מהר"ם שי"ף על הש"ס/ביצה/פרק ג

כד.

הכא בצפור דרור עסקי'. אבל לא ניחא לאוקמי הכל במקורה [וברייתא] ומתני' דשבת בדרור דעופות קתני ולכן נמי לא מתרץ בחילוקים דלקמן בסמוך יוני שובך אווזין ותרנגולין כו' דעופות סתמא קתני אבל זה אינו [תירוץ לומר] מדלא קאמר בית וקתני ביברין [ע"כ לא מיירי בצפור דרור] דתקשה בל"ז ממתני' דשבת אמאי לא קתני בית דבין לר"י ובין לרבנן מגדל אין כו' אע"כ משום חי' נקיט ביברין. אבל אינו קשה אמתני' דהכא דלא מקשה בקצרה [ממשנה דשבת] כמאן דניחא ליה להקשות מיו"ט איום טוב ולא משבת איום טוב:

גמ' חי' אחי' נמי לא קשיא. לכאורה הו"ל לשנויי עופות אעופות ג"כ הא בביבר קטן הא בביבר גדול וכמו שכתבו התוס':

גמ' הני לא עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי לכלובן קאמרינן דעבידי כו'. כן מצאתי מוגה ועכ"פ הוא בלשון קושיא:

ברש"י בד"ה השתא דאתית להכי רשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' א"נ לאו לאיפלוגי אתי. ומ"ש רש"י לקמן בד"ה הבא מצודה דרב אשי שערינהו לעיל בחד שיעורא ור"י בהאי שיעורא ואידי ואידי חד שיעורא היינו לאידך טעמא דלאו לאיפלוגי קאי. וקצת יש להקשות מה מקשה לעיל ורמינהו לישני דברייתא מיירי במחוסר צידה כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו או יהיה מה שיהיה דהא ראה לפניו משנתנו כל שמחוסר צידה וכו' ואע"ג דאה"נ משני לי' ביבר קטן וגדול דהיינו מחוסר צידה וכו' מ"מ מעיקרא לאו קושיא אם לא שס"ל רשב"ג פליג ולת"ק ס"ל אפילו מחוסר צידה שרי. ונראה דמש"ה כתב רש"י בלישנא קמא דרשב"ג אף בביבר פליג משום דסברת המקשן הי' דפליג ומשיב לו לשיטתו ודו"ק:

וריהטא דשמעתתא משמע דלא פליגי כדקאמר לי' אביי גמרא גמור ואיהו שתיק ומדשתיק אודויי אודי ליה מיהו י"ל דלא חש דהא נמי הוי מצי להשיב הלכה לאפוקי מדר"י דשבת וע"ש בתוס' דשבת:

בתוס' בד"ה ותניא כו' אי נמי ודאי מהכא הוי מצי לדחויי הכי רק סמוך וכו'. כן מצאתי מוגה ועיין בח"ש:

כד:

גמ' אר"י א"ש הלכה כרשב"א. ר"ל אם מצאו מקולקלין כו' כמ"ש רש"י דאל"כ גם ת"ק ס"ל ס' מוכן אסור וק"ל:

גמ' הא גופא קשיא לרב דבסמוך הומ"ל הא ספק שרי בטלטול ואסור באכילה וללוי אליבא דרבנן צ"ל דס"ל אסור לגמרי [דאל"ה לא פריך מידי בין לרב בין ללוי דדלמא רבנן הוא דלא פליגי אר"ג רק באכילה ומתירין בטלטול] וכ"מ בסמוך דמקשה אליבא דלוי ולא משני רבנן הוא מיהו התם לישנא דמותרין אליבא דלוי ר"ל לגמרי דבלא"ה צ"ל דמאי פריך [אף אי אתי כר"ג] דלמא מותרין [דברייתא] הוא בטלטול מיהו י"ל לישנא דאפילו ב"י מותרין משמע כמו אינו ב"י ממש [דהיינו ספק מוכן] דההיא שרי באכילה ללוי אליבא דר"ג:

ברש"י בד"ה אם יש באותו המין במחובר אסורים משום מוקצה ולערב אסורים בכדי שיעשו כדי שלא יהנה. מ"ש רש"י שני טעמים משום מוקצה ומשום כדי שלא יהנה עיין בר"ן [שכתב נ"מ אם הנכרי עושה בשביל עצמו דמשום שלא יהנה מותר ומשום מוקצה אסור] ויש עוד נ"מ [לענין טלטול דמשום מוקצה אף בטלטול אסור] וזה אינו כמ"ש (התוס') [הרא"ש כצ"ל] דאסור אף בטלטול [דכל מידי דאסור באכילה לא חזי למידי ומחמת זה נעשה מוקצה ואסור בטלטול וא"כ אף משום שלא יהנה אסור ג"כ אף בטלטול ועיין ברא"ש] והדברים ארוכין לכתוב ברש"י ותוס' עיין באשר"י יש בו כמה דקדוקים והרא"ש מאריך בו עיין ללמוד הדברים מספר המאור ובמלחמות ובר"ן הדברים ארוכים ומבוארין עד מאד ע"ש:

כה:

גמרא נטיעה מקטע רגליהם כו' ובועלי נדות פי' שאמרה התורה ג' שנים יהי' לכם ערלים. ותימה תיפוק לי' מנדה הכתובה בתורה ואפשר לפרש נדה דרבנן טיפת דם כחרדל ז' נקיים כו' ועיין בספר מהרר"ל ז"ל נתיבות עולם נתיב הצדק ק"ד ע"ג כתב יישוב לזה:

גמ' ויעזבו את ה' ולא עבדוהו. נראה שהוא מלתא באנפי נפשי' ותורמוס מקטע ר"ל שהתורמוס מטריח בעליו ז' פעמים ואח"כ חוזר למוטב וישראל לא הי' כתורמוס [נמצא דהנמשל של התורמוס קאי על ישראל] ובסמוך אפילו כתורמוס הזה כבישול כו' לא היה כתורמוס [דבזה הנמשל של תורמוס קאי על הקב"ה שלא נחשב אפילו אחר ז' פעמים] ודו"ק בפירש"י:

גמ' מפני מה ניתנה התורה לישראל. נראה דר"ל [אף דהיה מחזיר על כל אומה ולשון ולא קיבלוה] למה היה כופה הר כגיגית על ישראל יותר מעל אומה אחרת לז"א שהיה דבר מוכרח שלא היה אומה ולשון יכולין כו' וי"א שקאי על לימוד התורה והגית בו יומם ולילה:

גמ' משום ביעתותא ר"ל שהיו יראים ליפול אם הי' נושאין ע"ג היד ואמרי לה משוס דוחקא דציבורא המתאספין לדרשא כדאמר אגרא דכלה דוחקא והיו נדחקין לכך היו נושאין על כתפיהן כן הי' נראה לפרש לולי פירש"י:

בתוס' בד"ה בכור שנפל לבור וכו' וקשה דאין זה מן המוכן משמע כו'. לישנא דרש"י אין התרתו היתר משמע נמי אפילו דיעבד ובסמוך [לקמן ע"ב] פי' כן בהדיא אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו כו' רק קושייתם הוא לטעמא דרש"י לא הו"ל למיסר רק לכתחלה דהוי כדן דין וגזרו משום וכו' דהיינו גזירה לכתחלה אבל בדיעבד הדין דין וז"א דהא אף בדיעבד אסור לכן פי' דטעמא משום מוקצה ואסור אפילו בדיעבד ועיין ברש"א שהניח כאן בצ"ע ובמ"ש ניחא אף שהלשון אינו מדוקדק קצת ודו"ק:

ומ"ש בפרק כירה דף מ"ו ע"ב ע"ש בתוס':

בא"ד וכן הא דקאמר בגמרא מהו דתימא כיון דדעתי' כו' . ר"ל לראיה לפירושם דכמו דלר"י היכא [דמודה] לר"ש ואוסר היינו אפילו דיעבד דהא אית ליה מוקצה בכ"מ דומיא דהכי אית לן למימר באיסורא דר"ש דפליג אר"י היינו נמי בדיעבד רש"א ועיין:

כו.

גמרא לישחטי' הא תם הוא. ובל"ז אין חידוש רק דבר והיפוכו קאמר. אך עתה [מקשה אמאי דקאמר] סד"א לישחטי':

ברש"י בד"ה קמ"ל כו' א"נ משום דעבר ואסקי'. וכן בסמוך [בברייתא ברש"י בד"ה ואם לאו צ"ל ועבר ואסקי' כו' משום דעבר ואסקי'] א"נ לא יעלה בהערמת שחיטה כן נראה דצ"ל ומהרש"ל מחקו לקמן גם התוס' לא הביאו ולא ידעתי אם מחקו מ"מ קשה [לרש"ל] למה לי' הדוחק דלא יעלה בהערמת שחיטה ולא פי' כמו לעיל אם לא שנאמר דלטעם [ראשון] דמוקצה כתב זה:

צריך ליישב לישנא דמתני' דמחלק בין מום קבוע לעובר לא"נ שבפירש"י משום קנסא ולא מטעם מוקצה מחמת איסור מתני' ה"ק ירד מומחה ויראה אם יש בו מום קבוע מעיו"ט יעלה ואם לאו ועבר ואסקי' לאחר שאמר המומחה שאין בו מום קבוע לא ישחוט אע"פ דהיה בו מום עובר והשתא הו"ל מום קבוע והוא מוכן אפילו הכי אסור הואיל ועבר:

ברש"י בד"ה בכור תם שנפל לבור גרסי' דל"ל מוקצה בבכור דדעתי' עלוהי. צ"ל משום דלא תפשוט מכאן בעי' דבעי לקמן אליבא דר"י הנשיא אי ס"ל מוקצה כמו שהקשו התוס'. ורש"א כתב דאל"כ הוי כמוקצה דגרוגרות וצמוקים דאסור לכ"ע וק"ל:

בתוס' בד"ה ת"ר כו' וי"ל לא יעלה בהערמת שחיטה כדפי' לעיל. ר"ל הגמרא לעיל סד"א ליערים וליסקי' כר"י:

כו:

גמ' מדנקיט ג' בבי. והו"ל לכלול ברישא ושוין ומודה ר"ש לר"י בנולד מום מעיו"ט ובנולד ביו"ט הוא ומומו שבדיעבד מבוקר:

גמ' ארנב"י מתני' נמי דיקא כו' . א"ל למה מדייק ר"נ ממתני' ולא קאמר מזה הברייתא גופי' נסתיים דקאמר אם נפל בו מום ביו"ט רש"א כו' [דהוא רשב"י] צריכא למימר. וא"כ ע"כ משובשת הוא י"ל דכאן לא נזכר ר"י בר פלוגתי' ודלמא פליג עמו ולית ליה מוקצה בבכור כמו ר"י הנשיא וכן דייק לישנא דרש"י בד"ה צריכא למימר וכו'. א"ל למ"ש רש"י לעיל אי נמי משום דעבר ואסקי' למאן דגרסי כן. אם יהיה פירושו כמשמעו אי נמי לא משום איסור מוקצה אלא משום דעבר ואסקי' א"כ מאי מקשה צריכא למימר דהא אם נפל בו מום עובר מעיו"ט ואח"כ מום קבוע ביו"ט [בלא עבר ואסקי'] ודאי צ"ל דר"י שרי לי' דדעתי' עלי'. ז"א דהא ר"ש ארישא דאם יש בו מומין יעלה וישחוט פליג וא"ל דה"פ בכור שיש בו מום עובר מעיו"ט שנפל לבור רי"א ירד מומחה ויראה אם נפל בו היום מום קבוע יעלה וכו' אם לאו שלא ראה בו מום קבוע ועבר ואסקי' אע"פ שנפל בו אח"כ מום קבוע לא ישחוט משום קנסא דז"א אם היה בו מום עובר בודאי ודאי הוי מוקצה ע"כ ה"ק בכור שיש בו מום ולא ידע אם עובר או קבוע שנפל לבור ירד ויראה אם אותו המום הוא קבוע יעלה וישחוט ועלה קאי ר"ש אם לא היה מומו ניכר מעיו"ט וכו' ודו"ק:

גמ' הא בכור מעיקרא הוי חזי כו' . לפי"ז צ"ל דמכל מקום אם נולד תם ונפל בו ביו"ט מום אסור משום דהוי דיחוי לגמרי והוי מוקצה גמור [דאל"כ ליתני רבותא יותר ושוין בנולד תם ביו"ט ונפל בו מום כו'] וכן כתב רש"א מתוספות ישנים:

כז.

בתוספות ד"ה אלא גמרו כו' . וא"ל דשאני התם דהוי גמרו [בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדירות אע"ג דבה"ש רותחות הן ובפרק כירה קאמר אם היה עליו בה"ש אסור לטלטל כו'] וי"ל דהתם מיירי כו' כצ"ל עיין באשר"י ותמצא וכ"כ רש"א מת"י:

כז:

גמ' במסוכנת וד"ה. רש"י לא גריס וד"ה [דלא אתיא כר"י] ועי' ברז"ה [שגורס ד"ה אפילו כר"י דלא פליגי כ"א בחולה אבל בבריאה אף ר"ש מודה להך מ"ד ובמסוכנת אף ר"י מודה ומתני' מסוכנת וד"ה] ואליביה קשה מה קאמר ר"י אם לא היתה נבלה בע"ש כו' ולא אמר אם לא היתה מסוכנת מע"ש ועיין:

אין להקשית לוקמה מתני' שמתה מעיו"ט דסתמא קתני (וכן כמה משניות בסמוך). ולמאי דאמר בבהמת קדשים אפ"ה מספקא לר"ט [אי שרי] משום בזיון קדשים [כ"ה ברש"א משום ת"י]:

ברש"י בד"ה ההוא גברא כהן היה. לכאורה א"צ לזה דלכ"ע שואלין על המום היאך בא לו ולא משום דנחשד רק דלמא לא ידע דרשא דכל מום לא יהי' בו דבסמוך. רק רועי כהנים אינם נאמנים וצריך להביא עדים שכדבריו כן הוא ולא מצינו דא"ל להאי גברא אייתי עדים שכן הוא ודו"ק:

ברש"י בד"ה לא יהיה קרי בי' לא יהיה. ללמד שאסור להטיל מום דפשטי' דקרא שאסור להקריב בכור בעל מום וכל אפילו גרמא:

בתוס' בד"ה ועל החלה וקשה דהא דאין שורפין כו' . לפום ריהטא כבר תי' (ש"ס) [רש"י כצ"ל] דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ועיין:

בא"ד ומ"מ קשה דהיכי מדמי כו' . הוא בל"ז [על המשנה]:

כח.

גמרא אלא משום דלא מיחזי כעובדא דחול עיין באשר"י:

ברש"י בד"ה אסור לשקול בשר ביד כו' . משמע אבל ביד אחר שרי ועיין באשר"י:

כח:

גמ' מהו להראות סכין לחכם. לפירש"י דוקא [טבח העשוי] למכור באטליז עיין בהגהת אשר"י. ובב"י מביא טעמים אחרים י"א משום דהוי כדן דין דלא שרי די"ל ראיית חכם הוי כראיית מומין דבכור והרמב"ם מפרש שמא ימצא בה פגימה וילך וישחיזנה במשחזת שלה דאסור לכ"ע ע"ש:

בתוס' בד"ה גריפת תנור כו' ותיפוק לי' דאסור משום מוקצה. ושפוד שנרצם לא הוי מוקצה כיון דאיירי שנרצם ביו"ט דדוקא מכשירין שאי אפשר לעשותם מעיו"ט שרי' [וא"כ מסתמא משום דנרצם ביו"ט וכיון דבין השמשות לא היה מוקצה השתא נמי לא שוינן ליה מוקצה כיון דמותר לתקן משום אוכל נפש מה שאין כן גריפת תנור חדש דהיה מוקצה בהש"מ וצ"ל דלא היה אפשר לעשותו מעיו"ט כגון שהיה טרוד ועיין במהרש"א]:

בא"ד ומכאן יש להביא ראיה למאי דאמר בפ"ק. הוא בדף חי"ת אצל אפר כירה מוכן הוא:

בתוס' בד"ה רבינא וכו' וי"ל דשאני שפוד כו'. והשתא אין צריך לתירוצם קמא [וכ"ה במהרש"א ז"ל בשם ת"י] ועיין בב"י שהביא ב' דעות י"א דאיירי דוקא כשנטל עץ בעלמא לצלות בו דלאחר צליה הוי מעשה קוץ בעלמא ואין עליו תורת כלי רק קוץ בעלמא ואפי' ר"ש מודה דאל"כ מ"ש משאר מוקצה דשרי ר"ש חוץ מגרוגרות וצמוקים ורבינו ירוחם ז"ל כתב אף בשפוד המיוחד לכך לאחר צליה לא הוי תורת כלי כיון דאין שמושה רק תחיבה ע"ש:

בתוס' בד"ה איכא בינייהו כו' ולכך אינו נותן סימן וכו'. כצ"ל:

כט.

גמרא היכי עביד כו' . לעיל איירי אין נמנין להיות פוסק דמים על הבהמה שא"י מקחה ולומר לו הריני עמך בסלע כו' רק למחצה ולשליש ולרביע וכדי שידע שוי' קאמר שמעמיד ב' בהמות כו' והכא מיירי כשיודע כבר מקחה או שהעמיד ב' בהמות זו כזו רק אינו מבקש מחצה או רביע אלא מעט בדינר או בב' מה יאמר כו' ועיין בסמוך סוף הפרק:

גמ' אלמא כו' ר"י לקולא ורבנן לחומרא. אבל אין במשמעות לישנא דמתני' לפרש בהיפך [דת"ק נקיט אבל לא במדה היינו אף עומד למדה ור"י דוקא אם הי' כלי של מדה אסור] דר"י איסור נקיט ולא היתירא כת"ק:

ברש"י בד"ה כדעבדין בחול פעמים שאין הליטרא לפניו כו' . מיהו התם אין משגיחין כל עיקר ואסור אפילו להניח אי תליא בתריטא:

ברש"י בד"ה הכא לא קעביד כדעבדין בחול כו' ואע"ג דמיוחד למדה עבידי אינשי כו'. במנא דכיילי של מדה הכל ד"א:

מ"ש בשמעתא היתר המדה עיין בש"ע:

ברש"י בד"ה תנא אף במועד כו' ולמאן דגריס במתני' מפני ברורי מדות. וטעמא דנקיט אבא שאול מפני ברורי מדות שגזל הוא והוצרך במועד לברר מעיו"ט לפי שטורח הוא וצריך לכך [ויהי' ביטול בהמ"ד] ולמ"ד אף בחול עושה כן מפני כשמכר שמן ששייך ביה מיצוי וצריך להשהות מדה דמוכר ע"ג כלי הלוקח להטיף לתוכו כל הלילה:

כט:

בתוס' בד"ה שמואל כו' מיהו בה"ג פי' דשמואל הלכה למעשה אתי לאשמועי' ופליג אברייתא כו'. ור"ל השתא דידע הברייתא ואפ"ה אמר איסורא הלכה למעשה אתי לאשמועי' שלא נפסוק כברייתא ועיין באשר"י. אבל א"ל דלה"ג [נמי] בלהלכה למעשה פליגי. וה"ק השתא דתני [דבי] שמואל מותר והוא אמר אסור ע"כ מצד מעשה אסור ומדפליג עם רב ש"מ בלהלכה למעשה פליגי [ורב מתיר אף למעשה] דא"כ לא פליג אברייתא:

בא"ד וכן בפסח כו' וצריך לעשות פחות מכשיעור כו'. לא קאי לענין חלה רק לענין שיעור חלה לאפיית מצות ועיין [מבואר היטב במהר"ם ע"ש]:

בתוס' בד"ה אגבא דפתורא כו' וחשוב שינוי כו'. דאל"כ והיא עשתה כר"י לעיל בלא שינוי ושייך שפיר [טפי] הא דידן ברתא כו' לא הול"ל כלל אגבא דפתורא ולפירש"י וכן לפי' התוס' הא דקאמר הא דידן ברתא כו' משום דהוי שינוי זוטרתא דלא הוי במהולתא גופא [אגבה] עיין באשר"י שהטיב אשר דיבר:

בתוס' בד"ה אצל חנוני כו' היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד באגוזים י"ל שאין במינו במחובר אבל ביצים יש חששא דנולד. ועיין על הא דקי"ל אצל גוזלות של נכרי א"צ הכן תשובת הרשב"א ויש לחלק: