מהר"ם שי"ף על הש"ס/גיטין/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מח.[עריכה]

ברש"י בד"ה מפני תיקון העולם אכולהו קאי. מציין בגמ' אחרי מתני' וכן מצאתי מוגה גמרא מקודם ולא כאשר הגיה בח"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה וכתובת אשה כו' מדאורייתא דיניה בעדית כאונס ומפתה שהוא מכ"ד אבות נזיקין דמסיק שם כולן כאבות לשלם ממיטב בגזירה שוה דתחת נתינה כו'. ורמב"ן תי' הביאו הרשב"א דמדקראו רחמנא מוהר ש"מ דיש כסף למוהר הבתולות אבל אין הסך שוה דכולן בצורי וכתובה במדינה וסמכו חכמים ועשו קצבה והה"נ לענין עידית אין שוין וק"ל:

בא"ד גבי בע"ח כו' . אף דהתם מדאורייתא בזיבורית משא"כ כתובה מדאורייתא בעידית מ"מ מטעמא דנעילת דלת היה ראוי לגבות בעידית ועדיפא סברא דנעילת דלת דלא גרעא חששא דשמא יאמר אקפוץ רק מעידית לבינונית מטעמא דכתובה דאורייתא בעידית דגרעא החששא מעידית לזיבורית אי אפשר דחששא דתקניטנו אלימא מאידך חששא:

בא"ד וטעמא דיותר משהאיש כו' . דמשום הא ודאי אין שייך להפקיע דינה:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' בשום דבר טפי. ואע"ג שכתבו בסמוך בד"ה כגון אי בשל עולם שמין מחמיר ר' ישמעאל שמא ס"ל לאביי לר"ע בדמזיק בשלו שיימינן וגם לא ס"ל או כסף או מיטב וכן בב"ק בהדיא דלא ס"ל כן וראיתי מי שמשבש הרבה:

בא"ד דמתוך תשובתו. לפי"ז לא משני על עיקר קושיא ועיין בחידושינו בבבא קמא מ"ש בזה בס"ד והוא נכון דועוד תניא בהדיא כו' דמביא לא מוסיף בברייתא רק תיבת של מזיק ומדלא מסיים בברייתא זאת מזיק משמע ליה כפשטא ודו"ק:

מט.[עריכה]

גמ' ובע"ח דיניה בבינונית. מדרבנן מפני תיקון העולם והכא לא שייך תיקון העולם [יגבה] בזיבורית וק"ל:

לא מוקמי בגמ' באוכל הקדש דבר הראוי להיות קודש וכ"ה ברשב"א:

בתוס' בד"ה כגון כו' ואיפכא כו'. דאז א"צ לומר דבתרתי פליגי ולא בא הכתוב כפשוטו ומפני תיקון העולם אתיא כר"ע הנזיקין שמין להם בעידית דניזק מפני תיקון העולם תקנו שצריך לקנות אך עתה בשמעתין צריך לקנות אין ה"א כלל לכן לא מוקי כה"ג מיהו למ"ד או כסף או מיטב הול"ל טפי הניזקין שמין בכסף דטרם שיקנה בכסף עידית יתן לו המעות וז"א דדלמא יקנה שדה בעד מטלטלין אבל א"ל אף לאיפכא מתני' כר"י ותיקון העולם להיכא שעידית דניזק כזיבורית דמזיק כמו השתא באמת דז"א דלאיפכא צ"ל אהני קרא לכדאמר השתא באמת [דהיינו היכא דעידית דניזק כזיבורית דמזיק דאהני קרא שצריך ליתן לו מעידית של מזיק ומחמיר ר' ישמעאל בכל צד מדאורייתא] דבשלמא בשמעתין אתיא קרא לאפוקי שלא תימא זיבורית כיון דאינו חייב לקנות אבל לאיפכא זיבורית מהי תיתי הא אפילו לא הו"ל עידית כלל אין לפטור עצמו בזיבורית דהא צריך לקנות אלא לאפוקי לקנות כעידית דניזק יתן לו אותו המעות דיכול לפטור עצמו בכסף אך אין זה הכרח דדוקא למ"ר או כסף כו' הוא כן ועוד כמ"ש לעיל דבכסף אה"נ דיכול לפטור רק אם קונה עידית במטלטלין או בחילוף שדה בשדה וכה"ג ולזה שפיר י"ל דאהני קרא כבשמעתין בדיש לו עידית ואין לו זיבורית כעידית דניזק אבל כשיש לו זיבורית כעידית דניזק שמא א"צ ליתן לו מעידית שלו ואתיא תיקון העולם לזה ודו"ק:

בא"ד כגון דאית ליה למזיק עידית ובינונית כו' . לכאורה בינונית כדי נקטו דהא בשל עולם שמין וא"צ לצייר בינונית גביה ובתוס' ב"ק ליתא ודו"ק:

בתוס' בד"ה שור כו' תימה כו'. עיקר התימה למה דלא ידע אכתי פירכא דשכן יפה כחו בנזקין:

בא"ד דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא כו' . אין זה הוכחה דהא אף מנזקין איכא למיפרך כמו שכתבו בסמוך בד"ה ור"ע שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור כו' ונראה שכתבו זה קודם דנחתו למ"ש בסמוך דילפינן קרן מקרן ויש משבשין דאף לפי מ"ש בסמוך [דיליף קרן מקרן] ה"ט נמי [משום] דליכא למיפרך מנזקין משום דמלתא אחריתא ה"נ לכך לא פריך מרבית כו' משום דמלתא אחריתא הוא [ולהסביר קצת אף הא דגובה מועד מעידית אף במקום תם משום דאף אדם דאיקרי מועד שם [חייב] תאמר בהקדש דאדם מועד נמי פטור וא"ל דאם חומר באדם וה"ה בור גורם יעשה נמי חיוב בתם דאדם הוא מועד כ"ז היה במוסגר מדברי הגאון] ובחשיכה יתהלכו ודו"ק:

בא"ד היינו מדרבנן כו' וא"ת א"כ רעהו כו' למה לי כו' וי"ל דאי לאו כו' אלא לפטור מחומש. עיין בחידושינו ב"ק [שם מפרש דאכתי למה ליה רעהו הא אשכחן פטורא בבור] מיהו אף לר"ע פטור וכמו שהקשו בסמוך באמת לר"ע [וא"ת אכתי כו' שכן יפה כחו בנזקי אדם כו'] דדוקא לרבנן כתבו דאי לאו רעהו כו' ועוד בגילוי דבור ממעטינן מכי יאכל לגמרי כדבסמוך אולם בתוספות ב"ק כתבו [על קושיתם שבסמוך דאכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם] ולמ"ש א"ש [היינו דרק לרבנן דאשכחן פטורא מרעהו ממעטינן מכי יאכל לגמרי] ע"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"ע וא"ת כו' וי"ל בהקדש לא קמיירי. לוי"ל הראשון שבד"ה שור דשן ורגל בהקדש חייבין אך לא ממיטב הא דפריך בב"ק אי ר"ע ליתני תרי גוונא שור אף לרבנן תיקשי וצ"ל נמי בהקדש לא קמיירי:

בתוס' בד"ה ועוד כו' ולא הו"ל לר"ע לאהדורי כו'. ולמסקנא ק"ו להקדש לד"ה קאי [אע"ג (דלא) [דאילו] ס"ל לר"י בעלמא (כדמסיק) [בדמזיק] גם בהקדש הוי ס"ל כן מ"מ י"ל אה"נ. זו היה במוסגר מדברי הגאון] אף אר"י קאי לכל מר כדאית ליה משא"כ עתה בה"א זו דפליגי רק בהקדש ע"כ הוא מדברי ר"ע לבד דאל"כ במאי פליגי וא"ל לפירוש ר"י דלמא מכח ק"ו להקדש דרשינן לרעהו לחומרא ולא לקולא כרבנן דרשב"מ דאין שייך לשון ק"ו בזה דמשמע דהילפותא מכח ק"ו דהלימוד הוא מרעהו רק מכח סברא דהקדש חמירא מפרשינן לדיוקא דרעהו לתומרא ועוד דמק"ו דיו לבא מן הדין וכו' והול"ל עיקר הילפותא דהיינו מרעהו ודו"ק:

בא"ד והרב ר' שלמה וכו' . ואף דקרא בהדיוט איירי וקאמר ר"י דר"ל בדניזק ולא בדמזיק וקאמר ק"ו להקדש לאפוקי מזיבורית דניזק ואם יש להקדש עידית והוא סוף סוף אינו מחויב לקנות וצריך ליתן לו ממעולה שלו מ"מ בהקדש אין שייך לשום בדניזק כלל דמי ידעינן עידית או זיבורית שלו וצריך לשום בדמזיק ע"כ משמע דומיא דהכי בהדיוט:

מ"ש ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק אין נמשך להק"ו שאין הק"ו קאי שלא נשום בדמזיק דהא שומת המזיק הוא חומרא:

היה נ"ל לפרש בגמ' ועוד מאי ק"ו להקדש כיון דלא פליג ר"ע בשומת העידית א"כ הא דקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות כו' הא ר"י נמי ס"ל כן ע"כ ר"ל לגבות להקדש נמי מן העידית א"כ מאי ק"ו להקדש הא בהקדש עסקינן משמע כאילו גופא דדינא לגבות לא איירי בהקדש דאל"כ הול"ל בקיצור וקל וחומר להקדש ודו"ק:

מט:[עריכה]

גמ' מפני מה אמרו בע"ח בבינונית כו' . דמשום נעילת דלת הו"ל לתקן בעידית ובאשר"י מפני מה אמרה תורה ולאו דוקא דהיכן מוזכר בתורה בינונית ועוד מהי תיתי יהיה בע"ח [בעידית] הא בתחלה פריך בהיפך מפני מה ניזקין בעידית משמע דבלא טעמא טפי הו"ל לתקן בבינונית וק"ל:

גמ' אפשר דמשהי לה בגיטא. מכאן הקשו להרמב"ם ז"ל דפסק במאיס עלי כפינן לבעל ואין מזה הכרח לדידי דאדרבה למה לי סיומא זה משמע דאף במאיס דכפינן ליה מ"מ יכול לעשות עיכוב ושהיה ודו"ק:

גמ' כגון שנעשה ערב וכו' . ומצייר לנו מתני' ואשמעינן דינא ג' מיני תשלומין באחד זה בעידית וזה בבינונית וזה בזיבורית משום שזה הגבי' בא לאחר מיתה וכפי אותו תשלומין נעשה ערב:

גמ' בקבלן. ולא משני בערב לאחר נשואין [דלאו מצוה קעביד דמשתעביד אפילו בלית ליה נכסי כמ"ש התוס' לקמן ולא יקשה קושיות הגמ'] דאכתי קשה למ"ד ערב דבע"ח לא משתעבד אע"ג דחסריה ולא עביד מצוה וכ"ש ערב דכתובה לאחר נשואין ודוקא לפי ההלכתא כתבו התוס' כך וק"ל:

גמ' אלא למ"ד וכו' מאי איכא למימר וכו'. נפשי אותה להבין דעת רש"י דמה מקום לקושיא זו תקשי בל"ז למ"ד אי אית ליה משתעבד כיון דאית ליה היאך גובה מערב ע"כ בדהו"ל ונשדף ומאי קשיא ליה הכא ה"נ בדהו"ל [ונשדף] גם היאך יטעה רש"י להשוות קבלן לערב וזה עצמו החילוק בין קבלן לערב וצ"ע:

מדלא משני בערב בקנין משמע לי קצת דאף בקנין לא משתעבד והפוסקים לא כתבו כן:

ולענין ערב דנכסי מלוג וצאן ברזל אין להוכיח דדינו ככתובה גופיה אע"ג דחסריה ממונא הואיל דלא משני בנכסי מלוג וצאן ברזל דסתם כתובה מנה מאתים וק"ל:

ברש"י בד"ה בקבלן כו' שהתפיסה בנו מטלטלין כו' והחזירתן. לשון נקיבה היא החזירתן לבנו וזה שכתבו התוס' דלא דמיא לנשא ונתן ביד כיון שלא נתנו הוא בעצמו לבנו ובקצת גמרות מוגה והחזירן וקצת משמע כן לשון לבנו דהול"ל לבעל ולפי"ז מ"ש התוס' דל"ד לנשא ונתן ביד משום דהתם לקח המעות מיד המלוה ונתן ללוה משא"כ כאן שהמטלטלין המה של בעל ולא נתנן לידה רק למשכון ולהבטחה ודו"ק:

ברש"י בד"ה אית ליה נכסי כו' הערב הזה כו'. הול"ל קבלן מיהו רש"י משוון או לא דק בלישניה וכן בתוס' בד"ה אלא למ"ד נקטו דלא מצי ערב לאשתעויי כו' [הו"ל למינקט קבלן]:

ברש"י בד"ה בדהוי כו' בשעת מלוה. הול"ל שיעבוד כתובה ואולי עיקר קושיא אבע"ח דבכתובה ניחא דמ"מ בזיבורית אף דלא משתעבד מכ"ש דא"כ גבי מיתמי אבל בע"ח בבינונית יקשה כיון דלא משתעבד:

ברש"י בד"ה דברי הכל לא משתעבד כו' ועוד דלא מידי חסריה כו'. ולא נקיט מצוה:

בתוס' בד"ה משום חינא כו' לא הו"ל למקרי כושל. אף דרש"י יישב שמה מ"מ לא הו"ל למקרי כך כיון דאין זה טעם שנותנין לה בשביל כן והול"ל לכתובת אשה הניחא לפירוש התוס' וק"ל:

בא"ד ולעיל נמי כו' . והתם בהכותב נשארה באמת סברת חינא ותקנו בשביל כן לתת לאשה דהם ב' הפכים ולפי' התוס' ניחא דאדרבה כיון שהאשה רוצה להנשא ומדאגה שמא לא ישא אותה איש תקינו לה שמה שיתנו לה והכא בשמעתין קאמר ס"ד אמינא משום חינא יפוי כחה אף לגבי יתומים לגבות מבינונית קמ"ל דגבי יתומים לא ייפו כחה לגבי הא והא דקאמר מפני מה אמרו כתובה בזיבורית דכדי שתשא איש דהיינו כסברת חינא שפי' רש"י הו"ל לתקן עידית [או בינונית] לזה קאמר דאין זה סברא כלל דיותר ממה כו'. ומ"ש התוס' לעיל ריש פרקין בד"ה כתובת אשה בסוף הדבור משום חינא נקטו לישנא דחינא לפי פי' רש"י דלרש"י קרוי זה חינא ולהתוס' ג"כ כוונת הפשט אחד רק לשון חינא אינו כן וק"ל וכ"ז פשוט בעיני וראיתי מי שלא כתב כן ואינו נראה:

בתוס' בד"ה בקבלן כו' דבלשון תליא כו'. ר"ל אם אמר לשון תן לו ואני אתן לך הוי קבלן הלוהו ואני פורע הוי ערב וכה"ג ע"ש. נראה דרש"י ס"ל בכל קבלן צריך דוקא שקיבל המעות לידו ולכך נקרא קבלן וברשב"א כתב משום דכאן לא שייך תן לו וכו' שהאשה אינה מלוה לבעל רק חייב לה כתובה בתנאי ב"ד לזה צ"ל שהתפיסה מטלטלין כו' ומ"ש והיא מוסרתן לידו ה"ה אם אמר לה תן לו וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה אלא למאן כו' ניזקין אמאי בעידית כו'. . אע"ג דהוי קבלן ויכול לתובעו תחלה מ"מ עיקר דינו איתמי ואפילו בקטנים כו' ולפום ריהטא קצת קשה לי דלמא איירי בדאית ליתמי עידית ולא זיבורית ואפ"ה כתובה בזיבורית דלא נכנס לשיעבוד יותר רק שיהא קאי במקום יתומים ויהיה לו יפוי כח דיתומים ואילו הוי להו זיבורית מצי מגבי לה ה"נ איהו כיון שיש לו ואינו נראה פשטא דשמעתין דאיירי שיש לו לחייב ג' שדות עידית בינונית זיבורית דאין לנו לדקדק בשדותיו רק טעמא בניזקין ובע"ח קיבל עליו לעמוד במקום החייב דינייהו וכיון שיש לו עידית צריך ליתן לו עידית ובכתובה דלא ניתנה לגבות מחיים שיעבד לעמוד במקום היתומים ודו"ק

להתוס' א"ל כמו שהקשיתי ברש"י תיקשי ליה בל"ז אי אית ליה משתעבד כיון דאית ליה משתלם מבע"ח ובקבלן ניחא אבל בערב דבע"ח נמי פליגי וע"כ ידע מקור הפלוגתא י"ל דאיירי שפיר בדאית ליה עדיין וביתומים קטנים וק"ל:

נ.[עריכה]

גמ' או דלמא משום דלא מסיק כו' . ודינא הוי ופירוש מפני תיקון העולם אניזקין בקטנים משום תקנתא ולא חילקו שוב בין גדולים לקטנים כמו בבע"ח משום לא פלוג וכמ"ש התוס' לעיל במתני' בד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים וכאן בד"ה כיון:

בתוס' בד"ה פחות שבכלים כו' . דההורה תלאה בברירתו ליתן מה שירצה וממילא בקרקע נותן זיבורית אבל פחות שבכלים ודאי הוי מיטב. ראיתי מי שמשבש שכתב מכח יתורא ואין כאן יתור בקרא והדברים המה דברי יתור:

בתוס' בד"ה כיון כו' . בהרשב"א כתב דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא והיינו שיעבוד סתם שהלוה לו בשטר אבל הכא שפירש בהד"א שיעבוד קרקע [מדאורייתא משתעבד] ולפי"ז מאי מקשה מניזקין ודו"ק ולי אפשר קצת לומר דלא מוכרח דס"ל לרבא שיעבודא דאורייתא ומ"מ פריך שפיר על תדע שלו דלמא בשבח דמניה בעידית מדאורייתא הניחו רבנן ביתומים על דין האב משא"כ בבע"ח דמיניה דידיה גופיה בזיבורית ורבנן תקנו לגביה בינורת וגבי יתמי לא רצו לתקן ופריך מניזקין דמיניה מדאורייתא בעידית ואפ"ה ביתומים שינה הדין וק"ל:

בתוס' בד"ה מאי עידית שפאי עידית פירש בקונטרס כו' . דברי רש"י דחוקים בפשט דשפאי כמ"ש התוס' ודברי התוס' רחקו מני וגבי יתמי כו' אין לו פירוש וצ"ל שהם מדברי רבא גופיה ור"ל שפאי עידית הוי בע"ח לכן מיניה בבינונית לא בעידית וגבי יתמי בזיבורית כדין תורה משא"כ אילו הוי נזקין מיתומים לא גבי מזיבורית אא"כ הוי עידית דניזק ועוד ראיה דכדרבא לא קאי רק על מה שמצינו שפאי עידית דגריע אין זה ענין ובעיקר דבריו הוי דברי נבואה דאטו אם שילח בעירו וביער בשדה שבולת שועל העומד לאכילת בהמה או מצידי החנות המוכר שבולת שועל לבהמה לא יהיה דינו כניזקין מיהו בצידי החנות אינו עומד לכך לאכול הבהמות שמה משא"כ בשדה מרעה עומד לרעות שמה וכן מסתבר דאין לזה שום נזק. וברשב"א מביא בשם ר"ת אפילו הן עידית שפאי עידית אותו קרקע שהזיקה דהוי נזק ונזק דינו אף גבי יתומים בעידית לרבא מ"מ בשפאי עידית הוי כבע"ח דגבי מיתמי בזיבורית ואתיא ראיה דרבא שפיר דהוי בע"ח דמיניה בבינונית וקאי הסיומא וגבי יתמי אדלעיל כמו לפרש"י וק"ל רק דוחק דלפי"ז איירי ברייתא דמקשה מניה בניזקין ואמאי לא קאמר מתחלה מאי לאו אפילו הן עידית ר"ל ניזקין י"ל דא"כ הוי משני ליה ר' ישמעאל היא וכדלעיל והא דלא משני באמת כן ואם תירוץ זה עדיף לישני לעיל ג"כ בשפאי י"ל דכל אחד משני לפי משמעות הלשון דהכא הול"ל אפילו הן ניזקין למה כינה עידית דזה לא מצינו בשום מקום שכינה לניזקין בשם עידית. ואי לא מסתפינא הייתי מפרש שפאי עידית היא שדה טובה מאד כדרך השדה העומד על שפת הנהר והוי עידי עידית וקאמר אפילו יש להן עידי עידית דה"א דנעשה מעידית בינונית ומבינונית זיבורית ויגבה מהן בינונית דמלמעלה חשבינן קמ"ל דמלמטה חשבינן כי אין שיעבוד ניזקין אלא לעידית סתם לא עידי עידית [וע"כ דלמטה חשבינן וא"כ ממילא דבבע"ח בזיבורית אפילו יש לו עידי עידית] ומייתי שפיר ראיה דשיעבוד נזקין על עידית [סתם] וגובה מבינונית [דידיה] ולא מעידי עידית וממילא ביתמי אוקמה אדאורייתא וגובה בע"ח מזיבורית ואזיל רבא לטעמיה דס"ל בשל עולם הן שמין כמ"ש התוס' ונותן לניזקין עידית סתם דשל עולם לא עידי עידית ודוחק בעיני דהו"ל לרבא לומר הזיק זיבורית גובה מעידית ואפילו יש לו שפאי עידית כדקאמר הכא אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מזיבורית ואפילו יש להן שפאי עידית גובה מה שנקראין זיבורית בשל עולם ועוד יאמר בקיצור בשל עולם הן שמין ולמה לו האריכות הזאת:

ודע ביש"ש פ"ק דב"ק סי' י"ג האריך בדין שכתב הטור סוף סי' ק"ב וסבר שיצא לו מפשט זה לפי פרש"י ואשתמיטתיה דדין הטור הוא גמרא ערוכה פרק איזהו נשך [דף ס"ו ע"ב] וכן הב"י הראה מקום על גמרא דאיזהו נשך ופירוש הטור שהתנה מעידית ולא מעידי עידית וק"ל:

להתוס' שפאי בשין שמאלית:

נ:[עריכה]

גמ' אבל אם אמר תנו וכו'. ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני כצ"ל:

גמ' ואע"ג דקמא בינונית כו' . דהא פסיק ותני. וברשב"א כי היכי דקדים לגבות קדים לגבות בינונית וע"ש באורך:

גמ' ולחזי שטרא כו' . פרש"י אמאי כו' דצוואה. משמע דמפרש שטר אצוואה ואח"כ פריך והא כל הקודם בשטר קאמר וצ"ל ע"כ דפסיקא ליה עכ"פ דס"ל לברייתא דאזלינן בתר צוואה ולא בתר שטר מדגובה ברישא מכולן ומדאין אומר ברישא בלא אחריו כל הקודם בשטר זכה ויש לו ב' פרכות ע"ז אמאי לא אזלינן באמת בתר שטר ועוד לישנא דכל הקודם בשטר וא"כ היינו האי נמי [שכתב רש"י] דמסיפא לא קשה כלל דדלמא קושטא שטר ממש ודו"ק:

בתוס' בד"ה יתומים כו' כשערב לו כו'. ועכשיו שמת זה החייב לו רוצה העובד כוכבים להפרע מהערב [כיון שמת החייב] לא יפרע הערב הזה מן היתומים אלא בשבועה שמא אתפסיה החייב צררי וק"ל:

בתוס' בד"ה גובה כו' יתן לפי חלקו כו'. וה"ה לענין גבי' שלהן אם אין הנכסים מגיעין חולקין אותו לט' חלקים:

בא"ד ור"ח דימהו למתני' כו' . דהיינו עד ב' מאות חולקין בשוה ומנה ג' משועבדים לב' אחרונים יחד ומנה ד' לאחרון:

בא"ד ונראה שיש לחלק. עיין ברי"ף שם בב"ב תמצא החילוק וכאן ברשב"א דהכא אזלינן בתר אומדן דעת המת וק"ל:

בתוס' בד"ה אע"ג כו' קצת קשה כו' דלא מפרש דאינו נפסד אלא האחרון והא רישא כו'. ואין לו גובה משלפניו וכו' נמי יש לפרש כן דמ"ש ודוחק לומר דברישא נמי לא ס"ד נפסד רק ר"ל מאיזה שיש לו בינונית דאין מכולן משמע כן:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' אי נמי הכא במתנה במקצת כו'. וא"ל מנ"ל להקשות [היינו לפשוט דדלמא איירי במתנת שכ"מ בכולה] ודוחק לומר מדלא אמר תנו ב' חלקים מנכסי לפלוני וג' חלקים לפלוני כו'. אבל י"ל דמשמע ליה כן דבכולה לא מקרי משועבדים להיות גובה מן האחרון מטעם דאין גובה ממשועבדים במקום שיש בני חורין רק מתנת שכ"מ במקצת דהוי בקנין וכמתנת בריא לכל דבר שאם עמד אינו חוזר וכן משמע ברשב"א וק"ל:

בתוס' בד"ה ר"ת קצובין וכתובין כו' אר"ל לא מיבעיא כו'. דלר"ל פשיטא דכתובין לחוד מהני מדקאמר [ר' אבא לעולא] והא מזון האשה כו' אע"ג דלא קצובין הוי מהני אילו הוי ככתובין למשעבדי וק"ל. ועי"ל שהוא הראשון ופשיטא מדלא הזכיר רק כתובין מהיכא תיתי נאמר שכוונתו קצובין ג"כ אבל בר"ח מספקא ליה אי קאי אדברי ר"ל גם אי קאי אמאי טעמא דמתני' [ע"כ דקצובין לחוד מהני דהא אין כתובין] או אקושיות והא מזון אשה ובנות וכו' וק"ל:

נא.[עריכה]

גמ' גדולה מזו אמרו וכו' . נראה דס"ד טעמא משום דלא אילימא עישור לבטל הירושה שנתחדש עתה ושם בפרק מציאות האשה פריך ודלמא שאני הכא משום רווח ביתא וכפרש"י כאן:

גמ' שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כו' . ואין מוציאין למזונות משום שאין קצובין ואע"ג דזמנן עד דתיבגרן או עד דתינסבן וכו' מ"מ אין לו קצבה למטה דלמא תנסבון קודם בגרות וכמ"ש התוס' בכתובות מיהו למ"ד כתובין לחודא מהני א"ל דאה"נ מוציאין למזונות ס"ל דמשנה שלימה בסמוך מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני תורין כו' וכדפריך בסמוך אי הכי בנות נמי דצ"ל דלא פריך לדחות שינויא דקנו מידו למיפשט האיבעיא דדלמא לעולם תרוייהו בעי ושקנו מידו ובעת דלא משום שאין קצובין אלא למ"ד לפי שאין כתובין פריך וצ"ל דמזונות אין מוציאין משום שכתובין הן אצל בני חורין וכו' כדקאמר לעיל והטעם כפרש"י לעיל אין לך אדם שרוצה ליקח וכו' ולהכי אפילו ממשעבדי שמכר האח לא מוציאין ולכאורה זו בעצמו סברת קצובין דמ"ש מזונות מפרנסה ויש ליישב בדוחק שאין זה משום קצובין ועיין מ"ש התוס' פרק נערה דף נ' ע"ב בד"ה ומאי עילויא כו' וז"ל ויש להביא ראיה דלהוסיף על עישור אין שמין באב דרבי אית ליה כר' יהודה דהולכין אחר דעת האב וקאמר רבי דפרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות לפי שמזונות אינם קצובין כדאמרינן בהניזקין ופרנסה מיקץ קיץ כדאמרינן התם ואם איתא דלהוסיף על עישור נמי שמין באב א"כ פרנסה נמי אינן קצובין אבל אם אין שמין אלא לפחות מעישור ניחא אע"פ שאין לו קצבה למטה כיון דלמעלה יש לו קצבה יכולין הלקותות ליזהר ולהניח בני תורין כדי עישור נכסים ומאי ראיה דלמא רבי ס"ל טעמא לפי שאין כתובין דהא תנאי פליגי בהכי ודו"ק:

גמ' אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין כו' . לכאורה כשלא ידע מאומה רק זה בא ואמר מצאתי כיס אחד וטוענו הלה לפי דבריך ע"כ גם השני מצאת וה"ז תביעות ברי בכיסין ותביעות שמא בשוורים וברי בהחזרתי אף בשוורים וזה שדקדק רש"י והו"ל טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהן ביד זה וכו' ולא קאמר הואיל וראה לזה מגביה כיסו ואע"ג דמגו דאי בעי שתיק סוף סוף עתה יש לו תביעות ברי עליו ול"ד למודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר כו' דאין לזה תביעות ברי עליו אף לפי הודאתו ויותר נראה דזה בעצמו מקרי משיב אבידה הואיל ולא שתק והודה [וא"כ זהו באמת קושית הגמ' ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה] וכן פרש"י בריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ליהוי כמשיב אבידה דתנן לא ישבע מפני תקון העולם [ולפי' התוס' בד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה דחוק אמאי קרי ליה למגו משיב אבידה הול"ל וראב"י ל"ל מגו וכן בסיומא הלכך לאו משיב אבידה כו' ומדלא מעיז משיב אבידה כו' ולפרש"י א"ש. זה היה במוסגר מדברי הגאון] וצ"ל דרש"י מפרש כרבינא [לעיל דף מ"ט ע"ב רבינא אמר לעולם מתני' ר"ע כו'] וכן פסקו לעיל הפוסקים מפני תקון העולם דאורייתא הוא והוא טעם לדין תורה ולזה מקשה ור' יצחק ל"ל המוצא מציאה כו' הוא דאמר כו' דהיכא דתבעו ברי לא מקרי משיב אבידה [לפי המסקנא דראב"י בתובעו] ומתני' לא איירי בתובעו ברי או מתני' [כרבנן] דראב"י לית ליה משיב אבידה פטור [והיה קשה לרש"י] ומאי פריך אלא בעלמא הוינן וכו' ומ"מ מייתי לה לוהינן משום דלראב"י אף בשוורים דמינתחי הו"ל לחייב שבועה כמו בטענת עצמו לס"ד עכשיו ור"י פוטר בשוורים ומסיק בטוענו קטן וס"ל לראב"י כיון שתובעו ברי לא מקרי משיב אבידה אע"ג דקטן הוי כמאן דליתא אפ"ה אין אדם מעיז לכפור הכל ואע"ג שהדמיון אינו מחוור כ"כ לדמותו לכאן מ"מ רש"י משוו להו ודו"ק. אבל התוס' לא היה לפניהם פרש"י כאשר הוא לפנינו ומפרשים דאיירי שטוענו עכ"פ ראיתי שהגבהת מציאה שלי אבל איני יודע כמה לזה בכיסין הוי טענת ברי וכמ"ש בח"ש והוא העתיק מלה במלה מרשב"א ע"ש ולזה הקשו התוס' וקשה דלהימניה במגו כו' אבל בחלוקה הראשונה דכיסין לא הקשו דהוי מגו דכופר הכל ואין אדם מעיז כיון דהלה טוענו ברי אבל בסיפא הקשו שפיר והעלו גירסת תנ"ה וכו' שני כיסין וכו' ולא מצייר סיפא בשוורים ובהחזרתי כו' משום דפטור במגו דלא מצאתי אלא אחד וכקושיתם לפרש"י אבל בכיסין אילו טען לא מצאתי אלא אחד נמי היה חייב שבועה והא דקמצייר בכיסין החזרתי לרבותא וכו' ולהתוספות לא גרסינן כלל הך חלוקה דשני שוורים קשורים וכו' והחזרתי כו' בזה אינו נשבע ולפשט הזה כמ"ש בח"ש ורשב"א פי' השמעתין דמתני' איירי במוצא מציאה שחייב לישבע מצד הדין אפ"ה מפני תיקון העולם התקינו שלא ישבע ובא ר' יצחק ומצייר היכא שחייב מצד הדין ישבע דל"ל תיקון העולם כלל ועייין במאור מסכים לפירוש הראשון ובמלחמות לפירוש השני עיין עליהם ודו"ק:

ברש"י בד"ה גדולה מזו אמרו שאפילו מכר האח כו' . וכפרש"י בסמוך משעה שמת האב הכל יודעין כו'. אבל למה שמכר האב בחייו אין לו קצבה דמי יודע כמה בנות יהיה לו ועד כמה יהיה העישור וכמו שכתבו התוס' ר"פ הנושא [לענין מזון הבנות] וע"ש:

בתוס' בד"ה או דלמא כו' כגון פסק לזון כו'. ומתני' דבסמוך והיא ניזונת ממשעבדי או איירי בקנו מידו או אפילו בלא קנו וצ"ל כדמשני שאני פרנסה כיון דאית ליה קלא כו' אבל פסק לזון לית ליה קלא כ"כ אבל מ"מ יש לו קול יותר מהלואה וק"ל:

בתוס' בד"ה בשקנו מידו כו' וקשה כו'. לפרש"י י"ל דכתובין ממש אה"נ דמהני לעיל רק אכמאן דכתיבי דמי מכח תנאי ב"ד קאמר דמעיקרא הכי תקון דכתובין הן אצל בני חורין כו' לזה פירש שפיר בשקנו דסתם קנין וכו' אבל התוס' מיאנו בזה דא"כ לישני הכא במאי עסקינן בדכתב וק"ל:

בתוס' בד"ה אימור וכו' אבל גבי בני תורי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות כו'. אינו ראיה דלא חיישינן לצררי לגבות מבני חרי דה"נ קאמר בהדיא מתו בנותיהן מזונות מנכסים בני חורין כו' רק טעמא קאמרי דלא חיישינן לצררי לגבי בני חורין משום דקטנה היא כו' והשתא אזדא לה טעמא לפי שאין כתובין דהא אף בכתובין ובקנין אפ"ה לא גבי ממשעבדי משום צררי וא"כ מפני תקון העולם דמתני' צ"ל דחששת צררי מקרי תקון העולם שלא תגבה פעמיים והו"מ למיחשב כמה וכמה הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה משום צררי ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי ותנא ושייר דהא נעילת דלת מקרי תקון העולם והומ"ל מלוה בשטר גובה מלקוחות מפני תקון העולם למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ובסמוך תנאי היא כו' משמע דטעמא דכתובין נשאר לפי האמת ולפרש"י ולחד שינויא דתוספות [לעיל בד"ה כתובין] דדוקא בקנו מידו יש לחוש לצררי א"ש דצריכי טעמא דכתובין ללא קנו מידו ודו"ק:

בא"ד דלענין משעבדי חיישינן כו' . למאי דפי' רש"י והתוס' לעיל דדוקא משום דקני מידו לק"מ דהא דכתובה איירי בדלא קנו מידו וכן הא דכתבו התוס' מקודם אבל גבי בני חורין כו' מפרק שני דייני כו' בלאו ה"נ שאני התם דלא קנו מידו ודו"ק:

בא"ד תשבע לבסוף וכו' . דא"ל דהתם משום דנשבעת לבסוף בשעת גיבוי כתובה סוף סוף כשבאת לזון שלא בפניו נותנין לה מזונות בלי שבועה וכתובה תנינא בהכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ופירוש תשבע לבסוף כשיבא ממדינת הים וק"ל:

בתוס' בד"ה אלמא אפשר לומר בהיפך דרש"י מחשיב ליה לכתובין דטעמא לפי שאין כתובין פרש"י לעיל אע"ג דכתב השבח מ"מ על הפירות כיון שאינן בעולם אין הקול יוצא ולהכי כי קדם מקחו לשבח לא הוי כתובין דליכא קול אבל קדם שבחו למקחו וכו' יצא קול אחריות כו' וכפרש"י באר היטב כאן ד"ה אבל קדם אבל קצובין לא הוי דגוף הקרקע קצוב דמיו תוך שטר המכירה עד כמה יחזור על המוכר אבל שבח ופירות אין קצוב בו דהשתא לר"ל ניחא וכן לר' חנינא אי קצובין אע"פ שאין כתובין י"ל נמי כתובין לחוד נמי מועיל ואע"ג דבשעת כתיבה לא הוי קול מ"מ מידי דהוי אפרנסה דבחיי אב אין לו קול ומשעה שמת האב אם מכר האח מוציאין דאית ליה קלא ולתוספות צריך לחלק דשאני עישור דמתחיל עתה החיוב ולא כחוב מקודם ותדע קצת דע"כ רש"י מפרש לר' חנינא אם קצובין לחוד מועיל הא דתנן מלוה ע"פ גובה מבני חורין בדלא קצובין ודומיא דהכי בשטר גובה ממשעבדי ופשוט דלאו קצובין וכתובין בעי רק חדא לחוד סגי ומשני תנאי וכו' ולמ"ד קצובין לא מהני כתובין כשאין קצובין ודו"ק. ולהתוספות אף לתנאי היא מ"מ נפשט האיבעיא דאל"כ הוי ג' תנאים וק"ל ולא מתרץ רק חדא דלא יקשה לעולא ואף שי"ל קצת דלא נפשט ופליגי ר"ל ור"ח אליבא דת"ק ור' נתן כר"י ודו"ק:

נא:[עריכה]

בתוס' בד"ה וראב"י כו' וקשה כו'. עדיפא הו"ל להקשות לפרש"י אמאי שביק להקשות אלימא באמת מכח דינא ומקשה מכח תקון העולם ולמ"ש לעיל בפרש"י ניחא ודו"ק:

בא"ד וקשה וכו' ועוד וכו'. י"ל מכח אלו ב' קושיות פרש"י והוינן בעלמא מקשן אחר ולפרש"י שלפנינו פירש והוינן משום דלמסקנא דמיא לדר' יצחק אבל בה"א אפילו שוורים נמי [כמ"ש לעיל בגמ'] ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא בדרבה כו' וד"ה מפני מה וכו'. עיין מ"ש בעזה"י בחידושינו כתובות וב"מ:

בתוס' בד"ה מפני מה כו' . מ"ש בכתובות בהא דאלמא בכופר הכל נמי אדם מעיז כו' דאשתמוטי וכו'. אפשר לכאורה דא"כ הול"ל בקצרה בכולה בעי דכפריה והאי דלא כפריה משום דהו"ל זוזי כשיעור הודאתו ומותר לא הו"ל לכן אשתמיט וכו' ודו"ק [ועיין מה שהגהנו שם]:

בא"ד דוקא מודה מקצת וכו' . דא"ל המיעוט קאי דוקא אהיכא שאינו יכול להעיז דומיא דחיובא דמודה מקצת אבל היכא שיכול להעיז כופר הכל חייב א"כ באותו ה"א מודה מקצת ג"כ חייב דהא ליכא מגו כיון דכופר הכל חייב וא"כ באותו ה"א איירי כי הוא זה בכל גוונא וממעט נמי בכל גוונא ודו"ק:

בתוס' בד"ה בכולה בעי כו' מדלא כפריה כו'. אינו מדוקדק בפרש"י לכאורה דמשום דאינו יכול להעיז לא כפריה ואפשר הא דאמרינן אין אדם מעיז דוקא באדם שאינו גזלן [ורק כוונתו לאשתמוטי] ואילו הוא גזלן וחשיד אממונא מעיז ומעיז וק"ל:

בא"ד ולא קשה מהאי רעיא כו' . קאי אף לי"ל הראשון [דמדרבנן פסול כו']:

יש לומר ולהוכיח דמשביעין שבועה דאורייתא על הרחבת הזמן אם מחולקין הלוה והמלוה ויש למלוה עד א' דהכא כל עצמות שבועת מודה במקצת הוא משום הרחבת הזמן דממנ"פ אם אינו חייב לו יותר למה ישבע בלי צורך ואם חייב לו ודעתו שלא לפרוע א"כ חשיד אממונא [לפרש"י ולפי' התוס' א"כ יש לו מגו] ע"כ משום אדם שדעתו לפורעו כשיהיה לו זוזי ואשתמיט לפי שעה אף שיש לחלק קצת ודו"ק:

נב.[עריכה]

במתני' לא קתני ברישא אפוטרופוס סתם ועוד בסיפא שביק יתומים שסמכו מיהו הא לא קשיא דבסמוך מפרש סברת טעם המחלוקת דאבא שאול ורבנן ואותן הסברות לא שייכין כלל בסמכו ולתרוייהו או נשבע כסברת הרמ"ה והרא"ש או אינו נשבע כסברת הראב"ד ורמב"ן ונ"ל שדעת התוס' כראב"ד ורמב"ן ורשב"א בפרק הכותב דף פ"ח ע"ב בד"ה ומיפלגי בפלוגתא דאבא שאול וכו' דכתבו ובממנה עצמה ליכא לאוקמא דאם כן לכ"ע היורשים משביעין אותה דלא שייך בה טעמא דמימנע וכו' דמן הדין אין ממנין אשה אפטרופא הא לא"ה לא ישבע כמינהו אבי יתומים ונ"ל דאורחא דמלתא נקיט דב"ד ממנין עשיר גדול גברא דטפי נכסי וכו' ואותו האיש מסתמא לא יטפל בעצמו ביתומים קטנים להאכילן ולהלבישן וכה"ג רק משכירין אותן ביד בעה"ב א' וקוצבין לו מזונות ומעות וכה"ג ולזה א"ל בו אם ישבע אם לאו שאין בידו ממעות יתומים רק לענין עשורי ובאפטרופס שמינוהו ב"ד אין שייך לעשר דהא לעשר דוקא להאכיל שרי כדמסיק [ובתחלה ס"ד דאף ברייתא דהתם איירי בלהאכיל דלגמרי ממעט אתם ולא התורם שאינו שלו. זה היה במוסגר מדברי הגאון] אבל אבי יתומים דרכו למנות חבר וקרוב שלו שיטפל ביתומים משום אהבה ואחוה וריעות שביניהם ויהיה במקום אביהן לכל דבר [אף להאכילן ולהלבישן ולכך נקיט ליה ברישא לענין מעשר] וק"ל:

גמ' ומוכרין להן פירות. קתני לה משום רבותא דאבל לא להניח:

לולב כולל כל ד' מינים. וערבה להושענא. גם ועושין קתני לא ולוקחין דעשייה שייך בלולב והושענא דוקא לאוגדו:

גמ' לאיתוי שופר. אף שיכול לצאת בשמיעת שופר של חבירו משא"כ באינך לכם משלכם וכן לאתוי מגילה אף דיכול לצאת פעם בשנה בשל חבירו. ואין פודין שבוים דקתני משום דמצוה רבה היא לא שמעינן מכלל צדקה. לאתויי תנחומי אבילים כו' דהוי מלתא דשכיחי רבים שם ב"מ דגלגל הוא כו' דומיא דצדקה דגלגל הוא עניות שכיחי ב"מ:

גמ' אלא לחוב כו' . לולי פרש"י ה"א כשיש לאחר תביעה עליהן קרוי לחוב דאין להם ריוח מסתמא ולזכות קרוי כשיש להן תביעה על אחר ופריך ולזכות אמאי לא אין סברא שימתין אפטרופא ויניח ממון היתומין ביד אחרים בלא ריוח עד שיגדלו וכן רש"י לפי פירושו מציירו על אחר שיש לו תביעה על היתומים ומתרץ אלא לחוב כו' עכ"פ איירי ביש לו לאחר תביעה עליהן ואף שנראה לאפוטרופוס שיזכה בדין או אפילו נראה להם שזכות היא ליתומים שיבאו עתה לדין יותר מאלו ימתינו כגון עתה ימצאו יותר עדות וראיה וכה"ג וכן משמע כמעט ברמב"ם הביאו ב"י שמפרש כן ממש:

גמ' למכור ברחוק כו' ולגאול ביפה כו'. לא מתחוור לי מלתא בטעמא דהא מלתא כיון דיכול לעשות ליתומים טובה גדולה קרוב לשכר ורחוק להפסד דמי מפיס איזה ישתדף:

אפשר לדקדק ולגאול [ולא נקיט ולקנות] אפילו שדה שהיה שלהן עצמן מקודם דהשתא לא שייך דלמא לא משפיין:

גמ' דלמא לא משפיין אבל משתדפן בעבדים ישנו יותר קלקול מבשדות זקנה וחולי ומיתה וכה"ג:

גמ' וצריך לחשוב. רש"י פירש יחשוב וישבע דאל"כ מאי תועלת החשבון כשיהיה נאמן על מה שאמר אבל הפוסקים לא פירשו כן עיין באשר"י ובטור סי' ר"ץ:

גמ' הרשות בידו. פשיטא ומאי קמ"ל ויש גורסין הרשות בידן ר"ל ביד ב"ד להניחם אם מינה אבי יתומים אותן בחייו על אשר לו והיו בחזקת נאמנים בעיניו אף שלא מינן אלאחר מיתה כו' עיין בפוסקים. סיומא דאורך הברייתא [דלא היה לו להביא רק תחלת הברייתא לסיוע דלהאכיל ולא להניח] י"ל לדייק החילוק דלהאכיל ולהניח דוקא שלא תימה יש חילוק בין אפטרופוס לאפוטרופוס לזה מביא כל הברייתא מדמחלק לבסוף במינוהו אבי יתומים כו' ש"מ דברישא אין חילוק וק"ל:

גמ' הני בי תרי וכו' . משום דאיירי נמי דלא שבקיה ר"מ ועכב על ידן:

גמ' כל בי שמשי. דצריך שיהא שלום בבית דנר שבת משום שלום בית ותזנח משלום נפשי זה נר שבת והני ג' דברים שצריך שיאמרו ע"ש כו' בניחותא לא דרך רגזנות דב' מלאכים באים מלאך טוב ומלאך רע וכו' יהי רצון וכו' ועד"ז יש לכוין סור מרע מן המלאך רע ועשה טוב ר"ל עשה אותו טוב שצריך שיענה אמן בע"כ וע"י מה בקש שלום כר"מ ורדפהו לרע הנזכר כמו שאמר ווי דאפקיה ר"מ להאי גברא וכו':

גמ' לא קראתי לאשתי אשתי וכו' אפשר לומר כי קורין לה אשה ע"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שהיא בת זוגו ור"י הו"ל אשה רעה כמ"ש בבראשית רבה פ' י"ז פסוק אעשה לו עזר כנגדו זכה עזר כאשתו של ר' חנינא בר חכינאי לא זכה כנגדו כאשתו של ר' יוסי ומייתי שם עובדא שגירשה וניסת לסנטר כו'. שלא היתה בת זוגו לזה לא קראה בשם אשה וק"ל:

ברש"י יתומים שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה כו' :

בתוס' בד"ה יהבו יתמי זוזי כו' אבל יתמי מן התורה דינם כהדיוט דלא קני בכסף כו'. עיין בח"ש דברים דחוקים אבל הנ"ל דכתבו זה לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה דקרא ומתני' מסייע ליה וכמה גמרות בכמה דוכתין משמע כר"ל ורש"י פסק כר"ל כדאיתא במרדכי פרק הזהב ואח"כ מצאתי במרדכי בשמעתין שכתב אלו ב' דבורי תוספות הך דיהבו זוזי ודבור שאח"כ דאתי למימר וכו' וביניהם כתב פירוש ר"י דהך סוגיא דשמעתין כר"ל מדקאמר יתומים הרי הן כהקדש ולא קאמר אוקמה אדינא דאורייתא כדלעיל גבי זיבורית אוקמה אדאורייתא רק בוי"ל שינה בע"א ודו"ק:

בא"ד גבי פדאוהו במנה כו' . התם היפך מכאן שהקדש הוא המוכר וכאן היתומים הלוקחין והומ"ל אחלוקה יהבו להו זוזי ליתמי אפירי אייקור לא יהא כח כו' דדמיא ממש להתם וכן באמת התם מקשים מיניה והכא תפסו מוקדם וק"ל:

נב:[עריכה]

גמ' יהבי ליה זוזי ליתמי כו' זול סבר מינה היינו דר' חנילאי כו'. גם בכאן הול"ל אוקמה אדינא וכמ"ש המרדכי ותלאו בהקדש כיון דמשיכה מפורשת מן התורה מאין הרגלים לתקן שיקנה בכסף לזה אמר הואיל ומצינו קנין כסף בהקדש אותו קנין תקנו ג"כ ביתומים ליפוי כחם הכלל היתומים שוין להדיוט לגמרי חוץ מחלוקה משוך פירי מיתמי ואייקור שיוכלו היתומים לחזור ביהבו ליה זוזי ליתמי אפירי תקנו כמו בהדיוט דשניהם יכולין לחזור אם דין תורה בכסף קונה י"ל מה"ט שתקנו בהדיוט שלא יאמרו לו נשרפו חיטיך כו' ה"נ שלא יאמרו היתומים כן לאחר דמה ריוח ליתומים ויפסיד אחר וביהבו יתמי זוזי לאחרים תיקנו נמי כמו בהדיוט ששניהם יכולין לחזור ואי אפשר לתקן בהיפך שניהם לא יחזרו דא"כ הוי ב' רעות ליתומים בזול לא יהא יכולת בידם לחזור ויאמר נשרפו כו' כיון דקאי ברשותה באייקור וק"ל:

גמ' אמר רב אשי כו' . סמכו כאן דמשום ריוח יתומין דזימנין דאיצטרכי לזוזי מזבנינן בלא אכרזתא וה"נ מה"ט גופי' יוכלו אחרים לחזור בזול וק"ל:

גמ' והא קא מפסיד פי' רש"י נכסי יתומים. אבל מפסיד נכסי עצמו משמע דלכ"ע אין מסלקין בשביל כן נ"ל ועיין:

גמ' ואתי לאימנועי. משמע משמעתין שאין כח ביד ב"ד לכוף לקבל אפוטרופסות דאל"כ מאי קאמר דלמא מימנע וכו' וק"ל:

גמ' אפטרופס שמינוהו אבי יתומים כו' כנושא שכר כו'. מרשב"א משמע בהדיא שגריס מינוהו ב"ד וגירסתינו נראה יותר דב"ד מה ענינו לנושא שכר ואי משום פרוטה דרב יוסף אותו סברא לא הוזכר כלל בשמעתין ודו"ק:

גמ' אתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב. מ"ש רש"י בפ"ק דבב"ק מנסך ע"כ ממש דמערב לא מחסרי' מידי שיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו ע"ש וצ"ע דמנגד לסוגיא דשמעתין ועיין:

בתוס' בד"ה דאתי כו' דיאמרו להם הלקוחות כו'. כיון דלענין אייקור הוא ברשות היתומים וק"ל:

בא"ד כיון דיכולין לאוכלן וכי' דכ"ז שלא חזרו הרשות ביד הלוקחין לעשות בו מה שירצו משא"כ כאן כ"ז שלא חזרו היתומים אין רשות להמוכר לעשות בו מאומה שהרי הוא ברשות היתומים באייקור ואין יכולין לחזור המוכרים בה"א זו א"כ יאמרו שפיר נשרפו כו' :

בא"ד דנעשו הלוקחין ש"ש כו' . ולא דמי הכא לחזרה דהתם בעובדא דר"נ שמה [דחייבין אף בחזרה באונסין] כי שמה הרשות ביד הלוקח לעשות בו מה שירצה ואין המוכר יכול לעכב עליו ולחזור בו משא"כ כאן אדרבה היתומים המוכרין יכולין לעכב על הלוקחין כל רגע שירצו לכן לא הוו אלא שומרי שכר ודו"ק:

בתוס' בד"ה לכרגא כו' לוקמה לשאר צורכי היתומים כו'. דודאי נזקקין לכל צורכי היתומים כו' כגון שכר לימוד ומלבושים וכה"ג ותירצו דהכא בכרגא דאשה ובנות ושאר צרכיהן אין נזקקין כלל ולהכי לא מצי מוקמי משנה דשום היתומים לשאר צרכי דיתמי מלבושים ומתפרנסין מנכסי כו' כתב להן ודו"ק:

בתוס' בד"ה הלכה כו' כדאמרינן בירושלמי דפרקין הזיק שור ר"י אמר משל יתומין ור"י בר חנינא אמר משל אפטרופס קא אתיא כו' כצ"ל. ונראה דראיה דכדאמרינן בירושלמי קאי אדלעיל [דבפשיעה חייבין לכ"ע] וכן משמע בתוספות ב"ק וו באשר"י ובדוחק יש לישב אומיהו נראה כו' אבל כל כמה כו' מדקאמר מיתן זוזי כו' היינו במקום שטען ודאי שיכול לשלם תביעתו אבל לא כשמשביעין מספק אפשיעה ועיין:

בתוס' בד"ה מנסך קים לי' כו' ומטעם שלא יהא כל אחד כו'. אין לזה טעם וחלילה שיאמר כן מיהו ע"כ שלא יהא כל אחד כו' בלא"ה איירי באנשים שאינם מהוגנים וק"ל:

בא"ד וא"ת ולשמואל כו' . בל"ז י"ל דשאני התם דהוי היזק הניכר [אבל השתא אי בהיזק הניכר מחייב גם באינו ניכר מחייב מטעם שלא יהא כל אחד]:

בא"ד הגבהה צורך ניסוך הוא כו' . אפשר לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן דוקא כשהגביהו מקודם לקנותו בהגבהה נעשה שלו:

בא"ד דכמו שאם נסכו אחר כו' . לאחר שגזל הוא אם בא אחר ונסכו היה פטור כמו כן כשמנסך הוא עצמו אח"כ פטור:

נג.[עריכה]

גמ' צריכא כו' . והו"מ למתני מדמע ומנסך רק כיון דתני מטמא ומדמע ברישא י"ל קושטא דאח"כ חזרו לומר אף המנסך ותו לא צריך לומר מטמא:

גמ' אמר חזקיה דבר תורה כו' . לחזקיה הו"ל לחלק בין אם רואין אחרים אף שוגג חייב דליכא משום שיודיעו שהרי אחרים יודיעוהו ובאין רואים פטור אף מזיד שהרי יכול לומר שוגג הייתי אף שכוונתו להזיקו יכול להזיקו שפיר ולומר שוגג הייתי וצ"ל מתני' איירי באין רואים ומ"מ כשמודה בעצמו שעשה במזיד או שנתברר שידע חייב ואולי לזה פי' רש"י לצעורי קא מיכוין דהשתא ודאי יודה שעשה במזיד לצערו טפי ודו"ק:

גמ' כדי שיודיעו. וכי מודיעו ומהימן ל"ה כבי תרי אסור לאוכלו או זה מקרי בידו כיון שיכול לטמאותו ואפילו במכחישו או באומר איני יודע או בשותק נאמן עיין לקמן:

גמ' שלא יהא כל א' כו' . וליאמר שוגג אני לא חששו דניכר אם הוא שוגג או לאו אבל אם אין רואין כמ"ש לחזקיה יאמר שוגג הייתי ועיין:

גמ' מתיב ר"א ואי אמרת כו' שמי' היזק. ולר"י אי ילפינן קנסא מקנסא מ"מ אפשר כיון דלא שכיחא כל כך הא דפרה לא קנסוהו אפילו במזיד ולכן אינו מחלק בברייתא בין שוגג למזיד:

בהכונס דף נ"ו ע"א פרש"י העושה מלאכה במי חטאת ששקל וכו' וכמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וזה דלא כסוגיא דשמעתין ועיין:

ברש"י בד"ה ותדוש בתבואה כו' דאמחשבה לא מחייבינן ליה כו'. ובפיגול דמחייבינן שאני פיגול דאינו אלא בדבור לא במחשבה כמ"ש התוס' סוף המפקיד והוי כמו מסור דחייב בדבור בעלמא וא"צ לחלק משום דהתם קעביד מעשה בגוף הקרבן בשעת מחשבה לשום כך:

בתוס' בד"ה משום דקא מפסיד ליה כו' דלחזקיה הו"ל לאצרוכא לפטורא. ולחזקיה יש לעשות כל הצריכות לפטורא רק לאבוה דר' אבין בראשונה וכו' חזרו לומר מדמע למה לי מטמא השתא מנסך דמפסיד לכולה פטור מטמא מבעיא דא"ל דה"א מנסך פטור משום דקים לי' בדרבה מני' דא"כ מזיד אמאי חייב ואין סברא לומר כלל דה"א מנסך פירוש מערב [אבל מנסך ממש קים בדרבה מניה אבל עתה דתני מטמא ומנסך ע"כ מנסך פירושו מנסך ממש דאי מערב היינו מטמא] וק"ל:

בתוס' בד"ה ותני עלה כו' לאו היינו דתוספתא וכו'. ולא פריך באמת מתוספתא משום די"ל דארישא קאי אבל התני עלה קאי אמתני' דלא הוזכר בה רק מזידין דאילו היינו התוספתא א"כ בע"כ משמע ליה דקאי אסיפא וא"כ הו"ל למיפרך [מרישא דהמטמא] ודו"ק:

בסה"ד וכי האי גוונא וכו'. ר"ל דקאי אדיוקא:

בתוס' בד"ה בדיני אדם. עיין בתוס' פרק הגוזל:

נג:[עריכה]

גמ' האי גזלנא הוא כו' . א"ל כדי שיודיעו דמטבע ונפסל מאי איכא למימר:

גמ' ורמי דר"י אדר"י. גם לסברת המאי לאו קשה דר"י אדר"י:

והומ"ל דכ"ע שמי' היזק ור"י פוטר בשוגג כדי שיודיעו [ולא הוי מקשה תו דר"מ אדר"מ ולא דר"י אדר"י] רק משום דהלכה לא שמי' היזק ועוד דבאיזה סברא הוי פליגי [דלמר אית ליה כדי שיודיעו ולמר לית לי']. עיין ברש"י בחולין דמפרש ר' יהודה לא קניס אטו מזיד דא"כ אף בשוגג לא יאכל עולמית אלא משום כדי שלא יהנה מעבירה ע"ש באורך וזה סותר גמרא ערוכה כאן ע"ש ובח"ש שם שמישבו ודו"ק:

גמ' והא מנסך דאורייתא וכו' . אבל מטמא תרומה דרבנן או במטמא חולין:

בתוס' בד"ה גזלן הוא כו' דהא המכחיש כו'. אע"ג דהוי היזק הניכר מ"מ בממילא אמר לי' הרי שלך לפניך הואיל ולא קנאו בשינוי וכן הוא בפירושים שהרחיבו מקצתן אע"ג דהוי היזק הניכר מ"מ יכול לפטור עצמו כשמשלם אותן בעין דאמר ליה הרי שלך לפניך וא"כ ה"נ בהיזק שאינו ניכר ותירצו דאם שמי' היזק א"כ אין לך שינוי גדול מזה וכו' ומה לי בידים או ממילא כיון דחשוב כניכר א"כ הוי שינוי וקנאו בו ולא מצי למימר הרי שלך לפניך ובהכחשה לא הוי שינוי הואיל שהוא בעין אבל מטמא ונפסל ועבר עליו הפסח אם היה היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה שנפסד לגמרי והרקיבו מקצתן נמי משום דלא הוי שינוי להמכחיש באבנים דחייב נמי משום דמזיק בידים וק"ל:

בא"ד ושמין כעין שגזל וכו' . ביש ספרים מוגה שאין זה כעין שגזל:

בא"ד אפילו אתפסתיה בידים פטור. דלא שייך טעמא שלא יהא כל אחד הולך כו' דבשומר עסקינן וכי מזיק השור חייב לשלם ועוד דאי מטעם שלא יהא כל אחד כו' למה לי טעמא דאתפסתיה בידים כו':

בא"ד אפילו תפסוהו ב"ד כו' . דהא הכא בנטמא ונפסל מאליה חייב אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק אע"ג דממילא ומינה למ"ד לא שמיה היזק מ"מ בניכר אע"ג דממילא וק"ל:

נד.[עריכה]

גמ' זימנין דמיקלע יום ל' בשבת כו' . אינו דומה ממש דשביעית כל רואה מעצמו יכיר ויחשוב השנים שבשביעית נטע דאם קודם שביעית היה פדאו קודם שנה משא"כ בשבת דלמא נטע בששי בשבת ביום ל"א קודם ר"ה:

גמ' והוינן בה כו' . בלא הוינן בה לא מקשה דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד דשאני הכא דלמה נקנסי' אדרבה תבא עליו ברכה ומזיד גופיה אין לו טעם לזה פריך והוינן כו' וק"ל:

ברש"י בד"ה ת"ש כו' מתוך שהדבר ניכר כו'. דאי מטעם נחשדו לחודא הול"ל הדבר אחר לחודא וא"ל דאי מטעם נחשדו לחודא א"כ י"ל דר"י בין דאורייתא או דרבנן קניס חוץ משביעית דלא נחשדו א"כ צ"ל דבכל מצות נחשדו ישראל והס כי לא להזכיר:

ברש"י בד"ה במזיד שידע שטמאין הן. ולא מפרש דידע דנעשין תרומה וא"צ לחסורי מחסרא דהא לא שייך למימר תבא עליו ברכה מיהו בזה י"ל מ"מ ליכא למקנסי דהא לא הזיד בתשלומין גרועין וכמ"ש רש"י בד"ה והוינן בה ולאלומי הקושיא פריך תבא עליו ברכה ולבתר חסורי מיחסרא י"ל דחולין טמאין לא עדיפא כתרומה טהורה וא"כ אף בשוגג [שלא ידע שנעשין תרומה] ראוי לקונסו כיון דידע דטמאין הן [לכך פרש"י אף בחסורי מחסרי במזיד שידע שטמאין הן]:

בתוס' בד"ה אכל כו' . י"ל לפ"ה כיון דבשעת התשלומין היה שוה המדה כתרומה שאכל והתורה קפיד [רק] אשעת תשלומין [אי] לפי מדה וכ"כ הרשב"א. ול"ד מעיקרא שויא ד' דבשעת תשלומין לא שוה רק זוזא:

להתוס' בשוגג תשלומין פירוש ומשלים עליו שיהיה שוין להסקה וק"ל:

בתוס' בד"ה הכא בקנסו כו' לעקור דבר מן התורה כו'. והכא דמדאורייתא תשלומי מעליא נינהו ואי מקדש בהן מקודשת ואתו רבנן ואפקעו קידושין וכו' [כ"ה בגמרא שם]. וכוונת התוספות [שהביאו זו] שלא תטעה דמכח קושיא תבא עליו ברכה תירץ כן דבחסורי מיחסרא מתורץ הקושיא והכרח דרב אחא דלא פליגי במזיד מפורש בהאשה רבה משום מ"ד אין כח ביד חכמים וכו':

בתוס' בד"ה דם שנטמא וכו' ומייתי ברייתא כו'. ר"ל הכא בשמעתין פריך מברייתא ולא ממתני' דהתם משום דמפרשי כו'.

בתוס' בד"ה נפלו כו' טעמא דר"מ כו'. של"ת מוטעת היא גם שלא תחלק בין נתפצעו אח"כ או בשעת נפילה או התם נפלו בשוגג והכא נפלו במזיד או הכא בין בשוגג כו' קאי אנתפצעו ובאידך ברייתא אנפלו [ונתפצעו ממילא] או התם דין דאורייתא קאמר ודו"ק:

נד:[עריכה]

גמ' דאתי לאערומי כו' ולעולם יאמר שגגתי כי לא נתכוונתי כדי להעלות [וא"כ לא משכחת קנס חכמים כלל] והכא במטמא כו'. במזיד ר"ל כשמבורר שעשה במתכוין [וא"כ מתקיים קנס חכמים עכ"פ במקום שיש רואין ומכירין שעשה במתכוין] ודו"ק:

בעובדא דר' אבהו למה שאל ס"ת ביד מי בין כך ובין כך פסול ודוחק לומר דכשעודנו ביד המוכר י"ל שאמר כן להשתמט מן הלוקח כי לא פרט בשם איזה ס"ת הוא ויכול למכרו אח"כ לאחרים כי הס"ת לא היתה בעין בפני הב"ד ולזה שאל ס"ת ביד מי [דזה דוחק] אבל שאלו כדי להודיעו הדין אף שהוא ביד הלוקח נאמן וכמ"ש האשר"י וא"ל אף אם לא שאל מ"מ היה יכול להבין השואל מדלא שאלו ר' אבהו ביד מי ש"מ שאין נ"מ בו דאל"כ הו"ל לשאלו [מ"מ רצה לפרש לו יותר] ודו"ק וכל הנך עובדות אזלי לאביי לכאורה דלרבא הו"ל לשאלו אם אשכחו כו' ודוחק לומר מדס"ת ביד לוקח הו"ל לאומרו כשנתנו לידו דדלמא נתנו לו ע"י שליח. גם מדצריך לטעמא דמתוך כו' ועובדא דטהרות משמע דס"ל לרב אמי כאביי דכיון שעתה אין בידו אינו נאמן ופריך מכה"ג דבפעם ראשון אם אמר לו מיד אע"ג דהשתא אין בידו נאמן עיין באשר"י ורשב"א ור"ן שהאריך מאוד מאוד ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' דהכא אפילו לרבא כו' אלא משום שהיה בידו תחלה. דברייתא קתני היה עושה עמו בטהרות:

בא"ד דהכא במכחישו או אמר איני יודע כו' . הוצרכו לזה דאיני יודע הוי ההכחשה מהנך עובדי דבסמוך ומכה"ג ביום הכפורים וק"ל. ועיין בתוספות קידושין:

יש לראות באדם שאינו שומר או פועל רק יכול לילך לשם ולטמאותן אי מקרי זה בידו ולעיל כדי שיודיעו משמע דזה נמי מקרי בידו אם לא שנאמר שנאמן עליו כבי תרי או יאמר בא ואראך ויכול לברר וק"ל:

בא"ד וגבי אשתו זינתה כו' . כמו השתא א"ש דמ"ט דאביי ויותר נראה משום מ"ט דרבא:

בא"ד מחמת שאינו יודע דלא הוי שתיקה כהודאה. בדבר שאינו בידו כמו התם:

בא"ד תדע דקתני דומיא דאכלת חלב כו' . לכאורה התם אם ידע בעצמו ליכא חיובא דקרבן [ואם לא ידע דחלב הוא] אף שידע שאכל מה בכך [מ"מ אף לדברי העד ע"כ הוא א"י] עיין ברשב"א ור"ן בהאומר באורך:

בתוס' בד"ה דכי אמר כו' בכל ד' עבודות. שחיטה קבלה הולכה זריקה ולא כמו שראיתי [במהרש"א] הקטרה ואולי ט"ס הוא שהרי כתב [בעצמו] לעיל בכה"ג שאין בידו השתא כיון דמפגל בעבודות אחרות בזריקה וק"ל:

נה.[עריכה]

גמ' וליכול קטן אוכל נבילות כו' . מה שמפרש בהך קושיא טפי קטן אוכל נבילות מבקושיא ראשונה אפשר לומר בתחלה מקשה ואילו חרשת וכו' מ"ט למה שביק חרשת דרישא באופן דאכלה קטנה תאכל חרשת אי למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד כו' דאיירי קטנה בתרומה דאורייתא חרשת נמי תיכול בתרומה דאורייתא ואי למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין כו' ואיירי בתרומה דרבנן ע"י נישואי דרבנן חרשת נמי תיכול בכי ה"ג ומשני גזירה כו' ועוד יש להמשיכו על ב' דרכים [עיין במהרש"א]:

גמ' אמר עולא כו' . לדידיה איירי אחרי הקרבה ואכילת בעלים דאז שייך טעמא דכהנים עצבים כיון שכבר אכלו חולין בעזרה והשתא לא מיעקרא רק בשב ואל תעשה ולא כרשב"א ופירוש מכפרת א"צ להביא אחרת ולרב יהודה איירי קודם הקרבה ופירוש מכפרת קריבה דאז שייך טעמא דלא יהא מזבח אוכל גזילות ולא מיעקרא בקום ועשה דמביא אחרת כיון דזו אינה קריבה וק"ל:

בתוס' בד"ה ועל הקטנה כו' למ"ד אין כח כו'. אבל למ"ד יש כח איירי בתרומה דאורייתא והא דחרשת לא אוכלת משום חרש בפיקחת הא יש כח וכו' ויאכל תרומה דאורייתא אפשר כולי האי לא עקרו כיון שהיא פקחת ועברה איסור דאורייתא משא"כ כשמאכיל גדול לקטנה אף שאסור להאכיל בידים או למ"ד ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לא דמי כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת ולוקמה כו' . הו"ל להקשות אלימא למה העיד על שנשאת לכהן קטנה דעלמא נמי אוכלת וחזיר נמי תאכל וא"ל דגם זה בכלל קושיתם דזה לא מיושב בוי"ל הראשון דנפשט בעיא מהכא ואולי אורחא דמלתא נקיט ודו"ק:

בא"ד ועוד דאוכלת בגינו כו' . יש מפרשים משום דקאמר בגינו ואי מעצמה היאך תליא בגינו אלא מאכיל בידים: בסה"ד הא קטנה היא. אף דב"ד מצווין להפרישו דאורייתא מ"מ אינו דומה לגדול שאוכל איסור דאורייתא. ונראה דלא חששו רק שמא תאכל בידים אבל לא לשמא יאכילה בידים דשכיחא טפי אם תתיר לה תרומה דרבנן תאכל היא בעצמה תרומה דאורייתא [ולכך גזרינן בחרש בפקחת] אבל לשמא יאכיל גדול לקטנה לא חששו ודו"ק:

בתוס' בד"ה מ"ט כו' וליכא לשנויי כדמשני התם כו' דא"כ מאי קפריך כו'. קצת יש לראות אמאי לא משני באמת לעולא כגון שהקדישו בעלים בבית גנב וא"ל משום דהכא פריך מדתני עלה בחוץ כו' ובהקדישוהו בעלים פשיטא חדא דא"כ לר"ל נמי תקשי מן ותני עלה ועוד דא"כ מאי דייקי התוס' בלא תני עלה מגופיה הו"ל למפרך כו' בין לר"ת ובין לר"י הא צריך לאתויי שלא תימא בהקדישוהו בעלים ודו"ק ועיין בתוס' מרובה ובחידושינו שם בעזה"י:

גמ' ולא פליגי. ר"ל ר' ינאי ובמתניתא דהוי שיעור אחד לא פליגי עם רבב"ח אמר ר"י ורבב"ח אמר ר"י איירי בדדרעא והא דקאמר בראש"י הרוגי כו'. יש מפרשים מלשון ראשים ושרים וכמדומה לי שראיתי כתוב משום שהדין הנושא משא בזרועו מניחו לו על ראשו משום דמקום יש בראש להניח ב' תפלין ובשעת מלחמה שנושאין כלי זיינן על זרועם ומחזיקין ברמחים נותנין תפלין של יד ג"כ בראש [ומר חשיב לשל ראש ומר של יד]:

גמ' מאי קרא בת בבל כו' . קרא ודאי עולליך של בת בבל קאמר רק מדקאמר אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו וגו' מדה כנגד מדה ודו"ק:

גמ' עיני עוללה כו' . והוא לבד נשתייר מהן ועיין סוף מרובה:

גמ' ומנו ר' ישמעאל בן אלישע כו' . לעיל פרק השולח דף מ"ה כתב התוס'. אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליתו ולגרבו טפי ותמהני אם בשעת חורבן הבית היה רבי ישמעאל בן אלישע עדיין תינוק הא פ"ק דברכות אמר ר' ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ודוחק לומר דלאו דוקא בשעת חורבן הבית רק קודם לו דמ' שנים מקודם גלתה סנהדרין וכו' ומצאתי בתוס' פרק מצות חליצה שכתבו על ענין אחר דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי ע"ש ודו"ק:

ברש"י בד"ה שוליא דנגרי הוה לא היה רבו לתורה כו' . דמה לו לומר שוליא דנגרא הוה מה לי דנגרא או דנפחא אלא בא לשלול רבו לתורה וק"ל:

ברש"י בד"ה לך חזק וקני כו' השני נוח לי. ובמתני' פירש נמי מיראה ואפ"ל דוקא לשמואל אבל לרב אי משום יראה א"כ בשטר נמי וק"ל:

נה:[עריכה]

גמ' או משעת הקדישו. אע"ג דמשעת הקדישו דהוי שינוי השם מדינא הוא ברשותיה לגיזות וולדות מ"מ קאמר שפיר כי אוקמוה רבנן ברשותיה לענין הקרבה שיהא חייב משום שחוטי חוץ דמדינא לא מהני שיהא ראוי לפנים משום מצוה הבאה בעבירה אי משעת גניבה שיהיה מקום להקדש לחול שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה או אוקמוה ברשותיה לענין הקרבה משעת הקדישו וק"ל:

במשנה לא היה סקריקון ביהודה. פירוש במדינת יהודה ולא בגליל:

גמ' אמר ר"י לא דנו בה דין סקריקון קאמר. א"ל למה לי דין וכו' ולא כסברת המקשה דלא היה סקריקון דהיינו שא קרקע והניחני דעל שם כך נקרא כן בהרוגי מלחמה מפני היראה כל דלא קטיל ישראל כל היכא דמשכח ליה לקטלוה ולא היו רשאין ליקח קרקע להניחו אבל מכאן ואילך היה סקריקון מיהו בצנעא היו לוקחין קרקע אף בגזירה הראשונה ועוד דמ"מ היה קשה מאי אשמעינן מתני' בזו ודו"ק ועוד דרוצח קרוי סקריקון ע"ש דלפעמים [הנרצח] אומר כן:

גמ' אשקא דריספק כו' . עיין מעשה דקמצא ברבה פסוק בני ציון היקרים קצת בסגנון אחר:

בתוס' בד"ה כי היכי כו' וממילא מיחייב כו'. לפירושם צריך ליישב לשון כי היכי ודו"ק:

גמ' אנפרות אין בו משום סקריקון וכו' . עיין בתוס' פרק הכונס ד"ה מבריח ארי וכו':

גמ' גידל בר רעילאי כו' . י"א גידל היה גבאי המלך דכן משמע להו לשון קיבל ארעא בטסקא במס שהיה להם ליתן למלך קבל ארעא מנהון בפרעון ואין נראה לזה משמעות כלל:

גמ' א"כ עשיתו סקריקין כו' . שהבעלים צריכין להחזיר לו מה שנתן זה למלך בעד הקרקע בשלמא אם המלך מכרו לו קרקע בעד הקדמת ג' שנים מס דוקא ניחא דצריכין להחזיר לו כי היכי דבסקריקון משום דגמר ומקני מיראה ה"נ המלך יש לו כח לעשות כן ודו"ק:

ברש"י בד"ה טוענין ליורש כו' ולא שדי זוזי בכדי ליקח כו'. אף דצריך לתת לו מעותיו מ"מ קרוי זוזי בכדי כיון שהקרקע יוצא מתחת ידו:

לפירוש התוס' אפילו כגון זו בדידי' נמי הוי רבותא דמועיל חזקת ג' שנים ולא אמרינן מיראה לא מיחה רק ביורש הוי רבותא טפי וק"ל. וא"צ לומר דבדידיה אם איתא דמיראה לא מיחה למה מיחה השתא הא עדיין ידע סקריקון כיון שיוצא הקרקע מיד הלוקח ממנו משא"כ אם מוציאין מיורש לא איכפת כולי האי (ללוקח) [לסקריקון]:

ברש"י בד"ה מבני באגא כו' ונותנין לא' כו'. דאל"כ כשהלכו קצתן מה להו לבני באגא לטפל ולמכור הקרקע אלא שהמלך תובע המס של כל הבאגא מאחד מהן:

בתוס' בד"ה כגון זה כו' מפני יראת הסקריקון. אע"ג דסברת דיראה עביד טפי שלא יצטרך לחזור דאגב אונסא מקני מ"מ הכא איירי לענין הרביע אם נתן או לא וטענינן שנתן וק"ל:

בתוס' בד"ה למכתב ליה טרפא כו' אלא אמרוותא קמאי. כיון דהוציא כ"כ בעד הקרקע שלהם ועיין ברשב"א שהאריך בשמעתין:

בתוס' בד"ה רביע כו' פירוש רביע מעות שנתן לו יתן לו בקרקע או במעות דהיינו חמישית כו'. כן מצאתי מוגה:

בא"ד ותומה כו' . דא"ל דשפיר מקשה לשמואל דמה עשה רב יותר מברייתא הלא בברייתא נקיט לישנא דרב ממש אם תפרש בברייתא רביע הקרקע יתן לו כו' א"כ גם דברי רב תפרש כן ולמה פליג ארב ע"כ מדפליג משמע ליה לשמואל הלשון רביע מעות שנתן יתן לו וכו' וא"כ תקשי ליה ברייתא דז"א דא"כ מאי משני כי תניא האי לאחר שבאו כו' סוף סוף דברי רב נמי תפרש כן אע"כ צ"ל ששמע כן מרב היאך כוונתו ודו"ק:

בא"ד וכן גריס ר"ח ומפרש כו'. כן מצאתי מוגה:

נו.[עריכה]

גמ' איכול קורצא. אנקום ברמיזות עיין ברמב"ן פ' לא תלך רכיל ותרגומו לא תיכול קורצין ע"ש באורך:

גמ' סבר למיקטליה דלא ליזול ולימא כו' . משום שמא יאמרו מטיל וכו' וכן להקרבה היה שרי מפני שלום מלכות רק משום שמא יאמרו כו':

גמ' ענותנותו של ר' זכריה כו' . טפי הול"ל ולמתלי על רבנן שלא מיחו בידו הן הן הגורמין וצ"ל דבאותו פעם עדיין לא היה ברי היזיקא עד עתה שנראה ההיזק בעין ובאיכה רבתי ז"ל והיה שם רבי זכריה בן אבקוליס והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה וכו' וק"ל:

החריבה את בתינו כו'. אע"ג דודאי מקודם נגזר ליחרב מ"מ ע"י סיבתו חרב עתה:

לגירון קיסר. אין נראה שהיה קיסר אלא שר צבא קיסר ועיין בספר יוחסין בזה:

לד' רוחות. כו'. אין נראה לומר לאידך ד' רוחות דהיינו צפון ודרום למעלה ולמטה דא"כ הו"ל למימר לו' קצוות רק ר"ל לאידך מד' רוחות. ולכאורה לא היה עומד נגד העיר ממש דא"כ לא היה צריך לשדות גירא לאותו צד שודאי יפול בו:

הוי בה הני תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא כו'. וברבה חשיב נקדימון ובן גוריון לתרי. בדחמרא מלחא ומשחא:

יתיב ארבעין שנין בתעניתא. דמ' שנים מקודם ראו סימנים שיחרב כדאיתא בכמה דוכתי:

מחייבת תרי קטלא וכו'. אע"ג דממנ"פ ליכא אלא חדא קטלא מ"מ למאי דקרי ליה מלכא חייב תרי קטלא כיון שאינו מלך וקראו כן ועוד לסברתו אמאי לא אתי:

וברבה וקרית לי מלכא וכדו שמע מלכא וקטיל להאי גברא לא כפרש"י והתעללת בי:

בתוס' בד"ה עגלא תילתא ולא כמו שמפרש שגדל שליש כו'. דא"ש דהוה מברי עגל הגדל שליש וק"ל:

נו:[עריכה]

גמ' ודרקון כרוך כו' . היה נראה לכאורה דנחש כרוך סביב החביות וכשמכין עליו להמיתו משתברין החבית דמסתמא של חרס הא ודאי שוברין את החבית כדי להמיתו וה"נ מהרסין חומת ירושלים כדי להרוג הבריוני ורש"י לא פי' כן דדו"ק:

גמ' ומאחר דחכימת כולי האי עד האידנא כו' . אע"ג דלעיל שאלו הך קושיא בלא חכימת כולי האי מ"מ כבר השיב לו בריוני דאית בן לא שבקוני אך מאחר דחכימת הו"ל לעשות איזה תחבולה אף דאת"ל שאינך חש להשיב על אלו חבית של דבש כו' משום דתשובתו פשוטה דשקלינן צבתא כו' ודו"ק:

גמ' ואמר אי אלהימו כו' . תופס הפסוק ודרש על כך זה טיטוס וכו':

והיה דם כו'. נראה כעין מה שאמר הכתוב משגיא כו' כדי שישתבחו ויתפארו בהם ואח"כ יתוש קדמו או אולי הדם היה מדם הזאות שנבלע בו אע"ג דלא היה מזה על הפרוכת ממש מ"מ ניתז בו ג"כ מסתמא:

מי כמוך באלמים. משום דאלם חסר כתיב לשון אלם:

ועשאן כמין גרגותני וכו'. בבית שני ב' פרוכת הוי:

אל תקרי קבורים. יש מפרשים מלשון קיבורי דאהיני והוא לשון קיבוץ:

שאלהיהם של אלו כו'. אבל אלהי המבול אין אלהיהם של אלו שאותו כבר נשבע שאינו מביא כו':

לעובד כוכבים יהיב לי' ד' זוזי. כאן נשלם גמולו של כל דקטיל ליתי ד' זוזי:

פיו של נחשת וצפורניו של ברזל. אולי יש טעם לזה:

נז.[עריכה]

גמ' דוד אתמוהי כו' . הלא אתה כו' ולמה הבה לנו עזרת מצר:

גמ' בארוס וארוסתו כו' . שהיו מאותו עיר של כפר סכניא:

שאין לי כתובה כו'. אבל משום כלה בלא ברכה כו' היה יכול בעצמו לברך ואי משום דצריך עשרה אפשר היו שם י' כמו שאמרה ספדו כו':

גמ' ואילו יוסף כו' . לפי המדרש הומ"ל נמי דאילו יוסף ע"י דמות דיוקן אביו פירש:

והעמיד להם עדים כו'. ואלולי צדיקים מאי ראיה [שכל הסיפור היה שצדיקים היו כדקאמר ומאחר דהוי צדיקים] דלמא ראו קרי וש"ז מהן ועדיין מה ראיה העמדת העדים דלמא ראו קרי לאונסן או אף ע"י רצון ומאי ראיה על אשתו ואולי הניח על מטה אשתי והוי כעידי כיעור [דאל"כ בודאי לא היה אוסרין אותה]:

שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן כו'. בערבי פסחים במרדכי לכן תיקנו הטוב על היין טפי מעל שינוי פת משום שבצרו כו' ולהאי טעמא קצת קשה א"כ על שינוי ענבים נמי ואפ"ל לזכר ב' חלקי מים ואחד דם וכל חמרא דלא דרי על חד תרי וכו':

ברש"י בד"ה דאמר מר בעירובין ויליף לה כו' . מיהו התם דחה הדרשה אך המימרא אמת עכ"פ:

נז:[עריכה]

גמ' לקיים מה שנא' דמים בדמים כו' . אפשר לומר הדם שבבקעה ושבירושלים זהו דמים לשון רבים ובדרך נס נגעו יחד בדם זכריה שהיה בהר בעזרה לקיים מה שנאמר:

גמ' דהוי מרתח. ולא הועיל כיסוי כענין ארץ אל תכסי:

גמ' ולא אידמי כו'. בחזקוני פרשת וישב דם עזים דומה לדם אדם מקשה מהכא ואינו קושיא חדא כששניהם יחד זה לעומת זה אז ניכר ההבדל כמו כאן גם כאן מרתח כדי לנקום נקם ובמראה דוקא שוין:

מבני בניו כו'. ולא חשיב מנירון ר"מ דנירון גר צדק הי' וכאן מי יתן טהור מטמא קאיירי:

מאן אינון שמעיה ואבטליון ובסיסרא לא מפרש וראיתי בספר עשרה מאמרות שר"ע הי' מסיסרא כשבא על יעל מבעילה שכתב שכב ע"ע. ולא משמע לי כן מדלא מפרש ג"כ בסיסרא מאן אינון משמע דלא היו אנשים חשובין דבקיאי בשמיהו כשמעי' ואבטליון ועוד דבהדיא קאמר מבני בניו של סנחרב למדו תורה ברבים ואילו בסיסרא רק למדו תינוקת בירושלים הן שר"ל תינוקת של בני בניו למדו שם או מבני בניו למדו עם תנוקת עכ"פ לא הצליחו בלימודם כ"כ:

כפלים כיוצא מצרים. לפרש הגברים לבד מטף שלא תימא סך הכל ב' פעמים ס' רבוא [לזה קאמר כפלים כיוצאי מצרים דשם הגברים לבד]:

שאין בה מזרעו של יעקב. וקיסר דלעיל משום דאכשלי פומא לבר דרומאי:

ואין מלחמה כו'. במלחמת דוד מסתמא לא היה בהן מזרע עשו אבל במלחמת ה' שלא בדרך הטבע לא קמיירי:

והיינו דאמר ר"א וכו'. אין רחוק שיש דילוג כאן וצ"ל דבר אחר הקול וכו' בזמן שיש דלטורין בישראל אזי והידים ידי עשו וכו' וכמו שאמרו בשאול אע"פ שהיו צדיקים כיון שהיו בהן דלטורין היו נופלין כו' והיינו דאמר ר"א וכו':

גמ' אתיוה לאידך כו' לא יהיה לך כו'. ולא אמר אנכי שהוא מוקדם משום שהיה יכול לחשוב מסברא שאחיו שקודם לו אמר אותו הפסוק וכן כולן וק"ל:

גמ' זה מילה וכו' . נראה משום דהול"ל נהרגנו הורגנו משמע כאילו אנחנו הורגין את עצמינו לזה דריש מר על שקפצו לתוך הים וזה על אשה שנפלה מגג וזה על המילה. ועל ת"ח שמראין כו' אתיא סיפא דקרא שפיר טפי נחשבנו כצאן טבחה וק"ל:

בתוס' בד"ה אתיוה לקמא. בנוסח הגמ' שלפניהם היה שראשון אמר אנכי ולא יהיה לך והשני זובח כו' ובשביעי ליכא קרא [לזה כתבו] ובמדרש כו' וק"ל. והרבה שיבושים נאמרו כאן יש אומרים ומשביעי לא מייתי מקרא מפורש רק מכח מדרש כבר נשבענו וכו' [והא דכתבו] ובמדרש כו' לא יהיה לך מפרשים כו' כוונתם על סוף המדרש שמביא הקטן השביעי הרבה מקראות ויש מפרשים דקמא אמר אנכי ומקרא השני ג"כ דהיינו לא יהיה [ומ"ש ובמדרש אמר דקמא אמר אנכי והשני ר"ל מקרא שני דג"כ אמרו הראשון] ויש מפרשים מיית לשון מת והכל הבל וק"ל:

נט.[עריכה]

גמ' והא הוה אלעזר. לא משני הוו זקנים דא"ל זקנים לא הוו חשובין כאלעזר דהא משני הוה פנחס ש"מ דפנחס היה חשוב כאלעזר ואפ"ה משני הוו זקנים י"ל דלזקנת פנחס היו זקנים חשובין כמותו ולא בתחלתן משום דזקנותן גרמה חשיבותן כמו שאמרו זקני ת"ח כ"ז שמזקינין כו' ובפנחס כתיב פנחס בן אלעזר וכו' לפנים היה ה' עמו ושנסתלק ממנו רוח הקודש וק"ל:

שם והא הוה אלעזר. ולא משני כולהו שני קאמרינן דפי' בכל הפשט כולהו שני מיום שעמד בגדולה וכפרש"י והנה גדולתו של אלעזר לא הותחל עד אחרי מות יהושע ופי' הוה אלעזר גדול בתורה כיהושע ופריך אח"כ והא הוה אלעזר לאחר שהותחל גדולתו יחיד בתורה וגדולה וק"ל:

גמ' הוה פנחס. אע"ג דלכאורה הבן הוי כייף לי' לאביו:

גמ' הוה שמואל. ולא פריך מעיקרא הא הוה שמואל דפסיקא ליה שהיה עלי ושאר גדולים ועוד דידע היה דהוי שאול דשאול ושמואל היו בזמן אחד זה נודע רק פריך וכוונתו הא הוה שאול יחיד לאחר שמת שמואל בחייו:

גמ' הוה עירי כו' . ה"נ אחיתופל ומפיבושת וחדא נקיט דמ"ש זה או זה ועיין בתוס' סנהדרין:

גמ' ולא והא הוי הונא כו' . האי ולא אינו דומה לולא דלעיל ולא והא הוה יהושע [דהכא פריך והא רב הונא בר נתן ג"כ הוה בימי רב אשי ולא הוי תורה וגדולה של רב אשי במקום אחד] וק"ל:

בהלכה זו הספדתי הספד לכמוהר"ר חיים כ"ץ תנצב"ה זצללה"ה פרשת וארא ופירשתי בס"ד מאמר דאמר לי' רב אשי לבר קיפוק האי יומא מאי אמרת בי' כו' ע"ש סוף מועד קטן ועוררתי דמשמע כאילו יש להספד הזה שיאמרו שייכות למיתת רב אשי דאמר האי יומא כו' ומה טיבו לרב אשי עוד קשה כפל הענין במשלים שונים זה ג' רגלים ומאי רמזו וענינו וכאלה י"ל הרבה גם המשילו לארזים ודרך העמי הארצים למושלן לאילן סרק ות"ח לאילן מאכל והענין הוא כי רב אשי היה סוף אמוראים וכמו שאמר בפרק הפועלים רבינא ורב אשי סוף הוראה וסימנך עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם והוא חותם התלמוד ואחריו התחילו רבנן סבוראי והגאונים ואין להם רשות לחלוק על התלמוד כנודע ולזה אמר אם בארזים נפלה שלהבת וגו' דעד עתה דור הולך וגו' וזרח השמש וגו' יום שמת רבא נולד רב אשי וכולהו אמוראי יש להם כח לחלוק ואדרבה הלכה כבתראי משא"כ עתה כאילו נפלה שלהבת בארזים כי כלו כלם ונחשבין הנותרים והבאים כאזובי קיר לעומתם כנודע ונקיט ארזים כמו שאמרו ובארזים חופר למטה ומשרש מפני שאין גזעו מחליף והובא בתענית ס"פ ג' דחסידים ה"נ אין גזען מחליף ולזה הבחינה מדמי לי' בר אבין לאבידה שאין כאן תמורה ונקיט ג' לשונות כי ג' הוי שתורה וגדולה במקום אחד משה ורבי ורב אשי התבונן אלו כתבו מקרא משנה ותלמוד משה כתב ספרו וכו' ואלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר וכו' והיה בו תורה וגדולה כמו שאמרו מימות משה וכו' וזהו זאת הברכה תורה צוה לנו משה וכו' ויהי בישורון מלך ופי' רש"י וכ"ה במדרש דקאי אמשה ולא קם נביא כמשה ורבי סידר המשנה והוא היה סוף התנאים ואין רשאים האמוראים לחלוק על המשנה בשום פנים והיה בו תורה וגדולה ורב אשי כו' כדלעיל ולמה הזכיר שלשתן בארזים כו' כדלעיל ואולי אמר לשון רבים משא"כ בנחל כו' לרמז כי היה בהונא בר נתן תורה וגדולה כו' ולזה חלש עליו דעתא דרב אשי [כדאיתא שם בגמ'] לעשות לו צרה בצידו כי באמת מיכף הוי כייף לי' לויתן זה משה כמ"ש במדרש לי קראת עבד וללויתן קראת עבד עמו כרת ברית וכו' ודבר זה מבואר אצלינו באורך בדרוש לפרשת ואתחנן בעזה"י דהיינו שהיה לו טענות מ"ש מלויתן כו' בנחל כו' נגד רבי כמו שאיתא כנחלים נטיו כגנות עלי נהר אמר בלעם אני רואה אותן גנות זה שונה של בר קפרא וזה של רבי חנינא וזה של רבי חייא וזה שונה של רבינו הקדוש אמר ליה הקב"ה עלי נהר אעפ"כ כולן נכנסין לחבורה אחת כולן נתנו מרועה אחד והוא כענין רבי לא שנה רבי חייא מנין לו הכל בא מהמשנה והמשכתי עם זה באורך חבל על דאבדין כו' בפרשת וארא שנת השצ"ה לפ"ק ונזכה ליום הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה במהרה בימינו אמן:

גמ' מחוי ר' יהודה לר' יצחק בריה כבר שית כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה מן הצד כו' שלא ילמד חובה כו'. ואי משום טיבותא דשמא ילמד זכות ולא יפלגו עליו דר"ל שלא ילמד חובה כו' וישפוך דם נקי ומה לנו לטיבותא אם ילמד זכותו בטעות וק"ל:

ברש"י בד"ה אבל בגיטין כו' כשם שכנס ברמיזה כו'. הוא מלשון המשנה דאתי גט דידיה ומבטל קדושין דידיה דאף קדושיו לא הוי קדושי מעליא וא"ל כשם שכנס בקפיצה כו' דטעמא דקפיצה משום דלא הוי סימן מעליא דאינו ניכר מחשבתו היטב שמא כבר נתכוין לקדושין ולא עתה לגט וק"ל:

ברש"י בד"ה קמ"ל כו' ולא בגיטין כו'. ר"ל לענין קפיצה אבל ברמיזה מועיל בגיטין כדקאמר אבל בגיטין ד"ה ברמיזה ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה כו'. ונראה שבא ליישב עם זה דלא משני הא דנקיט מטלטלין לאפוקי קרקעות אבל בגיטין מהני קפיצה לזה פי' דבקרקעות אף רמיזה לא מהני לת"ק וא"כ למאי הוצרך לומר קופץ במטלטלין למה ליה למימר במטלטלין טפי מת"ק הא במטלטלין קא מיירי דאף רמיזה דת"ק דוקא במטלטלין מהני אע"כ לשלול גיטין דמהני רמיזה דת"ק ואתי בן בתירה לומר דבמטלטלין מהני קפיצה לזה משני דה"א אף במטלטלין ודו"ק:

ברש"י בד"ה וטעותן של פעוטות. ודאי מדמסיק עד שתות כגדול משמע דאפעוטות קאי אבל גמרא גופי' אמאי לא פריך אחרש נמי דא"ל חרש בר דעת הוא וטעותו פשיטא כגדול דז"א דאי בר דעת הוא בקרקעות אמאי לא וביותר מכדי חייו אמאי לא:

ברש"י בד"ה אפכוה בני הישיבה טעו כו' . ואפ"ל דומיא דאפכוה דקדושין [דף מ"ד ע"ב גבי קטנה שנתקדשה כו'] ומשום דרב מרדכי תלמידו דרב אשי היה שמא אף כשיסופק לזה יאמר כמר בר רב אשי דשמע מסתמא כן מאביו ולו יהא ספק המוציא מחבירו עליו הראיה לזה אפכוה דהשתא לא יאמר [מספק] אין מתנתו מתנה להוציא ממון מחזקת המוחזק בו:

בתוס' בד"ה אחת מתנה מרובה כו' ומדלא קאמר נמי כו'. אע"ג דלענין מקח וממכר בקרקעות אין לו כח ומתנה גריע לחד מ"ד ממקח מ"מ מדחזינן במי שמת דאף דאין מוכר מ"מ מתנתו מתנה ועיין ואין ראי' דמתנה עדיף ממקח מדמועיל מתנה מרובה ואילו מקחן דוקא כדי חייו דדלמא משום כדי חייו מקחו מקח אפילו הרבה וק"ל:

נט:[עריכה]

גמ' מנא הני מילי. אע"ג דתקנת רבנן בעלמא היא מפני דרכי שלום מ"מ ודאי יש רמז בקרא דכהן ברישא והדר לוי ולא תקינו בהיפך:

גמ' את התורה הזאת ויתנה לכהנים בני לוי וגומר. משום דהאי קרא בתורה להכי לא מייתי קרא מוקדם דונגשו הכהנים:

גמ' וליטול מנה יפה. אינו נכלל בכל דבר שבקדושה:

גמ' דאוריתא ומפני דרכי שלום כו' . אע"ג דקאמר אלו דברים אמרו כו' ה"נ לעיל מפני מה אמרו ניזקין בעידית וכו':

גמ' אלא אמר אביי לכדמר כו' . ולא משני מדאוריתא דוקא בשוין ותקינו משום אנצויי אפי' באינם שוין וכמשמעות הרמב"ם בפירוש המשנה וכמ"ש התוס' בד"ה דאפילו וע"כ לאו בשוין ממש דאם כן מאי רבותיה ור"ל דאורייתא הוא מוקדשתו אף שיש לדחוק מאי רבותי' דר' פרידא אף דחלקו לו כבוד שלא עשה כיון דחשובין כמותו למה יעלה קודם וכן משמע מהתחלת התוספות משמע דאי לא"ה אסור אפילו הוא גדול כו' ר"ל דאע"פ שחולקין לו כבוד אבל בתוספות מגילה כתבו בהדיא תימה אי בשוין דאורייתא הוא מוקדשתו ע"ש ודו"ק וצ"ל דדוחק קצת לומר דקרא איירי בשוין:

גמ' שנים ממתינים זה לזה בקערה כו' . אם אחד הולך מעט מסעודה או חותך לחם או שותה צריך השני להמתין באכילתו עליו ג' אין ממתינים כו' דשנים א"צ להמתין לאחד:

גמ' הבוצע הוא פושט ידו תחלה. ר"ל לאכול בציעת המוציא וכפי' רש"י ודרכן הי' לאכול בלפת אפי' בציעת המוציא וכפי' רש"י:

גמ' איני והא ר"ה כו' בשבתות וימים טובים. מדלא סדרו קודם רב מתנה גם מדמסיים בשבתות וימים טובים משמע דמקושר הפרכא לרב מתנה ואינו מחוור דהא וודאי אין סברא לומר בה"א בהיפך דבב' וה' אין חולק ובשבתות וימים טובים רשאי וק"ל:

גמ' אין שם לוי קורא כהן וכו' פרש"י במקום לוי ולזה פריך איני כו'. דלא משמע לי' לפרש קורא כהן בראשון בפרט לפי' ראשון דרש"י דאינו קורא לוי כלל באין שם כהן קאמר באין שם לוי קורא כהן דא"כ הול"ל נקטינן אין שם כהן לא נתפרדה החבילה:

גמ' מ"ש לוי אחר לוי כו' כהן אחר כהן כו'. א"ל לפרוך מני' ובי' בכהן אחר כהן למה איכא טפי פגמו של ראשון משני אלא במוחזק בהאי אבוה דשני דכהן ה"נ [בראשון] במוחזק אלא אמרינן ממזרת [או גרושה] כו' ואפ"ל די"ל דאיירי בקרא בפירוש לשניהם פב"פ הכהן דהשתא פגמו דראשון איכא דיאמרו נמצא אח"כ דלאו כהן הוא ולכן קראו לעלות לכהן שני ופגמא דשני ליכא שהרי קראוהו לכהן לזה פריך דכוותיה בלוי אחר לוי כו' וק"ל:

גמ' הא קחזי לי' ופי' רש"י דסליק ממנין ז'. אף דמוסיפין על ז' מ"מ היה היכר שקורין שביעי ועוד דקא פסיק ותני בכל ענין כהן אחר כהן לא יקרא אף אם אינו קורא אלא ז':

ברש"י בד"ה וקדשתו כו' כי את וגו'. אפשר דמפיק ליה מן סוף פסוק כי קדוש כפרש"י בחומש וברא"ם שם:

ברש"י בד"ה ולברך ראשון בסעודה. וכן מימי לא ברכתי לפני כהן פרש"י במגילה נמי בסעודה ע"ש:

ברש"י בד"ה נתפרדה החבילה ואינו קורא כלל. דאם יקראו לשלישי או לרביעי יסברו שהוא ישראל ובראשון יסברו שהוא כהן וכן בשני וישראל קודם לו נמצא שעולה אחר ישראל יאמרו שהוא ישראל ובב"י בא"ח מביא שמצא כתוב דלכל ב' פירושים רשאין לקרותו ראשון ע"ש ולכאורה לא משמע כן:

בתוס' בד"ה דאפילו רב אמי כו' וע"כ לאו שוין ממש כו'. שיעור לשונם נראה דהכל מתירוצם דע"כ צ"ל דשוין לאו דוקא מכח קושיא דמאי רבותא וה"נ צ"ל דלאו דוקא לענין זה דכולהו כפופין כו' מכח הך דהכא וק"ל:

בתוס' בד"ה נתפרדה החבילה כו' הר"י בר' יהודה. והוא פירוש שני ברש"י בשם ר"י הלוי:

בא"ד דגדול היה משלפניו כו' . לפי זה ק"ק לי דא"כ לא הו"ל להזכיר לוי לו הונח שהוא ישראל ומה תלוי בזה הול"ל שקרא אחריו גדול ממנו א"כ היה בהכרח הראשון כהן דהא מה שקרא אחריו לוי אין ראיה שקודם לו כהן דדלמא הראשון ישראל וקרא לוי במקום הראוי לו שהיה לפי מדרגתו ומעלתו ראוי לשני ואע"ג דאם הראשון כהן אי אפשר שיהא השני ישראל דהא אין שם לוי קורא כהן במקום לוי מ"מ נניח [שאפשר] שהראשון קרא פעמיים כדינו [וע"כ עיקר ההוכחה ממה שקרא אחריו גדול] ואין לו לתלות במה שהשני לוי. ובקטן משל אחריו ניחא מעט יותר ועיין בחידושינו בכתובות וברש"י שם:

ס.[עריכה]

גמ' ס"ת שחסר יריעה א' כו' . למאי דקי"ל אפילו כתב א' מעכב [הא דנקיט חסר יריעה] עיין בזה ברשב"א:

גמ' האי ספר אפטרתא אסור למקרי בי'. ובסמוך במגילה לתינוק מיבעי ליה בלכתוב אע"ג דלכאורה זה תליא בזה דאם קורין בה לכתוב נמי שרי ואביי דבעי לא ידע הא דרבה [דאפטרתא אסור למקרי בי'] וק"ל:

גמ' איתביה אף היא כו' טבלא של זהב. לכאורה זה אפשר הוא ולזה משני ר"ל אף דס"ל לעיל דמשום עת לעשות שרי:

בתוס' בד"ה תורה וכו' וע"ז מייתי מדר' לוי כו'. ולא גרסינן א"נ [לכדר' לוי. ומ"ד]. תורה מגילה כו' כסדר שנאמרה למשה כך כתבו וכל פרשה ופרשה שנאמר לו כתבו מיד וכך נסדרה וא"כ [ליתא הא ד] אין מוקדם ומאוחר בתורה לדידיה ולזה מייתי מדר' לוי שכיון שאלו פרשיות נאמרו ביום אחד הו"ל להיות כתובין יחד זה אחר זה ע"כ כיון שיש פרשיות מסודרות ביניהם ש"מ לא כתבן עד שנאמר לו אותן הראוין לכותבן לפניהם וכתבן אח"כ אבל אין זה סברא לשום מ"ד שיכתבו מגילה ביום שנאמרה לו ואח"כ סידרן בענין אחר וק"ל:

בתוס' בד"ה פרשת טמאים וכו' ועוד דלא יתכן כו'. עיין בס"פ הישן בגמ' ורש"י ותוס' שם ומאי הקשו תוס' טפי מר' יצחק עצמו שהקשה שם כבר היו יכולין ליטהר ומר' יצחק עצמו הקשו שפיר דכיון דחל ז' שלהם בערב פסח א"כ ע"כ לא נאמרה בר"ח ניסן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' שהרי לא נטמאו עד ז' ימים קודם פסח שחל ז' שלהן בע"פ אבל לריה"ג מאי הקשו טפי מר' יצחק ודוחק לומר דר' יצחק לא הקשה כבר היו יכולין ליטהר אלא אילו נאמר להם קודם ולמה לא נאמר להם אבל לפרש"י דנאמר להם קודם [קשה טפי] אמאי לא טיהרו את עצמן [דזה דוחק] גם אמאי לא הקשו לר"ע שם [דאמר מישאל ואלצפן היו] וא"ל דקושיתם היאך תלוי בר"ח ניסן הך פרשה הניחא לר"ע שבו נולד טומאה ע"י נדב ואביהוא אבל לריה"ג ולר' יצחק קשה דהא כבר פרש"י ע"י שנאמר להם פרשת שלוח טמאים לפי שבו ביום הוקבעו המחנות כו' מתוך כך הוזקקו לשאול ודו"ק:

בא"ד פרשת וינזרו כו' . ואינו נכלל בפרשת כהנים דטומאה זו אף לישראל ואין מיוחד לכהנים וק"ל:

ס:[עריכה]

גמ' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ כו' . ב' מיעוטי דהאלה קדריש ופירושו כי ע"פ הדברים וכו' ואותן אי אתה רשאי לאומרו בכתב לכן כתוב לך את אלו שלא תשכחם:

גמ' באמה המתהלכת כו' . לרב אמאי לא תני במתני' נמי בני נהרא תתאי שתו מיא ברישא מפני דרכי שלום היכא שאינה מתהלכת ע"פ בורו ואולי לרב מדינא תתאי שתו מיא ברישא מטעמא דנהרא כפשטיה ליזיל ולשמואל מדינא אין לאחד קדימה על חבירו וכל אחד יכול לעכב על חבירו ואתו לאינצויי לזה ראו והתקינו ובאמה המתהלכת תקנו לרב מפני דרכי שלום שלא יאמרו לו סכיר מוסכר אף על גב דמדינא נמי נהרא כפשטיה ליזל וזה הבור היתה כרויה ועומדת כבר לכאורה מ"מ שמא מצד הדין היה כל אחד מצי לעכב על חבירו:

גמ' כבי תרי עבדית וכו' . וה"ה דהומ"ל דלא כמאן עבדית לי רק כיון דלזה אמר עילאי שתו כשמואל ולזה תתאי כרב ואמר כבי תרי עבדית ור"ל כרב דעילאי לא שתו וכשמואל דתתאי לא שתו:

ברש"י בד"ה אילימא משום כבוד כו' ורב שרירא גאון פירש כו'. לפירוש רב שרירא אינו מתוור כ"כ אף משום כבוד מ"מ בשיפורא צריך לינתן ביד ראש הישיבה באיזה מקום שיהיה:

בתוס' בד"ה במיזל כו' . קשה להו בדיש מים לשתות כולן פשיטא:

בתוס' בד"ה כבי תרי כו' ול"ד כו'. וה"ה דהומ"ל דאביי ס"ל הלכתא כשמואל בדיני או כתבו זה לאי נמי שבדבור הקודם או לפירוש ר"ח בסמוך ד"ה סלוקי דלאביי גופיה ס"ל נמי כל דאלים גבר:

בתוס' בד"ה לא טעמינהו כו'. אלא מפני דרכי שלום וכיון שכבר נעשה אין כאן משום דרכי שלום לאסור הפירות:

בתוס' בד"ה סלוקי וכו' שהרי להן היה מדבר דאמרו לו קא יבשן פירי. י"ל לפירוש רש"י דבני חרמך אמרו אם יכרוה עילאה בסוף שדותיהן יארע לפעמים כשלא יתברכו מימי הנהר שלא ינבעו המים לחריצין שלנו שאינן עמוקין כ"כ [וקא יבשן פירי] והשיב להם סלוקי כו' שאינכם יכולין לעכב זאת על ידן אולם ממ"ש בפרש"י אמר להו אביי לבני בי חרמך משמע דאמרי ליה קא יבשין הוא מדברי עלאי:

בסה"ד ולא דמי לדרב ושמואל כלל. דכאן היה ענין אחר כלל שעילאי צועקים על בני חרמך שלמטה מהם שגורמין שיציף שדותיהן כשמימי הנהר מרובין שוטף המים דרך שדותיהן מפני עקמומית מסיבתן כזה חרמך עלאי עיין על כוונת רש"י באיך ומה ציורו ודו"ק:

סא.[עריכה]

גמ' מציאת חרש שוטה וקטן כו' . נ"ל טעות סופר רק מציין ר"י דרישא וכ"ה באשר"י ורי"ף ועיין:

גמ' מ"ש רישא כו' . הו"מ למיפרך מסיפא מניה וביה משתטיל למים לא תגע משום מסייע ידי עוברי עבירה כו' וא"כ למה טוחנת כו' אלא כל מה שיכול לדקדק מרישא פריך וכן מצינו בכ"מ:

גמ' אמר אביי כו' . אין להקשות למה נקיט רישא שביעית ולא מעשרות ובחשודה ואפשר לומר משום דאיירי בידוע שאין לה רק פירות שביעית ואפ"ה משאלת משום דרכי שלום וכמ"ש התוס' ולזה נקיט שביעית לרבותא דמשאלת ודו"ק:

בתוס' בד"ה שדי אופיא כו' וקשה כו'. ברשב"א מיישב דאולי היה סבור שהוא עובד כוכבים ולית ביה משום דרכי שלום:

בסה"ד ואמר ליה אנא בידאי כו'. דלפרש"י היה ניחא דהיה רואה שאין זה חושש לדרכי שלום הוצרך לומר בידאי שדיתינהו דיש בו גזל גמור אבל לר"ח מנא ידע אותו גברא שאין רב כהנא חושש למפני דרכי שלום דלמא סבור שאין זה חושש מן הפירות לזה פירוש שרצה להפליג שאפילו גזל נמי איכא. וא"ל לפרש"י נמי דלמא רב כהנא חושש לדרכי שלום ואין מכירו [והיה סבור שהוא עובד כוכבים] דע"כ אין זו ה"א דא"כ דלמא האמת כן ומאי מקשו רב כהנא היכי כו' ומי לא הוי חייש לדרכי שלום [אע"כ דלא נחתו לסברא זו]:

בתוס' בד"ה משאלת כו'. דקתני מפני דרכי שלום אפשר דצ"ל דתקנו מפני דרכי שלום:

בא"ד נפה לספור בה מעות כו' . והא דנקט אבל לא תבור ותטחון עמה אע"ג דאז רואה בהדיא שעוסקת בתבואה של איסור ודומיא דהכי אפילו משאלת אסור יש לומר דמ"מ יש לתלות לעולם במעות וכה"ג אפילו אומרת בפירוש ששואלת לתבואה ודו"ק. ועיין בר"ש בשביעית שהאריך כמדומה:

בתוס' בד"ה רחיים כו' משום דתנור סתמא של חרס ואין דרך כו'. דסיפא איירי בחשודה על הטומאה כדקתני אבל משתטיל המים כו' [דא"ל דלא חשודה רק על טומאת פירות וכקושיות מהרש"א] דבסיפא איירי מאשתע"ה דטמאים כדבסמוך לקמן [דף ס"ב וליחוש דלמא נגע וכפרש"י בד"ה בכפישא וטומאה אין מקבלין ובד"ה בכלי גללים שאינן מקבלין טומאה דאי נגע בכלי לא מקבלין טומאה] אבל שביעית דרישא לא איירי בע"ה:

בתוס' בד"ה רבא אמר כו' וכדמוכח בסמוך כו'. דלאביי מיירי רישא בדלא הוכשר וכשתטיל מים דהיינו הוכשר אסור לסייע אפילו משעת טחינה ומשום טומאה דרבנן [וכס"ד דמקשה ורבא הוא דחדית בתירוצו לחלק בין טומאת חלה דאורייתא] ואילו משום חששא דמעשר קודם הכשר שרי לסייע כדקתני רישא:

בתוס' בד"ה איזהו כו' וא"ת בפרק היה נוטל כו'. בל"ז י"ל איזהו ע"ה דהיה נוטל קאי להשיאו בנות חבירים כו' ואיזהו ע"ה דפליגי ר"מ ורבנן הכא בשמעתין קאי אמתני' דהכא [והוי אביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים] אך השתא קשה וק"ל:

בסוף הדבור איזהו ע"ה שאין מזמנין עליו כו'. [רבא] קאמר שם דע"ה דתניא אין מזמנין עליו איירי בע"ה דרבנן דר"מ ולכן כותי קתני במתניתין דמזמנין עליו דעשורי מעשרי כיון דכתוב באורייתא כדאיתא שם אבל רבנן דר"מ גופייהו ס"ל לענין זימון כל שאינו מניח תפלין ודו"ק:

בתוס' בד"ה רישא כו' וי"ל דהכא כו'. ומשום לתיתה דתרומה אין כאן שכבר הופרש משא"כ התם דאיירי בענבים דאכתי לא מטא זמנא עד שירד לבור:

בא"ד אע"ג דלא מחייבינן בחלה עד שתתגלגל כו' . מ"מ משנותנת את המים רשאי להפריש חלה כדאיתא במתני' ובהרשב"א מיהו ממ"ש דהכא אי מפריש חלה קודם גלגול אין שם חלה עליו כלל לא משמע כן ומתני' משנותנת המים מגבהת חלתה אין הכרח ע"ש בר"ש וק"ל:

בא"ד ובירושלמי פריך הא דלא בוררין אבוררת דמתני' דהכא ומשני כאן בלותת דהוכשרו בלתיתה:

בא"ד טפי מלענין דמאי. דלדידיה איירי מתני' בלא הוכשרו אבל משתטיל מים דהוכשרו אסור לסייע אבל לרבא כו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת בפ"ק דנדה כו' . אין לומר דבל"ז הך דהכא בודאי טומאה ולהכי אמרינן משתטיל מים דהתם נמי תעשה בטומאה היינו בודאי טומאה וק"ל לכן אין לקושרו ועיין בתוס' נדה דף ו' ובתוס' ר' ישמעאל באורך ולא עיינתי כעת:

בסוף הדבור בטהורה אסור משתטיל כו':

סא:[עריכה]

גמ' אלא אמר ר' ירמיה כו' . ולא משני תרוייהו בהוכשרו ומפקידין חולין אצל אוכלי חולין אבל לא לאוכלי כו' משום שמא תרומה הן כדמשני עתה לענין הוכשרו ואיירי בכהן החשוד אבל לא שמפקידין תרומה י"ל דחולין אצל ישראל או אצל כהן כתרומה לגבי כהן דהא רגיל בה וגם בתחלה בס"ד דהמקשה איירי על כל פנים הא דמפקידין בתרומה מכח אידך ברייתא דאין מפקידין תרומה אצל כהן וס"ד דאיירי דוקא בישראל שאוכל פירות בטומאה דאל"כ אין מפקידין אצלו דדוקא תרומה אצל ישראל שרי וקתני סיפא אבל לא לאוכלי כו' דהיינו ישראל דומיא דרישא וקשה ממתניתין לרבא ומשני דאיירי בכהן דהוי טומאה דאורייתא ופריך א"ה אי בכהן קאי כו' וכפרש"י אמאי ברישא מפקידין כו' ולזה משני כאן בהוכשרו כו' מיהו ממ"ש רש"י בד"ה כאן ותרוייהו בתרומה כו' משמע כאילו ס"ד דאיירי בחולין מיהו י"ל דודאי בה"א מיירי נמי בתרומה משום הכרח דאין מפקידין תרומה אצל כהן [וה"ה חולין אצל ישראל דרגיל ביה] אך השתא דמחלק ומוקי להך דמפקידין בשלא הוכשרו ה"א לאוקמי בחולין לזה פירש ותרוייהו בתרומה מכח הכרח דמתניתין דהכא דמסייעין ידי עוברי עבירה בטומאה דרבנן ודו"ק. וא"ל לפי"ז מאי פריך מהמוליך חטין לטוחן כותי כו' דלמא איירי בחולין דהשתא נמי דלמא בהוכשרו ולא מייתי רק משום דבעי למרמי אחריתא. ואולם אין כ"ז מוכרח דשאני חולין אצל ישראל כיון דליכא אלא איסורא דרבנן אף שיאכל [בטומאה] לא חיישינן כולי האי [שמא יגע] מיהו לאביי דלא מחלק בין טומאה דרבנן לדאורייתא לענין מסייע אין סברא כל כך לחלק בין דרבנן לדאורייתא לענין אכילה ודו"ק:

בתוס' בד"ה וליחוש כו' במסכת טהרות פ"ז כו'. ע"ש:

בא"ד אלא נקט ודרס כו' . ואיירי כשנוגע ברגליו יחף על הטלית ומטעם נגיעה ולא כשיש דבר חוצץ בין רגליו לבגד ומטעם מדרס ואע"ג דבכותי איירי דמטמא משכב התחתון כעליון ומי דוחקם [אמאי לא נימא דהוי מדרס ממש דמיטמא מכותי] והכא בע"ה מיירי ז"א דטומאת כותי כע"ה ופירוש מטמא משכב התחתון כעליון של (בועל נדה) [זב כצ"ל] דמטמא אוכלין ומשקין וע"ש היטב בגמרא ובתוספות:

בתוס' בד"ה אשת חבר כו' דמינשי ואכיל מה דיהיב ליה כו'. ובת"ק אבל לא בזמן שהיא טהורה [לא איצטריך לפרושי כן] דהא ודאי מינשי כיון שנוגעת בהפירות ומשטת בעצמה לתוך פיה:

בא"ד ואסור לרבא. דא"ל דמיירי בע"ה דר"מ וכמתניתין דהא רש"י פירש בעצמו שחששא הוא שתתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר וק"ל:

וא"ל אכתי נפרש אנן בע"ה דר"מ ומשום חששא שתאכל חולין טמאים והשתא ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כרישא דמתניתין לרבא אכתי היה קשה כמו לאביי דהא מתניתין שריא אף בוררת אף שאי אפשר שלא תיגע א"כ טהורה אמאי לא משום שנוגעת חיישינן שמא תאכל הא מתניתין לא חייש לאכילה אף בנוגעת רק למה דפי' רש"י חששא דאינו מעושר הקשו הך קושיא לרבא הרי מסייע ידי עוברי עבירה ועוד בר מן דין דא"כ לרשב"א בטמאה אמאי לא הא חולין טמאין חזו לה לימי טומאתה וק"ל:

רש"י במתניתין לא גריס בזמן שהוא טמאה וע"ש:

בא"ד ולאביי דאמר רוב ע"ה כו' . דהשתא ליכא חששא מסייע ידי עוברי עבירה כבמתניתין ברישא ומ"מ בטהורה אסורה שמא תאכל דאכילה ודאי אסור אף דרוב ע"ה מעשרין הן כדין הלוקח תבואה מע"ה וק"ל:

בא"ד אי אפשר שלא תיגע. וכי תימא נמי דמתניתין איירי בטמאה וכי נמי נוגעת הא רישא איירי באינו מוכשר וסיפא משתטיל למים דהיינו שמוכשר נקיט לא תיגע עמה לרבותא אע"ג דמיטמא בלא"ה מכח אשת ע"ה וכלים טמאי' שלה אפ"ה אסור לסייע ומכ"ש שלא תגע בה לבדה כיון שטמאה היא סוף סוף חזינן במתני' דלא חיישינן לשמא תאכל שאינו מעושר אף שנוגעת וא"כ טהורה אמאי לא אף שנוגעת וק"ל:

בא"ד אשת ע"ה אחר כו' נותנת כו'. אע"ג דאכתי לא ידע סברא דתורא מדישיה כו' א"כ למה תתן לה לאכול טפי מאשר אוכלת היא עצמה:

סב.[עריכה]

גמ' וליחוש דלמא נגע בה בשלמא התם כו' . לס"ד השתא אלימא הו"ל למפרך הא נגע בכלי כשנוטל את שתיהן ומטמא והכלי מטמא לתרומה דהא ודאי דהכלי מטמא לתרומה דלכך פי' רש"י בד"ה בכפישה וטומאה אין מקבלין ובד"ה בכלי גללים דאי נגע בכלי לא מקבלין טומאה ואפ"ל דידע דאיירי בכלים שאין מקבלין טומאה וכליו של חבר משום היכרא שמשתמש בכלי של חבירו מידכרי ליה ולא יגע ופריך מאי היכרא הוא זה ומשני דמנח ליה בכלי גללים ויש היכרא בכלי עצמו לזה פריך אי הכי כו' ומשני ה"נ קאמר כו' ודו"ק:

גמ' ר"ח מקדים ויהיב להו שלמא וכו' . פירש בר"ן כדי שלא יצטרך לכפול הוא שלום כדרך המשיב וכן הוא בטור יו"ד ע"ש ובישראל כופלין שלום כשמשיב וא"צ ליזהר שיהיה הוא המקדים ובמלך ות"ח כופלין שלום אפילו בשאלה כגניבא בסמוך או י"ל בישראל רשאי ובמלך ות"ח חובה [כפילת שלום] אע"ג דמקרא לא משתמע חובה דא"ל כיון דאמר שלום שלום לך ושלום לעוזרך ש"מ דלא היה רוצה לכפול שלום היכא דליכא חיוב כיון דלא כפל שלום לעוזרו דזה אינו דפירוש הפסוק הוא שדוד שאל אותו אם שלום בואו לעוזרו ושאלו בשלום תחלה שלום שלום לך ואח"כ השיב על מה ששאל אותו ואמר לו שלום לעוזרך באנו וק"ל. ולפי' התוס' בד"ה שלמא רב כהנא א"ל שלמא למר וכו' ולא השיב לו כפל. וק"ק מס"פ היה קורא אמרו על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם וכו' שהקדים שלום אפילו לעובד כוכבים בשוק מאי אפילו עובד כוכבים אדרבה הדין כן בעובד כוכבים להקדים לו שלום ואמרתי לפום ריהטא דלשון ר"ח מקדים ויהב להו כו' כשהרבה עובד כוכבים נאספין יחד היה מקדים כדי שבשלום אחד יצא ידי חובתו משא"כ אילו המתין היה צריך להשיב לכל א' ביחידות אבל בעובד כוכבים א' אין נ"מ שאלה או תשובה וריב"ז היה נזהר אפילו עובד כוכבים א' בשוק להקדים משום ד"ש ור"כ אמר לכל א' שלמא למר שלמא למר ולבו לרבו כפרש"י וק"ל:

גמ' לא נצרכא אלא ליום חגם. מ"ש רש"י במתני' ושואלין בשלומם אע"פ שמטיל על העובדי כוכבים שם שמים כו' לכאורה א"צ לזה דאף אם אומר בשאר לשונות לא בלשון הקודש מ"מ רבותא הוא ליום אידם ועיין:

גמ' ר"ה ור"ח כו' חליף ואזל גניבא. הך מעשה דגניבא נראה הוא בעצמו עובדא דלעיל בפ' כל הגט דף ל"א ע"ב רק לעיל מייתי השייך שם אהאי עובדא והכא השייך כאן וק"ל:

ברש"י בד"ה הדרא לטיבליה כו' לאכול טבל שהוא במיתה. קושטא קא מפרש דלהכי נזהרין בחלה אבל אין צורך דזה פריך וליחוש דלמא לא איכפת ומשני השתא לתקוני כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה בכלי גללים כו' ובעיסה גופא כו'. הול"ל ובזתים גופיה כו':

בתוס' בד"ה אין עושין כו' ולפירושו אם יפריש כו'. וא"כ לא הול"ל אין עושין חלת ע"ה בטהרה שהרי בטהרה שרי ואין עושין כו' בטומאה הול"ל:

בתוס' בד"ה אין עודרין כו' ולא מסתבר לחלק כו'. מדלא משנינן מחזיקין דמתני' בשכר ואין עודרין בחנם:

בסה"ד א"נ שביעית בזמן הזה דרבנן כו' גבי מלך התירו. אבל ליישב רש"י בהך חילוקא לא מסתבר להו לפרש עובדא דהתם דכהן וחרש אגיסטון בשביעית דרבנן ואין עודרין בשביעית דאוריתא דדוחק דאמורא ידבר מסתם שביעית דאורייתא וכ"ש דלא ניחא ליה לתלמודא הכא למוקמי [דמתני' יהא מיירי משביעית דרבנן ורב דימי אמורא בשביעית דאורייתא]:

בתוס' בד"ה אשרתא כו' ודלא כש"ס שלנו כו'. דלא ניחא להו לחלק דבירושלמי דאיירי בשביעית אסור בשלום והכא בשאר שנים מדפריך השתא חזוקי כו' משמע דאיירי הכל בשביעית. ולולי דבריהם היה נ"ל דירושלמי ס"ל כגמרא דידן ולעובד כוכבים אמר חורש בה טבאות ובתר שמיטה נסיבא כו' דהיינו אחזוקי ושלום פשיטא דשרי ואפילו לאחזוקי שרי ולישראל יישר אבל לא חורש בה טבאות ואיכא למ"ד כו' אבל שלמא פשיטא דשרי דאין תלוי במכוין במלאכה שיקום חיזוק ידו ודו"ק ועיין בר"ש במס' שביעית ועיין: