מהר"ם שי"ף על הש"ס/חולין/פרק ב

לב:

בתוס' סד"ה ולחשוב נמי דחזקיה כו' וא"ת אמאי קשיא ליה דליחשוב דחזקיה ודר"א והא לקמן באלו טריפות מפרש דלא חשיב בסגר ושב שמעתתא כו' דטריפה היינו אסורה כמו אלו טריפות כו' וי"ל דלא משמע ליה לרבויי נבילה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה כו' דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה כו' וא"ת מאי פריך וליחשוב דר"א הא בהמה שנחתכה רגליה מארכובה ולמעלה אתיא בזה הכלל והיינו בסגר וכו'. ותימה מ"מ אי אתיא בזה הכלל לא מיתנייא אלא בטריפה ובגמרא פריך דליחשביה דנבילה אי נבילות מיתני נמי התם וק"ל וי"ל דהא דתירצו התוס' מעיקרא דלא משמע ליה לרבויי נבילה מזה הכלל כו' היינו מה דלא נכלל במלתא אחריתא רק בפני עצמו כיון אליו באומרו זה הכלל כל שאין כמוה חיה כו' [זה לא נכלל באין כמוה חיה] אבל מה שהקשו בתר הכי הוא דמאי פריך ונחשוב דר"א כו' כיון שחושב כל מיני איסור אכילה דשייכא בבהמה אע"ג דנבילה נמי הוי ולא חשיב דוקא טריפה ותו לא הכי פריך בגמ' וע"ז הקשו דהא נכלל איסור נבילה דניטל ירך וחלל שלה בבהמה שנחתכו רגליה ואותו אתיא בזה הכלל וכו' ודו"ק נ"ל:

לג.

גמ' תניא דלא כרב אחא בר יעקב. בספר יש"ש פרק השוחט דין י"ז הביא שיש מקשין על הסמ"ג שדבריו שכתב סי' קנ"ו ומ"ע סי' קנ"ב סותרין זה את זה וכן דברי הרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים [שפסק דבני נח חייבין עליו ולא ישראל] תמוהים גם הרשב"א תמה עליו גם הכ"מ תמה עליו גם בספר לחם משנה לא ישבו כי אם דמה דפליג על רב אחא בר יעקב הך ברייתא הרוצה שיבריא כו' הוא מטעם דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וטעם זה ליתא דהא אשכחן פ' ד' מיתות יפת תואר דלישראל שרי ולנכרי אסור דלאו בני כיבוש נינהו אלמא דליתא להך טעמא כו' עכ"ל. וכמה דחוקים דבריו כמ"ש גופיה והוא דוחק חדא דכבר יישבו תוס' לקושיא זו ע"ש פרק השוחט [בתוס' שלפנינו נשארו בתימה] ועוד דר"פ קאמר ובעי דאימא ליה מי איכא מידי כו' ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא קאמר ואפ"ה דחי ליה דתניא דלא כוותיה וכן רב אידי בר אבין וכן ר' יוחנן דפליג בהדי חזקיה בפרק העור והרוטב דגבי בהמה טמאה כשהיא מפרכסת ישנו לאברים ולא בטהורה [אף לבני נח] דאתיא ליה סייעתא ממתניתא דהרוצה שיבריא כו' וכ"ש חזקיה דס"ל דאפילו בטמאה אינה לאברים כשנשחטה ועדיין מפרכסת ומתני' דריש מסכת טהרות ומייתי לה בפרק ג"ה דף ק"ב ע"ש בתוס' כולהו דלא כראב"י וטעמא דליכא מידי כו' שייך הכא ול"ד ליפת תואר וק"ל וא"כ דברי הלח"מ הנ"ל במחילה מכבודו מילין נינהו (ועוד) דעדיין דברי הסמ"ג קשים וסותרין זה את זה (ואע"פ) [כמו] שכתב מהרא"ש הביאו היש"ש דדברי סמ"ג סתורין מניה וביה (יש) [ויש] ליישב ע"פ האמת דה"ק דודאי ס"ל דלא כראב"י וכברייתא דהרוצה שיבריא כו' אלא דדוקא לאחר שתצא נפשה מותר בה אחד נכרי ואחד ישראל הא כ"ז שלא יצא נפשה ישראל מותר בה מן התורה אלא חכמים אסרוה ואסמכיה אקרא דלא תאכל על הדם בסנהדרין וכפרש"י בהעור והרוטב ופרק השוחט אבל נכרי מדאורייתא אסור דעדיין חיה היא וכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אלא לאחר שמתה ס"ד למיסר כיון דלא ניתר בשחיטה וזה פירש קודם שמתה והכי ס"ל לראב"י בהא קאמר ברייתא דנכרי מותר בה כיון דלישראל שריא שחיטה וה"ה לנכרי נשתרי אותו האבר בשחיטה אבל מ"מ אסור לאוכלו בשחיטה עד שתמות דשחיטה לא הוי כמיתה אף לישראל אלא דישראל לא בעי מיתה ונכרי בעי מיתה וא"כ ליכא למימר ליכא מידי דלישראל כו'. ולכך אף דשחיטה מתרת לאותו אבר כמו לישראל דליכא מידי כו' מ"מ צריך להמתין עד שתמות וק"ל. ותדע דהא קתני בברייתא דלאחר שתמות עובד כוכבים מותר בה כו' והא מאי דצריך ישראל להמתין עד שתמות הוא מדרבנן וא"כ יהא עובד כוכבים מותר בה מיד דליכא איסורא דרבנן לגביה אלא דעובד כוכבים אסור מדאורייתא כדאמרן. ובהכי מדויק לשון הרמב"ם ששום אחד לא הרגיש בו שגבי היתרות שיתר ב"נ על ישראל בטומאה כתב שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה כו' חייבין עליו משום אמ"ה ומשום במ"ה וגבי אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת כתב ה"ז אסור לבני נח משום אמ"ה עכ"ל והלא דרך הרמב"ם לכתוב כל דיני חיוב מלקות וכרת וקרבן ולא סגי ליה במה שכותב האיסור ואע"ג דבזה הזמן אינו נוהג המלקות ואינך כי ע"כ קרא שם ספרו משנה תורה כידוע. וא"כ למה לא כתב גבי אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת דחייב משום אמ"ה כדכתב גבי אבר ובשר מן הטמאה שיתר בני נח על ישראל אע"כ כדאמרן וכדדייק לישנא דברייתא דפרק העור והרוטב ובשר הפורש ממנו כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפילו לאחר שתצא נפשה דמשמע הא ישראל [ששחט] בטהורה מותר לבני נח לאחר שתצא נפשה אבל קודם שתצא נפשה אפילו ישראל בטהורה אסור לבני נח וכן מוכח מדברי רש"י למעיין שם ולכך פרש"י על ואסיר לבני נח והיינו סייעתא מדקאמר ואפילו לאחר שתצא משמע דאמ"ה גמור הוא דאי לא הוי אסורה אלא קודם שתצא נפשה לא הוי סייעתא לר"י דלעולם כחזקיה ואינה כחיה ולא הוי לאברים ואעפ"כ אסור קודם שתצא נפשה וכדכתיבנא לכך קאמר ברייתא ואפילו לאחר שתצא נפשה דאי ליכא איסורא בטהורה ששחטה ישראל אף קודם שתצא נפשה [לגבי בני נח. דבדידהו דליכא איסורא דלא תאכלו על הדם אין חילוק בין קודם מיתה או לאחר מיתה ודלא כסברתו לעיל] הול"ל בקיצור ואסור לבני נח וממילא ידעינן דאפילו לאחר שתצא נפשה אסורה דאי אסורה קודם שתצא ה"ה לאחר שתצא דמ"ש א"ו כדאמרן ומטעמא דכתבינא וכן משמע מפרש"י בהעור והרוטב (דף קכ"א ע"א) וז"ל השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים הא פרישית לה דכיון דכוותה בשחיטת ישראל בטהורה משוי ליה אוכלא בעודה מפרכסת ולישראל שריא דהא בשחיטה תליא מלתא כו' משמע כדפרישית [אולי מל' ולישראל שריא כו' משמע ליה הכי דלעובד כוכבים אסור] וכן משמע נמי במתני' ברש"י דעלה קאי הא פרישית לה כו'. ודברי מהרש"ל ביישוב זה [על הרמב"ם וסתירת הסמ"ג. שמחלק בין כששחטה לצורך ישראל ובין כששחטה לצורך עובד כוכבים דאז לכ"ע אסיר ] לא נהירא דהא חזינן דמפליג בברייתא דאייתי בגמ' בפ' העור והרוטב ופ' השוחט דלא כראב"י בין שוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים לשוחט בהמה טהורה ואם איתא לדברי מהרש"ל הו"ל לפלוגי כולה בטהורה בין כששחט ישראל לצורך עובד כוכבים או לצורך ישראל ול"ל למימר ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ועוד דודאי בהמה טמאה של עובד כוכבים הוא דהא אסור לעשות סחורה בדברים האסורים והול"ל ישראל ששחט בהמה לעובד כוכבים [אפילו טהורה] ומפרכסת אבר הפורש ממנו כפורש מן החי ואסור לבני נח כו' והוא תימה לדבריו ודו"ק. גם מה סייעתא מייתי לר"י מהך ברייתא שאני הכא ששחט לצורך עובד כוכבים ולכך הרי היא כחיה וישנה לאברים ומיהו לזה י"ל דבטמאה לא שני לן בין ששחטה לצורך עובד כוכבים או לא ודו"ק. גם מה אמר בפ' השוחט תניא דלא כראב"י מהך ברייתא דלמא ראב"י מיירי דאסור לזמן עובד כוכבים על בני מעיים בבהמת נכרי ששחטה ישראל וברייתא מיירי בבהמת ישראל דאף ראב"י מודה ועוד מ"ט לא משני [רש"ל על תמיהתו על הרמב"ם] דהתם [בדברי הרמב"ם] איירי בבהמה טמאה דלא מהני בה שחיטה וע"כ אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אסיר משום אמ"ה והכא בבהמה טהורה דאיכא למימר ביה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכדמפליג בברייתא גופיה וכדמסיק הכ"מ שם אדעתיה לתרץ הכי אלא דהקשה דהו"ל לפרושי ע"ש בדברי הרב בעל כ"מ וכ"ש לתירוצו דהו"ל לפרש ועוד א"כ אדכתב הרמב"ם ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת ה"ז אסור לבני נח כו' ומיירי בבהמת עובד כוכבים דליכא למימר ביה מי איכא מידי כו' טפי הו"ל לאשמועינן דנכרי אסור בריאה ובני מעיים מכיון דנשחטו הסימנים כמאן דמנחי בדיקולא דמיא ושחיטה אינה מתרת להם עד שתמות כיון דבבהמת עובד כוכבים איירינן ולסברת מהרש"ל בבהמת עובד כוכבים אין שחיטת ישראל מתרת לעובד כוכבים עד שתמות וק"ל. ועוד הא עיקר טעמא דא' נכרי וא' ישראל מותרין בו מטעם דמי איכא מידי כו' וא"כ מ"ש בהמת ישראל מבהמת עובד כוכבים הא אידי ואידי אי שחט ישראל שרי לישראל וא"כ לגבי עובד כוכבים למה זה שרי וזה אסור. ותדע דהא פרש"י בהעור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) בד"ה אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו דהואיל והותר לישראל הותר אף לעובד כוכבים דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אבל הנך דלעיל שחיטת טמאה וכן שחיטת עובד כוכבים בטהורה אין בו היתר לישראל ולנכרי נמי לא מישתרי דחיה היא עכ"ל אלמא דוקא שחיטת טמאה ושחיטת נכרי בטהורה דליכא שום היתר לישראל אסור לעובד כוכבים וק"ל. וכן מוכח במה שפרש"י ריש פ' העור והרוטב במתני' קמייתא. ע"כ אין לדבריו עיקר ושורש כלל והדברים ברורין כדכתיבנא:

ע"ש בפ"ט מהלכות מלכים הלכה י' י"א כתב הרמב"ם שאבר או בשר הפורש מן הבהמה או חיה חייב ב"נ עליהן (משום אמ"ה) ע"ש והקשה הרב כסף משנה דהא פסק הרמב"ם פ"ד ופ"ה מהל' מאכלות אסורות כר' יוחנן דבשר מן החי אינו חייב עליו אלא משום טריפה והא ודאי דב"נ לא הוזהר על טריפה והיאך כתב כאן דב"נ נהרג עליו וצ"ע עכ"ל. הנה מ"ש דב"נ לא הוזהר על טריפה ודאי הדין עמו כי לא נצטווה אלא על ז' מצות שלהן וכפי המחלוקת שבפ' ארבע מיתות וכ"כ תוס' פ' ג"ה (דף ק"ג ע"א) בד"ה מר סבר ר"י בהמה בחיי' לאברים כו' ע"ש אבל לא היה צריך לזה דבהדיא כתב הרמב"ם הלכה י"ב וי"ג אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אסורין לב"נ משום אבר מן החי כו' ע"ש. והנה יכולים לשנויי דמ"ש כאן דחייב על בשר הפורש מן החי משום אבר מן החי מיירי בבשר הפורש מאבר שאין בו עצם דשם חייב (משום אמ"ה) בין שחתך כולו בין שחתך מקצת כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' אלא דקשה לי טובא חדא דהו"ל להרמב"ם לפרושי ועוד אף דברייתא דהעור והרוטב דתנא רב אושעיא שחט בהמה טמאה לעובד כוכבים אע"פ ששחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנו כפורש מן החי ואסור לב"נ וכו' [דג"כ קשיא לר"י] אפשר לאוקומי בבשר הפורש מן האבר שאין בו עצם ובהכי מידחי דכתב בספר לח"מ דע"כ מוכרח לחלק בכך בין ב"נ לישראל [דבב"נ גם על בשר חייב משום אמ"ה ומיישב בזה דברי הרמב"ם [דאי לא"ה תקשי מהך ברייתא לר"י דאמר אינו חייב על בשר הפורש מן החי משום אמ"ה וכו' עכ"ל דלעולם ליכא לפלוגי ואפ"ה לא תקשי לר"י דהתם בבשר מאבר שאין בו עצם מיירי. ואי אפשר לומר דאי אפשר לאוקמי בבשר מאבר שאין בו עצם דא"כ מאי אריא ואסור לב"נ משום אמ"ה הא לישראל נמי אסור משום אמ"ה אע"כ בבשר מאבר שיש בו עצם ויש חילוק בין ב"נ לישראל דא"כ הו"ל לספר לח"מ למידק דיש לחלק מגופא דלישנא דברייתא ולא מדלא אקשי מניה לר"י ועוד דא"כ הוי קשיא מניה לר"ל דאמר גם ישראל חייב על בשר מן החי משום אמ"ה והכא קתני דוקא ב"נ אלא האמת הא דקתני לב"נ משום דלישראל אסור משום טמא וכהא דפרש"י התם ובשר הפורש ממנו [כו' אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לב"נ ולזה מפרש הגאון דקשיא ליה] למאי הלכתא תני ליה בשלמא אמ"ה דמטמא כלומר ונ"מ אף לישראל [דאסיר משום טמאה] במה דהוי אמ"ה אלא בבשר מן החי דלא מטמא וא"כ מאי נ"מ לישראל הא לענין איסור אכילה לא נ"מ מידי דכבר אסור משום טמאה אלא לב"נ קמ"ל דאסור באכילה לדידיה משום אמ"ה. ולעולם לישראל נמי אסור בשר הפורש מן החי משום אמ"ה וא"כ ליכא הכרח אלא מדלא אקשי מינה לר"י. והא ליתא דאיכא לאוקמי בבשר מאבר שאין בו עצם והנה אם אין חילוק בין ב"נ לישראל לדעת הרמב"ם ומיירי הכא בבשר מאבר שאין בו עצם וכדכתבינא היתה ראיה ברורה לדעת הרמב"ם לחלק בין אבר שיש בו עצם לאין בו עצם ודלא כהראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות מאכלות אסורות:

גם אין טעם לחילוקו דמ"ש אך בשר בנפשו כו' [דכתיב בב"נ] מלא תאכל הנפש עם הבשר. והא ראיה מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות מ"א דכתב בהדיא דעל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו וכו' עכ"ל:

אבל נ"ל באמת דיש חילוק בין ב"נ לישראל וב"נ חייב משום אמ"ה אף בבשר מאבר שיש בו עצם [אך לא מהוכחתו של הלח"מ ולא מטעמי' ] ולהכי לא הביא הה"מ לראיה לדעת הרמב"ם דמפליג בין בשר מאבר שיש בו עצם לבשר מאבר שאין בו עצם משום דאלת"ה קשיא מאי דייק בהשוחט (דף ל"ג) תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה כו' דלמא התם דעובד כוכבים מותר היינו לפי דבשר מן החי לר"י משום טריפה אסרינן ובני נח לא הוזהר על הטריפה אע"ג דא"כ למה נקיט כששחטה לנקוט בחותך מבהמה בריאה קודם ששחטה גם למה ממתין העובד כוכבים עד שתצא נפשה כאשר פרשתי לעיל דדוקא אחר שתצא נפשה עובד כוכבים מותר בה י"ל דמשום ישראל אתי לאשמועינן דיכול לחתוך בשר קודם שתצא נפשה ולאוכלה צריך להמתין עד שתצא נפשה וע"כ צ"ל כן דהא נקיט מבית השחיטה דהוא לר"י משום טריפה ופשיטא דישראל ונכרי מותרין בו [בלא מי איכא מידי] והו"ל לאקשויי מניה לר"י אלא דר"י אמר דה"ט באמת דמותר בו עובד כוכבים ומ"מ למה נקט בששחטה [אע"כ משום ישראל]. ועוד דלקמן בפ' העור והרוטב במתני' וברייתא אמר דאם שחט ישראל טמאה לעובד כוכבים או עובד כוכבים ששחט טהורה לישראל מטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת דאשכחן דכוותה היתר לישראל אבל נכרי בטמאה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא הוי אוכל דהא מותר לחתוך ממנו בשר לב"נ ולאוכלו. ודוחק לומר דבעינן היתר בדכוותה אף לישראל לכך דוקא עובד כוכבים בטהורה וישראל בטמאה אבל נכרי בטמאה לא או דבעינן דוקא שיהיה כל הבהמה ראויה לאכילה. או דה"פ אי משום דמותר לחתוך ממנו בשר לב"נ א"כ מחיים נמי מותר זה ואפ"ה לא מקבלי טומאה מחיים אלא הא דמטמא עובד כוכבים בטהורה וישראל בטמאה ה"ט משום דאשכחן בדכוותה היתר לישראל א"כ כעין מיתה הוי לשויה אוכלא דאוכלין הוי כיון דלישראל בכי ה"ג בדכוותיה שרי וק"ל [אבל נכרי בטמאה לא אהני שחיטה זו מידי לשויה אוכלא. ואף דמותר לחתוך ממנו בשר זה לאו מצד השחיטה דאפילו מחיים נמי שרי זה. עכ"ז מהך דפ' השוחט הראיה במקומה]. ע"כ נ"ל באמת דיש חילוק בין ב"נ לישראל. ולדעת הראב"ד פשיטא דיש חילוק דאל"כ תקשי ברייתא דהעור והרוטב דתני ובשר הפורש ממנו כפורש מן החי ואסור לבני נח וכו' לר"י דלא מחייב אלא משום טריפה אלא אפילו לדעת הרמב"ם די"ל כדלעיל [דמיירי בבשר מאבר שאין בו עצם] נ"ל דיש חילוק וטעם החילוק דבב"נ במיתה תליא מלתא דלא הוזכר שחיטה לגבייהו וילפינן דלדידהו במיתה תליא מלתא מקרא דאך את בשר בנפשו דמו וגו' וא"כ אסור לו לאכול מבהמה כל דהו בלא מיתה כדכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות מלכים דבני נח בכל שהוא חייב אע"ג דגם שם כתוב לא תאכלו ואכילה בכזית אלא כו' ודו"ק: [מה שהיה כתוב כאן בדפוסים ישנים השייך לקמן הצגנו הכל במקומו]: