מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק ו

נה:

בתוס' בד"ה מאן תנא כו' מדנקיט צאן כו' וס"ל להגמ' השתא כו'. ובסמוך לבתר דמשני דיש לחלק בין מועד דשן ורגל למועד דקרן דייק שפיר אי כר"י ניתני שור אי משום דלא נטעה כראב"י הא השתא אכתי י"ל (כר' אליעזר) [כר"מ. ודוקא צאן דהתורה מיעטה בשמירה דשן ורגל] וכיון דבכל גוונא איכא למיטעי טפי הו"ל למיתני שור כדבכולה פרקין אלא (כר' אליעזר) [כר"מ] ס"ל ודוקא צאן סגי ליה בשמירה פחותה וק"ל:

בתוס' בד"ה הא כסהו פטור כו' ופותח שמצאו מכוסה כו'. אע"ג דאף פותח שמצאו בכיסוי פחותה מאד נמי לא החמירה עליו לכסיתו יותר מ"מ מזה לא דברה תורה כי יפתח ולא יכסנו שזה לא מיקרי פתיחה כלל ואף אם הניח הפותח כך פתוח נמי פטור דלאו מידי עביד אבל אם כסהו הראשון כראוי שיכול לעמוד ברוח מצויה אף באת"ל דלא סגי בהכי סברא שהפותח חייב אם הניח פתוח ועלה נמי קאי ולא יכסנו הא כסהו כעין הראשון פטור וק"ל:

בתוס' בד"ה אילימא כו' דאין זה אלא גרמא בעלמא. מפרצוה לסטים דמתני' אין ראיה דמתני' להתחייב בנזקים איירי אבל אאבידה דבהמה אפשר מיחייבי. וכן כתבו התוספות פרק הנשרפין דף ע"ז:

נו.

ברש"י בד"ה והוא שחתרה כו' והפילה הכותל כו'. מפרש והפילה הכותל מדקתני במתני' נפרצה בלילה ולזה מקשה שפיר בסמוך למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב מאי איכא למימר כיון דע"כ חתרה והפילה הכותל איירי רבה מדקתני נפרצה וא"כ האונס בא מחמת הפשיעה דאי לא פשע לגבי כותל רעוע לא היה כופל בחתירה. ועיין לעיל פרק הפרה דף נ"ב ע"ב בתוס' בד"ה ושכיחי גמלים:

בתוס' בד"ה אילימא כו' ליחייב למ"ד אשו משים חציו כו'. דלמ"ד משום ממונו אין לחייב מיתה על אשו דאלו קטיל תורא עבדא כו' כדאיתא לעיל במכילתין:

בתוס' בד"ה אלא לחבריה כגון שאין כו' . דאי לא"ה למה חייב בדיני שמים יחזיר זה המעות לבעלים. וראייתם בסמוך משולח הבעירה אין מכרעת דדלמא מש"ה פטור מדיני שמים כיון דהפיקח חייב לשלם וכי לית לפיקח לשלם אפשר דאה"נ דהוי כשולח ביד חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו. ואולי דא"כ הו"ל למיתני רבותא בכי האי גוונא דמיחייב בדיני שמים אפילו בשולח ביד בר דעת. ויש לי להביא עוד ראיה לדבריהם מהא דאמר בפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית כו' מאי הי"ל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד כו' דש"מ דבדיני שמים נמי הוי טענה לפטורי אלא בע"כ דוקא שוכר:

בתוס' בד"ה כסוי כסיתיה וא"ת גלוי כו' . בהא כיון דלמיסתריה קאי ניחא אף אם מתכוין לרעה ה"א דליפטריה מדיני שמים כיון דמ"מ עביד מצוה במה שסתרו שלא יפול על בני אדם אבל כאן שלא עשה מצוה רק על מחשבתו שנתכוין למצוה הקשו גלוי וידוע כו':

נו:

בתוס' בד"ה הכישה כו' וד"ה ולסטים נמי כו' כמו שהיה חושב המקשה כו'. מפירש"י נראה קצת דאוקמה מתני' כדרב מתנה ממש ולמאי דמוקי בהכישה טעמא דרב מתנה נמי משום דהוי משיכה לא מטעם שן ורגל כי היכי דלאוקימתא דקמו לה באפה איירי מתני' נמי בהכי ומטעם שן ורגל כמ"ש רש"י בד"ה דקמו לה באפה כו' שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול ולא חייש להא דקתני במתני' הוציאוה לסטים דמשמע קצת שחייב מטעם שהוציאוה לגוזלה ה"נ בהכישה אי טעמא דרב מתנה דחייב בהכישה מטעם שן ורגל למה לא נפרש מתני' נמי בכי האי גוונא [אלא ע"כ דגם בדרב מתנה אין הטעם רק משום משיכה]. ואתיא כפשטיה דמקשה מעמיד פשיטא דחייב מטעם שן ורגל ומשני בהכישה ומטעם משיכה אבל במתני' דס"ד דמקשה ג"כ מטעם משיכה ועכ"ז הקשה פשיטא כיון דאפקוה כו' הוצרך לפרש ואשמעי' מתני' דהכישה הוי משיכה [אבל בדרב מתנה לא הוצרך לפרש אף דגם שם הוי מטעם משיכה]. אבל התוס' משמע להו דרב מתנה מדנקיט המעמיד על קמת חבירו משמע דחיובא הוא הואיל ומעמידה על קמת חבירו דהיינו מטעם שן ורגל ולהכי כדמשני הכישה פירשו דלא חשיב ליה מלתא דפשיטא כמו מעמיד אע"פ שהכישה איירי ג"כ שהכישה על קמת חבירו מ"מ מעמיד שמוליכה באפסר פשיטא ליה טפי אבל מתני' דקתני הוציאוה לסטים משמע דלגוזלה איירי כדמוקי לה בירושלמי וא"כ מה לי הכישה או הוציאוה שזה מבואר בכל מקום דהכישה במקל הוי משיכה ממש [ולהכי לא ניחא להו בתי' רש"י ואשמעי' כו'] אבל בקמו לה באפה ודאי טובא קמ"ל דאיקרי משיכה לזה פי' דלא חשיב לה לפשיטא כמו שחושב המקשה מכח סברא בעלמא כיון שאין הבעלים יכולין לשומרו כו' כמ"ש התוס' לעיל בד"ה פשיטא כו' וי"ל כו' ולא הוצרך לפרש לפי שקל להבין דדלמא על מה שהיא מזקת לא קאי ברשותיה [כקושית התוס' דלעיל. ודלא כסברת המקשה. ובאמת דה"ה דמצי איירי בהוציאוה רק דקושטא הוא דאפילו בהכישה דומיא דהמעמיד ולאפוקי קמו לה וכמ"ש מהרש"א] ודו"ק:

נוסחא א

בתוס' בד"ה בההיא הנאה כו' וה"פ דהאי דאלו מציאות כו'. באלו מציאות כתבו ועוד י"ל דה"פ כו' משום דמתחלה תירצו דרבה קיבלה מרב יוסף דאתיא לכדר' אליעזר ואיירי בחצר המשתמרת משום דקמיירי בבעלי חיים דמודה בהו רבה ואתיא סוגיא דאלו מציאות שפיר כרבה אי דמינטרא ממש מגניבה ואבידה פשיטא ואי דלא מינטרא מגניבה ואבידה אמאי [והא דפריך רבה הכא אלא פשיטא לגינתו שאינה משתמרת כו' ע"ש בתוס' במה שסיימו לתרץ זה] אח"כ כתבו ועי"ל והוא תירוצם דהכא דודאי קיבל דקרא לכדר"א אבל איירי אפילו באינה משתמרת כדקאמר רבה בשמעתין אלא פשיטא לגינתו שאינה משתמרת שמזה לא הדר [דש"ח הוי] (קאמר) [אם] כן הא דפריך [באלו מציאות] אי דלא מינטרא אמאי צ"ל לא מינטרא מפשיעה וק"ל:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה בההיא הנאה כו' כי נראה דרבה קיבלה מרב יוסף. היינו דקרא לכדר' אליעזר אתיא אבל לא הא דאיירי. (בש"ש) [במשתמרת] רק אפילו בלא משתמרת ומנ"ל שקיבלה שהרי גם מתחלה ע"כ לא הוי אלא אסמכתא בעלמא וגוף הקרא אתי לשום דרשא אחרינא דבסברא מחוץ פליגי רק מקשה עליה מברייתא לגינתו וחורבתו מנין כו' דמשמע שהברייתא סומכת דינא דהוי ש"ח אקרא וקיבלה מרב יוסף דאתי לכדר"א אבל מ"מ איירי באינה משתמרת וא"כ האי דאלו מציאות היכי דמי אי דמינטרא פשיטא ואי דלא מינטרא אמאי אין פי' לא מינטרא דהתם כלא מינטרא דהכא דהא שומר חנם הוי לדידיה ופטור רק לא מינטרא אפילו מפשיעה ומינטרא דהתם כלא מינטרא דהכא. אבל התם בב"מ כתבו בתירוץ ראשון דרבה קיבלה לגמרי ומוקי לקרא במשתמרת דאיירי בבעלי חיים ומודה בהו רבה. ובתוס' דשבועות תעמוד על בירור הדברים וכן נראה מפי' הרש"א שם בב"מ ועיין:

בא"ד ופלוגתא בדשמואל כו' . אזלו לשיטתייהו שם דכי פליגי בדשמואל פליגי נמי בדשוו שיעור זוזי כמ"ש שם אבל לפי' רש"י שם ל"ק ועיין וק"ל:

בא"ד ורב יוסף כי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי ר"א כוותיה כו' . מיהו לכאורה לא היה צריך לעשות פלוגתא חדשה בצריך למשכון אי מצוה הוי או לא רק דלכ"ע לאו מצוה היא ופליגי בדשמואל כמו לרבה דהא השתא נמי ר"א לית ליה דשמואל. ואפשר כיון דצריך רב יוסף לאוקמי פלוגתייהו בדצריך למשכון דוקא עדיפא ליה לומר דמתני' ככ"ע וע"ש בסוגיא:

נז.

בתוס' בד"ה כגון שטענו כו' ומה בכך אכתי יש עליו תשובה דמה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת גנב באונס. דבריהם תמוהים דהאיך נפרוך תאמר בשואל כיון שאינו משלם כפל בטוען טענת גנב באונס לא יתחייב גניבה בפשיעה כיון דמה דאינו משלם כפל הוא לפי שמתחייב בקרן א"כ כ"ש שמתחייב בגניבה בפשיעה וזה ודאי ק"ו שאין עליו תשובה [פשיעה מאונס] ולכך לא מקשה בברייתא פשיעה בשואל מנין משום דודאי ק"ו הוא אם על אונסין של שבורה ומתה חייב כ"ש אפשיעה רק גניבה ואבידה ס"ד כיון דאפשר [לבעלים] למיטרח ולאתויי עדיף משבורה ומתה ולא יתחייב בשואל כדאיתא בהשואל וברייתא דבעי גניבה בשואל מנין בין באונס בין בפשיעה קבעי ויליף בק"ו מש"ש. וכיון שנלמד דמיחייב גניבה בשואל תו ליכא לאיפלוגי בשואל בין גניבת אונס לפשיעה כיון דשואל חייב בכל אונסין ודו"ק. אח"כ מצאתי דבריהם מבוארין בפרק המפקיד דף מ"ב ע"א בד"ה אמר שמואל כספים כו' דאיכא למיפרך מה לשומר שכר כו' שכן משלם כפל בטענת גניבת אונס תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל אפילו בטענת גניבת אונס דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין דכעין זה פריך פ"ק דמנחות כו' ע"ש:

וצריך שתדע דאף למ"ד דלסטים מזויין גנב הוא מ"מ צריכין לחלק בינו לבין גניבת אונס דעלמא אי למסקנת תוס' דהכא דשומר שכר חייב בכל גניבת אונס אע"ג דפטר ביה לסטים מזויין דהיינו שבויה דקרא אי למסקנת תוס' דהמפקיד דש"ש פטור נמי בגניבת אונס. מ"מ ברייתא דמקשה גניבה בשואל מנין ולא יליף מלסטים מזויין למ"ד גנב הוא דחייב בשואל [דהיינו שבויה] גם היאך פריך למ"ד גנב הוא תאמר בשואל שאינו משלם כפל בלסטים מזויין כיון דמה שאינו משלם כפל בלסטים מזויין היינו משום דמשלם קרן והיאך נפטור גניבה בפשיעה ודו"ק:

בא"ד סברא הוא דבכל ענין שתהיה הגניבה יתחייב מגזירת הכתוב כו' . ולרבה דפטור אי עייל בעידנא דעיילי אינשי היינו לענין בא זאב וטרף ארי ודרס ובתוס' פרק המפקיד כתבו בענין אחר:

נז:

גמרא לימא מסייע ליה כו' . לפרש"י ר"פ המפקיד אהך ברייתא דף ל"ד ע"א וז"ל השוכר פרה מחבירו ונגנבה אע"פ שהשוכר חייב בגניבה ואבידה מ"מ אם רוצה לשקר ולישבע שנאנסה היה נפטר בשבועה הלכך כי אמר נגנבה וחייב עצמו בקרן נקנה לו הכפל עכ"ל לפי"ז אין כאן סיוע ועיין. גם אי גניבה באונס פטור בשומר שכר אין סיוע מהא אף לפי הסברוה ואם נאמר דגניבת אונס בש"ש אם חייב או לא תלוי בזה אם לסטים מזויין גנב הוא ופטר ביה קרא בהדיא א"כ ה"ה לכל גניבת אונס ואם גזלן הוא אמרי' כיון דסתם גניבה קרובה לאונס וחייב בה קרא סתמא א"כ ה"ה לכל גניבה [מאחר דאין ראיה מלסטים מזויין] והיה ניחא הכל [קושיא הראשונה לפרש"י בב"מ לא מיתרצא] אך כבר כתבנו דאי אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך גניבה בשואל מנין [הא הוי ק"ו מגניבה באונס דהיינו לסטים מזויין וע"כ דלסטים מזויין מלתא אחריתא וכמ"ש הגאון לעיל] (וגם א"ל) [וא"ל] דהאי ברייתא יליף ק"ו מקמי דתיקו ליה דנלמד שבויה בשואל דשבויה לא כתיב בהדיא בשואל רק ילפי' מאו לרבות השבויה או מה להלן [בש"ש] שבויה עמו כדאיתא בהשואל דא"כ מאי פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת לסטים מזויין תאמר בשואל כו' הא עדיין לא למדנו דחייב שואל בלסטים מזויין בקרן גם אין צורך לזה [לומר דתלוי בלסטים מזויין אי גנב הוא דבלא"ה לא קשה דלמא בטוען טענת גניבה באונס] דהוי מצי למימר ולטעמיך ודו"ק:

אבל אין להקשות אסייעתא דלמא הא דאי בעי פטר לנפשיה בשבועה היינו בטענת גנב בבעלים והתוס' בד"ה נמצא ש"ש כו' לא כתבו אלא שמא אין שייך כפל בטוען טענת גנב בענין זה אבל הכא בנמצא הגנב ודאי משלם כפל אפשר דא"כ לא הוי שתק לפרושי בברייתא השוכר פרה מחבירו ושכר בעלה עמה:

בתוס' בד"ה נמצא ש"ש כו' ואפילו שייך כו'. לפי"ז מקושר שפיר האיתיביה ונשבר כו' דבל"ז י"ל שאין זה פירכא דמה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת לסטים מזויין בשואל הא ג"כ שייך כפל בטוען טענת נגנבה בבעלים אבל עתה למאי דמשני בכל טענותיו כו' איכא למיפרך [דבש"ש שייך כפל בטענת לסטים מזויין] וק"ל:

בתוס' בד"ה נפלה לגינה כו' והוא שאינה יכולה לירד כו'. ובסמוך ע"א דקאמר כל אימת דמשתמטא להתם רהטא אף שבאינה יכולה לירד עסקינן מ"מ כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדא וכדלעיל גבי הניחה בחמה:

נח.

גמרא לא תימא עד שתצא לדעת כו' . רש"י פירשו אגינה ועיין ביש"ש בשם הרמב"ם ע"ש:

נוסחא א: בתוס' בד"ה אי נמי כו' ומשמע דש"ח לא מיחייב לקדם בשכר אבל כ"ש כ? ומסתברא דה"ה אינש דעלמא כו'. לא נתחוור הכ"ש דדלמא אה"נ כיון שאינו מחויב לקדם בשכר הוי כמבריח ארי ואם סברתם כיון דהוי שומר ומחויב לשמור אף שאינו חייב לקדם בשכר לא מסתבר שיהיה מיקרי מבריח ארי א"כ מנ"ל ה"ה אינש דעלמא ולהקשות ועיין:

בא"ד ואין לומר דבכל הני אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים היא כו' . ולפי"ז מבריח ארי אה"נ דחייב אע"ג דמדעתיה הוא וליכא פסידא כמ"ש וגם שכר עצמו נוטל ופורע חובו דחשבינן כמבריח ארי היינו כמו מבריח ארי דפטור מן הדין ואף שמבריח ארי עשו תקנה מ"מ בפורע חובו אין שייך לעשות תקנה וכן בשמעתין דקאמר אימא מבריח ארי כו' ר"ל כמו מבריח ארי דפטור מצד הדין ותקנה לא שייך הכא כיון דשלא מדעתו הוא לכך סתרו מהא דלמאי דמשני משמע דאי הוי מדעתו הוי מבריח ארי ופטור והא אלו הוי מדעתו הוי שייך שפיר תקנה וק"ל:

נוסחא ב: בתוס' בד"ה אי נמי כו' ומשמע דש"ח כו' אבל כ"ש כו'. מסברא דנפשיה:

בא"ד ועוד דאמרי' בהגוזל בתרא שטף כו' . ולא מקשו מרישא דשפך יינו משום דעביד היזק בידים כדעביד בגמרא צריכותא:

בא"ד ונראה לר"י דמבריח כו' . ונשאר תירוץ דלעיל עיין באשר"י:

וא"ל לישני הואין לומר באמת מאי קשה מהכא שאני הכא דאין כאן הפסד [רק מצילה מן הנער] ואין צריך לטעמים דחוקים בפורע חובו כיון שנתחייב לו מן הדין אין כאן הפסד כו' רק ודאי מיקרי הפסד אפ"ה הואיל והוא מדעתו מיקרי מבריח ארי מאי אמרת מ"ש משטף נהר כו' וכי ש"ח שקדם וכו' התם משום תקנה אבל פורע חובו לא שייך תקנה וכ"ת הכא במדעתו הוא פטור אמאי לא עשו תקנה היינו לפי שאינו מצילו מן ההפסד רק מן הצער ועיין וק"ל:

בא"ד ופורע חובו אינו מצילו מהפסד כו' . נראה דלא הוי צריכין לדוחק זה והוי מצי למימר לפי האמת סברת הוא"ל דמבריח ארי לעולם פטור מצד הדין ובכל הני דאיכא פסידא חייב משום תקנת חכמים ופורע חובו לא שייך לעשות תקנה אע"ג דאיכא פסידא ובשמעתין כיון דליכא הפסד [ואינו מצילה רק מצער בעלמא] אלו הוי מדעתו היה פטור וק"ל. ולפי פי' ר"י השתא אפשר לפרש אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא אחברו קאי ואצ"ל שחד שינויא הוא כתי' התוס' לעיל:

בא"ד ור"י אומר דלא מיבעיא במקום שלא קנאו ישראל כו' . וראיות רש"י יש ליישב אין בו דין סיקריקין ולהחזיר רביע רק (בעל הקרקע) נותן לו כל דמיו [ונוטל ממנו הקרקע]:

בא"ד ואין להקשות בשטף נהר כו' . עיין בתוס' פרק אלו מציאות דף ל"א ע"א בד"ה אם יש שם ב"ד כו':

בתוס' בד"ה לא שנו כו' . כיון שתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו חייב להעלותה כו'. דבעינן תחלתו בפשיעה מקמי דתיעול לשדה חבירו. ובאשר"י מפורש דבריהם יותר:

נח:

נוסחא א:

בשיטת היכי שיימינן וכו' . העולה מפרש"י ותוס' רש"י מפרש שמין בית סאה באותה שדה כמה פוחת הלוקח בדמיה מחמת אכילת ערוגה זו ובין אכלה קב או חצי קב או קלח א' לעולם שמין כמה נפחת הבית סאה מחמת אותה הקרחת אע"פ שאין השומות שוין [דכל שהקרחת גדולה יותר ניכרת ופוגם המזיק] והן אם אכלה בית סאה שלימה אין שמין רק שומא אחת ופריך היכא שיימינן לשויה של בית סאה דמשערין אח"כ בה פחת קרחת הערוגה דאין סברא לשום שוייה של בית סאה באפי נפשיה דמפסיד המזיק הרבה ואולי ילפינן שני שומות מדהוי מצי למימר ובער שדה חבירו ושני ב' שינוים בשדה אחר. ומפרש ריב"ח סאה בס' סאין כו' וחזקיה ס"ל קלח כו' לעולם שמין בששים שיעורים כמותו ואף שאין השומות שוין דקב בס' קבין משביח מזיק וכור בס' כורין פוגם מזיק. ולא ניחא ליה לפרש קלח בס' קלחים כמו סאה בס' סאין ותרקב בס' תרקבין שפירושו לעולם שמין סאה בס' סאין ותרקב בס' תרקבין לא אם אכלה סאה או תרקב וה"נ לא נפרש אם אכלה קלח משערינן בס' קלחים אלא לעולם השומא שוה ושמין כמה מגיע לקלח בס' קלחים ואם אכלה יותר משלם לפי החשבון [של קרחת קלח דאינו ניכר כ"כ ומשביח המזיק] דא"כ למה נקיט במתני' בית סאה כיון דשמין בקלח בס' קלחים ובשלמא לרבי ינאי נקיט לה משום שומא השניה ששמין קרחת הערוגה בבית סאה [רק שבראשונה שמין שיווי סאה. לפי ערך תרקב בששים תרקבין. וכמ"ש מהרש"א בתוס'] אבל לפירושו השתא נקיט במתני' חדא [דהיינו אם אכלה סאה משערין בששים סאין] דמאי שנא קלח או סאה דלעולם משערין בששים שיעורין כמותו. ומקשה מיתיבי מאי לאו בפני עצמו ואין אומרים משלם דמיהן כמו שנמכרין בשוק אלא רואין אותה כאלו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה עם הקרקע שעומדת עליה כמה נפחתו דמיה וקשה לכולן. ובת"ר אין שמין קב כו' מפרש בד"ה מפני שפוגם כו' אלא כל סאה שמין בששים. האי סיומא או לא כור בששים כורין לחודא קאי דאקב בששים קבין הי"ל לפרושי אלא כל קב בסאה דהא אשומא שניה מפרש לה אם אכלה קב או כור. ובד"ה ולא כור מבעיא ליה כדקתני אין שמין קב כו'. למאי דדחיקא ליה לרש"י לפרושי בשמעתין חדא שומא משום דקתני במתני' בית סאה דמשמע בית סאה זרע הו"מ לפרש ולא כור מבעי ליה בפשיטות. אלא משום דלסברת המקשה לעיל מדלא מקשה המתני' ש"מ דמפרש בית סאה הנאכל וכן לחזקיה. זה תורף פרש"י. והתוס' הקשו על פי' רש"י דבות סאה לשון זכר והול"ל כמה היה יפה. ולפירושם דאשדה. [ע"כ. לא מצאנו יותר. וחבל על דאבדין. רק את זה מצאתי כתוב בנייר בפני עצמו]:

ולפירושם הא דשיימינן אגב קרקע כלל גם סאה בששים סאין משום דבשדה אחר כתיב [מיישב בזה קושיתו שבסוף נוסחא ב']. עוד נראה לי דוחק לפרש"י למה העמידו שיעורים באופן זה לשער קרחת הערוגה בבית סאה ועדיין מפסיד המזיק ונצטרך אח"כ לשער הבית סאה בס' סאין הלא היו יכולין לעשות הכל בשומא אחת ולשער קרחת הערוגה ביותר מבית סאה. עוד הקשו דלחזקיה וכן לסברת המקשה צריכין ע"כ לומר בית סאה הנאכל אף לפרש"י א"כ למה לא נפרש גם כן לכ"ע בית סאה הנאכל ולזה פי' דאה"נ לכ"ע ליכא אלא חדא שומא ופירות בית סאה הנאכל שמין באותה שדה וכיון דאין מפורש במשנתנו פירוש של באותה שדה מפרש ר"י בר חנינא סאה בס' וכו' ובין אכלה פחות או יותר רואין כאלו היא קרחת סאה בס' סאין כמה היתה יפה כו' ומשלם לפי החשבון ולרבי ינאי רואין לעולם כאלו היא קרחת תרקב בס' תרקבין ומשביח המזיק יותר מלרבי יוסי בר חנינא היפך מלפרש"י [דלפירש"י לר"י בר חנינא משביח המזיק יותר] ולפי"ז בדקדוק נקיט תרקב בס' תרקבין לא סאה בל' סאין וא"כ לדידיה הו"ל למינקט במתני' תרקב דבו משערין לעולם. ובשלמא לריב"ח נקיט בית סאה דבו משערין ולחזקיה חדא נקיט דלעולם משערין בס' כמותו. ובשלמא לפרש"י ניחא אף לר' ינאי דנקיט בית סאה משום שומא השניה [דבין פחות או יותר משערין בסאה]. אבל לפירושם צ"ל לא לשיעורא נקיט כו'. ומ"ש ונראה לר"י דכי משערין למר בתרקב ולמר בסאה כו' י"ל למ"ד קלח כו' ודאי דצ"ל נמי כן ונ"ל להגיה למר בתרקב ולמר בס' והיינו לחזקיה דס"ל לעולם מה שאכל בס' כמותו משערין [וסאה דמתני' היינו בשאכלה סאה וכן למ"ד בתרקב] אבל למ"ד סאה בששים סאין שפיר מצי למימר בית סאה זרע דאף דאכלה פחות לעולם שמין בית סאה זרע באותה שדה בס' סאין ומשלם לפי החשבון ודו"ק. ולתוספת הביאור הארכתי קצת:

נוסחא ב: כלל העולה מפרש"י ור"י בקוצר. לפרש"י שמין שתי שומות ואע"ג דלא הוזכרו ילפי' לה משני שינוים דכתיב בשדה אחר והול"ל שדה חבירו כדאיתא לעיל ומיירי מתני' בשומא השניה ששמין כמה היתה יפה הבית סאה קודם קרחת הערוגה וכמה היא יפה עתה ואינו מדוקדק בזכר ונקיבה כדאיתא בר"ה וגם לפי' התוס' אינו מדוקדק סאה בס' סאין כו' (עה"ג דאף אם קאי אשדה שדה הוא נמי לשון זכר דאל"כ לימא אי נמי לכתוב שדה אחרת אע"כ למעוטי ר"ה אתי [ר"ל דעיקר קרא לשומה אגב שדה ומדלא כתב שדה אחרת ע"כ דלמעוטי ר"ה]. אם לא דלשון הפסוק לחוד ע"כ עה"ג מלבד מה שהגהנו בו) ונראה דבין אכלה קב אחד או חצי קב לעולם שמין כמה היתה בית סאה יפה וכמה היא יפה אע"ג דאם אכלה רביעית קב בבית סאה אינו ניכר ואם אכלה חצי סאה ניכר מאד א"כ אינו שוה השומא אפ"ה לא פלוג וכן אם אכלה בית סאה שלימה כמו לחזקיה קלח בס' קלחים [דפי' ס' פעמים כשיעור שאכלה ואין השומא שוה] דקב בס' קבין משביח המזיק וכור בס' כורין פוגם מזיק. ואין נראה לומר דשמין כדי אכילת בהמה בפעם אחת בבית סאה [והיו השומות שוין] ומפרשים ר"י בר חנינא סאה בששים סאין ואין אומרים ששים סאה בס' זהו' מגיע לסאה זהב א' ולקב שאכלה ששית זהו' #(ח) רק מגיע לסאה זהב. ושמין כמה היתה יפה כו'. דמי שרוצה ליקח אינו חושש כל כך בקרחת מעט בסאה. ורבי ינאי ס"ל דשמין תרקב כו' וה"ה [דהו"ל למינקט] לסאה כמה מגיע בשלשים סאין [דהא עיקר השומא היא בשביל שיווי שיעור סאה כמה היתה יפה כדי לדעת כמה נפחתה בקרחת] ורוצה לנקוט שיעור ששים כמו ר' יוסי בר חנינא נקיט תרקב בששים תרקבין דומיא דסאה בששים סאין. ומ"מ נקיט מתני' בית סאה בדווקא משום דאיירי בשומא שניה ששמין קרחת הערוגה תוך בית סאה וחזקיה ס"ל קלח וכו' ומתני' [דנקיט סאה] צ"ל דאיירי באכלה בית סאה וה"ה קלח וכמו לפי' התוס' דאיירי בבית סאה הנאכל וא"ה (נ"א מ"ה) לא פרש"י קלח בששים כו' ר"ל אם אכלה קב דרך משל שמין כל קלח וקלח בששים (סאה) [קלחים] לא ביחד ומנ"ל לומר דשמין מה שאכלה בס' שעורין כמותו דלמא לעולם שמין בקלח בס' קלחים כמו לר"י בר חנינא סאה בששים סאין לעולם שמין כן וכן לרבי ינאי ה"ה נמי לחזקיה וכמ"ש בסמוך אין שמין קב בששים קבים ולא כור בששים כורין רק לעולם קלח בששים קלחים. אלא משום דא"כ למה נקיט בית סאה במתני' כיון דשמין בקלחים. ובשלמא לריב"ח ורבי ינאי משום שומא השניה נקטו. אבל לפי מ"ש קלח כו' כל מה שאכלה בס' כמותו א"כ נקיט מתני' חדא ומה לי קלח או סאה. ועכ"פ פירוש חזקיה דשמין עם הקרקע בששים שיעורים כמותו כדילפינן מקרא. ומקשה מיתיבי וכו' מאי לאו בפני עצמה ור"ל רואין אותה כאלו היא ערוגה קטנה בפני עצמה היינו לאפוקי דמשלם דמיהן כמו שהיא נמכרת בשוק אלא דשמין אותו עם קרקע שלו שעומדת עליו וקשה לכולהו. ועיקר טעם של רש"י שפי' כן הוא משום דדחיק לפרש בית סאה הנאכל והקשו התוס' דלמ"ד בגמ' קלח וכו' תקשי ליה אמאי נקיט בית סאה ע"כ צ"ל דלדידיה בית סאה הנאכל וכן למקשן דמקשה להנהו אמוראי תקשי ליה לדידיה ממתני' ובתוס' ב"מ [פרק השואל] הגרסא אמתני' דקתני שמשערין כו' [אע"כ משום דיש לפרש בית סאה הנאכל אם כן אפשר לפרש כן לכולהו]. ותירצו [דבאמת ה"נ פירושו] דלכ"ע פירוש בית סאה הנאכל ור"י בר חנינא ס"ל דלעולם שמין קרחת סאה בששים סאין ואף אם אכלה פחות או יותר רואין כאלו הוא קרחת סאה בששים סאה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ד"מ ששים סאה ששים זהו' ואם היא קרחת סאה נפחת חצי זהב [מחמת הפירות לבדן] מגיע לפחת ערוגה של חצי (זהב) [סאה] רביעית זהב ולעולם רואין כאלו היא קרחת של סאה בששים סאין. ולחזקיה כמו לפרש"י ולר' ינאי לעולם שמין כאלו היא קרחת תרקב בששים תרקבין. לא כקרחת סאה בששים סאין. וכ"ש לא בשלשים סאין דאז הקרחת ניכר הרבה ומגיע ביותר ונפחת מזיק. רק בקרחת תרקב בששים תרקבין ומשלם לפי החשבון. וא"כ לדידיה הא דנקיט מתני' סאה הו"ל למינקט תרקב. ובשלמא לר"י בר חנינא בדוקא נקיט. ולחזקיה חדא נקיט ומ"ש סאה או קלח. ובשלמא לפרש"י לרבי ינאי נקיט בדוקא משום דאיירי בשומא שניה. וצ"ל לא לשיעורא כו': ועיין לפי' התוס' עדיין מנ"ל ב' שומות ששמין אגב שדה [לא כפירות הנמכרים] ובששים דלמא אגב קרקע שעומדת עליו וכסברת המקשה מאי לאו בפני עצמה ופי' משנתינו שמין כו'

[ע"כ מצאתי ותו לא. ואף זה לא הועתק בדיוק כראוי. ע"כ שים עינך עליו]: