מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

מו.[עריכה]

גמרא א"נ לכי הא כו' . קשה מנ"ל לשמואל זה כלל גדול כו' לכי הא כו' דלמא אף רבנן ס"ל התם חולקין היכא (שהמוחזק) [שהתובע] יש לו רוב ומנ"ל לשמואל אלא צ"ל ה"נ יש רוב דרוב בהמות אינן מפילות ואפ"ה ס"ל בתניא נמי הכי המוציא מחבירו עליו הראיה אכן קשה דלמא סומכוס מודה התם דדוקא במתני' הכא שיש חזקה דבחזקת מעוברת קיימא הבהמה כמ"ש בסמוך ע"ב בד"ה מידע ידע וגם רובא ס"ל חולקין אבל רוב לחודיה לא ומודה דהמוציא מחבירו עליו הראיה בעלמא וצ"ע. גם הכא יש להקשות דלמא סומכוס מודה התם דדוקא בעומדת באגם ס"ל חולקין והתם המוכר המעות שלו בידו ס"ל שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך ע"ש בתוס' אבל כ"ז אינו שוה דדיוקא מזה כלל גדול כאן שהוא מימרא דרבנן כמ"ש רש"י [בד"ה אי נמי] דשמעינן מתני' דהואיל ונקיט כו' וכן משמע בתוספות דב"מ וב"ב ולהכי נראה מה שהקשו [תוספות בד"ה דאפילו ניזק דהו"ל לומר] ולטעמיך כו' שאינה קושיא כלל דבה"א י"ל זה כלל גדול אתי לכי הא דמוכר כו' וכך כתבו שם:

בתוס' בד"ה זו דברי כו' . מה שהקשיתי ע"ז דדלמא בשמא ושמא א"צ עומדת באגם וכ"ה שם בתוס' בהדיא ושמואל דדחיק התם היינו משום דמתני' איירי בברי וברי ורבא מגיה במתני' ותני זה אומר שמא וכו' וכדאיתא התם צ"ל שהתוס' משמע להו דכאן הוא עיקר דברי סומכוס שאמר דינו חולקין על שור שנגח את הפרה וכדאיתא בתוס' בסמוך והתם ובהמניח דאמר אמר סומכוס אפילו בברי כו' פירוש הכא בהפרה דע"ז אמר דינו וכמ"ש רש"י בהמניח והתם ומוהרי"ו תירץ על קושית התוס' דלעולם א"צ באגם לסומכוס רק התם צ"ל בלאו הכי באגם משום דנימא כאן נמצא כאן היה ואינו נראה כלל:

בסה"ד ותיתי אפילו כסומכוס. ר"ל מתניתין דלעיל סומכוס אליבא דרבי ישמעאל וכאן סומכוס אליבא דר"ע ומנ"ל חלוקין:

בתוס' בד"ה דאפילו ניזק כו' דלמ"ד חצי נזקא קנסא כו' הרש"א הקשה מה שהקשה ותירץ מה שתירץ והוא דוחק גדול לומר גדולה מהעדאת עצמו בעלמא רק זה מיושב קצת אליביה שא"צ לומר שקושית התוס' הוא מכח ר"ח מנה לי בידך ועדים מעידים וכו' [וכפירוש מהר"ם] דא"כ מאי הקשו שזה מודה במקצת בנזק הפרה [אלא דמשמע להו דמיירי בלא סהדי] (ויהיה) [והיה] ספק לב"ד [ר"ל שבלא הודאתו היה ספק לב"ד מחמת שראינו שהשור רדף אחריו דהוי כגמל האוחר כמ"ש מהרש"א כאן ובתוס' ב"ב שם] דאל"כ [היינו אי לאו הודאתו] לא הוי תלינן בשור זה מ"מ הודאתו משוי ליה מודה במקצת [שלא יוחשב מודה בקנס]. ואפ"ל דודאי שמא חייב וס"ל חולקין אע"פ שאם מודה פטור בשמא חייב כמו בכל מקום דס"ל שמא חולקין רק מחויב שבועה לא יביא לידי תשלום הכל דטעמא דשבועה אמרי' בעלמא רמי רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי וכו' [והכא אם יודה יפטור מלשלם הכל]. ואני אמרתי [דלכך לא יביא לידי תשלום הכל אפילו אי מיירי בהעדאת עדים דטעמא דעדים מביאין לידי תשלום על השאר מה שטוען איני יודע והם העידו על מקצת הוא כמ"ש התם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ומפרש התם במסקנא מק"ו דמודה בקנס דפטור ע"פ עצמו וחייב ע"פ עדים וכו' דהיינו הילפותא של מחויב ע"י עדים בא מהעדאת פיו וא"כ כשנחייבו כאן ע"י העדאת עדים יהיה גדולה וכו':

בא"ד וי"ל דהתם ברי שלו טוב וכו' . אפ"ל שכתבו לזה ולא משני בקיצור [כאין לתרץ ובאמת] הומ"ל ולטעמיך משום שסמכו על מ"ש אח"כ בסמוך האי דהבית והעלייה משם נסתיים דס"ל לשמואל ברי עדיף דאל"כ במ"ש לימא תהוי תיובתא דר"נ קשה לימא תהוי תיובתא דשמואל [דאפילו ניזק אמר ברי וכו'] דליכא לשנויי כמו שאמר התם כגון שיש עסק שבועה כו' ומתוך שאינו יכול לישבע כו'. דהא שמואל לית ליה האי סברא אלא צ"ל דברי עדיף אית ליה בברי טוב והתם ברי טוב דרגיל להכיר וכו'. מיהו עיין בתוס' ב"מ [בפרק השואל בסוגיא דשאלה חצי יום] שהתעוררו כעין זה ממש דהבית והעלייה ומתרצין דמוקי לה באמת [כרב נחמן] וס"ל [לתנא דמתני'] כן [דמחויב שבועה וא"י לשבע משלם דאיכא תנא דסובר הכי] ואינהו סברי כאידך ברייתא דלא ס"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם אבל הא יש להקשות היאך אפ"ל דס"ל לשמואל ברי עדיף הא שמואל לית ליה האי סברא דמחויב שבועה וא"י לשבע משלם הא חייב בלא"ה מכח ברי עדיף וביותר לתירוץ התוס' דאף למ"ד מחויב שבועה וא"י לשבע משלם דוקא היכא שהברי טוב דאל"כ מאי טעמא דיורשים ודו"ק. [ואפ"ה פליג שמואל אף דהברי טוב והא סובר דברי עדיף] ועיין תי' לזה בחידושינו בב"מ בפרק השואל:

בתוס' בד"ה המוציא מחבירו כו' משמע מהכא כו'. רשמו באמצע [בין הא דניזק אומר ברי כו' ובין א"נ לכי הא] דדיוקא מכח למעלה ולמטה [מדקאמר זו דברי סומכוס משמע זו ולא ס"ל ומלמטה דקאמר א"נ לכי הא ופסק שם שמואל כן דהמוציא מחבירו עליו הראיה] כמ"ש שם בפרק חזקת הבתים ע"ש:

מו:[עריכה]

בתוס' בד"ה ורביע נזק כו' . לסימנא בעלמא נקיט כו'. לפי"ז אין להקשות דלמא רביע נזק פי' רביע נזקו וכן חצי נזק ר"ל חצי נזקו דהיינו שאם הפרה שוה פ' זוז ועם הולד ק' כמ"ש התוס' [ולמה לאביי לפרש חצי נזק אחד מארבעה דעלה מקשה רבא אטו כו']. דנזק תני ולא נזקו. ולמ"ש התוס' בסמוך ע"א בד"ה מ"ט גופה היא אטו שני שוורים תמים שהזיקו כו'. אפ"ל קצת [לישב קושית התוס'] דאביי ס"ל עובר לאו ירך אמו וחייב מטעם דהיא וולדה נגחו וא"כ י"ל דמשלם רביע נזק משלם דאטו אם שור גדול ושור קטן נגחו (ואם) [ישלם] הקטן פחות מהגדול ובשלמא אם עובר ירך אמו הוא שפיר דדמיא להא דהאחרון מאה ושלפניו חמשים וכו' וק"ל:

בתוס' בד"ה מידע ידעי וכו' . יש לומר דאה"נ חולקין ומשלם [מן הפרה] רביע וחצי רביע ומתני' מיתוקמא דקדים תבעי' לבעל הולד תחלה ומטעם גלית אדעתך וכו' רק לאפוקי מלישנא קמא אתי דאי תבעי' לבעל הפרה תחלה משלם כוליה [ע"ז פליגי בלישנא בתרא דמשלם נכי ריבעא אבל באוקימתא לא פליגי] וכ"כ בעל המאור ובעל המלחמות באריכות ע"ש. ואפ"ל [בסברת התוס'] דצריך טעם למה אי קדים תבעיה לבעל הולד תחלה מצי א"ל גלית אדעתיך כו' לימא ליה אנא קדים אשכחנא ליה בשוק ותבעתיה אנא משום דא"ל דהא ע"כ צריך אתה לתבוע אותי ולמיקם בהדי בדינא הו"ל לתבוע הכל ממני לבד אך השתא דאף אם קדם ותבע לבעל הפרה מ"מ צריך לתבוע ג"כ בעל הולד בעד הנותר א"כ אין זה טענה גלית אדעתך וכו' [אע"כ דאפילו בקדם תבעיה לבעל הפרה אינו משלם אלא רביע ומיתוקמא מתני' דקתני חצי נזק דהיינו א' מארבעה בנזק אף בקדם תבעי' לבעל הפרה] ועיין:

מז.[עריכה]

גמרא טעמא דלא ידעינן כו' רבא לטעמיה כו'. קשה מנ"ל לטעמיה כו' דלמא פי' רביע נזקו ואין משלם כלום בשביל הפרה (אלא) [וא"ל] דא"כ קשה [כמו] על אביי [כמו שכתב למעלה בד"ה רביע נזק] א"כ למה ליה טעמא דלא ידעינן כו' לדייק כפשוטו דאי לאו ירך אמו למה משלם כלום בשביל הפרה אטו שני שוורים כו' כמ"ש התוס' בד"ה מ"ט אטו שני כו' [אע"כ צריך לפרש] רביע נזקו [והא דלא תני נזקו] כיון דחצי נזק ניחא תני איידי רביע לאפוקי לאביי וכו' [א"כ מנ"ל לטעמיה כו']:

מז:[עריכה]

גמרא מיתיבי האשה שנכנסה כו' . קשה דלמא שאני הכא משום דכיון שהיא מסתמא אצל הרחיים חייבת אפילו באכילה דטעמא דהו"ל שלא תאכל [והכא בעומדת שם הו"ל לאשה למנוע מלאכול] עיין באשר"י. ובסמוך י"ל דלהכי מקשה מהאשה דוקא אהאי אתתא מהך טעמא [מישב קושית תוס' בד"ה הכא ברשות]: גמרא ברשות אשלא ברשות קרמית. כתב מהרש"א האי שלא ברשות לאו בדוקא נקיט וה"ה נמי ברשות כו' ע"ש: בתוס' בד"ה מאי לאו כו' וא"ת כו'. ואאיבעיא גופה לא קשה [דהתם לא קאמר רק נטירותא] דעלמא כו' כגון נשברה ברוח דליכא מי שיתבענו:

מח.[עריכה]

גמרא והא תם הוא. יש לדקדק [לפירש"י] מאי מקשה והא תם הוא דלמא איירי במועד אלא סמך אקושיא א"ה בר קטלא א"כ לא משני רב מידי וכ"ת איהו סמך אתירוץ דחזא ירקא והא רב יוסף בתרא טובא בא ומשני לה וכו':

גמרא כולה רבי היא וס"ל כר"ט כו' . קצת קשה מאי דוחקיה לאוקמי כר"ט ונקט שמרו לחייבו נזק שלם הא סתמא חצי נזק לוקמי בשן ורגל אמר ליה שמרו לא מקני ליה מקום והו"ל שן ורגל בחצר הניזק וחייב לא אמר ליה שמרו הו"ל חצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל לפירוש ר"ת לעיל דף י"ד בד"ה לא לזה ולא לזה כו' דלזה ולזה לשוורים ולפירות דחד הוי חצר השותפין לגבי שן ורגל ויש ליישב ודו"ק [בדפוסים ישנים היה כתוב לקמן שלא במקומו השייך לכאן והצגנוהו פה והוא כעין ב' נוסחות ובא ליישב קושיא זאת]:

א"ל לשינויא דר"פ כולה רבי הוא למה לי וס"ל כר"ט לישני דאיירי בהזיק השור בשן ורגל לא אמר ליה שמרו אקני ליה מקום כו' והו"ל חצר השותפין ושן ורגל פטור בחצר השותפין משותף לחבירו כמ"ש רש"י [צ"ל ר"ת] לעיל. דע"כ עדיף הך מחצר השותפין דלרבא דלעיל ברשות ושלא ברשות לרבי שוין וכאשר ברשות עומד בשמירת בעל החצר לרבנן עומד ברשות בעל הקדירה לרבי ובהא לא מצינו דפליגי באיזה אופן שיהיה ברשות מי שהוא והנה רבנן ס"ל ע"כ בהכניס פירותיו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל החצר כו' ואם ברשות חייב [ולא אמרינן דהוי חצר השותפין וה"ה סתמא לרבי דהוי ברשות בעל הקדירה לגמרי ועדיף מחצר השותפין ועי' בדברי הגאון לקמן בתוס' בד"ה טעמא ובמהרש"א ד"ה ושמואל אמר] ודו"ק:

ברש"י בד"ה דחזא ירקא כו' ה"מ במועד לנגיחות כו'. לאו דוקא נקטו אלא במועד ליפול על בני אדם ור"ל במתחכך דעליה קאמר רב פטור מזה ומזה וכמ"ש התוס'. ובח"ש ומהר"ם ז"ל מאריכים בזה ולדעתי כשתדקדק בזה לעיל לא יקשה לך:

בתוס' בד"ה שניהם ברשות פי' הקונטרס כו' . צריכין לנתינת טעם לפי' התוס' דאם שניהם שלא ברשות פטורין על היזק דכל אחד הו"ל ליזהר שלא יתקל על חבירו [מה"ט גופא דאית ליה לאסיקי אדעתיה כו'] וכן שניהם ברשות לאפוקי אחד ברשות ואחד שלא ברשות [חייב זה דשלא ברשות אף אם הוזק חבירו אותו שברשות אף דהיה לו לאותו שברשות לאסוקי אדעתיה דלמא גם אחר נכנס ברשות והו"ל ליזהר שלא יתקל על חבירו] הלא האמת [לא] היה כן כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה דחזא ירקא ונפל וכו' . היש"ש מתרץ לכל קושיות התוס' והעלה כרש"י אך מה שיש לי לעיין הוא דלפירושו משמע לפירש"י לא מיקרי שן ומטעם קרן חייב וחייב אף ברה"ר כופר שלם כדין קרן מועד וא"כ הו"ל להקשות [גם] על רב אמאי נקיט אביו או בנו ולכאורה משמע לפירש"י דחזא ירקא הוא תולדה דשן רק שהיא ע"י שינוי וכיון דעביד הכי ג' פעמים הוי אורחיה ושן הוא וכ"ת סוף סוף כיון דעביד ג' פעמים ליחייב מטעם קרן [אף ברה"ר] י"ל שלא בכוונה לא יבא לידי מועד אפילו במאה פעמים עיין לעיל דף מ"ד בתוס' בד"ה והא תם הוא המקשה סבר כו':

נוסחא א

בתוס' ד"ה טעמא דאמר ליה כו' והוי סתמא שניהן פטורין כו'. ר"ל לרבא אזיל האי סוגיא דלר' זירא א"א כלל לאוקמי דמוקי בבא דאם הזיק כרתי (ושלא) ברשות פטור והכא אמר הא סתמא חייב בעל השור אתאן לרבי אבל לרבא מצי אזיל האי סוגיא דלדידיה אפשר דס"ל לרבי עול נטור משמע [הגם דבאוקימתא דרבא גופיה לא מוכרח כמ"ש מהרש"א] בין שלא יזיק בין שלא יוזק דלא יהא אלא חצר השותפין חייב אנגיחת שורו וק"ל:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה טעמא דאמר ליה כו' . דע"כ לרבי קשה נגח הוא שורו כו' טעמא דשלא ברשות וכו' כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב בד"ה אימא סיפא לא יהא אלא חצר השותפין וצריכין לדחוק ולומר דהוי כאלו התנה שיפטור כל אחד כו' אבל לפי האמת כו' ר"ל היינו לתירוצא דרבא דכולה רבנן אין אנו צריכין לדחוק לכך קשיא הזיק חייב כו' טעמא דאמר לו שמרו כו' וכן כתב רש"א בד"ה ושמואל:

בתוס' בד"ה אימא סיפא כו' . ולרבא דמשני הכא איידי אין להקשות לשני התם ג"כ איידי דאפשר דסבירא ליה דאין לומר איידי רק הכא ס"ל כרבנן ולכן דחק לשנויי איידי ואי אמר דוקא ושמרו הא סתמא נעשה כאני אשמרנו:

מט.[עריכה]

גמרא איידי דקבעי למתני כו' . קשה דלמא הדיוק בא דוקא לאשה פטור הא לשפחה אפילו [נתכוין] לחבירו חייב ז"א דע"כ לא אתי לאורויי דיוק בהא דנתכוין לחבירו שהיאך נדע יותר נאמר טעמא דלחבירו וכו' אלא איידי:

גמרא קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. אע"ג דבברייתא הראשונה לא נזכר רשב"ג מ"מ (לרבא) [לרבה דמפרש לעיל רשב"ג דמתני'] קשה וגם מסתמא רשב"ג היא:

גמרא מיתיבי הכה את האשה כו'. לפי מ"ש רש"י לעיל דף מ"ג ע"א ומתו שניהם פטור מן הכל כו' אין כאן קושיא ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

ברש"י בד"ה ה"נ קאמר כו' שמין את האשה כו' והדין קצוב בכתובות כו'. עיין באשר"י דלא פסק כן. ועיין בקיצור פסקי הרא"ש שפסק ב' פסקים נגד הרא"ש. הרא"ש פסק כר"ח [דלקמן גבי היתה שפחה] לפי שהיה גדול וכו' וגם מלתא דרבה אתיא כתנאי והוא פסק כרבה ולענין חבלה פסק כרש"י כדין שאר חבלות עיין ביש"ש שמאריך בדינים הללו:

בתוס' בד"ה חמרתא כו' אלא במקום שהולדות של בעל כו' אבל כו' וכדי שלא תימא א"כ מנ"ל דמשלם דמי ולדות [בשפחה] כיון שהתורה לא איירי בדמי ולדות כי האי דאי איירי גם היכא שהולדות של אדון א"כ נמעטי מאנשים לז"א ר"פ חמרתא בעלמא הוא דאזיק כו'. ומדברי האשר"י משמע שמטעמא דחמרתא הולדות של אדון שאינן מתיחסין אחר האב ע"ש:

נוסחא א

בתוס' בד"ה אטו ולדות כו' ודוקא גר אבל כו'. מאין הבעל נותן ליורשיו דקתני במתני' ובברייתא ודאי דליכא לאוכוחי מידי דאיירי שחבל בה בחיי הבעל ונתחייב בחיי הבעל כדקתני ונותן לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו וקושית ר"ח מברייתא דאיירי אף בנזק וצער ועל הכל קתני היתה שפחה כו' זכה בין בנזק וצער השייך לה זכה אם מתה וכן לדמי ולדות השייך לבעלה גר אם מת זכה וכי היכא דבנזק וצער ליכא לפלוגי בה בין חבל בה בחיי הגר או לאחר מיתה הכי נמי בדמי ולדות זכה בכל ענין וכמו שכתבו התוס' בסמוך:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה אטו ולדות וכו' ועוד מדפריך לרבה כו' אבל כשאינו גר כו'. (ולא דייקו מברייתא גופא. הגה"ה מכבר) כדקתני ואם אין הבעל נותן ליורשיו. ז"א דדלמא ר"ח אפשר לאוקמי מתני' כפירוש ריב"א לעיל בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' דף מ"ב ע"ב בד"ה היתה שפחה רק התוס' דחאו לרבה דלדידיה א"א לאוקמי בהכי דאיהי זכתה ביה אחר שחרור. וכ"ה ביש"ש ומוקי לה נמי כשחבל בה בחיי הבעל וכשחבל בחיי הגר ואינו מחולק עם רבה באוקימתא דמתני' רק עם הדין. לאפוקי מיתיבי לרבה דמשמע לר"ח מוקי לה שחבל לאחר מיתת הגר ואפילו הכי קתני ואם אין הבעל כו':

בתוס' בד"ה ומי עדיף כו' משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער כו'. נראה דמשמע להו דהיתה שפחה כו' זכה קאי אכולהו גם אנזק וצער דנותן לאשה אם היתה שפחה או גיורת ומתה זכה במה שבידו והיינו ע"כ בכל ענין בין שחבל בחיי הבעל או לאחר מיתת הבעל דומיא דהכי נמי לענין דמי ולדות אבל אין נראה לומר דדייק מהא דאין האשה נותן נזק וצער ליורשים דמיירי בכל ענין דא"כ לדייק מדמי ולדות גופיה אין האיש נותן ליורשיו דמיירי בכל ענין דמודה בה ר"ח כמ"ש התוס' בד"ה אטו ולדות:

מט:[עריכה]

גמ' לר"ח מי לימא תנאי היא לא קשיא הא רשב"ג והא רבנן ואב"א הא והא רשב"ג כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות אי רשב"ג מאי אריא לאחר מיתה כו' אמרי משבח כו'. כצ"ל:

גמ' ובארעא הא לא אחזיק. דאי אחזיק בארעא צריכא ליה השטר [לראיה] ודאי לא יוכל חבירו ליקח מידו. ומ"ש בח"ש על לשון [או דלמא דעתיה] נמי אשטרא [דאין פירושו על הקרקע וגם על השטר לצור רק פי' או דלמא כו' כלומר תמצא נמי אדם שדעתו על השטר] ומ"ש ביש"ש שהשני פירש [שדעתו אנייר לצור] או כו' [שהוא ת"ח ויודע הדין דאין מועיל חזקה של השטר להקרקע ובודאי דעתו אלצור. דאי לא"ה אף אם תפס השני מאי אולמיה דשני מראשון] אינו מחוור:

בתוס' בד"ה ותני זכתה אינו מגיה הברייתא. דאל"כ מאי מרויח בזה דאכתי לא מצי איירי בכל ענין דומיא דנזק וצער רק דוקא כשחבל אחר מיתת הגר דאל"כ למה זכתה היא:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' ולר"י נראה דמעיקרא נמי הכי ס"ל כו'. מפירש"י יראה דאיירי הכל במשתמרת ומשני הכא במאי עסקינן דליתא למלוה בעיר ואף דחצר המשתמרת קונה לו שלא מדעתו מ"מ צריך שיהא בעיר דאי בעי למקני קני ואין זה כמסקנא דב"מ דבמשתמרת קונה לו חצרו לעולם ולהכי קאמר והלכתא דליתא כו' [והיינו דליתא למשכון] אבל לפירוש ר"י [דאף לשינויא דליתא כו' סובר כמסקנא דהתם דלריב"ח קונה לו חצר המשתמרת לעולם רק דהכא איירי באינה משתמרת] הו"ל לתלמודא לתרץ דהא דריב"ח איירי במשתמרת והכא באינו משתמרת דבשינויא דהב"ע דליתא כו' ובעי דוקא עומד בצד שדהו לא מתרץ כלום כיון דקושית המקשן היה מהא דריב"ח דקונה לו שלא מדעתו ולא בעי עומד בצד שדהו וסבר דהכא במשתמרת איירי וצ"ל שהמקשן נמי משמע לו דהכא באינו משתמרת עסקינן מדקתני ובא ישראל אחר כו' ומדמי עומד בצד שדהו דמשתמרת לדעתו לחצר המשתמרת שלא מדעתו ומשני דהב"ע דליתא לבעל החצר כו' דהיינו כמסקנא דב"מ ודו"ק. ובתוס' דב"מ כתבו בע"א ודבריהם שם אינם עולין כהוגן הכא בשמעתא וע"ש:

בתוס' בד"ה ברה"י ופתחו לרה"י כו' אינו נראה שר"ל כו'. ולא דחאו ג"כ מטעם מה שהקשו למטה לפירוש ר"י דדלמא באמת חייב ר"ל בעל החצר לאפוקי לפירוש ר"י שאין פירושו כלל שהפקירו רק שור בעל החצר נפל בו:

נ.[עריכה]

בפירש"י דארווח בה ארווחי לרה"ר דהו"ל חופר כו' ובדבור שלאחריו ברה"י הסמוכה כו'. בספר ח"ש משבש כל הספרים חדשים גם ישנים ומהפך הגירסא בדברי רש"י ואין הגהתו ברורה. ויש ליישב פי' רש"י לכאורה מ"ש כגון מקצה מקום כו' הוא דאזיל לסברתו דאם סמך הבור מתחלה לרה"ר חייב לכ"ע כמ"ש התוס' בד"ה בבור ברשותו [ולהכי נמי לא הקשו התוס' שם רק מהא דלאושין ולא מהך ברייתא משום דבהך הרגיש רש"י בעצמו וכתב כגון מקצה וכמ"ש שם במהרש"א בדיבור הנ"ל] אבל אילולי דמסתפינא היה נראה דעת רש"י דחופר בור ברשותו סמוך לרה"ר פטור לכ"ע שהרשות בידו לחפור ברשותו בכל מקום שרוצה ולא מקרי בור ברשותו אא"כ הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ובמקצה מקום מרשותו לרה"ר הוא דמיחייב על שהפקיר רשותו אבל מה שחופר ברשותו בהיתר חפרו וכן משמע בדברי רש"י לעיל בפרק המניח דף כ"ט ע"ב גבי מצמצם בד"ה אבל צמצמו לתוך שלו דהו"ל בור ברשותו. ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה"ר פטור ולא פי' כפשוטו דהא מצמצם הוי כחופר ברה"י סמוך לרה"ר דחפר באיסור [אם נימא דגם זה הוי חופר באיסור למאן דמחייב בור ברשותו] וזה מסכים לפרש"י דהכא [דדוקא במקצה הוי בור ברשותו אבל בסמוך ברה"ר כשחופר ברשותו חופר בהיתר ולא הוי קרי ליה בור ברשותו]. וכן משמע קצת ממ"ש רש"י לעיל דף מ"ח ע"א בהא דבעל החצר חייב בנזקי בור אם הפקיר רשותו כו' הכא כו' וכי אפקר בתר הכי כו' ע"ש כאלו הכל תלוי במה שרבים הולכים סמוך לבורו ע"י מעשיו שמפקיר רשותו ולכך לא מפרש [הכא] שחופר הבור סמוך לרה"ר [דבזה פשיטא דלכ"ע פטור]. ובהפקיר רשותו ובורו הוא בהיפך לרש"י חייב [דדמיא לבור ברה"ר] כיון שע"י שהפקיר עשה תקלה ולתוס' פטור כמ"ש התוס' לעיל בפ' המניח דף כ"ח ע"ב בד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו. ומה שהגיה מהרש"ל בארווח ארווחי כגון מקצה כו' אין שייך שם הגהתו כלל דכיון שחופר ליסוד חומתו אין מפקירו אבל פירושו כמשמעו כגון אלו החופרין לאושין שחופר חפירה ליסוד חומתו ברשותו סמוך לרה"ר ודרך להרחיב החפירה מתחלה קצת ברה"ר עד אחר שהעמיד לו יסוד על גבולו חוזר וסותמו בעפר. ולמאי דלא ידע הא דארווח ארווחי [והוי סבר דמיירי במצמצם סמוך לרה"ר ושלא לאושין חייב משום בור ברשותו] מקשה מניה [מכח כ"ש] דאפי' התם שלא הפקיר מידי אפ"ה חייב מטעם דלא מצי לומר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו כפי' רש"י ודו"ק היטב:

נ:[עריכה]

גמ' צריכא דאי תני בור ה"א כו' . אפשר לומר [גם] לשמואל עביד הך צריכותא דהשתא דתני כולהו אשמעי' דלא תליא בהבלא וקושטא הוא דנעיצין לית בהו הבלא [ואפ"ה חייב משום חבטה] ואי תני בור ה"א חיובא משום הבלא ובור אית ביה הבלא כו':

גמ' תנן היו פחותין כו' . יש כאן לומר ממ"נ מקשה לרב לחודא דקשה מכח א"ה אם הוזק בו חייב כו' [דלא שייך רק לרב דלשמואל לענין חבטה שפיר ידע לחלק כמ"ש התוס' בסמוך ע"א בד"ה אמרי'. או] מקשה לתרוייהו כמ"ש רש"י ועיין:

גמ' אלמא קסבר ר"נ יש חבטה כו' . א"ל דלמא משום דכל טפח דמיא כתרי דיבשה כדבסמוך [מעבר לדף הסמוך]. דהיינו לענין הבלא וכמ"ש רש"י מיא מוסיף הבלא אבל לענין ריסוק אברים שהוא מכח חבטא מאי מועיל מיא. ועי"ל דהא בור ז' ומהם ג' טפחים מיא מבעיא ליה [לקמן] וכ"ש כשאין עמוק רק ו' טפחים:

נא.[עריכה]

גמרא ותני עלה וקומה שלו כו' . בלא"ה אפ"ל משום דהתם היה במיושב ועיין. ויש לעיין דקצת אין מיושב למאי דמשני מכריסא דתורא כו' אם אין שייך זה אצל אדם דהא וקומה שלו הרי כאן ג' ש"מ דחשוב מידי או למה לא יהא חשוב מסברא וא"כ אכתי קשה למה צריך י' טפחים לחיוב מעקה ודלמא יפול אראשו ועיין:

גמ' אמרי בור של שני שותפין כו' . ק"ק הא סיפא דמתני' דלעיל החופר בור ברה"י ופתחו לרה"י אחר כו' משמע דס"ל לרבי כר"ע דבור ברשותו חייב לכן נקיט בור שותפין ומה גם שאף בלי הדין דמתני' בבור שותפין דינא של עבר עליו הראשון כו' מצי לאשכוחי כפשוטו ברה"ר רק נקיט מש"ה לשון בור של שותפין [למיסתם כר"ע] ועיין:

גמ' הנהו מיצרך צריכי. ר"ל לרבה לבור ברה"ר ולרב יוסף כדאית ליה ואין פירוש לצריכותא [ר"ל כצריכותא דעלמא דחדא מאידך לא אתיא. דזה אתי רק לרב יוסף אליבא דר"ע לחוד]:

בתוס' בד"ה בור עשרה כו' וה"ה לי"א כו'. נראה שאין זה מדוקדק דכ"ש הוא לי"א [דראשון ג"כ חייב] דלסברת המקשן דאיירי [האי דסייד וכייד] ביש מקודם הבל למיתה ואפ"ה ס"ל לרבנן בסייד וכייד [דהוי כי"א] האחרון לבד חייב וכ"ש שכשעבד השני ג"כ שיעור מיתה דהיינו השלימו לעשרים ולזה אמר רבי שאפילו השלימו לעשרים דקעביד שיעור מיתה זולת הראשון אפ"ה גם הראשון חייב וכולן חייבין וכ"ש השלימו רק לי"א ודוחק לומר ה"ה נגד (הראשון) [השני]. דצריך רבותא נגד דעת החולקין [ובשני אין רבותא נגד דעת החולקין] וק"ל:

נא:[עריכה]

גמ' באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא כו' למטה הוא דהבלא דידיה כו'. ר"ל שמת באותו טפח שהוסיף דהיינו טפח האחרון לאפוקי למעלה שאינו מת באותו טפח. ויש להתבונן מאי תליא זה במחלוקת רבי ורבנן דע"כ לדברי הכל אחר אחרון למיתה ולענין נזקין מה לי טפח למעלה או למטה דלמא הוזק באותו טפח למעלה אף שאם תאמר שטפח אחד אינו ראוי להזיק כמ"ש לעיל בשם היש"ש [לא נמצא כן לפנינו למעלה] ואע"פ שכבר הקשיתי ע"ז מדקמדמו התוס' [לעיל ע"א בד"ה האחרון חייב] אחד ח' ואחד ט' לי' וכ' [ע"כ דגם אותו שהשלים לט' יש בו שיעור לנזקין] מ"מ [אף להיש"ש] היאך תלוי מה שמשמיענו במחלוקת [דהך מלתא דאשמעינן דלא מיפטר האחרון אף אם טפח דידיה שהוסיף הוא למעלה מצי לאשמעינן במלתא דכ"ע מודו כגון לענין מיתה] ומכ"ש קשה אם טפח אחד אינו ראוי לנזקין [כדעת היש"ש] לאשמעי' הניח אבן על פי הבור ח' והשלימה לט' דכולן חייבין [לכ"ע] מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קטיל כו'. ועוד היאך אפ"ל כלל לנזקין מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קטיל אדרבה הלא היתה שיעור נזקין קודם שעשה אותו הטפח ועיין:

גמ' בבעיא דרב שיזבי מ"ש האשר"י וכן היש"ש אחריו דרב אשי כשמואל ר"ל מדקאמר אי בחבטה מת הרי קירב כו'. אינו מוכרח לי דדלמא איירי בבור ברשותו דמודה בה רב כדאיתא לקמן [דף נ"ג ע"א]:

נב.[עריכה]

גמרא בבעיא דרב שיזבי מ"ש האשר"י וכן היש"ש אחריו דרב אשי כשמואל ר"ל מדקאמר אי בחבטה מת הרי קירב כו'. כיון דכסהו כראוי היכי נפל דלישנא משמע כסהו כראוי ונפל אע"פ שנשאר שם הכיסוי אפ"ה נפל לכן אמר שהתליע וכו' [ולא מוקי כגון שנתגלה ולא ידע]: [עיין מ"ש הגאון לקמן בדף נ"ג ע"א על מ"ש רש"י בד"ה לאחריו כו' איידי כו']:

ברש"י בד"ה וראשון עד אימת מיפטר כו' . דנשתמש כו' ובסמוך בד"ה ויכרות ארזים כו' ונשתמש בו לא יהבינן כו'. דאי לא נשתמש אינו חייב על חלק חבירו רק על חלקו. וא"כ לר"א בן יעקב דלעיל ע"ב דהאי מדידיה קממלא כו' [מאי מועיל נשתמש להתחייב על חלק חבירו] ועי' מ"ש היש"ש:

נב:[עריכה]

בתוס' ד"ה ושכיחי גמלים כו' אמר ריב"ם דלאביי ודאי חייב כו'. ולפי"ז ברייתא דפיקח צ"ל לאביי דלא דמיא כלל [לתחלתו בפשיעה כו'] דלא פשע כלל לגבי פיקח וק"ל רק מה שפשיט הכא על האיבעיא [דפטור לגבי שוורים] ודאי לא אזיל אליבא דאביי [דלאביי חייב מחמת תחלתו בפשיעה כו'] ואביי ס"ל כלישנא קמא דס"ל אפילו בהתלעה היכא דשכיחי גמלים פשוט דחייב ואמרי' מגו ובאתו לפרקים מבעיא ליה אפילו בלא התלעה:

נג.[עריכה]

גמרא מודה רב בבור ברשותו דחייב. קשה לעיל דף נ' ע"ב כי מקשה בשלמא לשמואל אף כל לאתויי גובה אלא לרב כו' לימא לרב לאתויי גובה בבור ברשותו אע"ג דמתני' איירי בבור ברה"ר. ז"א דתקשי בל"ז לפי מ"ש התוס' לעיל דף הנ"ל בד"ה לשמואל אגובה כו' דאי בנתקל בגובה ונחבט בגובה מודה רב דחייב כו' לימא אף כל מרבה הך אלא דבאבנו סכינו ומשאו ודאי לא בעי י' טפחים והיאך קאמר אף כל שיש בו י' טפחים וכו' ודו"ק:

מ"ש רש"י במתני' דף נ"ב ע"א בד"ה לאחריו כו' ואיידי כו' היינו לרב או לשמואל לתירוץ א' דהתוס' דלעיל דף נ' ע"ב בשמעתא דלהבלו בד"ה לשמואל כו' ואף [לפי"ז מ"מ] לפירוש ראשון של רש"י [במתני' בד"ה חייב] א"צ איידי כ"כ דכיון דבשור פיקח איירי ופשיטא בלא קול כרייה דפטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל אפילו ע"י כרייה פטור אבל לשינויא בתרא [דהתוס' דלעיל] צריך דוקא מקול הכרייה דאם הוא בעל התקלה חייב:

גמ' בעל הבור היזיקא קעבד. לאפוקי רבנן בתר מעיקרא אזלינן והשני לא עביד ולא מידי וזה מדויק יותר לפירוש רש"י מלפי' התוספות דפטור מטעם גזירת הכתוב [א"כ גם לרבנן בעל השור היזיקא קעביד רק דפטור מטעם גזירת הכתוב] מיהו זה אינו דהא רש"י גופא [בד"ה בעל הבור היזיקא קעביד] לא פי' כן רק כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וק"ל:

גמ' מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור כו' . לפירוש התוס' בעל הבור מאי עביד [לטעון עם בעל השור ובעל האבן] הא בלא"ה פטור מטעם גזירת הכתוב. ולר' נתן שפיר. או מהו דתימא התם כו' וליכא טעמא משום גזירת הכתוב [קמ"ל דאמר ליה אי לאו אבן לא הוי נפיל לבירא. וכתב ונפל ולא שיפילוהו]:

עיין בתוס' דף י"ג ע"א בפ"ק בד"ה אליבא דרבנן וכו'. והנה צריך לדעת כי לפי' התוס' יש לדייק ג"כ מלישנא קמא [דהכא] לר' נתן כל היכא דליכא לאישתלומי כו' משום דסברת שותפתאי בהדך וכו' אינו עושה רק שלא ישלם התם רק רביע ולא מחצה כיון דכל אחד כוליה היזיקא עביד אבל מ"מ למה ישלם בעל הבור אותו רביע ואי משום דכוליה היזיקא קעביד מ"מ השתא ששניהם הזיקו לא ישלם רק פלגא כמו לרבנן דאינו משלם הבעל השור רק מחצה במועד ולא אמרי' לשלם כולו כיון דכל א' כוליה היזיקא עביד ובעל הבור פטריה רחמנא אבל לפרש"י לא נסתיים כלל דהא אף לרבנן ס"ל בעל השור משלם כל התשלומין כאלו עביד לבד א"כ מנ"ל דלר' נתן ס"ל מה דלית ליה וכו' ועיין:

ברש"י בד"ה נפל לפניו כו' ואמאי נימא כורה גרם ליה כו'. רש"ל ז"ל מוחק לישנא קמא מכל וכל ואנכי לא ידעתי שלשון ב' משונה בעיני חדא דלמה יהא חייב אם הוא הגורם מ"ש הוא מאחר (הא אמרי' לעיל דף כ"ו ע"ב בזרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות כו'. זה היה במוסגר) פטור ואפילו קדם הוא וסילקן פטור ועוד מנ"ל להקשות נימא כורה גרם וכו' דלמא איירי כשהכורה הוא בעל הבור דאז חייב ממ"נ ומהר"ם ז"ל כתב דללשון זה הוא פשוט דחייב כשהכורה הוא בעל הבור [וע"כ איירי מתני' כשאינו בעל הבור דאל"כ מה אתי מתני' לאשמעי' במאי דנקיט מקול הכרייה] והוא דוחק. לכן נראה דאף לפי' השני הדין כמו לפי' הראשון ויותר נראה למחוק תיבת ע"א רק וכשאין הכורה כו' ומשום דמשמע מלישנא דאיירי בשני אנשים מלשון כל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי כו' וגם לשון כורה גרם ליה וכיון דאיירי בב' אנשים ובמתני' ע"כ פי' חייב ר"ל בעל הבור מי שהבור שלו [לזה כתב וכשאין הכורה כו'. אבל] ודאי אם הוא הכורה בעצמו וכן כשהכורה חפר הבור ודאי שהדין נמי כן כל היכא דליכא לאשתלומי וכו' ועיין:

נג:[עריכה]

ברש"י בד"ה ה"ג כו' ובתוס' בד"ה שור פי' רב יהודאי גאון דהיינו בכור שור כו'. ולא פי' בכל פסולי המוקדשין שלא נפדו היינו משום דסתמא קאמר פסולי המוקדשין וסתמא פירושו שנפדו כדבסמוך לענין שור פסולי המוקדשין שנפל כו'. והגמרא עצמה דנקיט בכור דוקא ולא פסולי המוקדשין שלא נפדו] (לרבא) [לרבותא] קאמר אע"ג דנאכל [לכהנים. ולר"ע] לזרים וכו'. אבל מ"מ רש"י לא ס"ל הא דה"ג דהא לעיל [דף נ"א ע"א בד"ה שור פסולי המוקדשין] גבי שור פסולי המוקדשין שנפל לבור דבסמוך לא פירש כן [רק דאפילו בכור בעל מום בכלל רעהו הוא כפסולי המוקדשין שנפדו. והכא ע"כ בשור פסולי המוקדשין שלא נפדו איירי לא בבכור]:

מה שסיימו התוס' ובור נמי הוי מחייבינן כו' לכאורה הוא דברי מותר דודאי הוי מחייבינן דהא לא כתיב רעהו ואפ"ל דהא מ"מ קדשים שלא נפדו הוי פטורין בבור מכח איזה לימוד ועכ"ז הוי מחייבינן שנפדו דאי לא תימא הכי רק מוהמת יהיה לו ממעטינן הכל ובלא והמת יהיה לו הוי חייב אפי' קדשים גמורים קשה מאי קאמר כוליה נזקא מיהו לא אשכחן הא מצינו התם בשור קדשים פטורין מרעהו והשתא דוהמת יהיה לו דבור מפקינן לבעלים מטפלים הוי חייב בבור ומנ"ל לומר דוהמת יהיה לו דבור אתיא לפסולי המוקדשין וא"כ אפילו פסולי המוקדשין שנפדו פטורין בבור ואצל שור חייב איפוך אנא [אע"כ דלא נפדה בלא"ה פטור מכח איזה לימוד] מיהו יש לישב זה בכמה גוונא ועיין:

נד:[עריכה]

גמרא השתא דאמרת כל ריבויא הוא בהמתך דדברות הראשונות כו' . אין להקשות דלמא אי לאו בהמתך ה"א כל כללא הוא כמו שמשני ואיבעית אימא כל נמי כללא הוא מיהו האי כל דהכא כו' מדמשני קרא כו'. מלבד שגופו אינו קושיא שיכתוב מלת בהמתך בראשונות משום שינוי רק גופיה לדרשה אתי ומכח שינוי ילפינן אפ"ל עוד דמ"מ לא לכתוב מלת בהמתך ויהיו פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי כל מילי ולמה כתיב בהמתך והשתא ע"כ נדרוש בריבוי מדמשני וכתב כל כו' אע"כ לדרשה אתי לילף בהמתך בהמתך משבת וק"ל:

ברש"י בד"ה וחיה בכלל בהמה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו כו' . והוא בפ' ראה. יש להקשות דהא בשעת הפרשת הר סיני דקודם מתן תורה לא נאמר זה עדיין וכמ"ש התוס' [ע"א בד"ה ה"א] יש ליישב [דאפשר דאין זה ילפותא רק דאנן חזינן דבלשון התורה חיה בכלל בהמה] וק"ל:

ברש"י בד"ה פירי מפירי כו' יין מענבים ושכר מתמרים וכו'. אע"פ שבפ' נזיר מתרגם חמר חדת ועתיק ואצל יין ושכר אל תשת פי' חמר ומרוי. דדייק מכח הגמרא דמנ"ל לעשות כעין הפרט פירי מפירי וכו' דלמא דוקא הקרב לגבי מזבח [אע"כ דפי' שכר מתמרים] ועיין גמרא לקמן ריש פרק מרובה דף ס"ג. ז"א דמ"מ מדאצטריך ב' פרטי נילף:

נה.[עריכה]

בתוס' בד"ה למינהו מיבשה וא"ת ומה צריך וכו' משמע וכו'. קצת קשה דלמא אי הוי כתיב למינהו בדשאים הוי ילפינן מג"ש בדשאים. ומהר"ם ז"ל תירץ דע"כ משמע אי כתיב בגופיה הוי ילפינן בלא גזירה שוה דאי מגזירה שוה השתא נמי דלא כתיב אצל הצווי מ"מ אצל העשייה כתיב למינהו ונילף למינהו בגז"ש אע"כ [דלאו מגזירה שוה] כו' ולפירושו צ"ל דלפי תירוץ התוס' הא דלא ילפינן הגז"ש משום דלא נשמע איסור כלאים מלמינהו לחודא אי לאו את חוקותי כו' וחוקים שחקקתי לך כבר משמע שכתבתי אצלו למינהו דהיינו למינהו דציווי [וא"כ בדגים דכתיב ביה למינהו בציווי אף דלא איירי ביה קרא דחוקים מ"מ ילפינן בגז"ש מלמינהו דיבשה דקאי נמי עלייהו אבל גבי דשאים לא מהני גז"ש דלמינהו דע"כ לא מצי קאי עלייהו. חוקים שחקקתי לך דמשמע שכתבתי אצלו למינהו גבי ציווי] וזה דוחק גם לפי"ז עדיפא הו"ל להתוס' לאקשויי [קודם דנחתו לתירוצים דחוקים כו'] מאי אבעיא ליה לרבינא התם בדשאים ולא איפשטא תיפוק ליה מגז"ש דלמינהו דעשייה דמ"ש כמו הכא דילפינן מגז"ש דלמינהו וק"ל. לכן נ"ל כפשוטו דמשמע להו מדקאמר מי אמרי' אע"ג דלא כתיב למינהו בדשאים כיון דאסכים קוב"ה על ידייהו כו' והוא קשה (נ"ל קושיתם. כ"ז במוסגר) [בשלמא אי נימא] דלמינהו גופא משמע מניה דלמינהו דוקא ולא בערבוביא כלאים שפיר אבל לגז"ש הא לא כתיב ומן ההסכמות איך נילף גז"ש [אבל מלמינהו דעשייה פשיטא דאין ה"א למילף בגז"ש מלמינהו דלא שייך רק בלמינהו דגבי ציווי דילפי' בגז"ש דהציווי דלמינהו היה לאסור כלאים. אבל במה דכתיב בעשייה במה שעשו מעצמן לא שייך זה וק"ל]: