מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק ד

לו.

בתוס' בד"ה שור שנגח כו' אי כר"ע כו' ולא מצי לשנויי כגון שאין בידו כו'. דהשתא לא מצי למיתני יחזיר לכולן דמשמע אף לבעלים דכיון דאין בידו אין מוטל עליו לשמור ולהכי תני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו ולפני פניו ולא לבעלים ומשתלמין ממנו נזקם [ומיושב בזה קושית מהר"ם ע"ש] רק קשה מישלם לאחרון שבהם ואם יש בו מותר כו' למה לא ישלם מיד לראשין זו בעצמם קושית' דא"כ תקשי לר"ע הראשון נשכר מבעי ליה וכמו שמקשה לר"י מאחרון אחרון נשכר ולא מישלם לאחרון ואם יש בו מותר כו' [דזהו בעצמו כוונתו בקושיתו] וק"ל. ולפירש"י [דמפרש דגם לר"ע בתפס נעשה שומר עליו] א"ל לוקמא כר"ע וכגון שאין בידו ובדתפוס [דל"ש תי' רש"י לקמן בד"ה שביק מתני'] דאפשר מ"מ טפי הו"ל לאשמועי' אחרון נשכר לר"ע אף בלא תפוס היכא שיש בידו:

לו:

גמ' ואס"ד תנא תנא סלע מדינה לפלוג וליתני כו' . אלא צורי תנן ובחצאין לא קמיירי ומתחיל בשור שוה מאתים לאורויי בעלמא דסלע צורי תנן ואלו התחיל בשור שוה ת' [כי היכי דליפלוג וליתני עוד בניזק רביעי] לא הוה שמעינן מידי וק"ל:

ברש"י בד"ה שביק מתני' כו' ואי קשיא לוקמה דר"מ נמי כר"ט. וכשתפסו כו'. ור"ש מוסיף בסיפא אף בלא תפסו האחרון נשכר ולא פליגי מידי ואי אפשר לאוקמי כר"ע ובלא תפסו ואם יש בו מותר בנזקיו דהשתא אצטריך לאשמועינן דאחרון אחרון נשכר דא"כ לא מוסיף ר"ש מידי ועוד דלא הי"ל לתלות במותר נזקיו דהא שייך לשלפניו יותר ממותר נזקיו ואף כשהזיקות שוין [אם השור שוה יותר כדקאמר יחזיר לכולן מיבעיא ליה] והיכא דנזק ד' וה' שוין וי"ל יש בו מותר בנזקיו אין מחזירין לג' אלא אף הד' יש לו לפי חלקו ואפשר לפרש [כוונת רש"י בקושיתו] נוקמי לדר"מ כר"ע ובשתפסו ור"ש פליג בתפס וס"ל יחזיר לכולן וכסברת התוס' [בד"ה כגון שתפס] ותי' דאף דאצטריך למיתני דמהני תפיסה לרבי עקיבא דהא ר"ש פליג בסיפא מ"מ יתורא דאחרון נשכר למה ליה למיתני לר"ע וק"ל:

בתוס' בד"ה אם יש בו מותר כו' כגון שנזקי רביעי וחמישי שוין ונזקי שלישי יתירין וכו'. ולפעמים נזקי רביעי יתירין על של ה' ומחזירין המותר לשלפני פניו כגון שנזקי ג' וה' שוין ונזקי ב' שוין לשל ד' דהשתא מצינו לפעמים שמשתכר הראשון [דאף שנזקי ד' יותר מה' מ"מ מתחלה לא יכול ליטול אלא חלקו של ג' כמ"ש תוס' בסמוך דאין הה' נוטל אלא חלקו של רביעי לכך שייך המותר להשני] ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו דמתני' היינו היכא שכל ההיזיקות שוות רק של האחרון הוא פחות ודו"ק:

בתוס' בד"ה נותן לו סלע כו' או פחות או יותר ממנו. פי' דהת"ק משער בעני דהקצבה היותר פחותה היא סלע ור"י משער דהקצבה היותר גדולה היא מנה ומ"מ פליגי דאי אפשר אם הקצבה היותר פחות סלע שיהיה בושת של היותר חשוב מגיע כ"כ עד מנה או לאידך גיסא אם בושת היותר פחות עולה כ"כ עד סלע אי אפשר שלא יגיע בושתו של עשיר יותר ממנה ותלמודא קים ליה דאין ב' השיעורים הללו מכוונים יחד שיהיה הפחות שבכולן סלע והגדול שבכולן מנה [וע"כ דפליגי] רק התוס' מסופקין באי פחות או יותר וק"ל:

בתוס' בד"ה ושל דבריהם כו' אבל שאר מטבעות של דבריהם הוי כסף צורי דהא מנה כו'. ממנה דמתני' דהכא דהוי של צורי (מדחשיב בה דינר זהב) אין ראיה דאינו רק ציור בעלמא ור"י קאמר כסף קצוב של דבריהם קצבו במדינה דומיא דכסף קצוב האמורה בתורה ולזה הוכיחו ממנה דריה"ג וממאתים דכתובה שקצבו במעות צורי וק"ל:

לז.

בתוס' בד"ה רב זביד כו' קשיא ליה האי דריש מכילתין. שהוא חזר בו מכח דמקשה עליו לקמן ומועד לבהמה הוי מועד לאדם בתמיה [וסמך עצמו (בתמיה) אהך דריש מכילתין] הא אמרי' בריש מכילתין מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח כו' ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ע"ש:

בתוס' בד"ה שור ולא נגח כדי שאם יגח כו' . למאי דס"ל לתוס' לעיל דף כ"ג ע"ב בד"ה ולא ישמרנו דאנגיחה ד' משלם נזק שלם א"ש דנקט ולא נגח בתרא בין לרב בין לשמואל [דלקמן ע"ב] דהשתא נעשה מועד לשלם לאלתר נזק שלם אם יגח דנגיחה הראשונה מן המנין לכ"ע כמ"ש בסמוך ע"ב בד"ה יום ט"ו כו' וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לשל שוורים אבל לפי' רש"י דהכא [לקמן ע"ב בד"ה ושמואל אמר] דאזיל בשיטתיה דלעיל קודם שחזר בו דאנגיחה ג' משלם נזק שלם לא א"ש לרב ולא נגח בתרא ולשמואל לא א"ש באידך ברייתא דנעשה מועד לסירוגין לכל דהא למינים שנגח כבר אינו נראה שנעשה מועד עדיין עד שיגח עוד מין אחר [למאי דמדמה רש"י הך דסירוגין של שוורים לסירוגין ודילוג דימים דלקמן] ועיין:

לז:

בתוס' בד"ה שור שור כו' דהני תרי אבעיות באת"ל כו'. וכפרש"י. ואפשר דמש"ה נמי לא בעי הכל בשוורים שור נגח ולא נגח שור נגח ולא נגח נגח נגח נגח מאי האי נגיחה בתרא בתר קמאי דסירוגין שדינן ליה כו' משום דהשתא לא מצי למיבעי תו באת"ל כו' וק"ל:

לח.

בתוס' בד"ה אלא האדם כו' . דר"מ דהכא כרבנן דפליגי כו'. והכא לא מצי לשנויי דהא דרב יוסף דאפילו מקיימין אין מקבלין שכר אזיל לרשב"י דאומות העולם אינן בכלל דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם משום דטובא איכא התם בכהאי גוונא [אף בלא דרשה דהאדם] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק כו' כמ"ש התוספות בסמוך:

בתוס' בד"ה עשה משה ק"ו כו' וקרא דשופטים דעגלון כו'. לפי האמת היה מותר לו להורגן כיון דבימיו כבר נולדה רות המואביה רק המואבים ודאי לא קבלו תירוץ זה ומפני חילול השם הביא להם מן המקרא דוישלח מלאכים כו' לדיחויא בעלמא והו"ל להביא מקרא דעגלון אי משום שהיא לפי האמת שאז הותרו שכבר נולדה רות בתו של עגלון ואף אם לא נולדה אז כמ"ש התוס' בעלמא דבתו לאו דוקא אלא כמה דורות נולדה רות אחרי עגלון מ"מ לא הוי הדיחוי כ"כ כמו מקרא דוישלח מלאכים כו' כיון דבהכרח עיקר הציווי [דאל תצר] נאמר על אחר מעשה דבלק שעלה על דעת של משה לצורם מק"ו אלא שמן התורה היה רוצה להביא ועיין עוד בזה מ"ש בחידושי אגדות:

לט.

בתוס' בד"ה אין מעמידין כו' ותימה מ"ט דאין מעמידין כו'. וא"ל משום דאין נזקקין לנכסי יתומים ובמועד עבדי רבנן תקנתא משום תקון העולם דמ"מ נעמיד אפוטרופוס דלכי גדלי ישלמו וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"י אמר או לשטר כו' וא"כ אמאי הוי דריב"ח טועה כו'. ולא ניחא להו למימר דרבא לסברת המקשה קאמר דמקשה דר"י אדר"י א"כ ס"ל טעמא משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכפירש"י א"כ לסברתו משוי ליה טועה וק"ל:

מ.

בתוס' בד"ה ולימא ליה אי תם כו' הך פירכא ליתא לר"י כו' וכן הך פירכא דהוי מעריקנא כו'. מיהו הך דהכא ודאי לר"י הוי מצי להקשות עדיפא אמאי שואל משלם חצי נזק הא צד תמות במקומה עומדת אבל מקשה אף לרבנן דמ"מ לימא ליה אי תם כו' ופירכא דבסמוך דהוי מעריקנא כו'. דוקא לרבנן ולר"י לא קשה דהא קמן שלא הבריח ודו"ק:

מ:

בתוס' בד"ה רובע עשה בו כו' . ולא ניחא להו כפירש"י דאונס אנרבע קאי. מיהו אפ"ל דגם רש"י כוונתו כפי' התוס' רק הוא פי' היכן נאמר בקרא שחייב על אונס כרצון ומנ"ל לז"א שהרי נרבע כו' וא"כ ה"ה רובע באונס:

בתוס' בד"ה לאו לקרבן והשתא ה"ק כו' . בשמעתין היה אפ"ל דהא דקאמר נוגח לא עשה בו אונס כרצון כו' לענין קרבן אלו לא נכתב דכיון דליכא קטלא באונס ה"נ לענין קרבן ולכך הוצרך למיכתב לאונס דפסול וקשיא לרב וקצת הוא משמע כך מפירש"י וק"ל:

מא.

גמרא כגון שהוזמו זוממי זוממין כו' הניחא אי ליעודי תורא כו'. ונקט אליביה שהוזמו כו' ולא כגון שבאו עדים אחר הנגיחות כולן והעידו שנגח בלא הזמה דאף אליביה בעי עדים לבא מ"מ קודם הנגיחה האחרונה דהיינו רביעית דקרא כתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וק"ל:

ברש"י בד"ה שסיכן לג' בני אדם כו' וכשנגח שלישי כו' משלם עליו כופרא אזיל לשיטתיה דלעיל [דף כ"ג ע"ב קודם שחזר] ודוחק לישב הסוגיא אליביה ג' ג' [דלמה נקיט בכולהו שינויא ג' בני אדם ג' בהמות כיון דהשלישי שמשלם עליו כופר ממנין הנגיחות דאייעד מינייהו] ומהרש"ל [ביש"ש] מחקו [והגיה ברש"י וכשנגח הרביעי כו'] וכן מצא ברש"י מדויק. עוד כתב שכל האוקימתות לא נשארו במסקנא זולת ג' האחרונים [ואף דאסיכן לא פריך מידי מ"מ תלמודא לא ס"ל לאיעודי תורא שתופסין הב"ד עד שיראו אם יחיה דלא עדוף מגברא ע"ש ביש"ש] והרמב"ם הביאן כולם בספרו והוא לא גריס אלא והכל בניחותא. והר"ן הביא אוקימתא דמועד לנכרי וקצת משמע כן ברש"י דלא כתב בהא בתמיה דלא גריס בהא אלא רק בניחותא מועד לנכרי הוי מועד לישראל והיש"ש דחה שאי אפשר לומר כך מלקמן [דף מ"ח ע"ב] אי הכי בר קטלא הוא כו' [לפירש"י שם ע"ש]:

בתוס' בד"ה כמאן דקטלה דמי וא"ת כו' היא הרגה עצמה כו'. דא"ל שהיא אנוסה לכך דא"כ למה אתיוה לב"ד וקטלוה דלגבי אדם לא עשו אונס כרצון. וצ"ל תוכן קושיתם דא"כ כי האי גוונא בנגיחה נמי לא משלם כופר שהשור לא עשה מאומה ונהי דקטלינן לשור [הרובע] ועשו בו אונס כרצון למה ישלם כופר והאי דלא משלם משום דלא קטל הוא [וכדלעיל]:

בתוס' בד"ה רגל שדרסה. שן דחיה הוי שייך למינקט כמו שכתבו לעיל בד"ה רגל:

בתוס' בד"ה לרבא לא משלם כו' דהך ברייתא קאמר כו'. וא"ל לדידיה אם נאמר נוגח למה נאמר רובע שהרי רובע משלם כופר וצ"ל תירוץ דאביי א"כ הו"ל לשנויי תירוץ דאביי גם אליבא דהך ברייתא ולמה לא משני אליבא דהלכתא. ז"א דהא בחד מינייהו סגי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יש בנוגח כו' דה"א אמסתבר [ארובע] רק רבא משני אליבא דברייתא שעשה ב' למה נאמר ונראה בעיניו תירוץ דאביי דוחק:

בא"ד לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר כו' . ולדידיה דס"ל דאיכא כופר ברגל צ"ל אם נאמר נוגח כו' הוי מוקמינן לבדדמי כיון דלא מיפרשא קרא וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ויש בנוגח ואה"נ דליכא חומרא דכופר בנוגח שאינו ברובע רק הברייתא דתני רובע אינו משלם כופר כו' בהכרח דס"ל דליכא כופר ברגל דלא מסתבר לרבא לאוקמי כדאביי דסוף סוף כיון דקמ"ל דלאו כמאן דקטליה דמי א"כ ליכא חומרא דכופר בנוגח שאינו ברובע וק"ל:

אמר המעתיק [הראשון] יען שנזדמן לפני כתבי הקודש דרבינו המחבר בב' נוסחאות שונות אמרתי להציג שתיהן כדי שלא יחסר המזג ואתה הקורא ידיד ה' שים עינך ולבך לכל אחד כי אלו ואלו דברי אלהים חיים כולם ניתנו מרועה אחד יען וביען שתי הנוסחאות הן מכתיבת ידי המחבר זצוק"ל בעצמו ונראין הדברים כאלו אחד משתיהן מה ששנה במהדורא קמא ושניה ממהדורא בתרא ואיידי דחביבין מיליה לא השמטתי שום א' מהן ומשנה לא זזה ממקומה אף כי לפעמים שתיהן הולכות אל מקום אחד וכוונה אחת להן:

נוסחא א

בתוס' בד"ה והאי לא יאכל כו' ובעל השור נקי להנאת עורו כו' דאי כפי' רש"י נקי לחצי כופר ולדמי ולדות הו"מ להקשות בקצרה [אהא דקאמר בברייתא הנאה מנין ת"ל בעל השור נקי] מנ"ל איסור הנאה אף לאחר שנסקל דלמא נקי לדרשא אחריתא ועוד כדקמשני א"נ כו' את בשרו למה לי נימא אלו לא כתיב את בשרו ה"א לא יאכל להנאת בשר ונקי להנאת עורו להכי כתיב את בשרו בשרו הוא דאסור אבל עורו שרי וא"כ ע"כ נקי לחצי כופר ולדמי ולדות הוא דאתי אלא משום דאין זה קושיא שידרוש נקי לחצי כופר ולדמי ולדות או משום כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה נקי מחצי כופר או משום דלהאי תנא משמע ליה נקי מנכסיו להכי פירשו להנאת עורו. ובסמוך דמקשה והשתא דנפקא איסור אכילה והנאה כו' נקי למה לי [הא המקשה ע"כ ידע זה בה"א דאפשר לאוקמי נקי להנאת עורו] משום דלא היה משמע ליה לפרושי בהכי לישנא דברייתא דאין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' [דקאי אהנאת עורו] וק"ל:

בתוס' בד"ה כדר' אבהו לרווחא דמלתא נקיט כו' לכאורה היה נראה דבלאו ר' אבהו לא הוי מוקמינן לא יאכל לאיסור הנאה אע"ג דאין צריך לאכילה משום דלשון לא יאכל לא משמע הנאה וטפי אית לן לאוקמי לאיסור אכילה ולאחר שנגמר דינו וכן למאי דמשני ה"מ דנפיק איסור אכילה כו' משמע כיון דלא קאי במשמעות דלא יאכל אף דמייתרא ואין צריך לאכילה לא מוקמינן לאיסור הנאה [אפילו לר' אבהו. אלא דהמקשה ס"ד דלר' אבהו קאי במשמעות לא יאכל נמי איסור הנאה משא"כ בלא ר' אבהו]:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה והאי לא יאכל דסקליה כו' להנאת עורו. ורש"י פי' אכופר ודמי ולדות ואפשר לומר דרש"י לא מפרש כמ"ש התוס' דקשה ליה אם המקשן היה למד בה"א נקי להנאת עורו א"כ מאי מקשה בסמוך והשתא דנפקא ליה מלא יאכל כו' נקי למה לי בשלמא אי אמרת נקי לכופר ולדמי ולדות ולא ידע הפרש בין בשרו לעורו ניחא דמקשה לדידך דקאמרת נקי לאיסור הנאה כמו שאמרה בברייתא בהנאה מנין א"כ נקי למה לי לאיסור הנאה ומשני להנאת עורו וק"ל. והתוס' לא מפרשי כפירש"י דקשה לפירושו אם המקשן היה למד בקושיתו נקי לחצי כופר מאי השיב לו התרצן את בשרו למה לי לישני לעולם לאחר שנגמר דינו מותר ולאחר סקילה אסור [ואת בשרו אתי לאורויי] בשרו הוא דאסור אבל עורו מותר וכ"ת אכתי את בשרו למה לי לכתוב לא יאכל סתם והוי מוקמינן נמי אמסתבר ז"א דה"א נקי אתי להנאת עורו [וכ"ת] לכתוב נקי לחוד ה"א אמסתבר [כמ"ש התוס'] כתב לן רחמנא את בשרו בשרו הוא דאסור וא"כ ע"כ נקי לדמי ולדות וחצי כופר הוא דאתי אע"כ המקשן ס"ל נקי להנאת עורו שיהיה עורו אסור [דנקי מנכסיו משמע ליה] וק"ל:

בתוס' בד"ה כדרבי אבהו לרווחא דמלתא כו' . דאף למ"ד דלא קאי בלא יאכל איסור הנאה מ"מ היכא דלא צריך לגופיה תניהו באם אינו ענין. אך בלא ר' אבהו לא יתורץ בתירוץ הראשון ה"מ היכא דנפקא איסור אכילה ואיסור הנאה כו' אדרבה איפכא הוא וק"ל:

המזרחי לא ראה יפה בגמרא בזה שכתב דלר' אבהו צ"ל נקי לחצי כופר ולדמי ולדות ע"ש:

מא:

גמ' הי אמר ליה ברישא ונפקא מיניה אם חזר או לא:

משכח רברבי ושקיל כו'. ולא הדר דמסתמא העדיף אמר ברישא דאל"כ לא עלה על דעתו לומר נקי מחצי כופר כו':

שדי זוטרי. רש"י ולית ליה מנא לאחזיקינהו כולהו. אינו דומה לנמשל. עוד קשה לי הלא לעיל מסיק דכ"ע כופרא כפרה (ואפילו לר"ע משמע בפלוגתא דרבה ואביי לקמן דף מ"ג ע"א דקאי אליבא דר"ע וכמ"ש התוס' לקמן שם משמע בהדיא דס"ל [לר"ע] כופרא כפרה ומוקי מתני' דהמית ע"פ עצמו משלם כופר דכופרא כפרה וצ"ע כ"ז היה במוסגר) וכן לקמן וא"כ ודאי כיון דלית ליה דרבה אין השור בסקילה כו' דאל"כ גם תירוץ מתכוין לא יתכן [גם זה ה] תירוץ נכון וצריכא נקי ואמאי קרי ליה זוטרי שדי זוטרא כו' ובעל המאור אית ליה גירסא אחרינא בשמעתין:

בתוס' בד"ה נפקא להו כו' דריה"ג כיון דדריש אתים כו'. ר"ל ריה"ג כיון דדריש אתים ס"ל דאסור קלוט כשיצא לאויר העולם וא"כ במה שבמעי הקלוטה בטמאה היא ואה"נ דטמא דהא קאמר בטמאה טמא וע"ש בגמרא וק"ל:

בתוס' בד"ה לרבות ת"ח. מקושר שפיר לדיבור שלפניו פשוט [דאי לעשה יתירא אתי א"כ תיקשי קושית תוס' שבדיבור הקדום]:

בא"ד וי"ל דהכא ברבו מובהק כו' . וא"ל לכתוב מפני שיבה תקום דמיירי אפילו באין רבו מובהק זה לא קשה להו כלל דודאי אצטריך לרבות יראה איזה מורא כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה נקי מחצי כופר כו' משום קושיא דאנשים כו'. ר"ל [למה לי] נקי כבר ממועט מאנשים ולא שוורים אע"פ שמתרצים דה"א אנשים כי נתכוונו כו' בעיניו דוחק זה רק הוה ממעטינן שוורים מחיובא:

בא"ד ואע"ג דכופר שלם מחייב ר"א כו' . מדאצטריך מיעוטא בתם:

בא"ד ולא בעי למינקט נקי מחצי כופר. דאין סברא לומר דלבתר קיבלו מר"א וס"ל כריה"ג [דתם חייב] ואין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר כדבסמוך (תוס' כתבו לפי האמת כמ"ש מעבר לדף בד"ה מה כשחייב כו' [דמוכח דע"כ לא קיבל]. כ"ז היה במוסגר):

בא"ד ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין. ואע"ג דאם ס"ל בדניזק שיימינן מ"מ יש הרבה חילוקים בין כופר לדמים כדלקמן דף מ"ג ע"א בד"ה מאי לאו כופר:

בא"ד וא"ת ריה"ג דאמר תם משלם כו' . לא מצינו זה בהדיא בריה"ג רק מצי סבר כן (א"ה בדף ט"ו ע"א מצינו בגמרא בהדיא דקאמר הא מני ריה"ג היא דאמר תם משלם חצי כופר. כ"ז היה במוסגר. אבל דברי הגאון מפורשים לעיל בתוס' בד"ה הא מני ריה"ג הוא דהא דקאמר הא מני ריה"ג היינו דמצי סבר כן ע"ש):

נוסחא א

בתוס' בד"ה ע"פ עד אחד כו' משום דמודה בקנס הוא כו'. וכן משמע קצת מפירש"י דהכא מודה בקנס פטור וכי היכי כו'. ולקמן בסמוך דף מ"ג ע"א בד"ה מאי לאו כופר פירש"י משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג עכ"ל נראה משום דהתם קאי אמועד מפרש טעמא דכמיתת הבעלים כו' משום דהשור יסקל וגם בעליו יומת דילפינן מיניה כמיתת הבעלים כו' במועד כתיב והריגת מועד ודאי לאו קנס הוא והכא בתם סברא כי היכי דתשלומין שלו הוא קנס הכי נמי הריגת השור אך על מ"ש רש"י בהתערובות ובפ' כל האסורין לא נוגח ולא רובע כו' משום דמודה בקנס הוא ע"ז תמהו האיך מצינו דהריגת שור הוא קנס וק"ל:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה ע"פ עד אחד כו' דמודה בקנס הוא. מעבר לדף לקמן בד"ה מאי לאו כופר מפרש רש"י הטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור ובעלים אין נהרגין ע"פ הודאתן:

בא"ד מ"מ נפטר מטעם דמודה בקנס. אע"ג דאיכא עד א' בהדיה אין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כמ"ש בסמוך בד"ה מודה בקנס אבל לפרש"י ודאי דצ"ל דשאני הכא הואיל ואיכא עד אחד דאל"כ קשיא אהדדי כאן אמר מצטרפין להורגו והתם אמר אינן נהרגין לא רובע כו':

בתוס' בד"ה מודה בקנס כו' דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה כו'. דע"כ לא איירי במכחיש העד דא"כ פשיטא למה לי קרא אפילו במועד עד אחד לאו כלום הוא אלא במודה לדברי העד א"כ בה"א דקנס הוא ה"ה דהו"מ למיפרך אעד אחד כו' אבל אי מכחישו לא צריך קרא אף דכפרה הוא וא"ל דצריך קרא לעד אחד והוא אינו יודע דאין השור בסקילה וכה"ג בעלמא מתוך שאינו יכול לישבע משלם אתי נקי לפוטרו מכופר דהכא לא ה"ל למידע וישבע שבועה דרבנן על איני יודע ופטור בלא קרא וקרא למיפטר משבועה לא אתי דרך ש"ד הוא שובע. עיין כאן ברש"א:

וברש"י ה"ה דהומ"ל אעד אחד פשיטא. למאי דס"ד קנס ולא כפרה אבל למאי דמשני כפרה ה"א דצריך כפרה אם בא עד אחד שהמית שורו ובמועד ה"נ דצריך כפרה ע"פ עד אחד וכן בסמוך בד"ה מתכוין אמר ליה ברישא שכתב ובעד א' נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא וצריך לשנויי כפרה ובמועד ה"נ דצריך כפרה ואתי נקי לפוטרו בתם מכופר דלא צריך כפרה בתם ודו"ק:

אבל אם הוא יודע שאמת דברי העד ומודה לדבריו זה לא מיקרי מודה בקנס [וכמו שפי' לעיל לדעת רש"י]:

מב.

בתוס' בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ואצטריך למיכתב אנשים כו' דאי לא כתב אלא בעל השור נקי כו'. פי' והוי שמעינן נמי דמועד פטור דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כמ"ש התוס' לעיל גבי רעהו [בדף ל"ח ע"א בד"ה דא"כ] ובסמוך לז"א הוי מוקמינן נקי מחצי כופר כו' וכן באוקימתא דאביי ורבא ורב אדא צ"ל אי לא כתיב אלא בעל השור נקי הוי מוקמינן נקי לחצי כופר ובשוורים נמי יש חילוק בין אסון לאין אסון או מתכוין לשאינו מתכוין אבל השתא דכתיב אנשים למידק ולא שוורים ע"כ אתי נקי לגלויי עלה ולפרש מיעוטא דאנשים ולא שוורים [לפטורא] דאל"כ לא ידעינן דיוקא אי אנשים הוא דיש אסון לא יענשו הא שוורים אף ביש אסון יענשו או הא שוורים אף באין אסון לא יענשו. ובאוקימתא דרבא כתבו בדיבור שאח"ז אי לא כתיב אנשים הוי פטרינן נמי במועד כו' דלא הוצרכו לומר דאי לאו אנשים הוה מוקמינן נקי לחצי כופר רק מניה וביה אף בנוקמי אדמי ולדות מ"מ אצטריך אנשים ועוד דאי אפשר לומר באוקימתא זה דבלא אנשים הוי מוקמינן נקי לחצי כופר דא"כ השתא נמי דכתיב אנשים אכתי נוקמי לחצי כופר ואנשים למיפטר מדמי ולדות מועדין וכ"ש תמין וק"ל:

נוסחא ב

בד"ה כתב רחמנא בעל כו' דפטור ואצטריך למיכתב אנשים דאי לא כתיב אלא בעל השור נקי. ר"ל והוי ידעינן דמועד נמי פטור כמ"ש בסמוך ולעיל [גבי רעהו] דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם וכל פטורי דכתיבי בתם כי לא מצינו החיוב מפורש במועד אנן ממילא ילפינן במועד נמי פטור וכ"ת בה"א זה לכתוב במועד כדלעיל גבי רעהו דאס"ד לפוטרו בא נכתב רעהו גבי מועד ז"א דה"א פטור מצד העדאה וחייב בתמות כמ"ש אי לא כתב נקי וכתב אנשים וא"כ לא יכול לכתוב גבי מועד וממילא הוי ילפינן דכתב בתם לפוטרו אפילו מצד תמות לז"א הוי מוקמינן נקי לחצי כופר והוי מחייבינן כו':

בסה"ד דלא ליהוי יציבא בארעא כו'. אבל בה"א הייתי טועה ולא ידע רב אילא דכ"ש תם רק ה"א התורה גילה במועד דפטור ולא בתם ומ"מ שניהם שוין הן דחייבין דמי ולדות מכח תם דאטו משום דאייעד יהיה פטור יותר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הא תם אבל במועד חייב ותם פטור לגמרי זה אין ה"א ואי אפשר לומר כאן כדבסמוך [בדיבור שאחר זה] דהוי פטרינן נמי במועד דהא כן הוא האמת השתא דקאי אתרוייהו ובסמוך אי אפשר לומר כמו כאן דאי הוה אמינא ברבא לומר נקי מחצי כופר השתא נמי דכתיב אנשים נימא הכי אנשים ולא שוורים בין תם בין מועד פטור ונקי לדרשה אחריתא וק"ל. ולאוקימתא דאביי ורבא ורב אדא יש לדקדק לא לכתוב אנשים וצ"ל דאי לא כתיב אנשים ה"א אנשים ושוורים שוין למר כדאית ליה בין אסון או לא אסון ולמר כו' בין נתכוין ללא נתכוין ונקי לחצי כופר [או] לדרש' אחריתא אך עתה דכתב לן רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ולא ידעינן דיוקא אי שוורים זה וזה לחיוב או לפטור ע"כ אתי נקי לגלות אאנשים לומר זה וזה לפטור דאל"כ [דנקי אחצי כופר] אנשים דכתב רחמנא למה לי [כיון דלא ידעינן מינה אי לחיוב או לפטור] א"כ צריך אנשים וצריך נקי דאנשים לחוד לא הוי ידעינן הדיוק בשוורים זה וזה לפטור דלמא זה וזה לחיוב כתב רחמנא נקי וק"ל:

בתוס' בד"ה גבי בושת כו' . המכוון דדוקא גבי בושת כתיב אנשים ולפי האמת [למה] כתב אנשים בבושת נילף מהיכא דנפקא שאר הד' דברים [ולכך כתבו ואפילו לר"ע אבל בושת לא נפיק כו' אלא מאנשים]:

בא"ד והא דלא פריך גבי צער כו' . וה"ה ריפוי ושבת לר"ע רק מלתא פסיקא נקטו לכולי עלמא ואפשר לומר דאי הקשה גבי ריפוי ושבת ה"א קושיא של וא"ת מתרצי לזה דמדאצטריך לתורה לכתוב ב' למודים [ע"כ בין תם ובין מועד פטור]:

בתוס' בד"ה בכוונה תליא מלתא. אכתוב לך בקצרה המכוון מהתוס' כי רש"י פי' קושית רב אדא לרבא ואביי דאמרי הדיוק אנשים יש אסון באשה לא יענשו כי קים ליה בדרבה מניה הא לא חייב מיתה דס"ל כר"ש לפי"ז קשה וכי היה תמה אי סבירא להו כרבנן ועוד מ"ש ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאל"כ אף אם כר"ש ס"ל מ"מ לא יענשו כיון שיש אסון ולא חילקת א"כ הו"ל לאקשויי כו' ומי איכא מאן דלית ליה כו' לז"א דבהא שאמרו הדיוק יש אסין לא יענשו לא מקשה כלל אף דס"ל לפי האמת כר"ש וכרבי דאינו חייב מיתה וכמ"ש אע"פ שיש אסון באשה יענשו ודלא כרבנן וחזקיה מ"מ בהא לא מקשי עלייהו דאינהו ס"ל כרבנן דקים ליה בדרבה מיניה או (כחזקיה) [כר"ש כצ"ל] דפטור ממיתה ועכ"ז לא יענשו דלא חילקת מכח היקישא דמכה אדם ומכה בהמה וכתנא דבי חזקיה רק קושיתו הוא מדלא אמרו במלתייהו אנשים כי אין אסון יענשו יש אסון לא יענשו בין נתכוין בין לא נתכוין דהוי משמע דמיעוטא דנקי אכולה קאי משמע דהשתא אע"ג דכתיב נקי לא ממעט כי נתכוין השור לאשה ומוקמינן מיעוטא דנקי אמסתבר יותר בשור דהיינו לפטור שלא במתכוין לזה מקשה דהא לרבי וה"ה לר"ש רק נקטו רבי לתרץ קושיא ב' כמו שאכתוב בסמוך דס"ל [לרבי] אם יש אסון ונתת נפש בו' ממון בלא מתכוין ע"כ ליכא למידרש כמו לאביי ורבא אם אסון לא יענש דאטו באסון תליא לרבי לפטור מממון בכוונה תליא א"כ ע"כ צריך למידרש קרא כמו שדורש רב אדא אח"כ וקאי הדיוק אנשים כי נתכוונו פטורין ושוורים חייבין כתב רחמנא נקי לפטור במתכוין ומדרבי נשמע לרבנן דלמה לן למימר עוד פלוגתא במתכוין השור לרבנן חייב ולרבי פטור וכתבו מנ"ל דלרבי צריך למידרש קרא הכי אנתכוונו דס"ל בלא נתכוין חייב ממון דמי הנהרג וה"ה דמי ולדות דכיון דגלי קרא דלא קאי היקישא דמכה אדם כו' אאין מתכוין לענין דמי הנהרג ה"ה דמי ולדות דלא נפטרנו אע"ג דאית ליה היקישא לענין שאר דברים וא"כ לא קשה מי איכא דלית ליה תנא דבי חזקיה דודאי אית ליה היקישא רק הכא דגלי קרא דלא לדרוש מתכוין ואינו מתכוין שוין ובלא"ה צ"ל דרבי פליג אתנא דבי חזקיה לענין דמי הנהרג כמו שאיתא התם בהדיא רבי מפקא מדחזקיה לאפוקי רש"י דפי' דס"ל [לרב אדא] כר"ש ולית ליה דתנא דבי חזקיה בלא גילוי קרא רק לית ליה היקישא כלל ע"ז הקשו מה שהקשו והב' תירוצים על הב' קושיות לא תלוי זה בזה שאלו היה פירש"י דס"ל כרבי דחייב בלא נתכוין דגלי קרא ונתת נפש כו' לא היה קשה קושיא שניה. ואביי ורבא סבירא להו דאף רבי דריש דרשתו לא מתכוין ואסון (לר"ע) [לא] יענש [דמי ולדות] לכ"ע דדוקא דמי הנהרג חייב לרבי וק"ל:

מב:

גמ' מפי גברא רבה כו' משתלם נמי מעלייה כו'. קצת קשה לפי"ז לוקמי אכופר וכשהשור בסקילה דה"א מן העלייה:

גמרא מה כשחייב בן חורין חילקת בו כו' . אין להקשות למה הוא עצמו יותר נסתיים שיש חילוק מלגבי עבד וע"כ מכח סברא בחוץ פריך דהביאהו לב"ד וכו' [וזו הסברא עצמה שייכא בעבד] ז"א דכבר למד יעשה לו מגופו משלם דוקא א"כ גלי לנו התורה לגבי תם [בן חורין] דלא משלם מן העלייה ועוד דהוא עצמו אמר לעיל לר"א הביאהו לב"ד וכו' גבי כופר רק הוא הכל מדברי ר"ע ומנ"ל הכל אלא דסמך אקרא [דיעשה לו] וק"ל:

ברש"י בד"ה מ"ט אין כופר כו'. אח"כ מתחיל הדבור דכתיב והמית איש השור יסקל השור אינו בסקילה עד שימות הניזק כך נראה להגיה ודו"ק:

ברש"י בד"ה שור אינו בסקילה כו' דכתיב והמית כו'. לא מובן לי האי דכתיב והמית איש כו' מאי משמע נימא כיון דאמדוהו יסקל אע"כ צ"ל מכח סברא בחוץ אין השור בסקילה עד שימות לאפוקי כופר ה"א אפשר בחזרה [אם לא ימות] לכן נ"ל דמהופך הוא דבלא"ה אינו תופס ורושם בגמ' כלל וכצ"ל דכתיב והמית איש השור יסקל ושור אינו בסקילה עד שימות הניזק [מכח סברא מבחוץ] ר"ל וא"כ ע"כ והמית דוקא הוא כצ"ל:

בתוס' בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה כו' וכשאמר לו ר"א קיבלה. ולא דריש נקי מחצי כופר דס"ל כריה"ג ודאי חייב [מאחר שחייב הכתוב בתם חצי נזק] כדלעיל [בד"ה נקי מחצי כופר] וכן צ"ל בסמוך בד"ה אלא אמר רב אשי כו' נימא דגם ר"ע היה יודע כו' וכן בגמרא בה"א לר"א נמי שקדם ושחטו ה"נ וסבר דלמא כו' וכ"כ רש"א מ"מ לא החליטו תוס' לעיל [בד"ה נקי מחצי כופר] דס"ל כן [דאין סברא לפטור בתם מאחר שחייבו הכתוב בחצי נזק] וכתבו טעמים אחרים דלא פי' ר"ע [לאוקמי נקי מחצי כופר או מדמי בן חורין] הוא לפי האמת כאן דס"ל פטור מכופר [כרבה] כמ"ש בסמוך בד"ה מה כשחייב כו':

נוסחא א

בתוס' בד"ה מה כשחייב בבן חורין כו' . דבריהם תמוהים הם וכן (ר"א ותמהו) [ראה ותמה] רש"א יצ"ו דהא כוונתם הוא משום די"ל קיבל תשובתו ולא מסתבר לאוקמי מיעוט דנקי אחצי כופר כריה"ג [דמחייב כמ"ש התוס' לעיל בד"ה נקי מחצי כופר] לז"א מכאן מוכח כו' וקשה הא ע"כ רוצה ללמוד מכאן דלא נתחייב תם כשהשור בסקילה מן העלייה וע"ז קאמר והלא דין הוא מה כשחייב בבן חורין כשהשור בסקילה חילקת דמועד חייב כופר וכמ"ש בקרא השור יסקל כו' אם כופר כו' ותם פטור הביאהו לב"ד וישלם לך ה"נ גבי עבד כשהשור בסקילה למה לי קרא דנקי ומהיכא תיתי שישלם מעלייה דא"ל מה כשחייב בבן חורין כשאין השור בסקילה וס"ל (כר"ל) [כר"א] דתם פטור דלפי"ז מועד נמי פטור לרבה ואם כן מאי חילקת בין תם למועד דקאמר [וכן הקשה במהרש"א]. ורש"א לאביי דבסמוך כו' (קאי הך תירוצא דס"ל אף לר"ע חייב מועד שלא בכוונה מואם כופר ותם פטור דלא מחייב שלא בכוונה אא"כ היכא דחייב בכוונה אבל לרבה ע"כ לא יתכן וכן לרב כדלקמן וגם לאביי לא נסתיים דדלמא ס"ל דגם תם חייב וק"ל. כ"ז היה במוסגר). והנראה אלי הוא שתוספות כתבו זה לי"א דבסמוך נקי דאפילו דמים לא משלם דלפי"ז ע"כ א"ל והלא דין הוא מה כשחייב בבן חורין שהשור בסקילה חילקת בו כו' דלענין דמים לא חילקת בין תם למועד ושניהם פטורין מן הדמים [דמועד משלם כופר] וא"כ אימא דצריך נקי דה"א כל דמשלם מועד דמים תם נמי משלם דמים דחיוב של דמים היא יותר מכופר אלא הכי פירושו מה כשחייב בבן חורין לענין דמים דהיינו כשאין השור בסקילה דמועד חייב דמים אף שאין משלם כופר ותם פטור מדמים כיון דאף בכוונה לא משלם כופר [כמו שתירצו התוס' לעיל דף מ"א ע"ב בד"ה נקי מחצי כופר] דהביאהו לב"ד ואשלם לך וא"כ ש"מ דלא קיבל תשובות ר"א דלדידיה מועד שלא בכוונה חייב כופר וגם תם אי לא קרא דנקי ועיין:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה מה כשחייב בבן חורין כו' ואפ"ה פוטר כאן בתם כו'. משמע להו מדקאמר סתם חלקת בין תם למועד אף כשחייב כו' ולמה לי נקי למיפטר תם בכל ענין קאמר בין בכוונה או שלא בכוונה לעולם תם פטור ומועד חייב לרבה דבסמוך בכוונה ולאביי אף שלא בכוונה ודו"ק:

בתוס' בד"ה נקי מדמי עבד כו' דאפילו דמים לא משלם כו'. אע"ג שכתבו לעיל [בד"ה נקי מחצי כופר] דהיכא דליכא כופר בכוונה אין ה"א דמים שלא בכוונה אבל דמים בכוונה ה"א אבל לשינויא אחרינא שם דלא קאי רק אמאי דכתיבא בקרא לא יתכן וכ"כ רש"י:

מג.

גמרא אידי ואידי דמים כו' . דא"ל רישא כופר וע"פ עדים וסיפא קנס וע"פ עדים [וכדמצייר בסמוך ע"ב] דהא קתני המית שורו את פלוני וכו' בלא עדים גם לא אמר מועד [שזה עיקר הודאתו] פשוט:

בתוס' בד"ה גרושה נמי כו' אטו ולדות צררי נינהו כו' דהכי פריך לקמן כו'. אילולי דבריהם היה נראה דתלמודא מקשה לרבה דמוקי בגרושה וס"ל ולדות צררי נינהו כמ"ש לקמן לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר כו' ודו"ק:

נוסחא א

בתוס' בד"ה אמר רבה וכו' והא דאיתותב רב מברייתא כו'. אף דאביי מקשה הכא מסתם מתני' [ולא מסתבר ליה דאתיא כר"א] מ"מ לא הו"ל לחשוב לקמן לתיובתא גמורה וק"ל:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה אמר רבה וכו' והא דאצטריך ליה לר"ע כו'. א"ל דלמא ס"ל כריה"ג כמ"ש לעיל דכבר הוכיחו התוס' לעיל בד"ה מה כשחייב בן חורין מהברייתא דלא קיבל ר"ע תשובת ר"א [אך] א"כ עדיפא הו"ל לאקשויי מנ"ל דתם פטור וק"ל:

בא"ד והא דאיתותב כו' . קשה לקשר דא"ל בל"ז פליגי אליבא דר"א ור"ע תם ומועד פטור דאין ה"א בר"א דמועד פטור מכופר ועיין:

נוסחא א

בתוס' בד"ה מאי לאו כופר כו' הוי נ"מ נמי להא. לא מצי למימר נ"מ מפורשת לעיל בגמ' האפוטרופסין משלמין מן העלייה ואין משלמין כופר משום דכופרא כפרה אבל דמים משלמין דאהא גופא תיקשי מאי נ"מ דכופר אין משלמין ומשלמין דמים במקום כופר כיון דחיובא גבי דידהו דלא גרעה מיתה מניזקין ומאי איכא בין תשלומי כופר לתשלומי דמים אבל היכא דמת המזיק היכא שלא נתחייב אלא כופר כיון דאין כפרה לאחר מיתה פטורין היורשין אף מלשלם דמים במקום כופר וצ"ע:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה מאי לאו כופר ולפי"ז חמיר שלא בכוונה וכו' . תמוה בעיני חילוק זה דא"כ מאי לשון פטור מכופר דאמרי' אדרבה חייב מיבעיא ליה וכן לעיל לר"א נקי מחצי כופר וחייב דמים לחד שינויא דתוס' לעיל דלא רצה לומר נקי מדמי בן חורין כיון דלא כתב בתורה ועיין. גם עיין על הא דלעיל דף מ' שור של אפוטרופסין משלמין מן העלייה ואין משלמין כופר ומסיק דכ"ע כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו אבל דמים מיחייבי ועיין:

בא"ד דדמים יכול למחול וכו' . ר"ל אף דכופר יכול למחול ולחזור וליתן לו במתנה אבל צריך להוציא מתחלה מתחת ידו וליתן ליורשים ואח"כ יחזרו ויתנו לו וכו'. יש"ש:

בתוס' בד"ה רישא דמים כו' תשלומין שחייבו הכתוב כו'. אבל למ"ד בדמזיק שיימינן לא יתכן וק"ל:

מג:

גמ' כופר בעבד מי איכא אלא לאו דמים וכו' . אם בא לחזק קושית אביי ולמידר דמתני' דהמית שורי איירי בכופר א"כ צ"ל הא דכל שחייב בבן חורין דמים [אף דמשלם כופר אף בשלא בכוונה] כגון בשור תם היכא שאין השור בסקילה או בשור של אפוטרופוס אבל דוחק לומר שבא לסתור שינויא דאידי ואידי דמים ולקיים שינויא דחיקא וק"ל:

גמרא ואלו שאש משלמת שלא בכוונה דמים משא"כ בבור לא קתני כו' . דבכלל שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה ליתא כמ"ש התוס' לעיל דף ה' [ע"ב בד"ה כי שדית]:

גמ' בפיסקא וכן בבן כו' והלא דין הוא ולמה לי קרא. דא"ל דאצטריך לכופר דאע"ג דבסקילה [מ"מ ה"א דפטור מכופר דהא] תם נמי בסקילה ופטור מכופר. ז"א דנילף אח"כ חייב סקילה בגדולים וחייב סקילה בקטנים והיה אצטריך לומר מצות כדבסמוך וק"ל. גם א"ל למה לא אמר כאן וכי דנין קל מחמור כדבסמוך דאם לא נאמר שור באדם לא היינו יכולין לילף מאדם באדם דמה לאדם שכן חייב במצות ובזה היה ג"כ נפרך קצת הק"ו דאפשר שזו פירכא דלא שייך בבהמה אכן לקמן פרכינן מה לאשה שכן אינה במילה. אכן אינה קושיא דאורחא דברייתא כן הוא באמת אחרי שירד לחומרא דמצות נפרך ג"כ ק"ו דהכא:

גמ' ועוד ק"ו ומה אדם באדם שלא כו' הומ"ל [ומה אדם באדם] שכן פטור מכופר וכדלעיל ר"פ קמא דף ד' רק רצה בה"א ללמוד ג"כ תם דפטור מכופר גם א"ל מדאצטריך או בן יגח וכו'. למה לי איש בעמיתו [למעט ד' דברים] דאצטריך משום פירכא (דכופר) [דמצות כצ"ל] או כשאר כל מדאצטריך דעלמא:

ברש"י בד"ה משא"כ בבור כו' דכתיב שור ולא אדם כו'. מזה אפשר לתרץ מה שהקשו התוס' לעיל בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה משא"כ בבור שור ולא אדם גבי בור למה לי תיפוק ליה מעליו ולא על האש ובור די"ל דאצטריך למעט הדמים ואף לבעיא דרבא אם אש לא משלם דמים שלא בכוונה משום דליכא כופר בכוונה משא"כ בור דלא שייך בה כוונה כלל. ומ"ש התוס' לעיל בד"ה נקי מחצי כופר דבאש לא שייך כופר כלל לאו דוקא לא שייך אלא ר"ל ליתא כופר כלל דממועט מעליו ולא על האש ועיין:

מד.

גמרא אין לי אלא במועדין תם מנין. אין להקשות הא כמה פעמים אמרינן לעיל שאין סברא לומר תם פטור ממה שמועד חייב היינו אי כתב פטורא בתם אמרינן גם מועד פטור אי לא מצינו חיוב מפורש במועד אבל איפכא לא והא דצריך נקי למעוטי כופר בתם אף על גב דכופר במועד כתיב כבר כתב רש"י לעיל כי היכא דחייב חצי נזק ה"א ה"ה כופר:

גמ' ועוד קל וחומר מה איש ואשה שכן הורע כחן בניזקין כו' . במתניתין דהחובל. קשה לי למה לא נקיט להאי קולא דלעיל שהורע כחן במיתה [אבל קטן שהרג פטור] ואיש כי יכה ולא קטן וכדלעיל לא עשה בו קטנים כגדולים ועיין:

ברש"י בד"ה הכי נמי דחזינן דמתחכך להנאתו [ולא להפילו עליו]. א"ל לפירושו דפי' שלש פעמים ולא מתורת שן אתינן עלה [רצה לומר שיהיה מועד מתחלתו כשן] רק ג' פעמים שלא במתכוין במועד פטור ממיתה וחייב כופר ומתחכך עושה שלא בכוונה כו' להפילו לפירוש התוס' אם כן לעיל מאי פריך מועד היכי משכחת לה כיון דמתם קטלינן ליה לישני כי הכא ואפילו לרב נמי [דפטר הכא מכופר] האמר לקמן במועד ליפול וכו' [דחייב כופר ופטור ממיתה]. עיין לקמן ברש"י:

נוסחא א

בתוס' בד"ה והא תם הוא לא בעי למימר כו' ומאי פלוגתא הוי שייך בזה דהוי פליגי רב ושמואל מתני' כמאן כו'. דלא ניחא להו למימר דפליגי אליבא דריה"ג אי ס"ל תם שלא בכוונה חייב כופר ולא מסתבר ליה לאוקמי מיעוטא דנקי לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב בחצי נזק או אם סבר תם שלא בכוונה פטור מכופר בלא מיעוטא דנקי כיון שאין השור בסקילה כו' דלא מצינו מפורש בשום דוכתא דס"ל לריה"ג דתם חייב חצי כופר כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ט"ו ד"ה הא מני ריה"ג. משום דכיון דלא מיירי ריה"ג כלל מכופר ליכא למימר דפליגי אליביה טפי מאליבא דשאר תנאים דלא מיירי בכופר ובשלמא לר"ע דאיירי מכופר שהקשה לר"א והלא הוא עצמו אינו משתלם כו' שייך לפלוגי אליביה אי קיבל תשובה דר"א ומחייב כופר אף שאין השור בסקילה ואף דמצינו למימר דריה"ג מצי סבר דחייב בחצי כופר מ"מ פלוגתא לא שייך אליביה ודו"ק:

נוסחא ב

בתוס' בד"ה והא תם הוא כו' כריה"ג כו'. אשמואל לא קשה [ר"ל לפי האמת למה מוקי במתחכך להנאתו ולא כריה"ג] דאיהו ידע להפילו הול"ל כדבסמוך [בדיבור שאחר זה] וע"כ מיירי במתחכך להנאתו רק אמקשן הוא דפריך ולפי מ"ש סברת המקשן בסמוך בדבור שאח"ז [דמקשה והא תם הוא שאפילו עשה כן כמה פעמים כו'] נראה דלא קשה כלל דריה"ג לא מחייב חצי כופר אא"כ כשנגח ג' פעמים משלם כופר שלם דטעמו דחצי כופר כמו חצי נזק ובלא מתכוין ג' פעמים אע"ג דמשלם נזק שלם לא משלם כופר שלם א"כ ה"ה תם אע"ג דמשלם חצי נזק מאן נימא דמשלם ח"כ (לעיל) [ועיין]. רק הא דמוקי לקמן כריה"ג הוא במתכוין ליפול על בני אדם בבור. וז"א דא"כ בר קטלא הוא. וצ"ל ע"כ ג"כ לקמן סברת המקשן כמו הכא [במתכוין ליפול ולא על בני אדם] דאל"כ קשה נמי א"ה בר קטלא לקשי בל"ז אמתני' כיון דקושיתו הוא ולמה לא קתני מתני' חייב מיתה כמ"ש בסמוך [בד"ה ה"נ במתחכך] ובשלמא לפירש"י ניחא דקשה [רק] לתירוצו במועד ליפול היכי משכחת מועד הא בר קטלא הוא ומתם קטלינן ליה לאפוקי לפירוש התוס' [דהוא] מועד מתחלתו [כמ"ש התוס' לקמן בסמוך וא"כ לא קשה אנגיחות ראשונות ע"כ צ"ל דקושיתו הוא על נגיחה דהשתא הא בר קטלא הוא ולמה לא קתני במתני' חייב מיתה. הו"ל להקשות בל"ז. וכן מאי משני שמואל הא מני ריה"ג] לכן ע"כ צ"ל נמי לעשות לקמן ג' חילוקים מתכוין להפיל על בני אדם בבור [דבר קטלא הוא] או דחזא ירקא [דהוי מועד מתחלתו] ועוד בה שלישי' כמו הכא [היינו סברת המקשה היה דכוונתו ליפול ולא על בני אדם ועלה משני שמואל הא מני ריה"ג] ועיין ותמהני על היש"ש שהקשה לקמן לפי' התוס' א"ה הוא בל"ז לפי סברתו עדיפא הו"ל לאקשויי מאי מתרץ שמואל הא מני ריה"ג ועיין. וא"כ שפיר כתבו הכא ולא בעי וכו' כדמוקי לקמן כריה"ג [אף בלא מתכוין ליפול על בני אדם דלא משכחת כופר שלם]. אבל לר"ע אין ה"א כלל לחייב תם בין לרב או לשמואל לכן מקשה המקשן והא תם הוא. רק צ"ע לפי מ"ש התוס' לעיל בסוגיא דח"נ קנסא דף ט"ו בד"ה הא מני ריה"ג דלא שמעינן לריה"ג בפירוש [דמחייב חצי כופר בתם] רק דמצי סבר כן וה"ה ר"ע נמי צ"ע לי מאי פסיקא ליה ריה"ג מר"ע ודוק היטב. ז"א דכבר הוכיחו התוס' לעיל בד"ה מה כשחייב דר"ע [לא] קיבל תשובתו וחלקת בין תם למועד ותם פטור. לכן מקשה והא תם הוא לר"ע פטור. ועיין דא"כ גם במועד מאי פליגי [רב ושמואל] דר"ע ס"ל חייב [דקאמר חלקת בין תם למועד] והיאך סבר רב פטור מזה ומזה ודו"ק:

בא"ד דמאי דוחקיה וכו' . ולקמן א"א לומר פטור מזה ומזה דהא קתני משלם כופר ובמועד ליפול לא שכיח כדבסמוך:

בא"ד ומאי פלוגתא הוי שייך כו' . אין להקשות ע"כ השתא פליגי אליבא דר"ע כמ"ש התוס' לעיל דף מ"ג בד"ה אמר רבה ואף השתא דפליגי ברגל ושן שלא בכוונה היינו הך אם קרן מועד שלא בכוונה חייב שן ורגל דמועדין מתחלתן שלא בכוונה חייב דלמא פליגי אליבא דריה"ג ז"א דמאי פלוגתא שייך בזה ולמה לא פליגי אליבא דר' יהודה או מאן דהו כיון דאיהו לא דיבר כלל מכופר ואף מכופר בכוונה אבל ר"ע שמעינן ליה דבכוונה אמר הביאהו לב"ד ואשלם לך פליגי בשלא בכוונה אי קיבל תשובת ר"א לענין לחייב במועד שלא בכוונה אבל מ"מ תם פטור שלא בכוונה דאל"כ הו"ל לאוקמי נקי להכי וכמו שנסתיים לעיל שקיבל תשובת ר"א לחייב מועד או לא קיבל וס"ל אפילו מועד שלא בכוונה פטור וא"כ ע"כ [היה צ"ל דזה ס"ל כריה"ג וזה מוקי מתני' כמ"ד אחר א"כ מאי פלוגתא הוה שייך וכו']:

בא"ד ועוד דרישא דמתני' כו' לא אתיא כריה"ג כו'. דלהיכא דהשור בסקילה לא אצטריך למתני דהביאהו לב"ד וכו':

בתוס' בד"ה והא תם הוא המקשן סבר כו' . קושיתם הוא [שהוצרכו להסביר דעת המקשן והתרצן] דאין סברא לחלק לענין מיתה בין תם למועד ואינו מסברתם וכל היכא דבג' פעמים מועד חייב מיתה ג"כ בפעם אחת חייב מיתה ולא כסברת רש"י ג' פעמים שלא במתכוין נעשה מתכוין [דלפירושו בין להמקשן והתרצן מיירי שלא בכוונה אלא דהמקשן היה סבר דמיירי בפעם אחת והתרצן השיב לו דמיירי בג' פעמים ומקשה אי הכי בר קטלא דבשלש פעמים נעשה מתכוין כמ"ש רש"י אלא הכא הואיל ומועד לכך מאי שלא במתכוין איכא ומשני דחזינן ליה דמתחכך להנאתו דחזינן דעשה עתה שלא בכוונה אבל התוס' מיאנו בזה וס"ל דאם בפעם אחת לא מיחייב מיתה גם בג' פעמים כן] וא"כ בגמרא [לפי פשוטו] דנבין הפשט שהתרצן משיב לו מועד מן מה שהוא הבין תם [כולו במתכוין רק שהמקשן סבר פעם אחת והתרצן משיב לו במועד דהיינו ג' פעמים] א"כ קשה היאך תלוי א"ה בל"ז הו"ל לאקשויי אמתני' [בר קטלא הוא] וק"ל. אבל א"ל קושיתם הוא מאי מקשה והא תם דלמא מועד [דהיינו ג' פעמים] ז"א דידע קושית א"ה בר קטלא אלא היא גופא קשיא אי בג' פעמים נעשה בר קטלא ג"כ בפעם אחת נעשה בר קטלא לז"א שהוא הבין להפילו ולא מתכוין על האדם דא"כ לא פטור ממיתה. וה"ה דהומ"ל מכח דיוקא דלהפילו הול"ל אי מיירי במתכוין [להפילו גם על האדם כמ"ש התוס' בסמוך] רק א"כ הו"ל לאקשויי כדשני ליה במועד להתחכך כיון שהוא הבינו להפיל על בני אדם [ולא ידע דכוונת התרצן כדמפרש ואזיל במתחכך להנאתו] אם כן להפילו הול"ל ש"מ דעיקר קושייתו הוא בר קטלא הוא:

מד:

בתוס' בד"ה כל קבוע כו' דפטור מטעם קבוע מוארב לו וכו'. תימה הראשונה לא מתורצת בהאי וי"ל ועיין: