסור טריפה דחמירא הקלת ולענין טירחא שלא לצורך החמרת ועוד ההעמדה אינו מועיל רק לענין שמועיל בדיקה שהטריפות ניכר אז וצריך בדיקה עכ"פ ודלמא ימצא טריפה וכבר שחט שלא לצורך יו"ט דלמה קראו שלא לצורך יו"ט הרי מותר לאכלו כן נמצא שוחט לאכילה אלא משום שמא ימצא ריעותא ונמצא לענין טריפות תקנה לפירוש ולא יאכל אבל שחיטה היא מעוות אשר לא יוכל להתקן שכבר שחט השתא נמי דעמדה כן הוא [דאינו מועיל רק שיועיל בדיקה] דהשתא הטריפות ניכר בו ואם ימצא יש לו תיקון לענין איסור אכילה אבל לא לענין שחיטה שלא לצורך אלא מאי תאמר כיון דעמדה וניתר ע"י בדיקה שרי כמו בדיקת הריאה [דצריכה בכל בהמה ואפ"ה שרי לשחוט] בלא עמדה נמי לישתרי. וצ"ל בזה משום דב' טריפות ישנו. ריסוק אברים ופירוק החוליות שאינו ניכר קודם העמידה וחששת שבירה ועקירה וכפרש"י וכשעמדה יצאנו מידי חששת פירוק האברים ובית הרחם אין דרכו לשבור ולעקור רק לפירוק האברים ולהכי כשעמדה ביו"ט אין חשש תו ודו"ק ויש מוסיפין שיבוש משום דמילדין ומסעדין את הבהמה בשבת אבל לא ביו"ט ולהכי ביו"ט חיישינן טפי ואין בזה שורש:

גמ' ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' . ונולד היום ואח"כ נפל בו ביום מום דלא הוי מוקצה בין השמשות מ"מ היה שעה אחת מוקצה ביו"ט עצמו בין הלידה ובין נפילת מום:

גמ' ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. שלא פשטה הול"ל וכמ"ש רש"י אפשר דאיהו נמי משמיה דרב אמרה ולא קאי [לחלוק] אשלפניו דהא שלפניו משמיה דרב אמרה:

גמ' דעביד ביזרא. נראה שר"ל שהוקשה לזרע וכמו שאמרו ואית בה ביזרי בפרק כיצד הרגל:

ברש"י בד"ה בית המטבחים כו' אפילו ממקום גבוה. משמע דאי לא"ה מהיכא תיתי ריסוק בפחות מי' ולא ס"ל חילוק תוס' לעיל ע"א בד"ה נפיל לארעא בהפילוה אחרים וא"כ הו"ל לפרש כן לעיל בזכרים המנגחים זה את זה ואולי עדיף כאן שיודע שיפול לבסוף לכן א"צ לומר נועץ כו' [אם לא ממקום גבוה] משא"כ לעיל שסובר שיפול חבירו ואולי מזה אין אנו נזהרין מלקשור כל הד' רגלים אע"פ שבמרדכי משמע דוקא כשאין כל רגליו קשורות וכמ"ש בהגה"ה בש"ע משום דהיינו דוקא במקום גבוה ובדשמע קל גניחותיה:

ברש"י בד"ה דקתא כו' חיישינן אם נפל עוף עליהם. פירש כאן טפי מבאידך וכולן איירי בעוף ולא בבהמות ומיהו במקצתן פי' כן:

בתוס' בד"ה עמדה כו' אבל לא עמדה כו' כדתניא לקמן כו'. מביאין ראיה דבעי בדיקה אף בדשהא אבל דבעי שהייה מגופיה נסתיים עמדה א"צ מעל"ע הא לא עמדה צריך:

בא"ד וא"ת כו' . כי באמת ג"כ מהתם דייקו התוס' [כ"כ כדי לקשר הוא"ת לדבריהם הקודמין] דבלא עמדה צריכה [בדיקה] וגם מעל"ע דאי מעל"ע לחודיה סגי א"כ מה תי' התם קסבר הלכה צריכה בדיקה מ"מ לאותו מ"ד לא גרע הלכה מבכאן לא הלכה ולא עמדה דסגי מעל"ע וימתין עדיין התם מעל"ע אלא צריך גם כן בדיקה ודו"ק: [בספרים ישנים היה כתוב דיבור זה לעיל ספ"ב והצגנוהו במקומו]:

בא"ד ופריך בנפילה לבדקיה. פירוש בעמידה והליכה:

בא"ד הא כ"ע מודו הכא כו' . בזה תלוי קושיא כאן ולא מיניה וביה התם אע"ג דמ"מ לא צריך ליה התם אף בלא גמרא דהכא וכן לוי"ל דהתוס' כמ"ש ואע"ג כו' נקטו אגב כו' [רק למה דאיתא הכא לכ"ע עמדה א"צ מעל"ע הקשו שפיר למה נקיט עמדה צריכה כו' משום אגב מלתא דאינו לכ"ע] וק"ל:

נב.[עריכה]

גמ' שערי וכל דמינייהו לא חיישינן כ"מ מוגה:

גמ' חימצא אין בה כו' . בפרק הבע"י פי' רש"י חימצא מין קטניות:

גמ' נעקרה צלע וחוליא עמה כו' . לס"ד כולה חוליא למה לי צלע דב"ה בסמוך ס"ל נמי דחוליא הוי חסרון ודוחק לומר לאשמועינן דלא מיטרף בנעקרה צלע אא"כ חוליא עמה מיהו שמואל אמר שם וכן לטריפה לא ב"ה עצמו ובסמוך מקשה דשמואל אדשמואל:

גמ' בוכנא ואסיתא. נקיט הך לישנא משום דאיירי דאמצעיתה של חוליא קיימת ולא הומ"ל חצי חוליא כיון דאיירי משני צדדין א"כ היה ניטל כל החוליא משא"כ לעיל ברוב צלע וחצי חוליא. ומ"ש רש"י היינו בחצי חוליא ר"ל תחוב בחצי חוליא:

גמ' א"ה היינו דרב. מדשאלו סתם מהו לא משמע לתלמודא ששאלו על טריפה או נבילה:

גמ' לא שמיע להו הא דרב. א"ל לימא שמיע להו והבינו כמו שהבין תלמודא דברי רב לס"ד אי לאו קושיא והא רב נמי גיסטרא קאמר ור"ל כולה חוליא. ומבעיא להו בצלע מכאן ומכאן ואמצעיתא דחוליא קיימת אבל בצלע אחד וחצי חוליא אולי לא מיבעיא להו מדנקיט רב צלע וכולה חוליא מהי תיתי לומר חצי חוליא ובתר דהשיב רב גיסטרא קאמריתו הבינו כוונתו דע"כ חצי חוליא קאמר דאל"כ איהו נמי גיסטרא קאמר דז"א דכיון דנקיט רב צלע וכולה חוליא הרי צלע שכנגדה נשמטה ממילא הו"ל לאשמועינן רבותא אפילו באמצעית החוליא קיימת ובס"ד [דפריך והא רב נמי כו' דהבין דרב כולה חוליא קאמר הו"מ למיפרך למה ליה כולה חוליא] עדיפא פריך. וא"ל דלמא היו מסופקין בכוונתו אם ר"ל חצי או כולה הו"ל לשאלו פי' לדבריו:

גמ' וליבעיא מיניה כדרב. דאין סברא לומר דפשיטא להו בהא דכשר כיון דבאמת הוא טריפה:

גמ' אי אמר לן כשירה אכתי תרתי כו' . א"ל סוף סוף רב יבין מדעתו דתרתי מיבעיא להו דאי ס"ל כשר בב' מה מיבעיא להו בחדא כ"ש דכשרה ואי ס"ל טריפה אם הדין באמת כשירה ישיב להו ויודיען הדין ואם הוא ספק [להו] כ"ש יברר ספיקותן מיהו בזה י"ל קצת כיון דאין קולא נמשך בזה לא יודיען מה שאין שואלין ועוד שיחשוב שלבתר שעתא ישאלו על תרתי ג"כ אבל בא"ה כו' ואי אמר להו טריפה אכתי חדא כו' הא יבין דמיבעיא להו אי פשיט להו בחדא לכשרות ויודיעם שלא יקילו מיהו ה"נ משני באמת א"כ מירתח רתח כו'. ולא מסתבר לשנויי בלא סברא דקולא וחומרא רק בשואלם בתרתי ירגיש למה דלגו האחד המוקדם לו ע"כ מספקא להו או פשוט להו להתירא ואם יסבור רב טריפה בו יורם הדרך ישר משא"כ בשאלם חדא יחשוב דלפעם אחר ישאלו ג"כ בתרתי ועיין:

גמ' היינו ריתחא. דלמא הריתחא במה ששאלו טריפה או כשירה [מדשאלו סתם מהו וכמ"ש לעיל] דאפילו נבילה הוי אבל לא משום דבחדא נמי טריפה הוי וכמ"ש רש"י:

נב:[עריכה]

גמ' הכי אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל כו' . אם המקשן הבין דשמואל פי' לכרס החיצונה דמתניתין כן א"כ יפשוט בעיא דרב אשי ממתני' דקתני או שנקרע רק פריך מריב"ח מדמצינו דריב"ח מפרש כן למתני' מסתמא שמואל דמחשיב זה לטריפה נמי מפרש למתני' כן וממנה למד דין זה וא"כ נפשוט רוב קרוע:

ברי"ף לעיל איכא מ"ד הלכה כריב"ח ברוב קרוע ולא ברוב ניטל. מגומגם קצת ובב"י כתב עליו שאינו מבין דבריו:

גמ' בעופות מן הנץ ולמעלה כו' אילימא למעוטי חתול תנינא כו'. עיין באשר"י ובמ"ש בסמוך מאי פריך תנינא כו' דלמא ממתני' ה"א זאב דוקא ולא חיות זולתו אפילו גדולים ממנו דומיא דנץ דמיבעיא ליה בסמוך אם שאר עופות טמאים יש להם דריסה חוץ מן הגס והנץ וכפי' רש"י בסמוך קמ"ל רב דפירוש דריסת הזאב מן הזאב ולמעלה וכן מן הנץ ולמעלה וי"ל דפשיטא ליה דשאר חיות אין להם דריסה ופירוש ולמעלה ר"ל הארי ועיין באשר"י ודו"ק:

גמ' וכ"ת הא קמ"ל כו' . לפרש"י הא דמשני גברא וכו' ולא קמ"ל דר"י לפרש דדריסת הזאב דת"ק בדקה א"כ זאב ממעט חתול מדקה וכמו שהקשה האשר"י דא"כ הול"ל ר"י לפרש בא כר' אילעא לא לומר דין בפני עצמו. ודקמשני איבעית אימא לעולם למעוטי חתול אע"ג דלפרש"י לשינויא קמא נמי למעוטי חתול פי' רש"י דאמתניתין קאי לעולס מתני' נמי ממעט חתול כו' ומיאן בפי' התוס' דאמאי חזר מאילימא קמא למעוטי חתול ומשני דרב בא להורות גסה ומתני' בא למעט חתול הא במתני' לא איתמעט שפיר חתול מדקה כיון דקושטא הוא דמתני' איירי דרוסת הזאב אפילו בגסה א"כ לא איתמעט חתול רק מגסה וכן לר"כ דבעי בסמוך מרב יש דריסה לחולדה באימרי רברבי וכמ"ש התוס' צ"ל שהבין מתני' דרוסת הזאב למעוטי חתול מגסה מיהו בזה י"ל דהיה סבור אורחא דמלתא נקיט וכאיבעית אימא טפי הול"ל דלמא חתול בא רב [למעט] כמו שאמר בתחלה דממתני' לא אתמעט חתול רק מגסה דדרוסת הזאב אפילו בגסה קאמר ופליג אר"י וק"ל:

מ"ש האשר"י ועוד אליבא דרב לא אימעט כו'. ר"ל עוד הוכחה דהלכה כאב"א [דגם לרב ר"י לפרש] דלתי' ראשון לא אימעט חתול מדרוסת דקה דרב בא לאשמועינן דזאב בגסה נמי דריס ודת"ק פליג אר"י א"כ לא איתמעט חתול מדקה כלל שהרי דריסת הזאב דמתני' פירושו נמי בגסה והנה כולה סוגיא מוכחת דחתול אין לו דריסה בדקה רק בגדיים וטלאים דוקא והיינו כאיבעית אימא דלמעוטי חתול אתי:

גמ' הצלת עצמה נמי כו' . ולא קאמר זיהרא אית ליה ולא קלי כיון דלבריבי ארס שלו יש בו כח להזיק [אף גדיים וטלאים] סברא דבאין מצילין אין לו ארס כלל שאינו כועס דאילו מטיל ארס הא לדידיה מזיק ולכך לא קשה מהאי תרנגולת מרבנן דבריבי ואברייתא דלדידהו י"ל שפיר אף שיש לו ארס אינו מזיק [וכדמשני] זיהרא אית ליה ולא קלי אבל לבריבי משמע דבאין מצילין שאין לו חימה אינו כועס כ"כ שיטיל ארס ולזה פריך מהאי תרנגולת דאשכחן דאית ליה וכן י"ל דמתרנגולת אברייתא לא הקשה דבעופות ס"ל יש לו וברייתא מגדיים וטלאים איירי לא מעופות והראיה נץ דנקיט בברייתא דאיירי בגדיים וטלאים אבל לבריבי דס"ל שיש דריסה בין בעופות בין בגדיים וטלאים א"כ שניהם שוין ובאין מצילין אין לו ארס דאם מטיל ארס מזיק בין לעופות בין לגדיים וטלאים ולזה פריך והא קחזינן דאית ליה וכן משמע בתוס'. אבל לשון רש"י אלא במקום שאין מצילין כו' ולא אלים זיהריה משמע שמטיל רק לא אלים ודו"ק:

ברש"י בד"ה רוב גובה מן העינים כו' . דברי הטור יורה דעה צ"ע בזה:

ברש"י בד"ה גדיים וטלאים כו' ומודה ר"ת באילים ורחלים. לתרוצי דמתני' נקיט זאב דוקא צריך לזה קודם באנו לשנויא דהוא דאמר כבריבי ואיירי ביש מצילין וכן באיכא דאמרי חזר ופי' ומתני' דנקיט זאב משום אימרי רברבי משום דר"ח בכל ענין קאמר יש דריסה לגדיים כו' אבל למסקנא דלישנא קמא מתני' דאיירי בכל ענין [אף באין מצילין] לכן נקיט זאב אבל בחתול יש חילוק בין יש מצילין לאין מצילין דומיא דלא הקשו התוס' בד"ה ה"ג כו' ול"ג נץ כו' בועוד גם ללישנא קמא [וכמ"ש שם בשם רש"ל]:

ברש"י בד"ה עד שתינקב לחלל כו' אפילו לעופות [זהו לפי הס"ד כמ"ש מהרש"א בשם רש"ל וכתב כן] כדי להמשיך הותסברא וכו' :

בתוס' בד"ה ה"ג כו' ול"ג נץ כו'. לאותה גירסא הא דלא פריך ממתני' דנץ בעופות אבל לא בגדיים וטלאים דדלמא נקיט נץ בעופות לאפוקי שאר עופות טמאין דאפילו בעופות לא ועוד דרוצה להקשות אף בחתול ונמיה להכי פריך מברייתא:

בא"ד א"כ מאי קפריך מהאי תרנגולת. וא"ת באמת דלמא כן הוא החילוק מנ"ל למקשה להקשות וי"ל כיון דלא חשיב נץ ש"מ [דר"ח הוכיח לנפשיה דע"כ בנץ אין חילוק ואפילו במצילין אין דריסה] דאילו גבי נץ הוי חילוק [פשיטא ליה דאפילו בעופות יש חילוק] ובאמת הנץ בכל מקום דורס וכפי' התוס' [דמתני' בכל ענין] ודו"ק: [בספרי ישנים נדפס זה הדיבור לעיל בספ"ב והצגנוהו במקומו]:

בא"ד ועוד לאיכא דאמרי כו' ומאי איריא דתני מתני' עוף הדק כו'. אבל ללישנא קמא לא קשה נהי דיש דריסה לנץ אף בגדיים וטלאים היינו דוקא במצילין ומש"ה קתני מתני' עוף הדק דבכל ענין וכ"ה בח"ש:

נג.[עריכה]

גמ' שאר עופות מהו כו' . מפרש"י משמע דבכל עופות אפילו הגדולים מנץ ומגס קמיבעיא ליה דדלמא גס ונץ דוקא קתני. ובחיות מסיק הרא"ש דוקא זאב וארי יש דריסה להם לא חיה זולתן אפילו הגדול מהן ועיין:

והא דנץ יש לו דריסה בגדים וטלאים בדאינקב עד החלל [כמ"ש הטור בשם הרמב"ם דמפרש הך ברייתא חתול נץ עד שתינקב לחלל הוא מטעם דריסה ולא כרש"י] ה"ה נמי בעוף הגס וכה"ג וכ"ש הוא דהא חולדה יש לה דריסה בעופות [ואפילו בעוף הגס כמ"ש הב"י בשם הרשב"א] ולא בגדיים וטלאים:

והא דיש דריסה לנץ בקטנים של מין גסה כגון באווזין ותרנגולים הקטנים [כמ"ש הטור שם] ומתני' קתני דריסת הנץ בעוף הדק צ"ל דנקיט דק משום גדולים שבדקים. אכן יש לראות מהיכן למד זה הא דריסת הזאב בדקה אין דריסה בגסה אפילו בעגל הדק כמ"ש הטור בהדיא:

גמ' לאפוקי רגל וכו' . ר"ל נקטינן דאין דריסה אלא ביד ובצפורן וקמפרש דצריכא תרוייהו יד שולל רגל ולא שן. וצפורן שולל שן ולא רגל:

גמ' ופסקא לידא. ומיתה דקאמר מיתת האבר כו' [כפי' רש"י] והומ"ל מיתת הנדרס קודם דשליף וכמ"ש התוס' בד"ה קמ"ל ששחטו לנדרס קודם שהסיר רגליו רק דומיא דאין דרוסה אלא מדעת דקאי אדעת הדורס:

גמ' ונמצא צפורן בגבו אע"ג דבהדי דשליף כו' . פי' רש"י ומוציא צפורניו מגבה ה"ה בשליפת הרגל ומניח בו צפורניו ועוד דכיון דחזינן בו ריעותא דצפורן אמרינן שמא בשאר אצבעות העומדין בדרא דסיחופה שלא הניחו שם הטיל בו הארס ועוד שמא הכה וחזר והכה כמ"ש התוס' בנץ בד"ה קמ"ל:

גמ' קטע רישא כו' . וכגון שראינו שפגע בזה ראשונה ושוב לא חזינן א"נ מסתמא כיון שזה נקטע ודאי פגע בו בראשונה ושפך חמתו עליו ונח מרוגזיה דאל"כ גם לאחרים היה קוטע ראשן:

ברש"י בד"ה רוב אריות דורסין כלומר אע"פ שרוב אריות דורסין קים לן שכל הדורס כו' כצ"ל. ומ"ש אין לך אחד כו' ה"נ כל המתחכך כו' בדומה לו שניהם שוין:

בתוס' בד"ה יש דרוסה לחתול כו' היה אפשר לפרש דבכל פעם שאל על מעשה שאינה לידו חתול דרס עוף אח"כ חולדה דרס אימרי רברבי אח"כ חתול וחולדה דרסו גדיים וטלאים רק א"כ לא הו"ל לתלמודא לומר ולא קשיא כו' [דמשמע דאמר כל הכי מימרא סתמא ולא פי' כל א' אמעשה בפ"ע] מיהו כמו כן לפירוש ריב"ם. ולפירושו לא נתחוורתי למה שאל פעם שניה אחולדה ושביק חתול ששאל בו פעם ראשונה ופעם ג' אתרוייהו ולעוד י"ל מיושב קצת טפי:

בתוס' בד"ה שאר עופות טמאין כו' הך דריסה כו'. שלא תטעה מדקבעי לה בטמאין היינו משום דסימן טומאה דלקמן דכל עוף הדורס טמא ולכך לא שייך בטהורין דא"כ היאך קמיבעי ליה בכל עופות הא פשיטא מקצתן דיש להן דריסה דרוב טמאין דורסין לזה פירשו דריסה דהכא היינו דשליף ושדי זיהרא כו':

בתוס' בד"ה רוב אריות כו' וא"ת כו'. עיקר קושיא כיון דרוב דורסין א"כ הו"ל לחוש לספק דרוסה רק הקשו בהך מימרא דרב גופיה ותירצו דפירושו רובן ראוין לדרוס אבל אין דורסין ולכן ספק דרוסה לא חיישינן ולהכי בעי מקום צפורן דאי לאו הך ריעותא לא חיישינן וקאמר רב דבציפורן עצמו ליכא ריעותא שניחוש בשבילו לדריסה דרוב אריות הבריאין אין שומטין צפורן וזה ודאי ארי חולה הוא ושמט הצפורן ולכאורה למה להו האריכות יפרשו כלומר ראוין לדרוס שהן בריאין ואותן אין צפורן נשמטין ולכן אין זה הצפורן ריעותא דאימור בכותל נתחכך וצפורן זה בכותל היה כפשטא דשמעתין וכפרש"י והארי שנכנס אף שראוי לדרוס לא חיישינן לדרוסה כבכל ספק דרוסה דעלמא לרב כיון דאזדא ליה ריעותא דחתיבת צפורן ונראה משום דפריך אדרבא כו' וכל המתחכך אין כו' למה לי זה אף דבא הצפורן מחיכוך הכותל לפרוך שמא דרסה ואי לא חיישינן לספק דרוסה אמאי ניחוש עתה טפי הא י"ל צפורן בא מהמיעוט שבכותל היה כי היכי שי"ל ממיעוט שדורסין וצפורן נשמט ועוד למה ליה לרב מ"ט רוב אריות כו' לימא כולן ראוין לדרוס וכל הדורס אין צפרנו כו' א"כ תלינן בכותל היה וליכא ריעותא ותו אין תוששין לספק דרוסה דאף דראוי לדרוס מ"מ אין דורסין הניחא בפשטא דשמעתין [וכפרש"י] אי כל אריות דורסין א"כ למה אין חוששין כיון דדורסין פי' ממש להכי הוצרך לומר רוב כו' דהשתא תלינן במיעוט דאין דורסין רק תוס' הקשו כיון דרוב דורסין ניחוש לרובא אבל לפי' ר"ת ראוי [לדרוס] קשה ודאי [לימא כל אריות] וק"ל. אבל לפי' ר"ת דפירש תליית חיכוך הכותל ר"ל שנתחכך ברגל הארי ובכותל א"ש דצ"ל מיעוטן אינן ראוין לדרוס והאי ארי חולה הוא כו' [דאל"כ מאין בא הציפורן דבכותל אין שכיח כלל לר"ת] ולכך פריך אדרבא כו' וכל המתחכך אין צפורן כו' שאין דרך לחכך ברגל ארי דא"ל אף דבא הצפורן מחיכוך לפרוך כו' דא"כ ודאי לא דרסו דהא ארי חולה הוא כיון שהשמיט צפורניו ע"י חיכוך ודו"ק. וגם למה שהוצרך לפרש בכותל נתחכד ברגל ארי הוצרכו לפרש אדרבא כו' [בענין אחר ממה שפרש"י דהיינו דלא שכיח שיתחכך ברגל ארי] דמאי פריך הא כיון דרוב שוורים מתחככין א"כ אף דצפורן אין שכיח בכותל מ"מ ניחוש שמא נתחכך ברגל ארי ובכותל לזה פירשו דה"נ קפריך וכו'. ויש לפרש עוד שהוצרכו לכך [דאימר בכותל נתחכך היינו ברגל ארי] דמאי פריך אדרבא לפירושם ראוי לדרוס יותר תלינן במועט בכותל שודאי התחכך בו מלתלות בארי במיעוט שמשמיטין כיון דאין כאן ודאי שנדרס ואדרבא יותר אמרינן דלא דריס כדאמר רב אין חוששין ואע"ג דסוף סוף ליכא למיתלי צפורן רק במיעוט ושני המיעוטין שוין מ"מ מסתבר לתלות טפי במיעוט שבכותל כיון דודאי נתחכך בו וק"ל. הניחא בפשטא דשמעתא דרוב אריות דורסין ממש יש לתלות בו כמו ברוב מתחככין בכותל וק"ל להכי פירשו דחיכוך כותל ר"ל ברגל ארי והשתא נמי אין כאן רוב שמתחככין ברגל ארי ודו"ק. [בספרים ישנים נדפס בס"פ השוחט השייך לכאן והצגנוהו פה ואף שהוא ממש כעין דבריו הקדומין]:

בתוס' בד"ה רוב אריות כו' ואמר ר"ת כו'. נ"ל דפי' כן כי לפירוש ר"ת דסבר מסתמא אין חוששין דרוב אין דורסין דבמקום שאין צפורן אין חוששין ורב לטעמיה דאין חוששין וא"כ למה לי דזה הארי חולה היה [דהא משו"ה הוצרך לומר דרק רוב ראוין לדרוס ומיעוטן אין ראוין דחולין הן] והא אפילו ארי זה ודאי בריא הוא כיון דאיכא למיתלי בכותל או בארי ובשניהם אין דרכן לישמט איכא למיתלי בכותל ולקולא דהא רב אין חושש לספק דרוסה בשלמא לרש"י צ"ל דאותו הארי מן המיעוט שאין דורסין דאילו דורס הוי טריפה אבל לתוס' אפילו אי הוי מן הרוב הבריאין [או אפילו כולן בריאין] מ"מ תלינן להקל בכותל לכך פירש ר"ת דאין סברא כלל שנעוץ צפורן בכותל רק בכותל פירש מן רגל הארי וא"כ כיון דמ"מ מן הארי בא אילו הוי מן הבריאים הוי פשיטא טריפה לכן צ"ל מן המיעוט החולים היה אותו הארי ודוק כי כן הוא האמת פשוט הוא [ע"כ ממה שהיה נשמט ונכתב למעלה]:

לפירוש התוס' הא דקיימא בדרא דסיחופא לא אמרינן שברגל הארי נתחכך וכן במקום צפורן דחוששין צ"ל דאין דרך להתחכך רק בצידי הרגל ודרך שישאר הצפורן תחובה בו:

הטור וש"ע פסקו בצפורן תחובה בגבו אפילו בשניהם שותקין חיישינן [לדידן דחוששין לספק דרוסה] ע"ש משמע בזה דגרע בצפורן אע"ג דיש לתלות במיעוטא דבכותל כמו במיעוטא דשומטין צפורן ובאין צפורן לא הוי חיישינן אף לשמואל כיון דשניהם שותקין ואין לו הכרח לזה מסוגיא דשמעתין. ולפי"ז ליתא מ"ש לעיל שהכריח לתוס' לפרש בע"א משום קושית אדרבא וכו' דדלמא סברת המקשה היה אף דלא חיישינן בלא צפורן ולא תלינן לחומרא מ"מ בנמצא צפורן חוששין כמו בשניהם שותקין לשמואל ודו"ק:

נג:[עריכה]

גמ' על לביני קניא כו' . והוי שונרא ג"כ שכיח [שם] וראוי לתלות בשניהם בשוה:

בתוס' בד"ה ספק שונרא כו' דכולהו כרבי ינאי לא אמרי' כו'. ולא קאמר כגון דאיערב ספק דרוסה כגון שראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ דהוי בכל אחד ספק אחד בגופו וספק ע"י תערובות לדעת הפוסקים דהוי זה ס"ס י"ל דאכתי למה ירעו עד שיסתאבו לישהינהו י"ב חודש ולשתרו וצריך לראות שם בגמ':

בתוס' בד"ה דרוסה שאמרו כו' משמע דבודאי דרוסה כו'. ר"ל בשמקום הדריסה ניכר אין בודקין אם האדים הבשר מצד פנים ולתוס' משמע משיאדים הבשר כנגד בני מעיים ר"ל מצד פנים או [דאף כשאין מקום הדריסה ניכר הוי ודאי דרוסה אלא] שרש"י ר"ל כגון שראינו שקפץ עליה חיה לדורסו אבל אין אנו רואין שדרסה ואין רשימת מקום ציפורן ניכר וע"ז כתבו משמע כו' אך מנא לן לפרש לרש"י כן ומשמעות [רש"י] יותר שראינו שדרסה ממש רק אינו ניכר מקומו דאי ניכר האדמימות א"צ בדיקה תו דאם הוא נגד כל החלל טריפה:

בא"ד ועוד דקאמר בסמוך דמורי בה רב מכפא ועד אטמא כו' . אבל מהך מימרא דרב גופיה אין ראיה דדרוסה שאמרו קאמר [למאן דחייש לספק דרוסה] ומבסמוך דאמר רב עד שיאדים הבשר כו' לא הוזכר בדיקה ושמא אם רואין האדמימות כנגד בני מעיים קאמר דחיישינן לדריסה אבל ספק דרוסה ס"ל אין חוששין וא"צ בדיקה ובודאי אין מועיל אבל מורי ביה רב מכפא כו' לענין בדיקה מייתי בסמוך ובח"ש כתב מהא דדרוסה שאמרו צריכה בדיקה כו' דלמא איירי שראינו שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ ובכי ה"ג ודאי רב מודה דחוששין לספק דרוסה אבל היכא שמקום הדריסה ניכר לעולם לא מהני בדיקה כדי לראות אם יתאדם הבשר כנגד המעיים אבל מהא דמורי רב כו' דמשמע רגיל להורות א"כ ע"כ מיירי בדבר המצוי תמיד וענין כזה שראינו שדרסה ואינו ניכר לא שכיח ודו"ק:

נד.[עריכה]

גמ' שאי אפשר לשמוטה כו' . ניחוש בבהמה שמא לאחר ששחט הגרגרת נשמטה קודם שחיטת הושט דהוי טריפה דליתא לדר"ל דאמר אין טריפות לחצי חיות דכמאן דמנח בדיקולא דמי ע"ל פרק השוחט (דף ל"ב ע"ב) בגמרא ובאשר"י דא"ל אין דרך לישמט אחר שנשחט דהא מכשרינן משום שאי אפשר כו' אמרינן שלאחר שחיטה נשמט וכ"ת מפני ההכרח שא"א לשמוטה כו' אמרינן בהכרח שלאחר שחיטה נשמטה אף שאין דרך סוף סוף מי יימר שלאחר שחיטת הושט נשמט דלמא קודם שחיטת הושט ואפשר דוקא באבר אחר כגון שחט הקנה וניקבה הריאה אף שתלויה בקנה משא"כ באותו אבר עצמו אין סברא שיטרף הקנה לאחר שחיטתו:

גמ' אמר ר"נ לא שנו אלא שלא תפס כו' . האידנא כל שמוטות אסורות ואפילו בלא תפס דלהאשר"י ר"נ אר"י קאי דמועיל הקפה בלא תפס משום דמדינא כשר אפילו זולת הקפה משום דאי אפשר וכו' רק לחומרא ס"ל לר"י יקיף ולהכי לעיל [מההיא דפ"ב שהביאו התוספות] אינו מועיל הקפה לקולא [ולא קשה קושית תוס' בד"ה יביא ויקיף] אבל בתפס דאפשר לשמוטה כו' אין מועיל הקפה [לר"י] וא"כ לדידן דאין בקיאין הקפה טריפה בכל ענין וכ"פ בש"ע והרבה שוחטין טועין בו:

גמ' מחו בכוליא וכו' וכי להוסיף על הטריפות כו'. אע"ג דלקתה בכוליא טריפה במליא מוגלא הך איירי במים זכים ועיין לעיל ר"פ גבי יפלח כליותי מי קחיי וכו':

ברש"י בד"ה כפא דמוחא כו' ואף כנגד הסימנים. לרש"י שפירש דמכפא [דידא היינו] מתחלת כפא א"כ למסקנא [כפא דמוחא] אף[המוח] יצטרך בדיקה וק"ל:

ברש"י בד"ה ולא נהירא כו' ולא ראיתו קודם שהלך לבבל כו'. דרב היה בתחלה בא"י קודם הליכתו לבבל וכפירוש הערוך בתענית (דף י') סימן עילאי בעי מיא [וכפרש"י שם]:

בתוס' בד"ה אילימא כפא כו' ובתר הכי בעי ר"ה כו'. דלא תימא מר זוטרא מוסיף סימנים וק"ל:

בתוס' בד"ה יביא ויקיף כו' וא"ת ויביא עוף אחר כו'. דאיפכא לא שישמט תחלה דא"כ מטריפו ומה מרויח בההקפה:

בא"ד מראיהן של השמוטות הללו שוין. אפשר דהכי עדיף טפי מלדמות השחיטה דאין דין בית השחיטה של זו דומה בהאדמה לזו משא"כ כאן בהקפת חתוכים שלאחר השמטה ומיתת אותו סימן מסתמא שוין מחתך בשר בעלמא של אחד דומה לחברתה לכן כתבו תחלת דבריהם אם דומה מראית של חתכים כו' אי אפשר דעדיף הקפת השמטות וכאן אי אפשר בענין אחר באותה בהמה עצמה או ר"ל למראית השחיטות של אלו השמטות שוין:

בסה"ד ולמאי דגרסינן כו' יביא בהמה אחרת כו'. אין להקשות למה לי אחרת ולא באותה עצמה וכפרש"י י"ל רבותא קאמר דאפילו באחרת או י"ל דבבהמה צריך דוקא אחרת דבעצמה ממ"נ לא יהיה דומין החתיכות אפילו נשמט הגרגרת קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בושט ועכשיו אין בו חיות שכבר נשחטה דבבהמה קיימינן אבל ע"י הקפת בהמה אחרת יכול לדמות אם שחיטה זו אדומה כאחרת אז כשירה ולגירסא הראשונה א"ל היאך מתורץ מ"ש כאן מדלעיל כיון דה"נ ממ"נ אינו דומה מה"ט גופיה שכתבו התוס' [אהאי דלעיל דממ"נ כו'] דס"ל דל"ד דהתם שחט את הושט לענין להקיף בושט ודאי אינו דומה חיתוך ראשון בושט שהיה הושט חי לחיתוך השני בושט שכבר אין בו חיות משא"כ כאן ודאי אלו היו מקיפין בושט היה דומה להך דלעיל אבל מקיפין בגרגרת שנשמטה [שכבר אין בה חיות משנשמט] דזה אין סברא שיועיל חיות הסימן של וושט להשתנות מראה החיתוך דקנה ולעיל אין להקיף [בגרגרת] דהוה דלא שחט רק הושט לחוד שבעוף איירי ואידך גירסא ס"ל דל"ש [דגם כאן מועיל חיות הסימן של וושט להשתנות] ואינו נראה כלל לומר דגירסא הראשונה נמי ס"ל דל"ש רק איירי הכא בעוף [ועדיין גם עתה הוושט לא נשחט] דהא כתבו או באותה הבהמה עצמה כו'. אכן באשר"י לעיל ס"פ השוחט מבואר היטב דגירסת יביא בהמה אחרת הוא להלכות גדולות דעיקר לאו טריפה הוא לדידיה [ואיכא חיות גם בגרגרת השמוט ולא יהיה דומה] ע"כ יביא בהמה אחרת ע"ש מבואר וק"ל:

בתוס' בד"ה וחזיא וכו' וא"ת אמאי מוקי כו'. לי"ל ראשון פריך שפיר דנימא סברא דאמרינן ברכיש בדר"י וסברת רכיש כדר"ל כי היכי דלרכיש מרבינן בזה הכלל אף דל"ד נימא הך סברא לר"י ורכיש לית ליה האי סברא דלא מרבינן בזה הכלל אא"כ בדומה וטעמו משום אלו כשירות דוקא כר"ל:

לר"י משום דאיצטריך למיתני זה הכלל לאתויי שב שמעתא איצטריך למיתני תו אלו טריפות [למעוטי דרב מתנא] משום דהוי מרבינן לה נמי בזה הכלל ותני אלו כשירות איידי אלו טריפות ולר"ל איצטריך זה הכלל לשב שמעתא חוץ דרב מתנא [וידעינן דרב מתנא מאלו כשירות דאי לאו זה הכלל לא הוי ממעטינן גם שב שמעתא מאלו כשירות רק המסתבר כמ"ש מהר"ם] ותני אלו טריפות איידי דאלו כשירות ולרכיש לי"ל ראשון [קשה] למה לי אלו כלל וק"ל:

נד:[עריכה]

ברש"י בד"ה אלמא קסבר כו' דאי אטריפות קאי לא שייך למיתני עד אלא כמה כו'. וזהו דיוקו שכתב בדיבור הקודם דכיון דגבי אלו כשירות קיימי ולא תני מעולם חסרון הגרגרת טריפה לא שייך למיתני עד כמה טריפה רק כמה יחסר ויטרף ועיין:

בתוס' בד"ה אין בעלי אומניות כו' ונראה דאפילו עסוק כו'. ר"ל הא דפרש"י כן לא משום דבעסוק במלאכתו חייב דרש"י ס"ל נמי דבעסוק במלאכתו אינו חייב רק ליישב לשון רשאין פי' כן. ולפירוש ר"י הא דפריך מביכורים דמשמע ליה מדכולן בכל פעם עומדין משמע דחיוב הוי:

בתוס' בד"ה כסלע כו' וקשה לפירושם כו'. רש"י מיישבו דכסלע לא לענין עד דלא קתני ביה עד רק לאשמועינן דסלע מצומצם קאמר משא"כ איסר דייק שפיר אלמא כו' דעכ"פ מוכח ולא עד בכלל דלענין כשרות מיתני ואת אמרת כאיסר כיתר וטריפה מיהו בסמוך ע"א בד"ה התם לחומרא פרש"י אבל כסלע וכאיסר דר"נ כו':

בא"ד וכי חשבית נמי בגלודה ובגלגולת כו' . וצ"ל לפי"ז אם נשתייר בה עד סלע הכל טריפה ממטה למעלה עד סלע ולא עד בכלל דסלע עצמו כשירה [וכשירה] אסלע [קאי] לפי"ז מאי משני בגמרא דמייתי תנא ברא חשיב מלמעלה למטה כו' כיון דצ"ל עכ"פ נמי דלמר עד בכלל ולמר אין בכלל דאל"כ אכתי קושיא במקומה עומדת יסתרו ברייתא ומתני' אהדדי א"כ טפי יתרץ תרוייהו מלמטה למעלה קחשיב עברה גדר עד ד' אמות חייב ולא עד בכלל ועברה גדר עד ד' אמות [דקתני] פטור אד' אמות קאי וכן עד כמה תחסר ויהיה בו אונאה עד ד' איסרין [ממטה למעלה קחשיב] ולא עד בכלל אלא צ"ל דמתרץ שפיר טפי עדיף קחשיב מלמעלה למטה אע"ג דתנא דידן קחשיב מלמטה למעלה מלדחוק לומר מלמטה למעלה ופטור אד' אמות קאי א"כ מי דוחקו בשמעתין לומר כן דקחשיב מלמטה למעלה ולהקשות אלמא כו' איתביה כו'. וא"ל דפריך אלמא כו' מכאיסר וכאיסר כו' מכריחני לפרש נמי בכסלע ולא עד בכלל וחשיב בגלודה ובגלגולת מלמטה למעלה דא"כ למה כתבו מקודם א"כ מאי פריך מחבל כו' הו"ל להקשות דא"כ סתרי דברי ר"נ אהדדי אלא צ"ל דדלמא ר"נ קושטא דדינא קאמר ואין קפידא פעם אחד עד בכלל ולפעמים אין בכלל לזה הוצרכו להקשות מכח מאי פריך כו' א"כ בכי חשבית נמי כו' מנ"ל להמקשה להקשות:

בסה"ד ולא איירי כלל לענין עד כו'. דאם מפרש עד כיון דאטריפות קאי ומלמעלה למטה קחשיב. וא"כ הוי עד בכלל ומכאיסר מוכח דאין עד בכלל ואף למסקנא דר"ל הכא והכא להחמיר [מ"מ ודאי לא איירי כלל לענין עד כיון דלא תני עד]:

בתוס' בד"ה הדקין כו' אלא אשברים קאי אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן כו'. במסכת כלים בפ"ב אלא גרסינן כו' כצ"ל:

נה.[עריכה]

גמ' מתיב כו' . ולא משני דמתני' בין בקולשי' ובין בסומכי' איירי להכי נקיט מלתא פסיקתא דאותה החתיכה אסורה באכילה דרב עוירא נמי בכל גוונא איירי רק אנן לא קי"ל כוותיה רק בניקב בסומכי' כדבסמוך:

גמ' איידי כו' . ומ"מ [קשה קצת] כיון שיש לטעות למה לי למינקט מן הטחול כלל סגי מן הכליות לדינא:

גמ' ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד כן הוא גירסת הפוסקים חוץ מהטור:

בתוס' בד"ה שיעורן כו' והא דתנן כו' חתכו חוליות כו'. בל"ז י"ל ע"י תיקון עדיף מקבל טומאה טפי [וחכמים דמטהרים לא פליגי אלא אהיכא דלא בעי תיקון ואינו מחוסר אלא יחוד] וק"ל. ואין לקושרו דבל"ז חכמים דפרק מחט וטבעת את"ק קאי שלא הזכירו רק שולי כו' וקרקרות והכא בתנור שלם שפרקו לחוליות איירי והא דהוכיחו דבעינן בשברים ייחוד מכלי שלם דהמצניע במכ"ש הוכיחו והא דהקשו וא"ת בתוספתא מחכמים אשברים דהכא הקשו אף שהזכירו [בקושיתם] ואי בעי ייחוד כו' כשניקב כמוצא זית כו' משום שסמכו אהוכחתם כבר דשוין [אבל השתא שכתבו דהיכא דמחוסר תיקון שוב אינו בא לידי טומאה אף שלם לא מהני ז"א] דא"כ אכתי י"ל בשלם מועיל אפילו ע"י תיקון ובשברים מועיל ייחוד ולא [היכא דצריך] תיקון ואולי לא ניחא להו לעשות חילוקים כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת לפי מה כו' הא בפרק כל הכלים כו'. צריך לראות שם היאך מוכח דבלא יחוד איירי דאי משום לשון דראוי למלאכה כו' גם במה שהביאו מסמוך מפרק במה אשה נקיט ראוי והוצרכו להוכחה [דאיירי בלא יחוד]:

בא"ד והא דתנן במס' כלים כו'. שניטל חורו כצ"ל:

בא"ד ואם התקינו למיתוח כו' . יש לראות ואלא מאי דמהני יחוד ודאמר רבא במחט מדלענין טומאה לאו מנא כו' ר"ל בלא יחוד כ"ש דקשה [אף בלא דבריהם הקודמין שפירשו דמיירי הכא ע"י יחוד] מהאי דכל הכלים אמאי הוי מנא לענין שבת כלי שנשבר מע"ש לכ"ע בלא יחוד הא לא הוי מנא לענין טומאה בלא יחוד ודוחק לחלק בין מחט לשאר כלים לענין יחוד דמ"ש גם א"ל דמחט שנשברה אינה ראויה למלאכה אחרת בלי תיקון ודאי אסקו אדעתייהו דאם התקינה קתני רק כיון דמיהת יש לו תורת מנא לטומאה כשמתקנו להוי מנא גבי שבת כי היכא [דשאר כלים] דהוי מנא לענין שבת בלא יחוד אע"ג דלא הוי מנא לענין טומאה [בלא יחוד] דא"כ לא הו"ל לסיים לאו יחוד בעלמא קאמר כו' [כיון דזה אסקו אדעתייהו] ודו"ק:

בא"ד ניטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן כו' . משמע טומאה הראשונה ולפי"ז צ"ל יחוד שכתבו ר"ל יחוד בתחלה קודם שניטלו ענבליהן דאל"כ פרחה טומאה הראשונה כדלעיל ניקב בכמוציא זית וייחד לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או צ"ל טומאתן עליהן לענין קבלת טומאה להבא ולא עיינתי שם בגמרא:

בא"ד מה לי היה לו ענבל וניטל כו' :

בא"ד ועוד מדפריך עליה כו' והא תניא כו' ור"י אמר אף אמרינן כו'. הכל מהקושיא:

בא"ד ולמ"ד הואיל וראוי להקישו כו' . לכאורה דבל"ז י"ל דבהא פליגי לריב"ח צריך יחוד למלאכה אחרת ולהכי צריך שיהיה ראוי למלאכה הראשונה שיהיה טומאה עליה ולר"י א"צ יחוד והקשו מדר"י ותי' כו' לזה הקשו עתה מדריב"ח:

בתוס' בד"ה כל שיעורי כו' וא"ת כו'. לא הקשו בקצרה מתפלת מוספין משום וא"ת שני. ויש לראות שם בגמרא. וכאן לא הקשה רבא לר"נ משם [למאי דלא ידע סברת לחומרא] וע"ש:

נה:[עריכה]

גמ' והיכן מקום חריץ חיוורי דתותי מיתנא כצ"ל:

גמ' ואי אשתייר כעובי דינר זהב. כעין דריזין הנמצאין בטחול ולא נשתייר למעלה ולמטה אפילו בצירוף כדינר זהב ואפילו במכה ממש והבשר שלם וטוב למעלה ולמטה פחות מחצי עובי הטחול בצירוף אפ"ה לדעתי כשר דאין שם נקב עליו רק חסרון מבפנים דאפילו לגבי ריאה לא הוי חסרון ועיין במעשה דראבי"ה שבמרדכי ובהג"א לא הזכיר שיהיה עובי דינר זהב ואי הויא כעוביה הוה ליה לפרש ועוד למה לי שלם מכל צד אלא ודאי אפילו בצירוף יחד אין צריך ולהכי בעי שלם מכל צד רק מ"ש שם בקולשי' תמיה לי למה לי שלם הא סיים בשר רע דינו כניקב וניקב בקולשי' כשר ובהגהת ש"ע כתב סתם לא בקולשי' ואולי ט"ס הוא [בהג"א] וצ"ע ואף דבשאר נקובין בעינן מפולשין מעבר לעבר ובלב לבית חללו ואילו בטחול מיטרף עד מחציתו [הא דנקיט מחציתו היינו לדידן דאין בקיאין בעובי ד"ז כמבואר בש"ע] מ"מ להוסיף ע"ז להטריף חסרון ומכה מבפנים [מנין לנו] וכמדומני ששמעתי דבכה"ג מסופקין אם צריך כעובי דינר זהב מצד אחד או סגי במשני צדדים בצירוף ולדעתי אף בצירוף א"צ ועיין:

גמ' שהרי נקב פסול בריאה כו' . הרי זה בא ללמד ונמצא למד לאשמעינן הוא גופיה שנקב כשר בכוליא אע"ג דלקתה טריפה ולכך לא קאמר שהרי ניטל פסול בריאה וכשר בכוליא דניטל בהדיא שמעינן ממתני' דכשר וניקב אף דכ"ש הוא מ"מ הרי טחול [דניטל כשר וניקב טריפה] ולקתה [כוליא] נמי טריפה אף דניטל כשר:

גמ' והרי מים זכים בו'. לפום ריהטא שאל תאמר דה"ק כל הפסול בריאה כשר בכוליא וכל הפסול בכוליא כשר בריאה כגון מוגלא והרי מים זכים וכו':

להרי"ף מוגלא ולקותא תרי מילי נינהו ועיין באשר"י באורך. עיין בב"י מה שהקשה בעל העיטור [אמאי לא אותיב ר' תנחומא מלקותא] והניח בצ"ע וצריך לעיין בפירושו מאי פריך העיטור ממ"נ אי מפרש לקותא מוגלא ברש"י הרי פריך ממנה באמת אי כהרי"ף דלמא באמת פסול בריאה וכהרי"ף [דפוסל לקותא בזה ובזה] י"ל משום דסובר דע"כ לקותא כשר בריאה דאי טרפה א"כ הוי בכלל כל הפסול בריאה כשר בכוליא ולקותא כבר אמר דפסול בכוליא אע"כ כשר בריאה וא"כ אין לדייק כ"ש היכא דכשר בריאה כשר בכוליא דהא לקותא פסול בכוליא וק"ל:

גמ' אמר ר' זירא לא שנו אלא שיכול לחיות בו' הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו ובאשר"י כתב כן משם הגאונים:

גמ' בעי ר' ינאי כו' ניטל מקום השדרה וכולו קיים ניטל מקום טיבורו וכו'. כצ"ל:

גמ' אמר רב כו' חוץ מעור בית הפרסות. [וה"ה] שלפוחית [כדאמר לקמן לאותו מ"ד להביא עור בית הבושת] וכ"ש עור האליה [דאף לת"ק דסובר שם דעור בית הפרסות לא הוי בשר מודה בעור שתחת האליה]:

ברש"י בד"ה ואי אשתייר כו' ולא יצא המחט כו'. הו"ל לפרש שניקב מחמת חולי ובמחט לכאורה בכל ענין טריפה דלא יהא אלא מחט שנמצא בחלל הגוף דא"ל התם טריפה שמא ניקב אחד מאברים הפנימיים משא"כ כיון שתחוב בטחול לא מחזקינן מאבר לאבר ז"א דטעם דטריפה משום דאמרינן דרך הושט נכנס ונקובי ואתאי ולא אמרי' דנכנס דרך הדופן ואף בנכנס דרך הדופן ולא ראינו בפנינו שניקבה לאבר אחר ידוע אסורה עיין בטור ועוד מ"ש ממחט שנמצא בבית הכוסות שכתבו התוס' לעיל (דף נ' ע"ב) בד"ה מחט דאיירי מבפנים דמבחוץ ודאי דרך הושט ניקבה ואתאי וצ"ע:

ברש"י בד"ה שהרי חותכה כו' . שינה פירושו מלעיל [דף מ"ח ע"ב] דכאן א"א לומר כן דמאי אולמי האי מהאי כאן נמי כן הוא מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ולזה פירש שהרי כו' גיד הצואר כו' שזה נראה בחוש וק"ל:

נו.[עריכה]

במשנה נפלה לאור. ובבהמה עיין באשר"י:

גמ' בדיק במיא. דלמא אינקוב קרום אחד וצ"ל דס"ל עד דאינקוב תתאה וזה קצת ראיה דפירוש תתאה [למאן דסובר שם תתאה] עם העילאה ועיין. ועיין באשר"י לעיל ושמא בודק כל קרום בפני עצמו ע"י מילוי מים:

ברש"י בד"ה להביא עור בית הבושת כו' עור השלי' אינו ראוי כו'. ישנו כאן טעות ועיין [בתוספות בד"ה להביא]:

ברש"י בד"ה הכתה חולדה כו' וניקבו הדקין כו'. באינך כתב סברות דס"ד למיטעי בעוף משא"כ בזה וא"כ נשבר השדרה ולא נפסק החוט נמי ליתני מיהו התם אין ס"ד לטרוף בשבירת השדרה לחוד כיון שאין טריפות כלל בבהמה משום השדרה רק משום פסיקת החוט ומשום אורחיה נקיט שדרה כדפרש"י לעיל [במשנה דריש פרקין] משא"כ בדקין וניקב הלב לבית חללו ליתני בעוף וק"ל:

ברש"י בד"ה הכתה נשכתה בשיני' כו' . וה"ה ברגל רק מדקאמר בגמרא מפני ששיניה דקות ובו':

ברש"י בד"ה הניחא כו' עד דמינקב עילאה ותתאה כו'. אף בתתאה לחודיה מ"מ ניחא דהא הכתה על ראשה ומסתמא אינקב עילאה קודם וכמ"ש האשר"י לעיל [גבי פלוגתא דעילאי ותתאי] ע"ש:

ברש"י בד"ה ועקומות בו' שנקב העצם אינו כנגד כו' . ואין שייך לפחות עצם הגלגולת כדבמסמר דאם כן ודאי יקרע הקרום:

ברש"י בד"ה כנגדן בעוף כו' המסס ובה"כ ליתנהו בעוף. בסוף הריאה קורקבן טוחן פרש"י קורקבן בעוף נגד המסס בבהמה צינפיל ובסוף שבת פירש נמי קורקבן הוא המסס בבהמה צינפיל ואף דלרש"י טריפה בהמסס מצד אחד משום דעורו דק בקורקבן בעי מב' צדדים לכן לא חשיב ביתר עליהן עוף כו':

בתוס' בד"ה הא תני לוי כו' בחנם מקשה כו'. אפ"ל שאינו בחנם דאלוי י"ל דה"ק נשבר העצם עם הקרום הדבוק בו אע"פ שלא ניקב קרום של מוח דהיינו קרום התחתון שהמוח מונח בו ובבהמה צריך תרוייהו [היינו כמ"ד תתאה] אבל לרב ושמואל דאמרי קרמא עילאה טריפה אי אפשר לפרש כן דא"כ מאי יתר עליהן עוף וק"ל:

נו:[עריכה]

גמ' אמר רב שיזבי הני אווזי כו' . אבל שאר עופות לא דהא רב שיזבי גופא בדיק בשימשא ואנן משום דלא בקיאין בבדיקה דיינינן לכל עופות כעוף של מים:

גמ' ולא יהא אלא ניטל. אף דבעי שיעור כזית מ"מ בזה לא אמרינן סופו לרקוב כולו רק כנגד הירוק ואולי לזה לא מצי למיפשט אבעייתו מברייתא דבסמוך באלו בני מעיים אמרו כו' ובכבד דלמא איירי במקום הזיתים:

גמ' אדומים שהוריקו ושלקן כו' . עיין גירסת האשר"י ופירושו באורך ולגירסתינו י"ל דדוקא נקיט אדומים שהוריקו כו' שדרך הקוטרא להוריק ולא להאדים:

גמ' והורה בטרפחת כרבי בזפק אבעיא להו כו' לאיסורא כו'. וכר' בזפק כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אדומין היו כו' [ואח"כ ציין ירוקים הוי כו'. ] רש"י מהופך וק"ל להגיה:

ברש"י בד"ה היפך בהן כו' מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה כונניות כו'. בסיס לישב עליה כצ"ל:

בתוס' בד"ה איבעיא להו כו' כגון שלא הדליקו בה באותה שבת כו'. דאל"כ כיון שהתירו במנורה כ"ש בנר וכר"ש בנר אמאי לא ס"ל וכן צ"ל נמי באידך צד של תרוייהו להיתירא [דהוצרך לפסוק נמי להיתירא בנר דמנורה היינו שלא הדליקו כו']. ויכול לפרש נמי מנורה שלא הדליקו בה מעולם ולא שהדליקו בה אתמול [דהוא מוקצה מחמת מיאוס] רק כיון דתליא בר"ש צ"ל כן. יש לראות אמאי לא כתבו בפשיטות הא דלא מיבעיא כו' כפרש"י באמת כר"ש בנר ישן משום מוקצה מחמת מיאוס שמוזכר בדברי ר"ש בהדיא בפלוגתא דמתניתין וגמרא וי"ל (נמי) מדתלי בר"ש ולא (בר"י) [בר"מ כצ"ל ע"ש בשבת] דשרי נמי נר ישן דקאמר כל הנרות מטלטלין בשבת חוץ מנר שהדליקו בו בשבת ור"ש קאמר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק כו':

בסה"ד ופירושו מגומגם. דלא שייך לתלות זה בזה וגם הו"ל נמי למיבעי תרוייהו להיתירא וכ"כ התוס' שם:

רש"י מפרש כאן ושם בשוה אי הוראות חלוקות הן וא"כ מסתברא לפרש טפי טרפחת לאיסורא מדלא מפרש הורה להיתר כדמפרש בזפק וכרבי ולא סתם הורה או דלמא להיתירא וחדא [הוראה] היא וא"כ מפרש בהדיא שריותא דהורה והשתא בזפק לא הורה ומצינו למימר דלא ס"ל [כרבי] היפך מראשון ופשיטא דמצינו למימר נמי דס"ל [דתרוייהו להיתרא] וא"ש דלא נקיט חלוקה דתרוייהו להיתירא [דזה פשיטא] וכן בשבת וק"ל. והתוס' מיאנו [דאף אם הוראות חלוקות אפשר דתרוייהו להתירא והא דלא מפרש כדמפרש בזפק היינו משום] דבזפק דפליגי צ"ל וכרבי אבל בטרפחת דתנן ניטל האם כשירה בלי חולק קאמר סתם הורה ורש"י לסברתו דר"ט חולק באם א"כ יש פלוגתא באם והתוספות לטעמייהו דר"ט לא מקרי חולק דהתם חשיב ליה טועה בדבר משנה וחזר בו ובזה יש לקשר ומיהו יש לתמוה בתוספות [אחר שכתבו דר"ט חזר]:

נז.[עריכה]

גמ' שמוטת גף בעוף טריפה. שבורת גף סמוך לגוף לא הוזכר בגמ' להטריף ונשתברה גפיה כשירה בכל גוונא תנן וחידושו במרדכי משום חששת נקובת הריאה ועיין בב"י. וכן שבורה ושמוטת יד בכל גוונא כשירה ובש"ד ע"ש באותן שהודפסו עם הגה"ה הוזכר לטריפה גם במבוא שערים האריך בזה:

גמ' אנא מתניתין ידענא בו'. רב ידענא הול"ל:

בתוס' בד"ה שמוטת יד כו' ואמר ר"ה כו' אבל ברגל כו'. עיין ברש"י שם [דפירש דמטעם שמוטה אתי עלה] ובסמוך (ד"ה) [ר"ה] דמכשיר [שמוטה היינו] בעוף [דוקא וכמ"ש התוס' בסמוך לחלק בין בהמה לעוף]:

בתוס' בד"ה דלמא שאני ליה ותימה כו' אם רוצה לומר שאם ניטל כו' וחתיכה דטריפה כו'. הומ"ל מיד מר"א דפ"ק רק רצו ליישב מקודם היאך אפשר לפרש כן דא"כ היינו חתוכה לזה כתבו דחתוכה דטריפה היינו באמצעה ולא מסתבר להו לחלק בין נשמט וניטל כולו כשירה ונחתך טריפה אפילו בפרק העליון כבטחול דניטל כשר ונחתך טריפה לזה כתבו וחתוכה דטריפה כגון באותו עצם האמצעי כו' ואע"ג דבאותו כו' אע"ג דמצינו סברא זו [לחלק בין ניטל לנחתך] בטחול וקצת בכוליא ואילו סברא זו דנחתך מקצתו להטריף ונחתך יותר [דהיינו למעלה] להכשיר הוא סברא רחוקה עיין באשר"י פרק בהמה המקשה באורך מסתבר להו לחלק יותר בין נחתך במקום צומת הגידין או בעצם שבו צומת הגידין לנחתך בעצם העליון דשם כיון דניטל כשר כ"ש נחתך דטחול חידוש הוא:

בא"ד והיה לו לפרש כו' . ולפי"ז לא א"ש כל כך ואל תתמה כו' מהי תיתי לתמוה וק"ל:

נז:[עריכה]

גמ' וגדלו כנפים כו' . אפשר דבלשון הגמרא נוצה בכלל כנפים או לר"י אם ניטלו אף הנוצה קאמר ובניטל הכל דוקא מיטריף:

גמ' ש"מ לית להו מלכא כו' . דלא מסתבר שזה היה המלך בעצמו שאין דרכו לילך ראשון לראות אם יש צל ולהגיד למשרתיו גם לא הו"ל להו להורגו אף אם שיקר:

גמ' דלמא מלכא הוי בהדייהו כו' . בחוץ ולא הוצרכו ליכנס וליטול רשות [דנקטו רשות מבחוץ] כי כל הוכחתו מדלא נכנסו ליטול רשות ממלך קודם שהרגו. א"נ אף שלא היה בהדייהו הורמין הוי נקיטי מקודם שכל המהתל כו':

ברש"י בד"ה ואת מה בידך עכשיו אמור לי כו' . שינה פירושו מלעיל (דף מ"ט ע"א) [מוכח] מזה מ"ש שם מדלא קאמר מר אינו [דהא גם כאן אמר ליה מקודם חיי דמר]. וכאן אי אפשר לפרש ר"ז לר"א דכבר אמר ר' אבא כל מה שבידו דקאמר ואשכחתי' נמי כו':

ברש"י בד"ה תנאי הוא כו' ויש מכה שהיא נבערת כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה מצטרפין למלא מקדח כו' לב"ש. לעיל דף מ"ה בגרגרת פרש"י מקדח של רופאים וכב"ה ע"ש:

בתוס' בד"ה ודלמא סבר כו' לא מקבלי זכר כו'. מיהו הא לא קאמר אינה יולדת וכ"כ התוס' שם מיהו זה שכתבו שיש לחלק בין שאר טריפות לשבורה דזה מקבל וזה אין מקבל:

בתוס' בד"ה איזיל ואחזי כו' מלגלג כו'. שמעתי מהרר"י סג"ל ז"ל דשלמה אמר ל"ך אל כו' רא"ה כו' אמר איזי"ל אחז"י כו' וק"ל:

נח.[עריכה]

גמ' איתיבי' רב אשי כו' . ס"ד דפליגי בעובר ירך אמו ומודים בשיחלא בתרא דהכי משמע ליה גדלה באיסור ואף למאן דלית ליה עובר ירך אמו לומר הוא ואמו נטרפה מ"מ שיחלא בתרא שנתהוה מן האיסור וגדלה כל גידולה מאיסור [אסור לכ"ע] משא"כ שיחלא קמא דנגמרה רק באיסור ואפשר כיון דעובר לאו ירך אמו אפילו גמרה באיסור לא הוי [ופליג רב אשי אאמימר בתרוייהו אשיחלא בתרא ואשיחלא קמא דהא ר"י סבר עובר לאו ירך אמו] והומ"ל ומודים בולדות בכה"ג דא"ל לס"ד ומודים בשיחלא קמא [ולא דחיק ליה לישנא דגדלה] מ"ט גופיה הוא טפי מולד וכמסקנא דלישנא בתרא דא"כ מאי מותיב לאמימר דא"ל דמשמע ליה ומודים מעין הפלוגתא דלס"ד דפליגי בעובר ירך אמו הוי שפיר ומודים בביצה בשיחלא קמא מעין הפלוגתא אבל לאמימר דפליגי בזוז"ג [א"כ] קאי ומודים בביצה בזוז"ג [דהוא מעין הפלוגתא] ותיובתא לאמימר דא"כ כדפריך ולישני ליה בשיחלא קמא הול"ל דמשמע ליה ומודים מעין הפלוגתא ולמה מניח מלתרץ ליה בשיחלא קמא משום ל' גדלה לס"ד נמי תקשי ל' גדלה אלא צ"ל [כמש"ל] דס"ד ומודים בשיחלא ב' דלכ"ע זוז"ג אסור משום דגדלה באיסור משא"כ בשיחלא קמא פליגי ולר"י שריא אף דגמרה לא גדלה או אפילו גמרה לא הוי כיון דעובר לאו ירך אמו משא"כ בשיחלא ב' דהוייתו מאיסור ולא משני לאמימר נמי פליגי בעי"א ומודים בשיחלא ב' מפני שגדלה כו' [וכמו לס"ד] ובדספנא ושיחלא ב' דאמימר בזוז"ג והוי מרויחין נמי דהוצרך לעשות ומודים בביצה דוקא לא בולד דהוי זוז"ג ופלוגתא בולד רבותא דאסור דאילו בביצה ה"א ולד לכ"ע שרי דדוקא ביצה דהוי טפי גופיה דא"כ קם ליה אמימר כר"א וכמ"ש התוס' בד"ה במאי קמיפלגי דא"ל ביצה שאני דגופיה היא אין זה סברא ללישנא קמא כמ"ש לעיל מדנקיט ומודים כו' שגדלה כו' דמשמע ליה כל גידולה והול"ל ומודים בביצה מפני שגמרה מעין הפלוגתא ודו"ק. ויש לראות מ"ש התוס' דא"כ קם ליה כר"א דשמותי הוא כו' דלמא ס"ל לאמימר כב"ה דאסרו אפילו ביצת נבילה אף שלא גדלה או גמרה באיסור וכ"ש בביצת טריפה דחמירא טפי הא ודאי א"ל דלמא ס"ל כומודים כו' דאיירי בשיחלא בתרא עכ"פ מדנקיט גדלה לס"ד בזוז"ג ולאמימר בחד גורם אבל דלמא כב"ה דא"ל אמימר ע"כ לא ס"ל כב"ה מדנקיט שיחלא קמא ולא ביצים גמורות דמשום מכאן ואילך דהיינו לאחר כלות שיחלא קמא נקיט כן ושמא דא"כ יסבור ר"י כב"ש ור"א שמותי כב"ה ולכן מוקי פלוגתייהו בזוז"ג וכ"ת לס"ד דמקשה נמי י"ל לס"ד טעמא דב"ה משום גזירה כועוד י"ל בד"ה ושוין ואה"נ דאמימר ליתא ואסור אפילו בשיחלא בתרא כדמותיב איתיביה כו' ואסור בשיחלא בתרא אבל לאמימר א"ל טעמא דב"ה משום גזירה דא"כ שיחלא ב' אטו שיחלא קמא ואטו דספנא נגזור אלא אסור מצד עצמו כשאר תירוצים. וכ"ת לס"ד בולד אמאי יקרב לר"י נגזור נמי אולי אין לגזור בולד כ"כ כבביצה ודוחק וצ"ע:

ואולם מפרש"י נראה בע"א דמפרש אלא הא דתנן כיון דאמרת דהאי ומודים כו' מקשרו בשינויא ולא מדאמימר גופיה דע"כ בזוז"ג פליגי דאי בעי"א קם ליה כר"א ואי רש"י לא מחשיב האי סברא דתוספות א"כ השתא נמי מנ"ל מכלל כו' דלמא אכתי פליגי בעי"א ומ"מ בדספנא מארעא אסור מפני שגדלה באיסור וכס"ד המקשה [דפליגי בשיחלא קמא ובעי"א ומודים בשיחלא בתרא] ואין לדחוק דהשתא ע"כ פליגי בזוז"ג דאי לכ"ע אסור תקשי לאמימר דמתיר ועוד שהרי אמר ומודים בחד גורם א"כ לימא ומודים אפילו בזוז"ג ואי כ"ע ס"ל מותר בזוז"ג לימא ג"כ ושוין להיתירא [בדלא ספנא מארעא] אע"כ פליגי בה דזה דוחק רק משמעותו כיון דאמר ומודה בחד גורם משמע דפליגי בתרי גורם ולא בעי"א דעלה אין נופל שפיר ומודים בחד גורם ודו"ק:

מרש"י משמע דהכל נמשך לקושית א"ה דוק בלישני' ולכך מפרש נמי להודיעך כו'. תירוצא הוא [כוונתו] ועד כאן נמשך הקושיא:

לקשר א"ה הראשון אפשר לומר דאין עיקר קושיתו כפשוטו דדלמא אה"נ בהדיוט כ"ע שרי אלא ודאי דלא מסתבר לפלוגי לענין זה וזה גורם בין הדיוט לגבוה [א"כ ממילא אינו קושיא לפלוגי בהדיוט דמ"ש] רק [ה"פ] לפלוגי בביצה מעין ומודים וכ"ת משום יקרב לא שייך בביצה היא גופיה קשה למה נקטו לענין הקרבה ונקיט ולד יפלגו בהדיוט ובביצה בשלמא לס"ד דפליגי בעי"א י"ל דבביצה אה"נ לכ"ע אסור [דכגופיה] (או אי הוי פליגי בביצה ה"א בולד לכ"ע שרי. מיהו הומ"ל ומודים בולד כעין הפלוגתא [וכמש"ל והומ"ל כו']:

בתוס' בד"ה ושוין כו' וא"ת דהשתא כו'. מדאמימר לא קשה דלא הוזכר בדבריו שכמוה נמכרת בשוק [ואח"כ נטרפה] ולכאורה מאי קשה חלב נבילה ודאי אסור וחלב שחוטה מותרת כשאר חלב ונאכלת בחלב ואוסרת בבשר דאין דינה כבשר וה"נ ביצה כחלב ועיין:

בתוס' בד"ה אלא הא דתניא כו' והו"מ לאתויי כו'. אפ"ל דסמיך אקושית א"ה לפלגו בהדיוט דבברייתא לא הוזכר רק ולד טריפה משא"כ במתני' כל האסורין לגבי מזבח יוצא דופן אתנן ומחיר לא שייכי גבי הדיוט דפשיטא דאפי' הן עצמן מותרין להדיוט וק"ל:

בתוס' בד"ה במאי קמיפלגי כו' וא"ת כו' והא שמעינן ליה לר"א כו'. ושוין בשיחלא ב' נמי אית ליה לר"א אסור לס"ד [ולמה הוצרכו לראיה דר"א אוסר זוז"ג הא לדידיה לכ"ע אסור] אבל לאמימר איירי בחד גורם. ונראה עיקר קושיתם אמאי לא ניחא ליה לרב אשי לאוקמא פלוגתייהו בזוז"ג אי משום דמשמע ליה לכ"ע אסורה הא אמימר אמר זוז"ג שריא אלא משמע ליה דלאמימר לכ"ע שרי הא ר"א ס"ל בהדיא אסור א"כ ע"כ אמימר דלא כר"א דר"א אסר בהדיא ולר"י ע"כ שרי לאמימר דאל"כ אמימר דלא כמאן וק"ל:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' ומשמע דאפילו ליתא לפרה כו'. כדי להקשות אף מגובה מולדה דלא תימא אף דעובר לאו ירך אמו מ"מ שניהם נגחו לא יהא אלא שני שוורים שהזיקו ולזה כתבו ומשמע כו' ואילו בב' שוורים לא גובה מאחד הכל בדליתא השני דשור תם משתלם מגופיה ולזה הוצרכו לסברא לענין טריפות שאני דתלוי בחיות כו':

בא"ד אייתי ראיה כו' . דהממע"ה וגבי טריפה אסור מספק ובודאי לא אגידא פשיטא דאינו גובה. ולענין טריפה ב"ה אוסרין שכמוה נמכרת בשוק בנבילה אע"ג דודאי לא אגידה וה"נ בטריפה ואפ"ל קצת דללישנא ב' דאמימר דקי"ל כוותיה מפרש טעמא דב"ה משום גזירה כועוד י"ל בד"ה ושוין וק"ל:

נח:[עריכה]

גמ' לבתר תריסר ירחי שתא שריא. וכ"ת סוף סוף מת נמי אסור באכילה תי' הראב"ד דלא קאמר אינו חי כו' רק אינו מתקיים והוי כעפרא. ומרש"י משמע שרי התולעת חיים באכילה דעד י"ב חודש לא חי וע"כ תולעים אלו בתלוש באו וא"צ לתי' הראב"ד. ועיין באשר"י בתיקון פירות שדרכן להתליע בתחלה בצוננין שיעלו למעלה המתולעים והמנוקבין שפירשו כבר ואחר כך ברותחין שאותן שלא פירשו ימותו מיד ולא יפרשו אח"כ תוך הקדירה ומותרין אותן התולעים כיון שלא פירשו לחוץ עדיין אבל תוך שנה [דיש חשש מתולעים שפירשו במחובר] אין להם תקנה שאותן שלא פירשו לחוץ ואינן עולין למעלה ע"י צוננין ומתים בנותנים ברותחין אסורין משום השרץ השורץ על הארץ כדין קישות שהתליע באיבי' וק"ל וכ"כ הב"י:

גמ' בקא בר יומא כו' בת שתא. לאו דוקא [בבקא בר ובדידבא בת]. ונ"מ אם חי תחת ידו מעת לעת ולא שרצה על הארץ אין לחוש שמא חי זמן רב מקודם ושרצה כבר:

גמ' א"ל ר"פ לאביי כו' . ניחא ליה למיפרך ארב שהזכיר בקא בפירוש [והו"מ נמי למיפרך אר"ה דכל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש]:

גמ' שב שני כו' ולטעמיך כו' שתין כו'. מספר שתין רגיל גמרא לאומרו שתין תיכלי מטי לככי כו' שתין רהיטי רהיט כו' בי רבה שתין תיכלי בי ר"ח שתין הלולא כו' וכן מספר שבע שב שני הוי מותנא ואינש כו' כי שבע יפול צדיק כו' שב בירי לשלמנא כו':

גמ' האי גובתא כו' . אפשר במקום שניקבו המסס ובית הכוסות זה לתוך זה היה יוצא כמין גובתא כעין מעים מזה לזה או שלא במקום שניקבו כבר:

גמ' כל הנך חיוויא כו' . בפי' ר' אפרים לעיל (בדף מ"ז ע"א) בעינוניתא דעל אותו שאינו רגיל להיות בבהמות אמר כן:

במשנה אחוזת דם ושאכלה הרדופני כו' . משום שיש לה תוחלת להעלות ארוכה ע"י רפואה וכדלעיל גמירי דאי בדרי לה סמא חיי משא"כ בהלעיטה חלתית ובניטל לחי התחתון וא"י לחיות ע"י הלעטה וכו':

ברש"י בד"ה כנטול דמי כו' דהוי כשמוטת ירך בבהמה. ור"ה גופיה ס"ל לעיל שמוטת ירך בעוף כשר רש"י מחלק בין בהמה לעוף ולית ליה לר"ה בריית' דלוי וכמ"ש התוס' לעיל (דף נ"ז ע"א) בד"ה למה לי למר:

ברש"י ד"ה אבל יוצאין ממקום אחד סמוכין זה לזה. יש לראות קצת מנ"ל דלמא כפשוטו ממש וכאשר הוא לפירוש האשר"י דמ"מ וכלין עד כאצבע יפרש ואזיל כשיטתו וגירסתו דהשתא ואולי לשון ויוצאין דוחקתו גם לשון כאח"ד וק"ל:

דברי הטור סי' מ"ז מ"ש בסוף [והוא בש"ע סעיף ה'. ובא ליישב קושית הש"ך וט"ז שם] צ"ע אם ר"ל משום דהוי מעי קטן רק דלדול התלוי בו ואף דאפילו גובתא חשבינן ליתרת משום דהוי מעי בפני עצמו משא"כ זה דק היוצא מן הדקין הוא ובטל גביה וזה שדייק שיצא מאמצעיתו כו' משא"כ בריש הסימן דתפס חומרות ב' מ"ד מספק ובעי ערבי מלמעלה ומלמטה איירי ביתרת גמורה מלמעלה סמוך לקיבה עד סופה וכמ"ש רש"י דאית לה תרתי הדורא דכנתא כו' ולזה בא הרא"ש בשאלה לקמן [בסוף הסימן] כמו שהביאו ב"י אי אמרינן כל יתר כו' והו"ל כניקבו הדקין אי כפירוש הרמב"ן כאילו נחתך משם או כמ"ש שאר מפרשים כאילו ניטל כשיעור זה מהמעי ולא כתב כפשוטו כל יתר כנטול דמי משום דלא הוי יתרת גמורה וכן ביתרת דרגל כתב לקמן יתרת רגל ממש כאורך כו' וזה שכתב הטעם בתשובה שלא מצינו שהטריפו כו' אלא כגון שיוצאין מהקורקבן כו' דליכא למימר בזה דבטל לגבי גוף הדקין משא"כ בדק היוצא מהדקין כו' [והוא כעין תירוץ הש"ך שם ס"ק ז'] או אם החילוק דכאן איירי בסתום בראשו וכמ"ש בש"ע [בהג"ה] וכיון שהמאכל נכנס לו מהדקין ושב ממנו להדקין דרך ביאתו לא מקרי יתרת וזה שכתב דהוי דק היוצא מן הדקין כו' משא"כ ביוצא מהקורקבן משא"כ לעיל בראש הסימן הוי ב' בני מעיים גמורין ויש לו יציאה בפני עצמו להכי צריך הדרי וערבי ומ"מ לאידך מ"ד א"צ הדרי וערבי [לגי' בה"ג והרא"ש] ולא מיחשב כניקבו הדקין או משום שהרעי נופל לגוף דאיירי שנמשך עד סוף הגוף [וכן תירץ התב"ש]. והנה במרדכי הזכיר זה והיה סתום בסופו ולא הזכיר יוצא מאמצעיתו משמע טפי כפירוש השני וברא"ש מזכיר במעשה מאמצעיתו ולא [הוזכר] סתום משמע כפירוש הראשון ואולי בעי צירוף שניהם כאחד ועכ"פ אורך אצבע לאו דוקא וה"ה יותר וכמ"ש בתשובת הרא"ש ועיין:

בש"ע כתב הב"י [בס"א] או שהיה מעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה כו'. העתיק לשון הרמב"ם שסובר כפירוש הב' שברש"י דדוקא ביוצא מהקורקבן חלוק עוף שדרכו כן מבהמה אבל בדק היוצא מהדקין שוין תרוייהו ליטרף משום יתרת. ובד"א בבהמה אבל בעוף כשר שכתב אח"כ [בסעיף ב'] קאי אחלוקה הראשונה שבסעיף א' יוצאה מהקורקבן ואח"כ בהג"ה העתיק מהרמא"י לשון רבינו ירוחם ואפילו כמה ענפים יוצאין ממנו כשר שפי' ממנו מן הדקין כמו שמשמע לשון רבינו ירוחם בהדיא הובא בב"י והוא תופס פי' הראשון דרש"י [דבעוף בכל ענין כשר] וה"ז ערבוביא וכלאים ובלבוש השמיט בסעיף א' בין בעוף בין בבהמה ולמה עזב דעת הרמב"ם דמחמיר ורש"י לא הכריע [בין ב' הפירושים] גם לא הזכירו דעת רש"י דבעי שלא יהיה באורך הפיצול יותר מכאצבע:

בתוס' בד"ה הני תמרי כו' ובאמצע הפרק כו'. נקיט ואתי כו' כצ"ל:

נט.[עריכה]

גמ' והרי בן גמל כו' . חזר להקשות בקושיא הראשונה דדינו שקר דאמר כל כו' טהור והרי טמא דאלימא ליה טפי מלהקשות דבר חדש ורק על הסימן ולא על הגוף הדין ואחר שסתר דינו חזר להקשות גם על הסימן משפן כו' תדע שרוצה להקשות בותו [הרי] שפן כו' דוקא גם אסימן [לא אדינא לבד אהא דקאמר כל שמעלה גרה כו' וטהור] מדקאמר ויש להן שינים למה לי כ"ש אם אין להם שינים דקשה על הדין ולא מגמל [וכקושית התוס' בד"ה גמל] שידחהו דניבי לא איקרי שינים ויהיה סימנו שפיר מאי אמרת א"כ דינו שקר כיון דלא איקרי שינים וטמא הנה כבר סתר דינו והקשה על הדין ובתחלה פריך מבן גמל בפשיטות על הדין ומגמל אף שהו"מ למיפרך בממ"נ או אדין או אסימן פשיטא דהוי דוחהו דניבי איקרי שינים וכמו שתירץ לו באמת שיהיה דינו קיים וק"ל. כן יש ליישב קצת תמיהת התוספות:

גמ' ועוד שינים מי כתיבא כו' . הו"מ למיפרך נמי ועוד ולבדוק בשינים ולמה לי סימן כדפריך אח"כ ולבדוק בפרסותיה דזה א"ל דדלמא שינים נפלו [ואין זה סימן מבורר] דהרי לפי האמת מסיק שהוא סימן אמעלת גרה:

גמ' ולבדוק כו' . לא שבקיה לאסוקי לתירוצו ובלבד שיכיר כו' דהא קושיא הראשונה והרי בן גמל אכתי לא מתורצת:

גמ' ולבדוק בפרסותיה כו' . לכאורה לימא אה"נ בודקין בפרסותיה וא"צ סימן על כך רק שלא יצטרך להמתין [על מעלה גרה] נותן סימן ולא יצטרך להגיה ומפרסת פרסה וא"צ להגיה ובלבד שיכיר בן גמל וא"צ לאוקמי בפרסות חתוכות ולא יהיה קשה מידי ואי משום דדוחקתו הא דקאמר טהורה ולא הזכיר סימן השני כאילו טהורה בזה לחודא ולזה הוצרך להגיה ומפרסת פרסה אכתי יגיה ואם מפרסת כו' וא"צ להכיר מידי ושמא כיון שסוף סוף צריך להגיה ניחא ליה באופן כדר"ח:

עוד שם ולבדוק כו' [כאן חוזר על הקושיא שבדיבור הסמוך בביאור רחב יותר]. מאי קושיא ע"י בדיקת פרסות לא ידע סימן מעלה גרה וכ"ת לענין מעלה גרה יבדוק בשינים ממילא ע"י כן נמי ידע סימן הפרסות וא"צ תו בדיקה בפרסות ועיקר דברייתא אמעלה גרה נתכוון וממילא נדע בו סימן השני וכ"ת ה"פ השתא צריך שיכיר בן גמל טפי לבדוק בפרסות וא"צ שיכיר בן גמל הרי אכתי לא השיב לו ובלבד כו' ואם פריך דלא הו"ל להזכיר בלשונו ומפרסת פרסה כיון דנראה לעינים יהיה כן ולא תגיה וכ"ת טהורים משמע בזה לחודיה [אם לא נגיה מפרסת פרסה] א"כ מה לשון הו"ל לברייתא לומר וכ"ת אם מפרסת פרסה מה לשון אם הא קושטא דמפרסת היא ואולי לא הו"ל וטהורה כלל רק ישמיעו דשינים סימן המעלה גרה ומינה אם מכיר בן גמל א"צ יותר ואם אין מכיר בודק בפרסות ואולי [י"ל בע"א] הבין מיד כשהפך לו ובלבד שיכיר בן גמל דהשתא פריך שפיר ולבדוק בלי הכרה ואם לא הבין ובלבד כו' כ"ש דפריך שפיר ולבדוק כו' דהכי עדיף טפי לצאת מידי ספק בן גמל ולכך לא פריך לו קושיא הראשונה והרי בן גמל [דהבין דיכול לומר ובלבד. ולזה פריך ולבדוק ממ"נ]:

גמ' ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות כו' . לא מצייר בלא חתוכות ואינו מכיר חזיר דבהכי קמיירי מדקאמר ובלבד שיכיר בן גמל משמע דזולתו אינו מכיר דזה הבל דא"כ הך דינא גופא דמשמיענו האידנא לא הוי ידעינן דלא הוי שמעינן רק מה שיש לו פרסות סדוקות ואין לו שינים טהורות שהשינים סימן על מעלה גרה אבל לא ידעינן שהוא סימן ג"כ אפרסות וכשהפרסות חתוכות ה"א דאסור דדלמא יש מינין טמאין שמעלים גרה ואין מפריסין פרסה ואין להם שינים לפיכך משמע כדר"י שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה כו' אלא גמל כו'. גם א"ל למה לי בפרסות חתוכות לבדוק בשינים לימא לבדוק אם מעלה גרה א"כ כו' וכדר"י כו' ואי משום שלא יצטרך להמתין לראות אם מעלה גרה א"כ בלא פרסות חתוכות לאשמעינן זה דתרתי קמ"ל שהוא סימן אמעלה גרה ואפרסות ועוד בבדיקת מעלה גרה היה צריך להכיר ג"כ גמל וארנבת והשפן שכולן מעלה גרה ואם אין מכירן היה אסור כיון שפרסות חתוכות ואינו יכול לבדוק בהן אבל ע"י בדיקת השינים א"צ להכיר רק בן גמל:

ומ"ש רש"י בד"ה אלא ה"ק כו' ואין אנו צריכין להמתין כו'. ואע"ג דמגיה השתא ומפרסת פרסה ואיירי בפרסות חתוכות וא"כ ע"י בדיקת מעלה גרה לא היינו יוצאין מספק גמל ובן גמל ושפן וארנבת והיה צריך להכיר כולן אך עתה א"צ להכיר רק בן גמל ול"ל תועלת להמתין כו' ואי משום למה ליה להזכיר מעלה גרה כדפריך לעיל ולבדוק בפרסות ולמה לי סימן על כן והוצרך לתרץ כשחתוכות ה"נ נקשה ולבדוק אי מעלה גרה [לזה פי' וא"צ להמתין] כבר כתבנו דהתם פריך ולבדוק כו' ולא יצטרך להכיר בן גמל אבל כאן אדרבה ע"י מעלה גרה היה צריך להכיר יותר ועוד בסמוך הו"ל לרש"י לפרש דפריך ולבדוק בפרסות למאי דמגיה השתא ומפרסת ולא פריך אמעלה גרה אפילו קודם הגהתו [ר"ל קודם הוספה רק למה שמהפך] מיהו עכ"פ נתכוון רש"י לכך מדתלי בידוע שמעלה גרה ולא תלאו בידוע שטהורה אין לנו לומר דמרויחין שא"צ להכיר שפן שהרי לא הורה בלשונו רק בידוע שהיא מעלה גרה מיהו י"ל [דאכתי לא הוי צריך רש"י לזה] דסמיך אמפרסת דבזה ממילא א"צ להכיר רק בן גמל:

בדר"ח תנינא צ"ל נמי במדבר וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

גמ' שפיו גמום בודק בפרסותי' כו' . ולא בלא גמום ושלא ימתין וכדלעיל דיבדוק בשיניה ואי משום דלא יצטרך להכיר בן גמל הרי יש לו טלפים [ר"ל פרסות] וכשירה משום שיש לה סימנים דלא הוי ידעינן הך שמעתתא דכל שיש לה טלפים יש לה (קרנים) [סימן דמעלה גרה. ובלבד שיכיר חזיר] וק"ל:

בתוס' בד"ה אלו הן סימני חיה כו' . לריב"ם טלפים סימן לטהורה ואף דחיה בכלל בהמה לסימן עיקר פרכת הגמרא למה לי קרנים סימן חדש ולא סימן מעלה גרה וטלפים וכבר אמר בת"ר הראשון סימני בהמה והו"ל לכלול חיה ובהמה יחד ומשני קרנים להתיר חלבו ותו לא בעי מעלה גרה אצל טלפים וסגי בטלפים גרידא דאין לך שמפריס פרסה ואין מעלה גרה אלא חזיר וכיון שיש לו קרנים יצא מספק חזיר:

בא"ד וכי פריך והרי שור דכרוכות לר' דוסא פריך כו' והרי עז כו' לכ"ע פריך דס"ד בתחלה שא"צ בדומה רק כל שיש לו קרנים וטלפים והרי עז נמי יש לו קרנים וטלפים ומשני ליה שר"ל קרנים בדומה לחיה ומינה ה"ה טלפים נמי ר"ל דומיא דחיה א"כ מאי פריך תו והרי שור [ע"כ לר' דוסא פריך] אבל ודאי דעז אין לו טלפי חיה וכמ"ש דאותן המצוין בינינו לית להו לא קרנים כו' ולא טלפים כטלפי חיה וכמ"ש ר"ת דיש מין בהמה שאינו מצוי בינינו שיש להן טלפים וכו' והקשו שאין שום מין בהמה שאינו מצוי בינינו מדלקמן גלוי וידוע כו'. ולא הקשו לריב"ם אף דלדידיה פירוש טלפים סדוקין מ"מ טפי הו"ל ליתן סימן הכל בטלפים סדוקין וכטלפי חיה ולמה ליה חד סימן בקרנים וחד סימן בטלפים כיון דפסיקא להו דאין טלפי בהמה כטלפי חיה וי"ל לאפוקי כו' לאשמעינן:

בא"ד דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה וכבר פסיקא להו ולא טלפים כטלפי חיה ודוחק לומר דהאי דגלוי וידוע אתיא לרבנן ולא לר' דוסא ומעיקרא שהקשו מניה דלא יהיה כמאן כיון דאף לרבנן תרתי בעי ונראה דדוקא כתבו דיש טלפי חיה דומה כטלפי בהמה אבל לא בהיפך דלפי הענין הול"ל בהיפך [דיש טלפי בהמה דומה לטלפי חיה] ור"ל דטלפי בהמה שלנו אינן דומין לטלפי חיה אבל יכול להיות טלפי חיה שאינו מצוי בינינו הדומה כטלפי בהמה שאין כל החיות טהורות מצוין בינינו ולכך ליכא לעשות סימן בטלפים גרידא לומר אם יבא דבר לפניך שאתה מסופק בו מהו בדקהו בטלפים אם דומה לטלפי חיה שהרי יכול להיות דומה לטלפי איזה חיה ואפ"ה הוא בהמה ויבא טעות מזה שתדמהו לפעמים לעומת טלפי חיה שאינו מצוי [שטלפיה דומה לשל בהמה] ואע"ג דהו"מ למיתני סימנים שיבדקוהו לעומת טלפי חיה שבינינו מ"מ אין לעשות סימן בו דא"כ תקשי והרי יש חיה שאין לה טלפים כטלפי חיה וחלבה מותר כדפריך בסמוך והרי צבי דאינן מפוצלין וכו' . [לעיל ספ"ב בספרים הישנים נדפס השייך לכאן והצגנוהו פה]:

בד"ה ואלו הן סימני חיה עד דיש טלפי חיות דומין לבהמה. וקשה דלעיל כתבו דאותן המצויות בינינו אין להם טלפי חיה ויש ליישב. [ע"כ וכוונתו למ"ש כאן]:

וקשה דא"כ נקיים פירוש ר"ת שבתחלה דצריך תרוייהו אף שבהמות שלנו אין להם לא קרנים וטלפים כחיה מ"מ יש קרנים וטלפי חיה דומה לבהמה [אבל שיהיה דומה שניהם יחד לשל בהמה ליכא] ור' דוסא פליג וס"ל כמו השתא לפירושם נמי טלפים אין סימן דיש טלפי חיה דומה לטלפי בהמה אבל קרנים הוי סימן מובהק דאין קרני חיה דומה לבהמה לעולם:

בא"ד והשתא מתני' דפרק בא סימן כו' . קאי אגוף פירוש ר"ת בין למ"ש בתחלה דצריך תרוייהו לרבנן או לי"ל דחד סגי דיש לו טלפים ר"ל סדוקות ואיירי סימן דבשמעתין להבדיל בין חיה לבהמה ומתניתין דבא סימן להבדיל בין טמאה לטהורה כל שיש לו קרנים היא טהורה לאכילה שיש לה טלפים סדוקות אבל אכתי אין מותר חלבה דדלמא בהמה היא וצריך סימן דבשמעתין גם טלפי חיה לרבנן ולר"ד קרני חיה לחודא סגי אבל א"צ טלפים דבא סימן טלפי חיה וקרנים ר"ל קרני חיה וכל שיש לו קרני חיה יש לו טלפי חיה דהא לרבנן לא סגי בקרנים לפירוש ראשון ולוי"ל ג"כ א"ל כן דהא קתני ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ולוי"ל בטלפים לחודא נמי סגי כמו בקרנים וק"ל. וא"ל לוי"ל מאי נ"מ דקתני ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים מאי יתן או יוסיף קרנים אף אם יש לו קרנים אכתי אין מותר חלבו דהא תרתי בעי קרני וטלפי חיה והשתא בטלפים סדוקות קמיירי [דאי בטלפי חיה פשיטא דמהני לוי"ל] בשלמא לפירוש הראשון של ר"ת ניחא וק"ל:

בסה"ד מסתמא הוי האי טלפים דמי כטלפי דחיה כו'. לאו דוקא ממש כשל חיה דא"כ לרבנן אמאי מותר בסימן טלפים לחודיה וכ"כ בח"ש:

נט:[עריכה]

גמ' חדוקות בד' חדודות בב' דלתי"ן לפירוש שני שברש"י:

גמ' בין אונא פירוש בין אוזן לאוזן:

גמ' בעי רחמי דליהדר אדוכתיה. לא אמר בעי רחמי שישתוק עד שראיתיו דא"כ היה צריך להתפלל מ"מ אחר כך ג"כ שיחזור למקומו ושמא לא יסתייע מלתא שיתמלא כל משאלותיו והדבר סכנת נפשות אפילו כל כו':

ברש"י בד"ה אי אתה צריך כו' שאפילו נחתכו כו'. ממ"ש טלפים צפרני הפרסות משמע קצת שמפרש טלפי חיה וכר"ת וכיון שאמר טלפים צריך אתה כו' משום דאין סימן שפעמים שהטלפים שוין משא"כ בקרנים שלעולם אין שוין א"כ הול"ל רבותא טפי שאפילו יש לו טלפים כעין בהמה מ"מ קרנים הוי סימן דלעולם אין שוין בקרנים. וטלפים אפשר שישתוו ולפירושו השתא משמע דוקא נחתכו משום שאמרינן ודאי הו"ל נמי טלפי חיה וכדלעיל בפרסות חתוכות ונאמר דטלפים אין סימן שיש בהמה שיש לה כטלפי חיה אבל אין חיה שיש לה טלפי בהמה ולכן כיון שיש לה קרני חיה שהוא סימן מובהק דחיה א"א להיות לה טלפי בהמה ולכן כתב שאפילו נחתכו כו' וזה היפך ממה שכתבנו בע"ה בתוס' ד"ה ואלו הן:

ברש"י ד"ה היינו ספיקא כו' או דלמא כיון דשמו עז כו'. משמע דחדודות וחדוקות הוי סגי לסימן חיה רק משום דכרכוז קרי בהמה ויש לו סימנים הללו צריכין עוד סימן לאפוקי ולא פירש שהספק הוא דלמא צריכין ג' סימנים או די בב' דא"כ בסתם עז נמי נספק וכן בשור ודו"ק:

בתוס' בד"ה והרי עז כו' ותימה כו' ועוד בסמוך כו'. דעת רש"י י"ל משום דלמ"ד כרכוז חיה הוא אע"ג דאין כרוכות אין לתלות הסימן בכרוכות וחדוקות דכרוכות אין מעלה או מוריד לחיה רק תפסינן אליביה סימן דחדוקות וחדודות ולמ"ד בהמה הוא אין לתלות סימן דחדוקות וחדודות שהרי עיזי כרכוז אף שיש להן סימנים הללו בהמה הוא ותפסינן סימן דכרוכות וחדוקות ולכן פתח לו המתרץ ב' הסברות ודו"ק. עיין בר"ן בשם ר"ת והובא בב"י [ובדפוסים ישנים נכתב בספ"ב דברים האלו בקצרה ז"ל] נ"ל דלרש"י לק"מ כיון דבאמת לפי הלכה עיזי כרכוז כשרין ואינן כרוכות וזה ידע התרצן ואיך יתן הסימנין כרוכות וחדוקות והא עיזי כרכוז אינן כרוכות ודו"ק:

לפירוש רש"י צריך יישוב קצת במאי הראה לו המתרץ חדודות בעינן שפירושו נוסף לסימן הקודמות טפי מבראשונה חדוקות בעינן ודו"ק:

בא"ד דשל שור נמי כרוכות ועגולות. פירוש כרוכות גילדא ואם פירושו עגולות הלא של שור נמי עגולות. וחדודות נמי אם ר"ל עגולות ואם ר"ל חדין גם של שור חדין וכ"ר בח"ש:

בא"ד לאו אמיבלע חירקייהו קאי כו' אלא אחדודות כו'. דלפרש"י קאי והיינו ספיקא כו' אכרוכות אבל לריב"ם עיזי כרכוז קרנים כרוכות א"כ א"ל כרוכות אתי לאפוקי מספק עז כרכוז רק אחדודות קאי וא"ל מי הכריח לריב"ם הכל יפרש עיזי כרכוז קרנים חדודות וחדוקות כפרש"י [ועלה משני בראשונה אכרוכות בעינן] ועז סתם כרוכות וחדוקות [ועלה פריך בתר הכי והרי עז] והיינו ספיקא כו' אכרוכות דהא אפרכא והרי עז שהקשה בראשונה משני כרוכות בעינן ופשיטא דבתחלה מסתם עז פריך למאי דלא אסיק אדעתיה דבעינן קרנים וטלפים דומין לחיה ואין סברא שיקשה בתחלה מעיזי כרכוז ואח"כ והרי עז [קושיא] ב' מסתם עז דחדוקות וכרוכות:

בסה"ד והשתא קאי שפיר כו'. ועז כרכוז יש לו כל הג' סימנים רק ספיקי אי מקרי מיבלעי שפיר ורב שמואל שהתיר חשיב לה למיבלעי לפי"ז יהיה והוא דמיבלע חרקייהו ג"כ בכלל הלכה אף למה דקי"ל עיזי כרכוז חיה וכעין זה המיימוני והטור פסקו שצריך ג' סימנים ומיבלע חירקייהו והקשה הרשב"א ולמה לי דממ"נ אי הספק כפרש"י למה לי כרוכות למאי דקי"ל כרכוז חיה אי כתוספות למה לי מיבלע חירקייהו ותי' המגיד דלעולם צריך ד' ורב שמואל סבר דמיבלעי שפיר. וא"ל א"כ לפירוש ריב"ם נמי נאמר ספיקא הוא אי מקרי חדודות שפיר או לא דאין לספק כ"כ בזה. ובח"ש כתב דוהוא דמיבלע חירקייהו אינו פסק הלכה אלא שממעט ספיקא דכרכוז [וכמו שהבין הרשב"א] ודו"ק:

בתוס' בד"ה וקרש כו' וא"ת כו'. לא ידעתי מי הכניסם לעקם עלינו את השוין דשם בגמרא פריך בהדיא ותפשוט נמי דתחש בהמה הוא מדרב יהודה ומשני התם כיון דאיכא נמי קרש דחיה הוא ויש לו קרן אחד א"כ אין לפשוט חיה או בהמה אבל טהורה פשיט שפיר דס"ס שניהם טהורין הן ואם לא היה לפניהם כן בגמ' הו"ל להקשות בלא קרש דהכא כיון דלא הכריעו אם בהמה וכו' ש"מ דיכול להיות שהוא חיה ואילו שור דאדם בהמה א"כ טהור נמי לא תפשוט דאלימא טפי להקשות כן מלהקשות מקרש דהכא כיון דסוף סוף טהורין הן ואלולי קרש דהכא הלא היה פשטינן באמת דבהמה היא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דסמך אמתני' דבא סימן כו' . אע"ג דתחש אפשר דבהמה הוא והתם כל שיש לה קרנים קרני חיה קאמר צ"ל דכל שיש לו קרנים כו' אפילו של בהמה קאמר לעולם קרנים הן סימן אטלפים סדוקות וא"כ מצא בהמה שפרסותיה חתוכות ופיה גמום בודק אם יש לה קרנים מותר ולא הזכיר תלמודא לעיל דסמך אמתני' דבא סימן אבל הפוסקים אמאי לא הזכירו ובמצא טלפים סדוקות ואין מכיר חזיר שם כתבו יש לה קרנים יצא מספק חזיר הול"ל אפילו באין לה טלפים ופיה גמום ודו"ק גם סיפא ויש שיש לה טלפים ואין כו' אין נ"מ בבהמה רק בחיה ור"ל אין לו קרנים קרני חיה ה"ה רישא מיירי בקרני חיה וצ"ע:

בסה"ד ומיהו כמו כן כו'. ר"ל ויסמוך נמי אמתני':

ס.[עריכה]

גמ' איברא חזינא ליה כו' ולא האמין בלא יראני האדם וחי וכן בתחלה הקשה אריה שאג מי כו'. ר"ל שקר הוא:

גמ' כנושאי זלוחאי כו' . אף שדרך להרביץ קודם הקיבוץ א"כ למה נתהפך ואפשר שגם לאחר הקיבוץ דרך להרביץ ועיין:

גמ' מסתורייתא. בעין יעקב מביא ברש"י קלעפרליך בל"א ועיין בערוך ערך בסתאקי ובערך סתר ובערך דללי לשון דליל קשור זבין ולא תדיל סתר אריגה ע"ש:

גמ' למאי נ"מ למקח וממכר. אפ"ל אם התנה עמו לתת לו כרסתן ופרסתן צריך לתת לו שור ואפשר לומר משום דבלשון תורה שור בן יומו קרוי שור קאמר בלשון בני אדם לא מקרי שור רק אחרי שבא לכלל כרסתן ופרסתן רב רישא ורב כו' [ונ"מ אם התנה לתת לו שור] ולא מצי ליתן סימן בשנים או בקומה רק משבא לכלל פרסתן כו' ועיין בריש במה מדליקין זפת זיפתא כו' שעוה פסולתא דדובשא נ"מ למקח וממכר [משמע קצת כפירוש השני ע"ש]:

גמ' מקרן כתיב בע"ז ה"ג ר"ת מקרין כתיב כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין ע"כ. אפ"ל בכוונתו שהיה כתוב בספרים בהיפך מקרן תרתי משמע מקרין כתיב והגיה ר"ת כאשר הוא לפנינו כי אין נראה לו [ר"ל] גירסת ספרים דאדרבה מקרן משמע יותר קרן אחד ממקרין ואפ"ל דצריך להיות ה"ג ר"ת מקרין כתיב ור"ל שאין הפלפול מכח לשון מקרן או מקרין דשניהם אינן לשון רבים דמקרין כמו ללין שפרש"י לינה אחד רק מקרין תרתי משמע ומכח סתם שוורים פריך וכפרש"י בהדיא וגרסינן בין בקושיא ובתירוץ או מקרן או מקרין רק משני ליה מקרין כתיב ולמה לי למיכתביה אלא להורות שנשתנה משאר שוורים וכ"ת להורות בא שקרנותיו קודמות כו' האי ממפריס יליף דלמה לי מפריס אלא להורות מקרין ברישא והדר מפריס וממילא שנברא עם קרנותיו דאל"כ לא היו קודמין וא"ל דלמא כוליה להכי הוא דאתי מקרין ברישא כו' וב' קרנים א"כ לכתוב מקרין לחודיה וכיון שהיה לו ב' קרנים ע"כ להורות בא שקודמות ודו"ק. ולשני הפירושים הו"ל לתפוס גירסתו בהמקשן [לפירוש הראשון ה"ג ר"ת מקרין ולפירוש השני ה"ג מקרן להורות דגם להמקשן מקרן]:

גמ' קרניו קודמות כו' . קרנו הול"ל אפשר לומר מיתור במצחו למה לי שרוצה לומר מלבד ב' קרנים שלסתם בהמות היה לו עוד קרן אחת במצחו ותחש דפשיט [בשבת והובא בתוספות] לעיל משור אדם התם נמי כן היה דקאמר שם נמי במצחו ומ"מ לא מצי למיפשט שם ממתניתין דבא סימן [שהביאו התוספות לעיל] בקצרה [כיון דיש לו נמי עוד קרן אחת במצחו]. רק מנ"ל למידרש ממקרין קרן נוסף:

שם קרניו קודמות כו'. לכאורה כיון שנבראו עמו ממילא קדמו והול"ל עם קרנותיו נברא ואולי שלא תימא דרך צדדים יצא מהארץ ויליף לה מיתורא דמפריס:

גמ' בדעתן כו' . אפ"ל בדיעה ושכל שלהן. בצביונם ברצונם מלשון דמרי צבי וכן משמע מהערוך ע"ש:

גמ' אל תקרי כו' . דצבאם אין כולל לכאורה רק האדם וצבא השמים לא הצומח ורמש וכפי' הרמב"ן. או צבאם למה לי הול"ל וכל. מפרש וכל ר"ל והכל נברא בצביונם:

גמ' פסוק זה שר העולם כו' . עיין מ"ש בעז"ה ב"ה וב"ש בפ"ק דע"ז:

גמ' נשאו דשאים ק"ו כו' . אף שעדיין לא נבראו ובפסוק אחד נאמר תוצא הארץ דשא כו' עץ כו' ובמעלי שבתא יצאו מהקרקע מ"מ ביום ראשון נברא הכל את הארץ לרבות תולדותיה. מה שמקשים בחומש למה לא נתקללה הארץ בשנותה בעץ פרי מיד י"ל שעדיין לא היה ניכר השינוי שהרי על פתח הקרקע עמדו ולא יצאו עד ע"ש לאחר שנברא האדם כדבסמוך וכל שיח השדה כו':

גמ' בעי רבינא כו' לרחב"פ מהו פירש רש"י ולא נצטוו כו'. ובל"ז דלמא למינו אתרוייהו קאי או בל"ז ה"א דשאים אין להם דעת ללמוד ק"ו מדה מי"ג מדות א"ו נצטוו ואין צריך המקרא לכותבו שסומך עלינו שאנחנו נוכל ללמוד בק"ו ומה אילנות שאין כו' אמר להן הקב"ה למינו דשאים שדרכן לצאת כן כ"ש שצוה להן למינהו וא"כ ודאי חייב אבל רחב"פ שאמר הקב"ה לא צוה מעולם והדשאים למדו [בעצמן ק"ו] בעי שפיר וזה נכון וחריף שאין עליה תשובה:

ברש"י בד"ה לדעתן שהודיעם כו' . וע"כ אתה נוצר יצירה הוא יש מיש והיינו הכנסת הנשמה בגוף למעי האשה וכמ"ש רש"י בפרקי אבות אבל לדעתן נבראו בריאה נופל על יש מאין כמ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית ברא והא דכתיב ויברא ה' כו' התנינים כו' ויברא האדם כו' העיר בה הרמב"ן ע"ש:

ברש"י בד"ה לצביונם בדמות כו' . עד"ז נאמר ויברא כו' בצלמו בצלם אלהים כו' והוא כפל פרש"י בדפוס המתוקן לו שעשאו בידו בדפוס כו' ע"ש ולפי"ז י"ל בצלמו מוסב לאדם כמו לצביונם דהכא דכל מעשה בראשית בצביונם נבראו ומפרש ואזיל ומה דפוס בחר לו בצלם אלהים כו':

ברש"י בד"ה שאין דרכו לצאת כו' ואינן ראוין לגדל רצופין כו'. אין להקשות דלמא היא הנותנת משום דאינו ראוי לגדל רצופין אמר למינו ולא משום כלאים דכיון דאינו ראוי כו' ממילא היו יוצאין מעט רחוקים זה מזה מבלי מקום לשרשיהן וענפיהן ואפ"ה אמר למינו שירחיקו זה מזה להיות להם היכר יפה ואפשר שלכך הקדימו אם רצונו כו' למה אמר למינהו ממ"נ אם בלא אמירת למינהו היו יכולין לגדל בערבוביא א"כ אם רצונם בערבוביא יניחם לגדל כן ואם אי אפשר לגדל בערבוביא א"כ ממילא היו יוצאין בהפרש זה מזה:

בתוס' בד"ה אל תקרי וזהו בקומתן ולדעתן שהיופי כו' מלשון הצבה. אע"ג דקומתן אינו ר"ל עמידה כמ"ש התוס' לעיל [בדבור הקודם]:

בתוס' בד"ה פסוק זה כו'. שנהפך לאש מבשר מבשר ואומר כצ"ל:

בא"ד בספר יוסיפון כו' וחשיב נער כו'. דלמא נמי מה"ט דנער הייתי כו':

בתוס' בד"ה הרכיב כו' וא"ת כו'. ירק בירק מדרבנן אסור כדמשמע בכלאים בכמה דוכתי והכא לא מיבעיא אי שרי להרכיב דודאי אסירא כדתנן אין נוטעין כו' ולא ירק בירק רק אם הרכיב אם חייב או לא כדקאמר כיון דלא כתיב למינהו לא מיחייב. מיהו רש"י פי' מהו להרכיב זה בזה וצ"ע:

בא"ד ומבעי ליה אי חשיבא ליה הרכבת זרעים כו' . ואף דכלאי זרעים מותרין בח"ל מ"מ הרכבה גריעא טפי:

בא"ד שאר זרעים לא. לענין כלאים ומבעיא ליה לענין הרכבה:

בא"ד דכתיב בהו למינהו באילנות כו' . אין זה שם בגמ' רק בתוס' מפרש כן ולהכי הוצרכו להביא ראיה דלמינהו [איסור] כלאים משמע מפרק הפרה כו'. ובפשטא דגמרא שם ר"ל שחקקתי כו' בלא למינהו רק דזה אורי לן שבני נח נצטוו על כן וכמו שהקשו באמת אח"כ למה לי תרוייהו אבל מכח גמרא דהכא דמשמע דבלמינהו נצטוה האיסור דזה עצמו אבעייתו אי אסור בני נח כו' בא"נ דהשתא לזה הוצרכו לפרש דחקקתי לך כבר ר"ל נמי למינהו דהכא והוצרך תרוייהו כו' ובלא למינהו לא נשמע מאת חוקותי כו' ולכן מבעיא ליה הכא אי קאי למינהו אדשאים וחייבין וק"ל:

בא"ד מי גמר למינהו כו' מיבשה. ולא מדכתיב למינו בגופיה עיין בתוס' סנהדרין:

בסה"ד ומשני דהתם כתיב כו'. בתוספות בסנהדרין לא מייתי ומשני וכו' ויש ליישב:

ס:[עריכה]

גמ' אמעט את עצמי כו' . וכ"ת מאי חזית דדמא דידך הו"ל לעשות החמה יותר גדולה ולא יהיו שוב ב' מלכים משתמשים בכתר אחד ולמה אמעט את עצמי או הו"ל לעשות זה משתמש בחודש זה וזה בחודש זה או כיון שדבר הגון הוא אני אמרתי ראוי להיות לי מעלה על החמה לא פחות ממנה:

גמ' לכי ומשול ביום ובלילה כו' . מתחלה היו משתמשין יחד ביום ובלילה ואם עכ"פ היה הפרש בין יום ולילה נאמר שהשתמשו יחד ביום ובלילה שקעו שניהם ולא היה להקב"ה לקבוע אחד ביום ואחד בלילה בלא מיעוט שא"כ לא היה הפרש בין ביום ולילה והיה חשיכה כאורה וע"י המיעוט נעשה החושך ופייסה שתהי מושלת ביום ובלילה ועיין ברש"י בחומש ולא הביא פיוס דאת הכוכבים כפי' רש"י בחומש אולי ניחא לה הממשלה לבדו ואולי תלמודא דריש מאת הכוכבים צדיקים יקראו כו' כמו שאמרו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

שמואל הקטן. לא הביא רש"י מקרא ואפ"ל בדוחק ע"ש שהוא עצמו אמר וישלח ה' את ירובעל את יפתח ואת בדן כו' ואת שמואל כו' ואמרו בר"ה שקל ג' קלי עולם כו' לומר יפתח בדורו כשמואל בדורו:

גמ' כפרה עלי וכו'. עיין ברי"ף:

גמ' השסועה כו' . במוסף שבועות וסוד השסועה שמעתי בשם מהר"ל מפראג ז"ל שהסוד הוא דכתיב את זה לא תאכלו ממעלה גרה כו' השסועה משמע שהשסועה יש לו ב' סימני טהרה א"כ איסורה סוד וצ"ל לפי"ז אע"ג דבשמיני נמי כתב כן דשאני הכא דכתיב השסועה דבוק לעיל ולא כתב אח"כ ואת הגמל כו' משמע את הגמל הוא ענין בפני עצמו נמשך למטה ואפ"ל שכל היוצאין מן הטהור טהור ואפילו קלוטה במעי פרה ושסועה מבהמה טהורה וא"כ איסורה סוד:

גמ' מכאן תשובה כו' עד"ז י"ל מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו שע"י כן ראינו שהתורה מן השמים ועלינו ללמוד וק"ל ובעירובין (דף ק' ע"ב) דרשו מלפנו מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת כו'. ואפשר לכוין עפי"ז המדרש סוף שמיני כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבא כל מי שלא ראה קניגין של עובדי כוכבים בעוה"ז זוכה לראותן בעוה"ב כיצד הן נשחטין בהמות נותן לויתן בקרניו וקורעו כו' ולא כך תנן הכל שוחטין כו' תורה מאתי תצא ר"ל ולא כך תנן כו' כמ"ש משה כו' וזקן שרוצה שיתקיימו הוראותיו כו' ר"ל עתה יבטלו אחרים ג"כ התורה באמרם לא בשמים הוא ולא מפיך בהיות שאת בעצמך עושה פלסתר ולזה אמר בעסק זה אי אפשר לומר כן שהרי מקדים הכרזה כל מי שלא ראה קניגי כו' א"כ משה שיהיה עם הצדיקים שמה בלי ספק ע"כ לא קניגי היה דאל"כ לא היה באותו מעמד וא"כ כולן רואין שהתורה מאתי תצא ואין כאן מקום לטעות ועיין:

גמ' לפקוה מעוים דהיינו פלשתים כו' . עליך לעיין באורך ברמב"ן דברים ויונעם לך:

גמ' כיוצא בדבר כו' כי חשבון עיר סיחון והוא נלחם במלך מואב הראשון כו'. כצ"ל בפרשת חוקת יש ליישב לכאורה למה נותן טעם טפי על ארץ מואב שכבשו מסיחון ואמר והוא נלחם כו' מבעמון שחשב קודם לו ודו"ק:

גמ' שניר ושריון ערי א"י הן כו' כצ"ל. ורש"י בחומש פירשו בע"א ממדרש אחר ע"ש:

ברש"י בד"ה ליתו ולפקו כו' ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם כו' היה עולה על דעתן כו'. ואלא מאי שהוא ארץ עמון ומואב כבר נשבע לאברהם קיני וקניזי וקדמוני שהוא אדום עמון ומואב כפרש"י פרשת לך לך וא"ל שאותו לא נתקיים עד לעתיד וכמו שנאמר וכי ירחיב ה' כו' כך היא האמת שלא נתקיים בחטאינו אבל השבועה לאברהם היה בשוה ומהי תיתי עולה על הדעת להתגרות טפי מפני היותו ארץ רפאים עיין ברמב"ן פרשת לך לך ופרשת דברים באורך ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא כו' . ר"ל שם ירח הוא לשון זכר ואת המאור הקטן ולא קטנה דמאור לשון זכר וברכת הלבנה כולה לשון נקבה דלבנה לשון נקבה היא:

סא.[עריכה]

גמ' ולא והתניא כו' מה נשר כו'. א"ל נשר גופיה לא היינו יודעין אלולי פירש לנו המשנה הסימנים דז"א דאכתי מנא ידעינן מאי נשר דלמא עורב הוא נשר ונשר הוא עורב גם א"ל דלא היינו יודעין כל עוף הדורס טמא דאין זה דין רק בתר דנלמד הכל נמצא שהאמת כן הוא כמ"ש בנח בתוס' בד"ה כל עוף:

גמ' א"כ שאר עופות טמאים. אפשר שדקדק שאר חוץ מנשר דאיירינן ביה דאיצטריך לאורויי סימן טהרה לידע שהסימנים הן ההבדל שבין תורין לנשר:

בתוס' בד"ה כל עוף כו' וא"ת כו' וכי קניגי כו'. ולעיל בקרני דחיות י"ל הלכה למשה מסיני. גם יש מספר [לבהמות ולחיות טהורין וראה כולן].

בא"ד וי"ל כו' מימות נח כו'. ונח גופיה שידע איזה טהורה דאותן שדבקו במינם מאיליהן באו וכל שהתיבה קולטת כו' אבל הפרש בין טהור לטמא ליקח מזה ז' ומזה שנים ע"י לימוד ידע כפרש"י הטהורה העתידה כו' מכאן שלמד נח תורה הא נשר מורה כל עוף הבא בסי' אחד טהור באיזה סימן שיהיה ז"א דנח למד כל הסוגיא כאשר הוא בשמעתין ונשר מלמד לבא בסימן אחד טהור וכשבדק כל הבאין בסימן אחד לא מצא בהן דורס שכל העופות חוץ מהכ"ד אין דורסין וכשתמצא סימן אחד טהור ודאי יש בו עוד סימן דאינו דורס ולא דסימן דורס גרע משאר סימנים דשקולין הן רק כן הוא האמת שאין עוף טהור דורס וכשבא בסימן אחד לחוד דאינו דורס ובו ג' סימני טומאה טהור ונח מצא ממילא לאחר הבדיקה שכן הוא האמת שאין עוף טהור דורס ואין ללמד שום דין מנח ואף בלא נח לא חסר שום דין מתורתנו ואין להתורה לסמוך על נח דנח גופיה לא ידע יותר רק למד תורתנו כר"ח בשמעתין ממילא צריך להיות הכל מבואר בתורה דאי לא"ה איהו גופיה לא הוי ידע ושוב בדק ומצא כל העופות בכללן חוץ מכ"ד שנתרבו כולן להתירא אין בהן אחד שדורס משא"כ על הלכה למשה מסיני וק"ל:

בתוס' בד"ה הדורס כו' ופריך והא כתיב ארי טורף כו'. שלא תימא איפכא דורס לאחר מיתה דהיינו אורחיה וטורף מחיים:

בתוס' בד"ה כל שיש לו כו' ובגמרא קתני בברייתא רשב"ג אומר כל שיש לו אצבע כו'. ולפי"ז א"ש שכתבו אין לשון הברייתא משמע כן גם מ"ש דארישא סמיך אבל בגמרות לקמן לפנינו כמו במתני' שרשב"ג גופיה אמר דורס ואוכל כו':

בא"ד דארישא סמיך דתניא כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן יש לדקדק כו' והוא שיכיר עורב כו'. לפי"ז דחיקא דקתני כל עוף הדורס טמא דאין בנמצא שום עוף בעולם הדורס רק פרס ועזניה לחוד דכ"ד עופות זולתן אינן דורסין דגם עורב אינו דורס כמו שהוכיחו וכל שאר עופות זולתן טהורין ממילא אינן דורסין ונשר שדורס אין בו שום סימן טהרה כלל ולא בא מתני' רק למימר אף שעוף הבא בסימן אחד טהור אם תראה עוף שדורס אין לך לבדוק יותר דודאי אין בו שום סימן טהרה דהוא מנשר ושאר מינים חוץ מנשר שיש בהן ד' סימני טומאה כמ"ש התוס' בד"ה מה נשר ואם המצא תמצא בו סימן טהרה אחד הוא פרס או עזניה דממ"נ אחד מהן דורס ואפשר שניהם דורסין דאין לך עוף טהור בעולם דורס משא"כ אם תראה בעוף שאין לו זפק או אצבע או קורקבן נקלף עדיין יש תיקון שטהור הוא ועליך לבודקו וק"ל. אך קשה לי מאי דקדקו מהא דאדרבה נימא איפכא כל הכ"ד עופות דורסין חוץ מפרס או עזניה הבא בסימן רביעי שאינו דורס וה"ק כל עוף הבא בב' סימנים איזו סימנים שיהיו טהור דאם אינו דורס אחד מסימנים פשיטא דטהור וא"צ שיכיר עורב דכל עופות טמאין דורסין חוץ מפרס או עזניה ואותן אין להם רק סימן א' יש לו ב' סימנים אחרים [מהג' הנראין בגופו. והג' אין לו בודאי] אפ"ה טהור דאמרינן ודאי אינו דורס וא"כ עוף טהור הוא דאין לך טמא ואינו דורס חוץ מפרס ועזניה שאין להם אלא סימן אחד דאילו דורס א"כ היה עוף טמא דכל עוף הדורס טמא א"כ מה יש לו להיות נשר יש בו ד' סימני טומאה י"ט עופות יש בהן ג' סימני טהרה ע"כ עורב או מינו והרי זה מכירן וק"ל. וכן יש לפרש עוף הבא בסימן אחד [מג' סימנים שבגופו. והשנים ליתנייהו ביה ואין ידוע אם דורס] והוא שיכיר פרס ועזניה דאמרינן ודאי אינו דורס וטהור דאילו דורס ע"כ הוא טמא ואין לך טמא שאין בו רק סימן אחד חוץ מפרס ועזניה וזה מכירן ודו"ק ושמא משמע להו עוף הבא בסימן אחד או בב' סימנים ואחרים אין בו בודאי או אחרים מסופקים ולא לפרש אחד או ב' [בעוף הבא בסימן אחד] מהסימנים הנראין בגופו ודאי אין בהן ודריסה שאינו נראה בגופו מסופק [דאין במשמעות הלשון אלא שאחרים ודאי אין בו או שאחרים שניהם מסופקים. וא"כ בשניהם מסופקים ודאי דאי אפשר לפרש דא"כ מאי מהני והוא שיכיר עורב דלמא מי"ט עופות הוא ע"כ דשנים אחרים ודאי אין בו ממילא מוכח דאינו דורס מאותן השנים כהוכחת התוס'] וצ"ע. אח"כ ראיתי שבסמוך דף ס"ב בתוס' בד"ה מפני שיש להם זפק הרגישו בזה וע"ש. עיין ברמב"ן פרשה שמיני ע"ש ולדידיה צ"ל שי"ט עופות אין להם רק סימן אחד דטהרה ולפירושו תלתא הדרא בכולהו זה סימן זה וזה סימן זה [מהנך תלתא] ואין אחד בהן שיהיה בו סימן הרביעי והוא דעת כמה פוסקים והביאן הב"י ע"ש [וגירסתם דלא כגירסת הספרים שלנו וכמבואר ברשב"א באורך]. ומאור ומלחמות ור"ן אין בידי כעת:

לא הבינותי לתוס' [דכולן אינן דורסין] הא דמסיק בגמ' דאיצטריך נשר דה"א נילף מעזניה דהוי סימן חדש שאין בכולן דלא הוו שני כתובים ומה בכך נילף ונילף הא ע"כ עזניה דורס כיון דכולן אין דורסין וקושטא הוא דכל עוף הדורס טמא והיאך מורה לנו נשר היום לטהר בסימן זה הא באמת טמא ועוד שהרי אין עוף בעולם כזה שיהיה בו סימן אחד ויהיה דורס ודו"ק. [ולקמן ע"ב בתוס' בד"ה מכדי מישב זה ע"ש]:

בא"ד וא"ת כו' מתרי מנייהו כו' כגון באותו סימן כו'. בתרי מנייהו סתמא לא דממ"נ אם הוא דורס [וא"כ הוא בודאי לא מי"ט עופות ולא מעורב דאין דורסין] כל עוף הדורס טמא ועוד שאין נמצא עוף הדורס שיהיה בו ב' סימני טהרה ואם אינו דורס שמא הוא מי"ט עופות שיש להם ג' סימני טהרה לכן הקשו כגון באותו סימן דליתא בי"ט עופות כו' וממילא ליתנייהו בעורב דסימני עורב ב' מנייהו הוא ועוד דעורב הוכיחו שאינו דורס וזה יש לו ב' סימני טהרה אחרים לבד מאינו דורס. והומ"ל כגון בסימן של אינו דורס ובסי' דליתא בי"ט עופות רק עדיפא הקשו שאינו צריך לצייר דוקא על ב' סימנים המיוחדים שהרי כוונת המתני' באלו ג' סימנים שאז בידוע שאינו דורס ואיך יאמר המשנה סימן של אינו דורס לזה הקשו כיון שבתוך אלו הג' סימנים המורים על אינו דורס ע"כ יש בו א' שאינו בי"ט עופות וכמו שהוכיחו כבר א"כ יאמר המשנה אותו הסי' עם עוד סי' אחד נמי בידוע שאינו דורס ולמה אמר המשנה אותו סימן עם עוד שני סימנים. ולא הקשו לפרש"י דקאי ארישא אם אינו דורס למה לי עוד ג' סגי בעוד אחד דליתא בעורב שהרי עכ"פ אחד מהג' סימנים ליתא בעורב דבעורב ליכא אלא תרי וי"ל דאו או קתני וכוכ"ת דבסמוך:

בא"ד וכן התנשמת שהוא באות שבעופות כו' . בערוך ערך באות באות שבעופות הוא קיפוף וכן הוא לקמן דף ס"ג:

בא"ד מפני שהוא מאכל לעורבין ומפרש התם כו' . שלא תימא כיון דתורת מאכל עליו אין מוקצה לטלטלו [אף דאין עורבין מצויין ביניהם לזה אמר ומפרש התם כו' והיינו שמגדלין עורבין]:

בא"ד ובאותן ב' סימני טהרה דליתנייהו בעורב כו' . וה"ה חד דאיתנייהו וחד דליתא בי"ט עופות ובתרי דליתנייהו צ"ל מסתמא יש בו [גם] סימן שאינו דורס דאל"כ מהו [וטפי עדיף למינקט חד דאיתנייהו וחד דליתנייהו דסגי בהנך ב' סימנים לחוד] וק"ל:

בא"ד אלמא הני ב' ליתנייהו בעורב כו' . מזה היו יכולין להוכיח לעיל דאינו דורס חדא מתלתא דהדרא בכולהו:

בתוס' בד"ה מה נשר כו' . אין להוכיח מזה מ"ש לעיל [דכולן אין דורסין] דאי דורסין כולן חוץ מפרס או עזניה שאינו דורס א"כ לא הו"ל להתורה לכתוב רק עוף א' טהור שאינו דורס ובו [שאר] כל סימני טומאה ונילף ממנו כל אינו דורס טהור וכן הוא האמת שכל הדורס טמא י"ל שהייתי טועה בפרס או עזניה וכ"ת לכתוב נמי פרס או עזניה י"ל שהייתי לומד מפרס או עזניה לטמא עוף כזה ומי מפיס ללמוד מעוף טהור כזה לטהרו וק"ל:

אף להתוס' ילפינן מנשר שפיר אף הבא בסימן א' וכ"ש בב' או בג' סימנין שהוא טהור דאף שישנו הרבה מינים טמאים חוץ מהכ"ד מ"מ כולן אין בהן שום סימן טהרה ואינם מחולקים עם רש"י רק שרש"י פי' שהם מין נשר והתוס' כתבו שהם מינים אחרים. ולא כתב למינו בנשר שא"צ לרבויי וק"ל:

בתוס' בד"ה לא נאמר כו' הא איצטריך נשר לאורויי לן סימני טהרה. דאף דכתיב תורין כי לא הייתי עושה לסימן טהרה רק מה שאלו העופות מחולקין מתורין דהיינו ג' בדילות ולא הייתי יודע סימן הרביעי ונ"מ לבא בסימן הד' [שאינו מבורר לסימן טהרה] עם עוד סימן אחד [מהג' הבדילים המבוררין] הייתי מחשבו רק לעוף הבא בסימן אחד וה"א טמא לה"א זו דילפינן מפרס ועזניה לטמא הבא בסימן אחד או עוף הבא בסימן הרביעי לחוד [דהיינו בסימן הישן שיש בפרס או בעזניה] טהור [אף לה"א זו דילפינן מפ"ו לטמא בא בסימן א'] דלא ילפינן מפרס ועזניה רק סימני שישנו בפ"ו [דהיינו סימן החדש למסקנא. וא"כ אי לאו נשר הייתי מחשבו לאין לו סימן טהרה כלל]:

וא"ל לסברתם זו כדמסיק מהו דתימא לילף מעזניה הבא בסימן החדש נימא דבעי לאורויי לן סימן טהרה דהא סימן החדש לא ידענו בלא עזניה וא"כ בלא נשר הוי אמרי' נמי הבא בסימן אחד טהור דהוי שני כתובים [סימן הישן עם י"ט עופות] ועזניה לאורויי סימן טהרה קאתי כמו השתא נשר דמשמע מתוס' דאי לאו דהוי שמעינן בלא"ה סימני טהרה ה"א נשר לאורויי קאתי י"ל שהתוס' לא הקשו רק דלאו יתורא הוא עד שתקשה נשר למה לי [ומשום זה ילפית מניה דינא לטהר בא בסי' א'] דאיצטריך לאורויי וכו' ולא תקשה למה לי ולקמן הוא איפכא דלא תקשי למה לי נשר. דה"א ילפינן מעזניה [לטמא בא בסימן החדש] ואתיא לאורויי וילפינן מניה נמי וזיל הכא כו'. ועוד דלעולם אמרינן לאורויי סימן חדש ולילף מיניה גם כן אותו סימן בעזניה הבא בסימן אחד וטמא ה"נ כל דכוותיה [דמה דילפינן מניה לדכוותיה בבנין אב א"צ להיות מיותר ואף דלאורויי אתי מ"מ שפיר משתמע בבנין אב] ונשר הבא להורות דוקא שאין בו סימן טהרה כלל הא הבא בסימן חדש דאורי לן נשר טהור. וכה"ג כדפריך ואלא טעמא כו' הו"ל שני כתובין כו' הא צריכי תרוייהו להורות סי' טהרה ואי משום שסימן טהרה שלהם נכלל בי"ט עופות ודו"ק:

בא"ד אבל היינו כו' כל סימני עורב סימני טומאה. ויהיה לנשר ב' סימני טומאה וב' סימני טהרה במקום עורב דהשתא ועורב במקום נשר דהשתא ופרס ועזניה ג' סימני טהרה וא' סימן טומאה במקום י"ט עופות דהשתא וי"ט עופות ג' סימני טומאה וא' סימן טהרה במקום פרס ועזניה דהשתא ויהיה הלימוד הכל כמו השתא ועורב הבנין אב לבא בסימן אחד דטהור וקשה דבה"א זו למינו [דעורב] למה לי [כמו השתא דלא צריך למינו בנשר משום דמרבינן בבנין אב כמ"ש הגאון לעיל] ושמא י"ל דה"א לרבות אף שאינו דומה לו בסימניו כמו זרזיר לר"א באמת מיהו תוס' כתבו בסמוך בד"ה נילף מעורב דהמ"ל א"כ למינו למה לי [ע"כ דלא ניחא להו לתרוצי בהכי א"כ] אם הבנין אב מעורב נתרץ נמי כן ודו"ק:

בתוס' בד"ה מה התם כו' הו"מ לשנויי דהוי להו י"ט כו'. אל תטעה דתלתא דוקא לא הוי ילפינן דא"כ לא לכתוב רק אחד מהי"ט אלא ודאי עופות אחרים הבאים בג' סימנים טהורין אבל הבא עם סימן אחד ילפינן מניה מכח השתא בתלתא לא אכלי כו'. דלענין זה לא הוי י"ט כתובים כו' רק לא ילפינן מינייהו כלל כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מכדי בפירוש. [עוד כתב לקמן השייך לכאן ז"ל]:

המ"ל דהו"ל י"ט כו'. ואילו כוונת התורה ללמוד מהן ג' לא. לא לכתוב רק חד וא"ל דמ"מ ה"א אבל א' לא והיה קשה אכתי דנילף מהם א' לא דז"א דכיון דהוי י"ט כתובים כו' לא ילפינן מינייהו כלל וכמו שכתבתי לעיל ובסמוך בהדיא בתוס' וא"ל דלא מתרץ כן דא"כ קשה למה לי נשר בלא"ה נמי סימן אחד טהור זה לא אסיק המקשה אדעתיה דא"כ מאי פריך ונילף כו' [מתורין או מי"ט עופות או מעורב] א"כ נשר ל"ל. ועוד שהרי האמת היא כן דהוי י"ט כתובים כו' ומ"מ איצטריך נשר משום עזניה וכדמסיק:

בא"ד אלא בתרי מינייהו ובחד דלית בהו כו' . ולהכי כתב עופות טמאים דאי מתורין הוי ילפינן מיניה דצריך דוקא ד' סימנים מש"ה כתב להני ללמוד מהם דהשתא לא נוכל ללמוד רק דבאותן תלתא לא אכלינן. ולא כתבו אבל בחד דלית בהו גרידא אכלינן ואי משום פרס ועזניה אותם כתב רחמנא בפירוש לאיסור וזולתן קאמרינן [דמהני בחד דליתא בי"ט עופות] או בחד מינייהו ובחד דלית בהו ואפ"ל משום דאה"נ דלא אכלי באותו סימן לחוד דלית בהו עם ג' סימני טומאה דא"כ דורס לפי מ"ש לעיל בד"ה כל שיש לו כו' דאינהו אין דורסין ואין בעולם עוף כזה שיהיה בו סימן טהרה ויהיה דורס וק"ל והומ"ל אכתי בחד מינייהו ובחד דלית בהו גם דקדקו דהיינו תלתא [דמשמע תלתא דוקא]. ואם נמשך למ"ש התוס' דהא לא הוי ידעינן מתורין כו' ר"ל דמתורין ה"א דבעי ד' [ולהכי נקטו ג'] כ"ש דהול"ל אפילו חד. ואפשר לאלומי הקושיא מנ"ל למילף מנשר חד נילף מי"ט דוקא תלתא [ב' מינייהו וחד דליתא. והנך דבי"ט אפילו תלתא לא] ודו"ק. ואולי אכתי לא ידעינן דסימן דעורב הוא מינייהו וכדמשמע בסמוך בסוף דבריהם ומשני כו' דכיון שאינך מטהר אלא בתרי סימנים ואחר כו' א"כ לעורב דלית ביה אלא תרי כו' וא"כ מאי משני א"כ עורב למה לי דאיצטריך כיון דיש בו סימן (השלישי) [החדש]. וכ"ת אמאי לא מקשה באמת כדמשני א"כ עורב כו' אכתי נילף סימן הג' דליתיה בעורב אלימא מהא מקשה ונילף אפילו תרי לטומאה מעורב:

ובעיקר קושיתם י"ל דמעיקרא ס"ד דיש שום תורין מיותר ללמוד ממנו ולהכי פריך ולילף מתורין מאי חזית לילף מנשר נילף בהיפוך מתורין ומשני א"כ שאר וכו' הרגיש מיד דתורין אינו מיותר דאל"כ תקשי בהיפך א"כ יתורא דתורין למה לי ולזה מקשה ולילף מינייהו וק"ל:

סא:[עריכה]

גמ' א"כ פרס ועזניה כו' ל"ל. א"ל דלמא יש להן סימנים דליתא בעורב ולעולם אותן הב' סימנים הישנן בעורב נילף מעורב ועזניה קושטא הוא שבו סימן חדש ופרס מסופקין התוס' אם ישנו בעורב ואפ"ל דאם יש בפרס סימן שאין בעורב מ"מ איתא בי"ט ואע"ג דאין למידין מי"ט כתובים הבאין כאחד לזה לא נחית עדיין וא"כ אכתי פרס למה לי אלא סי' דבעורב יש בפרס ואיצטריך פרס להורות דלא תילף מעורב:

ברש"י בד"ה דאי בחד סימן אתי כו' לכתוב חד כו'. לרווחא מפרש השתא דמוכרח דאין מלמדין מכח מדאיצטריך אבל אה"נ דהוי ב' כתובים כו' אפילו אם צריך למכתב כדבמכדי בסמוך וכמ"ש התוספות:

בתוס' בד"ה מכדי כ"ד כו' בוא"ת ראשון דהא השתא בתלתא לא אכלינן כו'. כתב בח"ש ואע"ג דלא ילפינן מי"ט עופות מידי דאל"כ עורב ל"ל [הוספה מדברי הגאון המחבר בתוך דברי רש"ל. אין זה כלום דעורב מורה לנו דלא נילף דאית ביה תלתא לאיסור דאל"כ עורב למה לי אבל הבא בסימן אחד לחודיה לא נסתר בעורב. ונילף שפיר מי"ט עופות והא דלא הקשו מקודם כדמשני א"כ עורב למה לי משום דשם עדיפא פריך לילף אפילו תרתי לאיסור וכמ"ש לעיל [בד"ה מה התם במ"ש וכ"ת כו']. ע"כ הוספת המחבר] מ"מ כה"ג דכתיב להדיא דחד סימן אסור כגון בפרס ועזניה א"כ ממילא שמעינן נהי דלא נוכל לאסור אותן ב' סימנים שהן בפרס ועזניה משום דכל חד הוי ב' כתובים עם י"ט עופות אבל סימן הג' דליתא גבייהו ילפינן מינייהו ומפרס ועזניה עכ"ל והם דחוקים:

בא"ד ואם הוה אמרינן דבאותו סימן שלישי. ר"ל סימן שאינו בפרס ועזניה דפרס ועזניה יש להן ב' סימנים מי"ט עופות ובעורב סימן הג' מי"ט עופות ובח"ש מאריך בזה לבלי צורך לכאורה:

בא"ד ובחנם פי' כו' לאסור בהאי סימן. כבר עוררתי לעיל הא קושטא דאותו סימן טמא לר"ת לעיל [דסימן החדש דורס. וכל הדורס טמא] וצ"ל שפשט הלזה אזיל לפי שיטת רש"י וריב"ם לקמן דעורב ודאי דורס ואפשר ג"כ י"ט עופות [והוי סימן החדש אינו דורס] ור"ת מפרש כועי"ל דבסמוך דאיצטריך נשר שלא תילף מסימן הישן עוף הבא בא' מג' סימנים שבי"ט עופות לאסור [ובתוכם גם סימן אינו דורס]. ואפ"ל בכוונת רש"י ליישב אף אם איתא די"ט עופות אינן דורסין וכר"ת לעיל מ"מ איצטריך נשר משום דהא לא ידעינן והיינו אוסרין עוף הבא בסימן א' של אינו דורס מכח ספק דלמא איהו ניהו סימן החדש וכ"ת בלא ידעינן מאי אהני לנו נשר להיתירא ע"כ צריך לאסור הבא בסי' א' [אף באינו דורס] דלמא הוא פרס ועזניה וע"כ צ"ל שהתורה איירי מהבקי בהן ובשמותיהן וכפרש"י לעיל ז"א דודאי צריך שיכיר שאין זה פרס ועזניה וכפרש"י לעיל [דף ס"א בד"ה עוף הבא לפנינו כו'] ובלבד שיכיר כו' אבל א"צ שיודע מה הן הסימן של פרס ועזניה וא"כ שפיר איצטריך נשר להתיר לן השתא כל עוף הבא בסימן אחד ומכיר שאינו פרס ועזניה אם הסימן אינו דורס פשיטא דמותר ואם הוא סימן אחר ג"כ שרי דודאי ג"כ אינו דורס דכל הדורס טמא [ולית ליה שום סימן טהרה] וא"כ מה יש לו להיות אילו היה דורס וכדלקמן אבל אי לא נשר ה"א עוף הבא בסימן אחד טמא אף שמכיר בו ויודע שאינו פרס ועזניה דילפינן מעזניה לאסור כל הבא באותו סימן אף שאינו עזניה ואף דקושטא הוא שאין בעולם עוף כזה שיהיה בו סימן טהרה ויהיה דורס מ"מ כיון דלא ידעינן מאי ניהו האי סימן היינו אוסרין הכל [אף אינו דורס וק"ל]. ומ"מ כתבו ובחנם פי' כו' רש"י לשיטתו דלא ס"ל כר"ת לעיל. מיהו אין מוכרח דלא ס"ל לרש"י כן רק רש"י מסופק מה הן סימניהן ואף שפי' בסמוך דף ס"ב דעורב דורס מ"מ י"ט עופות אפשר שאין דורסין וממה שאין מפרש במתני' וברשב"ג כל שיש לו אצבע כו' כר"ת לעיל אין ראיה ואדרבא משמע לקמן מרש"י דקורקבן נקלף הוא הסימן הד' וי"ט עופות אין דורסין וכמ"ש התוס' (דף ס"ב ע"ב) בד"ה מאי ספיקייהו. ומ"מ י"ל דשפיר כתבו ובחנם פי' כו' דהשתא דכתיב נשר שרינן כל עוף הבא באותו סימן טהרה אף שאינו יודעין אם דורס או לא אבל אי לאו נשר אף שידענו סימן דעזניה מ"מ הוי אסרינן עוף אחר הבא בסימן דעזניה ולא היינו יודעין דאינו דורס דאי אפשר לעוף זולתו שיהיה בו סימן דעזניה ויהיה דורס והבן:

בא"ד בוא"ת השני והיכא כו' א"כ למה לי כו' אלא ודאי כו'. קשה דלמא איצטריך נשר דאי לא"ה ה"א כל עוף הבא בסימן אחד טמא אי אחד בסימני הישן טמא מכח כ"ש דהשתא בתלתא לא אכלינא כו' ואי בסימן החדש טמא מעזניה כתב ישן לומר דבישן תיכול דאי לא"ה ישן למה לי אלא לעשות ב' כתובים כו' אבל לעולם החדש הוי ילפינן שפיר לאסור בהאי סימן וכפשטא דגמרא דמפרס לא מצי למילף דהוי ב' כתובים כו' י"ל כיון דהא דילפינן מחדש היינו אינו דורס א"כ למה לי פרס לומר דבישן תיכול הא קושטא הוא דאסור דהא דורס [א"ו להתיר סימן החדש דאינו דורס]. וע"כ דפשט זה אינו הולך לשיטת ר"ת לעיל ולר"ת מפרשינן כועי"ל. ואולם למ"ש בסמוך צריך דקדוק ודו"ק:

שם בוא"ת שני בה"א דילפינן מי"ט עופות מאי הקשו למה לי נשר הא איצטריך נשר משום סימן השלישי כמ"ש לעיל. דמ"מ הקשו שפיר דגמרא תלאו בסימן החדש דלא תילף מעזניה וק"ל:

עוד שם בוא"ת ב'. אע"פ שכבר כתבו לעיל דלא נוכל לילף מינייהו [דהוי י"ט כתובים] לעיל הכריחו בהמקשן וכאן בהמתרץ. וח"ש כתב דקס"ד נהי דלא נילף מינייהו בסימן השייך בי"ט עופות אפילו בצירוף פרס ועזניה דהא הנהו ב' סימנים דידהו הוי ב' כתובים ממש אבל השתא דאיכא חד מינייהו דפרס ועזניה דהו"ל סימן חדש שאינו כלל בי"ט עופות א"כ הוי שפיר ילפינן מיניה ולא הוה צריכי למילף מי"ט עופות אלא שלא תימא סימן הישן הוא עדיף [לזה כתב] שהרי בי"ט עופות טמא אפילו בתרי בהדיא כ"ש היכא דהוי חד דלא עדיף מן החדש עכ"ל והיינו סברת ועי"ל דבסמוך:

בא"ד בוא"ת ג' ומאחר דמי"ט עופות לא גמרינן כו' . היו יכולין להקשות בקצרה בממ"נ אי גמרינן מי"ט כתובים איצטריך נשר לסימן השלישי ואי לא גמרינן איצטריך נשר שלא תילף מפרס כיון דאיצטריך פרס לגופיה:

בא"ד דהא לא גמרינן מי"ט עופות מכל אותן היתירים כו' . אם ר"ל דהא לא גמרינן מינייהו לטמא הבא בג' סימנים וע"ז נופל שפיר קושיתם דבסמוך [ומיהו קשה כו'] דשאני התם דא"כ לא לכתוב אלא חד מי"ט עופות קשה [מאי ראיה מהא דלא גמרינן מאותן היתירים כו'. דע"כ ליכא למילף] דא"כ עורב דכתב רחמנא למה לי השתא בתלתא כו' דזה עצמו פירכת הגמרא לעיל יליף מינייהו מה התם תלתא ולא אכלינן כו' א"כ עורב כו'. גם מ"ש בומיהו קשה לקמן דא"כ לא לכתוב אלא חד הא אכתי לא הוי ילפינן מיניה דא"כ עורב למה לי וא"ל שר"ל לא לכתוב אלא חד ולא נכתוב עורב ג"כ. גם א"ל שר"ל בוי"ל כי היכי דלא גמרינן מי"ט כו' בה"א דלא ידעינן שסימני עורב הוא תרי מינייהו [וא"כ לא הוי עורב ב' כתובים דאיצטריך משום סימן החדש] ז"א דע"כ גם קודם תירוץ שלבסוף גמירי כ"ד כו' ידע זה דאל"כ מאי פריך מכדי כו' הא איצטריך משום סימן הרביעי דבעורב דליתא בי"ט עופות וכי היכי דליתא בי"ט ה"נ נאמר דליתא בפרס ועזניה אלא ודאי המקשה הבין תלתא הדרי בכולהו זה יש לו אלו הג' וזה יש לו אלו הג' וכל אחד יש לו ג' סימנים מהד' סימנים ואין בשוין אבל עכ"פ סימן דעורב ישנו ג"כ בתוך י"ט עופות [וא"כ אין ראיה מדלא גמרינן מי"ט תלתא לא דא"כ עורב למה לי] ודוחק לומר דהו"מ למידחי דשאני י"ט עופות [היתירים על שנים ראשונים דלא גמרי' מינייהו] דא"כ עורב ל"ל וכשינויא דתלמודא [דלעיל] רק אלימא הקשו לא לכתוב רק חד וכמ"ש התוס' לעיל דכדפריך ונילף מינייהו [לא הוה צריך לשנויי דא"כ עורב כו' רק] הומ"ל דהו"ל י"ט כתובים כו'. ואם ר"ל דהא לא גמרינן מי"ט כו' פרס הבא בסימן אחד דהשתא א"ל א"כ עורב למה לי ה"נ לא מצינו למילף מפרס א"כ מאי הקשו מיהו קשה כו' דלא דמיא כלל לאותן היתירים כו' לא לכתוב אלא חד כו' דא"כ הוי ילפינן מיניה דאפילו באים בג' סימני טהרה לאסור ושמא כוונת התורה להתיר הבאים בג' סימנים וכ"ת דלא מצי למילף מחד דא"כ עורב למה לי השתא כו' א"כ שפיר איצטרכו כל הי"ט לגופייהו דלא הייתי יכול ללמוד מחד מדאיצטריך עורב וא"כ נילף מהם פרס הבא בסימן אחד אלא ע"כ אף דצריכי למיכתבינהו אפ"ה הוי י"ט כתובים ולא ילפינן פרס מינייהו ה"נ לא ילפינן מפרס משום דהוי השתא עשרים כתובים כו' [ושפיר מדמי התוס' מדלא גמרינן מאותן היתירים ומאי הקשו ומיהו קשה כו' דל"ד כלל כו'] וכ"ת [דלהכי לא דמי דמש"ה לא ילפינן פרס מן היתירים] דכיון דלא ילפינן ג' מהם מדכתיב עורב ה"נ לא ילפינן (תלתא) [חדא] דא"כ הול"ל בקצרה דשאני התם מדכתיב עורב כו' ודו"ק:

בא"ד עי"ל כו' . ליישב וא"ת ג' דאה"נ דכיון דצריך לכתוב לא מקרי ב' כתובים ופרס וי"ט עופות לא הוי ב' כתובים רק פרס ועזניה יחד נקראו ב' כתובים משום דאין צריך לכתוב שניהם כו' ומיושב ג"כ הוא"ת ראשון וק"ל:

בא"ד דכי איכא תרי בהדייהו הוי טמא כו'. כצ"ל:

בא"ד בומיהו קשה הראשון דאי מאותו כו' . לכאורה יש לתרץ דה"א אה"נ כוונת התורה לילף מסי' הישן עוף הבא בסימן אחד של הישנים דטמא והסימן חדש קושטא דלא נילף משום דאותו סימן עדיפא ואי לא כתב סימן החדש ה"א עזניה טהור דמהי תיתי לטמא ואי לא כתב סימן הישן הוי ילפינן מסימן החדש לטמא הכל אך עתה הורה לנו התורה מדאיצטריך למיכתב סימן הישן דלא תילף בנין אב מהחדש ולא הוי ב' כתובים כיון דאיצטריך תרוייהו. ואפ"ל דיעי"ל הוא לשיטת ר"ת וכמו שכתבתי לעיל וא"כ סימן חדש ע"כ דורס ויש בו סימן אחד של טהרה וקושטא דטמא גם אין נמצא עוף אחר זולתו שיהא בו סימן טהרה ודורס ומ"ש לא לכתוב כלל אלא סימן החדש והוה ילפינן מיניה דכל עוף הבא באותו סימן כו' ר"ל מסימן החדש הוי ילפינן דסימן אחד טמא והראיה עזניה גופא כ"ש עוף הבא בסימן אחד מסימנים הישנים ודו"ק היטב:

בא"ד ועל כיוצא בו שיש לו אחד מג' סימני טהרה וטמאין כו'. כצ"ל:

סב.[עריכה]

גמ' עוף הבא בסימן אחד טהור. לפרש"י לעיל דאף כל לא מרבה רק מין נשר למה אמר עוף הבא בסימן אחד כו' ופרש"י [לעיל בתני ר"ח] ובלבד שיכיר בו שאינו מכ"ד הכתובים לימא אם מכירן אף בלא בדיקת שום סימן טהור דודאי ישנו בו מסתמא סימן טהרה מיהו בזה צריך להכיר כולן ובסימן אחד רק פרס ועזניה ובב' עורב ובג' י"ט [ומ"ש רש"י ובלבד שיכיר שאינו מכ"ד ר"ל כל חד לפי מה שהוא אותו צריך שיכיר בסימן א' פ"ו וכיוצא בו כולהו] אך הומ"ל שבדק בו שאין בו שום סימן טהרה [בגופו] טהור דודאי אינו דורס ובלבד שיכיר פ"ו ונשר ואר"ח לא קשה דלא בעי רק לאשמועינן הבנין אב דנשר רק אר"נ דאמר היה בקי כו' קצת קשה ומ"מ לאו קושיא הוא כ"כ וק"ל:

ברש"י בד"ה מפני שיש להן זפק ואין זה מאותן שני סימנים שבעורב ובסמוך כתב דעורבין דורסין מזה סימני טהרה שבעורב קורקבנו נקלף ואצבע יתירה ולדבר אחר אצבע יתירה וזפק וא"כ פליג הד"א בסימני עורב אבל לתוס' לא משמע להו דפליגי שהקשו דמשכחת כולהו סימני טהרה בעורב ומיניו:

בתוס' בד"ה בקי בהן ובשמותיהן תרוייהו בעינן כו' . אף אם מכיר כל הקרויים פרס ועזניה ויודע שעוף הבא אינו קרוי כן מ"מ יש לחוש שמא הוא פ"ו ואיתרחיש טעות בחילוף השמות וכן אם מכיר בטביעת עין פרס ועזניה דמותו וצלמו וזה אין כדמותו אפ"ה יש לחוש לטעות שטועה בטביעות עין או אף אם אינו כדמותו עדיין שמא פ"ו הוא עד דאיכא תרתי לטיבותא:

בתוס' בד"ה בסימן אחד טמא הומ"ל כו' התוס' מפרשים בסימן אחד וכל שכן בב' וכל שכן בג' וכפרש"י לעיל בתני ר"ח ולזה צריך שיהיה בקי בכל הכ"ד עופות כדלעיל לזה כתבו דהומ"ל בסימן אחד טהור [אף שאינו בקי בהן בכל הכ"ד] והוא כו'. ואפשר שצריך שיכיר אין ר"ל בקי בהן ובשמותיהן רק היכר לבד דדוקא היכא שצריך להיות בקי בכולן יש לחשוש טפי לטעות ודו"ק:

בתוס' בד"ה מפני שיש להן כו' אבל אם נתברר כו' שהוא רק כו' ונצטרך לדחוק כו'. ולא מסתבר להו לומר שקורביל הוא מין עורב והוא אפשר הזרזיר ועורב ומינו רקו אבל העורב עצמו אפשר דאינו דורס ולכך צריך שיכיר עורב ומינו צריך שיכיר דישנו ג"כ מינים הדומין לעורב בסימניהם כמו לרבנן נמי [דמרבינהו מלמינו כמ"ש התוס' בד"ה ר"א] דבסוף מסקו דזרזיר יש לו זפק קטן וריב"ם בדק ומצא בו זפק כראוי ואפשר [דמ"ש] ונצטרך לדחוק אריב"ם קאי שמחשבו לעורב:

בא"ד ואם היה דורס א"כ כו' דכל עוף הדורס טמא כו'. לכאורה שפת יתר כ"ז ודי במ"ש כבר שאין עוף בב' סימנים דורס אלא עורב ומינו וזה מכירן וק"ל ועיין:

בא"ד דומיא דבא בסימן אחד כו' לכאורה תלו בדלא תניא [דלמא גם בא בסימן אחד ר"ל וב' סימנים שבגופו ודאי אינם וא"י אם דורס]. ונפרש מקודם מ"ש בד"ה והוא דלא דריס פירש בקונטרס כו' וקשה אמאי טהור שמא עורב הוא וכו' דא"ל כריב"ם וכמ"ש רש"י דעורבים דורסין ויש לו ב' סימני טהרה בגופו [וזה אין לו אלא סימן אחד בגופו] דמ"מ ניחוש למין עורב דאמימר גופיה פסק כר"א בסמוך דע"כ אינו דורס דקאמר מפני שיש לו זפק ור"ל וגם אינו דורס בודאי ואפ"ה לר"א מין עורב הוא דא"ל דס"ל מסתמא דאינו דורס וכדין עוף הבא בסימן אחד כל כמה דלא חזינא ליה דדריס ור"א ס"ל דדורס מסתמא כיון דשוכן תמיד אצל עורבין א"כ הו"ל ג' סימני טומאה ורק סימן טהרה של זפק בגופו ואמאי חשביה ר"א לעורב דא"ל דהו"ל זפק ועוד סימן טהרה בגופו והיו מכירין עורב ומ"מ הוכיחו לעיל מדנקיט סימן מפני שיש להן זפק [ולא אידך סימן דהוא המוציא מחשש עורב] משמע דעורב אין לו זפק דא"כ הו"ל לפרש אותו סימן. מיהו ז"א דאינו מפרש רק סימן לשלול עורב [כפי' רש"י] מיהו לשיטת ריב"ם ע"כ אינו שולל עורב וכו'. אכן מ"מ למסקנת התוס' דר"א לא חשיב ליה זפק וקליפה נמי צ"ל [אף לשיטתייהו דעורב אינו דורס] או דר"א מחשבי ליה לעורב אע"פ שאין בו רק סימן אחד דהיינו אינו דורס או צ"ל שהיה בו עוד סימן בגופו ונשאר בו לר"א ב' סימני טומאה וב' טהרה כעורב אבל תוספות הקשו למה שהעלו דר"א לא חשיב ליה זפק כו' והו"ל עוד סימן בגופו ועוד סימן שאינו דורס ממילא מין עורב אינו דורס וא"ל דלר"א נמי דורס והו"ל עוד ב' סימנים בגופו נמצא לרבנן היה בו ד' סימני טהרה [דמסתמא אינו דורס] ולר"א לא חשיב זפק וס"ל דמסתמא דורס כעורב ונשארו בו ב' סימנים כעורב. וצריך יישוב למה א"ל כן דא"ל דאמאי אכלוהו דלמא דורס והוי מי"ט עופות השתא נמי דיש ב' בגופו ואינו דורס והוא [אפשר] מי"ט עופות אלא י"ל דמכירין היו בו דאינו מי"ט עופות ונקיט זפק דשולל עורב דקורקבן נקלף ואצבע יתירה ישנן נמי בעורב לפי' רש"י דעורב דורס ואין לו זפק. ואולי דא"כ הול"ל מפני שיש לו ג' סימנים אכלוהו [דנשלל בזה עורב] ודו"ק. והשתא א"ש שהוכיחו דומיא דעוף הבא בסימן אחד דאיירי שבדקנו וכו' דא"ל שאנו מוצאין בו סימן אחד וב' אין בו ולא בדקנו אם דורס דא"כ שמא אינו דורס ומין עורב הוא אע"כ דבדקנו שאין בו שום סימן יותר ואותו סימן שבו הוא דלא דריס וכפירוש התוס' דא"ל סימן אחר ובדקנוהו שאין בו סימנים אחרים נמצא שהוא דורס וכל עוף הדורס טמא ובודאי פרס ועזניה הוא וא"ל שבא בסימן שאינו דורס ואחרים לא בדקנו דשמא יש בו עוד סימן טהרה בגופו והוא מין עורב. אבל יש לראות מנ"ל להתוספות אליבא דרש"י ולריב"ם לומר כן דר"א לא חשיב ליה כו' דמ"ש ואפילו לפירוש ריב"ם כו' מ"מ כיון דר"א חשיב סנונית מין עורב וקורקבן נקלף ומדרס נמי לא דריס מדאכלי ליה כו' דלמא אנשי גליל אכלוהו משום עוף הבא בסימן אחד וכפרש"י [אהא דעוף הבא בסימן אחד והוא כו'] והיו מכירין פרס ועזניה או משום דלא שכיחא [ולכך החזיקוהו בדלא דריס] אבל ר"א ס"ל דמידרס דרסי ומין עורב הוא כיון דדרכו לשכון אצל עורבים והו"ל עוד סימן טהרה בגופו [בהכרח. דע"כ מין עורב הוא דיש לו ב' סימנים בגופו ורבנן החזיקוהו בעוף הבא בסי' א'] כמו השתא לונ"ל ולעולם עורב ומינו דורסים ואזדא ראייתם מעוף הבא בסימן אחד ואזדא וא"ת שבסוף ד"ה מפני [לפי' ריב"ם] ושבד"ה והוא דלא דריס ודו"ק:

בא"ד ומשמע דהלכה כר"ח כו' לא הקשו למה לי נשר לר"א דמהי תיתי לטמא הבא בסימן אחד דכיון דהוי ב' כתובים כו'. די"ל לדרשא אחריתא אבל מאי קושיא השתא הא יש לקיומי שפיר פסק ההלכה כר"ח ולא מטעמיה וק"ל:

בתוס' בד"ה והוא דלא דריס וכו' ועוד דמשמע וכו'. לא ידעתי טעם לזה דמשום דפרס ועזניה לא שכיחי מש"ה מחזיקי' ליה בטהור ואמרינן דאינו דורס מסתמא וק"ל:

בתוס' בד"ה אמר רחבא כו'. עיין ברש"י ברכות (דף ל"ה ע"ב) ובערוך ערך רב ומ"ש בעזה"י ב"ה במס' ביצה:

סב:[עריכה]

ברש"י בד"ה חסיל מוצץ ומקיא כו' והו"ל כרוק בעלמא כו'. כן משמע לשון מקיאה משא"כ בשאר עופות לא כתב לעיל רק משום מלאכה:

ברש"י בד"ה הני כרז כו'. אורטיא"ש בח"ש פי' ערבה אבל בישעיה ל"ד עלתה ארמנותיה סירים פי' רש"י מיני קוצים כגון אורטיא"ש ולקמן דף ק"י כתב כן בח"ש בשם הערוך:

בתוס' בד"ה מאי ספיקייהו כו' ואי אפשר לומר בע"א כו'. לכאורה דלמא לא היה בו סימן טהרה רק קורקבנו נקלף ומספקי אי הוי ביה קורקבן נקלף וטהור דהוי כעוף הבא בסימן אחד ומסתמא אינו דורס דפ"ו לא שכיחי וכו' או אם לא מיחשב קורקבן נקלף ואין בו סימן טהרה ואולי הוא מין נשר ואף לפי' התוס' לעיל דצריך שיהיה סימן אחד לא דריס דוקא י"ל שהיו מכירין עורב ולא היו צריכין לדוחקים נוספים וכ"ת דא"כ מאי פריך מבר אוזא דמר שמואל דלמא התם היה בו שאר סימני טהרה ז"א מדאותביה בשימשא ש"מ שהיו צריכין לבדוק אותו סימן. ורש"י פירש אלמא עוף טהור נמי זימנין דקשה לקלפו ואולי לא לצורך בדיקה אתבוה רק לקלפו דבר אווזא מסתמא כשירה [ולהכי פרש"י אלמא כו' ולא פי' דע"כ סמך אבדיקה זו ואגוף הדין מקשה] ודו"ק:

בא"ד ויש להתיר כל עוף שקירקבנו נקלף וסימן אחר עמו כו' . בלא סימן אחר נמי הו"ל להתיר למאי דפ"ו לא שכיחי ואפשר מדחזיוה דדרסי כו' חיישינן תו לפרס ועזניה וכדפרש"י נ"ל דעוף הבא לפנינו יש לחוש שמא ידרוס כו' [דמשמע אפילו בא בסימן אחד חיישינן שמא ידרוס ופ"ו הוא כהאי תרנגולתא] מיהו לפי מ"ש התוס' בסמוך בד"ה חזיוה דדרסה לא פ"ו היה רק מין נשר:

בהגהת מיימוני הובא בב"י כשעסק ר"י בעופות בא קורן אחד על ישיבתו ובדקוהו ומצאו בו אצבע יתירה וקורקבנו נקלף וכו':

בא"ד וגם ר"ח פירש כו' משמע שר"ל כו'. אין מוכרח כ"כ דדלמא בעורב ליתא האי סימן אבל בי"ט עופות איתא ודו"ק:

בתוס' בד"ה חזיוה כו' או קים ליה בגויה כו'. ובתר דחזיוה דדריס צ"ל שמין נשר הוא או ישנן הרבה עופות שאין בהן סימן טהרה ואינן מין נשר כמו שפירשו התוס' לעיל בדף ס"א בד"ה מה נשר ואפשר להכי מיאנו לומר שהיה בו עוד סימן טהרה [ולא יצטרכו לומר דקים ליה בגויה] דא"כ היה זה בהכרח [בתר דחזיוה דדריס] פרס ועזניה דלא שכיחא ועוד מ"מ צ"ל נמי שהיה בחזקת שאינו דורס [שהיה מוחזק להם שאינו דורס כדי להוציא מחשש פ"ו] והיה צ"ל נמי שהיו מכירין עורב כמ"ש התוס' לעיל בד"ה והוא דצריך שיהיה אותו סימן שאינו דורס [דאל"כ חיישינן לעורב ולכך כתבו טפי דלא היה לו רק אותו סימן שאינו דורס ומכירין לפ"ו] וק"ל:

סג.[עריכה]

בגמ' אטו במנהגא כו' . לפרש"י דמשום חששת מין פ"ו אין מיושב כ"כ הא דתלי במנהגא באותן מקומות איסורא נמי יש ואולי מדינא כיון שמכירין פ"ו עצמם דהא שכיחי שם אין לחוש למין פ"ו שהרי לא כתב למינו בפ"ו ודו"ק. ולא משני מקום שנהגו שיש בו מסורת דכל עוף נמי נאכל במסורת ועוד למה לי מסירת עוף הבא בסימן אחד היכא דלא שכיחא פ"ו שרי מדינא:

גמ' באות שבעופות קיפוף כו' . אף דב' קיפוף הן בעופות וכמ"ש התוס' מ"מ קמ"ל לאפוקי קורפדאי ואין קפידא איזהו קיפוף ודו"ק:

גמ' אטו קמן קאי. אף שי"ל זה עורב סתם דהא לתירוצו נמי מעמיד בעורב סתם עורב שחור וללבן צריך ריבוי וכן שחורות כעורב נקיט עורב סתם וק"ל:

גמ' למינה כו' למינהו כו'. משמעתין מיושב דבדיוק נקטו התוספות לעיל בכל מקום י"ט עופות דדל פ"ו ונשר ועורב ולמינו פש להו י"ט וק"ל:

ברש"י בד"ה למינה דהאנפה למינהו דאיה דויקרא למינו דעורב למינהו דנץ כצ"ל. נקיט דויקרא אף דכולם בויקרא משום דנקיט למינה דאיה ובמשנה תורה לא כתיב למינה אאיה רק אדיה ומ"מ אין חילוק בין דויקרא למשנה תורה וחדא וראשונה נקיט:

בתוס' בד"ה הא באתרא כו' וקשה דא"כ בכל דוכתא כו'. משום חששת מין פרס ועזניה:

סג:[עריכה]

גמ' מכדי משנה תורה לאוסופי כו' . כ"ש אי לפרושי אתי דניחא מספר כ"ד ואולי שלא תאמר לגרוע קאתו או ה"ק חדא הוא ולפרושי דאי ס"ד תרתי ולא לפרושי מכדי לפי דבריך שהוא הוספה מ"ש כו':

גמ' והוא קורא איה כו' . אע"ג דהוא הדיה בעצמה ואי משום שיהיה מחולק עמך בקריאת השם סוף סוף איתרבי בלמינו כדלעיל בנץ שאינו קרוי נץ אלא אחד וכפרש"י ואיתרבי מלמינו שוריינקי וא"ל שהייתי מרבה זה מלמינהו ולא הייתי מרבה מה שנתרבה השתא בלמינהו דבלמינהו נתרבה הכל כל הדומה לו כדבסמוך מאה עופות טמאין כו' וכולן מין איה י"ל שהייתי טועה לומר איה הוא מין אחר כלל שהרי זה דיה שמיה [וכן להיפך למה שציין והוא קורא איה] וק"ל:

גמ' מדראה היינו איה כו' מכלל כו' אלא ש"מ כו'. מכלל משמע דקושיא הוא ולפי המשך הלשון אלא ש"מ כו' משמע שכל המכוון להכריח ופליגי וכו' ועיין ברש"י [דמשמע דאינו מפרש כן]:

גמ' ז' מאות מיני דגים טמאים. ותו לא. יודעין בהלכה למשה מסיני וכ"כ התוס' לקמן:

גמ' אלא ולעופות טהורין אין מספר. ואע"ג דלא נ"מ מידי ובתחלה הכריח דבטמאין איירי דאל"כ לא נ"מ וכמ"ש התוס' בד"ה עופות כ"ד הויין ואפ"ל ליישב מה שפרט הכתוב בטמאין וכרבי דבסמוך:

שם אין מספר. לאו דוקא דא"כ היאך הכניסם נח לחדר בתיבה דבר שאין לו מספר עם מאכלם לי"ב חודש אם לא שנאמר מעשי נסים נעשו בו דא"ל אמת התיבה באמת איש אמת נח דא"כ גם העופות וחיות היו גדולין יותר וכמ"ש הרמב"ן פרשת נח:

גמ' בהמה טמאה מרובה מן הטהורה כו' . מרובה אין הכרח דאפשר דשוה ונוח לכתוב טהורין:

גמ' לפיכך מנה הכתוב בטהורין כו' . היה יכול לכתוב יותר קצרה ולא לכתוב טהורין כלל שהרי סימני בהמה מפורשין ואפשר להורות לן דלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה דע"י השתנות בזה מונה הטמאין ובזה הטהורין אנו מתעוררין לזה ואי לא כתב כלל לא היינו יודעין זה:

גמ' מאי קמ"ל. דאם בא לתרץ שינוי הכתובים בטמאים וטהורין הול"ל הקושיא מקודם ולומר מפני מה כו' וכדלעיל רבי אומר אקרא אני כו' אלא לא בא רק לאשמועינן שבהמה טמאה מרובה וראיה מלפיכך פרט כו' ובעופות להיפך לזה פריך מאי קמ"ל:

גמ' רבו צייד כו' . אפשר לפרש עפ"י ד"ז ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד רבו ציד ויעקב כו' יושב אוהלים רבו חכם ויצחק להיותו בוחר באכילת צידה כמנהג מלכים ויאהב את עשו כי ציד בפיו דהלכה רבו צייד כדמסיק לזה ויחרד יצחק חרדה גדולה כי דוקא על עשו סמך להיות בקי בהן ובשמותיהן ויירא שמא האכילו ממין איסור ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד מי היה זה הצייד ואוכל מכל בב"ר ר"י אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית נמצא בכללם דבר טמא רנ"א מכל מה שמתוקן לצדיקים לעתיד לבא נמצא דבר טמא בכללן כמ"ש על ה' מתיר אסורים כו' א"ל עשו עיקר של דבר מה האכילך כו' קשה מה לו לשאלה זו אין זה דבר בעתו לשאול באותו פעם על כך אך בראותו חרדת אביו מדאגה שאכל דבר טמא כמו שפירש בדבריו מי איפוא הוא הצד כו' ואוכל מכל לזה שאלו מה היה עיקרו של דבר דאם עיקרו בשר בהמה או חיה א"צ להיות בקי בהן ובשמותיהן וא"ל איני יודע אלא טועם הייתי טעם בשר טעם דגים וחגבים וכל מטעמים שבעולם וק"ל:

ואפ"ל עוד כיון ששמע בשר מיד בכה כו' דמתחלה חשב שלא ביישוב הדעת בירך לאחר ואין מקום שיחולו כיון ששמע בשר כו' כמו שאמר ר"נ והאי דלא אמרית לך באורתא דלא אכילנא בישרא דתורא:

גמ' ודלמא דעוף טמא כו' . לכאורה מי דוחקו לפי האמת למוקמי באומר כו' ובטרופות לוקמי בלא טרופות ובלא אומר וקושטא הוא דבודק בסימנים וקמ"ל דאין חוששין לנבילות וטריפות ושסימנים דאורייתא לענין טמאים:

גמ' של עוף פלוני טהור. אין צ"ל טהור רק תלמודא מפ' עוף שהוא טהור וכפרש"י ואנו יודעין שאותו עוף טהור הוא:

ברש"י בד"ה מאי קמ"ל כו' . מגומגם ואינו נראה לפרש כוונתו דאי הוי טהורין דבהמות טפי הוי מנה להו לטמאים:

בתוס' בד"ה ודלמא דעוף טמא כו' בסה"ד דיש בטמאין מינין הרבה. לאו בדוקא רק מין אחד מהם אי אפשר דעצום ורב מאד:

סד.[עריכה]

גמ' ולבדוק בחלמון כו' . לישני דבעי תרוייהו וכדמסיק ר' זירא. ואפשר אף דטריפה בחסר סימן אחד מ"מ אם יש בו סימן אחד אמרינן מסתמא דיש בו סימן האחר כל כמה דלא חזינן ביה ריעותא ואפ"ל נמי דפריך למה נסמוך אעובד כוכבים בלי בדיקה לבדוק כו' ואם יהיה חלמון בחוץ נטריף. [בכאן כתוב בספרים ישנים ואולם כ"ז כו' שהצגנוהו בסוף דבריו המתחילין גמרא ה"ק כו' כי אין זה מקומו כאן ואם אמנם היה אפשר להכניסו בדבריו שבדיבור הסמוך עם כ"ז הצגנוהו שמה דשייכא שם טפי]:

גמ' בטרופות וכו' והא תניא כו'. לפיכך כו' יש לראות מה מועיל השתא דאומר של עוף פלוני טהור כיון דטרופות ואינו ניכר [ולא מירתת] גם ברייתא לפיכך אין לוקחין בלא ה"ט למה שרי בשלמא למסקנא אף דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה מירתת למכור ביצה של עוף טמא ולומר של טהור הוא שמא לא יהיה החלבון מבחוץ אף דאחד מני אלף דמיא לטהורין רובן אינן דומין וא"כ מירתת דהא ודאי של טהור אינו דומה לשל טמא וליכא דיונה דדמיא לעורבא וא"כ מירתת ולא קאמר רק דאבדיקת סימנים לחודיה לא סמכינן כיון דלפעמים של טמא דומה לטהור אבל אאמירת העובד כוכבים אם אומר של עוף פלוני טהור סמכינן שפיר דלית ליה לאשתמוטי ועוד שגם העובד כוכבים אינו יודע דלפעמים טמא דומה לטהור גם לעיל כדפריך ולבדוק בסימנים דתניא כו' א"ל דלפרוך מיניה וביה דע"כ יש היכר בסימנים דאל"כ למה סמכינן אעובד כוכבים דז"א דשמא אין סימן ידוע להפריש בין טמאין לטהורין רק שמא אין ביצת עוף זה דומה לשל חבירו ולכך מירתת העובד כוכבים מלומר של עוף פלוני שמא יביא ישראל ביצת אותו העוף ויקיף וכפרש"י אבל לבדוק בסימנים לחוד ליכא למיקם עלה אם מטמא אם מטהור לזה מביא כדתניא כו' אבל כאן קשה:

גמ' ח' ספיקות כו' . דא"ל שמא הזכרים אסורים וכתרנגולא דאגמא דמהי תיתי [לחלק ביניהן כיון דקילוף קורקבניהן שוין] ועוד כבר פירשו התוס' לעיל בד"ה תרנגולתא ב' מינים הן ולעולם זכר ונקיבה שוין דכל היוצא מן הטהור כו':

גמ' ה"ק כו' או חלמון מבחוץ כו'. אפשר דבדוקא הוצרך למינקט ר"ז או חלמון כו' חדא לריעותא טמא וצריך דוקא תרתי לטיבותא לטהר דאי בחד טהור לא יירא העובד כוכבים ויקח ביצת העורב אם יראה שיהיה ראשו אחד כד ואחד חד ויאמר דיונה הוא וק"ל. ואולם נראה דלעולם אין עובד כוכבים יודע מה הן סימני טהרה גם הא דאיכא דעורבא כו' ואנן לא מצי למיסמך אסימנים כיון דמיתרמי לפעמים אבל סייעתא הוי הנך סימנים לעובד כוכבים לדבריו וכפרש"י. ואולם כ"ז אינו דפירוש מירתת לעיל לא משום הסימנים רק שיש להבחין ביניהם ע"י הפרש דאל"כ באומר של עוף טהור לחוד לסגי ולענין הסימנים הוא דקאמר דאיכא דעורבא דדמיא כו' וק"ל:

גמ' דאיכא דעורבא כו' . נראה דלאו דוקא וה"ה דאפשר שימצא לפעמים מינים אחרים דהא הכריח אח' ספקות דאינן מין עורב שיש בהן ג' סימני טהרה:

ולא משני בהיפך סימנים דאורייתא וכפשטא דברייתא וא' כד וא' חד ודאי טהורים ובהיפך יש ספק משום דאיכא דיונה דדמיא לדעורבא ולהכי צריך אמירת העובד כוכבים דאי אפשר לומר כן דלענין זה מה יתן או יוסיף אמירת העובד כוכבים הא לעולם מצי לאשתמוטי לפי"ז וק"ל. אך לפי מ"ש בסמוך (על העובד כוכבים) ואולם כו' אין לתרץ כן וצ"ל כיון דע"כ ר' זירא ידע דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה בקבלה א"כ אי אפשר לומר בהיפך יש לו סימנים ודאי טהורין דהא איכא דעורבא כו' אך הו"ל להכריח סימנים לאו דאורייתא מזה ולא מח' ספיקות וק"ל. ואפ"ל עוד בזה דרש"י פירש סייעתא הוי הנך סימנים לעובד כוכבים כו' כיון דיש טהורין וטמאין כן אמאי הוי סייעתא אלא משום דרוב טהורין כן הוא ורק איכא דעורבא כו' מיתרמי באיזה מינין מועטין ולזה לא משני איפכא דא"כ ליכא סייעתא לדברי העובד כוכבים דהא אדרבא כל הטמאין חלמון מבחוץ כו' [אלא דמיעוטא דיונה דמיא להו] א"כ ליכא סייעתא וק"ל. מיהו לסברת המקשה מלפיכך גם לשינויא הראשון בטרופות צ"ל נמי דסמכינן אעובד כוכבים אף דמצי לאשתמוטי וכמ"ש לעיל. גם האמת משני דאין נמצא בהיפך דיונה דמי לדעורבא:

בב"י סימן פ"ו הביא בשם הרשב"א וא"ת כיון דסימנים אלו אינם מובהקין דאיכא דעורבא כו' כי אמר של עוף פלוני טהור מאי הוי הא מצי לאשתמוטי ולומר דיונה הוא ואינו אלא דעורבא. ותירץ הרשב"א דאע"ג דדמיא להדדי מירתת דלמא יהיב ישראל דעתיה עליה ומקיפו לדיונה ומכיר שאי אפשר לב' מינים חלוקין שלא יהיה הפרש כל דהו ביניהם עכ"ל ולפי מ"ש אין צורך בזה:

בתוס' בד"ה סימנים לאו דאורייתא כו' אבל עיסה שנילושה בבצים כו'. כתב הר"ן ותמהני דאם בכי ה"ג שרי אפילו טרופות היכי שרי למכור להם [ביצת טריפה טרופה] ליחוש שמא יטיח בהן הפת וימכרנה לישראל ואפשר דכולי האי לא חיישינן והסמ"ק כתב דעכשיו שאין אנו נזהרין מפת של עובד כוכבים אסור למכור להם אפילו טרופות אא"כ יבשלם העובד כוכבים לפניו ומ"מ אסור לקנות מהם טרופות:

בא"ד ומיהו ר"ת היה אוסר כו' . באין מעמידין גבי הא דהרסנא דמייתי בסמוך כתבו מכאן היה מתיר ר"ת כו':

בא"ד מ"ד הרסנא עיקר כו' . ונאכל כמות שהוא חי קמ"ל דקימחא עיקר ואינו נאכל כמו שהוא חי ואסור אלמא דלענין בישול עובד כוכבים אזלינן בתר העיקר ואם כן ממילא הכא דקימחא עיקר הוי בכלל פת עיין רפ"ב דביצה:

בסה"ד עיסה של פשטידא כו'. בעיסה של עובד כוכבים ושמנונית של ישראל [דליכא חשש איסור. או] הכל של עובד כוכבים ושמנונית של דגים כו' וכמ"ש האשר"י או שמא אין מחלקין בהיתר פת בין דעובד כוכבים או של ישראל ואפאו עובד כוכבים וכהרמב"ם [ומצי איירי בפשטיד"א של ישראל]:

בתוס' בד"ה שאם ריקמה ואכלה כו' הא קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא כו'. וממילא לקי עליה משום שרץ השורץ על הארץ כחתיכה מן השרץ:

בא"ד הוי אוקמינן אאפרוחים כו' ושריותא דביצים עכ"פ משתמע מפשטא דקרא רובצת על האפרוחים או על הביצים וה"א דביצים לעולם שרי ודיוקא דלא לכלביך אאפרוחים טמאים קאי ולפי"ז יהיה ביצת טמאים מותרת ואפרוח ממנה אסור וכן ממש ביצת שרץ ואפרוח השרץ היפך ממש מביצה ואפרוח של טריפה וה"ט דאפרוח היוצא מביצת טריפה מין היתר הוא האפרוח בעצמו ואי משום דיוצא מביצה אסורה כל כמה דלא מיסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא אבל אפרוח היוצא מביצת טמא אפרוח עצמו מין טמא הוא וכן מביצת השרץ שרץ בעצמותו הוא ואסרתה תורה. וא"ל לפי' התוס' מאי פריך למאי הלכתא [דהא א"א לומר בע"א. דאי] לימא טמאה הא נ"מ דביצת השרץ היא ומותרת וכ"ת לימא טהורה הא נ"מ האפרוח היוצא מינה אסורה ואפשר דמשמע הלשון בידוע שהיא ביצת השרץ לאיסור מדלא קאמר ומותרת ודו"ק:

בא"ד אדרבא מסתברא דילפינן מטומאה כו' . זמן איסור אכילתו כזמן טומאתו שאינו מטמא הנוגע בו עד שתתרקם כמ"ש בתחלה שאם ריקמה וניקבה מטמא כו' והיא גופא מנ"ל מדכתיב השרץ כו' ור"ל כיון דשריותא דביצה בעצמה חידוש הוא א"כ בלא לימוד מאחר הוי ביצת השרץ מותרת מאי אמרת דנילף לאיסור מביצה טמאה כמו שילפינן ביצת טריפה לזה מכריע דאם באנו ללמוד מאחר טפי נלמוד מטומאה דידיה ולכך לא כתבו בקצרה [דעיקר היתר דביצת שרץ ילפינן מטומאה ולא משום דחידוש] וק"ל:

בא"ד דמשוי להו כו' . איסור אכילתו וטומאתו בכעדשה:

בא"ד ועוד היינו יכולין כו' . ולא לימוד דתקח לך כו' וליישב הא לא הוי חידוש כיון דאיכא תרתי ביצים וחלב:

סד:[עריכה]

גמ' וכי בת כו' . ר"ל בת בענין אחר חוץ מביצתה:

גמ' ודלמא היינו שמייהו. ולא קאמר הבת היענה כמו בית הלחמי אבי העזרי אבן העזר כמ"ש רש"י בפרשת וישלח:

בתוס' בד"ה גיעולי ביצים כו' משמע כפי' הקונטרס. במשמעות הלשון אבל לא בעיקר הדין [דאסור עד מ"ה או מ"ז] וכן תוספתא בסמוך ואפשר דהכא בשלקן בקליפיהן ובמכיר הטמאה ובירושלמי ותוספתא בלבטל גם הביצה ודוחק:

בא"ד ושום תלמיד הגיה. [ואינו] אלא ה"ג גיעולי ביצים מותרת שורו עיבר ולא יגעיל ול"ג מפני כן הגיה בח"ש [והוא דינא אחרינא וכפי' התוס']:

בתוס' בד"ה והוא שנמצא כו' ואותו דם אינו בא אלא מחמת נשיכת כו'. כן נראה להגיה וכן מצאתי מוגה אח"כ [ור"ל] אינו בא מחמת יצירת אפרוח אלא מחמת כו' ויש מפרשים דר"ל התחברות הזכר בנקבה דלפירוש ראשון הול"ל זה בזה ואינו נראה:

בא"ד ואין להקשות לפי"ז כו' . אפשר שר"ל לפרש"י ובין לוי"ל א' או לועי"ל ולאפוקי לעי"ל האחרון ואפ"ל דלי"ל א' דאין חילוק בין קשר או חוצה י"ל ל"ש אלא שנמצא על חלבון אינו ר"ל קשר ושם אין חילוק בין אם הוא במקום אחד או נתפזר [בין לענין זריקת הדם ובין לענין אכילת השאר] לזה צ"ל אבל נמצא על חלמון כו' אבל לפי"ז [לועי"ל] דע"כ לא שנו אלא שנמצא על החלבון ר"ל קשר דאל"כ אפילו הדם מותר [משמע דשריותא דאכילת השאר דעלה קאי הלא שנו נמי על הקשר קאי] א"כ לחלק מיניה וביה:

בא"ד דהא מפליג בין נמצא כו' . ר"ל ובנמצא על הקשר של חלמון אסור אף שאינו נראה דם על הקשר של חלבון דודאי ממנו נתפשט כמ"ש האשר"י לפי' ראשון ולפי"ז הו"ל לתרץ דשפיר מחלק מיניה וביה בנמצא רק במקום אחד ואילו לר' ירמיה צ"ל בנמצא על הקשר של חלבון וגם חוצה לה ואפ"ל שזה בכלל דבריהם. ואפ"ל קצת דדוקא בנתפשט מקשר של חלבון לקשר של חלמון וק"ל:

בא"ד ועי"ל הך שמעתא כו' . והשתא איירי דוסתאי מענין אחר כלל ולא קשה לחלק מיניה וביה כו' ולא קשה הא דלא נקיט ר' ירמיה בלשון ל"ש כדוסתאי:

בא"ד ועלה קאי דר' זעירא דאמר כו'. כצ"ל:

סה.[עריכה]

ברש"י בד"ה הרזבנית כו' ואינו דומה לאלו במראה. ר"ל שישנו בו כל הסימנים שבאלו ואין הפרש ביניהם רק במראה ולא מצי לפרש בשם לחוד דע"כ ע"י שינוי מראה נקראה בשם אחר:

בתוס' בד"ה ר"י אומר כו' לא דריש חגב לשמו חגב כו' ולא מרבי מידי מכעין כו'. משום דחד תליא באידך לתדר"י דדריש בכלל ופרט וכלל דדיינינן כעין הפרט ממילא נתרבה חגב מכעין הפרט ואייתר לדרוש שמו חגב אבל לתד"ר דדריש בכלל ופרט אין בכלל כו' נמצא צריך חגב לגופיה ולא לדרוש לשמו חגב ולא הכריחו בקצרה דר"י מפרש מלתא דת"ק אף אם יסבור כתד"ר מ"מ בעינן שמו חגב דהא כל אותן המפורשים במקרא שמם חגב מדלא קאמר איכא בינייהו כן וכמ"ש בסמוך י"ל אף דקושטא כן הוא דשמייהו חגב מ"מ א"צ שיהיה כן ולא נחשב לסימן טהרה כשאר סימנים אף לתדר"י אי לאו דאורי לן קרא דצריך שיהיה שמו חגב משא"כ ראשו ארוך אף דגרע משאר סימנים מ"מ כיון שהוא סימן בגופו היינו מצריכין אותו דהא אי לא ריבויא דסלעם היינו מצריכין אותו וה"א לת"ק דלא חשיב שמו חגב לסימן כשאר ד' סימנים ס"ל כתד"ר ור"י דמחשבו לסימן ס"ל כתדר"י וממילא איכא בינייהו כא"ב דתד"ר לתדר"י [דהיינו ראשו ארוך] לזה כתבו דע"כ ת"ק נמי כתדר"י ס"ל כו' אך דלמא ראשו ארוך נמי לא מחשיב ת"ק לסימן כמו שמו חגב [דכולהו הוי שמייהו חגב ולא חשבינן לסימן ה"נ כולהו הוי אין ראשו ארוך ולא חשבינן לסימן דשניהם שוין] ולמה כתבו ובעי ה' סימנים היינו הנך ד' ואין ראשו ארוך ולא קאמרו ו' סימנים דלכאורה הנך ד' סימנים דמתני' סימנים חשובין ושקולין וסימנים דשמו וראשו הם סימנים גרועים ושקולין וכדמשמע לקמן בתוס' והוי צריך להיות דומה בכל צד מכעין הפרט ואיצטריך סלעם למעט סימן הגרוע והוי ממעטינן הכל ואיצטריך חגב לשמו חגב וכן משמע בוי"ל לפי שאין סימן זה דשמו כו' כי היכי כו' דשוין הן וא"כ מה הכריחו יותר מראשו ארוך מן שמו חגב או שמא בהיפך ולא היינו מצריכין סימן הגרוע מכעין הפרט ולבתר דכתב חגב לשמו הוי בעינן נמי אין ראשו ארוך ואיצטריך סלעם למעוטי וכ"ז אינו אבל אפ"ל של"ת דת"ק ס"ל כתד"ר וכמש"ל [דלא מחשיב ליה ת"ק שמו חגב לסימן לזה הכריחו] א"כ הול"ל נמי אין ראשו ארוך שהרי יש מינים שיש בהן הד' סימנים וראשו ארוך כדאמר לקמן איכא בינייהו ראשו ארוך [ואף דכל הכתובים אין ראשן ארוך מ"מ במתני' לא הוזכרו החגבים בשמן רק הד' סימנים ויש בהן נמי שראשן ארוך] ונטעה להכשירם שהרי זה עצמו פלוגתא דבין ת"ק לר"י לפי"ז כא"ב דבין תד"ר לתדר"י משא"כ שמו חגב [אף דבמתני' לא הוזכרו המנוין בכתוב דנימא כולן שמן חגב רק נותן עליהן ד' סימנים מ"מ] אין נ"מ בפלוגתתן דאפשר דאין עוף שיש בו ה' סימנים הללו שלא יהיה שמו חגב והוא מסתמא ממין המנוים במקרא וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה במאי קמיפלגי ולכך לא פסיקא להו לכתוב צריך ו' סימנים כו' ודו"ק. גם [ליישב אמאי לא הכריחו בקצרה] הא דכולן המנוין שמן חגב אין פסיקא כ"כ דלא מפורש בגמ' [ומה שהוכיחו מדלא אמר א"ב] שמא אה"נ הומ"ל עוד א"ב כמו שאיתא בכמה מקומות או שמא תלמודא גופיה מסופק להכי לא מצי לעשות א"ב כן להכי מכריחין בדבר ברור דהו"ל לחשוב ראשו ארוך ומה צורך להכניס עצמן להכריח מקודם דשמן חגב [ולהכריח אח"כ מינה דר"י לפרש] וק"ל ודברי ח"ש בזה אינני מכיר וצריכין עיון:

בא"ד א"נ לכלל ופרט כו' . אע"ג דארבע רגלים הוא נמי כלל:

בא"ד אבל אין לפרש כו' . ודקאמר בסמוך הצד השוה שבהן שיש להם קרצולין כו' היינו בפרטים עצמן אבל במינייהו ישנן וז"ש שיש באחד ממיני ארבה כו' ויש לראות קצת דהא כעין הפרט בעינן לא כעין הכלל והפרט דארבה וכו' הן עצמן [לא מיניהם ועליהן קאמר הצד השוה כו'] ועוד שהקשו אדרבא הני פרטי מרבי יותר מן הכלל כו' וז"א רק כלל האחרון מרבה יותר מהכלל הראשון ודוחק לומר שכתבו לתד"ר דלמינהו לדידהו (כלל) [פרט] שהרי לא הזכירו רק ארבה סלעם חרגל ונראה שר"ל בארבה גופיה או בסלעם וחרגל גופיה יש באחד ממינם שאין לו כרעים כאילו תאמר במין ארבה עצמו קצתן יש להן כרעים וקצתן אין להם ולמינהו מרבה שאין שמם ארבה ומ"מ ממינו הוא כדלעיל ממינו להביא את הזרזיר כו' להביא סנונית לבנה למינו דנץ זה שוריינקי כו' והשתא דכתב אשר לו כרעים אורי לן דאמרינן דוקא באותו מין ארבה שיש להן כרעים וז"ש הצד השוה שבהן שיש להן כרעים כו' השתא לפי האמת דכתיב אשר לו כרעים ודו"ק:

בא"ד וכן מכרעים קשה כו' . אבל א"ב כרעים א"ל דהשתא באמת כתב כרעים:

בתוס' בד"ה אע"פ כו' ולא מצי למימר לא כו'. לפרש"י שהוא קרי וכתיב וכן הוא במסורת וקריין ולא כתיבין המה הלכה למשה מסיני לכאורה לק"מ ואם נפרש כוונתן שר"ל בין יש לו ובין אין לו ומנ"ל עתיד לגדל כו' ונכתב לכלל [אף אם נימא כתי' דלעיל דכרעים לא הוי סימן חשוב ולא הוי מצריכין ליה] דזהו קושית וא"ת שני ועוד דא"כ לא סתרו מידי במ"ש דאדרבא סלעם כו' דמ"מ הכלל מורה אף על אין לו כרעים מיהו בזה י"ל כיון דמ"מ כעין הפרט בעי דהיינו יש לו כרעים דוקא וכהצד השוה א"כ למאי נ"מ שינוי של הקרי וכתיב גם האין לפרש דלעיל [בד"ה ר"י] נסתר בזה דא"כ מנ"ל לתלמודא לפרש עתיד לגדל ולא לא ולו ממש כיון דקצתן יש להן וקצתן אין להם ואולי לא חשבי להו לקרי וכתיב דומיא אשר לא יעדה:

בא"ד ואינו רוצה והפדה וה"ט כו'. כצ"ל:

בא"ד וא"ת בפרק כשם כו' ואמאי לא מייתי כו'. אף אם ס"ל דהכא הוי קרי מ"מ גם לא דהתם הוא קרי וכתיב במסורת. ויש לראות מאי קושיא התם מייתי דלא הוא לו ממש משא"כ כאן דאין נעקר ממשמעותיה לגמרי ור"ל שאין לו כרעים עכשיו וכוא"ת השני [דמקשו דאמאי לא דרשינן הכא לו ממש כדהתם] וי"ל דמ"מ משמע מהם דמשמעות לא לו רק צריך דרשא מדמשני למיכתב בא' וכוי"ל האחרון:

בא"ד אבל בכל צרתם לא צר לא מוכח כו' . די"ל שהקב"ה אינו חושש בעצמו ומוסר תשועתן ע"י מלאך או ה"ק אע"פ שלא צר להקב"ה אפ"ה ומלאך פניו הושיעם כו' וקאי אחסדי ה' כי לא תמנו ותלמודא שם דקאמר וכ"ת ה"נ הא כתיב ומלאך פניו הושיעם [אף די"ל דמוסר תשועתן או ה"ק כו'] אקרא דעמו אנכי בצרה סמך:

בתוס' בד"ה אלו כללי כו' לכל אחד כלל אחרון בפני עצמו כצ"ל ואייתר ליה סלעם לרבוי כו' :

סה:[עריכה]

גמ' אי הכי חרגול נמי כו' ותיתי מארבה וסלעם. נקיט תרתי [ולא מסלעם לחוד דכיון דכללא בתרא דוקא לסברת הוכ"ת לא בעי דדמי לי' רק בסימנים החשובים וכמ"ש תוס' ד"ה וכ"ת] משום אלא איכא למיפרך כו' [דאפילו ילפינן ליה בהצד השוה מ"מ איכא למיפרך] ה"נ כו' ואפשר דדוקא נקיט ועיין לקמן:

גמ' סלעם יתירא כו' תנהו ענין לראשו ארוך. צ"ל שכולן [אותן שראשן ארוך] דומין לסלעם בסימנים דאם הוא כחרגול לכתוב אותו וארבה ולא לכתוב חרגול וסלעם ואם הוא כארבה לכתוב אותו במקום ארבה וסלעם ואם הוא היפך של סלעם לכתוב אותו וסלעם ולא לכתוב ארבה וחרגול וק"ל:

ברש"י ד"ה דמאי פרכת כו'. ומה לחרגול דיש לו זנב כצ"ל:

בתוס' בד"ה וכ"ת כו' והו"מ לשנויי כו' או זנב או אין ראשו ארוך כו' לא נתחוורתי דא"כ מאי קאמר א"ה דבתרא דוקא ס"ל חרגול נמי כו' אלא מאי קמא דוקא נמי חרגול דשוה להו בג' צדדים ד' כנפים וחופין ואין ראשו ארוך לא לכתוב והאיך תלוי קושיא זו בתדר"י יקשה על התורה ואפ"ל דכתב חרגול של"ת אין לו זנב הוא סימן והבא בראשו ארוך ושוה באינך ג' סימנים הוא טהור להכי כתיב חרגול להורות שצריך דומיא באינך ג' סימנים [ואין לו זנב לא הוי סימן] וק"ל. רק לשון הגמרא לא א"ש דקאמר אלא איכא למיפרך כו' [דלאו פרכא הוא רק טעמא אחרינא איכא דכתביה להורות דאין לו זנב לאו סימן הוא] ואפ"ל דאה"נ בין קמא או בתרא דוקא קשה חרגול למה לי אלא אין כאן כללא בתרא כלל והוי כלל ופרט וכתד"ר זה בא להכריח ומעיקרא פריך אילימא [דאף אי נימא דהוי כלל ופרט וכלל הא איכא] פירכא מה להנך כו' וכ"ת כו' ס"ס קשה חרגול למה לי [אע"כ כתד"ר] ואפ"ל דבל"ז לא מיחשב זה דאין ראשו ארוך לסימן כלל ואיצטריך חרגול דלא שוה רק בב' סימנים ויש לפרוך מה להנך שכן אין להם זנב אבל לתדר"י דקאמר הבא וראשו ארוך כו' ואיצטריך ליה להצד השוה כו' לאורויי כו' לזה פריך אם הוא ה"א שתלוי הדבר בראשו ארוך אכתי מה מועיל הלא ראי כו' הצד השוה כו' ודו"ק:

ע"ק לתרץ ארבה או חרגול קרא יתירא למה דוקא סלעם והו"מ ללמוד מחדא בלא מה הצד כיון דשוה בג' סימנים ויאמר עדיפא מאם אינו ענין רק שבא להורות דראשו ארוך אין סימן דאל"כ למה לי הא דומה בג' סימנים ותו ליכא למיפרך אע"כ ראשו ארוך אין סימן וא"כ אינו דומה רק בב' צדדין והוי פרכינן להכי צריך למיכתביה לגופיה [משא"כ למאי דנקיט סלעם דאפשר ללמדו במה הצד אף דראשו ארוך אינו סימן ע"כ צ"ל באם אינו ענין] ובזה י"ל כאפ"ל ראשון שבא לשלול חד סימן וק"ל. ע"ק לימא סלעם קרא יתירא ובלא הצד השוה ודו"ק:

בא"ד דא"כ תקשי עליה דהאי דעירובין כו' . משמעתין גופיה לתנא דבי רב דקאמר ומרבה דדמיא לי' מב' צדדין י"ל דקאי על דמיני' אין מה שהוא מינו ודמיא ליה מב' צדדין ולכאורה לא היה כתוב כן לפני התוס' וכן בתדר"י בחד צד דחיקא טובא דדוחק לפרש לבתר דכתב סלעם ואילו לא כתב למינהו הוי מרבינן דדמיא בחד צד וברש"י כל דדמי ליה הלכך סלעם כו' מאי הלכך אדרבא לבתר דכתב סלעם אמרינן כן ונראה שלפני רש"י היתה הגירסא כל דדמיא ליה ותו לא ודו"ק:

בא"ד במקום שהיה יותר משני צדדים שוין כו' נצריך בכאן יותר מג' צדדין למ"ד כו'. כצ"ל:

סו.[עריכה]

ברש"י בד"ה ארבה וחרגול כו' . כל דהו הוא דיבור חדש ומשמעות דמסלעם בלא חגב לא הייתי ממעט רק סימן דראשו ארוך רק ה"א דיתורא דחגב לא אתיא להורות דצריך נוסף לד' סימנים סימן דשמו חגב רק להקל דסגי בסימן אחד אפילו בסימן דשמו חגב כיון דשמעינן מסלעם שבא הכתוב לומר שא"צ כעין הפרט ועיין:

בפרש"י בחומש אבל יש שראשו ארוך ויש שאין להם זנב כו' . אין מובן לי דלכ"ע אין תלי מידי בזנב דהרי ארבה וסלעם [דאין להם זנב] וראשו ארוך [דנקיט רש"י] צ"ל דוקא כתד"ר ולדידיה צריך להכיר מינו דוקא דאין בכלל אלא מה שבפרט אף אם יש לו כל הסימנים וצ"ע:

סו:[עריכה]

גמ' והשתא דכתב רחמנא כו' . רש"י אין מבורר לי בזה בלא תנא דמתני' אמקרא גופיה [קשה] למה לי סנפיר כיון דבקשקשת לחודיה סגי כדבמתני' דנדה וקשקשת ידעינן מקרא דשריון ודוחק לומר דמשריון י"ל דוקא היכא דמפורש ביה לבוש אבל על תנא דמשנתינו קשה. א"ל היאך יסמוך התורה על מקרא דנביאים ועוד קודם לגליות היאך ידעינן דעכ"פ חזינן משם דמבורר להם פירושא דקשקשת ובתוס' ד"ה כל שיש לו בסה"ד הכי קים להו הלכה למשה מסיני. וצ"ל [הך דכל שיש לו קשקשת כו'] אבל לא פירוש המלות ואף דודאי שאלו למשה רבינו ע"ה השומעים מפיו מאי קשקשת ה"נ בגוף התורה ודאי שאלו מאי קשקשת דבקרא ואפ"ה לא היה למקרא לסמוך על כך על השואל רק יהיה מבואר מצד עצמו בלא שאלה ותשובה וז"ש התורה יגדיל וכו' הרבה אמר וכו' שלא יטעה אותו שאינו יודע קרא דשריון אפ"ה יתברר לו סימני דגים ומ"ש לידע כו' אף דכתיב סנפיר אכתי איני יודע מאי קשקשת בלא קרא דשריון רק ר"ל לידע הסימנים או אפשר ביאור סנפיר ידענו ככל שאר מלות שבתורה והשתא דכתיב סנפיר ממילא ידעינן קשקשת ולכאורה אהלכה למשה מסיני יש לסמוך כמ"ש התוס' לעיל בסימני עופות דא"ל הלל"מ דכל הדורס טמא דא"כ פ"ו למה לי וא"כ מכח ההלכה כל שיש לו קשקשת כו' ויש כו' נוכל לידע מאי קשקשת ע"י ראיית הדגים דקושטא כן הוא [דכל שיש לו קשקשת דהיינו לבוש יש לו סנפיר] ואפשר שאין להתורה לסמוך ע"ז שיוכל לבדוק בדגים והלכה למשה מסיני זו לא נאמרה בשביל כן לדעת מאי קשקשת ולזה ביארו התורה משא"כ לעיל כל עוף הדורס טמא נאמרה בשביל אותן העופות הדורסין לזה הקשו דא"כ פרס ועזניה למה לי:

גמ' שומע אני אל תאכל את שאין לו. לא משני דאיצטריך שלא תימא קרא קמא כפשטיה לאיסורא [לכלים כדלקמן] דאין סברא דבשביל היתירא דכלים יכתוב איסור לאו בימים טפי הו"ל לכתוב היתירא דכלים ועוד דס"ס קושטא הוא דהוי לאו לגופיה [והאמת משני] אבל א"ל שהרי כתיב תאכלו להיתירא דז"א כמ"ש התוס' בד"ה אימא דאיצטריך שלא תאמר מה הפרט מפורש מים נובעין ולאסור בורות כו' אבל כלים לעולם אסור:

ברש"י בד"ה ת"ל תאכלו כו' שאין ימים ונחלים כל אשר לו סנפיר כו'. כצ"ל וכ"ה בגמרות חדשים. א"ל למה לי כללות בקרא דאין לו לכתוב בו רק ימים ונחלים ממילא נלמוד דקרא קמא מאיסורא קממעט וא"ל דה"א חריצין ונעיצין נמי להיתירא דמכעין הפרט דבמקרא דיש לו שמעינן לאיסורא חריצין ונעיצין באין לו דז"א דאיצטריך שיהיה קאי על לאו דאין לו כי היכי דקאמר אימים ונחלים גופיה ממשמע שנאמר יש לו שומע אני כו' ומשני לעבור בלאו ועשה ה"נ בחריצין ונעיצין וק"ל:

ברש"י בד"ה חריצין ונעיצין לא כו' ולמה לי תאכלו כו'. וא"ל כדי להורות מדאיצטריך תאכלו לרבויי בורות ש"מ חריצין ונעיצין אסורין דלמה ליה לכתוב היתירא דבורות איסורא דחריצין ונעיצין הו"ל לכתוב ועוד דאברייתא מקשה דקמצריך בהדיא תאכלו להיתירא דבורות כדקאמר תאכלו מה ת"ל כו' לא התיר אלא בכלים כו' ומנין לרבות בורות כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה אימא בכלים כו' וא"ת כו'. ותמהני דקושיתם לאו קושיא היא דבה"א דלא כתיב את זה תאכלו קאיירינן דקאמר תאכלו למה לי ומשני דה"א האי לא כתיב תאכלו הואיל והתיר מפורש כו' לא התיר אלא כלים ובורות נשאר לאיסור היכן מצינו בה"א זה היתר כלל דלמא דוקא לאיסורא ועוד דתלמודא רצונו לומר שהיתר כלים מפורש בקרא דאין לו ממילא אייתר תאכלו לרבות בורות דאי לאו הכי ה"א דאיצטריך תאכלו להורות שהמיעוט היא מאיסורא ואדיוקא דאותם תאכלו קאי ולא ממעט מהיתירא [ובורות ה"א לאיסורא] וכפשטיה דקרא וכדמסיק ואימא מה הפרט מפורש מים גדילים ע"ג קרקע כו' ומשני א"כ תאכלו מאי אהני ליה דזה כל עצמו כוונת הברייתא להתיר בורות ואי משום לשון אימא בכלים אע"ג דאית ליה לא תאכל ה"ק א"כ איצטריך תאכלו לכלים ומנ"ל לרבות בורות ומתרץ כלים מגופיה דקרא נפקא להיתירא וממילא מיותר תאכלו לבורות ודו"ק. ותירוצם לאו תירוץ דלהך תנא ע"כ כללא בתרא דוקא ס"ל דלהכי איצטריך תאכלו [וכפרש"י לקמן] ולמ"ד בתרא דוקא המדה כך הוא כמו למ"ד קמא דוקא דצ"ל המדה כן הוא בכל כלל ופרט כדמוכח בסמוך בהדיא ובלא תאכלו ה"א אפילו בורות הוי כעין הפרט דבתרא דוקא ס"ל וא"כ מאי מקום לתירוצם ודו"ק:

שם וא"ת א"כ את זה תאכלו מאי אהני ליה. יש לפרש כפשוטו [דבשלמא אי קאי להתיר כלים איצטריך את זה תאכלו להתיר נמי בורות אבל אי כלים לאיסורא היאך שייך את זה תאכלו לרבויי נמי בורות לאיסור] אע"כ להתיר כלים אתי. וי"ל שר"ל כדמסיק א"כ תאכלו מאי אהני ליה לזה הקשו דהשתא דמהיתירא קממעט ממילא ימים ונחלים שרי טפי מכלים ובא תאכלו לרבות בורות דשרי אם יש לו סנפיר כימים ונחלים לזה הקשו מאי אהני בלא תאכלו נמי הוי אתיא בורות מכעין הפרט דבתרא דוקא כואימא דבסמוך וק"ל. וא"ל דדלמא להתיר בורות אפילו באין לו אתי תאכלו דז"א דצריך לדמויי או לימים או לכלים וק"ל:

בתוס' בד"ה לא ס"ד תימה מאי ראיה הוא זה כו' . הא א"ל בה"א זו למה לי ימים ונחלים בקרא דיש לו משום דאל"כ ה"א קרא בתרא כפשטיה ומאיסורא קממעט אבל הא קשה בה"א זה למה לי ימים ונחלים בקרא דאין לו דבשלמא השתא איצטריך תרוייהו סתום ומפורש דהיינו קרא דאין לו לגלות דמאיסורא קממעט וקרא דיש לו שלא תימא למעוטי מלאו קאתי וכמ"ש התוס' בסמוך ואפ"ל דאה"נ אחרי בואם לגמר דבריהם שוב מתורץ תימה הראשון ודו"ק. וא"ל כדי לדייק מקרא דאין לו בימים ונחלים הוא דיש לאו באין לו דוקא הא בכלים אפילו יש לו יש לאו דאין הדיוק קאי על הלאו רק על האיסור ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבקרא קמא אין לחוש כו' וי"ל דבהאי קרא בתרא לא כתיב לאו והכי כתיב וכל כו'. כצ"ל:

בא"ד וצ"ל כו' ויש לו אפילו בכלים נמי שרי כו'. כדי שלא יהא סברות הפוכות כמ"ש כבר וק"ל ועוד דקרא קמא מתיר יש לו בכל מקום כיון דלא כתיב ביה ימים ונחלים:

סז.[עריכה]

גמ' מניה הוא דקמישתרו כלים. לכאורה נראה לפרש כפשטיה דמקרא דאין לו נתמעטו מלאו משא"כ מקרא קמא מישתרו לגמרי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה לא ס"ד וק"ל:

גמ' ומנא תימרא כו' . ובל"ז סברתו הכל אסור או מותר:

גמ' ששוחה ושותה כו' . אבל ע"י כלים אסור דלמא פריש כו' ולאו היינו רביתייהו משא"כ מכלי לכלי ועיין באשר"י לעיל בסמוך:

גמ' תניא דמסייע לך ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושים שסיננם כו' . כצ"ל וכ"ה ברש"י בחומש וכן משמע באשר"י ואע"ג דבסמוך יליף דרניות שבבהמה מניה כולה מינה יליף דה"נ [לגירסא שלפנינו הא] מכל השרץ יליף בסמוך תולעת שבעיקרי כו':

ברש"י בד"ה במים במים שתי פעמים כו' מדה בתורה היא שלא תדונו כו'. ולא כתב מכח דא"כ תאכלו למה לי וכמ"ש אח"כ דסוף סוף למה ליה להתורה באמת לכתוב תאכלו אע"כ דהמדה כן הוא לדרשו ברבויי ומיעוט להכי הוצרך התורה לכתוב תאכלו רק שלא תקשה מאי כוונת ר' ישמעאל ומאי נ"מ אם המדה כן או כן לזה פירש דבא לישב יתורא דתאכלו [למה דסובר כללא קמא דוקא]. וא"ל לא לכתוב התורה סמוכין זה לזה רק פרט ביניהן ולא לכתוב תאכלו כיון דכללא קמא דוקא דאין זה קושיא שהתורה רוצה להורות דינים אלו בריבוי ומיעוט בשלמא לעיל כתבתי שפיר דסוף סוף למה ליה לתורה לכתוב תאכלו כו' ר"ל למה לי יתורא דלשתוק קאמרינן אבל לכתוב בענין אחר אינו קושיא:

ברש"י בד"ה אלא זה והדומה לו כו' . ר"ל הדומה למיעוט בכל צד כמ"ש אח"כ דריבוי ומיעוט לחודיה מייתי כל דדמיא ליה בכל מילי כו' דאל"כ ריבוי שני למה לי וא"ל לא לכתוב ריבוי שני ולא לכתוב תאכלו והוי מרבינן חריצין ונעיצין דוקא דדמיא למיעוטא י"ל דא"כ ה"א שהוא כלל ופרט ואין בכלל כו' חריצין ונעיצין לא וכפרש"י דלהכי פלגינן רחמנא לפרטי מכללא דלא תדרשי' בכלל ופרט כו'. וא"ל לעולם לא לכתוב ביש לו הריבוי בתרא ולא לכתוב תאכלו ואין לטעות כמ"ש מדכתיב רבוי ומיעוט ורבוי בקרא דאין לו י"ל דא"כ לא הוי חריצין ונעיצין באיסור עשה דאותם תאכלו רק באיסור לאו דהא בקרא קמא אין בכלל אלא מה שבפרט ואימים ונחלים לחודיה קאי אותם תאכלו ולא שאין לו כדקאמר לעיל ממשמע שנאמר אכול את שאין לו כו' וכאשר תירצתי לעיל כעין זה וק"ל:

בתוס' בד"ה במים במים כו' ואפ"ה איצטריך ליה לתאכלו כו'. כצ"ל:

סז:[עריכה]

גמ' הא באיביה כו' . ולא קאמר תרוייהו באיביה וכליסין ועדשין מקום צר ואין יכולין לרחוש בתוכן וכמ"ש התוס' בד"ה דיקא נמי בפולין משום תולעת שבתמרים נקיט כן ולפ"ז זיזין שבעדשים ויתושין שבכליסין איירי אף במחובר אינו דומה לתולעת שבתמרים כו' דאיירי דוקא בתלוש:

גמ' פירשה ומתה כו' פירוש פירש חי ומת מעצמו קודם ששרץ על הארץ ואכלה לאחר מותה משא"כ פירש לאויר העולם וקלטה חי ואכלה שאכל דבר הראוי לרחוש [זהו בעיא שני'] וק"ל. ויש מפרשים פירשה ומתה מיד קודם שיצאה לאויר העולם ואינו [דכיון דפירשה מחיים אי אפשר דלא יצאה לאויר העולם] ולגירסא שהביא האשר"י פירש מת כו' [ניחא]:

גמ' דכוורי שריין. לר"ת דקוקייני אסירי [איירי בדגים] איירי הכא בנמצאו בין עור לבשר דאין לומר בה עיילי באוסיא: