מהר"ם שי"ף על הש"ס/גיטין/פרק ב

טו.

בתוספות בד"ה המביא בפנ"כ כולו כו' ותימה כו'. לרב חסדא דמסיק דמתני' לא זו אף זו קתני ולא נתכוין המשנה לרבותא שלו וכפי' רש"י לאו לפרושי מתני' אתי כו' אבל לרבא ולרב אשי לק"מ למסקנא. וא"ל כיון דלרבא דס"ל טעמא דאין עדים מצוין לקיימו לק"מ ודלמא רב חסדא ס"ל טעמא דלשמה ואף דרבה אית ליה דרבא מ"מ ליכא כ"ש אליביה ולא תמהו רק למ"ד טעמא דקיום וי"ל דלעיל קאמר לעולם קסבר ר"ח בעינן לקיימו ומדסיים והני לא ידעי בחתימה כו' משמע דלא ס"ל טעמא דלשמה דאל"כ אף דהני ידעו נמי מ"מ הני בקיאי והני לא בקיאי ודו"ק:

בתוס' בד"ה מי איכא מידי וכו' וכ"ש כי איכא אחר בהדיה כו'. יש לדקדק מאי כ"ש הוא וצ"ל דבדליכא אחר בהדיה התקלה מרובה יותר להכשיר ע"פ אחד בשאר שטרות משא"כ באיכא אחר בהדיה ליכא למיטעי רק ע"י שנים ומת אחד מהן ודו"ק. ועוד בחד שייך לטעות מי ששמע ידעתי לחודיה ולא בפני נכתב אבל בב' אין טעות רק מי ששמע בפני נחתם האחד ואז העיד ג"כ מסתמא בפנ"כ. אבל תירוצם אינו מחוור כ"כ כיון דס"ס ידעתי ליכא משום אחלופי כיון דאמר בפני נכתב ג"כ דאי שייך אחלופי גם באומר בפנ"ח ליחוש לאחלופי והא דידעתי לא מהני היינו משום שאינו מדייק כמ"ש התוס' לעיל ריש פ"ק בדף ג' בד"ה הכא בפני וא"כ נימא כ"ש בשנים דלא שייך אחלופי [דנכי כו'] ואמאי פסל רבא בשנים מטעם אחלופי. ואם לא הקשו מעיקרא רק כיון דידעתי בלא אחר מהני מי איכא מידי שיוגרע ע"י העדאת עוד עד א' והיה א"ש תירוצם דה"נ באומר לבדו ידעתי לא מהני אבל קושיתם מעיקרא היה מטעם אחלופי [ומכח כ"ש] ודו"ק:

בא"ד ורב אשי פריך כו' . והא דמתקיף רבא דאילו אמר חד כשר וכו' י"ל הא דאמר ר"ח אפילו שנים וכו' ר"ל אפילו שנים מן השוק אמרו בפנינו נחתם [חציו השני] [ומתני' שנים אומרים בפנינו נחתם כשר היינו שמעידין על ב' החתימות דהוי כולו בקיום הגט זה מדברי הגאון המחבר במוסגר] כיון שאינם שלוחים דאו כולו בקיום כו' ומשום דלא דייק השליח כפירוש התוס' [אך] לפי"ז הו"ל לרבא לומר אפילו שנים אומרים ידענו החצי השני פסול וכו' דהשתא לא קשה מי איכא מידי אלא נראה דמ"מ מקשה דעדיף ב' בידענו כאחד שאומר בפנ"ח ומי איכא מידי דאילו אמר חד בפני נחתם כשר ובשנים דאמרי ידענו פסול וסברא דלא דייק השליח לא ס"ל ולית ליה טעמא לפסולי אלא היכא דשייך אחלופי ולפי"ז הוי כמ"ש התוס' על אתקפתא דרב אשי דאילו מסיק לכוליה דיבורא וכו' ודו"ק:

טו:

גמ' השתא אחד אומר בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח וכו' . ואף לפי מ"ש התוס' דס"ד דחשיב טפי מכתב סופר ועד אפ"ה לא עדיף כאחד אומר בפנ"כ ואחד אומר בפנ"ח וא"ל אכתי בבא דבפנ"ח כולו ונכתב חציו למה לי הא אתיא במכ"ש דאחד אומר וא' אומר וכו' וא"ל נמי כדרבא כו' ואפילו הוא ואחר מעידין כו' דפשיטא דכשר כיון דליכא למיחש לאחלופי וק"ל. דא"ל כלל שיש שום ה"א לומר דעדיף זה מאחד אומר וכו' דא"כ יש סברא נמי דעדיף בפר"ח חציו מאחד אומר כו' דהא יש סברא דעדיף בפנ"ח חציו מנכתב חציו וא"ל כיון דתני בפנ"ח חציו לצורך כרבא או רב אשי תני נמי דבר והיפוכו בפנ"כ חציו דא"כ מה תמהו התוס' בדבור ראשון דפרק זה אבל נראה דודאי [לדעת המקשה] מייתרא בבא דבפנ"כ חציו והמ"ל ולטעמיך מהך בבא רק נקיט ולטעמיך יותר מוקדם וק"ל:

גמ' אלא או כדרבא כו' . ואין להקשות א"כ סיפא אחד אומר ואחד אומר למה לי דבלא סיפא לא הוי משנה יתירה ולא הוי מוקמי לה כדרבא כו':

ברש"י בד"ה בפנ"כ כו' השתא בפנ"כ כולו כו'. וה"ה השתא א' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח כו' רק נקיט מוקדם ולא נקיט מוקדם יותר השתא בפנ"ח אבל לא בפנ"כ כו' משום דעל כל הבבא קאמר באמת ולטעמיך למה לי כל אותן החלוקים וא"ל דאצטריך עכ"פ חילוק א' לאורויי דבדיעבד פסול כדלעיל הא תו למה לי כו' הא במכ"ש דא' אומר וא' אומר כו' פסול שמעינן או במכ"ש דבפנ"ח חציו פסול שמעינן וא"צ לומר משום דדלמא ס"ל טעמא דלשמה דהשתא לא הוי בפנ"כ ולא בפנ"ח כ"ש מדבפנ"ח אבל לא בפנ"כ ודו"ק. ומכח בבא אחרונה שנים אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח פסול כל המשנה ללא צורך ול"ל כולה ואפילו בבא דא' אומר וא' אומר כו' וי"ל דבזה יש פלוגתא דר' יהודה ורבנן אבל בבות ראשונות אתיין לכ"ע וכ"ת הא חלוק ר"י אף בראשונה אחד אומר בפנ"כ וא' אומר כו' י"ל מדלא ערבינהו ותנינהו בבא דא' אומר וא' אומר עם שנים אומרים משמע דלא נקיט אותן החילוקים משום פלוגתא [דא' אומר] ודו"ק:

בתוס' בד"ה אני הוא העד השני כו' נעשה כנוגע בעדותו כו'. באומר זה כת"י ורוצה להצטרף אח"כ עם א' על חתימות השני יהיב טעמא בגמ' משום נכי ריבעא כו' ולא משום נוגע כיון דישנו שם עוד אחד בהדיה ועוד דהכא נמי צריך עוד טעמא דאו כולו בקיום וכו' ודו"ק:

טז.

בתוס' בד"ה הניצוק כו' . ישנו בו איזה דברים ולאפס הפנאי לא כתבתי ביומא בפרט בהא ובצפין מלמעלה כו' ואי במים וכו':

בא"ד ובעי הא דקתני דמשקין טופח אינו חיבור לענין השקה אי מיירי כו' . דבל"ז בשמעתין י"ל דבעי ליה אף דקתני במקוה משקה טופח אינו חיבור דמשמע מניה הא טופח ע"מ להטפיח חיבור דלמא חמירא נטילה ממקואות פירוש אף דחיבור הוי אנן לאו משום חיבור בעיא לן רק אם הוי כבבת אחת וכפירוש רש"י ופשיט מברייתא דקתני [טופח ע"מ להטפיח חיבור] סתמא [משמע] לכל מידי ודחי דלמא לענין מקואות וכו' אבל עתה ע"כ אין לומר כן דא"כ הול"ל דלמא לענין השקה ור"י הוא כו' [והשקה דומה למקואות אבל הכא לאו משום חיבור בעי] ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל גט יוצא כו' . לעיל דף ה' שכתבו התוס' בד"ה בי תרי כו' לפי"ז אין בינייהו במסקנא כו' היינו אתיוה בי תרי אבל אתיוה חד ואחד מעיד שנעשה בפניו ודאי דאיכא בינייהו והוא בכלל גט מקוים [שכתבו דאיכא ביניהו] ודו"ק:

לעיל בשמעתין דיכול מה שהקשיתי בתוס' ד"ה א"ה יכול נמי בסוף הדבור מיושב שפיר דצריך גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו ולא סגי בטעמא דאחלופי לבד לרבה משום היכא שא"צ לומר כלל לא בפנ"כ ולא בפנ"ח וכפירכא דלעיל אי הכי יכול נמי כו' א"ה חד נמי שפירושו לא יצטרך כלל לומר בפנ"כ ובפנ"ח כגון באתיוה בי תרי או באותה מדינה וכמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש שם במקומו ואיצטריך לטעמא דאחלופי כגון ב' אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח וגט יוצא מתחת יד עד החתימה או שניהם שלוחים ללשון שני דפסול לרבה ואף קודם שלמדו גופיה הו"ל להכשיר בזה דאי משום קיום האיכא ואי משום לשמה האיכא שנים המעידין בפנ"כ ומשום אחלופי פסול כיון דאין עד החתימה גופיה מעיד על הכתיבה ובלשון שני דקאמר הכא במאי עסקינן בלאחר שלמדו ובגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו כו' וקודם שלמדו גופיה פסול דידיה משום אחלופי ואע"ג דרבא דעיקר טעמא דידיה משום אחלופי מכשיר בכה"ג בששניהם שלוחים ורבה דאין עיקר טעמא דידיה משום אחלופי היאך יפסל כה"ג משום אחלופי כבר כתבו התוס' ובזה תליא כל ההלכה דבשלמא לרבא כיון דשנים אין צריכין לומר כלל כיון דלא נתקן לדידיה מעיקרא רק משום קיום ובשנים א"צ קיום ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה כו' להכי כשר בשניהם שלוחים בין א' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח או ב' אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח וכ"ש ב' בפנ"ח וא' בפנ"כ אבל לרבה דעיקר תקנתא מתחלה קודם שלמדו אף משום לשמה וכיון שתקינו משום לשמה תקנו אגב שצריכין לומר אף משום אחלופי ולהכי אף בשנים שהביאו עכ"פ צריכין לומר משום לשמה ואף דמשום קיום א"צ לומר מ"מ כיון דצריכין להעיד אכתיבה ואחתימה משום לשמה יסברו העולם דעדות זה משום קיום ואתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד א' ולכן אף לאחר שלמדו דא"צ עדות משום לשמה וקיום הרי איכא מ"מ משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו צריך להעיד על לשמה וכיון שצריכין להעיד אתי לאחלופי אם לא יהיו שנים על החתימה או אותו העד עצמו שמעיד אחתימה יאמר בפנ"כ והא דקאמר ס"ד אמינא הואיל ולא גזר ר"י כו' דלמא אתי לאחלופי כו' נמי לא גזר כו' ובה"א זה קודם שלמדו נמי מכשיר ר"י [בשנים אומרים בפנ"כ וא' בפנ"ח] דמה"ת לפסול ולפי"ז לא א"ש כ"כ הא דקאמר סד"א הואיל ולא גזור שמא יחזור הדבר כו' כיון דלא חייש לאחלופי אף אם נאמר דגזור שמא יחזור הדבר לקלקולו מ"מ שפיר מכשיר [בב' אומרים בפנ"כ וא' בפנ"ח] ומנ"ל דלא גזר ר"י שמא יחזור הדבר לקלקולו כיון דלא חייש לאחלופי א"כ שפיר מכשיר ואפ"ל דה"ק כיון דעכ"פ צ"ל לר"י אף אם נאמר דחייש לאחלופי צ"ל דלא גזור שמא יחזור כו' א"כ מסתמא נאמר ג"כ דלא חייש לאחלופי. ולענין ידענו לאחר שלמדו ללשון שני דגזרינן אף בשנים שמא יחזור הדבר לקלקולו ידענו ודאי לא מהני מהאי טעמא גופיה שמא יחזור הדבר וכו' ונקיט מתני' שפיר שנים אומרים בפנ"ח ואף שישנו היכר עכשיו בידענו ורבה קאמר לעיל מי דמי התם ידענו הכא בפנינו היינו לענין שאינו צריך לתקן מעיקרא בפנ"כ משום אחלופי אבל בתר דתקינו משום לשמה תקנו נמי דצ"ל משום אחלופי אע"ג דיש היכר בלא"ה ע"י ידענו [ולכך בב' אומרים בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח פסול משום אחלופי] אבל ללשון ראשון וכדמסקינן נמי לעיל בשמעתין דיכול דבי תרי אין צריכין לומר כיון דלא שכיחי ידענו ודאי מהני דהא א"צ כלל בששניהן שלוחים ומתני' דקתני בפנינו בשאין שניהם שלוחים ולקמן בסמוך קאמר להך לישנא קמא דסיפא בגט יוצא מתחת ידי עידי חתימה דהשתא ליכא עד הכתיבה רק א' מן השוק אפ"ה כשר משום דשנים שהביאו א"צ לומר ולפ"ז הא דנקיט בפנינו כתבו התוס' לעיל בשמעתין דיכול משום דקודם שלמדו היה בפנינו דוקא משום לשמה אבל אחר שלמדו לא גזרינן משום קודם שלמדו כיון דבי תרי לא שכיחי ודו"ק:

טז:

גמ' ובגזירה שמא יחזור כו' קמפלגי כו' ומר סבר לא גזרינן. במתני' פרש"י בד"ה ור"י מכשיר כו' או הוא או אחר כו' ולפי"ז היינו לישנא בתרא [וכדמסיים רש"י בגמ' אמרינן חלוק היה ר"י כו'] ושם אין טעמו משום אחלופי רק משום דלא גזרינן כו' וא"כ בי תרי א"צ לומר כלל ודו"ק:

גמ' עול לגביה ר"י ורבה לשיולי ביה. דלרבה י"ל צריכין או אין צריכין וק"ל:

ברש"י בד"ה כשר ואע"ג כו' דלחד אצרכוה כו'. ר"ל אחד צריך שיאמר שתיהן דוקא והכא א' מסהיד אכתיבה וא' אחתימה:

בא"ד מלתא דמוכחא ולא שכיחא כו' . ר"ל מכח שתיהן יחד מוכח ולא שכיח דאי לא שכיח לחוד מ"ש לרבה מלרבא וק"ל:

ברש"י בד"ה סיפא כו' נימא דומיא כו' דאי גט כו'. משום דקאמר גט יוצא מתחת יד שניהם קא מפרש איזה שניהם שיהיו וק"ל:

ברש"י בד"ה ור"י סבר לפי שאין מצוין לקיימו כו' ולא איכפת לן. ר"ל שלא תימא דגריע טפי כשמעיד א' על החתימה ואחרים על הכתיבה מאילו לא אמרו כלל וק"ל. [ולכך] א"ל בלשון שני דכ"ע לא גזרינן ופליגי באחלופי דכיון דלא גזרינן א"כ שנים א"צ לומר כלל ולא שייך אחלופי ודו"ק:

ברש"י בד"ה במאי פליגי כלומר ר"י אמאי מכשיר. דאין לפרש במאי פליגי מ"ט דרבנן דפסלי דא"כ טפי הו"ל להקשות ברישא גופא א' אומר כו' ולמה ליה לאתויי סיפא. ובחדושי הרשב"א מפרש מ"ט דרבנן וע"ש באורך כי לאפס הפנאי לא עיינתיו:

בתוס' בד"ה אלמא כו' וא"ת ולרבה נמי כו'. כיון דקאי אפילו לרבה נמי א"כ דלמא כו' ומנ"ל קסבר שנים אין צריכין דלמא קסבר טעמא דלשמה ובעלמא צריכין וכאן כשר משום דשליח אחד מסהיד אכתיבה ואחד אחתימה אבל לרבא טעמא דקיום פשיטא דא"צ כדלעיל איכא בינייהו דאתיוה בי תרי והלשון דחוק. ויש מפרשים ולרבה נמי ללשון ראשון כמו ללשון שני. וא"ל דהקשו על לשון שני וקאי אמ"ש בסמוך אבל מאן דסבר שנים שהביאו גט צריכין וכו' דאין לשון של וא"ת וגם לשון הוי"ל סובלין כלל ועוד דבאמת למה לא הקשו על לשון קמא ועוד מ"ש וא"ל כיון דלא מסהיד וכו' הא לא קאמר האי טעמא בלשון שני אבל בלשון ראשון לא קשה הא לא קאמר האי טעמא וק"ל. וגם בלשון שני יש ליישב קצת וק"ל:

בא"ד דהא תנן וכו' אלמא מהימן חד אע"ג דלא מסהיד וכו'. ולא דמיא לדלעיל או כולו בקיום הגט כו' דשם אינו מסהיד רק אחצי חתימה משא"כ כאן דמסהיד אכולה חתימה וק"ל:

בא"ד דכיון דכבר תקנו משום לשמה כו' . ולא בקצרה משום דידענו מהני לאחר שלמדו כיון דשנים א"צ לומר א"כ אף רבה ס"ל סברת אחלופי דז"א דהשתא בה"א דשנים צריכין קיום קיימינן א"כ ידענו לא מהני לזה הוצרכו לומר כיון דכבר תקנו משום לשמה וק"ל:

בתוס' בד"ה ומר סבר לפי שאין עדים כו' . אבל בלשון קמא לא קשה ולפלוג דדוקא בסיפא שישנו ב' אכתיבה לא גזרינן לאחלופי וכמ"ש התוס' בדבור הקודם בטעמו וק"ל:

בתוס' בד"ה ומר סבר לא גזרינן כו' דאפילו בחד נמי כו'. דבריהם מבוארין:

יז.

גמ' או בטולא דבר עשו. דשיעבודו בישראל על תנאי והיה כאשר תריד ופרקת עולו כמו שנאמר הקול קול יעקב וגו' וא"כ עתה שעסקנו בדברי תורה לא יהיה ידו שולטת בנו משא"כ בשיעבוד עובדי כוכבים אחרים. ופריך למימרא וכו' שאין יכולין לקבל גזירת רומיים שגזרו שלא יעסקו בתורה וכפרש"י שע"כ יהיה להם שליטה והשתא אתי שפיר נמי הא דמשני הא לבתר דאתי חברי וכו' סוף סוף במאי גריעי מרומיים כיון דגזירת הרומיים קשים עד שאין יכולים לקבל וכו' [אבל לפירושו גריעי חברי בשעה שעוסקין בתורה דברומיים אין יכולין לגזור שאר גזירות משא"כ חברי] וק"ל:

גמ' דאפילו גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כו' . לרבא אפילו מתחת יד עד א' מעידי חתימה כשר כיון דשנים מעידין על הקיום מאי צריך יותר: ללשון ב' אי בסיפא ביוצא מתחת יד שני עידי חתימה א"כ דומיא דהכי ברישא בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד בפנ"ח פסול ואמאי פסול ביוצא מתחת ידי עידי כתיבה. אבל סיפא איירי בכל גוונא ואפילו ביוצא מתחת ידי עידי חתימה משא"כ ברישא ביוצא מתחת יד עד החתימה פסול:

גמ' מפני מה תקנו זמן בגיטין כו' . לאו אמתני' קא פריך דדלמא בלא זמן כשר ומוקדם הוא דפסול עיין בר"ן [דפירש דאמתני' דג' גיטין פסולין ואחד מהן אין בו זמן קאי]:

גמ' ר"י אמר כו'. ק"ק לי בשלמא לר"ל ניחא דתני נכתב ביום ונחתם בלילה משא"כ נכתב ונחתם ביום וניתן בלילה כשר אבל לר"י למה תלאו בחתימה הול"ל נכתב ונחתם ביום וניתן בלילה וק"ל:

ברש"י בד"ה חוץ מגיטי נשים דלאו לגוביינא כו' ובגמ' מפרש לה. משום דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ובדין קטרפא משעת כתיבה:

בתוס' בד"ה הא מקמי דאתי כו' פי' בקונטרס כו'. בלא פי' הקונטרס אהא דקאמר למימרא דרומאי מעלי מפרסאי כו' ודאי צ"ל כפירוש ר"י מדפריך מפרסאי אחבריה אבל הביאו רש"י לסתור פירושו ולבטלו:

בא"ד שגא נפל. פי' כפף ונפל:

בא"ד וא"ת למאי דפי' בקונטרס וכו' . ואף דנניח דחברי לאו פרסיים סוף סוף במה שפי' דבימי כורש באו קשה מהגוזל כו' דמשמע דבימי רב אתו פרסיים לבבל:

בתוס' בד"ה אחד אומר בפנ"כ וכו' ולרבא אפילו כו'. וה"ה אפילו לא אמרו בפנ"ח רק ידענו כשר:

בתוס' בד"ה אמר ליה כו' אלא במאי פליגי כו'. לפי"ז לא א"ש בזימנין דאשכחיה דפריך נמי במאי פליגי א"כ מה היה דעתו דרב אסי דאין לומר כמ"ש התוס' בד"ה הא גט יוצא מתחת ידי שניהם כו' [דהתם תרי לישנא הוי משא"כ רב אסי גופא דפריך זימנין הכי וזימנין הכי] ודו"ק:

בתוס' בד"ה נכתב ביום כו' . דבגמרא מפרשים אגוף התיקון של זמן דלר"ל משום הפסד אשה אבל פסול מוקדם הוא בהיפך משום הפסד לקוחות וק"ל:

בתוס' בד"ה מפני מה כו' ומיהו שמא כו'. אפרש בסמוך בד"ה עד שעת נתינה באי"ה:

בא"ד ואומר ר"י דתקנו זמן כו' . לעיל מניינא למעוטי מקרעין לכאורה הומ"ל למעוטי מוקדם וכר"ש דמחלקן ולאפוקי מת"ק דמשוון והוא ממש כמקרעין דלעיל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ר"ל אמר כו' עד שעת נתינה כו'. לאפוקי משעת נתינה ואילך לזה אין תועלת שהרי יכולה לילך לב"ד עם הגט ויכתבו לה שמאותו יום נתגרשה כמ"ש בסמוך לר"י ומשום זה לא היו צריכים לתקן זמן כו':

בא"ד וא"ת גט מאוחר כו' . מצינו לפרש שנתנו תיכף וכהרא"ש וכ"ת תלך עם גיטה לב"ד כו' כדבסמוך לר"י י"ל לבתר דתקינו זמן משום פירי סומכת היא את עצמה על הזמן ואינה מסקת על דעתה שהבעל איחר הגט ובשלמא לקמן כתבו דלית לן לתקוני זמן מעיקרא בשביל כן לכתוב זמן בגט אי משום הפסידה תלך אצל ב"ד וכו' וק"ל. וכ"ת לפ"ז אמאי לא הקשו ג"כ לר"י דהא משעת נתינה תפסיד האשה פירות במאוחר י"ל ג"כ דדוקא לר"ל דנעשה זמן בשביל פירי סומכת היא עצמה על הזמן לענין פירי משא"כ לר"י התיקון משום חיפוי גם י"ל משום דוקשה לר"י אתירוץ דוא"ת זה הוא דוקא לר"ל ועיין באשר"י שהקשה באמת ג"כ לר"י. ועי"ל לדרך הזה דאף שתלך לב"ד בגט זה אין ב"ד כותבין לה שנתגרשה היום כיון שהזמן מאוחר ושמא נתן לה הגט שלא תתגרש בו רק אחר שנתים ימים כמשמעות הזמן ואין להכריח זאת מתירוצם דבמאוחר אין הבעל מפסיד כו' דהשתא ניחוש בהיפך שיפסידו הלקוחות שלא כדין שתלך היא לב"ד כו' [אע"ג שיחושו לתנאי] דהשתא ודאי אין הב"ד כותבין לה כיון דקושטא הוא לפי תירוצם דהפירות לבעל עד שעת הזמן אבל לפי סברת הקושיא שמא הב"ד יתנו לה ולא יחושו לתנאי וק"ל. וכ"ת תקח עידי מסירה לב"ד שמסרו לה שתתגרש היום שמא לא יתרצו עידי מסירה וכו' כמ"ש לעיל בד"ה מפני מה וכאשר אכתוב בסמוך בעזה"י וק"ל. ונוכל לפרש גט מאוחר שנתן לה לאחר שנתים כמשמעות הזמן תפסול וכן משמע קצת ממ"ש בו אומר ר"י כו' אפילו נתנו לה לאלתר ולא כתבו אע"פ שנתנו כו' ואף דבגט פשוט איירי בנתנו לה לאלתר מ"מ הקשו שיופסל ולא יהיו העדים רשאים לחתום גט מאוחר שמא יעכבנו ליתנו לאחר זמן ולפ"ז שפיר הקשו דוקא לר"ל גם לא קשה תלך אצל הב"ד עם גיטה ודו"ק. ובהא דגט מאוחר עיין בסמוך לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה [מ"ש ובהא כו' אינו מובן]:

בא"ד אבל נכתב ביום כו' . דאי משום שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות במאוחר נמי כן:

בא"ד ולרבנן אע"ג כו' . לכאורה מנ"ל דתלוי הדבר לרבנן בראוי לגרש דלמא בקול לחודיה אבל מבואר פשוט דתרוייהו צריכי לרבנן דגט מאוחר אף שיש קול כשר דאין הבעל מפסיד הפירות כיון דאינו ראוי לגרש בו ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול אע"ג שראוי לגרש בו ע"י עידי מסירה לר"א כיון שאין לו קול עתה ע"י כתיבה לחוד אבל נכתב ביום ונחתם בלילה שעסוקין באותו ענין כיון דיש קול כאילו חתמו וראוי לגרש כשר ובאשר"י מבואר ע"ש וק"ל:

יז:

גמ' קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה כו' . הקשיתי מנ"ל לגמרא ללמוד בר"י סברא חדשה שאין שום סברא בר"ל לא לרבנן ולא לר"ש דלמא ר"י ס"ל אין לבעל פירות משעת כתיבה כמו לר"ש אף לר"ל וא"כ מדפסלו רבנן מוקדם ע"כ טעמא משום חיפוי מיהו בזה י"ל דמ"מ אמפני מה תקנו זמן כו' לא הול"ל משום שמא יחפה דסוף סוף שפיר תקנו משום פירי דהיינו הפסד האשה ופסול דמוקדם הוא פסול אחרינא לר"ל משום הפסד דלקוחות שמה שייך לומר טעמא דחיפוי אבל אגוף התקנה מדלא קאמר נמי משום פירי ש"מ קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. ועי"ל דא"כ לא הו"מ לשנויי איפוך דא"כ יהיה קשה דר"י אדר"י וא"כ יהיה ממנ"פ קשה דר"ל אדר"ל או דר"י אדר"י וק"ל. אבל קשה מנ"ל לר"י גופיה לומר ב' פלוגתות במתני' רבנן חשו לחיפוי ור"ש לא חייש ולרבנן משעת נתינה ולר"ש משעת כתיבה היכן ראה זה במתני' דלמא לא פליגי רבנן עליה דר"ש אלא בחיפוי לחודא אבל משעת כתיבה מודו ליה וטעמא דזמן לרבנן משום חיפוי [ומש"ה פסלי נכתב ביום כו'] ומ"מ לענין פירי נמי מהני ודו"ק:

גמ' מש"ה קא מכשיר ר"ש. פירוש משום הכי דטעמא משום פירי ולחיפוי לא חייש:

גמ' מ"ט דר"ש דמכשיר. דאי משום דלחיפוי לא חייש א"כ מ"ט תקנו זמן לדידיה ע"כ משום פירי ור"י הא קאמר טעם דתקנו זמן משום חיפוי:

גמ' אלא לר"ל מאי איכא כו' . ולעיל קאמר בשלמא לר"ל וכו' כאילו לא קשה מידי לר"ל והו"ל להקשות מקודם אר"ל מרבנן גם משנה בלשונו לעיל קאמר מ"ט דר"ש והכא קאמר מאי איכא כו' ור"ל מ"ט דרבנן דפסלי כפרש"י ודו"ק:

גמ' מה הועילו חכמים בתקנתן. בלא מתני' דג' גיטין אין להקשות מה הועילו בתקנת זמן למ"ד משום חיפוי כיון דס"ס מדאורייתא היא גרושה גמורה ולא הויא אשת איש ומשום פסולא דרבנן מסתמא לא קטלינן לה וא"כ לעולם יכתוב לה גט בלא זמן כשזינתה ודוחק לומר כי היכי דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מניה משום דאומר בשעת קדושין כדת משה וישראל ה"נ לענין גט כן דאלים הקדושין שלא יפקיענו גט בלא זמן וק"ל מיהו זה ודאי לא קשה דזו המשנה הוא מגוף דין דצריך זמן בגט רק היאך תלוי באם נשאת הולד כשר י"ל דבלא"ה כיון דפסול לגמרי מדרבנן העדים אין חותמין חספא כזאת אבל כיון דמהני לענין הולד ס"ד דהעדים חותמין לזה אמר אהני דלכתחלה וכפרש"י אבל קושיא גזייה לזמן כו' אין תלוי כאן מיהו י"ל דרצה להקשות גם למ"ד משום פירי להכי הוצרך להביא ואם נשאת הולד כשר [דאי פסול לגמרי לא שייך להקשות מה הועילו דמדינא לא טרפי וכמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב ד"ה כתב בכת"י] וק"ל. מיהו בלשון רש"י משמע קצת כאילו הריגתה תלוי בזה שאין הגט פסול לגמרי:

עוד הקשיתי סוף סוף כתב בכת"י ואין עליו עדים הוא נמי מג' גיטין פסולין כו' מה הועילו כו' דהשתא א"ל כיון דלכתחלה לא תנשא וכו' ואע"ג דכתב בכת"י יש בו זמן הרי הוא כאין בו זמן כמ"ש התוס' לעיל [ד"ה הנ"ל] ויש דוחין שזה מלתא דלא שכיח שיהא בעצמו סופר וסוף סוף הועילו בתקנתם לסתם בני אדם וי"ל דעידי מסירה אין עושין כיון דלכתחלה לא תנשא ואף לר"מ צריך עידי מסירה כמ"ש ר"ת [מיהו אמאי לא הוכיח ר"ת מהא דהאי מתני' דג' גיטין דמוקי לה כר"מ בפרק בתרא כמ"ש התוס' לעיל ד"ה הנ"ל. זה היה במוסגר מדברי הגאון] מיהו א"כ אמאי פריך גזייה כו' הא עידי מסירה לא יעשו זאת להיות עדים על כך ואף שי"ל דאכתי היא תחתוך הזמן לאחר שבא לידה סוף סוף תלמודא פריך גזייה לזמן דידיה ויהבי' ניהלה משמע דקודם נתינה יחתוך הבעל מיהו י"ל דפריך גזייה ויתן לה בלא עידי מסירה לחפות עליה וגט חתום שבא לפנינו מכשירין דאמרינן מסתמא היה עידי מסירה דמסתמא בהכשר נעשה כמ"ש התוס' לעיל משא"כ בכתב בכת"י ואין עליו עדים שצריכה להביא עידי מסירה ומיהו כיון דכתב בכת"י כשר משום דהוי כמאה עדים למה יצטרך טפי עידי מסירה לפנינו מחתום בעדים ואין בו זמן: עוד יש לראות הא ר"ש ס"ל כר"א דירד ר"ש לשיטתו של ר"א וכו' ור"א פליג אג' גיטין ואפילו לכתחלה מכשיר כמ"ש התוס' לעיל שם א"כ לר"ש למה תקנו זמן כלל דא"ל דאה"נ דא"צ זמן ומוקדם פסול משום מזוייף מתוכו דמודה בה ר"א דהא אף רבנן דמתני' ס"ל כר"א כמ"ש התוס' לעיל בסמוך בד"ה ר"ל וגם לר"ש עכ"פ תקנו זמן כמו שאמר אליבא דר' שמעון לא קאמינא וכו'. וי"ל דר"א לא פליג אזמן כלל [אלא] אכתב בכתב ידו ואחתם עליו עד אחד אבל אין בו זמן פסול אליביה משום טעמא דשמעתין ובכתב בכתב ידו אע"ג דהוי כאין בו זמן לר' אלעזר כיון דעידי מסירה עיקר זמן דכתוב בו הוי זמן מעליא דהא על כל פנים כתוב בו זמן רק שמא יקדים הזמן כיון שיש עידי מסירה משוי ליה לגיטא מעליא ואינו מחוור עדיין ודו"ק. גם יש לעיין במ"ש התוס' לעיל דף ג' בד"ה כתב בכת"י ועי"ל שמא תתפוס מיד אחר הכתיבה כו' אם אין סוגיא כאן סותרת או מ"מ סברא ודו"ק:

גמ' גזייה לזמן כו' . לרש"י כשר בדיעבד ועיין בר"ן פי' אחר לרמב"ם ז"ל ע"ש:

גמ' אהני לשבוע דלקמיה כו' . וקשה לי סוף סוף מה הועילו אם תזנה יכתוב לה מיד גט ויכתוב בה שבוע פלונית ולעולם לא תיקטל. סוף סוף ביומא גופה נמי נימא כן [דמיד שתזנה יכתוב לה גט מיד] אלא י"ל דמסתמא לא נודע הזנות לבעל מיד דודאי בסתר זינתה ואף אם נודע אינו חושש שיתגלה לב"ד והרבה פעמים שעברו שבתות וחדשים ושנים ושמיטות קודם שנודע לבעל ואף אם נודע אח"כ קודם שירגיש שהעדים ממשמשין ובאין ולזה אהני ומועיל שפיר ודו"ק:

ברש"י בד"ה עד שעת נתינה דכי אתיא למיטרף בעי לאתויי סהדי וכו' . א"ל למה [ניחוש שהוא] מוקדם הא פסול ואין רשאין העדים לחתום ושמא כתביה ואותביה בכיסתיה הא לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה י"ל ודאי לחוש לעשות כן בכיון לא אמרינן אבל שמא כתב וחתם בניסן ולא נתן עד תשרי לאיזה סיבה חיישינן משא"כ בשאר שטרות דאין כותבין שטר ללוה כו' אא"כ בשטרי אקנייתא או למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו דהוי זכייה משא"כ בגט אשה דאינו זכות וכותבין לכל איש בלא אשה משום עיגונא כמ"ש התוס' לזה חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי לא במתכוין רק ע"י סיבה ועיין מ"ש בסמוך באי"ה בתוס' בד"ה עד שעת נתינה:

בתוס' בד"ה זנות כו' . וה"ה זנות דבת אחותו דוקא וכה"ג:

בא"ד לשמא תזנה כו' . כדאמרינן לקמן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן אבל אינו מחוור למה קראו כאן תזנה ולא זינתה כי אין ליישבו שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה עד שעת נתינה כו' תביא גיטה לב"ד כו'. בכאן שהמכוון לידע מכאן ולהבא שהיא פנויה כעת שלא ימכור הבעל פירות מכאן ולהבא סגי בהבאת גט שבידה להראות לב"ד שהיא גרושה מכאן ולהבא ויתנו לה בכתב או תוכל לילך לשנים אחרים שיעשו כן משא"כ לעיל בתוס' ד"ה מפני מה גבי מזונות שהמכוון לידע לשעבר שהיתה עד עתה נשואה ויש לה מזונות אף בהראותה את גיטה שבידה לב"ד ויכתבו לה שראו את הגט כהיום בידה שמא קודם עשר שנים נמי היתה גרושה והיה הגט בידה ע"כ צריכה להביא עידי מסירה לב"ד שיעידו שכהיום נמסר לה הגט ולא מקודם לזה כתבו שמא לא יתרצו העדים וכו'. וגט שחרור שהקשו אח"כ דומה ממש לגט דהכא לענין פירי וזה ברור לכל תלמיד עם מבין ולשון התוס' מבואר בעצמו כן ולא כח"ש [דמשום שכתבו] כמו שאפרש על ר' יוחנן לזה פירש שהגליון אינו סובר כתוס' ושגג בלי ספק ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"י כו' . הניחא לר"ל דכדין טרפא משעת חתימה אבל לר"י היאך כותבין כו' דמ"ש לעיל בגט משום עיגונא היינו לפי' רש"י דליכא הפסד ללקוחות דאמרי לה אייתי ראיה וכו' רק למה כותבין כאן לכתחלה ואמרי לקוחות כו' מ"ש מבשאר שטרות דאין כותבין לכתחלה ע"ז כתבו דמשום עיגונא כו' אבל לפי' ר"י דיש הפסד ללקוחות היאך כותבין וק"ל:

בא"ד ומיהו במשליש גט וכו' . תחלה אמרתי בחבור התוס' וכן ראיתי מי שכתב כן שהמכוון בקצרה שכתבו וי"ל כו' דליכא חשש פירי משום שיש קול וכתבו ומיהו במשליש [צ"ל] דשמה ישנו קול לידע אפילו יום המסירה דליכא אפילו משום חיפוי וא"ת אי מהני קול אפילו לחיפוי א"כ נכתב ביום למה פסול ותירצו דלא שייך קלא כ"כ [לידע אפילו יום המסירה] אלא במשליש וכו' אבל כשמגרש בעצמו נהי שיש קול שירגישו לקוחות לומר אייתי ראיה וכי לא מייתי ראיה לא תוכל לטרוף אבל אין קול לידע יום המסירה בהחלט וכי נימא לה לענין קלא אייתי ראיה היא תאמר שאינה יכולה למצוא ראיה א"כ מספיקא לא קטלינן לה וע"ז חזרו והקשו א"כ אמאי כותבין כו' אף דלפירי אין לחוש ניחוש לחיפוי כו'. אבל אינו נראה שכיונו לזה חדא שהרי קול שכתבו בתחלה שע"י כן אין לחוש לפירי הוא ע"י עידי מסירה ואח"כ כתבו בוי"ל יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעא דמשמע בלא עידי מסירה דהשתא אין קול כלל וכן בוא"ת האחרון כתבו ויתן לה בצנעא [וכיון דבצנעא ליכא קול כלל א"כ אף לפירי יש חשש ולמה כתבו כדי לחפות עליה] ועוד היאך תליא קול זה במשליש וע"י שליח הרי פירשו בסמוך ד"ה הנהו קלא כו' שרואין זמן הכתיבה הוא קודם המסירה מסקו אדעתייהו לידע כו' [וא"כ באיכא עידי מסירה שרואין זמן הכתיבה מקודם מסקו אדעתייהו ואפילו שלא ע"י שליח] אבל נראה שפירוש בצנעא בלא עידי מסירה ומתחלה הקשו וא"ת ולר"י כו' לא מצד ההערמה שיכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי מכח קנוניא והערמה רק שמא יזדמן כך במקרה כמ"ש לעיל בפי' רש"י ולא נחתו עתה לחששות לחשוב שלא נכתוב לכתחלה פן תזנה וכו' אי פירי וכה"ג [מכח קנוניא] וע"ז תירצו שפיר כיון דאין המכוון ערמה א"כ נותן בעידי מסירה ויש קול כו' ומיהו במשליש וכו' אע"ג דמאחר ודאי ליכא למיחש משום דכיון דרואין וכו' ור"ל ומיהו הא דמשליש ניחא דליכא למיחש כו' משום קול כו' וכ"ת א"כ בנכתב כו' וי"ל כו' על ידי שליח אבל הכא שמא ימסור לה בינו לבין עצמו ומשום קנוניא דחיפוי או פירי רק כתבו משום חיפוי דבר"י קיימינן דטעמיה משום חיפוי ולזה הקשו וא"ת אמאי כותבין ניחוש להערמה ולקנוניא דחיפוי וה"ה לקנוניא דפירי ואפ"ל דגם בוא"ת זה לא הקשו דניחוש שמא יכתוב קודם זנות משום שמא תזנה דלהא ודאי לא חיישינן כלל וכלל דלעולם אינו עושה ערמה זו דחיפוי רק אחר זנות רק שמא יכתוב על דעת ליתן ויתאחר וביני וביני תזנה ויתן לה בצנעא ודו"ק היטב כי לדעתי צריך עוד עיון. וי"ל דמסתמא וכו' והשתא א"צ לתירוצים ראשונים וכן הוא באשר"י ודו"ק אח"כ ראיתי ברשב"א ואין פנאי להאריך עיין עליו פה ובשמעתין אח"כ:

בתוס' בד"ה גזייה כו' . הא דמסיק הכא לרמאי לא חיישינן לגזייה וה"ה מחיקה היינו כאן כיון שבא להצלה דידה כו' כמ"ש התוס' אבל בקדושין התם מסיק דחיישינן למחיקה כיון דלחוב דידה קאתי ולפי' רש"י הקשו מוקדם אף מהקושיא ודו"ק:

בתוס' בד"ה כתביה ואנחיה כו' שכתיבה ונתינה כי הדדי כו'. דשם אין לחוש לחיפוי כ"כ דהוי כמו ליומא גופיה דלא חיישינן כיון דאהני לקמיה כיון דהכתיבה והנתינה כי הדדי כמו כאן שיכתוב תיכף שנשא בת אחותו גט על הספק שאם תזנה יציל למאי דלא ידע לא מקדים אינש פורעניות כו' א"כ מאי הועילו חכמים וכו' וה"ה בגיטין הבאין ממדה"י כיון שאין הכתיבה והנתינה ביום אחד וק"ל:

יח.

גמ' דתניא אמר ר"א בר צדוק כו' . ר"א ב"צ בשאר שטרות איירי ובכתובה אפשר דמודה דא"צ עסוקין באותו ענין [ולא מייתי הגמ' רק דעסוקין באותו ענין מהני] וק"ל:

ברש"י בד"ה קלא כו' בעי לאתויי ראיה אימת כו'. אינו נראה שהיה הקושיא גם לר"ל כמ"ש התוס' לפ"ה רק מפרש כן לר"י דאין כאן בית מיחוש לא לפירי ולא לזנות וה"ה דהו"מ למיפרך לר"י מכתב ליתן בניסן ולא כו' [היינו דניחוש כן בכל הגיטין הבאין לפנינו] ומכותבין גט לאיש כו' [דניחוש לכתחלה שמא יכתוב בניסן וכקושיות התוס' לעיל ד"ה עד שעת נתינה ועלה משני קלא אית ליה והוא כמו שתירצו התוס' למעלה בתירוצם הראשון] רק כבר כתבו התוס' די"ל בהן מסתמא מיד אחר הכתיבה נותן לה דלא מקדים כו' [וכתירוצם לבסוף] אבל בגיטין הבאין ממדה"י כו'. אבל אכתי פירוש רש"י בזה צריכין עיונא ודו"ק:

ברש"י בד"ה משתפגום וכו' ליגוש וליפרע כו' :

בתוס' בד"ה הנהו קלא אית להו כו' וא"ת למ"ד משום בת אחותו כו'. אין לו מקום כלל כאן רק לעיל אם לא דמשמעות המ"ד [רבינא] משמע כאילו הלכה כר"י דאזיל אליביה כדפירש לעיל וק"ל:

בא"ד על בנים ממזרים עיין באשר"י:

בתוס' בד"ה השולח לאו משום דחיישינן כו' . דע"י הבחנה ג' חדשים ידעינן שאינה מעוברת ואזדא לה חששא דגיטה קודם לבנה:

בתוס' בד"ה המשליש כו' ובחנם פי' כו' דאע"פ שהוא בעיר כו'. הר"ן יישב לרש"י דדוקא במקום עיגון ע"ש ועיין בסמוך ד"ה חיישינן שמא פייס וכו' ודו"ק:

יח:

גמ' מאי בינייהו וכו' . וא"ל למ"ד משום עדים כולן צריכין לחתום לשמה משא"כ משום תנאי כשר אף שלא לשמה מידי דהוה אקרוב ופסול ודוחק לומר דמ"מ צריכין לשמה כיון דנתכוין לבושת שלה אבל נראה פשוט דאף למ"ד משום עדים סגי בב' לשמה תדע דלמה ליה לרש"י להביא וקי"ל בסנהדרין אפילו ק' עדים כו' תיפוק ליה דקרוב ופסול פסולין לעדות וק"ל ולהכי משום קצתם שלא לשמה לא נפסלו אחרים דפסול דלא לשמה לר"א משום גזירה שלא יכתוב לשמה כמ"ש התוס' לעיל [דף ד' בד"ה מודה] וכיון דשני עדים חתומים לשמה ליכא למיגזר וק"ל:

ברש"י בד"ה אי חתים כו' בו ביום. דאי לא"ה הוי מוקדם לכ"ע אם לא חתם בו ביום רק קרוב וק"ל:

ברש"י בד"ה אתי לאחלופי בשטרות דעלמא עיין בר"ן:

בתוס' בד"ה חיישינן וכו' ונראה לר"ת וכו'. אפ"ל דהשתא א"צ לכל מ"ש בהולך לדרכו דמסתמא לטובה נתכוין וקובע זמן מאי דעתו בזה דאין לנו לומר כדי לצערה ע"כ משום שמא יבא ויפייס לכן בלא תתביה עד ל' יום וכן אם לא באתי עד י"ב חודש פריך ניחוש שמא פייס אבל בגיטין הבאין ממדה"י אף דלטובתה מסתמא מ"מ כיון דלא קבע זמן לא חיישינן לפיוס ובמשליש אף דקובע זמן התם אדרבה כיון דמגרשה לרעתה ע"כ קביעות זמן לצעורי וגרע טפי ולהכי לא חיישינן שמא פייס להכי בשמעתין דמגרשה מחמת קטטה בלא קביעות זמן פליגי ר"ל ור"י וא"ל היאך יהיה עדיף לר"ל קטטה דהכא בלא קביעות זמן דחיישינן שמא פייס מגיטין הבאין ממדה"י דלטובתה דלא חיישינן. צ"ל דהתם שאינו אצלה רק שמשלח לה מרחוק לא חיישינן לפיוס כמו הכא שהוא אצלה ואם נאמר שנשאר סברת רש"י דלא עקר נפשיה מספיקא דהשליח קדמני אתי שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא פייס כו' משמע דתרי מילי כו'. מדלא קאמר וליחוש שמא נתיחד:

בא"ד ועוד דלמה ליה למיפרך כו' . ואגופא דברייתא דקתני ולגט ישן כו' שהרי לא נתיחד כו' לא הקשו גם האיך יתורץ גופא דמתניתא לר"ת י"ל דמתני' קתני ה"ז גט ולא קתני הרי זה מגורשת דלכי מקיימא תנאי הוי גט כדמפורש שם וקאמר שפיר ולגט ישן אין חוששין שמא בתוך ימים שהיה הולך ובא הולך ובא כדקתני התיחד עמה ואף כי מקיים תנאי אח"כ ולא בא ל' יום לא ליהוי גט משום דהוי גט ישן דהשתא לא מצי למיתני ולשמא בא לא חיישינן דודאי היה בא אבל תלמודא דמקשה וליחוש שמא פייס אח"כ אזמן דמילוי תנאי קא פריך דא"ל דפריך שמא ייחד אזמן דהולך ובא דהא מתניתא בהדיא קתני דלא חיישינן לכך כיון דלא חזינן שנתיחד עמה ועוד דא"כ מאי משני באומר נאמנת שלא באתי כו' סוף סוף שמא ייחד מקודם זמן דמילוי התנאי והוי גט ישן וק"ל:

בא"ד שמא פייס וביטל כו' . ומ"מ נראה דדברי התוס' דבדבור הקודם קיימי ואף אם נאמר סברת רש"י נשאר לעיל לר"ת דלא עקר נפשיה כו' צ"ל דגם מספק אינו מבטלו ומזה נראה יותר דלר"ת לא אמרינן אותה סברא:

בא"ד ומיירי הכא כו' . משא"כ לפי' רש"י אתיא בפשיטות טפי שאמר להם היום לכתוב והמתין ואח"כ לאחר י' יום ציוה להם לחתום וכאבל אם אחר כו' שכתבו משא"כ לפירושם אי אפשר לומר כן וק"ל:

בא"ד ועל פ"ה קשה. שאף אם נפרש כפירוש ר"ת שאפילו באתי אם היא תאמר כו' דמ"מ הוי גט ישן וק"ל:

בא"ד דכסיפא ליה כו' . וצ"ל דאף על הביטול דלא הימנה עליו מ"מ אינו מוציא לעז משום דכסיפא וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמרי לה כו' וא"ת מ"ש מגט מקושר כו' בין בתחלה ובין באמצע כו'. אבל למ"ד משום עדים בפשיטות לק"מ דדוקא הכא דייחד לו קרוב או פסול לעדים שאמר כולכם והתם בדלא ייחדינהו במעמד א' לעדות אבל למ"ד משום תנאי דאין נפסל רק משום אחלופי דשאר שטרות ובשאר שטרות גופיה כשר בכה"ג:

בא"ד ומשמע בהדיא בפרק המגרש וכו' . ולא הקשו מתוספתא דמייתי לה נמי בפרק ג"פ כדבסמוך משום שיש שם גירסא אחרינא כדמוכח מלשונם גם ניחא למיפרך מכשר אכשר כמו כאן ואילו לישנא דתתקיים העדות בשאר יש לדחות בדיעבד:

בא"ד ואינו נראה לר"י כו' ניחוש דלמא אתי לקיומי כו'. הא ודאי בהאי שטרא גופא ליכא תקלה דהא שטר כשר הוא שעדים כשרים חתומין עליו וא"ל דקושיתו שיעשה זיוף ויחתום בעצמו הרבה עדים על השטר ושנים מהם קרובים או פסולים וכיון שאין מקום קבוע לקרובים או פסולים הב"ד יקחו שנים מהם שיזדמן לקיימינהו ויזדמן לפעמים קרובים או פסולין דא"כ עתה ע"י קביעות מקום נמי אכתי הערמה במקומה עומדת שיכול לחתום הקרובים או פסולין לאיזה מקום שירצה בזיוף ואם ירצה יחתום שנים קרובים לעדות על השטר לבד הא ודאי דאין אנו אחראין לרמאין וכי יזייף אינש הלוה יעמוד ויברר ויאמר אלו קרובים או פסולין הם ואם שטר כשר הוא המלוה אינו מניח לחתום פסולין אבל קושית ר"י מכח דלמא אתי לאחלופי בשאר שטרות ויסברו שקרובים אלו או פסולין כשירין הן לעדות בראותם שהב"ד מקיימין ע"פ שנים אלו אע"ג שהן קרובים ופסולים ולכן אין לנו להניח לחתום קרובים או פסולים בכל מקום שירצו דא"כ המלוה והלוה אין מקפידין ומניחין אותם לחתום באיזה מקום שירצו שהרי מ"מ השטר כשר הוא וע"י כן בבוא השטר לפני הב"ד לקיימינהו ואין הב"ד צריכין לקיים כל העדים רק שנים מהם יכול להיות שנזדמן הקיום ע"פ פסולים כמו ע"י כשרים ואתו הרואים למימר קרובים כשירין ואתו לאחלופי אבל לחזר בו ר"ת ניחא ודו"ק. ועכ"פ אף לחזר בו ר"ת נשאר תירוץ הראשון דדוקא ב' הראשונים אתו לאחלופי שיאמרו הן עיקר העדות [דאמצעיים ע"כ כשר בגט כמ"ש בסמוך] וק"ל:

בא"ד לכבוד וכו' . פירוש לכבוד הקרובים שיחתמו בראשונה כאילו הן חשובים או לכבוד בעל השטר שלא יהיה השטר בלא עדים [קודם שמצא הכשירים לחתום] ולא לשם עדות ולכן כשנחתמו העדים מקודם תו אין לתלות בכבוד ודו"ק:

בא"ד ומאן דמכשיר הכא לא מכשיר אלא בתחלה כו' . לפ"ז האיכא בינייהו בין תנאי למשום עדים הוא בחתם באמצע דלמ"ד משום עדים פסול כמו אמצע דשאר שטרות דפסול מטעם דנמצא אחד מהן קרוב או פסול וכו' דדוקא בראשונים כשר בשאר שטרות משום דתליא במלוי וכבוד ובחתום לבסוף לכ"ע פסול כמו בשאר שטרות משום דמקיימין מעדים שלמטה ובחתום בתחלה אמרי לה כשר ואמרי לה פסול ולא כח"ש ועיין באשר"י פרק ג"פ [דמבואר בדבריו להדיא דאמצע פסול] וכאן בר"ן. רק ק"ק למה אין מקיימין מעדים שבאמצע כמו מעדים שבסוף דהא דאין מקיימין מעדים שלמעלה ניחא כיון דלפעמים חותמין שם קרובין או פסולים למילוי וכבוד אבל מעדים שבאמצע הא אם קרובים או פסולים אחד מן האמצעיים העדות בטל כמו שכתבו התוס' ודו"ק:

בסה"ד והן חותמין לפי דעתו אמאי תלינן וכו'. גם בשאר שטרות נראה דאמרינן כן דחותמין לפי דעתו וא"כ למ"ד משום עדים נתלה לחומרא או לשיילי' ואף דהכא א"צ לשאלו אם למיחזי כו' כמ"ש התוס' לעיל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים רק נשיילי' בשאר שטרות שמא לא למילוי חתמו רק לדעת הבעלים. והא דלא משני התוס' לעיל בד"ה א"נ הך תירוצא דר"ת דלעיל מיירי אף שלא חתמו עדיין רק אם יחתמו את עצמן ויש ליישב עוד בע"א ודו"ק:

יט.

גמ' ובכל דבר כו' לאתויי מאי. אבל בכל דרישא לא קשה מאי ריבה [דהא בהדיא קתני מאי דריבה בדיו בסם כו']:

גמ' והא תנא רבי חייא כו' . ובעיא דר"ל אף דתני במתני' בסיקרא כשר כבר פי' רש"י הא תני ר"ח וכו' הו"ל כדיו ע"ג סיקרא דקאסרינן לעיל משא"כ לעיל מיבעי' ליה אי כתב עליון כתב אף דכתב התחתון כשר או לא ולבתר דפשיט לאיסור קא פריך הכא והא תני ר' חייא וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה דיו דיותא כו' ומתוך כך אוסר ר"ת וכו'. אף בקצרה מהאי דפרק הבונה ואין מי מילין ע"ג מי מילין כו' מוכח:

בא"ד האי שרף לאו היינו גומא. ורש"י פירש קומא שרף האילן ובשבת כתבו התוס' דקומא וגומא הכל אחד ע"ש:

בתוס' בד"ה דיו ע"ג דיו כו' אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כו'. ובסמוך הא דבעיא ר"ל מר"י דמשמע דאיירי נמי לענין גט הא מתקן הוא לענין גט דחתימה השני היא לשמה ואילו חתימות הראשונות א"צ לשמה ואף קטן רושם לפניהם ואף בדיו ע"ג דיו מהני כ"ש בדיו ע"ג סיקרא ודוחק לומר דאתיא דלא כרב אחא דהא התוס' הקשו לקושיא ועוד דרב אחא מסיק כו' ומאי קושיא דלמא דלא כרב אחא כיון דלתירוצא נמי אתיא דלא כרב אחא ועוד שכתבו בתחלה (דא"ל) [דאתיא] אף לר"י [שכתבו דליכא מאן דפליג] ולפי"ז צ"ל דאתיא דוקא כרבנן אלא נראה לחלק דדוקא לענין כתיבת הגט אמרינן לקמן דכתב שני מתקן [כתב הראשון] אבל לענין חתימה כאן מיבעיא ליה [דאפשר] דהוי תתימת הראשון וכתב עליון לא הוי כתב ואין כאן תתימת השני [אלא שמתקן את הראשון] ודו"ק:

בא"ד משמע ליה דבכל ענין פטור וכו' . אולי לשון דכתב ע"ג כתב משמע יותר בכל ענין מדיו ע"ג דיו דהכא:

יט:

גמ' והא בעינן כו' . אמימרא דר"פ לא פריך כל הני פרכות משום דכל עצמות כוונתו אקושיא ואלא מאי קמ"ל משא"כ לעיל דשפיר קמ"ל דגבי ממשעבדי [בערכאות]. וכן לעיל דף י"א אמר רבא האי שטרא פרסאה כו' כוונתו אקושיא אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי ולהכי לא פריך אמתני' כמ"ש שם:

גמ' מזוזתא ביני דני כו' . איירי בדלא קראוה וכיון דביני דני מזוזה לא שכיח לא הוי גט אפילו לקולא ומתיבמת ואם נשאת תצא ומותרת לכהן וכה"ג משא"כ מטעם לא קראוהו כפשוטו הוי גט לחומרא דא"ל בדקראוהו ואף דבזרק לאור הוי גט ולא חיישינן לאחלופי בעיילי' לבי ידי' הכא חיישינן לאחלופי בהכרח ואיע גט משום דמזוזתא ביני דני לא שכיחא דא"כ בנמצא ב' או ג' דמדהא הוי כו' א"כ הול"ל דינו כזרקו לאור דהוי גט ודאי ולמה קאמר אימור עכברים כו' וכ"ה ברשב"א:

שם ביני דני לא שכיחא. א"ל דהול"ל נמי למי מילין לא חיישינן דלמא נכתב על צידו השני י"ל דבשלמא לקמן בסמוך אמר לה הא גיטך משא"כ כאן הוא עצמו אמר דנתן לה גט ממש לא מזוזה והיאך נבדה מלבינו לחוש לגט ע"ג מזוזה:

בתוס' בד"ה טעמא וכו' ונייר חלק דקאמר שמואל כו'. ר"ל דאכתי היאך יתורץ הוא"ת לשני התירוצים או אולי משום דלא"נ דקריוה מעיקרא ס"ד טפי הא דראוה נייר חלק ע"כ היה בשעת נתינה לזה פירשו כו':

בא"ד שעה אחת אחר נתינה כו' ופריך כי פליט וכו'. ודלמא גם מקודם היה נבלע:

בתוס' בד"ה ושמואל וכו' . לאפוקי מפירש הרשב"א [דפי' דאי לא בדיק אפילו ספק לא הוי] ונראה שהתוס' לטעמייהו דקושיא טעמא דאיכא כתב הוא מכח ס"ד דמגורשת ודאי ודו"ק:

בתוס' בד"ה צריכה וכו' והשתא אי לא קריוה כו'. אף דרשאין לקרוא אחר הנתינה היינו תיכף מיד לאחר הנתינה דאי לא"ה פסול והתם כבר ניסת לאיש אחר:

בא"ד א"נ התם בעיילי' לבי ידי' כו' . פירוש הסופר דע"כ הטעות נעשה אצל הסופר ואחר שקראוהו עידי מסירה נתנו הגט ליד הסופר ועיילי' וכו' וטעה והחליף כו':

בא"ד מאחר שבאה לידי קלקול כו' . ר"ל אף דלא עברה על הדין למיקנסה בשביל כן שהרי אינה מחייבת לחזור ולקרותו אף בעייליה וכו' כדמשמע הכא דאיירי נמי בעייליה מ"מ אי באה לידי קלקול קנסינן לה מפני זה ועיין באשר"י ורשב"א:

כ.

גמ' אי משום כריתות פרש"י שכתובה בה כו' . לכאורה האי לשון בעצמו אם כתבו בגט לא מהני ועדיפא מינה קאמר:

גמ' וכ"ת כו' הא בעינן כו' שם עירה כו'. וזמן דרבנן גם הא דספר תורה ודאי לא קראוה רק קאמר למאי ניחוש אפילו לחומרא אינו גט:

גמ' כתבו על איסורי הנאה. אף דאסור לו ליהנות לכתחלה ולכתוב עליו הגט מ"מ כתבו בדיעבד כשר [כמ"ש התוס' ע"ב בד"ה בכתובת קעקע]:

גמ' הא דחק תוכות וכו' . וה"ה כתיבה בכה"ג פסול [וא"כ מאי וכתב ולא וחקק]. ואולי דכתיבה כה"ג דרך לרשום האותיות קודם שעושין מחיקת הדיו סביב סביב:

ברש"י בד"ה והעביר קולמס על כל אות ואות. לאפוקי ה"ק לשום מתרץ [נראה דתיבת ה"ק ר"ת העברת קולמס ואינך ב' תיבות משובש וכצ"ל העברת קולמס לשמו מתורף] כההוא סופר [אולי כוונתו להסופר דכותב טופסי גיטין דשם התירו מפני תקנות עגונות]:

בתוס' בד"ה אי משום כריתות כו' ולא ס"ל כוותיה סברתו דר"פ אלא מאן דאמר דשלא לשמה פסול ה"נ אין מוחקין לה מן התורה. א"נ סבר כו' ר"ל בדסביר ליה סברתיה דר"פ דאף מ"ד דשלא לשמה פסול [מצי סבר] ספר תורה דסתמא כתוב כשירה ורב יוסף ס"ל כהאי תנא דסבר התם בהדיא אין מוחקין לה מן התורה רק הגמ' היה ר"ל לימא תנאי דפליגי בספר תורה פליגי בשלאלשמה ודחי ר"פ וכו' וק"ל:

בא"ד וכמתני' וכו' ועוד נראה וכו'. הג' תי' הולכים בהדרגה [או דלא ס"ל סברת ר"פ או דסבר כהאי תנא דסבר בהדיא אין מוחקין לה מן התורה או] דכולהו תנאי מודו בהני מתני' דפרק כל הגט וא"כ ס"ל משניות דר"פ כל הגט ומוכח מהתם דסתמא פסול וכמ"ש כבר ואילו במגילת סוטה וכו' ע"כ צריכין לחלק ביניהן ומ"מ פריך מכתב לשמה דאחרינא דהיינו לשם לאה דתו לא מינתיק לשם רחל דלענין זה אין לחלק בסברא קלושה שהזכירו וק"ל:

בתוס' בד"ה הא בעינן כו' כר"מ משמע דלרבנן כו'. ע"ש בגמ' דקאמר בהדיא דרבנן מודו לר"מ בהאי בבא וקאמר אף אנן נמי תנינא מדלא ערבינהו וכו'. מתחלה הייתי אומר שרצו להוכיח דלרבנן לא הוי בשינה רק פסול דרבנן ממילא הדיוק בלא כתבו כשר אפילו מדרבנן משא"כ לר"מ די"ל פסול מדאורייתא בשינה ובלא כתבו פסול מדרבנן וכן ראיתי מי שכתב כן [עיין במהרש"א] אבל אינו [מחמת הקושיות ודקדוקים שדקדק אח"כ בסמוך] אבל הפירוש הוא שלא תימא לרבנן פסול מדאורייתא והכא אזיל לרבנן לזה כתבו דלקמן מוקמינן דהאי הולד ממזר כו' ולא כתבו דלקמן מוקמינן להך מתני' כר"מ ועוד דהא קושטא דאף כרבנן אתיא ומודו בהא לר"מ דהולד ממזר ועוד דכתבו אלא אומר ר"י כו' דמתני' ר"מ כדאמרינן כו' וכבר כתבו זה בתחלת דבריהם דאתיא כר"מ ועוד דאף דלא כתבו פסול מדרבנן הא כוונת רב יוסף למאי ניחוש וכו' דאפילו לחומרא לא הוי גט וכשירה לכהונה כמ"ש לעיל מדקאמר אי משום מי מילין וכו' אבל כתבו דההוא הולד ממזר פירושו ממזר דרבנן כר"מ דאמר כל המשנה ממטבע וכו' הולד ממזר וכו' כדאמר שם ארישא זו דברי ר"מ דאמר כל המשנה וכו' דהיינו ממזר כר"מ וקאמר דרבנן מודו בזו לר"מ משמע דלא הוי אף לרבנן רק פסול דרבנן ולאלומי הקושיא כתבו ומדנקיט וכו' דאף מדרבנן כשר בלא כתבו כלל ודו"ק:

בתוס' בד"ה דלמא כו' כמו ונתן לכהן את הקודש דהוי בכזית כו'. ויליף התם מדכתיב יאכל ואין אכילה כו' וק"ל:

כ:

גמ' אלא לרמי בר חמא קשיא וכו' . לר"א בדבר שיכול להזדייף צריכה עידי מסירה קמן ועיין לקמן דף כ"ב ע"א בתוס' בד"ה מאן חכמים מבואר דלר"מ פסול דבר שיכול להזדייף אף שיש עידי מסירה דצריך שיהא מוכח מתוכו אבל לר"א א"ש מתני' בדישנן קמן אבל בעיא דרמב"ח ע"כ בליתנייהו קמן עתה דא"כ יודעין שמסר לה העבד והטבלא ומ"ש רש"י בדליכא עידי מסירה ר"ל לפנינו דלכ"ע צריך עידי מסירה אף לר"מ וק"ל:

גמ' היו מוחזקין בטבלא כו' . לא מצי למיבעי סתם דהא דמי [שכירות הסופר] אקנו ליה רבנן וכיון דצריך למינקט דבר מה נקיט טבלא דבר מסוים וה"ה דמצי למינקט קלף דאף קלף לא אקנו ליה רבנן מדפשיט מהאשה כותבת את גיטה רק אין סימן בקלף כ"כ לומר בו היו מוחזקין בקלף שהוא שלה:

ודאי הו"מ למיבעי בעבד [שהיו מוחזקין שהוא שלה] כבעיותו הקודמת דאף דפשיט הגודרות אין להם חזקה היינו לענין כפירה והודאה דאיירי בבעיא הראשונה אבל בעיא זו לא בכפירה והודאה איירי ודו"ק:

בתוס' בד"ה על מנת כו' תנאי ומעשה בדבר אחד כו'. דסתרי אהדדי דכיון דעל מנת לאו כמעכשיו דמי א"כ סתרי:

בא"ד ולהאי לישנא כו' . דבריהם מבוארים וק"ל:

בתוס' בד"ה אשה כו' וא"ת וכי לא ידע מתני' דכותבת כצ"ל והוא מתני' לקמן דף כ"ב ע"ב ובעדיות סוף מתני' דזקן מכאן אתה למד שהאיש כותב וכו'. וק"ל:

בא"ד אלא שנותנת שכר כו' . פשטא דמתני' דבא לאשמעינן שהיא בעצמה כותבת זכותה ושהאיש בעצמו כותב זכותו וכן בזקן וכו' ולא חיישינן לזיוף וכן משמע מסיומו שאין קיום הגט אלא בחותמיו ואם כוונתו רק לענין ספר מקנה אין פירוש להך סיומא:

כא.

גמ' אלא אמר רבא מהכא כו' . אין להקשות לרבא דמשוה גברא לנשי ומועיל אף בטבלא דגמרה ומקני לי' למה ליה לעיל למימר דלמא אקנוי אקניי ליה רבנן כו' שהוא נמי רבא דלעיל דבע"כ צריכה ליתן שכר הסופר מתקנת חכמים א"ל דהיא גמרה ומקני ליה אבל ודאי א"ל דדוקא טבלא שבא לידה לסוף לא איכפת לה ומקני משא"כ דמי הסופר שאין חוזר ובא לידה דהא אדרבה התוס' מהפכין הסברא דכיון שבא לידה לא גמרה ומקני כ"כ וק"ל:

ברש"י בד"ה והאיש כותב כו' שובר כו' ומקנהו לאשה וכו'. אינו מחוור לי לא יהא אלא מחילה או הודאה בע"פ שנתקבלה כתובתה ולמה ליה אקנויי הלזה ועיין ברשב"א:

ברש"י בד"ה וקא משויא שליח כו' קרי ביה ושלחה בלא מפיק ה' כצ"ל. וצריך לישב לשון מושילח ושילחה איתרבי:

בתוס' בד"ה אלא מהכא כו' ומייתי הכא מחנוק כו'. ואף דמייתי הרישא אסיפא סמיך ודו"ק:

בא"ד אע"ג דתנן הוציא עליו כת"י כו' . אפשר לומר דבלא זה דפליגי בחיוב י"ל הוציא עליו כת"י בלשון הודאה וכן אי פליגי בהודאה לחודא י"ל כת"י בלשון חיוב אבל לפירוש הקונטרס כפי מה שפירשו התוס' דפליגי בתרתי קשה אבל לשון ולפ"ה כו' אינו מדוקדק לפי"ז:

בא"ד וערב נמי כו' . ר"ל רישא דערב היוצא כו' ומצי איירי הוציא עליו כת"י בין בחיוב בין בהודאה:

בתוס' בד"ה והלכתא וכו' וכיון דכפות מועיל ישן נמי מועיל. והומ"ל הכי נמי והלכתא בישן ופי' כפות לחוד מועיל כפות ברגליו [ונאמר בה"א של הוליכא למימר דכפות לחודא מועיל שיהא משומר לדעתה ושלא יהיה חצר מהלך וכן מהני נמי ישן לתרוייהו] וא"ל כלל דכוונת הוליכא למימר הלכה [בכפות בידיו וה"ה] בישן פי' ואף שהיא חצר המהלכת כיון דמשתמר לדעתה מהני כי היכי דכפות בידיו מהני אף דהוי חצר מהלכת משום דמשתמר לדעתה דאין מקום לזה ויכולין לסתור בקצרה מקלתה דמייתי בסמוך:

והא דכתבו התוס' כפות וישן בעינן ולא מפרשי דכפות דהכא היינו כפות בידיו ורגליו דמסתמא פירושו כמו והלכתא בכפות דהתם דניעור אינו גט וע"כ בכפות ברגליו לחוד וק"ל:

בתוס' בד"ה אבל בחצר כו' דבעבד ודאי לא גזרינן כו'. ואין להקשות לאשמעינן חצר ולמה לי עבד [מאי אמרת] דה"א לגזור כפות כו' דהא עבד כפות מלתא דלא שכיח ולא גזרו ז"א דהתוס' לא כתבו רק לי"ל דהכא ה"א לטעות ואי אשמעינן חצר הוי מהפכין הסברא בה"א וזיל הכא כו' ולהכי איצטריך תרוייהו וק"ל:

בתוס' בד"ה אטו שליחות כו' . ביש ספרים מתחיל הדבור מהיכא אתרבי מידה כו' ולפי"ז הדבורים אינם מהופכים אכן בח"ש עשאן לדבור אחד:

בא"ד וא"ת רב שימי מקושר בקל וק"ל:

בתוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' סוף הדבור ודוחק. דא"כ מאי קאמר אבל חצירה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ אע"כ דסוף סוף כשזרק גט לתוך חצירה שלא הפקירה מקודם לכן אף שזרק עתה בע"כ מגורשת וק"ל:

בתוס' בד"ה שכן אב כו' פירוש כיון דבע"כ של אב כו'. דהשתא הוי שפיר נתינות טעם לבין היא בין אביה דהא לא תליא בדעת האב וכפי' רש"י שם אבל אם פי' בעל כורחה לא הוי שפיר נתינות טעם לבין היא וכל עצמות נתינות טעם לבין היא דאביה התורה זיכתה לו כמו קדושין:

בא"ד כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו כו' . כדקתני גירושין דבע"כ בין היא בין אביה והיינו פשיטא בע"כ של אב מתגרשת בקבלתה דשתי ידים זוכות כאחד דמדעתו פשיטא ולא היה בזה פלוגתא דמגורשת ואף בקדושין. כשהיא מדעתו למה אביה ולא היא ולא בקשו להביא ראיה רק דמגורשת בקבלת האב אף שנותן לו בע"כ דהא אפילו אי כחצר אביה דמי שמעינן שפיר דמגורשת בזרק גט לחצר אביה שלא מדעתו כי היכי דמגורשת בקבלתה שלא מדעתו וחצר גופא מידה אתרבי א"כ בנתן לידו בע"כ נמי מגורשת וכ"ש אם כיד אביה דמי דנסתיים בפשיטות ודו"ק:

כא:

גבי' אין לי אלא ספר כו' . ר"ל אם לא כתב לא כללא קמא ולא כללא בתרא רק ספר לחודא:

גמ' ואידך מיבעיא לדבר הכורת כו' . דאי לא"ה אף דרבנן דרשי ספר לספירת דברים והיאך נלמוד ספר כורתה דוקא גט ולא כסף [ולמה ליה לשנויי מיבעי' כו'] מ"מ מדכתב וכתב לה סיפור דברים וסמך כריתות לגביה [שפיר הו"מ להוכיח מינה דאין דבר אחר כורתה לכך משני מיבעיא וכו'] וק"ל:

במתני' אין כותבין במחובר לקרקע. ואף בנותן לה כל הקרקע פסול ולא הוי כנותן לה הפרה ועבד ועיין ברשב"א [מפורש דברי הירושלמי דמה ספר בתלוש]:

בתוס' בד"ה יצא זה כו' ועוד אומר ר"י כו'. דהשתא א"ש טפי הרבותא בנקוב מבשאינו נקוב:

בתוס' בד"ה בכתיבה מתגרשת כו' . עיין במ"ש בעירובין בעזה"י:

כב.

ברש"י בד"ה שמא יקטום העלה והוי קציצה מן המחובר. אם לדקדק נקיט מן המחובר ומשום דנקוב הוי גידולי קרקע א"כ סותר למ"ש מקודם בד"ה דשקיל ליה לכוליה עציץ כו' [ואין לחוש שמא ישבור החרס כו'] ודוחק לומר דע"י חיבור העלין נחשב כל העציץ מחובר דז"א כדמשמע בסמוך דעציץ דינו כמטלטלין ואולם באשר"י כתב בשם רש"י דמכשיר כרבינו שמואל ע"ש.

בתוס' בד"ה בתר נקבו יניקת הנוף מה שבתוך וכו' . פירשתי דבריהם דלאביי דקאמר בתר נקבו כאילו יש יפוי כח לנקבו יותר מלנופו הא אילו הוי איפכא שהיה הנוף נוטה למקום חיוב היה אזלינן בתר נופו לחיוב כדקאמר והטהור בטהרתו והול"ל בתר מקום חיובו אזלינן. והשתא א"ש הה"ה [כמ"ש לקמן] אבל לא היו יכולין להקשות כפשוטו אמאי בתר נקבו וחייב ליזיל בתר נופו לפטור כהתם ויציירו הה"ה בעציץ א"י [ונופו לחוץ לארץ דפטור] דהתם כיון דאינו נקוב פשיטא דאם עציץ בא"י וניפו בח"ל דפטור דמהי תיתי לחייב דלעולם אין כאן חיוב לזה הקשו ה"ה אם העציץ בח"ל כו' דבזה אין לחלק דהתם אינו נקוב כיון דש"מ משם שישנו יניקה לנוף ולעציץ בפני עצמו א"כ לעולם כשאחד מהן יונק במקום חיוב יש כאן חיוב מצד יניקתו של חיוב וכיון דסוף סוף הנוף יונק במקום החיוב מה לי נקוב או אינו נקוב לזה כתבו דמ"מ שייך שפיר לומר בתר נקבו אזלינן משום היפוי כח שיש יותר לנקב מלנוף דע"י נקבו מיחייב הנוף כאן משא"כ בהיפך אינו חידוש שמביא הנוף חיוב לעצמו שהרי על הנוף שאינו נוטה לחוץ אינו יכול להביא חיוב. ולרבא ניחא הכל בפשיטות שהרי בכל אופן אזלינן בתר הנוף בין לחיוב ובין לפטור ואע"ג דהתם אזלינן בתר יניקה שבתוך העציץ ונשאר בטומאתו ולא שדינן בתר יניקת הנוף לטהר אע"פ שאינו נקוב והכא אף דנקוב שדינן ליה בתר הנוף ואולי לא מחשיב ליה לנקבו ליניקה לא מהקרקע ולא מנופו לכן כאן פטור והתם טמא. ועי"ל דרבא סבר כת"ק דהתם דהכל טהור אבל לאביי כת"ק מכ"ש לא אתיא וצ"ע בכל זה. ויש מפרשים שכוונת התוס' ממש כמו שם בחולין שהביאו הגמ' דהכא כמורה המראה מקום שם ומ"ש שמה בהשולח טעות סופר וקושיתם הכא לאביי דהו"ל למיזל בתר נוף ולפטור וכתבו וה"ה כו' [לאו משום שכוונתם לאקשויי על ההיפך כמו לפירוש ראשון רק] ר"ל כמו התם לענין טומאה ה"נ לענין מעשר הדין כך [וקשה אדהכא] ולא מצי למימר וה"ה בציור דהכא [עציץ בא"י] דכל דבריהם באינו נקוב והכא איירי בנקוב וכמ"ש לעיל [דכיון דכל דבריהם באינו נקוב ל"ש למימר וה"ה דפשיטא דפטור אף אם אין לנוף יניקה כלל ולכך נקטו בדבריהם בנופו בא"י דמיחייב במעשר כמו בטומאה וכיון דיש לנוף יניקה הו"ל למיפטר הכא אף בנקוב מחמת יניקת הנוף] ולא הקשו לת"ק דהתם דפשיטא דלדידיה ליכא יניקה לשורש התם כלל כיון דאינו נקוב מה שאין כן כאן דיש יניקה לשורש אפשר נמי דסבירא ליה בתר נקבו אזלינן משא"כ לר' שמעון דס"ל התם דיש יניקה לשורש ואפ"ה חשיב לנוף יניקה בפני עצמו לזה כתבו מ"מ לא שמעינן מהתם שיהיה יניקה לנוף להשליך אליביה השורש וכו' [במקום שיש לשורש יניקה מרובה דהיינו בנקוב] ואינו מחוור לי ועיין בתוס' דהתם ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדאשרוש וכו' ותימה דלא מייתי וכו'. דהתם לא שייכי טעמא דר"מ ודר"י דהכא:

בתוס' בד"ה ולא על הנייר כו' שאינו מחוק וכו'. דלא כפרש"י במתני':

בתוס' בד"ה מאן חכמים כו' משמע דאי הוי סהדי קמן וכו'. ר"ל עידי מסירה:

כב:

ברש"י בד"ה ימים רבים כו' אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד כו'. וזה אינו ראוי לעמוד דלמא ישכחו עידי מסירה את הדברים וסמכינן אחתימה כפי' רש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל בשטרות כו' דלמה יש לטעות כו'. לר"א [וכ"כ מהרש"א ע"ש] דבשלמא לעיל בר"א דלמא היה תנאי וזייפו לא קשה דה"נ קאמר באמת דלזמן מרובה אין לנו לסמוך עליו דאעידי חתימה אין לסמוך כיון שיכול להזדייף ואעידי מסירה אין לסמוך דלמא שכחו ור' יוחנן סבר דיש לסמוך אעידי מסירה דמידכרי אבל הכא לר"א דבשטרות לא אפילו לאלתר אף דמידכרי משום גזירה כו' הקשו דלמה יש לטעות כו' ואם ישכחו עידי מסירה לזמן ארוך יאמרו אין אנו יודעין ואז ודאי לא נסמך אעידי חתימה ודו"ק:

בא"ד והא דפריך והא כתיב כו' . נתחבטו בקישורו ואם נאמר לפרש"י פריך והא כתיב כו' דדוקא עד עשרה ימים מידכר דכירי ולא אפילו לזמן מרובה ועיין ברשב"א ולזה פריך שפיר הא דרך שטרות לעמוד ימים רבים וא"כ אף לאלתר יש לפסול משום דלמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וכו' וכפרש"י ואמאי לא גזור ר"י אבל לפירוש ר"י דר"י לטעמיה כו' דלא מחלק בין י' ימים ליותר א"כ מאי פריך דמ"מ מי דחק לפר"י לומר כן הוי ליה לחלק ג"כ בין י' ימים ליותר ואם נאמר דלפרש"י דוקא בגיטין מידכר דכירי ולא בשאר שטרות היינו סברת הועוד י"ל [דמתרץ בזה גם לפירוש ר"י] ונראה דלפרש"י פריך לר"י אע"ג דמדכר דכירי עד זמן מרובה מ"מ נגזור דלמא ימותו עידי מסירה או ילכו למדה"י וסמכינן אעידי חתימה דאף דבעשרה ימים אין לחוש לזה מ"מ לזמן מרובה יש לחוש להך חששא אבל להתוס' דאין מקום לגזור מאי פריך ולזה כתבו דר"י לטעמיה ולא כפשוטו דטעמא דר"א משום גזה"כ ור"י משמע ליה דעצה טובה קמ"ל משום דקושטא הוא דלר"י מידכר דכירי וגזירה [דשמא יסמכו] לא שייך להתוס':

לר"א לזמן ארוך פוסל כפשוטו משום דלמא שכחו אבל לאלתר פסול משום גזירת הכתוב ור"י מכשיר בשטרות ואפילו לזמן ארוך כדבגיטין ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"א וכו' הניחא לפי' רש"י הכא יש לגזור דלמא יסמוך אעידי חתימה אבל התם באין עליו עדים לא שייך למיגזר זה ומ"מ אינו מקושר היטב ודו"ק. והסברת הקושיא י"ל למה יהיה כשר באין עליו עדים הא בעינן ראוי להתקיים ימים רבים והתם אינו ראוי כיון דאין עליו עדים ועידי מסירה במהרה ישכחו ותירצו דלעולם לא ישכחו שזה השטר נמסר לפניהם וכיון שאינו יכול להזדייף ראוי שפיר לעמוד ולהתקיים:

בא"ד ויש מפרשים דאין חילוק וכו' . ר"ל לאפוקי הוי"ל של וא"ת דשאני אין עליו עדים וכו' אבל (מ"מ) הכא בדבר שיכול להזדייף כו' רק לענין דבר שאינו יכול להזדייף ואין עליו עדים נמי הדין כך [דפסול לר"א אמורא] וק"ל:

בתוס' בד"ה והא לאו כו' לר"א פריך. ומשמע ליה להש"ס דאתיא כר"א דקי"ל כוותיה בגיטין אע"ג דסתם מתני' ר"מ מ"מ ע"כ הוה מחלוקת לעיל בדיפתרא ר"א ור"מ ואח"כ סתם דהכא והלכה כסתם ואנן קי"ל כר"א בהא וק"ל:

בא"ד אלא ראיה בעלמא כו' . ובהכי מדויק לישנא התם אחרים רואין אותו והכא נקיט עומד ע"ג וק"ל:

בא"ד התם אונתן סמוך וכו' . אע"ג דקושיא שניה שם הוא מונתן מ"מ א"ש היטב דפירוש ונתן הוא יתן ובתחלה מקשה מהוא דלאו הוא הנותן ואף שיהיה שוה כמה וכמה מ"מ הוא אינו הנותן ומשני אקנויי אקני ליה רבנן והוי שפיר הוא הנותן ואח"כ מקשה מיתן אע"ג דהוא הנותן מ"מ נותן לא אתי שפיר שהרי סתם גט אינו שוה פרוטה דנייר קטן בעלמא הוא ומשני דלמא לשון נתינה אגט קאי תדע דשלחו מתם וכו' וק"ל:

בא"ד אבל קשה כו' עובדי כוכבים כו'. דא"ל הואיל ואם נתגייר דגירות מלתא אחריתא הוא ונעשה יהודי:

בא"ד ומה צריך נמי לאיתויי כו' . כך ישבתי הלשון [מקושית מהרש"א] דבדאמר ליה ר"נ כו' תחלה והתניא כו' למאי משני כו' וממילא מאי פריך דלישני עובד כוכבים פסול משום כריתות ואף להדר ביה ר"נ כו' והתניא כו' דלא מצי למימר פסול דעובד כוכבים משום כריתות דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דמתני' דהכא ס"ל עובד כוכבים כשר מדפסול בהבאה כו' וצריך לשנויי ר"א הוא וכו' מ"מ מאי דוחקיה לאקשויי מכח ברייתא ליקשי מכח סברא פשוטה והא לאו בני כריתות וכו':

בא"ד ועוד אומר ר"י כו' . לפי"ז צ"ל סברא מאי דגזרינן טפי כתיבה אטו חתימה לענין לשמה מלענין בני כריתות ושליחות ולפי הועוד אומר ר"י אין אנו מוכרחים לתירוצים דלעיל רק ג"כ יכולים להיות ולזה לא נקטו לפסיקה אלא שוטה וכתבו אבל לר"א דבעי כתיבה מדאורייתא לשמה לא מהני בשוטה גדול עומד ע"ג וכו' ובחרש וקטן יכול לומר הכי והכי וכן בסמוך כתבו אי בעי שליחות ואי לא בעי שליחות וכו' משמע דמסופקין בוי"ל דלא בעי שליחות בכתיבה אבל תירוצא דהוו בני כריתות הואיל ואם הגדיל כו' משמע דנשאר קיים גם חילוק דאחרים רואין וגדול עע"ג נשאר דאף שי"ל הא דחולין משום דשחיטה דאורייתא להכי פריך מאן האי תנא דלא בעי כונה כו' והכא דרבנן מ"מ תיקשי מחליצה דהוי נמי דאורייתא ולא פסול [חרש וקטן] מטעם כוונה וק"ל ועכ"פ עיקר כוונת הועוד אומר ר"י משום דבתר דאוקי כר"מ פריך והא ודאי עובד כוכבים לדעתיה וכו':

בא"ד ונקיט עובד כוכבים לרבותא כו' . אם פסילא דעובד כוכבים נמי משום דלאו בני כריתות א"כ ליכא רבותא בהאי דבן דעת וכו'. ונאמר דוי"ל דבמידי דלא בעי שליחות ועדות אין לפסיל משום בני כריתות נשאר קיים ורבותא דבן דעת קאי עכ"פ לענין שליחות כדמסיימו וה"ה חרש שוטה וקטן אי בעי שליחות כו' דלענין לשמה סוף סוף אדעתא דנפשיה קעביד:

עוד שם ונקיט עובד כוכבים לרבותא. משום דלהאי פירושא עיקר קושיא והתניא עובד כוכבים פסול דמשמע ליה דאתיא כר"מ מדנקיט עובד כוכבים ולא חרש שוטה וקטן א"כ היאך משני הא מני ר"א וכו' אבל לפירוש ראשון אתיא כל הסוגיא לר"א וכו' וק"ל:

בא"ד ועוד נראה כו'. ולפי"ז הדרינן לכל התירוצים הראשונים דמ"ש אי אתיא סוגיא כר"א דכתיבה דאורייתא או כר"מ וס"ל נמי כתיבה דאורייתא לס"ד:

בא"ד והשתא כו' ומסיק ר"נ כו'. כל זה הוא נמי לתירוץ ראשון [של ר"י] ודו"ק:

בא"ד וה"ה עובד כוכבים כו'. מכ"ש עובד כוכבים שהוא בן דעת:

בסה"ד ופריך והא ודאי עובד כוכבים כו'. כוונתם לפי"ז דפריך מעיקרא גם לר"מ משום דס"ד דא #ידיה נמי כתיבה דאורייתא ומשני לי' הא ר"א דע"כ ר"ל אבל ר"מ ס"ל דא"צ כתיבה לשמה ומאי פריך [והא ודאי כו' אבל לפירוש הראשון פריך] בפשיטות טפי דהכל קאי אליבא דר"א ולא הוזכר כלל לר"מ אכתי ואפ"ל עוד בענין אחר דלאידך פירושא י"ל בניחותא והא ודאי כו' כפירוש רש"י בלשון ראשון ואמר ר"נ הוא מלתא [בפ"ע] אבל השתא צ"ל בהכרח תירוצם כו' ודו"ק:

כג.

גמ' והתניא עובד כוכבים פסול. דא"ל באין עומד ע"ג א"כ חרש שוטה וקטן נמי דאכתי לא ידע דנקיט עובד כוכבים לרבותא עד הדר אמר ר"נ כו' הא ר"א הוא ונקיט עובד כוכבים לרבותא וכמ"ש התוס' וכן בסמוך והוא ששייר התורף וברייתא דעובד כוכבים פסיל בדלא שייר ונקיט עובד כוכבים לרבותא דשמואל ידע שפיר הרבותא:

גמ' והא ודאי עובד כוכבים כו' . אי קושיא הוא הא דלא פריך מחרש שוטה וקטן דדלמא איירי בגדול עומד ע"ג אף להדר אמר ר"נ וק"ל:

במתני' לא קתני ישראל ונעשה עובד כוכבים וחזר ונעשה ישראל דאפילו נעשה עובד כוכבים עצמו קודם שקיבל כשר לשליח דהא ישנו בתורת גיטין וקדושין שהוא עצמו מגרש ולפי"ז צ"ל שישנו בכלל מה אתם בני ברית וכו' ונעשה עובד כוכבים יכול לעשות שליח לפי"ז ודו"ק:

ברש"י בד"ה מהו שיעשה שליח כו' וה"ה נמי להולכה כו'. עליך לעיין בר"ן שר"י הלוי לא פירש כן ע"ש:

בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' דקשה להו היאך הבין בלא"ה למה יהיה עובד כוכבים פסול דבן דעת הוא ומה לי עומד ע"ג או הבעל מצווהו הא ע"כ הבעל אמר לו שיכתוב לו גט כמ"ש התוס' לעיל דצריך ציווי הבעל עכ"פ ואפ"ה בעובד כוכבים פסול אף שיש לו דעת לעשות כן משום שאינו עושה כאמירת הבעל א"כ בעומד ע"ג נמי לזה תירצו וכו'. וידו"ק:

בתוס' בד"ה עובדי כוכבים כו' הומ"ל כו' בני ברית כו'. דאף אם יהיה בני כריתות וכר"י דבסמוך דאף דישנו בתורת תרומה אפ"ה עובד כוכבים פסיל וק"ל:

כג:

גמ' מתקיף לה ר"א כו' וה"ה דמצי להקשות לרב אמי רק מקשה אר"י רביה. ואדלעיל [דיהיב] טעמא דמתני' משום דלאו בר היתירא היא ודאי דאין לו להקשות:

גמ' מאי טעמא לאו משום דכתיב אתם וכו' . ואין להקשות ליתני עבד שתרם אפילו ברשות כ"ש עובד כוכבים דהשתא בס"ד לא ידע סברא לחלק בין עבד לעובד כוכבים וממעט שניהם מאתם וכו' והתוס' שהקשו במתני' ליתני עבד כו' למאי דמסיק הסברא מה אתם בני ברית כו' דיש עדיפיתא לעבד:

במתני' בת חמותו. וה"ה בת חמיה לכאורה ועיין ביבמות:

גמ' אדרבה איפכא מסתברא. יש להעיר לאביי מאי קאמר מה בין גט למיתה כו' החילוק מבואר במיתה יכולה לקלקלה כשיבא הרי ראינו שלא מת ואילו בגט אף שיבא ויערער לא משגיחינן ביה ואינה יכולה לקלקלה א"כ מסתמא קושטא קאמרה כשאר עדים וצ"ל כמ"ש התוס' בד"ה אדרבה דיכולה לקלקלה ע"י עדים וראיה רק לענין א"י עדיפא ח"ל וא"כ התוס' הו"מ להוכיח סברא זו באביי גופא:

עוד קשה בארץ לרב יוסף למה מהימנא הא מקלקלה לפי שעה קודם שבא הבעל [אם תנשא קודם שבא הבעל] ואף שי"ל שהכתב מוכיח שהדברים כנים ולכך עדיף ממיתה וצ"ל סברת רב יוסף כיון שהכתב מוכיח מסתמא כ"ז שאין כאן ערעור מוקמינן הגט בחזקת כשרות אבל בח"ל דמהני הדבור אפילו במקום ערעור במקום ריעותא לא סמכינן אפומייהו דבמקום ריעותא אמרינן דמשקרא משום שרוצה לקלקלה כשיבורר הדבר ע"פ עדים וראיה ולהכי לא מהימנינן להו לחצאין ולא מהימנו כלל:

עוד קשה לאביו בח"ל דאי אתי בעל כו' הא צרתה ויבמתה כוונתן שלא תהיה צרה שלהן א"כ שפיר נוגעת בעדות עדיין לדחותה מלהיות צרה שלהן אף שאינה מקולקלת ונשארת תחת הבעל השני דלא מהימנינן לערעור דבעל ס"ס נשתכרו בעדותן י"ל דכל עצמן פסולין הן משום דמחמת שנאה כוונתן לקלקל שתהיה לבוז לצאת מזה ומזה וכיון דלא אהני מעשיה שתתקלקל ואין לה נקמה בה לא משקרא דאי משום צרה בצרה אם אינה זו יקח אשה אחרת וכ"ה כעין זה ברשב"א:

הו"מ לאוקמי תרוייהו בח"ל וחדא באותה מדינה עיין בר"ן וסוף סוף לא מרווחנא מידי בזה. והכל בא"י וחדא מנייהו אם אמרה קתני [בסיפא] ובלבד שהיא צריכה לומר בפנ"כ ודו"ק [וא"כ יהיה לאביי רישא וסיפא בח"ל ומציעתא בארץ]:

גמ' מק"ו וכו' . ולא עשה ק"ו מה התם שאין כתב מוכיח וכו' דהשתא אין מקום למה שאמר וממקום שבאת וכו' י"ל שרוצה להוכיח שסברת כתב מוכיח הוא סברא שיש בה ממש שהרי נשים שאמרו כו':

ברש"י בד"ה הא במלתא כו' דעבד כאשה כו'. אבל משום דלא יהא אלא עובד כוכבים דתרומתו תרומה דדלמא עבד יש לו קנין בארץ להפקיע כו'. ועוד דנתן טעם אף למ"ד יש קנין לעובד כוכבים כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה ונעשה כמי שהקנה כו' תימה כו' ואפילו שחרר כולו כו'. אבל המשחרר חצי עבדו כו' י"ל ע"י אחר ועוד דמשחררו להיות עובד היום לעצמו ולמחר לרבו והשתא היום יש לו יד דמשוחרר לגמרי וק"ל: